באר מים חיים, בראשית כ״ה:כ״גBe'er Mayim Chaim, Genesis 25:23

א׳ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו'. השיבה על שאלתה למה גדלה אצלה צער העיבור כי הנה שני גוים בבטנך כי הן אפילו עודם בבטן כבר שני גוים הן זה מובדל מזה וזה מופרש מזה וכל אחד שואב כל אשר ימצא מחלקו זה הקדושה וזה הפסולת, ועל כן אין רגע שיניח אחד השאיבה כי כל אחד ירא את פני חבירו שלא ישאב מחלקו כי לכל אחד נדמה בדעתו כשם שהוא אוהב זה החלק לפי שהוא טוב כן בודאי גם האחר אוהב הטוב הזה שאני אוהב ולכן תמיד בכל עת ורגע מתגברין שניהם לשאוב כל אשר בכוחם. והנה שני לאומים ממעיך יפרדו כלומר על ידי מעיך הם יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו כי זה שואב הקדושה וזה שואב הפסולת ועל כן לא ינוחו ולא ישקוטו תמיד במצוי דם בטנך ולכן גדלה בך צער העיבור, מה שאין כן בשאר הנשים שאין להם אלא אחד בבטנם ולא ירא את פני חבירו אז שואב או הקדושה לבד או הרע לבד או מתערובת שניהם, ואך לא תמיד, כי ינוח ברוב העתים כי לא יקח אחר מאתו גם אחר זמן. ואפילו אם ימצא שנים בבטן האשה לא תגדל צערה כל כך כשהם שוין במעמדן ושואבין בשוה מה שאין כן אצלך שהם שני גוים וכל אחד רוצה להתגבר דוקא על חבירו כאומרו ולאום מלאום יאמץ ועל כן תמיד לא ינוחו מלשאוב את דמך ובזה גדלה בך צער העיבור.

ב׳והנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ז:) וזה לשונם: שני גוים בבטנך גיים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון מחתך המאכל חזרת מהפך המאכל, ולכאורה לפלא גדול הוא מה שהיה צריך הקב"ה לבשרה על צער עיבורה שיצא ממנה אנטונינוס ורבי שלא יפסק משולחנם לא צנון ולא חזרת.

ג׳ואמנם נראה שהכל רומז למה שכתבנו למעלה, כי נודע ענין אכילת אדם אשר יש בה מדריגות שונות זו למעלה מזו גבוה מעל גבוה, ואין אנו מדברים באלו שממלאים בטנם וכריסם בכל דבר אשר ימולא פיהם בכל כוחו ותאותו וכשיראה דבר אכילה לפניו נשכח כלל מלבו יראת הבורא ופחדו ואהבתו וחוטף ואוכל בהבלעה במסירת נפשו ממש לרוות רעבון ותאות נפשו כי ירעב ללחם, וכל ימיו עוסק בכל הדברים שבעולם רק לשם זה כי אם למלאות פיהו באשר ימצא, ולא זו שממלא תאותו בכל אשר יהיה לפניו, עוד מבקש להיות אוכל למעדנים להיות בזוללי בשר וסובאי יין, ויבוטל ממציאתו בעת אוכלו אשר אם ישאלנו אדם לא יעננו ואם יקראנו אדם לא ישיבו כי נתקשר הוא ומוחו ולבו ודעתו ושכלו בתאות האכילה ההיא ועושה כל ימיו כחגים, ועל אלו מפורש בקבלה (קהלת י"ב, ו') עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור, ואמרו חז"ל (שבת קנ"א:) עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה וכו' עד ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה הפרש, וכן הוא אומר (מלאכי ב', ג') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אמר ר' הונא ואמרי לה אמר ר' חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר ר' לוי וכו' לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי וכו' עד כאן. ולא דיברה התורה במתים כאלו וגם אנחנו לא נדבר מהם.

ד׳ואכן אפילו באלו שנגע יראת ה' בלבם ויראו לנפשם מדברי התורה שכתוב בה (דברים ח', י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו', ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', והם רוצים בכל כוחם להכניע ולשבר כוחי תאות מורשי לבבם בעת אכלם ושתיתם, ויושבין על השולחן באימה ויראה בפחד ורעדה כיושב לפני המלך בזה השולחן אשר לפני ה'. מכל מקום מדריגות רבות נמצאין בהם ולאו כל אדם זוכה בקרב שיאכל כראוי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומעודו נתגדל בכל התאוות ובפרט בתאות האכילה והתאוה נתחזקה בלבבו מאד מאד וקשה לו לפרוש ממנה, ואף אם ידמה לו שאוכל לשם ה', כמה עיקולי ופשורי יש בזה כי יכול להיות שבלב הנה הוא חומד ומתאוה להאכילה בכח תאותו ולשם זה אוכל ובמוחו נדמה לו שהוא לשם ה'. וצריך לזה כמה נסיונות בפרישות דרך ארץ בכמה אופנים ולשקול במאזני לבו ושכלו אם שוה בעיניו שיאכל או שלא יאכל ויכול ללכת עתה מהאכילה לאכול למחר או אחר זה, ובעת אכילתו אוכל מעט מעט ואינו חפץ למלאות פיו במאכל ומכל שכן שלא להיות אותן אשר עודם בכפם יבלענה, וחוץ מדריגות רבות שיש בכוונת האכילה. כי אלו היודעים סודות ורזי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו על מה נתן ה' לעמו ישראל שיצטרכו לאכול והוא מעשה בהמה ואכן בכח כוונתם נעשה מאכילתם כמו קרבן במזבח ממש וכאשר הקרבן עיקרו היה נעשה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוך הבעל חי הזה למרום שבתו למעלה להעשות בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ונעשה קרבן כשמו שמקרב כל המדות הקדושים ויחוד ארבע אותיות שמו הוי"ה יתברך לבחינת אין סוף ברוך הוא כי רזא דקורבנא עד אין סוף כמו שאיתא בזוה"ק ובכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד בפסוק אשה ריח ניחוח לה'), וכמו כן בכוונה הראויה בעת האכילה שגם זה לכיוון זה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוך המאכל הזה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והוא מקרב כל הכוחות כמו הקרבן ממש ועל כן שולחנו של אדם מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמו שאמרו חז"ל (מנחות צ"ז.) כי הוא כמו הקרבן בכל האופנים (וכבר דברנו מזה בכמה מקומות) ומכוונים על ידי אכילתן להמשיך שפע ומזון וחיות לכל העולמות מרחיים השוחקות מן לצדיקים ומכוון בברכת המוציא להעלות ה' תתאה של הארץ אל ה' עילאה של המוציא להיות על ידי זה הארץ העליונה תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.

ה׳או הכוונה הפשוטה של האכילה המבואר ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ה' הלכה א'-ג') ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) שהיא למען הברות גופו ולחזקו שיהיה לו על ידי זה כח, אחר כך לתורה ולתפלה ולעבודה. וכמו שכתב רבינו בחיי בענין מטעמי יצחק ושאר חכמי המחקרים אשר בהתחזקות כוחות הגופניות יתחזקו כוחות הנפשיות, וכן הוא בסוד חכמי האמת כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל כידוע מדברי האר"י ז"ל. ואמנם אחר כל הכוונות עיקר הכוונה הוא בלב, ובוחן לבות הוא יודע אם אינו אוכל כי אם לשם ה' לכוונה זו או לכוונה זו, ואם אין עתה באכילה הזאת דרך לשם ה', אינו אוכלו בשום אופן. ובוחן עצמו בכמה בחינות שונות אם אינו מכוון גם כן להנאות תאות לבו.

ו׳ושלימות בחינה זו לא ימצא כי אם ברוב העתים וימים ושנים אשר יעברו על האדם בביטול כל כוחותיו ותאוותיו באמת, ומכניעם ומשברם כולם, ובעת אשר ירעב דוקא לא יאכל, ויאכל מעט דמעט לכח גופו לבד. וברבות הימים אפשר לבוא לידי שלימות בחינה זו שלא יהיה מאכלו בשום אופן לדבר אחר כי אם לשם ה', ואינו מרגיש במאכלו שום הנאה גופנית בגשמיות המאכל כי אם מה שנהנית נשמתו מרוחניות המאכל. וכאשר מצינו ברבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שקודם פטירתו זקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה. כי מרוב קדושתו מה שהיה מקדש ומטהר עצמו בכל ימיו והכניע ושיבר כוחי תאות מורשי לבבו, ומחמת רוב האימה והפחד שהיה לו בעת יושבו על השולחן אשר לפני ה' לא היה יכול להנות כלל מכל דברי עולם הזה והיה אצלו האכילה כמו שארי מצוות התורה אשר לא להנות ניתנו.

ז׳ונמצאת למד מכל זה אשר יוכל להיות שנים שיושבין על שולחן אחד ואוכלין מלחם אחד ותבשיל אחד והמה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב אצל זה נעשה מאכלו כקרבן עולה וכליל וגורם נחת רוח גדול מופלג לאבינו שבשמים והוא לא נהנה כי אם מה שנהנית נשמתו מרוחניות המאכל, ואצל זה אף אם הוא גם כן במדריגה המעולה מכל מקום ערך שולחנו ואוכל לחמו הוא למלאות רעבון נפשו ולחזק כוחות הגופניות, רק שתוכן כוונתו לשם שמים גם כן. אבל הוא מופרש ומובדל מהראשון כרחוק מזרח וכו' ממש מרחק הנשמה מן הגוף, זה אינו חושב וחומד ומתאוה כי אם לחיזוק הנשמה לקרבה לקונה לא זולת, וזה חומד למלאות תאות הגוף.

ח׳ובזה אפשר לתרץ קושיות התוספות שם בעבודה זרה (י"א.) שכתבו על הא דאמרינן שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון וכו' וזה לשונם: ואף על גב שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה מכל מקום אוכלי שולחנו היו רבים עד כאן. ולדברינו בלא זה ניחא כי יוכל להיות שיאכל האדם כל מעדנים ומטעמים שבעולם ולא יהנה מהם כל עיקר מרוב הפחד והאימה ושבירת התאוה בימים רבים כאמור.

ט׳ואנכי לא זכיתי להבין דברי קדשם כי האם אפשר שרבי לא אכל כל ימיו והיה מתענה או לא בא אל אשתו מעודו והרי היה לו בנים ומוכרחים אנו לומר שבודאי עסק בכל דברי העולם כבני אדם רק שלא נהנה מהם. והדמיון לזה הוא כמו שאמר רבי אליעזר (נדרים כ':) ודומה עלי כמי שכפאו שד. הרי שלא היה רצונו בשום אופן לתאוה ולא היה חומד ומתאוה אליה כלל כי היה מאוס אצלו בתכלית המיאוס כי הנה תאות אשה לחמת מלא צואה דימוה חז"ל (שבת קנ"ב.).

י׳והאדם שמעלה זאת במוחו ושכלו כמה פעמים אחר שבירת תאותו באמת הרי נעשה אצלו זאת מאוס בתכלית המיאוס ואינו עושהו כי אם בעל כורחו בדוחק כמי שכפאו שד ממש לשם מצוה. וכן בתאות האכילה כי מי שמעלה על לבבו את הנעשה מהאכילה אחר אוכלו טינוף הצואה המוסרח ודאי יבוש ויתבייש מעצמו אל מי הוא חומד ומתאוה כמו שכתב בזה בשל"ה הקדוש, ועל ידי זה יוכל להיות האכילה אצלו ממש כמי שכפאו וכו' בכדי לעובדו יתברך על ידי זה להעלות הניצוץ שבתוכו למעלה, ולא יהנה מגשמיותו כלל וכלל אך אין הכל זוכים לזה כנאמר.

י״אוהראת לדעת בזה כי רבי אף שלא נהנה כמלוא אצבע קטנה מהעולם הזה מכל מקום הושוה שולחנו לשולחן אנטונינוס המלך ובשניהם לא פסק לא צנון וכו' והם דברים המועילים להמאכל כלומר שעל ידיהם מתאוה האדם לאכילה ואינו קץ במזונו, ואמנם כי שני גאים המה ומתפרדים זה מזה למרחוק רבי הרחיב שולחנו בכדי לברר בזה כל בחינות ניצוצי הקדושה עוד ועוד וכל האכילה היה קדוש וטהור לעובדו יתברך עבודת אמת על ידי הטוב לבד, ואנטונינוס הרבה שולחנו שולחן המלך להנות מגשמיות הדברים ההם ואף שמלך כשר היה והיה בו יראת קונו מכל מקום להיותם דברים המתאוים הִרְבּה בהם כיד המלך.

י״בוזה הכל הוא תשובה על שאלת רבקה בצער העיבור כל כך, והענין הוא עבור שאיבת הדם זה לצדו וזה לצדו כאמור. ואמנם שהיה קשה לרבקה על שתי הבחינות. אחד, כי יעקב הנה הוא קדוש מבטן ואיך יתאוה כל כך לשאיבת הדם אפילו הטוב הרי הוא כמין מזון להילד ואיך יחמוד יעקב למזונו כל כך שהוא כעין תאוה הגשמיות. וגם על עשו שהוא שואב דם הרע, יתמה לה איך יתאוה אדם כל כך לרע לשואבה, הרי הרע רע הוא מאד. ובפרט אצל רבקה הצדקת שלא יעלה בשכלה כלל שיתאוה אדם לרע. ולזה הראו לה שני גוים בבטנך וגו' זה אנטונינוס ורבי וכו'. כי נודע (ילקוט ראובני בפרשתנו) אשר רבינו הקדוש היה בו ניצוץ נשמת יעקב אבינו כידוע ואנטונינוס היה מבני בניו של עשו, ומהם ראה והבין. כי הנה רבינו הקדוש לא נהנה כל ימיו מעולם הזה כלום ואף על פי כן שולחנו היה מרובה כשולחן המלך ובצנון וחזרת וכו' דברים הממשיכין האדם לאכילה, כי לא עסק בזה רק לצורך עבודת גבוה ועשה בזה קישוטין לשכינה ביותר ויותר, החשובים מאוד לפניו יתברך יותר מקישוטין הנעשין על ידי תורה ומצוות כאשר כתבנו בזה במקום אחר. ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ בשאיבת יעקב אבינו דם הטוב כי היא עבודה גדולה וחשובה לא לשם התאוה כלל וכלל. והנה אנטונינוס הגם שמלך כשר מאוד היה ושימש את רבי, ובודאי עבד בכוחו למאס תאות האכילה והיה ראוי להתרחק מכל עניני השולחן ודאי הוא לא הגיע למדריגת רבינו הקדוש שלא יהנה כלל וכלל. ובמקום שנהנה הרי חסר הוא, כי ראוי לחסרו ככל אשר יוכל. ועל כל פנים היה שולחנו רב וגדול ובצנון וכו' להמשיך הלב לאכילה כי זה עיקר גידול האדם ואי אפשר בלעדו, ומכל שכן עשו הרשע שיתאוה לרע בכל כחו וחמדת תאותו. והנך רואה ברבי ואנטונינוס, ששניהם לפי הנראה, בשלוה ואגודה אחת ושולחן שניהם שוה, מכל מקום שני גאים מיקרו, אין גאותו של זה כגאותו של זה ואין זה אוכל מה שזה אוכל הגם שאכלו מפת אחד ממש. וכן יעקב ועשו בבטן אחד הם וממזון אחד הם ניזונים מכל מקום הם ממעיך יפרדו זה מתפרש לתומו ואינו שואב רק הטוב וזה מתפרש לרשעו ואינו שואב רק הרע ובזה גדלה בך צער עיבורך.

י״גולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. הנראה בפירושו כי נודעת לכל משכיל אשר כל עיכוב ביאת משיחנו תלוי ועומד עד בירור הטוב מהרע מה שנתערב במיתת מלכין קדמאין ובחטא אדם הראשון ובשארי עוונות שנתערב הטוב בהרע ורע בטוב וכל עוד שלא יתברר לגמרי הטוב מן הרע והרע מן הטוב שיהיה הטוב כולו טוב והרע כולו רע לא יוכל להיות הגאולה בשלימות כי זה כל ענין הגאולה שיגאל הטוב מן הרע, וכאשר במצרים אשר לא נגאלו עד שביררו משם כל הניצוצות הקדושות לגמרי ונאמר בהם (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים. שלקטו כל הטוב והקדושה, ועל כן נאסר החזרה למצרים כידוע מכתבי האר"י ז"ל. ועל זה אמר הכתוב (בראשית כ"ט, ח') עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן. כי ידוע שהיצר הרע, והרע, נקרא אבן מכשול כאומרם (קידושין ל':) אם אבן הוא נימוח וכו' ובית המקדש נקרא באר כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית כ"ט, ב') והנה באר בשדה. והיא נקודת בחינת המלכות אשר ירדה להתערב בכל דבר ודבר אפילו בקליפה הקשה בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. כי אם לא היה לה חיות קצת מבחינת הטוב שבקדושה לא היתה מתקיימת אף רגע והיתה כלא היה וכל עיקר בריאת יש מאין הוא על ידי אותיות התורה שכולה טוב רק שנתערבו ברע כרצון הבורא בכדי להיות שכר ועונש כידוע, ועל כן כאשר יגלל אבן המכשול הוא הרע והקליפה מעל הבאר בחינת ניצוצי הקדושה מבחינת המלכות ויאספו כל העדרים כל אשר נעדר מהקדושה יאסף ויקבץ בבחינת הבירור טוב לבד ורע לבד ואז והשקינו הצאן צאן קדשים שה פזורה ישראל שמֵי ישע ישאבון מבאר מים חיים ויהיה הגאולה השלימה.

י״דוידוע אשר כל בירור הטוב מהרע הוא באדם כאשר האדם מברר עצמו לבחור בטוב ולמאוס ברע כן נתברר בשורשו שורש הקדושה מן הרע ונתברר הטוב לבד והרע לבד. ומיום בריאת העולם ועד עתה הכל נתברר במעט מעט בכח התפלה והתורה ומעשי המצוות וכל אדם יש בו כח שניהם הטוב והרע וכפי כוחו מברר עצמו מן הטוב. ועל כל פנים לעת עתה קודם העת כולם מעורבין, ואף בצדיק הגדול האמיתי ימצא מעט מן המעט רע מעורב בו שעל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ') כי אדם אין צדיק בארץ וגו' וכן ברשע הגמור אי אפשר שלא יהיה בו מעט טוב מעורב ואפילו באומות העולם ימצא מעט מן המעט מן הטוב כידוע. ואכן בעת ביאת משיחנו שיתחיל הבירור והתיקון האמת אז יתברר הטוב לטובו והרע לרשעו וימצא בישראל צדיקים גדולים אשר נחה עליהם רוח ה' לרוב מאוד, ולהיפוך באומות העולם או רשעי ישראל אותן שאין להם חלק באלהי ישראל רשעים גדולים למאוד, כי יתבררו זה יטול רק חלק הטוב ויהיה כולו טוב וזה יהיה כולו רע. והצדיקים כאשר ישליכו רעתם מנגד, יקבלוהו הרשעים להיות לחלקם. ולהיפך, מעט הטוב הנמצא ברשעים ישליכו אותו מנגד, והצדיקים יקבלוהו היות לחלקם וכמאמר חז"ל (חגיגה ט"ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ולכאורה קשה מי מפיס להיות הצדיק הזה נוטל חלק הרשע הזה ודלמא צדיק אחר יטלנו וכן ברשע מי מדד בשעלו איזה חלק גיהנם יטול של צדיק זה או של זה.

ט״וואכן ידוע מסוד גלגול הנשמות אשר נשמה אחת תבוא בכמה אנשים. וכמו נשמת הבל, שמשה רבינו ע"ה לקח הטוב מהבל. ובלעם, הרע וכדומה. והנה אף שמשה לקח הטוב, מכל מקום היה מעורב ברע, רק שמשה הפכו לטוב. וכן ברע של בלעם היה מעורב טוב והוא השליך הטוב ובחר ברע הכל כידוע. ולאו דוקא בגלגולי נשמות כן אפילו בנשמות החדשות ימצאו שני אנשים משורש אחד זה מהחסדים וזה מהגבורות זה מהטוב וזה מהרע וכל אחד כלול מחבירו, ובצדיק ורשע הזה שהם משורש אחד הנה כאשר הרשע יבחור ברע וישליך הטוב, זה הטוב לא יקבל שום אדם אחר כי אם הצדיק הזה שלקח הטוב בשורשו, הנה זה מעט הטוב ימשוך אל שורשו ויגיע אל הצדיק הזה. וכן הצדיק הזה כאשר יבחור בטוב וישליך רעתו מנגד, זה הרע לא יקבל כי אם הרשע הזה שהוא משורש זה הרע. ועל כן אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. חבירו דייקא, מי שהוא חבירו משורש אחד עמו נוטל גם הטוב שלעומתו ברשע וכן להיפך. ועל כן בעת ביאת משיחנו הנה הרשעים יתבררו לרע לבד וישליכו הטוב ויקבלוהו הצדיקים ועוד יתחזק על ידי זה הטוב בצדקו והוא ישליך מעט הרע והרשע יקבלהו ויתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב זה צדיק לבד וזה רשע לבד.

ט״זוזה שאמר לה הקב"ה ולאום מלאום יאמץ כלומר כאשר יאמצו זה מזה, זה יקבל חלק הטוב מחבירו וזה יקבל הרע ויעשו שניהם אמוצים זה חזק וגדול בתומו וצדקתו וזה גדול ברשעו אז ורב יעבוד צעיר כתרגומו ורבא ישתעביד לזעירא, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וישמחו השמים ותגל הארץ ואז יקוים בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד כי כל זה עיקר מפלתן במה שיתגדלו ויפרחו כמו עשב ויחזקו ברשעם וברעתם בתכלית עד בלתי הותיר לו שריד ופליט מהטוב, ואז להשמדם עדי עד כי זה הוא התיקון השלם וראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו וירם קרן ישראל ורב יעבוד צעיר. לוּ חיש יהיה.