באר מים חיים, בראשית כ״ג:ב׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 23:2
א׳ותמת שרה בקרית ארבע וגו'. וידוע מה שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) אשר קרית ארבע רומז אל מדת המלכות ששם שם אדנ"י ברבוע א אד אדנ אדני ולפי שהוא ד' מציאות נקרא קרית ארבע וכו'. והנה אמרו (בחגיגה שם) שהשיב המלאך המות לרב ביבי ששאלו והא כתיב (קהלת א', ד') דור הולך ודור בא, אמר ליה דרעינא להו אנא עד דמלי להו דרא והדר משלימנא להו וכו'. ונמצא מזה ראיה גמורה ששרה בזמנה וקיצה מתה שאם לא כן היתה נשמתה אצל מלאך המות עד דמלי דרא ולא היתה הולכת תיכף למקומה האמיתי, וכאן העיד הכתוב שמתה שרה בקרית ארבע כלומר מיתתה שם היה שתיכף עלתה שמה לקרית ארבע הנזכר שהוא פתח הכניסה לפני ולפנים להיות צרורה בצרור החיים את נשמתה בעדן העליון בבחינת מדת הבינה כידוע. ועל כן אמר הכתוב הוא חברון בארץ כנען פירוש שהוא מחובר אל ארץ כנען הרומז אל הבינה כי ארץ כנען עם הכולל במילוי עולה חמש מאות שהוא בבינה ה' ראשונה שבשם וכלולה מנ' שערים וה' פעמים נו"ן הוא ת"ק כידוע. (גם רומז אל הכנעה וענוה שהוא בבינה). גם היא חברון ששם מקום חיבור נשמות הצדיקים בעת פטירתן לעולמם.
1
ב׳ומכל זה מוכח כי הגיע עִתּה להיות עולה ומתחברת למקור שורש מחצבתה כתאנה הנלקטת בזמנה ועונתה, שיפה לתאנה ויפה לבעלה, לא כפגה. וזה הוא שבח הקב"ה אשר תמים פעלו ולא יאסוף הצדיק בלא משפט קודם זמנו חלילה רק אדרבה צדיק כתמר יפרח וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים, ושבח אברהם להראות כי הוא מנוקה מעוון שלא על ידו מתה הצדקת, וגם שבח המצוה להתוודע ולהגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע שלא יעלה על לב כי מחמת המצוה יארע זה להצדקת. ועל כן הראה התורה זאת בכפליים לומר כי ודאי במועדה ובזמנה אשר נקצב עליה מתחילה מתה, והיום מלאו ימיה וכמו שכתוב בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו) שכן היה ימי חייה ולא יותר על פי הסוד עיין שם.
2
ג׳ויבוא אברהם לספוד וגו'. אפשר לתת טעם על הכ' זעירא הנאמר כאן במלת ולבכותה ובזה תבין סידור הכתובים אחת לאחת. כי הנה בשוב אברהם מהר המוריה אז לא שב לחברון למקום שהיה גר שם כי אם לבאר שבע בארץ פלשתים מקום שהיה גר קודם חזרתו לחברון. והטעם כבר כתבנו למעלה שהוא בכדי לחבר באר שבע גם ליצחק עיין שם. ואז הגיע זמן לידת זיווגו של יצחק כי הוחלף נשמתו בעקידה בנשמת דכורא והיה צריך לזיווג הכל כנזכר למעלה (בסוף פרשה הקודמת), והגידו לו בשורת לידת רבקה, ומשנולדה רבקה הגיע זמן מיתת שרה כי וזרח השמש ובא השמש כנזכר. ואז ויהיו חיי שרה וגו' עד מלאת ל"ז ליצחק, ואחר כך ותמת שרה בקרית ארבע בחברון. ואברהם לא היה שם כי אם בבאר שבע ועל כן ויבוא אברהם משם לספוד וגו'. ומודיע הכתוב כי על ידי צדקת שרה וחביבותה בעיני המקום שמתה כגר בארץ ולא נספדה כראוי גילגל הקב"ה בנס שיתוודע לאברהם מיתתה. (גם אפשר יגיד הכתוב גדולת אברהם ובחינתו כי הרגיש תיכף במקומו במיתת אשתו לצד שנשאר פלג גופא וידע שנחסר לו חצי בשרו). ועוד אומר הכתוב נס שנעשה לשרה כי הנה מארץ פלשתים לחברון ודאי לא קרוב כל כך היה, כי הנה אברהם נתרחק מחברון מפני הבושה של לוט שבא על בנותיו והלך לארץ פלשתים כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ב, ד') ואין דרך להתרחק בקרוב שלושה ימים או ארבעה. וגם בימי יצחק היה רעב בארץ כנען, ובארץ פלשתים היה לחם ובודאי היה איזה דרך ביניהם עד שהיה קשה להוליך תבואה ממדינה למדינה אבל בזכות שרה שתיספד כראוי הנה בא אברהם לספדה ולבכותה, מה שידוע כי רק שלושה ימים הראשונים הן לבכי ולא יותר כמאמר חז"ל (מועד קטן כ"ז:), ונתקצר הדרך לפניו בכדי לבכותה גם כן, כי אגרא דהספדא דלויא כמאמר חז"ל (ברכות ו':) והוא הרמת הקול בבכיה.
3
ד׳ואמנם נודע מאמרם ז"ל (רש"י לעיל כ"א, ל"ד) בכל מקום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וכו' וזה הוא כלל בתורה, שבכל מקום הסתום, אי אפשר לתפוס אלא קצה האחרון שידענו בבירור כי זה ודאי היה ולא זה שנוכל להסתפק עליו, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ונמצא כאן שמגיד הכתוב שבא בעוד ימי הבכיה, ודאי שבא בסוף הימים יום השלישי או בסוף יום השלישי כי לא בא לסתום וכו', ונמצא שעיקר ביאתו ועשייתו היה ההספד כי להספידא אין שיעור וכבר אמרו (שולחן ערוך יורה דעה סימן שצ"ד סעיף ב') מספידין כל י"ב חודש, מה שאין כן הבכיה שלא היה לו עת להאריך בה. וגם אמנם שהעיקר הוא ההספד להצדיק ולספר בשבחו, והבכיה אינה כי אם לעורר לבו ולבב העומדים בהספד שיעשו תשובה לפני קונם באהבה כי הולך אדם לבית עולמו ושם עתיד ליתן דין וחשבון. כי בזכרם כי הצדיק מגין על הדור בחייו, ובזכותו עומד העולם כי כביכול שמו יתברך משגיח על עולמו בשביל הצדיק שיש לו נחת רוח ממנו ונושא פנים לדורו עבורו, מה שאין כן בהסתלק הצדיק ח"ו הקב"ה אין לו על מי להשגיח בעולמו, ואז ואנכי הסתר אסתיר פני ומצאוהו רעות רבות וצרות ח"ו. ועל כן צריך האדם בעצמו לעשות תשובה לעובדו בכל לבב שלא ימצאוהו אותן הצרות וכו', ועל זה אמר דוד המלך ע"ה במיתת שאול המלך (שמואל-ב א', י"ח) ללמד בני יהודה קשת וגו' כלומר כי עתה צריכים בני יהודה בעצמם ללמד לעצמם תשובה ומעשים טובים ללחום ביצרן תמיד כי נסתלק הצדיק מהעולם ועל מי ישגיח הקב"ה בעולמו, ויצא מי שנושאין פנים לדורו עבורו וצריך להתעורר בתשובה. וזה הוא יקרא דחיי כלומר טובת החיים ויקרתם שיעוררו בתשובה, אבל יקרא דשכבי, העיקר הוא ההספד גופא בזכרון צדקותיו אשר עשה בכדי שיקדימו לו שלום בבואו לבית עולמו.
4
ה׳ועל כן נאמר ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכותה ולא אמר לספד ולבכות את שרה, ואכן כי ההספד היה העיקר שם מטעמים האמורים. אחת, כי באמת ההספד הוא העיקר יקרא דשכבי. והשנית, כי כבר הלך עת הבכיה ולא נשאר כי אם מעט בכדי שיהיה זה גם כן ליקרא דחיי אשר שם. ואמנם כי אברהם ויצחק לא היו צריכים כל כך להתעורר בתשובה על ידי זה כי צדיקים גמורים היו ומי לנו גדול מאבות העולם. ושאר העומדים שמה לא בנקל יעשו תשובה כי לא מבני ישראל המה. ולכל זה, לא היתה הבכיה העיקר, ועל כן כתיב ולבכתה אחר כך, ובכ' זעירא, להורות כי מעט מזעיר היה, לא כההספד.
5
ו׳ואפשר זה רמזו חז"ל שאמרו (סנהדרין מ"ו:) איבעיא להו האי הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי למאי נפקא מיניה וכו' תא שמע ויבוא אברהם לספוד לשרה וגו' אי אמרת יקרא דחיי משום יקרא דאברהם משהו לשרה, אין שרה גופא ניחא לה דמתיקר בה אברהם. תא שמע וכו' עד שמע מינה יקרא דשכבא עד כאן. ולכאורה צריך לדעת דבריהם כי בשלמא יקרא דשכבי הוא לפי שאומרין עליו שבחי המת אבל יקרא דחיי מאי כבוד בזה להחיים במה שמספידין מתו, ואכן כי זה הוא יקרא דחיי כנזכר שעל ידי כן החיים מעוררין בתשובה. והאבעיא הוא לומר איזה הוא העיקר ההספד או הבכיה ולזה אמר תא שמע עד משום יקרא דאברהם משהי לשרה כי הלא על כל פנים היתה שרה מונחת עד שלושה ימים ואיך השהו בני בית אברהם אליעזר וכדומה את שרה כל כך משום יקרא דאברהם כי איך יהיה אחד מתכבד בקלון חבירו, חלילה שמשום כבודו יהיה המת בבזיון, ולזה אמר שרה גופא ניחא לה וכו' כי ודאי אם רבים עושים תשובה על ידי בכי המת ודאי שהוא טובה גם למת כי המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו כמאמר חז"ל (אבות ה', כ"א). ואף שאברהם לא היה צריך לתשובה מכל מקום גבוה מעל גבוה שומר כנודע.
6
ז׳ועוד אפשר לומר בטעם הכ' זעירא כי הלא נודע מה שאמרו חז"ל (בבראשית רבה מ"ז, א') שרה היתה לאברהם בסוד (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה, בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה וכו'. ואמרו (בשמות רבה ריש פרשה א') שהיה טפל אליה בנביאות. וידוע הסוד בזה ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו בסוד ד"ו פרצופים שהד' שהיא נוקבא קודמת אל הו' שהוא דכורא ונודע שהכתוב רומז אל הכתר שהוא עטרת תפארת, ועל כן כאשר מתה שרה בא אברהם לבכותה שאבד העטרה מעל ראשו שהיתה עטרת בעלה, ולזה נכתב הכ' קטנה בא לומר כי זה היה הבכיה שלו שנתקטן כתרו שהיה מתעטר בשרה, ונכון. (אחר כך מצאתי בליקוטי תורה פרשה זו קרוב לדברים האלה).
7