באר מים חיים, בראשית כ״ז:ג׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 27:3

א׳ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וגו'. לדקדק לשון אומרו ועתה שלכאורה מיותר וגם לשון שא נא אין לו פירוש וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ה, י"ג) לשון השחזה חדד סכינך ושחוט יפה ועוד לאלוה מילין על פי אשר כתבנו במקום אחר להבין מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד ולכאורה יפלא כי איך יכנס זאת בלב האדם לחשש ספק על אחת מני אלף שהקב"ה אינו מקבל השבים לפניו למחול להם חטאם וכמה פעמים מפורשת היא בתורה וצונו עליה במצות עשה לשוב לפניו וכי על מגן צוה בזה שנשוב והוא לא ימחול ח"ו, ועוד כי הנה אפילו באדם קרוץ מחומר צוה הקב"ה ביד חז"ל (בבא קמא צ"ב.) אשר המוחל לא יהיה אכזרי אחרי בקשת המחילה, והגבעונים שלא מחלו על דמיהן נאמר בהן (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אין האכזריות מצויה בישראל כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ב' הלכה י') ומקרא מלא אמר הכתוב (משלי י"ט, י"א) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, ומכל שכן דכל שכן עד אין שיעור בוראנו יתברך שמו בעל החסד האמת שיכנס שום ספק בלב אדם שח"ו אינו מוחל על החטא אחרי התשובה.

ב׳ואמנם כי הנה שני מיני תשובה יש והם הנקראים בספרי מוסר תשובה תתאה ותשובה עילאה. כי תשובה תתאה הוא כמו שמבואר בדברי חז"ל (יומא פ"ו:) היכי דמי תשובה, באותו מקום ובאותה אשה וכו' וכן אמרו (קידושין מ"ט:) המקדש האשה על מנת שהוא צדיק גמור אף על פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה וכו' כי תיכף כאשר מתחרט על חטאו באמיתיות לבבו, בזה משבר ומכניע כח הקליפה והרע שנעשה מן החטא. וכאשר מקבל עליו באמת לעזוב פשעיו מעתה, שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, אז נמחל לו כל עוונותיו כיון שאינו עושאם עוד. והוא דמיון לאחד שקרע חתיכת בגד ממלבוש רעהו ונטל החתיכה והלך לו ואחר כך כשנתחרט הביא החתיכה לרעהו ונתנו לו ואולם עדיין אין זו תשובה מעולה כיון שעדין לא חיבר ודיבק החתיכה אל הבגד להיות כבראשונה.

ג׳ואמנם התשובה המעולה הנקראת תשובה עילאה הוא כמו שאמרו חז"ל (תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וכבר דברנו מבחינה זו במקום אחר. ושורש הדברים, כי רואה אשר בכל ענין עבירה שעשה, יעבוד עם תאוה וחמדה זו עבודת בוראו. כמו למשל בעבירות גסות הרוח החמורה מאוד מאוד והסמ"ג מנאה בשס"ה לא תעשה, והנה נמצאה בקדושה בעבודת ה' ומשובחת מאוד כשהיא על שלימות הראוי. הלא תראה שחז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם ולכאורה זו גבהות גדול שיאמר אדם בלבבו אשר רק בשבילו נברא העולם, ואכן כי זה צריך אל העבודה אשר לא יספיק לו כל מה שלמד וכל מה שעבד עד הנה בתורה ובמצוות והכל יהיה לאין ולאפס בעיניו ויהיה נדמה לו כאילו לא עשה כלל, ובכל עוז ישתדל עוד בתורה ומצוות ה' כאילו רק עליו העולם עומד והוא מקיימו על כן צריך שלא יחשה ולא יתבטל אף רגע כמימריה ויעבוד בכל כוחו ועבודתו כי הרבה מוטל עליו והמלאכה מרובה ועל כזה נאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. כי אם יבין האדם שכל מעשיו ודיבוריו ומחשבתו כולם עושים רושם בשמי השמים וכאשר עושה בהם מצוות ה' מיחד שמותיו הקדושים וגורם שפע וברכה רבה בכל העולמות כולם ואם עושה בהם דברי איסור מקלקל כל צינורות השפע וממעט השפע והברכה מכל העולמות כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו' ופוגם ח"ו בשמותיו הקדושים ברוך הוא אזי ממילא ילהב לבו לעשיית המצוות עד אין שיעור, ולדקדק בהם על צד היותר טוב שיהיו נעשים ברוב אהבה וחיבה ואימה ויראה ודקדוק גדול בכל אופן היותר נאות בזריזות ונקיות וטהרות המחשבה, ויירא מלעשות דבר איסור קטן וגדול להיותו יודע הפסדו בכל העולמות. מה שאין כן אם ידמה אדם בנפשו שכל עשיותיו ח"ו אינן פועלים כל כך לא ידקדק בעשיית המצוות כל כך ולא יפחד מהעבירה כידוע.

ד׳ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לא יעצל בענוה של שקר לומר מי אני לעבוד כל כך ולבקש גדולות ונפלאות, אעשה ככל שארי ישראל המוני העם הפשוטים אשר אינם מדקדקים כל כך בזהירות המצוות והנם עוסקים תמיד במקח וממכר וישיבתם בשוקים וברחובות ואף על פי כן ישראלים הם גם אני אעשה כמעשיהם. וזה הוא ענוה של שקר, והס"מ מעלה ענוה הזאת בלב האדם לבטלו מתורה ומצוות, ועל כן הזהירו שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם ויצחק כי אם ארצה בכל לבי לעבוד לבוראי כאשר אוכל בכל עוז ותעצומות אפשר יהיו חשובים מעשי כמעשה אברהם ויצחק כיון שבכל כוחי אעשה. ועל כן אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' שנאמר (שופטים ה', כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וכו' נשים באוהל מאן נינהו שרה רבקה רחל לאה וכו' עד כאן. כי כל העשיות הנעשים לשם ה' אף אם הם עבירה ממש, חשובים הם מאוד. וראיה מיעל שבעלה בן אל נכר וכתיב בה מנשים באוהל תבורך. וכמו כן בכל העבירות יוכל להפכם למצוות ה'. ואם חטא בעריות ופגם בבריתו וגרם פירוד בין האורות העליונים והמדות הקדושות יוכל לעבוד בתאוה זו עבודת הבורא. ונודע מכתבי קודש האר"י ז"ל אשר אם אדם זוכה לקדש עצמו בשעת תשמיש על הכוונה הראויה בשלימות אין לך עבודה גדולה מזו וחשובה לפניו ברוך הוא עד בלתי שיעור וערך וזה מצות עשה ממש כמו פרו ורבו או מצות עונה, וגורם בזה נחת רוח ושמחה גדולה ויחוד גדול בכל העולמות. וכן אם חטא במאכלות האסורות, אם מעתה יכין עצמו לאכול על הכוונה הראויה שלא ליהנות באכילתו בשום אופן כי אם לשם ה' כמו שהתפאר עצמו רבינו הקדוש לפני מותו ואמר (כתובות ק"ד.) גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מעולם הזה אף באצבע קטנה וכו', וכן בחילול שבת ישתדל לשמרו בכל עוז על צד היותר חשוב וראוי. הנה זה דומה למי שקרע חתיכת בגד מבגד המלך ואחר כך נתחרט והחזיר החתיכה להמלך ותפר ודבק אותה לבגדו בתכלית היחוד עד אשר לא ניכר כלל אם היה קרוע כי נתחבר ונתיחד כבראשונה. וזה אשר נקרא תשובה עילאה כי נתיחד כבראשונה על תכלית השלימות. והנה בדרך הלזו יש דרכים הרבה בארנום בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ב' ג') ובמקום אחר.

ה׳ושורש הדברים כי גם בלא זה אשר הזכרנו, יוכל לעשות מעבירה מצוה, והוא שישתדל בכל עוז שאחר כך ילמוד בתורת ה' ותפילה ויזכור למו גודל התאוה והבערת האש החזק ורב התענוג שהיה לו בעת שעבר העבירה, כן בתאוה וחשק הזה אשר בערה בו כאש וברוב השמחה והתענוג, יעבוד את ה' אלהיו בתורה ותפילה ומעשים טובים. ועל בחינה זו אמרו (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו'. כי הצדיק הגמור לא יוכל לידע כלל אם יש תאוה וחשק וכלות הנפש כזה בעולם כמו הרשע שעבר עבירה ונפשו יודעת איך השתדל עליה ולבו בערה בו וכמה מחשבות חשב וכמה פעולות פעל עד הגיעו למעשה העבירה. ובעת עוברו העבירה הנה בודאי נעשה מקושר ומדובק בכל כוחי חושיו ושכלו ולבו להעבירה עד שבעת ההיא אם יקראנו אדם לא יעננו ואם ישאלנו אדם לא ישיבנו ובשעת מעשה הוא בטל ממציאות ממש. ועל כן הוא יוכל לידע איך לעשות המצוה ברב התאוה והחשק באש להבה ממש. ולזה אמרו חז"ל (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. פירוש שהקב"ה עשה זאת בכוון להטעימו בגודל לבת אש התבערה באותו מעשה בכדי לידע איך לעשות תשובה אחר כך בעשותו אחת ממצוות ה' בתאוה וחמדה הלזו. ועל כן אמר וחטאתי נגדי תמיד כי היה תמיד נגד עיניו חשק החטא שהיה לו בעת עוברו, בכדי לעבוד ככה את ה' אלהיו.

ו׳ועוד יש דרך ה' בזה והוא בחינת מעביר על מדותיו ששבחוהו חז"ל כי בכל המדות והתאוות בכולם נאמר (הושע י"ד י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואפילו בדבר אחד ועבירה אחת אמרו חז"ל כזה (נזיר כ"ג.) בבנות לוט הם שכיוונו לשם שמים נאמר בהן צדיקים ילכו בם. הוא שכיוון לשם עבירה נאמר בו ופושעים יכשלו בם והכל כנאמר כי גדולה עבירה לשמה להיות בכלל צדיקים ילכו בם ומכל שכן במדות הנטבעות בלב האדם שיש בהם שתי בחינות האלו והוא כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ו.) האי מאן דבמאדים או גזלנא או מוהלא וכו', פירוש כי מי שנברא במאדים הנה טבעו נוטה לשפוך דם והראו חז"ל אשר יש בזה שתי בחינות הנזכרים להיות צדיק או רשע והבחירה ביד האדם לבחור לו כזה וכזה ואל יאמר האדם כי הן אני נברא בטבע הרעה לשפוך דם וקשה לי להפוך טבעי ומזגי שנבראתי בה כי לא יצרך להשוות כי יכול הוא להיות בטבעו ולא יעבור עבירה בשום אופן ואדרבה יעבוד בה עבודת ה' לקיים מצות מילה בבנו שהוא מצות עשה דאורייתא או בבן אדם אחר שהוא גם כן מצוה עד אין שיעור. וכן מי שהוא רועה זונות, ידוע אשר זה נברא בתולדה בטבע לרוץ להשפיע ולהיטיב לחבירו ועל כן על פי הרוב כל הנואפים הם טובים בטבע לענין צדקה וכדומה כי זה טבעו אשר נולד בה. והנך רואה כי יש בהם שתי בחינות אלו רע וטוב, טוב שיוכל תמיד לרדוף בכל כוחו להשפיע לעניים וללומדי תורה מטובו להנהותם מפרי צדקתו, אשר נודע שמצות הצדקה היא עד אין שיעור וערך. וכן יוכל ח"ו לילך ברע לחטוא בגילוי עריות, וזה נקרא מעביר על מדותיו שמעביר על מדותיו הרעים להפכם לטוב לעבוד בהם עבודת מלכו.

ז׳וזה מה שאמר יצחק לעשו בנו ועתה שא נא וגו' נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') אין ועתה אלא תשובה כי הנה יצחק בודאי ידע וראה שיצא עשו אדמוני והוא סימן שיהיה שופך דמים וגם אחר כך ראה אותו הולך בשדה לטרוף טרף ועל כן לימדו דרך התשובה לשוב לה' אלהיו ולהפך מדותיו הרעים לשם ה' ואמר לו לשון התשובה בלשון ועתה כי אמר לו הרי לא ידעתי יום מותי ורצוני שאזכה שתעשה תשובה בימי כמו שזכה אבי אברהם שעשה ישמעאל תשובה בימיו, ועל כן ראוי שתשוב תיכף ביום הזה כאומרם ז"ל (שבת קנ"ג.) שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' ישוב היום שמא ימות למחר וכו' עד כאן. וגם זה כיוונו חז"ל שאמרו אין ועתה אלא תשובה כי אין עת לתשובה ובכל רגע ורגע זמניה הוא ועל כן היא קרויה ועתה שתמיד עתה וזמנה. ועל כן הנה ועתה שרצוני שתיכף תעשה תשובה הן על העבירות שעשית להפכם לטוב והן סתם מדותיך הרעים לעבוד עמם עבודת שמו יתברך. ועל כן שא נא כליך וקשתך לשון נשיאות שתשא כל כליך המוכנים לרציחה למעלה למעלה לעשות עמהם מצוות הבורא יתברך וצודה לי צידה, לי לשמי, שאוכלם לשם ה'. וחז"ל אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב) אחד לפסח ואחד לחגיגה והן המה מצוות הבורא יתברך.

ח׳או יאמר שא נא שתשא כליך וגו' מצד זה לצד זה להפך מדת הרציחה לעבודת ה' יתברך, ורמז לו בזה על העתיד לבוא שיעשה כאשר נברא לתכלית שלימותו שיהיה איש שדה לחרוש ולזרוע להכין מאכל ליעקב ויכתת חרבותיו לאתים וחניתיו למזמרות לחפור ארץ בשביל יעקב אחיו ובזה יהיה נטפל למצוה ויהיה חשוב כעושה מצוה. ועוד רמז לו בזה על ד' מלכיות שנגזר על ישראל להיות בארץ לא להם כדברי חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ג) ועל כן אמר לו ממה נפשך שא נא כליך לטוב אם יזכו ישראל אז יהיה החרב למענו לשמשו ותגיע לשלימותך. וח"ו אם לא יזכו ויוכרחו להשתעבד ודאי יותר טוב יהיה להם שישתעבדו תחת ידך ויהיו תחת ידך משיהיו תחת כל הארבעה מלכיות.

ט׳וצא השדה וצודה לי וגו'. בזה הכתוב לימד אותו דרך ה' עבודה גבוה ונורא מאוד איך שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיו ידע ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא גם בעבודתו בשדה בחרישה ובזריעה וצידת חיה ועוף. כי כל הדברים שבעולם מקטן ועד גדול כולם לא נבראו רק להיות על ידם יחוד שמו יתברך באמת ובתמים, וכמאמרם ז"ל (מובא בעשרה מאמרות) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הלא נודע אשר אין בכל הארץ כי אם מה שיש כנגדו בשמים ממעל וכל הדברים שבעולם מחוט ועד שרוך נעל בהמה ורמש ועוף ודג וצומח ומתכות ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר, ממלוא נימא עד קרני ראם לכולם יש להם שורש במרכבה העליונה יתברך שמו אשר שם ארבעה פנים לאחד, פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר, והם שרשים כוללים לכל אשר בארץ הלזו. כי אריה מלך בחיות ושור בבהמות ונשר במעופפים ואדם על כולם. ושורש כולם הוא אותיות התורה אשר בה נברא העולם כמאמר חז"ל (ריש בראשית רבה) בו הביט הקב"ה וברא את העולם. והוא בעשרה מאמרות שדברה התורה שנאמר בה יהי רקיע מזה נברא הרקיע וכל צבאיה. ועד הנה קיום הרקיע הוא אותיות הללו העומדים בה לעד ולעולמי עולמים כאשר כתבנו^*וכן הוא להדיא במדרש שוחר טוב על פסוק זה. בשם הבעש"ט זי"ע פירוש הפסוק (תהלים קי"ט, פ"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, שזה הדיבור מאותיות התורה הניתן בשמים בעת הבריאה שבהם נבראו, הם העומדים שם לעולם וזה קיום השמים עד עתה. וכל דבר ודבר שבעולם כולם שואפים חיותם וקיומם ומעמדם מאותיות התורה שניתן בהם ביום ברוא ה' ארץ ושמים וכולם רומזים לאורות גדולים ונפלאים מעשה ידי יוצר בראשית אשר במרכבה העליונה.

י׳ועל כן כמו שאדם מיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא בתורה ותפילה ומעשה המצוות, שנעשה הדיבור כמעשה ליחד תיבה אל תיבה ואות לאות וכולם ליחוד שמו יתברך הנודעת לחכמי לב, כן בכל דברים הגשמיים אשר בארץ מי שחלק לו אלהים בבינה, נפשו יודעת מאוד איך ליחד על ידם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי גם המה אין חיותם כי אם מאותיות התורה, ומעורר בזה שרשם במקום עליון בשיעור קומה, ואותיות שמו יתברך ויתעלה מאירין על ידי זה בהארה נפלאה גדולה עד מאוד ויחודים האלה חשובים לפניו יתברך ביותר ויותר וכמשל שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב:) בפסוק (בראשית א', ב') והארץ היתה תהו ובהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים וכו' עד כאן. כי זה שמיחד שמו יתברך במעשה התורה והמצוות הניתן משמים, נקרא דרכו להשכים. כי זה דרכי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לעשות שלום בפמליא של מעלה ליחד המדות הקדושות והפרצופים הנוראים, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא וזה דרכה מאז ליחוד שמו יתברך. אבל יחוד שמו יתברך המגיע אליו ממעשי ארץ, זה נקרא אין דרכו להשכים. לצד שהאורות שלמעלה הניתנים בהם נתלבשו בגשמיות עפר הארץ ונתעטפו בתאות הלבבות הבא משורש הרע. ועל כן נקרא והארץ היתה תהו ובהו מפני מדור הקליפות השוכנים על מעט חיות הקדושה שבהם. כי הגשמיות הבא מהקליפות נקרא תהו ובהו וחושך וגו' כשמם כן הוא, מדבר שממה. ויאמר אלהים יהי אור שהשפיע והופיע מעט אור מאורו יתברך בכדי שהצדיקים יבדילו האור, מן החושך שבהם, ללקט אורות ולהעלותם למעלה, ויכניעו וישפילו התאוה והקליפה להורידה למטה. וכשהאדם עוסק בהן, אם יושלך בהן איזה צד דצד על אחת מני אלף לעשותם בשביל תאות לבבו אז לא יגרום יחוד שמו יתברך, כי הם שני הפכים. התאוה שורש הרע. ויחוד שמו הוא, שורש הקדושה ועל כן זה נקרא אין דרכו להשכים. ואולם כאשר יזכה האדם להכניע שורש תאות מורשי לבבו וישים על זה דעתו ומחשבתו שיגרום בעשיותיו יחוד שמו יתברך, את זה הקב"ה משבח ביותר ביותר. והתחיל במעשה ארץ ברישא כי מי שזכה לעשות מדברים הגשמיים כאלה יחוד שמותיו, ואורות הנפלאים מזהירים כזוהר הרקיע וכוכבים, לעולם ועד. חשובים לפניו יתברך יותר מהיחודים הנעשים על ידי תורה ומצוות המכונים על שם השמים. ועל כן הקדימו יעקב ומשה ברכת זבולן לברכת יששכר אף שזה הוא העוסק בפרקמטיא ומכין מזון ליששכר אחיו העוסק בתורה.

י״אוהנה להודיע בפרטות איך שנעשה היחוד מכל הדברים המגושמים לא יספיק כל הניירות והוא דבר שבלתי שיעור וערך, וזה באבנתא דלבא תלי מי שרוצה באמת ובתמים רק יחוד שמו יתברך ולא לשום תאוה ורצון בשום אופן בעולם, ויש לו שכל ובינה והשגת חכמה ומדע להבין בכל הדברים הבאים לפניו איה איפוא מקומם מוצאם ומובאם בשרשם במרכבה העליונה באיזה בחינה ובאיזה מדה. כמו למשל באכילה הנה כל מיני מטעמים ומעדנים ותבשילים שונים זה מזה לכל אחד יש שורש בפני עצמו במקום עליון וכמו שתראה בדברי האר"י ז"ל שמחשב ז' מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל כל מין מאין נצמח ואיה מקום שורשו, וכן בכל מיני מעדנים. ולכן תראה שיש מעדנים המתוקים לגמרי ומעדנים שהם עפוצים ומעדנים המרים ואף על פי כן טובים לאכילה וכולם נצמח משורש ג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה ותפארת המכריע ביניהם. ובכולם אין בהם רק אותיות התורה המונח בהם להחיותם, ואם ככה יודע, ולבו בוער ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא בכל עוז ותעצומות הרי הוא מיחד באכילתו אורות העליונים ביחודא שלים באור המאיר למאוד, וחשובים לפניו יתברך במאוד מאוד יותר מיחודים הנעשים בתורה ומצוות. וככה בכל חפץ וחפץ שברא הקב"ה בעולמו, וכל דיבור ודיבור שאדם מדבר, לכולם יש להם מוצא באורות עליונים והמשכיל מבין איך לגרום על ידיהם יחוד שמו יתברך. ועל זה אמרו חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מיחד יחודים כי היה יודע שורש כל חפץ אשר בשמים ממעל מקטן ועד גדול על כן היה מיחד בכוחו יחוד שמו יתברך על ידי תפירתו.

י״בואמנם גם על פי פשוט יש להבין יחוד הנעשה על ידי מלאכת התפירה כי המחשבה שבראש אשר מחשב בעת ההיא אל המלאכה, הוא בחינת יו"ד משמו הגדול יתברך כנודע. וה' אצבעות ידיו התופרים, הוא ה' הראשונה. והמחט עם חוט התפירה הוא הוא"ו. והמנעול, ה' אחרונה, כלי המקבל לתוכה פרסות הרגל, והרי מיחד בזה ד' אותיות שמו הקדוש ביחודא שלים. או על דרך זה כי האדם אשר לא נפסק ממנו אהבתו ויראתו יתברך, אהבה ויראה הרוממות, הם בחינת י"ה שבשם. והאדם בעצמו הוא הוא"ו, והמלאכה הנעשית לשם ה' לעובדו בזה, היא ה' אחרונה או כי נקב התפירה הוא יו"ד, וה' אצבעות ידיו וחוט התפירה והמחט, ו'. והמנעול ה' אחרונה, הרי נשלם שם הוי"ה שמו יתברך ביחודא שלים. וכן בכל החפצים והדברים שבעולם יש בהם יחוד שמו יתברך כנזכר. והכל, אם אין בהם כוונה לשום תאוה וחפץ בעולם כי אם כוונתו לתאות לבו קצת דקצת אז אדרבה שורה הסטרא אחרא על המלאכה ההיא, ופשיטא שאינו גורם יחוד שמו יתברך. וכן אפילו במצות הבורא יתברך אם אינו עושה לשם ה' לעובדו על ידי זה רק לקנות לו שם בארץ ולהתפאר בהם לפני הבריות או לשאר שטות הבלי העולם אז שורה הס"מ על המצוה ההיא ואין נחת רוח לבוראנו מזה, אדרבה כביכול צער לפניו ונקרא האי שופרא דבלי בעפרא. כמו ששמעתי דבר זה יוצא מפי צדיק שאמר זאת בבית הכנסת בעת אשר דרשתי ברבים דרכים האלו. ובכל הדברים שבעולם מעשי המצוות והתורה והאכילה ושתיה וההליכה והישיבה והקימה ודברת בני אדם אם יש בהם כוונת אמת לשם ה' בדחילו ורחימו סגי, זה העולה לשמים לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ליחוד שמו יתברך.

י״גועל כן יצחק כאשר ידע שעשו מוכרח להיות איש שדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בל"ט מלאכות הידועים אשר ניתנו כולם לתיקון אמת וליחוד שמו, אמר לו וצא השדה, שבכל עבודתו בשדה לא יכוון רק יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא הנרמז במלת צ"א מספר הוי"ה ואדנ"י, להוציא על ידי זה הארץ מקללותיה לתקן העולם על ידו לגרום בזה נחת רוח ליוצרו. והכל כשיעשה תשובה קודם על כל אשר עשה באמת ובתמים ואז יעשה שדה חקל תפוחין שדה הראוי לזריעה כריח שדה אשר ברכו ה' וישרה הקדושה על עשיותיו. ובזה וצודה לי צידה, לי לשמי כאמור, לשם מצות פסח וחגיגה. או לי לשמי לכוון כוונת יחוד שמו יתברך בעת אשר יצוד ציד חיה או עוף וישרה קדושת ה' על המאכלים אשר יביא לו. ואז,