באר מים חיים, בראשית י״ט:ל״חBe'er Mayim Chaim, Genesis 19:38
א׳והצעירה גם היא ילדה בן. פירוש אף שהיא קשטה עצמה להוליד בת ועשתה מעשיה כן אף על פי כן גם היא ילדה בן כי הרו שתיהן מאביהן בכח אביהן אשר נתגבר עליהן, ועל כן קראה שמו בן עמי פירוש נעשה בן מעמי שאני כיוונתי להוליד כעמי בת כמוני ועתה נעשה מזה בן. ועל כן הזהיר הקב"ה על מואב (דברים ב', ט') אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה ואמר חז"ל (בבא קמא ל"ח:) מלחמה הוא דלא, הא אנגריא (פירש רש"י להשתעבד בהם להביא להם מים ומזון) עבדי בהו. מה שאין כן בבני עמון שנאמר סתם (שם שם, ט') אל תתגר בם דאפילו אנגריא לא תעביד בהו וכו'. כי הן במואב היה כח האב יותר שמתחילה כיוונה האם להגביר כח האב, וידוע אשר כוונת לוט לא היה כלל לשום מצוה כי אם הוא נתאוה לבנותיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ט') על פסוק (משלי י"ח, א') לתאוה יבקש נפרד וגו' ואמרו (בנזיר כ"ג.) ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד, י') זה לוט. וכבר כתבנו כי היה לו לתת על לב שלא לשתות יין במערה במקום סתר כזה שאין שם כי אם הוא ובנותיו ובפרט בלילה וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ב, ג') ואויל שפתים ילבט (משלי י', ח') זה לוט שהיה לו לומר לבנותיו דבר שנלקה בו העולם אנו באין לעשות. פירוש יין כבר לקה בו העולם שהביא יללה לאדם הראשון כי ענבים סחטה לו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ה'), ונח נלקה עבור היין, על כן פשע בזה, ופושעים יכשלו בם. ועבור כח הפשיעה שהיה במואב מכח אביו שהיה כוונתו לרע על כן נדבק הרע באומה זו יותר ומותר להתגרות בם ולא כן בעמון שהיא נתכוונה להקטין כח האב ולהגדיל כחה כח האם. ועל בנות לוט נאמר צדיקים ילכו בם שהם נתכוונו לשם שמים כמאמר חז"ל שם. על כן כח הרע בו, קטן מבאחיו. והגם שהרו שתיהן מאביהן כאמור מכל מקום כח ולד הנוצר, אחר הכוונה ומחשבה גם כן הולך, ועל כן נאסר מלהתגרות בו כלל כי נתרבה בו כח אמו שנתכוונה לשם שמים. וזה ממש דברי חז"ל (בראשית רבה נ"א, י"א) בכירה דקאמרה מואב מן אב וכו' כי נודע אומרם (ברכות ז':) מנלן דשמא גרים וכו' ועל כן בכירה שקראתו מואב מן אב לומר שהגדיל ונתרבה בו כח האב והוא שלא לשם שמים נתכוון על כן אמר הקב"ה למשה אל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו לצד התגברות כח רעת אביהם אבל צעירה דקאמרה בן עמי וכנאמר כי היה ראוי להיות עמי נקבה כמוני ונתהפך לבן ונתחזק בו כוונת הטוב מהאם, אמר הקב"ה אל תתגר בם אפילו אנגריא לא תעביד בהו.
1
ב׳ובזה נמי נראה מה שנאסרו הזכרים מעמון ומואב לבוא בקהל ולא הנקבות מטעם שלתאוה יבקש נפרד זה לוט ובו נאמר ויפרדו איש מעל אחיו פירוש שנפרד לעולמי עולמים מלבוא בקהל מעת התחברותו לאנשי סדום אנשי רשע, והטעם לזה הוא שבני ישראל ידועים אשר מגודלים בנעוריהם בג' מדות טובות האלו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכל מי שיש בו ג' מדות הללו ראוי להדבק באומה זו וכו' כדאיתא (ביבמות ע"ט.). וכיון שנתחבר לוט לאנשי סדום בלתי לתת פת לחם לאורחים אז תיכף נפרד מאנשי ישראל ויפרדו איש מעל אחיו לעולמי עד, כי זה שהפציר לוט את המלאכים לאכול אצלו לחם זה היה סיבה מאת ה' בעת ההוא בזכות אברהם שיהיה לו איזה דבר לזכות בו, והתנוצץ אז נפש דוד בו, ביום ההוא, וקיבל המלאכים כאשר כתבנו. אבל נודע מה שפירש רש"י ז"ל בפסוק אל תבט אחריך שאמרו לו המלאכים אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול וכו' ועל כן נאסרו מלבוא בקהל. ותראה שגם זה היה חטאת בניו עמון ומואב שנאסרו מלבוא בקהל על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. כי כל אשר נמצא בו מדת האכזריות ודאי לא מזרע ישראל הוא ואסור לבוא בקהל ישראל כי קהל קדוש ישראל צריכים להיות רחמנים וגומלי חסדים. ועמון ומואב ירשו זה המדה מאביהם שעל כל פנים היה כחו בשניהם וירשו מדתו מדת סדום שלא לתת מפיתם לעניים ומדוכים. וזה דוקא בזכרים אבל לא בנקבות כי הן בנותיו כיוונו לשם שמים ומדכיוונו בדבר המכוער הזה ובתאוה המופלגה הלזו איסור הקרובים אשר טרם ביטול היצר הרע בזה כמאמר חז"ל (יומא ס"ט:) היה בזה תאוה רבה והם ספו התאוה לכוון בלתי לה' לבדו ודאי היה בהם ניצוץ הקדוש משורש קדושת ה'. וגם אמרו חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז פ"ג) שבעת שהכריזו אנשי סדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש, פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליו נפשה, מה היתה עושה, בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני. אמרו מאין חי העני הזה וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (פרשה זו ק"ו:). הרי שבנותיו מדה אחרת היתה להם שהחזיקו בלחם לעני ואביון, ועל כן כל בנות עמון ומואב מותרות לבוא בקהל שנמצא בהם שורש הקדושה בנקיבות ולא בזכרים, ולך ראה שלשלת הקדושה שיצא מנקיבות עמון ומואב נעמה העמונית ורות המואביה אשר כל חבל השתלשלות משיח צדקינו מאתה הוא ובודאי נמצא שורש הקדושה בנקבותיהם ולכן הותרו לבוא בקהל, ולא הזכרים כלל וכלל לא וכאמור. והעיקר עבור רעתם שלא החזיקו ביד עני ואביון לתת להם לחם ומי שאין בו מדה זו אינו ראוי לידבק באומה זו כנזכר.
2
ג׳ומזה יראה כל אדם וישכיל ממוצא דבר אשר אם יהיה בעל תורה וירא שמים ואין בו זו לרחם על העניים ולראות לגמול חסד כמצווה עלינו מפי אלהינו יתברך שמו (אשר גמילות חסדים הוא מצות עשה דאורייתא ברמ"ח מצוות עשה כמו שאיתא ברמב"ם (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') וכן צדקה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שאיתא בדבריו (פרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א') וכן אם כסף תלוה הוא מצות עשה דאורייתא להלות לעניים כמו שאיתא בדבריו (פרק א' מהלכות מלוה הלכה א')) אין ממש בכל עשיותיו כי אחרי אשר הוא אכזרי צריכים לחוש ליחוסו ואפשר לא מבני ישראל הוא ומה יהיה לו בתורתו. וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה י"ז:) כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ונראה פירושו כי זה סימן בני ישראל שיהיו עוסקין בגמילות חסדים ונודע החילוק בין ישראל לאומות העולם כי נשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', כ"ז.) ונשמת הנכרים הוא מנשמת הארץ ונפשם הנשפע בהם כבחינת נפש הבהמה היורדת לארץ. ועל כן נקראים עמי הארץ כי כל חיותם ונפשם היא מלמטה מארץ כי חלק ה' עמו ולא הנכרים, ונמצא מי שאינו עוסק בגמילות חסדים, דומא כאחד מבני הנכרים שאין להם אלוה, כלומר נשמת חלק אלוה וזה דומה כמי שאין לו וכו', פירוש הוא דומה כזה האיש שאין לו, ואפשר גם הוא ח"ו מהם כי זה סימן לזרע ישראל. ומכל שכן בני אדם שאינם לומדי תורה כל כך וגם אינם הוגים ומבקשים ה' תמיד ביראת שמים ובתפילה ובשאר דרכי עבודתו רק מסבבים בחוצות בשווקים וברחובות להרויח מזון נפשם לחם חוקם על המחיה ועל הכלכלה ומה יהיה להם מכל עמלם ומה יהנה נפשם מכל עבודתם אשר המה עובדים בפרך אם אין תורה ואין תפילה, ובמה יבואו בכלח אלי קבר לתת דין וחשבון לפני מלך חי וקיים על כל יום ויום מימיהם במה הוציאו אותו ומה דבר מצוה עשו בו הלא יבושו ויחפרו ויסתם פיהם ומה יענו ליום פקודה ברדתם שחת, ועל כן ודאי אין להם מכל עמלם כי אם החתיכה לחם ומעט התבשיל שנותן לפעמים לעני ואם גם זה לא יעשה ח"ו אוי לו אוי לנפשו.
3
ד׳ועל כן הנני מזהיר ומבקש לכל איש הירא את דבר ה' ובפרט לאלו המקורבים אלי השומעים לקולי וחפיצים במוסרי, לראות על כל פנים תמיד אשר בכל אכילה ואכילה יהיה לו לפחות עני אחד על שולחנו בערב ובבוקר להאכילו מכל אשר ימצא לו אם דל ואם עשיר, כי נאמר במנחה ריח ניחוח ובעולת בהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים כמאמר חז"ל (סוף מנחות). ועני הנותן לעני אחר פת חריבה וקיתון של מים ודאי חשוב לפני הבורא יתברך כאילו האכילו מעדני מלכים, ואמנם זה אשר יש לו ודאי שצריך להאכילו מן המובחר והטוב והשמן שבשולחנו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (סוף הלכות איסורי המזבח) האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. ויראה להדר שלא יחסר לו תמיד עני אחד על שולחנו וזה יהיה חלקו מכל עמלו וזה אשר ישאר לו אחר מותו, שלא ילוונו לא כסף ולא זהב ואבנים טובות ומרגליות כי אם מעט הפת אשר יתן לעני, כי בעתים הללו על פי רוב אנשים דלים וריקנים מתורה ומצוות לגודל העול המוטל על כל אחד בבקשת פרנסתו ולא ישאר לו כי אם זה אשר האכיל לעני בשולחנו. וירויח בזה שסעודתו יהיה סעודת מצוה, וזה אשר נחשב כמו קרבן על המזבח כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.), ושולחנו מכפר עליו כאשר בזמן הבית. ואך דבר אחד אני מבקש בלתי יעשה הדבר הזה כסומא בארובה סתם לקרוא לאדם ואינו יודע אם עושה מצות הבורא אם לא אף שגם בסתם נחשב למצוה כיון שהשביע רעבון העני, מכל מקום זה אין חשוב כל כך בעיני הבורא יתברך, והעיקר בזה לכוון תמיד בעת האכילו לחם לעני לקיים מצות הבורא יתברך שצוהו בכך ולעשות נחת רוח לפניו על ידי זה שאמר ונעשה רצונו, וליחדא בזה שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה ברחימו ודחילו כל אחד לפי ערכו ולאקמא שכינתא וכו' ולגרום שפע וכו' ולתקן שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה. ובזה נאות לו, כי כיוון בזה לקיים מצות בוראו. והיה אם כן יעשה הקב"ה ברוב רחמיו יריק עליו ברכה ושפע ורחמים וחיים ושלום ממקור הברכות וההשפעות, וזה הוא ממצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וזה ילוהו לעולמו גמילות חסד שעשה עם העני. והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב, י"ז), אשר על ידי זה, המצוות מקדימין לו שלום בבואו לבית החיים כאשר לצדיקים גמורים כמאמר חז"ל (כתובות ק"ד.) וטוב לו בזה ובבא.
4