באר מים חיים, בראשית י״ח:א׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 18:1

א׳וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. הנה כל המפרשים דקדקו שינוי הלשון מכל המקומות שכתוב וירא ה' אל אברהם כמו למעלה שכתוב וירא ה' אל אברם וכדומה בשארי נביאים שהקדים שמו של הקב"ה להנביא.

ב׳ומה שנראה לי בזה הוא כי נודע אשר סוד מצות מילה עמוק עמוק מי ימצאנו וגדולה מכל מצוות עשה שבתורה שאין בכל רמ"ח מצוות, מצוה שחייבין עליה כרת כי אם פסח ומילה כידוע. ועל המילה נכרת י"ג בריתות ועליה עיקר הבריאה כמאמר חז"ל (נדרים ל"א:) רבי אומר וכו' גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ו) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. כי כל ענין בריאת כל העולמות היה בכדי להשפיע מטובו לבריות להעניק העולם מזיו ברכותיו, וכל זמן שהברית אטום בערלה אין החסדים יורדים לתוך היסוד בכדי שלא ינקו מהם החיצונים ואינו יוצא ממנו שום הארה, וכל העולמות נשפעים בדינים קשים (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת המילה) ולכן לא יוכל העולם לעמוד בביטול ברית המילה, ועל כן אמר הכתוב (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום. כי בכל בחינת החיים שהוא עיקר העמדת הבריאה הכל על ידי בחינת הברית. ולכן ברית גימטריא ט' פעמים חיים לפי שהוא בבחינת היסוד שהוא במדה התשיעית מלמעלה למטה ומכל מדה ומדה יורד בחינת החיים אל בחינת היסוד והוא המשפיע החיים לבאי עולם. ונודע מדברי האר"י אשר היסוד שמו שלום כי הוא העושה שלום בין המדות וכל בחינת החסדים והגבורות יורדין לתוכו ונכללים שם הגבורות בחסדים ומתמתקין שם. ולזה אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום כלומר בחינת הברית יש אתו בחינת החיים והשלום שכל בחינת החיים והשלום נשפע מאתו כאמור. ולזה נכרת עליה י"ג בריתות לרמז על בחינת האחד אשר בו מתיחדין כל המדות והוא מיחדם לאחד כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי ההשפעה שיורד אליו יורד ממקום גבוה נורא למאוד, מוחא סתימאה מקור הרחמים והחסדים בחינת י"ג מכילין דרחמי ולכן נכרת עליו י"ג בריתות.

ג׳והנה נודע למבינים מדברי הזוה"ק ומדברי האר"י שכשישראל הם במעלה עליונה אז עולים למעלה לראש ועומדין לפני ה' ממש ומעשיהם הטובים נעשים פאר ועטרה לחי העולמים כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. וכמאמר הכתוב (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנסת ישראל. (שם במדרש) והקב"ה נעשה בזה ברוב ענותנותו כביכול כביכול כדמיון האב אשר לוקח את בנו החביב עליו ומגביהו למעלה למעלה עד שראש הבן גבוה מראשו. וְהָבֵן, כי לא ניתן רשות להאריך במקום זה (ועיין בכוונות לפני ה' תטהרו). ועל כן מבואר כמה פעמים בתיקוני זוהר (ב':) אשר מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה' ראשי תיבות מיל"ה וסופי תיבות הוי"ה כי כך גדול כח מצוה זו עד אשר נקרא לפני ה' ועל כן זה בראשי תיבות וזה בסופי תיבות, והבן. ועל כן אמר מי יעלה לנו השמימה כלומר שהוא בחינת עליה גדולה למאוד לשמי השמים העליונים והכל כי שורש מצוה זו הוא למעלה למעלה גבוה מעל גבוה. ולזה אמר הקב"ה לאברהם בעת צוותו על המילה התהלך לפני והיה תמים לפני דוקא לפני ה' ותהיה תמים בכל המדות כי בריתי היתה אתו החיים והשלום וכאמור.

ד׳וזהו שאמר הכתוב וירא אליו ה' הקדים אברהם לשם ה' כביכול ברוך הוא וברוך שמו כי ברוב ענותנותו קיים מה שהבטיח לו התהלך לפני והגביהו למעלה לראש ונתעטר בו על ידי מצוה זו ושם אותו עטרה לראשו כאמור, ובזה נכון מאמר חז"ל בכאן (בראשית רבה מ"ח, א') וזה לשונם: כתיב (תהלים י"א, ל"ו) ותתן לי מגן ישעך וגו' וענותך תרבני ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' עד כאן. ולכאורה היה לו להביא סוף הפסוק והוא יושב פתח האוהל שמזה נראה מדת הענוה ולא הזכיר זה כלל רק וירא אליו ה' ואמנם לאשר כתבנו נכון כי מזה אשר נכתב וירא אליו ה' נראה מדת הענוה הגדולה למאוד כנאמר. ואולם מזה לבד אפשר אין הכרע כל כך שדוקא מפני זה כתוב בזה הלשון, ונוכל לומר עוד טעם לזה כי הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה מלכים ב ח׳:ז׳-ח׳ ותנחומא פרשה זו) באלוני ממרא לפי שממרא נתן לו עצה על המילה על כן נגלה עליו בחלקו ולכאורה מניין לנו לומר שזכות ממרא גרם לזה דלמא לפי שהיה אברהם אבינו שם וכך גדלה זכות אברהם להיות לו גילוי שכינתו יתברך גם בשדה אחר ואכן כי גם זה נדרש ממה דכתיב וירא אליו ה' ולא כבשאר מקומות בכדי להסמיך ה' לאלוני ממרא כי מקרא נדרש גם לאחריו לומר ה' באלוני ממרא כי גם בשדה ממרא נמצא קדושת ה' ואין לממרא זכות אחר כי אם מה שנתן לאברהם עצה על המילה ואך ממה שאנו רואין שאברהם ישב וה' כביכול עמד לפניו והכל מרוב ענותנותו ורוב חיבתו ונחת רוחו בעשות אברהם מצוה זו אנו למדין שזה שהקדים אליו לה' הוא גם כן עבור זה לצד ענותנותו וגדולת חשיבות מצוה זו בעיניו לעשות אותו עטרה לראשו. ואך זה גם כן נלמוד לזכות ממרא כי מקרא נדרש לפניו ולאחריו וזהו שכתוב וירא אליו ה' וכו' עד מה ענוה הרבה וכו' כי מזה לבד אין הכרע כאמור ולזה אמר שהיה יושב והשכינה עומדת ומזה נראה שזה הכתוב למעלה משום ענוה הוא וחשיבות המצוה הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' כלומר עבור זה כתוב בלשון זה ולא כבשארי מקומות בכדי להשים אברהם עטרה לראש צדיק חי עולמים ואכן גם מזה אל תנח ידך להיות נדרש גם לאחריו לזכות ממרא וכאמור.

ה׳ב או יאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא. לפי הנזכר שה' שייך גם למטה לומר ה' באלוני ממרא שזכות ממרא גרם להיות השראת השכינה בחלקו עבור עצתו אמונה לאברהם בדבר המילה, והנה אברהם אבינו ברוב צדקתו תלה כל הכבוד אליו וסבר שכל עצמו של התגלות השכינה אינו כי אם בזכות ממרא כי הוא לא ניסה באלה הנסים שנעשה לאברהם שניצול מכבשן האש ומרעבון וד' מלכים וכיוון למצוה ליעץ אותו בדבר טוב לכן הוא הראוי להתגלות ה' בזכות זה, אבל הוא שהקב"ה עשה לו כל הנסים האלה על כן הוא מחוייב לומר לנפשו שחי ונעבורה למול לצ"ט שנה לקיים מצוותיו וכמו שאמר לו ממרא (תנחומא ובראשית רבה שם) בדבר הזה אתה מבקש עצה הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים וכו'. וזה שאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא כלומר שלאברהם נראה שרק ה' באלוני ממרא בזכות ממרא הוא נגלה ואגב זה גם הוא רואהו ולא בזכותו כלל והכל לרוב ענוה שהיה בו עפר ואפר.

ו׳ג עוד יתבאר הכתוב הזה כי נודע אשר כל בחינת הפעולות הנעשים בשמי השמים מהיחודים השלימים וכל בחינת הברכות והחסדים היורדים לכל העולמות כולם נעשים על ידי אתערותא דלתתא בכח האדם אשר על הארץ כאשר הוא פועל ישועות בקרב הארץ בעבודת ה' בתורה ומצוות להתחסד עם קונו ועם בריותיו אשר ברא, כן מתגברים החסדים בעולם לגרום יחודים בעולמות עליונים על ידי בחינת המיין נוקבין מהחסד שעולה מאדם הזה שבזה יורד מיין דכורין שפע וברכה. אשר על כן בדורו של אברהם אבינו שאחד היה אברהם בדורו בעבודת קונו להרבות החסדים בעולם לעשות טוב וחסד עם הכל בכל אות נפשו ומאודו לאהבת קונו, הנה כל פעולת החסדים שהיה אז בכל העולמות הכל היה על ידי אתערותא דאברהם שהתעורר בחסד להעיר דרועא ימינא שיתגברו פעולת החסדים. והנה כבר הבאנו למעלה דברי חז"ל במה שאמרו (תנחומא ריש פרשה זו) התורה תחילתה גמילות חסדים וגו' ואמצעיתה גמילות חסדים וכו' עד אמצעיתה וירא אליו ה' וכו' שהוא ביקור חולים הנמשך מגמילות חסדים. ואכן כי הנה חסד הזה גופא שעשה הקב"ה עם אברהם לבקרו בחליו הכל מכונה על שם אברהם כי הוא גרם ברוב חסדו במה שפעל ועשה בארץ הזאת שיהיה כן בשמי השמים עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה לגמול עמו חסד.

ז׳וזה אומרו וירא אליו וגו'. כלומר כי הראייה הזה הוא שייך אליו אל אברהם כי הוא גרם זאת בכוחו על ידי העלאת המיין נוקבין שלו שיעשה הקב"ה עמו חסד. או כה יאמר על הדרך הנזכר וירא אליו כי כביכול הקב"ה וברוך שמו התלבש עצמו אז ברוב חסדיו על ידי חסדי אברהם ובמדה הזו נתראה אל אברהם לעשות עמו חסד והוא אומרו וירא אליו שבחינת הראייה היה במדתו ובחינתו השייך אליו שנתעטף הקב"ה בחסדו לעשות חסד כאברהם שתפס בבחינת החסד, והבן.

ח׳ואכן כי נודע אומרם ז"ל (שיר השירים רבה ה', ב') פתחו לי כחודה של מחט וכו' וגם כאן הנה אברהם התעורר מדת החסד ואך ודאי כי חסדי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו אין ערוך אליהם לחסדי האדם שהוא בעל חסד, כי הלא חסדי האדם נלקחים מעט מן המעט משורש החסדים העליונים אבל חסדי אלהינו ברוך הוא, אין פה יוכל לספר, והלב לחשוב ולהרהר. והדמיון בזה אנו רואין כאן כי הלא מצינו במצות השבת אבידה שאמרה התורה (דברים כ"ב, ג') לא תוכל להתעלם ואמרו ז"ל (בבא מציעא ל'.) פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו וכו' הרי אף שהוא מצוה דאורייתא ודבר חסד גדול מכל מקום אם אינו לפי כבודו הרי הוא פטור ממנה וכאן מספר התורה בשבחי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו ורוב חסדו כי הן אף אם נאמר שגרמו חסדי אברהם ופעולותיו שיתגלה הקב"ה אליו, מכל מקום הלא לא כל מקום ראוי להשראת שכינתו יתברך ואינו לפי כבודו וכאן לרוב חסדיו וחיבתו לאברהם נגלה אליו באלוני ממרא מקום שרשות הגוי עליו ואין כבודו יתברך בכך, לא נמנע מלהראות אליו גם שם. והוא על דרך מאמר חז"ל ביציאת מצרים (שמות רבה ט"ו,) משל לכהן שנאבדה לו תרומה בבית הקברות ולחיבת תרומתו מטמא הכהן עצמו להעלותו משם וכן כביכול הקב"ה לחיבת עמו נגלה עליהם במקומות שאינן לפי כבודו יתברך לרוב חסדו ותהלתו.

ט׳ועל כן מיד כאשר ראה אברהם רוב חסדו יתברך עד שאינו מדקדק כלל על כבודו בכדי להרבות רחמיו וחסדיו, והנה הוא תמיד השתוקק וחמד להדבק בו יתברך ללכת בדרכיו בכל היכולת ולעשות גם הוא כמעשה החסד הזה על כן תיכף והוא יושב בפתח האהל כחום היום כלומר והוא עשה גם כן מול זה שישב בפתח האהל וכו' אף שהגדיל החמימות אז שהיה באמצע היום כמאמרם (בבראשית רבה מ"ח, ח') וגם שהקב"ה הוציא אז חמה מנרתיקה כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) והיה אש להבה בעולם והיה ראוי לאברהם לבוא במערות ומרתפות להיות כלוא בבית עבור אש החמימות ובפרט שהיה בעת הגדלת כאבו ביום שלישי למילתו כמאמר חז"ל (שם) מכל מקום לא נמנע מלישב בפתח האהל לפני אור החמה לראות אם יש עובר ושב להכניסם לביתו, ומיד כאשר ראה דמות אנשים תיכף וירא וירץ לקראתם והשתחוה לפניהם בבקשה רבה להביאם אל ביתו אף שהיה זקן ואינו לפי כוחו ולפי כבודו כלל לרוץ בשוק באמצע היום בחמה בחליו ועל כל פנים היה לו לילך לאט והוא לא כן עשה רק רץ לפניהם בשוק והשתחוה להם וזה ודאי אין כבודו כי הלא היה מלך הארץ אז, כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה'). ואיך מלך ישתחוה לעבדו בכדי לגמול חסד אתו. ואכן כי כל זה היה עבור ראותו חסדי הבורא יתברך שנגלה אליו ברוב חסדיו ובמקום שאינו לפי כבודו ונזדרז להלוך במדותיו יתברך לעשות חסד יותר מכוחו וכבודו מה שלא מצינו שעשה כן עד עתה, ועל זה אמר וירא השני שבמקרא כי תחילה ראה ג' אנשים ואחר כך וירא וירץ וגו' שראה בחסדי הבורא יתברך שאין גבול להם לומר עד פה תבוא ועל כן תיכף וירץ לקראתם, וזה אומרם ז"ל (שם מ"ח, ט') וירא בשכינה וגו' שראה חסדי שכינתו יתברך להגלות אליו כביכול בבית הקברות לחיבת תרומתו ועל כן וירץ וגו', וממנו יראה כל אדם כי לא התחיל כלל כל אדם לעשות בחינת החסד בעולם כזקן בן צ"ט שנים ביום שלישי למילתו ומלך הארץ ירוץ לקראת אורחים בשוק בעת הקדרת החמה בראש כל אדם ולהשתחות לפניהם שילכו לאכול אצלו והוא סבר שערביים הם כמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) לא נדמו לו אלא לערביים וגם בבראשית רבה (שם) אמרו אחד נדמה לו בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי וכו' והוא שמות מקומות או שמות בעלי מלאכות כמו שאיתא במפרשים שם.

י׳ד או יאמר על זה הדרך כי חז"ל אמרו (בבא מציעא פו:) אותו היום יום ג' של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו וכו' והוא לבקר את החולה כפירוש רש"י כאן (וכן הוא בתנחומא פרשה זו) ועל כן ברוב ענותנותו נראה לו שזה שנגלה אליו הקב"ה לא בשום זכות כי אם לבקר את החולה כדרכו הטוב לגמול חסד לבאי עולם ואילו קרה לאחר להיות חולה גם אליו היה נראה הקב"ה לבקרו ואך עד יעקב לא היה חולשה כאומרם (סנהדרין קז: ובבראשית רבה ס"ה, ט') על כן לא היתה כזאת ואליו נסבה כן מחמת סיבה שנחלה מחמת מכת המילה ובא הקב"ה לבקרו ולכן נעשה זאת בעוד היותו באלוני ממרא בשדה אחר לפי שעדיין לא יצא מחולשתו והקב"ה מבקר חולים ולזה אמר וירא אליו ה' באלוני ממרא כנזכר שאליו נראה שמה שנגלה לו ה' הוא לפי שעדיין הוא באלוני ממרא מקום המילה ועדיין חולה הוא והקב"ה בא לבקרו ולא בזכות קיומו המצוה ומסירת נפשו עבורו.

י״אה גם יאמר וירא אליו ה' כי הנה רש"י ז"ל כתב בזה הלשון. וירא אליו ה' לבקר את החולה אמר ר' חמא בר' חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו ולכאורה אחד מיותר כי אחר שהביא דברי הגמרא לא היה צריך עוד לכתוב לבקר את החולה כי שאילת שלום זה ששאל הקב"ה בשלומו ודאי לבקרו היתה ועוד כי סתם היה לו לומר וירא אליו ה' לבקרו ואמנם רש"י כיוון לתרץ גם זה הדקדוק שינוי הלשון מה שלא נאמר וירא ה' אל אברהם כי הנה אמרו חז"ל (תנחומא פרשה זו) התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים ואמצעיתה גמילות חסדים. תחילתה, ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב', כ"ב) מלמד שקשטה ככלה ונעשה שושבין לאדם הראשון, סופה ויקבור אותו בגיא (דברים ל"ד, ו'), אמצעיתה וירא אליו ה' וגו', וזה הוא בכדי ללמד לאדם דעת איך להתנהג עם חבירו ברוב חסד וחמלה ולהדביק במדותיו של הקב"ה אשר קובר מתים ומטפל בנשואי חתן וכלה ומבקר חולים בעצמו כי הגם שימצא בבני אדם ששולחין שלוחיהם למקום החולה לראות מה צריך ולדרוש בשלומו ושולחים לו די מחסורו ובודאי דבר גדול הוא למאוד כי משכיל אל דל הוא ומקיים מצות עשה של צדקה אך אין זה מצות ביקור חולים כי מצוה זו דוקא לבקר את החולה בכבודו ובעצמו ולהתפלל בעדו כמו שאיתא בשולחן ערוך יורה דעה (סימן של"ה סעיף ד' בהג"ה) שהמבקר החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה עיין שם. ואם בן גילו הוא נוטל אחד מס' בחליו (נדרים ל"ט:) כלומר שמסלק אחד מס' מחולי החולה ולא שנוטל לעצמו כי אין דבר רע נגלל ממצוה ומעשה בתלמיד אחד שאמר רבי החייתני כמו שאמרו (שם מ'.) כי זה מצותה לשאול בעצמו בשלום החולה, והנה רש"י ז"ל כיוון לתרץ כאן שני קושיות אחד מה שלא פירש הכתוב מה נאמר לו בנבואה זו והשנית אומרו וירא אליו ה' ולא אל אברהם כבשאר מקומות ולזה הביא מאמרם יום שלישי למילתו היה וכו' ובזה מיושב מה שלא אמר לו כלל בנבואה זו כי לא בא לומר אליו שום דבר רק לבקרו בעת הכבדת חליו. ואך לזה לבד היה יכול לכתוב אל אברהם כמו בכמה מקומות ולמה שינה לשונו לומר אליו ולזה כתב רש"י ז"ל לבקר את החולה פירוש שאברהם יבקר את החולה שממנו ילמוד וכן יעשה כי אף שהרבה שלוחים למקום מכל מקום נגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו בשביל ביקור החולה וכן יעשה גם הוא לבקר את החולה בעצמו וזה אומרו וירא אליו ה' פירוש שהראה לו דבר ששייך אליו שהוא לבקר את החולה מה שלא היה זה במשמע אם היה אומר כמו בשאר מקומות וירא ה' אל אברם כאמור.

י״בבאלני ממרא. נודע דרשת חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח') מפני מה דוקא בשדה ממרא ועוד נראה לרמז בזה כי הנה כבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף א') אשר עיקר זכות גילוי שכינתו יתברך אל האדם הוא על ידי מדת הענוה השלימה שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה והכתוב אומר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא ושפל רוח ופליגא רב הונא ור' חסדא (סוטה ה'.) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי וחד אמר אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו, ועוד אמרו (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן וכו' מכל המעלות שחשב שם פרישות וטהרה ויראת חטא ורוח הקודש וחסידות וכו' עד כאן, ועל כן אברהם אבינו ע"ה לפי שאמר (להלן, כ"ז) ואנכי עפר ואפר והיה כן בנפשו באמת שלא היה נחשב לכלום נגד גדולתו יתברך זכה למחזה שדי, וזהו שכתוב באלני ממרא פירוש מה שזכה לראות פני השכינה הוא לצד שהיה באלני ממרא כי ממרא הוא אפר במספר, והיה בנפשו בחינת אפר כירה המוכן לכל דבר שלא להרגיש שום מעלה בנפשו ובזה זכה להיות אני את דכא שירכין הקב"ה שכינתו אליו כאמור.

י״גוהוא יושב פתח האהל. צריך לדעת לאיזה צורך מודיענו הכתוב דבר זה שישב פתח האהל ונראה שהוא על דרך שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, ט"ז) אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי ופירש רש"י שם אלו ידעתי לא הייתי שוכב במקום קדוש כזה וכמו כן כאן כי הנה דרך ה' כשרוצה להתגלות אל האדם אינו מתגלה עליו בפתע פתאום כי לא יוכל לסבול גילוי אורו יתברך בפעם אחת ועל כן בתחילה מרחוק ה' נראה לי ובמעט מעט מתגלה אל האדם לפי כוחו, וכאן אמר הכתוב אשר מיד כשנראה אליו ה' באלוני ממרא ולא במקומו ושם היה נקודה הראשונה מגלוי שכינתו יתברך והיה במעט מעט אף על פי כן תיכף נזדעזע אברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ז') ישב כתיב שביקש לעמוד וכו' עד אמר לו הקב"ה שב אתה סימן לבניך וכו' כשישראל נכנסין לבית הכנסת ולבית המדרש וכו' והן יושבין ואני עומד על גבן וכו'.

י״דולזה אמר הכתוב והוא יושב פירוש שאימה ופחד נפל עליו אחרי ראותו את פני ה' כביכול ואמר והוא יושב ישב כתיב וגו' כלומר כי אמר איך אשב והנה יש ה' במקום הזה עד שאמר לו שב כי כן פתח האהל אהלו של תורה ותפילה וגם הבתי כנסיות ובתי מדרשות בעצמן נקראין אהל על דרך (במדבר כ"ד, ה') מה טבו אהליך יעקב וגו' שהקב"ה עומד על ישראל בעת שקורין קריאת שמע והם יושבין ובזה אתה סימן לבניך כי גם בניך יאמרו הנה הקב"ה מצוי בבית הכנסת או בד' אמות של הלכה או בעת ישיבת הדיינים למשפט בני ישראל ואם שכינתו יתברך כאן היאך אנו יושבין והוא עומד הלא אין ישיבה בעזרה ובפרט בדיינים שהבעלי דינים צריכין לעמוד בפני הדיינים ואמרו חז"ל (סנהדרין י"ט.) שאמר שמעון בן שטח לינאי המלך לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד וכו' ואם אלהים האמת נצב שם איך הדיינים מותרין לישב, היה להיות שניהם בעמידה, ועל כן אתה תהיה סימן כמו שאתה רואה בעיניך שאתה יושב ואני עומד על גבך לפי שעסקת במצוה, מצות המילה, ועיניך תראנה להכניס עובר ושב לקיום מצוותי, וכן יהיה דרכי בעת שיעשו בניך מצוותי כמו בעת ישבו על מדין או בבית הכנסת לקרות קריאת שמע או בבית המדרש ללמוד תורה להיות הם יושבים ואני עומד על גבן שנאמר (תהלים פ"ב, א') אלהים נצב בעדת אל ונקרא בלשון נצב על דרך שכתוב אצל יעקב (בראשית כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו שפירושו לשמרו (רש"י שם) וכן בכל עוסקי מצוותיו לשמו יתברך באמת, הקב"ה נצב עליהם לשמרם מכל רע שיעשו המצוה באמת. ועל כן נקט רש"י ז"ל בלשונו רק ענין המשפט שהקב"ה נצב שם שלא כדברי חז"ל שאמרו מקריאת שמע ושארי דברים, ואכן לפי שבמשפט נראה תרתי דסתרי שבעלי דינים צריכים לעמוד בפני הדיינים לפי שנקרא אלהים מפני שאלהים נצב בעדת אל והדיינים גופייהו יושבים לפני אלהים אף על פי כן הנה הקב"ה ברוב ענותנותו כן רוצה משום דחביבא ליה עושה מצוה כאמור.

ט״ועוד יאמר הכתוב והוא ישב פתח האהל הראה בזה גדולת מעלת אברהם ורוב אהבתו וחביבתו למצוות ה', כי אף שנראה אליו ה' והיה ראוי להתענג בזה עד בלתי שיעור וערך שזכה לראות פני השכינה ולא להשים לב ברגע ההוא לשום דבר אחר כי אם לזה, גם מפני היראה ופחד ה' מכבוד הדר גאונו לא היה ראוי לשום לב על דבר אחר וישים ה' מול פניו, ולא כן עשה אברהם כי אף בעת שנראה ה' לו הוא ישב פתח האהל ונשא עיניו על הדרך לראות אולי יש עובר ושב להכניסם בביתו ולא הניח מצותו לא מפני נועם תענוג מחזה שדי ולא מפני היראה ופחד כי כל כך היה נקשר במצוה ברוב חביבה וחמדה עזה שלא לזוז מלחשוב בה אף רגע בשום אופן, וזהו יראת הבורא ונועם תענוגיו לקיים מצוותיו באהבה, וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה כמאמר חז"ל (שבת קכ"ז.). ואפשר עבור זה כתיב ישב חסר להראות שאף שראה התגלות ה' אף על פי כן נתן אל לבו לעמוד ולעשות את שלו לראות אם יש איזה עובר ושב לרוץ לקראתו להכניסו לביתו, וגם וישא עיניו וירא וגו' כלומר שנשא עיניו למרחוק לראות באורחים, מה שמהראוי בעומדו לפני מלך רם ונשא להשפיל עיניו למטה או להביט אליו ולא להרחיק ראות עיניו לדברים אחרים אבל כמה חביב עושה מצוה בעיני ה' לשנות טעמו לפני המלך והוא בחינה ומעלה נפלאה גדולה למבינים.

ט״זכחם היום. גם בזה הראה מעלת אברהם כי אף שהיה כחם היום, והחמה יפה למכה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') ועל כל פנים היה לו לכוון ישיבתו נגד החמה גם בשביל זה לרפאות מכתו, אבל הוא לא כן עשה רק והוא ישב פתח האהל שלא ישב שם רק בשביל שהיה אהלו פתוח לרוחה להכניס תמיד אורחים לביתו בשביל זה ישב לראות אם יש עובר ושב ולא למענו כלל וככל.

י״זגם יאמר כחם היום. כי חז"ל (בראשית רבה שם) אמרו שהיה בששה שעות על היום ובודאי אברהם אבינו ע"ה קיים מאמר הכתוב (איוב ל"א, י"ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה וגו' ובודאי היה תמיד עניים על שולחנו ועל כן בהגיע עת האוכל זמן סעודת תלמיד חכם שהוא ששה שעות על היום ישב לו בפתחו לראות אל עובר ושב להכניס אורחים על שולחנו והמתין עד בואם.

י״חגם לפי מאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') בפסוק (משלי י"א, י"ז) גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו ליה תלמידיו ר' להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא אמרו לו כל יום אית לך אכסניא אמר לה והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא וכו' עד כאן. וכאן העיד הכתוב על אברהם שלא רצה לגמול חסד עם עני דגופו כי אם בהקדם לגמול חסדיו לעניי עולם ואז עמהם פתו יאכל ולא בלעדם, ואף שכבר היה כחום היום זמן סעודה האחרונה שאחר כך הוא כזורק אבן לחמת (פסחים י"ב:) לא נמנע מלהמתין עד אשר יתן פתו לעני. כאמור,