באר מים חיים, בראשית ב׳:ט״זBe'er Mayim Chaim, Genesis 2:16
א׳ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. הנה לכאורה היה די באזהרת אכילת עץ הדעת לבד וממילא ישמע שהותר לו אכילת שאר עצי הגן ולמה הוצרך להתיר לו בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכל. גם על מה הוצרך להזהירו באזהרה ועונש. וידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין נ"ז.) בני נח אזהרתן זו הוא מיתתן והנראה בזה על פי מה שפרשתי שני מקראי קודש במשלי שלמה המלך ע"ה שאמר (משלי א', י"א) בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' עד בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם. ולהבין כפל האמירות וכפל התשובות נראה. כי הנה בשני דרכים יבוא היצר הרע להסית את בני האדם מאחרי ה'. האחד אם מבין בדעת האדם אשר לא חזק לבו בה' ולא נשקע בלבבו אהבת הבורא יתברך שמו. גם לא הורגל בנפשו להית חופף עליו מורא ופחד ה' אשר לו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ומלאכי מעלה יפחדון ויפחזון וירעדון מפניו. אז יבוא אל האדם בלי שום ערמה ומרמה רק יסיתנו בכח התאוה שבלבבו לחמדת העולם הזה ויגביר בלבבו כח התאוה הלז ויסיתו להדיח מאחרי ה' חלילה לעשות עבירה מהעבירות בגלוי או בסתר כאשר יוכל. וכאשר יעבור עבירה וישנה בה יֵעָשֶה לו כהיתר וימשכנו לעבירה חמורה מזו רחמנא ליצלן, והוא ילך אחריו כשור לטבח עד אשר יובל לקבר להורידו עד שאול תחתיה. ואך כאשר יבין בדעת האדם שגדול בלבו אהבת ה' ומורא שמים עליו מגדולת יוצר בראשית שלא למרות עיני כבודו ח"ו, ואם יסיתנו לעבור עבירה האסורה עליו מצווי שמו יתברך לא יעבור עליה בשום אופן כי ירא את פני ה', אז לא יסיתנו תיכף לעבור העבירה כי אם יבוא אליו בכל מיני ערמות וחכמות שבעולם וירמה אותו בדברי שקר כאשר יוכל. ומעט מעט יקיפו במרמה אולי יוכל לפתותו לבוא לידי האיסור. ואם האדם לא יתן דעתו ולבו להבין בערמותיו ושלא לילך אחריהם בשום אופן אף אם היתר גמור הוא, חלילה יוכל להמשיך אותו מעט מעט עד אשר יפול ברשתו. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בפירושו על התורה (פרשת משפטים פסוק וכי יפתה) שלשון פיתוי הוא על דבר שקר במה שאחד מפתה את חבירו בדברי שקר ומרמה. ועל כן אמר שלמה בחכמתו בסוגי שני בני אדם הללו. אחד, אם יפתוך חטאים שיבואו אליך בדרך הסתת פיתוי בערמתם בשקר להדיחך מה' ואינם אומרים לך לילך לעבור עבירה כי יודעים שהוא עתה אינו בר הכי לציית להם על הדבר. ועל כן לא אמר בזה אל תלך בדרך אתם כי אינם מבקשים עדיין מאתו ללכת במעשה לעשות העבירה רק הזהירו אל תֹּבֵא. כלומר אל תֹּבֵא בלבך להאמין לו עתה בדבר הזה ולעשות אפילו דבר ההיתר אם הוא מכוחו וערמתו. ואך אם יאמרו לך לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, שיסיתו אותך בפועל על דבר העבירה הנני מזהירך על כל פנים לא תלך בדרכיהם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם וגו'.
1
ב׳ובזה פירשתי פסוקי מלכים-א (א', א'.) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגו' וחם לאדוני המלך ויבקשו נערה יפה וגו' והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה. ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך. וצריך להבין קישור הדברים מסיפור הנערה סוכנת למלך למה שרצה אדוניה למלוך. וגם לדקדק באומרו ויכסוהו בבגדים לכאורה מיותר. ועיקר הסיפור הוא מה שלא הוחם לו ומאי נפקא מינה אם כסוהו אם לא, כיון שעם כל זה לא הוחם לו. גם על מה בתחלה אמרו לו יבקשו למלך נערה בתולה ולא הזכירו יפה ואחר כך בקשו נערה יפה עד שהיתה היפיפיה בכל גבול ישראל. גם כיון שהכוונה היה לחימום לבד למה בקשו נערה יפה וכי היפה מחממת ולא הכעורה.
2
ג׳אכן נראה בהקדים לתת לב על אדוניה וחכמי ישראל שהיו אתו כמו יואב שר הצבא וכדומה איך עלה על דעתם לשום להם מלך בירושלים בעוד דוד מלך ישראל חי וקיים הכי לא ידעו אשר עיני כל ישראל אליו להגיד להם מי ישב על כסאו אחריו. ועוד שבודאי ידעו אשר דעת דוד להמליך את שלמה ואיך ימרדו בו אנשים מעט מאנשיו. ונראה לפי שאמרו חז"ל (בשוחר טוב) שהיו ישראל אומרים מה דוד סבור שהמלכות נשתלה מן בנה של בת שבע וכו' כי לפי דעתם שסברו שדוד חטא באשת איש איך יתהוה מקור הקדושה כזו השתלשלות מלכות בית דוד ממקום הפגום. ובזה סמך לבם של אדוניה וסיעתו להמליכו כי ודאי כל ישראל יטו אחריהם אפילו שלא ברצון דוד לצד שהוא בנה של בת שבע, ולדעתם לא יתכן להושיב על כסא מלך ישראל דבר הנמצא בו שמץ מנהו. ואפילו דייני ישראל אין מושיבים אלא ממשפחות מיוחסות שבישראל מכל שכן המלוכה ובפרט לקדושת מלכות הלז מלכות בית דוד.
3
ד׳אמנם האמת הוא אשר דוד לא חטא כמאמר חז"ל (שבת נ"ו.) הן לפי דעת הסוברים שבקש לעשות ולא עשה והן למי שאומר (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. ואם כן הנה מאת ה' נסבה זאת בעל כרחו שלא בטובתו ועל כן ודאי ראוי וראוי למלוך בנה של בת שבע. והנה עבדי המלך דוד כולם נטו אחרי אדוניה כמו שכתוב (שם שם, ט') ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך. ובודאי גם הם סברו שדוד חטא ורצו להכשילו עוד הפעם שישא עוד נערה בתולה ויבוא אליה והיא אסורה לו כיון שהיה לו י"ח נשים מכבר. וזה יהיה ח"ו סופו מוכיח על תחלתו אשר גם שם נכשל בעבירה חלילה ולתאות לבו. ובזה ודאי יטו כל ישראל למלכות אדוניה. וזה היה כל עיקר מגמתם שעל ידי זה ימלוך אדוניה כי רצו במלכותו. ואכן הנה יראו לנפשם להסית את דוד בגלוי לישא עוד אשה על נשיו כי בודאי לא ירצה מחמת שידעו שצדיק גמור הוא ואף שלדעתם נכשל פעם אחת בעבירה מכל מקום כל ימיו עומד בצדקו ועודנו תמים עם ה' אלהיו ובאו אליו בערמה ואמרו לו לבקש למענו רק נערה בתולה לחמם ועל כן לא זכרו נערה יפה כי גם הכעורה תחממנו והם הלכו ובקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וסברו בדעתם אשר לא יעמיד על עצמו כשתשכב בחיקו מלבוא אליה להיותה מן היפה שביפות. ולדעתם כבר אירע לו כן בבת שבע. ובזה ח"ו יתגלה קלונו לעיני כל ישראל בבירור אשר ודאי גם שם חטא ויטו כולם שכם אחד אחרי אדוניה. אבל באמת הנה מעולם לא חטא וכאז כן עתה העיד עליו הכתוב והמלך לא ידעה.
4
ה׳ולזה אמר הכתוב תחלה והמלך דוד זקן בא בימים ונמשך מזה שני דברים. אחד, אשר על כן רצה אדוניה למלוך. כי פן ימליך את שלמה בחייו קודם מותו ומי יעמוד במחלוקת עם דוד אף שבלב ישראל לא יטו אחריו כל כך, מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו, וכשהוא ימלוך תחלה ולב ישראל הנה נוטים אחריו ואז מה שעשוי עשוי. וגם דוד בעצמו לא יעמוד במחלוקת עמהם. צא וראה מה שקרה לו עם אבשלום. והשני, נמשך אשר הותש כוחו ועבר עליו רוח צנה ונצטנן דמו מרוב ימים. ועל ידי שניהם אלו רצו עבדיו להכשילו באכילת איסור לצורך מלוכת אדוניה. ואך לא יכלו להסיתו לעבירה בגלוי, על כן אמר הכתוב ויכסהו בבגדים כלומר שכיסו העבירה בלבושים שהלבישו העבירה בערמה ומרמה כאמור למעלה ואך הכתוב העיד ולא יחם לו כלומר אף על פי כן לא הוחם לו ח"ו בחמימות העבירה לאכול את האסור לו עם שעוד היה כח בו למעשה זה כנאמר בדברי חז"ל (סנהדרין כ"ב.). והתחיל הכתוב לספר גוף המעשה כי אמרו לו עבדיו לבקש נערה בתולה לחממו הכל כאמור למעלה, ואחר כל זה שראו צדיק עומד בצדקו אף על פי כן ואדוניה בן חגית מתנשא וגו'. כי בטח על מעשה הראשונה ואך כיון שהכתר מלכות לא הלמתו (שם כ"א:), אז ידעו כל ישראל כי שלמה הוא המוכן למלך מה' אלהי ישראל ודוד לא חטא והכל כמדובר.
5
ו׳ונחזור לענינינו אשר זה דרך היצר הרע כשמבין באדם שלא יצייתו לעבור עבירה בגלוי תיכף. אז יבוא אליו בערמה להסיתו, והאדם צריך ליתן דעתו ומחשבתו על כל דרכיו אולי הם מדרכי היצר הרע מערמותיו כי כל דרך איש ישר בעיניו וצריך לעמוק מחשבתו על כל זה. והנה קצות דרכיו מערמותיו אפרש לך בג' דרכים.
6
ז׳דרך אחד. יבוא אל האדם ויתחיל להחמיר עליו בחומרות אשר לא נצטוו עליו לאמר הלא אתה צריך לעשות לך גדרים וסייגים יתירים כי הלא מעשה אלהים המה, ויראתו גדלה עולם מהכיל, על כן הרגל עצמך בפרישות יתירה שלא להזדווג באשתך כי אם לעתים רחוקות מאוד וְהֶיֵה ניעור בכל לילה ולילה ללמוד תורת ה' ושלא תדבר כלל וכלל ולא תביט על שום דבר כי אם בספר תורה, והתענה כל ימיך וכדומה, ובזה מכביד עליו המשא עד אשר לא יוכל שאתו ואז משליך המשא כולה מעליו ולא די שאינו פרוש אף נעשה פרוץ בעבירה. כי נעשה לו הגדר כמו עבירה ממש וכשיותר לו הגדר כי לא יוכל עמוד בו אז אומר בלבו מה בין זה לזה וכיון שפרצתי הגדר אכנוס לבית, ועל כן אמר שלמה (קהלת ז', ט"ז-י"ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה כלומר אם לא תצדק הרבה ותספיק עצמך במה שאסרה התורה אז לא תרשע הרבה וכדבר האמור. וזה שהזהירה התורה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ד', ב') כי כל יתר כנטול דמי והמוסיף גורע והלא תראה מה שאמרו חז"ל (חולין ק"ט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, מנדה, דם טוהר. מחזיר, שבוטא וכו'. וכתבו המפרשים הטעם כדי שלא יאמר אדם בעינא לטעום טעמא דאיסורא ועל כן בכל דבר איסור שרא לן כנגדו דבר מה לטועמו כי היכי דלא ליתגרי ביה יצרו. וכמה פעמים דיברה התורה כנגד היצר הרע כמו בלקיחת יפת תואר וכדומה והכל כי אם תכבד עליו המשא לא יוכל לסובלו וישליכו כולו מכתיפו. ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ו, ב') נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו וגו' כלומר הפשע הוא היצר הרע שורש המסית לפשעי ישראל. תחלה אומר להרשע שיאמר בלבבו הלא אין פחד אלהים לנגד עיני כלל וצריך אני להוסיף שמירה על שמירה ופרישות יתירה מכל טוב. אבל כל זה החליק אליו בעיניו למצוא עוונו לשנוא כי כל דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב כלומר אין כוונתו זה לטובה כי אם לומר לו אחר כך ראה בעצמך מה אתה עושה. כל דברים הטובים אסורים עליך ואתה מעונה מכל טוב העולם אשר חבירך בני אדם כמותך מתענגים בהם ואתה נפשך יבישה אין כל. הכי כח אבנים כוחך, ובשרך נחושה לעמוד בכל אלה. ועבור זה הנה פורץ גדרו ומהרס הבנין כולו.
7
ח׳ודרך השני הוא. שאומר לו היצר הרע בדבר אחד התחזק הרבה בזה לעשותו בצדקת רב ומחזיקו בצדקתו, ואחר כך יכשילנו בדבר אחר לומר לו אם צדיק אתה בכל הדברים ומה יהיה אם לא תעמוד בדבר אחד והמשקל יכריעך לכף זכות ברוב הזכויות מכל שכן בעבירה אחת. וכאשר מצינו (יומא כ"ב:) בשאול המלך ע"ה בחמלתו על אגג יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ואחר כך כשהרג נוב עיר הכהנים יצאה בת קול אל תרשע הרבה. כי כל צדקת האדם בחומרות יתירות שעושה אינם כדאים לעבור עבירה אחת עבורן, כי העבירה תחבול בנפש למאוד ולא יועילנו צדקותיו היתירים בזה. ולא זאת כי אם יעבור עבירה אחת יקשור בנפשו כוחות הרע עד אשר יעבור על כולן רחמנא ליצלן. וחוץ לזה איך זה צדקת האדם אם נמשך מזה עבירה, ודאי גם צדקתו לא באמת וביושר היה והכל שקר וכזב. ובשני דרכים האלה היה ערמות הנחש לחוה לפתותה לאכול מן העץ ובא ואמר לה (בראשית ג', א') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר הנה באמת ידעתי שלא אסר לך אלא עץ הדעת. אך ודאי אמר אלהים בלבו (כי אמירה היא בלב כידוע) שמעצמכם תעשו זאת שלא תאכלו מכל עץ הגן מרוב מורא ופחד ה' שלא תבואו לאכול מאילן האסור תפרשו מכל אילני הגן. וכוונתו היה לשני דברים האלו. אחד, שתכבד עליהם המשא שלא יטעמו מנטעי נאמנים אשר נטע ה' בגנו ויפרקו עול ויאמרו לאל סור ממנו, ויאכלו ההיתר והאיסור ביחד. והשני, כיון שיצדקו הרבה לדון אף על מחשבת הקב"ה שלא יטעמו משאר אילני מאכל ויחזיקו צדקתם בזה, וירשיעו הרבה במקום אחר לאכול האסור להם כי יאמרו בלבבם אם מכל האילנות אנו נשמרים ומה בכך אם נאכל אילן אחד וכדבר שכתבנו למעלה. ולזה נתחכם הקב"ה בצוותו לאדם על עץ הדעת ואמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כלומר אני מצוה אותך דוקא שתאכל מהם, וכפל דבריו אכול תאכל. כי מוכרח אתה לאכול עבור ב' דברים שלא תכבד המשא, ושלא לצדק הרבה בזה, ולהרשיע במקום אחר. והכל, כי ידעתי כי לא יבוא אליך השטן לאמר לך שתרשיע במזיד לעבור מצותי כי יציר כפי אתה ורק ערום יערים לבוא אליך בערמותיו ועל כן אני מצוך כאמור. ובזה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כלומר כשדוקא תאכל מכל עץ הגן, תוכל לאסור עליך אכילת עץ הדעת הכל כנאמר. ומה שאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אף שבני נח אזהרתן זו היא מיתתן (סנהדרין נ"ח:), הוצרך לאזהרה ועונש על בו ביום להזהירו אשר יקבל עונשו ביום חטאו דוקא.
8
ט׳ובזה נבין מאמר חז"ל (מדרש רבה ט"ז, ו') ר' לוי אמר צוהו על שש מצוות. ויצו על עבודה זרה. ה' על ברכת השם. אלהים אלו הדינין. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זו גילוי עריות. מכל עץ הגן וגו' צוהו על הגזל עד כאן. וכן הוא בגמרא דידן (סנהדרין נ"ו:). ולכאורה למה לא פרט לו אחד מהם בפירוש ואמר לו הכל ברמז, והזהיר לו אכילת עץ הדעת באזהרה ובעונש מפורש, והלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים הן מעבירות החמורות שבתורה ולמה לא אמרם לו רק ברמז. ואולם כל הפסוק הזה לא נאמר כי אם עצות מרחוק להזהר על ידם באכילת העץ, כי זה היה עיקר הצווי. ובכל הפסוק הזה רמז לו הכל איך יעשה דבר שלא להתפתות ברשת נחש הקדמוני. כי באכילת העץ היה בו כל הו' עבירות הללו המוזכרים: עבודה זרה, ידוע שהנחש נעץ צפורן עבודה זרה באומרו והייתם כאלהים. ברכת השם, ממה שאמר מן העץ אכל הקב"ה, וברא את העולם (בראשית רבה י"ט, ד'). ואין לך חירוף וגידוף כלפי מעלה כביכול כזה, לומר שלא היה ביכלתו ח"ו לברוא העולם כי אם על ידי העץ. דינין כי היה לו לדון דברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין כמאמר חז"ל (סנהדרין כ"ט.). שפיכות דמים, אין לך שפיכות דמים יותר מהגרמת מיתה לכל באי עולם אשר נהיתה מאכילת העץ. גילוי עריות, ידוע מאמרם ז"ל (שבת קמ"ו.) שבא הנחש אל חוה והטיל בה זוהמא. וגם אדם, הנה אמרו (בבראשית רבה י"ח, ו') שהנחש ראה אותם עסוקים בתשמיש ונתאוה לה. וכתבו שם המפרשים שזה נחשב להם לחטא שעסקו בתשמיש לעין כל, עיין שם. גם נודע אשר אילו המתין בזיווגו על שבת קודש לא היה בא לכל זה כידוע מכתבי קודש קדשים האר"י ז"ל. גזל, כי אמרו חז"ל (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו'. והענין, כי כל מה שברא הקב"ה בו' ימי בראשית צריכין תיקון כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"א, ו'). וקודם התיקון הנה הם קודש לה' לא יאכל כבחינת נטע רבעי שנאמר בו (ויקרא י"ט, כ"ד) קודש הלולים לה' ואמרו חז"ל על משנת כיצד מברכין (ברכות ל"ה.) מנא הני מילי דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. ופירש רש"י קודש הלולים בנטע רבעי כתיב ומשמע ב' הלולים טעון באכילתו וכו'. הרי אשר קודם הברכה עדיין בקדושתיה קאי להיות קודש לה'. וכן אמרו שם מפורש כל הנהנה בלא ברכה מעל ואמר ר' יהודא וכו' כאילו נהנה מקדשי שמים.
9
י׳וכל הענין הוא, כי כל דבר האכילה הניתן לאדם, הכל להוריד שפע וברכת אלהים אל המאכל אשר אוכל על ידי הברכה. וכששורה עליו אור האלהים אז יוכל בעת האכילה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוכו למקור שרשו מקום אשר נחצב משם וזה כל תיקונו, כי לזה נברא להתקרב לבוראו אחר התרחקו מאתו כידוע להעומדים בסוד ה'. אבל כשאינו מברך הברכה אז לא יוכל להעלות הניצוץ ההוא בשום אופן ולא די שלא תיקן המאכל ההוא אף מורידו מטה מטה כיון שלא השרה עליו אור ה' ממילא כל בחינת הסטרא אחרא עומדין למולו לקבלו לרשותם. ועל כן אמרו שם ר' לוי רמי כתיב (תהלים כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה וכתיב (שם קט"ו, ט"ז) והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ולכאורה במה קנאה בברכתו, אכן לדברינו יומתקו דבריהם מאוד כי אחר הברכה שהשרה עליו אור ה' ויוכל לעלות ענף הקדושה שבו לבוראו אז נתנו אלהים לבני אדם לאכלו בכדי לתקנו על נכון. וזה היה עיקר הכוונה בבריאתו. אבל קודם הברכה שלא יוכל לעלות הניצוץ ההוא בשום אופן. לא נתנו אלהים להרע עמדו להורידו עד שאול תחתיה. והנה הוא לה' הארץ ומלואה וכיון שמשל ה' הוא, הנה הוא קודש קדשים מאשי ה' לא יאכל, והנהנה בו מעל. ועל כן נכון מאמרם כאילו גוזל להקב"ה כי הוא גזילה ממש שחוטף וגוזל מה' דבר אשר לא נתנו לו. והנה זה הכל, בדרך שאפשר לתקנו על ידי הברכה והאכילה. אבל דבר שאין ביכולת האדם לתקנו הנה עודנו בקדושתו עומד וכל אוכליו יאשמו. ועל כן באכילת עץ הדעת כיון שלא נתנו אלהים לאכילתו כי לא היה יכול לתקנו אז, או עבור שאר טעמים ידועים לאלהינו יתברך עבר על הגזל שגזל מאת הקב"ה דבר שלא חפץ לתת לו. ולזה, כאשר חפץ ה' להזהירו על דבר אכילת העץ, רמז לו בצוויו כל ו' לאוין האמורים כי כאשר ישמור עצמו מהם לא יבוא לאכילה. והפליא עצה מרחוק ליעצו איך לא יפול בערמות השטן שנתלבש בהנחש לשמור עצמו מבחינת עבודה זרה וברכת השם וגזל ודינין, ולאכול דוקא משאר העצים ובזה לא יוכל לפתותו. ואך הנחש עשה בערמה ולא הלך אל האדם כי ה' הקדים לו כל אלה, והלך אל האשה שדעתה קלה ובערמות יתירות כאשר פירשנו כאן (ועוד נפרש אם ירצה ה' במקומו) והצמיח מה שהצמיח. ועל כן בברכה נאמר (ויקרא כ"ו, ו') וחרב לא תעבור בארצכם ואמרו חז"ל (תענית כ"ב.) אפילו חרב של שלום. כי עיקר החרב הוא חרבו של מלאך המות, הוא השטן הוא היצר הרע והבטיח הקב"ה בשבת ישראל על אדמתם לבטח בסוף הימים אם ירצה השם לא מבעיא שלא יבוא עליכם בחרב מלחמה לומר לכה אתנו נארבה לדם להסית לעבור עבירות במזיד. אפילו חרב של שלום לבוא בדרך פיתוי שקר ומרמה ולהראות לך שהוא חפץ בשלומך וטובתך מאוד גם זה לא יהיה בארצכם כי את רוח הטומאה יעביר מן הארץ והיה ה' לאור עולם. יהי רצון שיהי' בעגלא ובזמן קריב.
10
י״אעוד יכוון ה' להזהירו מכל עץ הגן אכל תאכל. כי כבר היו דברינו (בפסוק ויצמח ה' וגו') אשר לא נאסר באכילת עץ הדעת כי אם לבו ביום ואילו היה ממתין עד שבת משחשכה היה מצוהו ה' שיאכל דוקא, בכדי לידע ברע ובטוב ויבחר בטוב ויבחר אוכל מן הפסולת. אך היה צריך מקודם להדביק ולהשריש עצמו בקדושה יפה יפה בכדי שלא ימשיכנו הסטרא אחרא והרע הלוך אחריהם וכמו אברהם שהלך קודם לארץ ישראל ונטע אהלו ובנה מזבח ואחר כך הלך למצרים בלי מורא ופחד כי השרה על עצמו קדושת בוראו ועיין שם. ולזה כיוון אלהינו יתברך לטובתו טובת אמת אשר דוקא יאכל מעצי ה' אשר נטע בגנו ונודע מעלת העצים הללו שנאמר בהם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ובודאי זה יגיד על עוצם קדושתן וגודל זיו אור הדרת קודש הנשפע בהם ממלך עולם ברוך הוא, ובפרט אשר היה בתוכן העץ החיים שעץ חיים הוא למחזיקים בו ונודע רום מעלת קדושתו למעלה למעלה המוריש חיי עד להאוכלו. וכאשר יאכלם ודאי שיתחזק בו הקדושה יפה יפה באור פני מלך חיים ויועיל לו מאוד לבל להתפתות אחרי הרע חלילה בעת אוכלו מעץ הדעת טוב ורע. וטובים השנים מן האחד שימתין על קדושת אור יום השבת ובתוך כך ימלא כריסו מארזי לבנון אשר נטע ובפרט מעץ החיים ואז ודאי ואכל וחי לעולם.
11
י״בומצאתי סמך לדברינו אלה בזוה"ק (סוף פרשת אמור) וזה לשונו: תא חזי בשעתא דברא קודשא בריך הוא לאדם ואוקיר ליה ביקירו עילאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלבא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידאי דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן לבתר סאטי מאורחא דמהימנותא ושבקי אילנא יחידאה עילאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב וכו' יעיין שם עוד כדברים האלה. הרי שהיה כוונת הקב"ה שיתדבק באילנא דחיי יחידאה דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין ואם היה אוכלו קודם, אף שהיה אוכל מהעץ הדעת תיכף אחריו קודם בוא יום השבת, ודאי שלא היה דינו במיתה והא ראיה שאף אחר שאכל מהעץ הדעת כתיב (לקמן ג', כ"ב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, מכל שכן אם היה אוכלו מקודם. ואך אף על פי כן לא היה די בזה לבדו בשלימות שיאכל מעץ הדעת בו ביום אחר אכילת עץ החיים כי כן קדמה ידיעת אלהינו אשר לרוב תוקף הרע שברא בעולם יצטרך לשני הדברים אכילת עצי הגן ובפרט עץ החיים וההמתנה על יום השבת (ועיין בפירושינו בפסוק ותפקחנה עיני שניהם שביארנו למה היה נצרך לשני הדברים דוקא) לזה אמר הכתוב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' שתיבת לאמר אין לו פירוש לכאורה. ומה שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים שיאמר לאשתו אינו מתורץ כל כך, כי בודאי יאמר לה האדם כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וגם לדקדק בפירוש אמרו אכל תאכל.
12
י״גואמנם הנה הכתוב מספר מעשה ה' ורוב טובו ואשר בסיבתו לא יצמח הרע לאדם כי אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז', כ"ט), כי אילו נתנו ה' במקום שלא יהיה כי אם עץ אחד נחמד וטוב למאכל. והיה הוא אוכל ממנו לא היה אשמה כל כך תלוי בראשו כי אין אדם נתפס בצערו וה' יצוה לבל יאכל ממנו, טוב ופלא כזה שיראה בעיניו ולא ישבע מארזי ה' אשר נטע אבל האמת ויצמח ה' וגו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים והיה לו להשביע נפשו בטובה רבה. ואילו לא צוהו כלל לא היה מחוייב להתדבק תחלה באילנא דחיי קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר ולא לחטוף תיכף על זה ולא על זה בעץ המתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש וכו' אכן לא כך היה רק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר כלומר מה שהיה די באמירה לבד לאסור לו עץ הדעת וממילא ישתמע שמותר בכל העצים הנה הקב"ה בחסדו בא עליו בצווי מפורשת דוקא מכל עץ הגן אכל תאכל והוא בגין דישתכח באתר דדביקותא יחידאה דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, פירוש גם אחר אכילת שאר עצי ה' לא תאכל מעץ הדעת כי לא יושלם בקדושת אור ה' שלא יזיק לו אכילת עץ הדעת עד בוא גם כן יום השבת שמאיר ומופיע בו קדושת שמו יתברך ויתעלה בהארה נפלאה עמוסה לאין קץ. והוא סר ממצוות ה' הטובים ולא חפץ לעשות כמו שצוהו ואף לא שוה לו להשוותם שיאכל מכולם או שלא לאכול משום אחד רק להיפוך ממש שלא לאכול מעצי המצוה להתדבק בעץ החיים ולאכול את האיסור וזה הגדיל חטאו בכפלים ועל כן מיהר למרות פי ה' ולא התאפק שעה ושתים עד השבת כי בעשירית חטאו כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח:) וקרוב היה לתשלום היום ואז היה הקב"ה מְצַוֶה עליו לאכול ממנו כאמור.
13
י״דועל זה כיוונו חז"ל (בראשית רבה כ"א, ז') דרש ר' יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה שלוש שנים. אמר ר' הונא כד שמע בר קפרא אמר יפה דרש ר' יהודה בן אחותי עד כאן. ולכאורה צריך להבין מה חידש ר' יהודה בזה הלא הוא דבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו. ויותר פלא מה שקילסה בר קפרא ואמר יפה דרש בן אחותי מה דרשה הוא זו. ולפי הנאמר נכון הוא, כי זאת הוא שחידש ר' יהודה אשר לא נאסר אדם לאכול מהעץ כי אם בו ביום, ולערב היה מותר וזה אמר שלא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת כי לאחר השעה היה מותר לגמרי שיאכל ממנו וזה הוא תימה ופליאה גדולה למאוד מה שלא היה פלא כל כך אם נאמר שנאסר לאכלו עד עולם ועל הדבר הזה קילסה בר קפרא והבן. ומה שלא אמר לו הקב"ה בפירוש שאינו אוסרו אלא לבו ביום לפי שאף אם היה אומר כך היה צריך אחר כך לחזור להתיר לו כי היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו כמו שאמרו חז"ל (ביצה ה':) מכדי כתיב (שמות י"ט, ט"ו) והיו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה. לך אמור להם (דברים ה', כ"ז) למה לי, שמע מינא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו עד כאן. ולזה המתין הקב"ה עד הלילה שיצוהו אז לאכלו. ועוד אם היה אומר לו לזמן והיה ממילא מותר אחר הזמן לא היה מצווה ועומד אחר כך. וידוע מאמרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה וכו' ועל כן המתין לצוות לו אחר כך. וגם מפני שצוהו הקב"ה לאכול משאר העצים ואם היה מתחיל לאכול מהם ממילא היה הולך עד השעה שהיה עד הלילה ועל כן לא אמר לו בפירוש רק רמז לו במה שאמר כי ביום אכלך ממנו לומר שאינו אסור אלא בו ביום.
14
ט״ווגם נראה שרמז לו זה, במה שכפל לו לומר מכל עץ הגן אכל תאכל. כי אותו היום ערב שבת קודש היה ובו נאמר לקטו לחם משנה להכין ליום השבת ועל כן אמר לו אכל תאכל שני אכילות אחת בערב שבת ואחת שתכין לך על השבת כי ביום הששי והכינו וגו' (שמות ט"ז, ה). וגמר אומרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל לא אמר רק אכילה אחת שהוא האכילה של ערב שבת אבל אכילת שבת לא נאסר לו כנאמר. וגם זה היתה ערמת הנחש ואמר (בראשית ג', א') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. כי חפץ לדעת להוציא מפיהם אם כבר אכלו משאר עצי הגן. כי אם כבר אכלו לא יועיל ברשעו כל כך כאשר כתבנו והאשה השיבתו מפרי עץ הגן נאכל לא אמרה אכלנו כי עדיין לא אכלו רק נאכל להבא. ועל זה אמר להם קדמו ואכלו מעץ הדעת והייתם כאלהים בורא עולמות שלא יברא הוא עולמות וישלטו בכם כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ד'). וכל עיקר כוונתו שיאכלו בו ביום דוקא בכדי להקדים הקליפה לפרי ולעשות זיווג עליון קודם קבלת המוחין והכנסת אור השבת והפך הקערה על פיה כנודע. ובדברינו יובן אומרו כאן, ה' אלהים, כי היה בצווי הזה עשה ולא תעשה. שיאכל משאר העצים, ושלא יאכל מעץ הדעת והם בחינת ה' אלהים כידוע. ואפשר שזה אמר הכתוב (שם ב', ט"ו) לעבדה ולשמרה ואמרו חז"ל (בתיקוני זוהר ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה כי ודאי ניחא היה לגן שיאכל ידיד ה' יציר כפו ברוך הוא מפירותיו. נודע כוונת האכילה שהוא להמשיך שפע וברכה מאור ה' לכל העולמות וזה תקות כל המקוים ועל זה נאמר (משלי י"ב, י"א) עובד אדמתו ישבע לחם כלומר מי שרוצה לעבוד האדמה ישבע לחם ועל ידי אכילתו ימשוך לה שפע וברכה והוא לעבדה ממש. ולשמרה במצות לא תעשה שהוא שלא לאכול מעץ הדעת. כי זה פחיתות הכבוד גדול לגן שח"ו יתחלל שם שמים על ידו. והראיה, שלא רצה שום אילן לקבלו אחר החטא והיו אומרים (תהלים ל"ו, י"ב) אל תבואני רגל גאוה וגו'. כי אם אותו שאכל ממנו קיבלו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ט"ו, ז') והוא אזהרה גדולה לשמרה שלא יתחלל שם שמים על ידם ויפגום כבודו חלילה, והכל כמדובר.
15