באר מים חיים, בראשית כ״ד:ל״הBe'er Mayim Chaim, Genesis 24:35

א׳וה' ברך את אדוני מאוד. הנה כתבנו במקום אחר ונציג עתה בקיצור בביאור דברי חז"ל (בראשית רבה י"א, א') בפסוק (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי וגו' כתיב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת ה' היא תעשיר זו השבת ולא יוסיף עצב עמה זה האבל וכו' והוא פלא.

ב׳ויובן על פי מה שכתוב (איוב א', כ"א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. וצריך להבין דבריו אלה כי הלא לא שייך לברך ולהודות לשם ה' כי אם בדברי אמת ואם יאמר אדם אף בגודל הכנעה ושפלות דברים אשר לא כן, לא יכון זאת נגד עיני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם כן בשלמא אם יתן ה', צריך לברך ולהודות לשמו על הטובה, ואם הוא לקח הטובה אשר נתן אז נכון שלא יהיה תרעומות לאדם על זאת כי הוא נתן והוא לקח. אבל איך שייך עוד להודות לו על מה שלקח הטובה באופן שיהיה באמיתיות הלב.

ג׳ויבואר על פי משל שהובא במאמר חז"ל (ילקוט תשא רמז שצ"ח) באחד שלקח מהמלך מעות בהלואה על זמן, וכשהגיע קרוב לזמן והמלך ידע אשר זה אין לו במה לשלם לו חובתו, ולוותר לו אי אפשר כי מלך במשפט יעמיד ארץ, והיושבים על משפט המלך אינן מניחין לוותר. מה עושה המלך ברוב חסדו הולך הוא מעט קודם הזמן סמוך לבית המלוה ומשליך שם כל ערך הממון אשר מגיע מזה האיש ואחר כך אחר שעה אומר המלך בואו ונזדווג לזה האיש אשר הלוה את המעות לצאת ידי חובתו והולך הוא ובית דינו ולוקחים מאת האיש ההוא כל הממון הנמצא אתו ונמצא גבה המלך חובתו משלו לא משל האיש ואך צריך לעשות כן בפני הבית דין. וכן מלך מלכי המלכים הקב"ה בעל החסד האמיתי כשרואה אחד שחייב לו חובת עוונותיו ואין לו במה לשלם ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה משפיע לו הקב"ה ברוב חסדיו עושר ונכסים, הוא לבדו בחסדו עושה זאת. ואחר כך בא הוא ובית דינו וגובה החוב מאת האיש ונמצא זה חסד מופלג מאתו יתברך שנותן מתנה לאיש בכדי שיגבה ממנו בזאת חובו המגיע לו מאז. והנה נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"א, ב') כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ולזה אמר איוב ה' נתן. כשנתן, נתן הוא בעצמו וברוב חסדיו שלא בבית דינו וה' לקח כשלוקח אינו לוקח לבדו כי אם הוא ובית דינו בכדי שידעו שופטי הדין אשר כבר נגבה חובו של זה, ועל זה ודאי יהיה שם ה' מבורך כי אין לך חסד גדול מזה מה שנותן בחשאי בכדי לגבות ממנו בפרהסיא הוא ובית דינו.

ד׳ונמצאת למד אשר בזה הטובה אשר יגיע ממדת החסד יוכל להיות שילקח אחר כך כי אפשר לא ניתן כי אם בכדי שיהיה ממה לגבות החוב ברוב חסדי אל. אבל הטובה המגיע מאת אלהים כלומר שגם אלהים בחינת הדין מסכים שינתן זה הטובה לאיש הזה כי כן מגיע לו חלף עבודתו וכאשר אמר יעקב (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, שגם אלהים בחינת הדין יסכים להיטיב לי. והם הם אלו האבירי לב הרחוקים מצדקה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כי ניזונין שלא מצד החסד לבד כי אם גם מצד הדין שהדין נותן להיטיב להם, הנה זה הטובה לא ילקח לעולם וזה הברכה נשאר לו לעד ולעולמי עולמים כיון שניתן גם מצד הדין ושופטי השופטים הסכימו לברכתו, מי יקחנו מאתו.

ה׳והנה בשבת קודש נאמר ויברך אלהים את יום השביעי כלומר שברכת השבת היא מאת אלהים. אשר השומרו, יתברך מאת האלהים דייקא שלא בחסד לבד. ולזה אמרו ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, כלומר ברכת שבת. ובודאי ברכת ה' הוא לקיום שיהא נשאר בעשרו ויהיה לו קיום, וזה הוא בברכת שבת כי נאמר בו ויברך אלהים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה זו האבל, כלומר לברך ברכת אבלים שיוכל להיות שילקח הטובה הזאת ממנו ויברך עליו ברכת אבלים כברכת איוב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, כי ברכה זו ניתן לעד ולעולמי עולמים ולא יחליפנו ולא ימירנו כי קודש הוא מאת אלהים.

ו׳והנה הכתוב אמר למעלה ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וגו' כלומר וה' הוא ובית דינו ברכהו בכל הברכות וזה הוא ברכה אמיתית המתקיימת לעד. וזה שאמר אליעזר עבד אברהם ללבן ובתואל, וה' ברך את אדוני כלומר וה' הוא ובית דינו ברכהו, ועל כן תהיו בטוחים שהברכה הזאת יהיה נשאר לו קיום לעד ולעולמי עולמים.

ז׳מאוד. אומרו מאוד יתבאר על דרך שכתבנו במקום אחר בביאור מאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ט', ז' וח') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר הטוב מאוד זה יצר הרע וכו' טוב זה מדת הטוב מאוד זו מדת יסורין וכו'. ותוכן הדברים הוא בסוד המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ליקוטי יחזקאל) כי אלו הנשמות הנמשכין משורש הגבורות הקשות הנה כשהם מזככים ומטהרין את עצמם על צד הנכון הם יותר גדולים בערך מהנשמות הנמשכין משורש החסדים. ולעתיד לבוא יהיה העבודה בבית המקדש בלוים שהם שורש הגבורה ולא בכהן שהוא שורש החסד. כי עתה קודם התיקון, שורשי החסדים גדול הוא, שהוא יותר רחוק מן החיצונים, וקרובים אל הקדושה, ויותר נקל להם לעבוד את בוראן. מה שאין כן שורשי הגבורות החיצונים קרובים אליהם כי יניקתם מהם והם קרובים לחטוא ביותר. ועל כן עתה נקראים קטנים בערך, מה שאין כן לעתיד כשרוח הטומאה יעבור מן הארץ ואלו שורשי הגבורות יוטהרו ויזדככו אז יהיו הם במעלה העליונה ולהם משפט הבכורה וכו' עיין שם.

ח׳ובזה תדע ותבין אשר כל הדברים החזקים הנמשכים משורש הגבורות כשיצאו ויטהרו מרע הנאחז בהן ומתהפכין לטוב אז המה טובים מאוד, יותר מהטוב אשר מתחילתו טוב הוא. וזה סוד אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ט.) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שנאמר (ישעיה נ"ז, כ') שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדרא לקרוב. כי זה שהיה רחוק והיה בבחינת הרע והגבורות הקשות אחר כך כשמהפך עצמו לטוב, מעלתו גדולה ועצומה מהטוב בתחילתו ועל כן לרחוק ברישא וכו' כי לו משפט הבכורה כי הגבורות קדמו לחסדים כנאמר שם, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. כי שלוה הבאה אחרי היסורין, שהיסורין נהפך עליהם לטוב, והגבורה לחסד, היא טובה וחזקה מאוד, יותר מהשלוה בתחילה.

ט׳ומשל קטן לזה, מבחינת האהבה שבלב האדם. שאם בטבע תולדתו מעודו הוא אוהב לה' יתברך כי נולד בטוב לא יוכל להתחזק כל כך באהבתו אהבה עזה ובערה כאש כמו מי שהיה ברע כמה עתים וזמנים ואחר כך הוא נזכר במה שעשה ומתחרט מאוד בלב נשבר ונדכה ומתחיל לברוח מן הרע שהיה בו, אז תוגדל הבערת האש בלבבו באהבה עזה ועצומה חזקה כרשפי אש ממש עד שהיה קופץ ראשו ורובו לתוך האש ממש בשביל האהבה והולך ועושה לו כל מיני סיגופים גילגול שלג וחרולים, ולישב בין הנמלים ולטבול במים הקרים תחת כפור השלג. והכל כי אהבתו בערה כאש עד שלא יחשב אצלו לא גוף ולא ממון ולא אשה ובנים, מהחיוּת בוערת אשר בלבבו. ואפילו ב' בחינות בעלי תשובה, אינו דומה אהבת אלו הנמשכין משורש החסדים, לאהבת אלו הנמשכים משורש הגבורות. כי אלו שהם משורש הגבורות אהבתם חזקה אהבה עזה כרשפי אש והם גדולים מאהבת שרשי החסדים כמעלת הזהב על הכסף כנודע, ומזה גופא תדע מעלת הגבורות אשר נזדככו, על החסדים. מחשיבות הזהב שנמשך משורש הגבורות, על הכסף הנמשך משורש החסדים. ובזה תשכיל ותדע אשר בכל הדברים שבעולם כן, וכן שהרע הנמשך מהגבורות כשמתהפך לטובה, אז הוא טוב מאוד מאוד. ואפשר על כן נקרא יצחק אבינו בזוה"ק (חלק ג', צ"ט:) תשבחתא דאבהן כי לצד שהוא היה משורש הגבורות שנהפך לטוב היה עולה על כולנה. וזה סוד פסק תורתינו הקדושה (סנהדרין י"ז.) בדיני נפשות שאם היו הסנהדרין מסכימים כולם לחייב את האיש אז יצא האיש זכאי מכל וכל מה שאין כן אם היה לפחות אחד ביניהם אומר זכאי היה נידון אחרי הרוב לחיוב כי בחינת כולו חייב הוא סוד הגבורות הטהורות והוא זכאי מכל וכל ולא נאריך. ולזה אמרו ז"ל טוב זה יצר טוב ומדת הטוב מאוד זה יצר הרע ומדת היסורין וכו' כי בחינת הרע כשמתהפך אחר כך לטוב אז הוא טוב מאוד, יותר מהטוב. ועל כן באיוב אחרי היסורין נאמר (איוב מ"ב, י') ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. כי נתהפך לו הרע לטוב מאוד.

י׳ולזה אמר להם אליעזר כי אברהם נתברך מאוד בבחינת טוב מאוד שהוא טובה שאין למעלה מזו כי גם אצלו בא הברכה אחרי היסורין שהיה לו באור כשדים וברעבון ובשאר דברים. ובלא זה נתברך במא"ד בבחינה זו כי בא מתרח שורש הרע ונתהפך לטוב והוא כמעלת הזהב המזוקק ממש ואין טובה למעלה מזו. ולזה אמר ויגדל ולא אמר והוא גדול שהוא לשון הווה רק ויגדל שהוא הגדולה אחר העדרו בבחינת תחילתן יסורין וכו' ועל כן גדולתו עד מאוד ויתן לו צאן ובקר וגו', וחשב כאן ח' דברים לומר לו כי נתברך בכל הז' מדות שהם ז' ימי הבנין ועוד עלה אל השמיני שלמעלה מהם המורה על הברכה שהוא למעלה מטבעו של עולם וזו הברכה היא ודאי עולה על כולנה בלתי שיעור וערך והיא מעין עולם הבא וכמאמר חז"ל. והסביר לו בדבר הזה לומר כי אף שעדיין לא כבש הארץ ואין לו מדינות רבות מכל מקום כיון שנתברך עד כזה ממילא הכל שלו כי הלא כל הארץ ומלואה תחת ידיו הוא, וגם זה נכלל בברכת מאוד הנזכר כי שם הוא בחינת טוב מאוד. ומאוד הוא אדם (בראשית רבה ט', י"ב) כי בחינה זו היה לאדם קודם החטא שלזה נברא להתעלה למעלה מטבע העולם ולהתענג מעין עולם הבא שזה תכלית כל האדם.