באר מים חיים, בראשית ב׳:ז׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 2:7

א׳וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה י"ד, ג'-ה') וייצר שני יצירות יצר טוב ויצר הרע. יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים. יצירה מן התחתונים אוכל ושותה כבהמה פרה ורבה כבהמה וכו', יצירה מן העליונים עומד כמלאכי השרת מדבר כמלאכי השרת וכו' עד כאן. ונראה דהכתוב רומז בזה לחמשה חלקי הנשמה שניתן באדם שכנגדם אמר דוד חמשה פעמים ברכי נפשי הנקראים בפי חכמי אמת נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכן הוא במדרש חז"ל בפרשה זו (שם ט') חמשה שמות נקראו לה וכוונתם על חמשה חלקים הללו. וכנגדם ברא ה' נפשות הטמאות הבאים מצד הרע והם גם כן ה' טומאות זו למעלה מזו שלישי שני ראשון אב הטומאה אבי אבות הטומאה. וזה לעומת זה ברא אלהים שכפי אשר יוציא אדם את עצמו מנפשות הבאים מקליפות הטמאות, כן יכנס לגדר הקדושה לפני ולפנים לעבוד עבודת בוראו באמת ובתמים. כי כל דפריש מרובא פריש. היינו מרשות הרבים שהוא חלק החיצונים והקליפות כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ובא לרשות היחיד יחידו של עולם להתאחד בבוראו, הנה כאשר מופרש מחלק אחד מהרע כן יכנס לגדר חלק אחד מהטוב. ובפרישות נפשו מחלק הטמאה שבטמאות יזכה ליכנס בחלקי הקדושה הראשונה בראשונות לא יותר להיותו דבוק עוד בד' חלקי הטומאות. וכאשר יפרוש עוד מטומאתו, יכנוס עוד לקדושת בוראו עד אשר תטהר נפשו מכל וכל, יקנה לו כל חלקי נשמתו מצד הקדושה בשלימות גמור, כאשר נבאר. והנה חמשת מיני טומאות האלו הם על אופנים הללו. כי האדם אשר ימרוד בבוראו ונשרש בעבירות רעות ימים רבים ועושה אותם לעין כל ומחלל שם שמים בפרהסיא עד שנמצא חוטא ומחטיא את הרבים. כי רבים הרואים אותו לעשות מעשהו בפרהסיא ימעט בעיניהם חומר העבירה זו מעט מעט עד אשר ח"ו יצאו לתרבות רעה כמוהו ממש וכמשל שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקל"ח) לבן בליעל שקפץ ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים זה נקרא אבי אבות הטומאה כי אלו הלמדים ממנו למרוד בבוראם נקראים אב הטומאה כאשר נבאר להלן, והוא נקרא אבי אבות הטומאה. והנה את ה' הוא מחרף ומגדף, הכרת תכרת הנפש ההוא, כלומר אף נפש דקדושה שהוא חלק האחרון מנשמה הקדושה יכרת מאתו ולא נשאר כי אם בחיות רוח הטומאה השורה בו. ועליו ועל כיוצא בו אמרו חז"ל (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרויין מתים. כלומר עם חייהם הם עם חיותם השורה בם שניהם נקראים מתים כי הוא מבחינת הקליפות הטמאות שנקראים מתים ממש כנודע. ואמנם רשע המורד בבוראו ועוד שִכְלוֹ בו על כל פנים לעשות מעשיו בצינעא שלא לחלל שם שמים בפרהסיא ולא ילמדו אחרים מאתו לעשות כמעשהו, ועושה זאת בשביל כבוד קונו שירא ממנו לעשות עוד עבירה זו החמורה למאוד, אשר החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמו שאיתא ביומא פ"ז.), ובבא מעשה לידו קאמינא שבא לידו דבר עבירה ברבים ולא אבה לעשותה, לא מפני שהוא בוש מבני אדם שלא יחזיקו אותו ברשע והוא חפץ בהצדקו לעיני רבים, רק ירא מבוראו לעבור עבירה חמורה הזו לחלל שם שמים בפרהסיא למען לא ילמדו מאתו. הנה זה יען נמצא בו דבר טוב, הקב"ה לרוב חסדיו מזכהו בחלק הנפש דקדושה לומר אולי על ידי זה יכנס מעט מעט לכל חלקי הקדושה. ועדיין יקרא אב הטומאה כיון שגדלה בו חלק הרע למרוד בה' לעבור על מצוותיו בשאט נפש בזדון לבו הרע. הנה זה בנין אב לכל התורה כולה חלילה לעבור על כל הנאמר בה כיון שלא נמצא עליו שום מורה ופחד ה' בכל ימיו ושנותיו מי יעכבו מלעבור על כל תורת משה וזה יגרש מאתו כל חלקי הנשמות עד חלק הרוח ועד בכלל.

ב׳ואמנם איש אשר לא יכנס בגדר המורד למרוד בה' ובמצוותיו תמיד, והגם שהוא עובר במזיד על עבירות שבתורה אך לא תמיד בכל עת, כי לפעמים שיהיה אצל העבירה ולא יעבור עליה כי יפול עליו מורא ופחד ה' מהדר גאונו מעונשי עולם הזה או עונשי גיהנם, הנה זה יזכה לבחינת חלק הרוח מחלקי הנשמה, כי זה הוא חלק הרוח כי יחיל רוח ה' לפעמו כפעם בפעם ברוח בני אדם העולה היא למעלה, ולפעמים יפול ברוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וזאת באופן שלא יהיה העברת העבירה במזיד בתורת מרידה שלא יאמין ח"ו שהקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית, או שלא יאמין אם יענש על התורה והמצוה. רק שיודע כל זאת ומאמין בלבו. ואך אי אפשר לו לכוף תאות לבו לה' וכשיגבר עליו תאותו יעשה מה שלבו חפץ ולא יאזור כגבור חלציו לכבוש את יצרו הרע ותאותו, אך לא בתורת מרידה חלילה. זה הוא הזוכה לבחינת הרוח כי בעת עשיית העבירה ודאי אוי לו מיוצרו ואך לבו אנסו ולא עצר כח להמשיל שכלו על תאות לבבו ועדיין יקרא ראשון לטומאה כי עוד טומאתו בו בראשון וראשונה לעבור את פי ה' במזיד. מה שבלעם שהוא תוקף הקליפה אמר (במדבר כ"ב, י"ג) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות גדולה או קטנה וגו'. ואמנם איש אשר לא יעבור עבירה במזיד בשום אופן חלילה כי חס על כבוד קונו בגלוי ובסתר, ונפשו וחשקו להדבק בבורא עולם יותר מכל תענוגי עולם הזה ואין שום תענוג מתענוגי גופו או תענוג השגת הון ורכוש יכולים לקחת לבו מקדושת הבורא יתברך לעבור במזיד הנה הוא הזוכה לקדושת הנשמה אשר זר לא יקרב אליה כי קודש הוא ועדיין יקרא שני לטומאה כי עדיין לא נזהר משוגג הקרוב למזיד ואינו נותן דעתו ולבו להיות נזהר ונפרש מדברים הנוגעים באיסור ומקיל בדעתו לומר כשר הוא וסומך עצמו על דעת יחיד המתיר ואינו מדקדק באיסורין ועל ידי כן נכשל לפעמים בעבירות חמורות כמו נדה ואיסורי מאכלים החמורים וכדומה, וידוע מה שכתב הרב הקדוש בעל ראשית חכמה משל השוגג למי שהוא שופך שומן רותח על בגד לבן חדש צח ומצוחצח ובודאי שיתטנף הבגד אף שיהיה בשוגג וכמו כן עבירה הוא המטנף הנשמה, ומה לי אם שיהיה בשוגג והכל כי היה לו ליזהר תמיד במורא ופחד ה' שלא יכשל בשום עבירה חלילה עד כאן. הנה זה טהור מדאורייתא כי לא יעבור במזיד ולא יכנס בגדר ראשון לטומאה הטמא מן התורה ויכנס בגדר ולד הטומאה, הוא השני שהוא טמא מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם פרק י' מהלכות אבות הטומאה הלכה ז') כי כמה וכמה פעמים הזהירו רבנן לעשות סיג וגדר בפרישת צ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור ולמדוהו מהתורה (ויקרא י"ח, ל') ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ"א.).

ג׳ואמנם אדם הנזהר גם בכל אלה ותמיד מורא ופחד ה' עליו ברעד ורתת וחלחלה בכל אבר ואבר שבו ולא יאכל ולא ישתה ולא יעשה שום דבר כי אם בדקדוק רב ובזהירות נפלא פן טומאתו בו דאורייתא או דרבנן ומחמיר על עצמו בכל החומרות אף אם רבים מתירין ויחיד אוסר, לרב פחדו ויראתו מאלהים פורש מזה ואף דבר המותר לגמרי אך שהיה בה שאלת חכם, פיגול הוא בפיו לא ירצה. וכמאמר יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ד', י"ד) ולא בא בפי בשר פיגול ואמרו חז"ל (חולין ל"ז:) שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. הנה בזה יזכה לבחינת נשמת חלק החיה כי הוא בבחינת הצדיקים הנקראים חיים לצד אשר לא ימצא בהם שום אופן ומקום בכל אבריו לשרות עליו הסטרא אחרא הנקרא מת כי עוולה לא נמצא בו בשום פעם לא במזיד ולא בשוגג לא דאורייתא ולא דרבנן והנה הוא טהור מדאורייתא וגם מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם שם) שהאדם לא יהיה שלישי לעולם לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אמנם עדיין הוא קצת מבחוץ כיון שבאמת התאוה והיצר הרע שוכן ומונח בקרבו כארי מוצק, אכן הוא בכח נשמת הטוב שבו ושכלו היקר, ומבין אשר אית דין ואית דיין ולית אתר פנוי מיניה ובכל מקום השגחת הקב"ה על כל אדם ואדם בכל עתיו ורגעיו ובוש מכבוד קונו לעבור על מצוותיו אך עדיין התאוה והיצר הרע מרקד בין קרניו וחששא גדולה פן באיזה פעם אשר לא יוכל להתגבר חלילה וחלילה על כח תאותו ויצר הרע כי הוא מלחמה כבידה וחזקה. האמת כי לו הכח והממשלה בכל תאוותיו אך יוכל להתפס ביום מיומים אשר לא יעצור כח להושיע את עצמו להתגבר על תאוותיו וחלילה יכשל על כל פנים בשוגג בעבירה דאורייתא או דרבנן. ועל כן יקרא עוד בבחינת שלישי אף שלא ימצא שלישי באדם כיון שנמצא שֵם שלישי באוכלין מדברי סופרים (כמו שאיתא ברמב"ם שם הלכה ט'), וזה ידוע אשר האוכלין נקראין על שם תאות האדם וזה כיון שעוד תאותו חזקה בקרבו יכונה לפעמים בשם שלישי על שם תאותיו.

ד׳ואולם ימצא אדם הגדול בענקים אשר שיבר והכניע כל תאוות גופו ומחשבתו לה' אל עליון עד אשר לא ימצא בו שום תאוה וחמדה בלתי לה' לבדו וכמאמרם ז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו', ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי, כי הרגו בתעניות כנודע. זה הוא הקונה לו חלק הנשמה הנקראת יחידה, ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ט') למה נקרא שמה יחידה שהיא יחידה בגוף, הוא הוא דברינו שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים ואין בו שום תאוה וכח אחר מכוחות היצר הרע כי אם עוד נשמתו בו נשמת הטוב והמיטיב והיא יחידה בגופו ואין שני לה וזה הוא טהור מכל וכל בזיכוך רב.

ה׳ואכן עוד יש בחינה למעלה גם מזו והוא בבחינת מעביר על מדותיו שהארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג') וכללות בחינה זו שאף גופו ממש נעשה בחינת נשמה לדור בין העליונים ותחתונים בשוה כמו גוף אליהו, וכגופו של משה רבינו ע"ה שהיה בשמים ארבעים יום, וכגוף אדם הראשון קודם החטא שאמר עליו הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם והיה כבריות שלמעלה (כמו שאיתא בילקוט תהלים רמז תתל"א). וזה הוא שיצא אף מבחינת רביעי בקודש, והוא קודש קדשים לה' ואליו לא יאונה כל און, ונגע לא יקרב באהלו וזר לא יקרב אליו כי קודש הוא ועולה על ידי זה במעלות נפלאות הידוע ליודעי נסתרות אשר אי אפשר להעלותם על הנייר והמבין יבין.

ו׳ותדע אשר כל זה הוא בחינת סור מרע שהוא הפרשת נפשות מקליפות הטמאות לקנות לו שם בקדושה לעלות מקודש לקודש בכל חלקי הנשמה. ואולם עוד צריך לבחינות אלו, מדת ועשה טוב לכל אחד מבחינה השייך אליו שהוא מצוות המעשיות באהבה ויראה ולימוד התורה לשמה בדחילו ורחימו והתפילה במחשבה טהורה ונכונה, ובחינת ביטול המציאות ואפיסת כח החיוני ויהיה דעתו פנויה למעלה קשורה תחת הכסא להבין באופן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה בבחינת כח מה הידוע למשכילים. ועוד גבוה מעל גבוה בבחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שהוא ההיכלות מלאכי מרום הקדושים הנוראים כמו שפירשו שם המפרשים. ולא נדבר עתה מבחינת ועשה טוב הללו ונבארם במקום אחר אם ירצה ה'.

ז׳ונחזור לענין ראשון אשר זה לעומת זה ברא אלהים וברא באדם שתי יצירות, טוב לעומת רע ורע לעומת טוב והכל בכדי שיהיה הבחירה בידו לנטות לכל צד בכדי שיגיע מזה נחת רוח לבורא עולם כי הוא אמר ויהי לראות להפריש עצמו מכל בחינת חמשת מיני טומאות הנזכרים ולקנות שם בקדושה בחמשה חלקי נפשות הקדושה לדבק בקונו לְהִדָמוֹת הצורה ליוצרה כמאמרם ז"ל (ילקוט תהלים רמז תתל"ג) אשריהם הצדיקים שמדמין הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה והכל בכדי להחיותם להיטיב אחריתם. וכל זה רמז לנו צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו באומרו וייצר שתי יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן עליונים שהמה דברים שאדם דומה לבהמה ודברים שדומה למלאכי השרת יצר טוב ויצר הרע יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא כדברי חז"ל הנזכר.

ח׳והנה בדברים הדומים לבהמה ודברים הדומים למלאכי השרת חשבו בגמרא דידן (חגיגה ט"ז.) שלושה ושלושה, שהוא מוציא ריעי ופרה ורבה ואוכל ושותה. ועוד יצירת היצר הרע ויצירה בעולם הזה כאמור. הרי הם חמש כנגד חמש מיני טומאות האמורים. וזה המורד ומחלל שם שמים בפרהסיא ומוציא זדון לבו לחוץ לעיני כל, אל זה ירמוז מוציא ריעי שהוא מוציא גלליו והרע שבו לחוץ. וזה המורד בצנעא שלא לעין כל ירמוז אליו פרה ורבה שהוא דבר שבצנעא. והעושה במזיד להרבות תאותו אשר לא יעצור כח להתגבר על יצרו, ירמוז אליו אוכל ושותה שהוא מילוי תאוות לבבו למלאות כריסו ובטנו. וזה אשר לא נזהר ונשמר משוגג הקרוב למזיד ירמוז עליו יצירת היצר הרע כלומר היצר הרע מרקד בין קרניו וקרוב לבוא לידי מכשול בכל עת ושעה לצד קלות זהירתו. וזה אשר יצא גם מזה ורק עדיין תאוות עולם הזה קשורים בלבו אף שאינו עושאם ירמוז אליו יצירת עולם הזה כלומר עדיין קשור בתאוות עולם הזה הכל כנאמר.

ט׳ונגדם בקדושה המה השלושה דברים שאדם דומה בהן למלאכי השרת שמהלכין בקומה זקופה ומספרין בלשון הקודש ויש להם דעה, והם בחינת נפש רוח נשמה כנודע אשר הם בסוד מעשה דיבור ומחשבה והוא ההילוך והסיפור והדעה. ויצירת היצר טוב ויצירת העולם הבא הם בחינת חיה יחידה, כי כללות נשמת הטוב שהוא היצר טוב מכונה על חלק החיה בסוד הכתוב (בראשית ב', ז') ויהי האדם לנפש חיה. ועולם הבא בחינת יחידה כי אז כתיב (זכריה י"ג, ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא יהיה באדם רק לב אחד ונשמה אחת הטובה לעבוד עבודת אלהיו והוא בבחינת יחידה, שהיא יחידה בגוף כנאמר למעלה. ואך במדרש חז"ל הנזכר למעלה חשב ארבעה דברים הדומה לבהמה וקא חשיב עוד, מת כבהמה והוא נגד בחינה הרביעי בקודש שהזכרנו למעלה אשר צריך לצאת אף מזה באופן שישבר כל כך כוחי גשמיות גופו עד שיהפך לרוחניות כצורת נשמתו אשר בו, כגוף אליהו הגלעדי אשר עדיין חי הוא ברומו של עולם כי אין רוחניות מת, ושעל זה אמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, שלא תצטרכו לבחינת המיתה כלל כי יהיה דר בעליה ובחצר בשוה ולכן חשב נגד זה בקדושה רואה כמלאכי השרת כלומר אינו רואה כבהמה להביט רק במה שלפניו כי אם רואה מסוף העולם ועד סופו כמלאך השרת כי הפך גופו לרוחניות נשמתו, וצופה ומביט בכל העולמות עליונים ותחתונים כי ברוחניות לא שייך גבול לומר עד פה תראה. וכל זה הֶרְאָה והודיע אלהים אותנו את כל זאת בכדי שנפרוש עצמינו מכל חלקי הרע ולדבק עצמינו בכל חלקי הטוב ולעלות מקדושה אל קדושה, מקדושה קלה לקדושה חמורה, ואולי נזכה להפך כל כוחי הגוף לרוחניות, לדור בין עליונים ותחתונים בשוה וכמאמרם ז"ל (בילקוט תהלים רמז תתל"א) עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלה אם יבוא מלאך המות ויאמר למה נבראתי, אני אומר לו על אומות העולם בראתיך ולא על בני עד כאן. כי כל בחינת המיתה נמשך מהתגשמות הגוף, ואם נהפך הכל לרוחניות אין רוחניות מת וזה בחינת התשעה אנשים שעלו חי לגן עדן המבואר במאמר חז"ל (דרך ארץ זוטא א') כמו אליהו ור' יהושע בן לוי וחנוך ומשיח ושרח בת אשר וכו', וגם במשה אמרו ז"ל (סוטה י"ג:) לא מת משה אלא עומד ומשמש במרום, וכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה':). וזה שאמר הכתוב כאן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כלומר שתי יצירות. גופו מגושם עפר מן האדמה המוכן לשוב אל עפרו אם ישאר בגושמו. ונשמת הרוחנית מן החיים אשר המה חיים עדנה לעד ולעולמי עולמים. והיה עיקר הכוונה בהבריאה אשר ויהי האדם לנפש חיה, כלומר גם גוף האדם שהוא עפר מן האדמה תהפך לנפש חיה לעשות כל גופו אור רוחניות כנשמתו באופן שישאר חי לעד ולא ימות. כן היתה כוונת הבריאה כי אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ"ב, ו'). וסיים הכתוב אכן כאדם תמותון, פירוש אם תשארו כאדם בגשמיות עפר האדמה אז ודאי תמותון כי כל הנעשה מהארבע יסודות בהכרח יפרד לבסוף כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג') וזה לשונו: וכל שנתחבר מהן אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור לו ליסודותיו עד כאן. ולא כן בצורת הנפש שתשאר חי וקיים לעד (כמו שכתוב שם הלכה ט') וכמו כן מחשבת בריאת האדם בגופו היה שיהפך לרוחניות ויחיה כאשר נשמתו חיה וכן יהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא אחר ביאת משיח צדקינו שיהיה גוף כל אחד ואחד מישראל כמו גוף אליהו התשבי וכדומה וידור למעלה כמו למטה ויהנו וישבעו וישתוקקו ויחמדו ויחפצו ויתענגו ויזונו עיניהם מזיו שכינתו ברוך הוא וברוך שמו אשר אין כל בריה יכולה להשיג ולדעת לחקור אפס קצהו מנועם זיו תענוג הלז ולא שזפתו עין רואה ולא אשתמע וחמי נביאן חזותא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ועל זה הסוד אמרו חז"ל (תענית ל"א.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר (ישעיה כ"ה, ט') הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה. ואל זה כיוון המשורר בשירתו מטיילין ביה חינגא לבהדי דשכינתא עליה רמזי דין הוא ברם באמתנותא. לוֹ חיש יהיה אמן ואמן.

י׳עוד נראה לפרש וייצר ה' אלהים את האדם וגו'. בדרך הזה ונאמר אשר לא דיברה התורה כלל במתים לחתום היצירה בשני יודי"ן וליחד שם מלא ה' אלהים על חלק הרע הניתן באדם או עבור דברים הדומה בהן לבהמה. ואולם בצדיקים דברה תורה בשני בחינות הנמצאים בהולכים לפני ה', האחד יש צדיק עובד בצדקו כל היום וכל הלילה ולא ישכח ולא יסיח דעתו מבורא עולם אף על רגע כמימרא בכל עתיו ורגעיו ותמיד לבו בוער בו ומתאוה ומשתוקק לאהבת ה' אל אמת ולירא ממנו ולעובדו בפחד ולידבק נפשו בחי העולמים ברוך הוא, ולא יוכל כלל בשום פעם ושעה ורגע קלה מכל ימיו להתרחק מאור פני מלך חיים כי תמיד נגד ה' אלהים עיניו ויודע ומאמין שתמיד עומד לפני הקב"ה ואיך יוכל לשכוח מאתו אהבת ואימת מלך וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמו שאיתא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א') זהו כלל גדול בתורה וכו' עד כל שכן כשישים האדם אל לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה והפחד והכנעה מאת ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד וכו' עד כאן. ובחינה השניה היא מי שאינו עומד תמיד בדרגה זו ומזג טבעו גורם לו שכחה לשכוח לפעמים לפני מי הוא עומד. אך הנה יראת ה' מאוד על פניו לבלתי תחטאו כלומר אף שאין בידו חטא ועוון לעבור על רצונו יתברך חלילה רק כשנתרחק מעט ונשכח מלבו באיזה זמן ושעה דביקות הבורא יתעלה ויראתו ואהבתו אליו להיות לבו בוער תמיד לחמדת תשוקת קרבת אלהים לדבקה בו יתברך. זה גם כן נחשב לו לחטא ויירא מאוד מזה ותכף חוזר על זה בתשובה שלימה לפני בוראו ומגדר גדרים לעצמו בכל מיני זירוז לבל ישכח עוד מבוראו אף על רגע ומוסיף אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה וחומד ומתאוה בכלות נפשו לאלהים ממש בכדי שלא ימיש זכרו מפיו ובדרך שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועכ"י על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון, פירוש, אשרי אדם כזה שעומד על בחינה זו שכאשר לא יחשוב בה' על רגע כמימרא. לו עוון יחשב לו לחזור תיכף בתשובה על זה ולבקש ולחנן מבורא על שעה העברה, ועליו אומר הכתוב (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני שמיד כשהוא בבחינת אחור וריחוק מקום מבוראו על שעה קלה, תיכף חוזר לבחינת קדם קדמונו של עולם לקשור דעתו וחפצו ותאות לבו לצור ישראל ברוך הוא.

י״אוגם זה הוא מעלה גדולה והוא דמיון בן החביב אשר יצא לפעמים מאתו והפליג ונתרחק מאביו בזמן מה ובודאי גדלה צער אביו בעת פרידתו. ואחר כך כששב הבן מדרכו לבית אביו, הנה יצא לקראתו בתופים ובמחולות ושמח נגדו שמחה גדולה עד מאוד והיה אביו מתענג ומלא שמחה בראות בבנו שבא אליו ממרחקים. כן הדבר הזה מי שנתרחק מבוראו חלילה מפני מזג טבעו הגורמת לו שכחה. אחר כך כששב אל הקב"ה גורם תענוג ונחת רוח נפלא למלך חי העולמים ברוך הוא. ועל אלו שתי הבחינות אמר הכתוב וייצר שתי יצירות לצדיקים, כלומר שני בחינות והמה באין מה' אלהים כי השכחה באה מבחינות הנמשכות מק"ך צרופי אלהים (כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת ההבדלה עיין שם) והזכרון משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, ועל כן יצרו בבחינת עפר מן האדמה כי ז' שמות יש לארץ, ארץ אדמה ארקא וכו' ושם האדמה יורה על בחינת הטוב הגמור שבה בבחינת אדמה לעליון ושם העפר שבה היא הגורמת השכחה לאדם כי כל בחינות השכחה נמשך מגזירת הקב"ה שאמר (בראשית ג' י"ט) ואל עפר תשוב, וגזר על המת שישתכח מן הלב ועל כן אמר לו כי עפר אתה כלומר גם אתה הנך בבחינת העפר שתשכח מה שאל עפר תשוב כי אם לא כן לא יהיה אדם שוכח מתו לעולם כמאמר חז"ל (פסחים נ"ד:) ואלה שני בחינות הצדיקים שניהם יצר הקב"ה ומשניהם מקבל תענוג כל אחד לפי בחינתו ועל כן חתם הקב"ה שמו על שניהם והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, העולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנאמר (יחזקאל ל"ז, י"ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם עד כאן. ולזה אחר שהזכיר שני היצירות ואחד מהם הוא שיהיה בבחינת השכחה הנמשך מן המת כאמור, סיים ויפח באפיו נשמת חיים כלומר זה הכל עתה לפי שרק ויפח באפיו בדרך הנפיחה ונמשך מזה המיתה לפיכך ימצא בבחינת העובד שיושכח מאתו מורא שמים על רגע אבל לא כן לעתיד שיהיה בנתינה בבחינת החיים והטוב ויהיה עומדין תמיד לפני ה' חיים וקיימים ולא ימצא להם בחינת השכחה, לזה גמר אומר ויהי האדם לנפש חיה כלומר עת לכל זמן וחפץ השמים ויבוא העת אשר יהיה האדם לנפש חיה שיהיה חי וקיים עומד לפני תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו בכל עת וזמן ותמיד יראתו ואהבתו על פניו ויזונו עיניהם מבית קודש הקדשים כאמור (ישעיה כ"ו, י"ט) יחיו מתיך נבלתי יקומין ואומר (שם כ"ה, ח') בלע המות לנצח. ה' יזכה כל עמו ישראל אשר עין בעין יראו כל זאת בעגלא. אמן.

י״באו יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (קהלת רבה ג', כ') בפסוק הכל היה מן העפר ר' חייא בר יוסף אמר כל מה שבשמים ובארץ ברייתו מן הארץ ר' נחמן אמר אפילו גלגל חמה ברייתו מן הארץ שנאמר הכל היה מן העפר. ונמצאת למד אשר העפר הוא כמו אב לכל יצורי בראשית אשר ממנה נתהוה הכל במאמר פי אלהינו יתברך. ונודע אשר כל מעשה בראשית לא נברא כי אם להפך החומר לצורה ולעשות מדברים המגושמים בחינת רוחניות כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד שיתהפך כל הגשמיות לרוחניות ורוח הטומאה יעבור מן הארץ וידע כל פעול כי ה' פְעָלוֹ ויבין כל יצור כי הוא יוצרו כלומר אף הדברים המוגשמים מבחינת הדומם גוש עפר הארץ ואבני נזר כולם ידעו את ה' למקטנם ועד גודלם כל אחד לפי בחינתו כי יתהפך המגושם שבו לרוחניות ועל זה אמר הכתוב (ישעיה י"א, ט') ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכאורה היה לו לומר ומלאו יושבי הארץ דעה וגו'. אך אמנם גשמיות הארץ ימולא דעה כי תהיה בבחינת השלימות הנפלא וגשמיות שבה יהיה כרוחניות אשר בה כי לא יהיה דבר אחר בעולם אז כי אם מציאות ה'. ולכן עתה הכל שב אל העפר ולא כן אז כי ברוחניות לא שייך כליון והפסד כאשר כתבנו למעלה.

י״גוהנה כל בחינת ההתהוות הזה להפך החומר לצורה מכל הדברים שבעולם לא נעשה כי אם על ידי האדם אשר הוא הסולם המוצב ארצה בכח גשמיות גופו. וראשו מגיע השמימה בכח נשמת ה' אשר בקרבו ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו כלומר שלוחי אלהים המה, כל ברואי תבל ומלואה אשר שְלָחָן אלהים לעולם הזה בכדי להתקרב אליו ממקום רחוק כזה ולחשוק להתדבק בו. כולם אינם עולים להתקרב לצור עולמים כי אם על ידי האדם ושם מקבלים משאות ומנות המלך המה כל בחינת שפע וברכה הנצרך לחיותם ויורדים על ידם עם השפע וברכה כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וכל בחינת ההתהוות מחומר לצורה ומגשמיות לרוחניות מכל הנמצאים הכל נעשה על ידי האדם וכמאמר הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו' פירוש שלא נעשה קרבן לה' כי אם כאשר אדם יקריבנו לפני ה' ובלעדיו לא תוכל להתקרב מול פני אלהים חיים ומלך עולם. ובבחינה זו גם הוא כמו אב לכל יצורי בראשית להיות הכל נתהוה על ידו. וזה אמר כאן הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. פירוש שיצרו בבחינת עפר מן האדמה להיות הכל יתהוה ממנו כמו מן העפר אשר על פני האדמה. ואפשר זה רמז מר בריה דרב הונא (ברכות י"ז.) במה שסיים אחר תפלתו ונפשי כעפר לכל תהיה כי ידוע ענין התפילה שהוא מלשון צמיד פתיל שהוא ענין חיבור ודביקות מה שמקרב האדם לפי כוחו כשהוא באהבה ויראה ובמחשבה טהורה ונכונה את עצמו וכל בחינת דברים התחתונים מדומם צומח חי מדבר הכלולים בשורש גופו ונשמתו לצור ישראל ברוך הוא ולהמשיך להם על ידי זה בחינת שפעם וחיותם המצטרך להם ועל כן אחר גמר תפלתו אמר ונפשי כעפר לכל תהיה שתעשה נפשי בבחינת עפר שהכל נתהוה ממנה. לכל הכלולים בו שכולם יתהוו בחיות חדש שתהפך גשמיותם לרוחניות מעט מעט עד אשר יתהוו מיש לאין. וזה הוא בחינת הענוה השלימה אשר גדלה מעלתה גבוה מעל גבוה באין שיעור עד שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, ויראת ה' עקב לגבה.

י״דכי תדע אשר כל עוד שלא זכה אדם להפך החומר לצורה שתעשה מגשמיות גופו רוחניות ממש עדיין לא בא לשלימות מעלה הזו בתכלית שלימותה כי ענוה השלימה הוא בחינת האין ממש שלא יתפוס שום מקום ולא ירצה שום דבר ולא ירגיש שום ענין מצורך עצמו וביתו בשום פנים בעולם, וזה הוא דבר שאי אפשר להיות אם ימצא עוד בגופו שום בחינת יש שהוא מבחינת הגשמיות כי אם הוא מרגיש אשר הוא יש ונמצא בעולם נמצא צריך לזה ולזה ועד אשר לא יעשה מגופו מיש לאין ממש עדיין לא בא לשלימותה. ולכן יראת ה' עקב לגבה כי בחינת היראה יפול על דבר הנמצא ומרגיש מעצמו ויראת ה' על פניו לבל יחטא או יראה פנימית מזה, מפחד ה' והדר גאונו ועם כל זה הוא מרגיש מעצמו לומר שהוא ירא את פני ה' ולא כן בחינת הענוה שאין מרגיש מעצמו בשום פנים אם הוא יש ונמצא בעולם והוא בחינת ביטול המציאות ובזה נשתבח אדון הנביאים ע"ה כי הוא הפך כל בחינת גשמיות גופו לרוחניות עד שעלה למרום והיה דר בין מלאכי מעלה ולא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה על כן העידה עליו התורה הקדושה שהיה עניו מאד כי לו נאה ולו יאה לבוא לשלימות מעלה הנפלאה הזו.

ט״וואולם תדע אשר כל לבבות דורש ה' וכשאדם עושה מה שבכוחו לחפש ולבקש ולבדוק עד מקום שידו מגעת להשליך מאתו כל בחינת רוממות לב וגסותא דרוחא הנבזה ומתועב בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם ומרגיל עצמו במדת הענוה במחשבה ודיבור ומעשה והעיקר בלב, לידע אשר לא התחיל בעבודת ה' לא מיניה ולא מקצתיה כי איזה עבודה די לעבוד את פני מלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא כזה. ואף אם ישבר למענו כל כח רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויעבדו בכל מאמצי כוחו גופו ונשמתו ובפחד ורעדה ורתת וזיע. מה זה לצאת ידי עבודת אלהי עולם אשר נמצאו לו אלף אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים כרובים חשמלים אישים המתאוין וחומדין ומשתוקקין לעבוד עבודתו בזיע ורעדה ברתת וחלחלה. ועיקרו של נהר דינור נעשה מזיעת החיות הנושאים את הכסא (כמו שאיתא בחגיגה י"ג:) והכל מרוב פחדן ויראתן ומכל שכן כאשר ימצא בעצמו מאיזה בחינה אשר אינו עובד כל כך במסירת כל מאמצי כוחו ורוחו ונשמתו ואפשר גם לפעמים יעבור במעט על רצון מלכו ואם כן מה הוא ומה חייו אוי לו אוי לגופו אוי לנשמתו אשר לא יעבוד פני מלך גדול ונורא כזה בקצה האחרון של מיצוי דם כוחו. ואם כן במה יתגאה ואיך יבוא לקבל פני מלכו בעבודתו אשר עבד ועל ידי זה קונה לעצמו מעט מעט מבחינת הענוה אם הוא באמת ובתמים. ודאי הקב"ה יעשה לו כגמולו להגביהו מעלה מעלה וליתן את רוחו עליו וכמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, א') רוח ה' אלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':) צדיקים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם. ואמר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון ואת דכא ושפל רוח. ופליגי רב ושמואל (סוטה ה'.^*שם איתא רב הונא, ורב חסדא.) חד אמר אתי דכא כלומר הקב"ה מנשאהו ומעלהו עד אליו כביכול. וחד אמר אני את דכא כלומר הקב"ה מרכין ומשכין שכינתו אצלו ועל כן אמרו חז"ל (שם מ"ט.) משמת רבי בטלה ענוה וכו'. כי העיד על עצמו קודם מותו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה וכו' (כמו שאיתא כתובות ק"ד.). הכל סובב הולך על הדבר האמור כי ראה בכל יכולתו לעשות מיש אין להפך גשמיותו לרוחניות ועל כן היה מעולה במעלות הענוה ולא זו שגוף האדם הזה מתהפך לרוחניות, גם כל הכלולים בגופו ונשמתו מכל בחינות דומם צומח חי מדבר כולם נהפכין ונעשים מיש לאין ונתהוו על ידו בחיות חדש להתהפך החומר לצורה. ועל זה הבחינה אמר אברהם ואנכי עפר וגו' כלומר שנבראתי להיות בבחינת עפר לבוא לידי ענוה השלימה בכדי שעל ידי זה יתהוו כל הכלולים בי בהויות חדש כמו העפר שהכל נתהוה ממנה. וזה אמר כאן מקרא קודש הלזה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה פירוש שיצרו להיות בבחינת העפר שלא ירגיש מצורך עצמו כלום, להפך הגשמיות לרוחניות בכדי שהכל יתהוו ממנו בהויות חדש שתיעשה מחומרם צורה כבחינת העפר שהכל נתהוה ממנו אפילו גלגל חמה וכאמור למעלה.

ט״זעוד רמז אלהים באומרו וייצר וגו', שני יצירות. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', ו') מתחילת ברייתו של אדם צפה הקב"ה במעשה צדיקים ורשעים וכו'. והנה הצדיק צריך תמיד להיות עיניו לנוכח יביטו להיות מופרש ומובדל מדרכי הרשעים בכל תנועה ותנועה ממחשבה דיבור ומעשה מהליכה ושיחה ודברת בני אדם, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמה מהופכים מהיפך אל היפך. ואם אמרתי אספרה אל חוק אף אפס קצהו איך מהופך דרך הצדיק מדרך הרשע תקצר היריעה מהכיל, וְאִלוּ כל הימים דיו וכו' כי בכל מדה ומדה רחוקים זה מזה כמטחוי קשת ולא מבעיא בדברים שהרשע עושה אותן והצדיק בורח מהן כמפני חרב חדה שלא לנגוע בקצהו ולפרוש מצ"ט שערי היתר שלא לבוא לאחד ממאה שערי איסור שהמה דברים בלתי שיעור. וגם לא ניכר בהן היפך היצירה בזה כי הרואה שזה עושה וזה אינו עושה יאמר מלאכה הוא דלית ליה ואין יכולת בידו לעשות כמו זה. אלא אף בדברים המוכרחים שצריכים שניהם לעשותם, משם ניכר הפרשתן והבדלתן זה מזה עד שנעשה כמו דבר והפוכו ממש.

י״זהלא תראה למשל בענין האכילה שצריך כל אדם לעשותו להיות שזה הוא החיות של האדם שעל ידי זה קשורה הנשמה בהגוף כידוע. כמה מרוחק ומהופך בינם בדבר הזה, יותר ממרחק השמים לארץ. ראשית דבר בדבר ההכנה מה לאכול הצדיק התמים פוסל כמה מיני מאכלים עד אין מספר עד שיברור אחד ממאה כמו בענין בדיקת השוחט ובודק אשר צריך להיות מוחזק אצלו לאיש כשר ירא את ה' מרבים ובקי באומנותו, וכאשר הולך לשחוט, חיל ורעדה יאחזנו ואימת מות יפול עליו פן לא בדק סכינו בכל כוחו ובישוב דעתו כראוי ונמצא ח"ו יאכיל לבר ישראל דבר שאינו ראוי לאכול חלילה, ואחר כך בעת השחיטה ובדיקה עושה הכל ביראת ה' אשר עליו במתינות ובישוב דעת לפני ה'. ועד אשר לא מוחזק אצלו השוחט ובודק לכל אלה לא יאכל משחיטתו כי אם עד אשר יבדוק הסכין בעצמו. ואחר כך אם יפול איזה שאלה בבהמה או בבשרה בעת מליחה ובישול אף אם רוב דעות הפוסקים מתירין אותם, ואסורה היא לדעת היחיד, פיגול הוא בפיו לא ירצה לאוכלו. וכן דבר שיש בו ספק בכל מיני ספיקות אולי אינו בחזקת כשר כל כך בספיקא דאורייתא או דרבנן. ומחמיר על עצמו באיסור חדש וכמה יסורים קשים יש לו מזה במקומות שאין בנמצא ישן. ובמאכלים הנמצאים בהם ממיני רמשים הנקראים מילבין כמה פרישות על פרישות וחומרות על חומרות יחמיר לעצמו וכל עוד אשר נשמתו בו לא יתיר לעצמו לאכול הספיקות עם שגופו חלש מרוב התעניתים שהתענה בימי חורפו. אינו אוכל מהם מרוב מוראו ופחדו מאלהים וגם אין סומך עצמו על בדיקות הנשים בדברים הנמצאים בהם מרמושי אדמה אם יש טורח בבדיקתו כדינא דשולחן ערוך ביורה דעה (סימן פ"ד ס"ק ל"ה בש"ך) אשר מעיקר הדין צריך להחמיר בזה.

י״חוהמון העם מבני ישראל ומכל שכן הרשעים הם בהיפוך מכל זה כי המה בכל דהו ניחא להו לא יקפיד ולא ישאל כלל על השוחט ובודק אם ירא את ה' או לא ומקיל בלבו לומר הלא בר ישראל הוא אם אינו יכול לא היה מתיר עצמו לכך. אף שבאמת אינו מאמין כל כך לאחד מפשוטי בני ישראל לומר מן הסתם נאמן וכשר הוא. ואם אחד היה רוצה ללוות מאתו ממון או איזה דבר לא היה נותנו לו בשום אופן עד אשר ישאל היטב ויחקור ויבדוק אם הוא איש נאמן וישר ולא ירצה להאמין משל אחרים, ובעסקי שמים תיכף מאמינו ולא יחמיר בספיקות לחוש אולי ימלא פיו במה שאסרה התורה וסומך עצמו על דעת יחידי לומר הלא זה מתיר והוא יתן חשבון למעלה בעדי. ובדברים הצריכים בדיקה מתולעים מדיני דשולחן ערוך, אם תאמר איזה אשה, כשר הוא, שבדקה זאת, תיכף פתי יאמין לה אף שבאמת בלבו אין מאמין לה כלל אם יהיה לו עמה דברים בינו לבינה יחשדה בכל מיני חשדות, ובדברים שבינו למקום תיכף מאמין לה ומחבר ככל הספיקות לאחד להיות עדיף ליה כוחא דהתירא והכל כי תאוה נפשו לאכול בשר.

י״טובזמן האכילה הנה עת סעודת תלמיד חכם בשש שעות ביום כי לא יאכל עד אשר ילמוד כל השעורין הקבועין לו בכל יום וכל עוד שלא למד כל השעורין הוא אצלו באיסור לא תאכל על הדם והמוני העם כבר מלאו כרסם בזה אחת ואחת או אחת ושתים ובהגיע עת האכילה הנה הכנת הצדיק בנקיון ובסידור הלחם ומלח ובהכנת כלי שלימה ונקיה לנטילה ומים כשרים ומתעכב בכל זה ואינו אץ למלאות רעבון נפשו, ולפעמים ימנע מהאכילה עבור זה אשר לא ימצא כלי כשירה כל כך או מים הכשרים לנטילה ובפרט בדבר שטבולו במשקה המוני עם חוטפים בלי נטילה כלל, והוא עומד, ואם לא יטול לא יאכל כלל. וגם הכנת גופו בנקיות להוציא ישן מפני חדש ומדקדק בנטילה כראוי ובניגוב הידים היטב והברכה בכוונה אחת לאחת למצוא חשבון. ילך על זה שעה ושתים ויכבוש תאותו שלא לדחוק את השעה.

כ׳אכן דרך העם אינם מדקדקין בכל זה ומיד כשרואה הלחם על השולחן והוא תפל בלא מלח וסכין וכבר הוא עומד מבחוץ במקום המים וממהר למלאות תאות האכילה ורוחץ מקצת יד זו וזו וממהר לנגב הידים ומתחיל לצעוק סכין ונוטל הסכין וחותך בלחם ואומר הברכה וצועק מלח. ובכל עת ברכת המוציא ואכילת המוציא הוא בכעס על אשתו ובניו שלא הכינו לו סכין ומלח ולא הביאום לפניו תיכף במאמר פיו, ותיכף אחר המוציא, מוציא כעסו לכעוס על בני ביתו למה צעק ולא נענה. ועליהם אמר הכתוב (יחזקאל ד', י"ג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ודבר זה נוהג כל השנה חוץ מלילי פסח שנמצא הכל מוכן על השולחן מערב.

כ״אובדרך הלצה אמרתי זה לאחר שראיתי בכל אלה. מה שאומרים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כי מצה הוא מלשון ריב ומצה. ובכל הלילות נמצא מריבה חוץ מלילה הזה שהוא כלה מצה כלומר שכלה הריב ומצה לצד שהכל מוכן לפניו. ואולם הצדיק בירך ברכתו ברכת המוציא בכוונה הראויה כאשר נפשו יודעת. אם בפשטות הברכה, לברך ולהודות לשם ה' כי טוב כי לעולם חסדו ומוציא תמיד לחם מן הארץ ולהעיד על הלחם הזה כי ה' הוא המוציאו מן הארץ. ועל ידי זה משרה קדושת ה' בלחם ההוא ומקרב חיות הלחם ההוא למקום שורשו הנחצב משם וכשאכלו מתרבה בקרבו חיות חדש מניצוצי הקדושה אשר בלחם הזה. או מי שזיכהו ה' לידע ולכוון ברזי התורה וביחודי השמות אשר בברכה, ואכילת המוציא ליחד הפרצופים הנוראים והצורות הקדושות בשמי השמים ממעל על ידי הברכה והאכילה. ובכח כוונתו, ממשיך ומשפיע שפע וברכה רבה לכל העולמות. ובהאכילה גופא אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב הרחקת והפרשת אכילתן זה מזה וכל הספרי מוסר מלאים מזה ואנחנו הארכנו בביאור הדברים הללו בספרנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף א' ב' ג') בכל אופן אכילת איש הירא מה', לחול ולשבת וליום טוב עיין שם. וכללות הדברים זה אוכל לשובע נפשו להנהות נשמתו אשר נהנית מרוחניות המאכל, בחילוקי האופנים לחול, ולשבת, וליום טוב, ואכילת המצות כמו מצה בלילי פסחים ואכילת ערב יום הכפורים שהם מצוות דאורייתא כאשר ביארנו שם, וזה אוכל למלאות כריסו ובטנו למלאות רעבון גופו ותאותו לאכילה. ובזה משחית נפשו מכל וכל.

כ״בונודע מאמר תורתינו הקדושה (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים חלילה וגו' ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) אמר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה ועל ידי רוב האכילה באין לידי טומאת קרי בלילה כמאמר חז"ל (קדושין ב':) דרכא דמיכלא יתירה לאתויי לידי זיבה ואמרו חז"ל (ברכות כ"ט:) לא תרוי ולא תחטא ופירש שם הרב רבינו יונה לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הבורא יתעלה עיין שם. וגם בלא זה צא ולמד מה שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם. ופירש רש"י ואחד אכלו לשם אכילה גסה מחמת תאוה שאכלו ברעבון הרי דאפילו באכילת הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא אם אוכלו למלאות רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם ועל זה ידוו כל הדווים וימס לב כל אדם לראות בעין שכלו, ליצא מכלל הזה לבל יכנוס ח"ו לגדר ופושעים יכשלו בם והכל עיין שם בחיבורנו כי הארכנו שם בכל אלה.

כ״גוישיבת הצדיק על השולחן אדרבה בשמחה ובטוב לבב כי ענין האכילה מלבד כל הסודות הנפלאים והנוראים התלויין בהם עד שמתקן כל דבר בבחינת הקרבן ממש כי קרב לה' ושולחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.). הוא ענין נפלא למאוד ועל זה אמר יצחק (בראשית כ"ז, ד') ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו'. כידוע ליודעים. ואמרו חז"ל (שבת ל':) אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ובקדושת אכילתן ושביעת רצונם בהאכילה כמאמר הזוה"ק שם האי רעותא דשוויה על האי מיכלא, רצון איקרי, כאמור (תהלים קמ"ה, ט"ז) ומשביע לכל חי רצון אכילה לא כתיב אלא רצון. משרים שכינת אל על שלחנם ויכולין להמשיך על ידי זה כל הברכות לעולם. ולא כן כשהוא במריבה וקטטה אז ח"ו מסתלקת השכינה הקדושה ושורה על השולחן סטרא דמסאבא חלילה.

כ״דובמהות האכילה אי אפשר להאריך לפרט כל פרטי התאוה שדרך העם לעשות בתוך האכילה. שכמעט בעודו בכפו יבלענה ונעשה זריז ונשכר כי רבו המתאוין אצלו כסוס כפרד אין הבין איך לאכול אכילתו לפני ה'. והצדיק בהיפך כשהמאכל לפניו עוד מאריך בסדר תיקון הלימוד הצריך קודם האכילה וירא ומפחד שלא למשוך לבו ח"ו אחר תאות האכילה אדרבה נותן דעתו ומחשבתו לראות איך שמאכלו יתמשך אחר מחשבתו לקרבו אל התורה ועבודה ולהיות שניהם רוצים בהקפה שיעבוד בכח הזה עבודת שמו יתברך בכל לב ולב במסירת נפשו ממש להיות המאכל עולה בזה לה'. וגם אם איש נבון ומבין הוא נותן דעתו להבין בשרש כל מאכל ומאכל מאין נמשך ואיך מקום מוצאו בשורשו בשמי השמים והכל יוודע לו על ידי קריאת שמו שהוא חיותו בשורשו אשר בשמים ממעל כנודע ממה שקרא אדם הראשון שמות לכל בהמה חיה ועוף כי הביט בשורשו אשר בשמי השמים ומזה ידע שמו השייך לו. וזה היה חכמת שלמה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, כי הביט בחכמתו שורש כל דבר ודבר וידע בזה כל עניניו והבין בלשוניהם כמאמר חז"ל (פסיקתא, בילקוט רמז קע"ה) וכאשר כתבנו בזה בחיבורנו זה ועל ידי זה מעלה את הדבר הלז למעלה וממשיך לו בזה חיות נפלא ממקור שורשו. וכל החיות הלז הכל נתקבץ ונאסף ונעשין מוחין אל האדם הלז להוסיף בו קדושה על קדושה ושלימות על שלימות הכל כנודע ובכל זה המאכל לפניו וקרוב להתקלקל ועובר עליו רוח צינה ונתקרר ונצטנן. ואך לצד שהוא שומר נפשו ירחק מהם מלאכול עד אשר יעשה את שלו בתיקון אמת לכל הסעודה ובכל חתיכה וחתיכה ובכל כף וכף עשרה זהב משקלו ששוקל בדעתו לתכלית מה יכניסו לתוך פיהו ואם אין בו חלק ממים התחתונים המה תאות הגופניות הנקראים מים התחתונים.

כ״הותדעו אחיי ורעיי אשר לא פירשתי אחד ממאה הפרשתן זה מזה במאכל לבד. והפרשתן כל היום הוא עד בלי שיעור. לך ראה אשר בהמון העם מבני ישראל כל חפציו ומגמותיו ומחמדיו כל היום וכל עמלו רק לפיהו, לבקש אוכל למו, ותיכף כאשר יפתח עיניו מדבר על עסקי אכילה שואל לבני ביתו במה אסעוד היום ומיד יחלש לבו בקרבו ורוצה לאכול ואומר אלך להתפלל בכדי לאכול תיכף אחריה. ולכתוב הפרש התפילה בינם זה ודאי לא יספיק פיות בני אדם לאומרו.

כ״וובכללות. הצדיק עומד לפני ה' באהבה עזה קשורה וצמודה לחי עולמים ויראת ה' ופחדו עליו ואומר כל סדרי התפילה באימה ויראה באהבה וחמדה במחשבה טהורה ונכונה ולבבו ואזניו שומעים מה מדבר. וחלופיהן בגולם, לא עולה על לבו כלל שהוא עומד לפני ה' וממילא אינו יודע לא מאהבה ולא מיראה, ואומר בפיו סדר התפילה במהירות רב ולבו בל עמו ומחשבותיו טרודים בהבליו ועסקיו אשר יגע בהם יומם ולילה, ולפעמים אש תוקד בקרבו כל שעת התפילה כי אז נותן על לבו לזכור מה שעשה לו חבירו כל היום ומתפלל כל התפילה בכעס ומכאובים ואזניו שומעים מה שחבירו מדבר אצלו מלשון הרע וליצנות ורכילות ושיחת הבלים מדברי סחורה ותיכף אחר תפלתו הולך לשוק וכמה מיני השגת גבול נמצאים בשוק וכמה לא תעשה דאורייתא נמצאים אז כמו לא תקום ולא תיטור. לא תתאוה. לא תחמוד. לא תלך רכיל. שלא להסתכל באשה נאה ולא להרהר אחריה חלילה. וכאלה רבות, ומכל שכן איסורי דרבנן שאין להם שיעור כמו להתכבד בקלון חבירו. שלא לעשות לרעהו רעה. גסות הרוח וכדומה רבים. וכמה מצה ומריבה ימצא בעד בשר טוב שזה רוצה לקחתו וקדם חבירו וקנאה. ויותר ממה שכתבנו כאן מופרשים ומובדלים עד כי אין מספר.

כ״זוהנה בתאות המשגל כמה יפרשו זה מזה עד בלי חק ואין רצוני לכתוב מאנשי הרע העוברים על הדת ח"ו לזנות אחרי רוע לבבם באלו נערות שאיסורן איסור כרת ומיתת בית דין רחמנא ליצלן כי אין לקלקל הדיו והנייר והקולמוס לדרוש אל המתים. ואך בעוונותינו הרבים גם בהמוני העם ואף בקצה המחנה תאכל האש כלומר גם בבעלי תורה שבזמנינו וחסידי הזמן מנערי בית ישראל, עדיין לא הגיעו לקברות התאוה למאס התאוה הזאת בלבם ולקברה בארץ. ובעת זיווגו התאוה דבוקה בלבו כאש בוערת. ואם אמנם כשתאמר כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש. מכל מקום אפשר לפעמים יתיר עצמו באיסור קל בדבר הזה לרוב תאותו. וידוע אשר בענין זה איסור הקל כחמור שבחמורות. הלא תראה כמה חומרות על חומרות וגדרים על גדרים הוסיפו חז"ל וכל הבאים אחריהם באיסור הזה והכל לגודל חומר איסור הלז, ופן חלילה וחלילה אם יתיר לעצמו היום בדבר קל יתיר למחר בחמור מזה ולמחרתו עוד חמור מזה כי אש בנעורת ותיקד עד שאול תחתית, ואם לא יכניע תאותו, חלילה וחלילה ימשכנו תאותו לחמור שבחמורות. וכשהוא בהיתר גמור, הנה לא מקיים כמאמר הקרא (שמות כ"א, י') ועונתה לא יגרע כי הוא אינו מקיים עונה שלה רק מקיים עונה שלו כי לו הוא ולתאותו. ופעמים שאין רצון אשתו בזה בריצוי גמור ורק שאי אפשר לה לדחותו ועובר על לאו דדברי קבלה (משלי י"ט, ב') גם בלא דעת נפש לא טוב, ואמרו חז"ל (עירובין ק':) זה הכופה אשתו לדבר מצוה. והכתוב צווח (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, נודע מאמרם ז"ל (יבמות צ':) שארו זו אשתו כלומר אף אל אשתו אסור לו לגלות ערוה. וידעו אשר ו"ה שבשם, הוא בחינת איש ואשתו, וכשעושה דבר זה בכח התאוה וחמדה למלאות תשוקת תאותו והתאוה הוא כח הרע ונמצא פוגע בם כח הר"ע ונתחבר בם ונעשה בחינת ערו"ה ועל ידי זה נעשה כן גם בשמי השמים חלילה וחלילה לחבר הר"ע לו"ה שבשם וכמה וכמה יגדל עונשו בזה ח"ו כנודע. וגם כמה מצוות מבטל ממנו בכדי להיות שפוי בביתו לשחק עם אשתו ולהיות מצוי אצל אשתו כתרנגול הבר ועל ידי זה הנה אשתו מושלת עליו לצד שתשוקתו אליה וחפץ להלבישה תמיד בבגדים נאים ביותר ולקשטה בתכשיטין ומכלה ומבלה כל ימיו בזה לעסוק בסחורה בביתו וביציאה וביאה והכל כדי להשתכר להמציא לה די תכשיטיה כדי להיות חומד יפיה בלבו וכמה עבירות עובר בדרכים ובפרט בממון שבין אדם לחבירו והכל בכדי לקשט את הכלה זו שמכלה את גופו ונשמתו ונתהפך לו הת"כ שיטים לעוון שיטים כי התי"ו וכ' הקודם לשיטים רומזים לאותיות תכלית כלומר להביט מה יהיה תכליתו בזה ומה יהיה בסופו. וזה נעלם ממנו ונשאר לישב בשיטים לזנות אל בנות מואב כלומר מן אב ממה שאבה וחמיד ורגיג למלאות תשוקת תאותו ולהביט ביופיה בכל עת אשר יושב בביתו ובפרט בעת האוכל למו השגל יושבת אצלו ומסתכל בה כבהמה כסוס כפרד אין הבין אשר מלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד עליו ומשגיח ורואה במעשיו, והקב"ה מגעילו ומתעיבו ומרחקו על ידי זה, להיות מותר האדם מן הבהמה אין, ואן חכמתו ואן שכלו שנתן לו הקב"ה דעה כמלאכי השרת לדעת אשר לא יובל לקבר עם אשתו ושם עתיד ליתן דין וחשבון על כל אלה, ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד', י"ג) ואמרו חז"ל (חגיגה ה':) אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין והתורה רמזה בזה וכפלה דבריה (ויקרא כ', י') איש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' ואחד מופנה לדרשה לומר אשר תחילה דיבר הכתוב באיש ואשתו אשר גם שם ימצא בחינת ניאוף אם כוונתו למלאות תאותו ותשוקתו נואף הוא מום בו לא ירצה להשרות רוח קדושה בזיווג ההוא אדרבה כל מיני הסטרא אחרא עומדים לנגדו להגביר תאותו בו להיות לא יסף לדעתה אוי לנשותיהם של אלו אוי להם אוי לגופם המאבדים את כוחם בזה אשר יתן לנשים חילו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט) אשר אחד מאלף מתים משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש וכמה חולאים רעים באים להם על ידי זה ואוי לנשמתם שנתונים תחת רשות הסטרא אחרא, והקדושה בורחת ממנו וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. וידעו אשר דבר שאין בו כוונת מצוה באמת לשם ה' תיכף נקראת עבירה ושורה עליה הסטרא אחרא כי סטרא אחרא כשמה היא פירוש צד אחרת שאינה לשם ה' וכל מחשבה ודיבור ומעשה בכל דבר שבעולם אם אינם למצות ה' תיכף נעשה עבירה מעבירות הסטרא אחרא כאשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ג').

כ״חאבל הצדיקים האוהבים את ה' אלהיהם ויראים ממנו לא כן עושים, אדרבה ממאסים את תאותם בתכלית המיאוס ומבזהו בעיניו בביזוי רב עד שנעשה הדבר הזה נבזה בעיניו נמאס ככל הדברים השפלים המאוסים, ולא מבעיא שפורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור חלילה אלא גם כשנכנס לעשות צרכיו בעת המותר והצורך לו יראה לפניו שהאדם הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמים כי בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם (בראשית א', כ"ז) לומר שצלם דיוקן יוצרו הוא. ולא נאה לו כלל לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה, חֵמֶת מלא צואה ופיה מלא דם כמו שהאריכו חז"ל בשבחה הזה (שבת קנ"ב.). אם לא לכוונת התדבקות רוחא ברוחא לפרעון חובו באמת לקיים עונתה, עונה האמורה בתורה ומשמר עונתו עונת תלמידי חכמים שהוא משבת לשבת שעליהם אמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ופירוש הזוה"ק (יתרו פ"ט) אינון דמסרסי גרמייהו וממתינין עד בא השבת קודש שאז הוא עת וזמן לכל חפץ ורצון השמים להמשיך נשמות קדושות לעולם לזרעו. או להמשיך נשמות גרים לעולם, אם אין כוונתו לבנים וכמו שכתבתי בחיבורי זה בפסוק (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשוה. והכל כשהוא ברעותא דלבא משניהן אז הרצונות מתיחדין זה בזה ביחוד גמור.

כ״טואמנם כשאין רצונה כל כך בעת הזאת בורח ממנה כמטחוי קשת ומקיים בנפשו (ויקרא י"ח, כ') ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה, כי כשהיא בקצת כעס עליו ידוע שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוה"ק חלק א', כ"ז:) ועל זה מטמא במשא כנדה על כן נחשבת אצלו כטומאת הנדה, צא צא יאמר לה לבל תטמא אותו ברוח הטומאה שעליה. ומרעיבין את עצמן בכל יכולתן, ועל כן מורא לא יעלה על ראשם שיהא מורא בשר ודם עליהם מהרהורי תאות בשר ודם של אשה, כי נדמה להם שלא טעמו טעם בשר לעולם רק התדבקות רוחא ברוחא וגם זה בגודל בושה וענוה והכל לפני ה' המלך הגדול שעומד עליו ורואה במעשיו כביכול, ברוך הוא וברוך שמו. ובבחירת זמן בתוך הלילה באין מקיץ וכולם נרדמים בשינה ומגלה טפח ומכסה טפחיים, ועיניו בראשו להיות ראשו מגיע השמימה בכוונות הידועין ליודעי חן להוריד רוח ונשמה טובה לולד היולד מזיווג זה או נשמות גרים כאמור. ועל זה נאמר (קהלת ג', כ"א) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה.

ל׳ונהפוך הוא בבני אדם הטפשים האוילים, השטופין בזימה אשר עליהם נאמר (שם) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מעשיהם מעשה בהמה ממש למלאות תאותם וחשקם כסוס כפרד כי לא ישיגו אורחות חיים לדבק עצמן אז במחיה החיים, ועל כן גם רוח הנולד מהם הוא ממקום התאוה והרע כרוח הבהמה היורדת היא למטה. וכמה מחשבות והרהורים רעים מבלבלין אותו תמיד בעת עומדו בתפילה או בעת לימודו ועל כן כל ימיו בצער כי קיים בעצמו מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מָנוֹן כיון שהטעימו והשביעו בתאותו, ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז.) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע וזה שהשביעו הנה רעב תמיד למלאות תאותו ואחריתו להיות מנון (פירוש שר ומושל בו) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הם ברשות לבם ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ויצטרך גבורה גדולה אז לכבשו תחת ידו וכולי האי ואולי כי הנטבע בתאוה, מאוד ומאוד יקשה לו לשבור תאותו, והצדיקים המרעיבים אותו מנעוריהן אז תמיד הם שבעים וממאסין את התאוה כל כך בלבבם עד אשר לא ייראו משום הרהור בעולם. ועל כן פירש רש"י במה שאמרו (ברכות ס"א.) מאי וייצר אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי פירוש אוי לי מיצרי שמיגעני בהרהורים, כי כל עוד אשר לא נבזה ונמאס זאת התאוה בעיניו בתכלית הבזיון והמיאוס, כל ימיו יהיה בצער מיגיעות הרהורים רעים שיעלה על לבו ומחשבתו. וחז"ל אמרו (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה כי זה בכל עת ובכל שעה טומאתם גדולה עד מאוד לצד שהוא בתאות הלב, וכשהלב הוא משכן להסטרא אחרא, הקדושה בורחת ממנו ומה לו ימי חייו וכל הבליו שיש לו ממחמדי עולם אם הוא נתון תחת רשות הסטרא אחרא ומה יענה ליום פקודה ברדת שחת. ומשני הדברים האלו שביארנו עד כה אפס קצהו ממש מהפרשת הצדיק ומהרשע תקים ותדין לכל דרכיהם ולכל מעשיהם כל היום בכל ימי אדם אשר חי על האדמה אשר אין מוח ושכל האנושי יכול להשיג, ומכל שכן לבארם בספר במה נשתנה דרכים הללו מדרכים הללו והמה מהופכים ממש בכל רגע ורגע.

ל״אואחר כל אלה לבל יחמץ לב אדם שירצה להלוך בדרך הטוב דרכי הצדיקים בראותו כל הדרכים הללו ואיך שצריך לשבור תמיד בכל רגע ורגע תאות היצר הרע וכוחותיו ולשקול במאזני פלס כל דרכיו וכל מעשיו והעיקר בכולם שלא לעשות כמעשה חמדת לבבו אדרבה לשברו ולהכניעו. אולי חלילה יחזור לאחוריו ויאמר כי מה אני ומה כוחי ללחום תמיד במלחמה הקשה הזו ופן תכבד עלי העבודה ונלאתי נשוא ואם כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה לא אעצור כח להתגבר בכל רגע על השתערות מלך הצפון הוא היצר הרע לעקור תמיד חמדת מורשי לבבי ולעשות הכל בהיפך ממש ונמצא כל ימי תמיד כעס ומכאובים כי אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי ומה איגע ח"ו בחנם פן לא אוכל להתגבר עליו ונמצא יציאתי מעולם הזה נקי מנכסי. תמיד צערתי בצערי העולם הזה מיצרי הקשה ובסוף ארד לבאר שחת וזה וזה לא יתקיים בידי. כאן לא נהניתי ולא נחתי ולא שָלַוְתִּי, ויבוא רוגז לעולם הבא כי לא עמדתי במלחמה ולא נצחתי לתאותי. ונמצאתי מופנה מכל צד לירש ח"ו תרתי גיהנם. ואם אומר שאם אתחיל ללכת בדרך הטוב הקב"ה ברחמיו יסייע אותי כמאמרם ז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו אם כן כיון שה' פעל כל זאת ולא אני מה נחת רוח יגיע לבוראי ממעשי כיון שמה' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו שמצדנו לא הייתי יכול להגביר עצמי על תאותי ובסיעת האומר ועושה נצחתי המלחמה ונמצא הוא העושה בשלו ואיה הנחת רוח שמקבל ממעשי. וגם ידוע שעיקר ביאת הנשמה לעולם הזה בכדי שתקבל שכרה לעולם הבא והקב"ה חפץ להיטיב לבריותיו ובראם כדי לשלם להם שכרם מאור פניו יתברך ואם לא אעשה הדבר בעצמי כי אם על ידי עזר אלהים שיעזרני על דבר כבוד שמו איזה שכר מגיע לי על עבודתי אם אין אני העובד ונמצא הדרא קושיא לדוכתה על מה נבראתי כיון שהקב"ה לא יוכל ליתן לי שכר חלף עבודתי כי אם במתנה מתנת חנם אם יחפץ וזה היה נותן לי גם קודם הבריאה כידוע שנשמות בני ישראל חצובות מתחת כסא כבודו יתברך ונהנין מזיו שכינתו ומה פעל הקב"ה בבריאתי לעובדו ולשלם לי שכר עבודתי. ונמצא בכל אלה יוכל היצר הרע להטעות חלילה לאדם מישראל להטותו מדרך הטוב.

ל״בלזה הקדימה התורה ואמרה וייצר ה' אלהים וגו' שני יצירות כח הטוב וכח הרע בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כמאמר חז"ל הנזכר. והראת לדעת שהקב"ה ידע בכל אלה ובראו בתחילת ברייתו על אופן זה ונתן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע ונתן לו הכח והממשלה לגבור על תאות לבו ולעשות כאשר יבין בשכלו איזה טוב או לא, והטביע כח הממשלה בשכל על תאות הלב אשר אם יבין בשכלו שתאוה זו לא טובה היא לא יעשנה בשום אופן אם ירצה להתגבר בה. והתורה הקדושה העידה בפה מלא (דברים ל', י"ד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לא כמו שאתה סובר שתוכרח להחזיק במחלוקת יומם ולילה בכח וגבורה, כי אם תתחיל ללכת בדרך ה' באמת ובתמים, בימים לא כביר תתחזק כח הטוב שבך ותחלש כח הרע ולא תצטרך ללחום את מושל יומם ולילה כי אם בין תבין את אשר לפניך שלא תשכח אף רגע מכל היום שה' אלהים הוא העומד לפניך תמיד ומשגיח עליך ורואה במעשיך ואז מרוב מורא ופחד לא תתאוה ולא תחמוד כלל להבלי הבלים נופת טנופת צוף מחמדי העולם הזה ותענוגיו. ואם אמנם שזה אמת ויציב אשר כל זה אי אפשר בלא עזר אלהים וכמאמרם ז"ל (קדושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק וגו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכו' עד כאן. ואמרו הבא לטהר מסייעין אותו ואך אף על פי כן לא נגרע דבר מערכו ושכרו ישולם לו משלם כיון שעושה כל מה שבכחו ועל מה שאינו יכול לו על זה הקב"ה עוזרו.

ל״גהנה ידוע אשר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ובודאי לא יקופח שכרו כיון שהוא עושה מה שבידו לעשות והקב"ה בחסדו מקבל נחת רוח מזה כי לזה בראו שני יצירות כח הטוב וכח הרע כדי לתת הבחירה בידו והוא יבחר בטוב וימאס ברע ונתן הממשלה בידו כמאמר חז"ל (שם) על פסוק (לקמן ד', ז') ואליך תשקתו ואתה תמשל בו שתשוקת ותאות אדם אל היצר הרע אבל אם תרצה, ואתה תמשל בו. וברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו והיא תבלין להיצר הרע שלא ישלוט על האדם כמאמרם שם. ועיקר הדבר, יראת ופחד ה' הן על ידי התורה הקדושה אשר אור אין סוף ברוך הוא נעלם ושופע בתוכה והן בבחינת (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד לזכור תמיד שהשגחת הקב"ה עליו בכל רגע ורגע ובזה ודאי העיד הקב"ה אשר קרוב אליך הדבר מאוד.

ל״דואם תקשה איך יהיה שני הפכים האלו כח הטוב וכח הרע בנושא אחד ובגוף אחד. אמנם ידוע אשר בריאת העולם עיקרו היה בבחינת הדין כי לא נזכר בכל מעשה בראשית כי אם שם אלהים, עד לבסוף אמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים כי ראה שאין העולם מתקיים בדין. ונראה פירושן של דברים למה ברא את עולמו בדין והוא בעל החסד האמיתי, אך הן הן הדברים האמורים כי עיקר בריאת העולם היה שלא יהנו הנשמות מאתו בדרך נהמא דכסופא כי לא יהיה הטובה שלימה מכל וכל כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') כידוע מדברי האר"י ז"ל. וברא את עולמו שיעבדו עבודתו בכדי שישולם להם שכרם חלף עבודתן בדין ובמשפט שלא יהיה בדרך נהמא דכסופא. ונמצא היה מוכרח לברוא העולם בדין כי אם יברא מצד החסד לגמול חסדו להם מטובו שלא בדין הראוי להם, חזר הדין להיות הנאתם בנהמא דכסופא מה שאין כן אם ינתן להם בדין. זה כל נחת רוחו ונחת רוח הנשמות שמקבלין טובתו בבחינת שכר שכיר שהוא הטובה השלימה והמאושרת בדעתו של אל דעות. ועל כן מה מאוד הקפידה התורה בשכר שכיר בעשה ולא תעשה להנתן לו דוקא ביומו. כי הקב"ה בחסדו מה מאוד מצפה ומתאוה ומשתוקק לשלם שכר שכיר לבאי עולם להנהותם מטובו להאיר להם מזיו פניו יתברך ויתעלה אם ירצה ה' ליום שכולו שבת, שאז הוא עיקר קיבול שכר ובהגיע יום ההוא ודאי לא יאוחר מיומו אף רגע כמימרא ברוב אהבה עד בלתי שיעור. וגם עתה בעולם הנשמות איש הזוכה לבוא אליו ותלמודו בידו ומראהו עבודתו אשר עבד ודאי תיכף הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו להנהותו מטוב הראוי לו בלי איחור רגע אחת כי חפץ חסד הוא, וכן הזהיר לעבדיו לְהִדָמוֹת בדרכיו לשלם שכר שכירם ביומו דוקא, כי יפה שעה אחת קודם לעשות עמו חסד בשכר המגיע, ואיש הכובש שכר שכיר אף בלינת לילה אחד ח"ו גורם כן למעלה וכביכול צער לפניו וצער לנשמה שלא תקבל שכרה תיכף. ועל כן רמז בראשי תיבות (דברים כ"ד, ט"ו) ב'יומו ת'תן ש'כרו אותיות שב"ת כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל לרמז שטעמו שלא לאחר השכר האמת אשר יגיע להנשמה ליום שכולו שבת כי שכירות אינת משתלמת אלא לבסוף וכשתכלה ששת ימי המעשה וימי עבודה שהוא שיתא אלפי שנין יְהַנֶה בריותיו אשר ברא מאור פניו בשכר נפלא הפלא ופלא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ל״הונחזור לענין אשר לזה נברא העולם בדין, כדי לשלם שכרם בדין שהוא הטובה השלימה מכל השלימות. ובזה אומר באימה וביראה מה שידוע מכתבי המקובלים אשר מכוחות דיני אלהינו נתגלגל ונשתלשל בהשתלשלות רבות עד שנתהוה מזה כוחות הרע להקליפות, המשוטטים בעולם כמו שאיתא בדברי האר"י בכמה מקומות אשר מבחינת אלהים נתמשך ונתגלגל עד הגיע לבחינת אלהים אחרים חלילה. ולכאורה אין להבין אשר ממקור הקדושה דין קדוש כמוס בעצמיותו יתברך יתמשך ויתהוה ממנו כח הרע, אכן לפי הנזכר יבואר כי בחינת הדין עיקרו הוא לשלם שכר לבני אדם בדין, שיהא לו הטבה שלימה וזאת הוא על ידי הבחירה שיהא אדם בוחר בטוב ומואס ברע ולכן מהדין נתהוה כח הרע בכדי לנסות בו בני אדם כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק להיות כח הרע מסית תמיד לאדם למרוד בה' אלהיו ולהיות אדם עומד בנסיון להתגבר עליו שלא יצייתו בכדי להיטיב לו בכל האפשרי. ולזאת כאשר ברא הקב"ה עולמו שיתן להם שכרם בדין ובמשפט, הוכרח לְהִתְהָוֹת מכח הזה כח הרע בעולם לעשות מלחמה באדם עם כח הטוב ושיתגבר הטוב על הרע לשלם שכרו במשפט הדין כי שכר שכיר עבדו. וכשראה הקב"ה שלא יתקיים העולם בדין לבד לרוב תוקף דיני אלהינו יתברך, זיווג לו יתברך מדת החסד והתנוצץ משניהם אור ממוזג מחסד ודין, נקרא אור הרחמים ועל ידו מתנהגים כל העולמות כמו שכתבנו בתחילת חיבורנו זה. ובכח אור הרחמים הזה, הנה נמצאים שניהם יחד כח החסד וכח הדין כי הוא עושה שלום במרומיו, ופירשו המפרשים שיש מלאכים שרפי אש ויש מלאכים ממים והקב"ה עושה שלום ביניהם שאין אחד מכבה חבירו (כמו שאיתא בטור אורח חיים סימן נ"ו) והוא רמז על הדברים האמורים כי חסד ודין נקראים אש ומים והקב"ה ברא אור ממוזג משניהם יחד ועושה שלום ביניהם שלא להתגבר אחד על חבירו עד שיכריע לכף זכות כו' או לכף חובה חלילה. ועל ידי מעשה בני אדם, הם המכריעים לכף זכות שיתגבר הכף זכות להנטותו לצד הטוב שהשמאל יוכלל בימין אבל לא לבטל השמאל לגמרי כי בזה עושה הקב"ה שלום ביניהם להיות שתיהם נמצאים בו כי שניהם צורך עולם הוא כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת ברכת אשר יצר) ובמדה הזה הקב"ה שוקל זכויות ועוונות בני ישראל להיות כח שניהם בו וכשהזכויות מרובין אז קו החסד מכריע ומתרבה ומתגבר על כח הדין, והדין נכלל ונמתק בימין ואז כל טוב על בית ישראל. וח"ו כשהעוונות מרובין כף החוב מכריע והעולם שרוי בדין, ובזה הקב"ה ברוב חסדיו כשעולה לפניו רחמי בני ישראל כובש כף הדין ונושא כף החסד ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומרחם על עולמו.

ל״וועבור זה החמירה התורה בעונש עשיית עוול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה כי כל אלו רומזים לקו מדה הזו מדה האמצעית הממוזג מחסד ודין, וכשעושה עוולה בזה, אז נתקלקל המזיגה וח"ו כף החוב מכריע למטה וממשיך כל מיני דינים עליו ועל כל בית ישראל ואין עבירה חמורה בעולם כזו ועל כן אמרו חז"ל (יבמות כ"א.) קשה עונשן של מדות יותר משל עריות ואיש העובר עליהן קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם חמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את ה' ומסלק את השכינה ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותן מארצו (כמו שאיתא בתורת כהנים מובא ברש"י קדושים י"ט, ל"ה) הכל סובב הולך על הדבר הזה כיון שמגביר ח"ו כח הדין ודאי שיגרום כל אלה כי לפני זעמו מי יעמוד. ונחזור לענינינו אשר לא יקשה היאך ימצא באדם אחד שני הפכיים מכוחות הטוב והרע. כי כבר נמצא כן בשמי השמים מדה אחת כלולה מחסד ודין ונתמשך בהשתלשלות רבות עד שנתהוה מהן כוחות הטוב והרע כאשר ביארנו למעלה והכל להיות האדם בוחר בטוב לקבל שכר על זה מאת האל הטוב.

ל״זולזה אמר הכתוב וייצר ה' אלהים וגו' כלומר שני יצירות יצרו בוראו בכח הטוב וכח הרע והכל נמשך מה' אלהים כח החסד והדין והקב"ה עושה שלום ביניהם ליחדם בגוף אחד ועל כן ברא גופו עפר מן האדמה מגושם בעפר ארץ העמים כי מכל הארץ נברא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח.) נוטה לחומריות ולתאוות הבלי מחמדי הארץ ותענוגיו שכולם כוחות הרע הן. ויפח באפיו נשמת חיים נשמה קדושה וטהורה כח הטוב האמיתי חצובה מתחת כסא כבודו מתאוה ומשתוקקת לרוחניות. חומדת לעבוד עבודת בוראה. מקוות לחזור למקור שורשה אשר נלקחה משם וקשרם זה בזה ליחדם לאחד. היכול יוכלו כל באי עולם לקשר רוחניות בגשמיות וכל זה הוא כי הוא מפליא לעשות ועושה שלום במרומיו וברא את האדם בצלמו בבחינת מיזוג אור הרחמים הכלול מחסד ודין. והבחירה ניתן ביד כל איש ואיש כרצונו, והבוחר יבחר, וזה נחת רוח לפניו כשהאדם בוחר בטוב. והנה ידוע אשר החיים והמות מְכוּנִים על שם הטוב והרע וכמו שמפורש במקרא (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים וגו'. ולזה סיים הכתוב ויהי האדם לנפש חיה כלומר לא תאמר איך יתוש קטן כמוני יוכל להגביר עצמו על חלק הרע אשר כנמר עז כוחו, ומאוד מר וקשה לכבוש את תאות הזמן להיותו נתגדל בהן מנעוריו עד היותו בן י"ג שנים שאז יצר הרע לבד שופטו ואין בו דעת אז להגביר על תאותו וכשאדם נטבע בכח התאוה, מאוד יקשה עליו לכבשו ובפרט מהעריות וביאות אסורות אשר אם אדם יטבע בהן מרה לו כמות אחר כך לפרוש מהן ואין לך דבר קשה בכל העבירות לפרוש מהן כמו העריות וביאות אסורות כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח) או מדת הגזל אם אדם נטבע בו קשה לו לפרוש מזה כמו שאמרו חז"ל (חגיגה י"א:) גזל ועריות שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן, ובפרט גזל הנאכל שקשה לו מאוד מאוד להוציא בלעו מפיו. ולזה הבטיחו הכתוב ויהי האדם לנפש חיה כלומר אם תרצה תוכל להיות לנפש חיה לבחור בחיים שהוא כח הטוב ולהכניע כח המות והרע כי קרוב אליך הדבר מאוד ואף שאליך תשוקתו להחטיאך כי לזה בראתיו לנסותך אבל ואתה תמשול בו כשתרצה בקל מאוד על ידי התורה הקדושה שבראתיה תבלין אליו. וכשתדבק נפשך באור הקב"ה הנעלם בתורה באהבה ויראה אז לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. ועל ידי קיום בכל הדברים שויתי ה' לנגדי תמיד ומפחד ואימת ה' העומד אצלך ורואה במעשיך ובכל משלח ידיך תבוטל ממך כל תאות וחמדת התענוגים. וכמו למשל אם תעמוד לפני המלך בשר ודם המולך על הארץ ודאי בעת עומדך לפניו לא תרגיש כלל להתאוות לשום תענוג וחמדת העולם אף חמדה ותאוה הקשה שבכל החמדות מפני אימת ויראת המלכות ומכל שכן דכל שכן כשאתה עומד לפני המלך ה' מלך גדול ונורא יתברך שמו. ודאי יבוטל ממך כל חמדת ותענוגי הזמן אף שאתה עושה אותם בדברים המוכרחים מאכילה ושתיה וכדומה מתענוגי בני אדם כי הוא צוך בכל אלה לעשותם לקיים מצוותיו בזה. אך לא תרגיש בהם שום הנאה ותאוה וחמדה ממחמדי הלב לרוב האימה ופחד. ותוכל להרגיש אהבה כאש בוערת אליו במה שאתה מקיים מצוותיו בזה. ורמז הכתוב עצה הזו באומרו ויהי האדם לנפש חיה כי חשבון מספרו עם האותיות והכולל עולה כמספר ה' לנגדי תמיד עם הכולל מג' תיבות. גם לנפש במילוי כזה למ"ד נו"ן פ"א שי"ן עולה למספר תורה בצירוף אותיותיה במילואן כזה תי"ו ו"ו רי"ש ה"א לרמז על שתי אלה שבזה יהיה האדם לנפש חיה לדבק עצמו בתורה הקדושה, וכשיהיה האדם לנפש הרומז לתורה אז חיה יחיה וגם להיות ה' לנגדו תמיד העולה למספר ויהי האדם לנפש חיה אז ויהי האדם לנפש חיה ויתגבר עצמו על חלק הרע ויכניעו וישברו ויורידו לנוקבא דתהומא רבא והוא חיה יחיה להתעדן בעולם הנצחי אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו אשר מחזק עמו בית ישראל לעמוד לשרת לפניו כל הימים ומאשר חלק הבוחר טובה ומבטיחם אשר יוכלו עמוד כי הבא לטהר מסייעין אותו והקב"ה עוזר על ידו, ובזה לא יחזיקו טובה לעצמן כי לכך יצרו בשני יצרים והכל מאת ה' הוא כי הוא אשר נתן הכח והממשלה להטוב להתגבר על הרע. והשכר אינו כי אם על הצער שמצערים גופם ומכבשין תאותן כמאמרם (אבות ה', כ"ז) לפום צערא אגרא וזה נחת רוח גדול לפניו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן ואמן.

ל״חאו ירמוז הכתוב באומרו וייצר שני יצירות כאמור. על בחינת בעלי התשובה שלא יאמר החוטא בדעתו הנה חטאתי עויתי פשעתי ועברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות, מורד וממיר הייתי עם ה' מיום דעתי אותו ואיזה תקנה עוד אשר ימצא לי ואיך אבוא עוד לפני קוני כבושת גנב כי ימצא, כן בושתי ממעשי לשוב לפניו עוד ולדבקה בו איך ארמוס חצריו ואיך אספר חוקיו וכמה וכמה פעמים חזרתי לפניו בתשובה והבטחתי לבוראי שלא לשוב עוד לכסלה ושאלך בדרכיו לשמור מצוותיו וחוקיו ובכל פעם חזרתי לסורי ככלב שב על קיאו ואיך אבוא עוד לפניו לבקש מן המלך ולהתחנן לפניו ועוונותי מבדילין ביני לבינו. ועל כן רמזה התורה שני יצירות באדם אחד כי תדע כשאדם זוכה לעשות תשובה שלימה לפני בוראו הנה הוא נהפך לאיש אחר ובריה אחרת גמור מכאשר היה כי כאשר היה מוטבע ברעות היה יצר הרע שופטו והוא אשר מלך על כל האברים והגידים שיעשו רצונו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים ברשות לבן ותאוות לבו ממשיכין אותו לכל אשר יחפצו ואין כח בו לשבור תאות הלב אז. וכשעושה תשובה שלימה בזוכרו בכל אשר עשה ומתחרט מאוד ולבו נשבר בקרבו לשברי שברים ומר לו מר מרה כמות ואומר בלבו איך מרדתי במלך גדול ונורא כזה מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשובים נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא ולגדולתו אין חקר ואין מספר ושיעור וערך. הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו, יושב על כסא רם ונשא וכל מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים תרשישים חשמלים ואישים ירעדון ויפחדון וירתתון ויזועון ממוראו ופחדו. ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול טיפה סרוחה עפר ואפר בשר ודם הבל ותהו יעמוד למרוד במלך גדול קדוש נורא הזה, ואיך לא יגורתי מפני האף והחמה הכי לא יש עונש ונקם ושילם כנאמר (איוב י"ט, כ"ט) גורו לכם מפני חרב כי חימה עוונות חרב, ואיך פגמתי ח"ו בהקומה שלימה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו אשר אילו יעברו עלי כל ארבע מיתות בית דין וכל מיני סגופים קשים ומרים ודאי אינם כדאים לכפר על אחד מני אלף מחטאי וכל העולמות נפגמו על ידי, ונחסר לַחְמָם והשפעתם על ידי זה כאשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ד' ה') כי ה' הוא ההולך בדרכי וכשאני מיטיב מעשי, מברך ומשפיע מזון לכל בריותיו. וכשהרעותי את מעשי קפחתי פרנסת כל העולמות לפי ערכי. וביותר לבבו יחרד ויירא ויפחד וכל גופו ימולא חלחלה ורתת בזוכרו פגם הנעשה בשם הגדול הוי"ה ברוך הוא על ידו אשר כלב נבזה כמוהו יפגם בשם גדול ונורא הזה ומה יענה ליום פקודה ברדתו שחת. ויותר על זה יתן אל לבו ממה שעשה ומרד וחטא עד היום. ועל ידי זה יבער אש בלבבו ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים ויתחיל לבעור כאש להבה ממש לעשות תשובה שלימה לפניו ולדבקה בו בכל עוז ותעצומות ומקבל עליו כל מיני סגופים ויסורים אשר ישער שנפשו תוכל לסבלם ואז שורף כל מיני התאוות והחמדות והרהורים שעלו בלבו עד היום ויכלה מכסוף עוד אליהם וזה נקרא אש אכלה אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) זה אשו של הקב"ה, כי זה האש חזקה הבוער עתה לחשוק ולחמוד ולחפוץ ולאהוב לדבוק בשמו הגדול הקדוש זה נקרא אשו של הקב"ה והוא המצנן ומכלה אש כח הרע והעבירה שהיה בו מקודם. ובכח רשפי להבת חיות אש שבקרבו לה' כל התאוות רעות וכל הקליפות אשר יסובבנהו עד עתה יכנעו באש וימסו כדונג מפני האש ובלהב יקוד האש הבוער בלבו נעשה (עובדיה א', י"ח) בית יעקב אש ובית עשו לקש, בחינת ד' מאות קליפות הרמוזים בד' מאות איש שהיו עם עשו הרשע ומכולם נעשה ק"ש ותבן וכקש תשאם וכולם נשרפים ונכנעים בטילין ומבוטלין בכח רשפי אש שלהבת יה שבתוכו, ואז תיכף הקב"ה ברוב חסדיו מקבלו באהבה וברצון כמו שכתב קדוש עליון הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו') אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'. ועוד שם (הלכה ז') אמש היה זה מובדל מאלהי ישראל שנאמר (ישעיה נ"ט, ב') עוונותיכם היו מבדילים וגו'. צועק ואינו נענה שנאמר (שם א', ט"ו) גם כי תרבו תפילה וגו'. ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר (שם שם, י"ב) מי ביקש זאת מידכם והיום הוא מודבק בשכינה זועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותם בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם שנאמר (מלאכי ג', ד') וערבה לה' מנחת יהודה וגו'. וכפליים לתושיה מבואר בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבן להקב"ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא ברוך הוא כמה שנין אברהם לא הוי עאל באינון יומין עד דהוה סיב כמה דאתמר. וכן דוד המלך ע"ה זקן בא בימים אבל מארי דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט.) מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.

ל״טונמצאת אומר מכל זה אשר תיכף בטילין ומבוטלין ממנו כל כוחות הרע ויצר הרע כי נשרפו באש ההבערה כאמור ולא ישפוט אותו היצר הרע עוד. ומעתה הנה היצר טוב שופטו ונעשה הוא השליט ומולך ומושל בכל אשר לו ולבו ברשותו אז, ומשנה כל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו מכאשר היה ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו לשם ה' אחד, שיהיו הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, ונמצא נשתנה לבריה אחרת ולאדם אחר וכמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל (הלכה ד') מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ותחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני איש אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה וכו' עד כאן. ממש כדברינו כי נעשה בריה אחרת כי הלך מאתו כוחות הרע כשלחו כלה גרש יגרש אותם ואדרבה מאויב נעשו לו אוהב, כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי בגודל לבת אש שעבר בו עבירה עתה יעשה בו מצות ה' כאשר הארכתי בבחינה זו בספרי סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג') על מאמרם (עיין תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וזו בחינת (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם, ומזה זדונות נעשה לו כזכויות ונעשה ממלאך הרע מלאך טוב. וגופו ונשמתו מתחדשים בעשיות אחרות ובמדות אחרים ונעשה כאילו נוצר עתה מחדש ועל כן רמז בו ב' יצירות, כי על התשובה, מראש הבטיחנו וקודם שנברא העולם נברא התשובה ועל כן בעת יצירתו יצר אותו בשני יצירות לומר אף אם יתלכלך בעפר ארץ העמים מכוחות הרעות, יתחדש כנשר נעוריו, ומגרש לץ ויצא מדון (משלי כ"ב, י') והוא עם כל כח חושיו בצל שדי יתלוננו ותחת כנפיו יחסו ושלום על ישראל.

מ׳או ירצה באומרו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) אמר ר' חמא בר חנינא אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגלי שונאיהן של ישראל חד דכתיב (מיכה ד', ו') ואשר הרעותי, וחד דכתיב (ירמיה י"ח, ו') כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וכו' עד כאן. ופירש רש"י אלמלא ג' מקראות הללו המעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו נתמוטט רגלינו במשפט אבל עכשיו יש פתחון פה שהוא גרם שברא יצר הרע וכו' עד כאן. ולזה אמר הקרא וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה כלומר במה שיצרו בשני יצירות יצר טוב ויצר הרע וגם במה שיצרו עפר מן האדמה והנם עדיין בידו כחומר ביד היוצר להסיר היצר הרע מעמו בית ישראל, בזה נעשה ה' אלהים שנמתק הדין בחסד לְהֵעָשוֹת משניהם אור הרחמים לרחם על עמו להעמיד רגלם יתד במקום נאמן בל תמוט עולם ועד להיות בזה פתחון פה שהוא גרם שבראם ביצר הרע, ובידו להסיר לב טיפש מאתנו להפך את האדם מיצירה, ליצירה אחרת, מרע לטוב, וגם זה רמז במלת וייצר בשני יודין שיצרו על אופן שיהפכו מיצירה ליצירה כאמור.

מ״אויהי האדם לנפש חיה. הנה התרגום פירש והות באדם לרוח ממללא. ולהבין איך מרומז בנפש חיה רוח ממללא. אכן הנה נודעת לכל, אשר הד' מינים שבעולם הזה שהוא, דומם צומח חי מדבר, הם נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים, שהם נגד נפש רוח נשמה חיה שבחלקי הנשמות, ונמצאת למד אשר האדם המדבר הוא נגד חלק החיה ומהשפעת חלק הלז בו, נתוסף בו הדיבור כי הג' מינים שתחתיו שאינם משיגים כח האור הלז נחסם פיהם מלדבר. והוא אומרו ויהי האדם לנפש חיה. כלומר אלהים ברא את האדם שיהיה מול נפש החיה לקבל אורו מאור הלז ועל כן תרגם והות באדם לרוח ממללא, כי זה מותר האדם מן הבהמה במה שמשיג אור הלז שנתוסף בו הדיבור וכאמור.

מ״באו יאמר ויהי האדם לנפש חיה. על פי המבואר בעץ חיים (היכל א"ק שער ג' פרק א') וזה לשונו ודע כי נפש רוח נשמה מתלבשים תוך פנימיות כלים שהוא הגוף, אך נשמה לנשמה אין יכולת בגוף אדם לסובלו ונשארת מבחוץ בסוד אור מקיף ומקפת את המוח מדור הנשמה ואת הלב מדור הרוח ואת הכבד מדור הנפש, אמנם נשמה עליונה הנקראת יחידה מקפת בבחינת נשמה לבד ולא בבחינת נפש רוח נשמה וזהו סוד הנקראת יחידה כי אין דוגמתה למטה וכו' עד כאן דבריו בקיצור לשונו קצת. וידוע אשר נשמה לנשמה היא הנקראת נפש החיה ולזה אמר ויהי האדם לנפש חיה כלומר שהאדם כולו בנפשו ורוחו ונשמתו מתלבשים בנפש החיה והיא מקפת עליו בבחינת נשמה לנשמה אבל לא כן ביחידה שאין כולו מתלבש בה כי אם בבחינת נשמה לבד וכאמור.

מ״גאו ירצה לומר ויהי האדם לנפש חיה כי ד' שמות יקרא לאדם אשר על הארץ גבר אנוש איש אדם והם נגד ד' בחינות חלקי נשמתו הנקראים נפש רוח נשמה חיה. ואדם הוא העליון שבכולם כי הוא בבחינת אדמה לעליון (ישעיה י"ד, י"ד) והוא נגד נפש החיה העליונה בארבעה חלקי הנשמה האמורים ולזה אמר ויהי האדם לנפש חיה כלומר בחינת אדם הוא נגד נפש החיה כדבר האמור.