באר מים חיים, בראשית י״ג:ו׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 13:6
א׳ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו. פירוש יושבי הארץ ההיא לא יכלו לישא זאת על שכלם ורוח בינתם על מה שהם יושבים יחד שניהם בטובה זה צדיק וטוב לו וזה רשע וטוב לו ועבור זה תירגם התרגום ולא סוברת יתהון וגו' פירוש שלא הבינו על שבת אחים יחד שניהם בטובה וזה צדיק גמור וזה אינו, אבל הכתוב אומר הנה החילוק מפורש ביניהם כי היה רכושם רב, כי חוץ מחילוק שכתבנו למעלה בין טובת הצדיק לטובת הרשע שזה עד עולמי עד וזה רק שעה משחקת לו שעה אחת ולא יותר כי תחילתן שלוה וגו'.
1
ב׳עוד חילוק יש, כי הצדיק, בטובות שיש לו הנה שמח בחלקו מאוד ואינו חסר לו כלום ושש ושמח בטובתו כי הכל יש לו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד, י') כי אין מחסור ליראיו, כלומר יראיו אינם חסרים כלום כי זה הטובה שיש לו הוא אצלו די ויותר ושמח בזה ואינו אץ להשיג עוד מקניני עולם הזה, וזו היא הברכה אמיתית מאת הבורא יתעלה שכאשר שולח ברכתו לאדם אשר על הארץ נתעטף בברכה זו להיות שבע ושש במה שהגיע לו ולא יחפוץ עוד יותר ויותר. כי אם יחפוץ עוד, הלא אין ברכתו שלימה כי חסר הוא מכל, ונפשו תאבה ודואג להרויח עוד ולמצוא עוד ומה טובה היא זו, ועל כן אמר הכתוב (מלאכי ג', י') והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואמרו חז"ל (תענית ט'.) עד שיבלו שפתותיכם מלומר די כי זה הוא עיקר הברכה שמתברך האדם שיספיק בטובה המגיע לו ולא יהיה רודף ואץ להשיג עוד, ולזה אמר והריקותי לכם ברכה עד בלי די כלומר זאת עיקר הברכה אתן בקרבכם בברכתי שיבלו שפתותיכם מלומר די ובכל אשר ימצא לו יאמר כי הוא די ויותר, וזה מאמר הכתוב (ויקרא כ"ו, ה') ואכלתם לחמכם לשובע ואמרו חז"ל (ילקוט בחקותי רמז תרע"ב) אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך עליו, והכל סובב על הדבר שאמרנו כי זאת עיקר הברכה שהמיעוט יחזיק המרובה וכל אשר ימצא לו היה הכל בעיניו די ויותר, ועל כן אמר יעקב אבינו (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, כלומר זה שיש לי, כל בו, ואין חסר לי כלום ואינני חפץ עוד להשיג יותר.
2
ג׳אבל טובת הרשעים הם בהיפוך מזה, כי יותר שיש לו חסר עוד יותר, יש לו מנה מבקש מאתים כמאמר חז"ל (קהלת רבה ג', י'), ועל כן מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב', ח'), כי יותר שיש לו, דואג להשיג יותר ויותר. כי כשיש לו מנה דואג על מנה אבל כשישיג מאתיים דואג על מאתים כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל, ועל כן כל ימיו כעס ומכאובים, ועל כן אמר עשו (בראשית ל"ג, ט') יש לי רב, לא אמר יש לי כל, כיעקב שלא נחסר לו כלום, כי אם יש לי הרבה וממילא עוד הרבה יחפוץ כי לא ימות וחצי תאותו בידו, וממילא אם רוב יש לו יחסר לו עוד רוב, כי רבים מכאובים לרשע כלומר מה שהרשע משיג נכסים רבים הם מכאובים אצלו לכאוב עוד על הרבה כאשר יש לו.
3
ד׳וזהו שאמר הכתוב הלא החילוק בין טובת אברהם לטובת לוט מפורש, כי היה רכושם רב. כלומר, בחינת "היה" ובחינת "רב" זה היה ההבדל ברכושם. טובת לוט אינו רק בבחינת "היה" לפי שעה לבד, שעה משחקת לו, ותראה כי יבוא יומו, פתאום יבוא אידו, ובבחינת "רב" שהיה לו הרבה והרבה יחסר. ולא כן אברהם, שפת אמת תכון לעד. כסאו נכון וזרעו יהיה נכון לפניו לעולם ולעולמי עולמים בטובה אמיתית שאין לה קץ ותכלית, וברכתו ברכת "כל", שכן העיד הכתוב (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל, שנתברך במדה זו להיות כל בו ולא יחסר לו כלום.
4
ה׳ואמר הכתוב אשר האמת הוא ולא יכלו לשבת יחדיו פירוש לא יצוייר שיהיה להם ישיבה אחת בעולם, בשוה לזה ולזה, כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים כמאמר חז"ל (מגילה ו'.), וכשזה קם זה נופל. כי כאשר יחטאו ישראל ולא יהיו ראויים להיות תרד אליהם ההשפעה מאת אלהים, אז מוכרח הקב"ה ברוב חסדיו להשפיע הברכות וטובות לאומות בכדי שמתמצית גיעוליהם ירד גם מעט ברכה לישראל, והשכינה הקדושה טוענת (שיר השירים א', ז') שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבירך, שצריכה לברך את שרי שבעים עממין בכדי לרעות את גדיותיך על משכנות הרועים, רועי האומות, ומתמציתן ירד מעט אל הגדי הזה שה פזורה ישראל, ולהיפוך היה בעת אשר ישבו ישראל על אדמתן, עיקר השפע והחיות היה יורד לישראל, ומתמצית ישראל נפל מעט מעט גם עליהם, עד עת קץ כנודע וכמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ד:) וזה לשונו: עד לא סאיבו ישראל ארעא לא הוי שלטין שאר עמין אלא אתזנו מתמצית וכו' כיון דחבו וכו' אתייהיב להו רשו לשלטאה וכו'.
5
ו׳אבל כל זה הוא עתה, וכל טובתן של נכרים עתה, הכל הוא בבחינת הרשעים שתחילתן שלוה, אבל סופן נודע לכל מה יהיה בסופן. ויסורי כל ישראל עתה, אינו רק בבחינת הצדיקים שתחילתן יסורין אבל סופן שלוה וחיים עד העולם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), וכבודי לאחר לא אתן וגו' (שם מ"ב, ח'), וחזר הקרא למה שלמעלה אשר לא הבינו עמי הארץ זאת מה שראו שלזה טוב ולזה טוב ולא ידעו ההבדל וההפרש מה בין טובתו של זה לטובתו של זה, אבל תיכף ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' ומזה נתגלגל הדבר שלוט נלקח עם כל הונו ורכושו לשביה עד שאברהם רדף אחריהם והשיגם ויוכל להם ויציל את לוט מהם, ובזה נראה בעליל טובת זה וטובת זה כי זה סופו להבטל וזה סופו להתקיים עד עולמי עד.
6
ז׳או יאמר על זה הדרך, כי מאחר שגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים ולא הבינו יושבי הארץ מה בין זה לזה והיו סוברין אשר זה צדיק כמו זה, ועל כן ולא נשא אותם הארץ, שלא הבינו יושבי הארץ אופן אחר כי אם לשבת יחדיו שישיבתן אחד ממש הוא ושניהם שוין שזכות שניהם מסייעתן זה לזה להטובה שיש להם. כי היה רכושם רב, כלומר מאחר שראו שלשניהם היה רכוש רב על כן ולא יכלו. פירוש, שהיו סוברין שלא יוכל זאת להיות כי אם לשבת יחדיו על שהם יושבים יחד זכות שניהם גורם, והם אחים ממש בטובם ובצדקתם. ועבור זה,
7