באר מים חיים, בראשית כ״ח:י״אBe'er Mayim Chaim, Genesis 28:11
א׳ויפגע במקום וילן שם וגו'. רש"י ז"ל פירש להלן בפסוק כי אם בית אלהים בביאור דברי חז"ל וזה לשונו: אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וכו', ואם תאמר כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו איהו לא יהיב לבו להתפלל וכו' איהו עד חרן אזיל כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ וכו' עד כאן. ובגמרא (חולין צ"א:) מסיים שם בזה הלשון: בתר דצלי יהיב דעתיה למיהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש וכו'.
1
ב׳ולהבין טעם יעקב אבינו בזה מפני מה תחילה לא יהיב לביה להתפלל ואחר כך נתחרט, וגם הלשון אפשר עברתי במקום וכו' אינו מובן והיה לו לומר הנה עברתי וכו', וגם להבין למה בהיותו בהר המוריה לא השקיע הקב"ה השמש שלא בעונתה ולומר צדיק זה בא וגו' עד אחר כך בשובו לשם, וגם למה הוצרך ללכת עד בית אל ולמה לא נעקר הר המוריה לבוא עד חרן מקום שהיה שם.
2
ג׳והנראה כי הנה באמת יעקב אבינו ודאי גם מתחילה יהיב לביה שכשיעבור דרך הר המוריה יתפלל שם במקום שהתפללו אבותיו ואכן כי לצד גודל קדושת יעקב היה זה כקצת עליה שלא לשמה כי באמת עיקר הליכתו לחרן בשביל אשה ואגב אורחא כשיעבור דרך שם יתפלל שם, ולבחיר האבות יותר נאה היה שילך בכוון לשם לראות את פני ה' במקום אשר בחר וכאשר עשו אבותיו אברהם ויצחק שבכוון הלכו לשם. אברהם (בראשית י"ב, ט') ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, והוא ירושלים. יצחק, (שם כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה, והוא הר המוריה כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.). ועל זה נתחכם אל עליון, וקפץ לו הארץ תיכף בצאתו מבאר שבע ומטי לחרן ולזה אמר הכתוב וילך חרנה שמלת וילך לכאורה מיותר והיה לו לומר ויצא יעקב מבאר שבע חרנה שהוא כמו לחרן, ואכן אמר הכתוב וילך חרנה כלומר מיד כשהתחיל ללכת כבר היה בחרן כי נקפצה לו הארץ וכן אמרו חז"ל (בבראשית רבה ס"ח, ח') וילך חרנה רבנן אמרי בן יומא (כלומר ביום הזה שהלך בא לשם) ואפשר דייקו זה ממה שכתבנו. ועל כן עבר יעקב הר המוריה ולא ידע כלל אם היה שם כי שיער בפסיעותיו שעדיין אינו מחויב לראות המקום ותיכף נתראה בחרן.
3
ד׳והנה בקפיצת הארץ יש שני בחינות אחד בבחינת רפה שבריה שנשבר הארץ באמצע ויפגעו במקומות זה בזה או שפסיעות האדם מתרחבות ונעשו כפסיעות של אברהם אבינו שהיו ד' מילין כמו שמובא בדברי האלשיך זללה"ה (עיין בראשית רבה מ"ג, ג'). ולזה היה יעקב אבינו מצטער ואמר אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי, כלומר אפשר יוכל להיות שעברתי דרך שם כי היה הקפיצה בבחינת התרחבות הפסיעות והייתי גם שם כי היתה הארץ שלימה ולא נשברה לשברים. כי אם נעשה הקפיצה בשבירת הארץ לא עבר כלל דרך שם ואך אמר אפשר עברתי דרך שם ולא התפללתי יהיב דעתיה למיהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו שם הארץ ונעקר הר המוריה ובא לשם, ועל כן לא עכבו הקב"ה אז בעוברו דרך שם כי היה כעליה שלא לשמה כאמור שלא הלך יעקב בכוון לשם ועל כן לא נעקר הר המוריה לבוא עד חרן כי רצה הקב"ה דוקא שילך לשם בכוון לשם מצוה להתפלל שם וכיון שהלך עד בית אל וראה הקב"ה טוב כוונתו שבאמת הוא עושה וכבר החזיק בדרך לבוא עד כה ובודאי שילך עד הר המוריה ונעשה כאילו הלך עד שם כנודע שכאשר הקב"ה בוחן את לב הצדיק שבודאי יסיים הדבר אשר התחיל לעשות מעלה עליו כאילו כבר עשאה, קיצר כביכול הקב"ה טרחת הצדיק ועקר הר המוריה והביאו לכאן והכירו יעקב והתפלל שם, מה שאין כן מקודם בעוברו דרך שם לא הכירו כלל כי לא חפץ הקב"ה שיתפלל אז כנאמר. והנה חז"ל אמרו בתר דצלי יהיב דעתיה למיהדר כנזכר לעיל, ועוד אפשר לומר כי יעקב אבינו דן בעצמו כי ודאי אף שהר המוריה הוא שבא לכאן מכל מקום במקומו שאני כי שם הנה שערי שמים פתוחין לנגדו ומשם הושתת לב העולם, ולב הארץ שם שהוא החיות היותר זך ומובחר מבכל הארץ מה שאין כן כאן ועל כן רצה ללכת להלן לבוא אל המקום בעצמו בשערי ירושלים ולזה השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בכדי שילין שם ולא ילך עוד בכדי שלא להטריח את הצדיק כל כך, ולזה כיון שסבר יעקב אבינו שעל כל פנים לא גדלה כאן קדושת המקום מאשר היה במקומו, ועל כן ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו פירוש דוקא מאבני המקום הזה לקח להשים מראשותיו אבל אילו היה במקומו בהר ה' המקום שראה אברהם מרחוק ולא התקרב אליו למקומו כי היה צריך ללכת עד מקומו האמיתי ודאי לא היה מזלזל באבניה לשומם מראשותיו לקיים כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים ק"ב, ט"ו) והיה מחבק ומנשק אותם כמאמר חז"ל (כתובות קי"ב.) רבי אבהו הוי מנשק כיפי דעכו. ואך שסבר כיון שאינו במקומו לא גדלה קדושתו כל כך ועל כן וישכב במקום ההוא. והכתוב בא כמתמה וישכב במקום ההוא שבמקום קדוש כזה ישכב יעקב, ואך כי רמז בתוכו גם התירוץ כי וישכב במקום ההוא במקום ההוא דייקא שכב לפי שסבר שאין הקדושה כאן כל כך אבל אילו היה במקומו האמיתי ודאי לא היה שוכב.
4
ה׳עוד יאמר ויקח מאבני המקום וגו'. כי ודאי יעקב אבינו כל עשיותיו ופעולותיו והליכתו ושכיבתו לא היה כי אם לעשות פעולות האלו בשמי השמים לקשט את הכלה ולהביאה לבית בעלה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה לפי ערך שורשו ובחינתו אז בימים ההם, ועל כן ויקח מאבני. כי נודע אשר השכינה הקדושה נקראת אב"ן שמספרו גן בחינת גן נעול אחותי כלה שעליה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ח, כ"א) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כי בעת היחוד השלם אז עולה השכינה הקדושה אשר עד עתה מאסוה הבונים שלא יכלו הבונים הצדיקים להתקרב אליה כי נפלו אורותיה לקליפות וחיצונים שהם המיאוס בתכלית המיאוס, עתה עולה היא למעלה עד למעלה לראש והיתה לראש פנה. כי פנה הוא גימטריא מצה כנודע מחכמים וסופרים ומצה רומז להארת החכמה העליונה (כמו שמובא בכוונת מצה בלילי פסח) הנקרא ראש בסוד הכתוב ראשית חכמה וגו', וידוע אשר ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא ועל כן בעת היחוד הוא מתתקנת ומקבלת אליה אור החכמה והיתה לראש פנה. ואת זה עשה יעקב ולקח מאבני המקום וישם מראשותיו שהאיר עליה מאור ראש פנה ולזה וישכב במקום ההוא כי וישכב הוא יש כ"ב אותיות התורה כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', פ"ה.) ואורייתא מחכמה נפקת וממילא כשהיא מאירה מאור ראשית חכמה אז ויש כ"ב גם כן במקום ההוא והוא בחינת תיקון קישוטי הכלה להיות ראויה לבחינת היחוד והזיווג השלם שמשם יוצא כל בחינת הברכות והשפעות האורות ורחמים וחיים ושלום וחסדים לכל העולמות העליונים ומשם על ראש עמו ישראל בזה שער השמים, והוא רחום יכפר וגו'.
5