באר מים חיים, בראשית ג׳:ו׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 3:6
א׳ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. כלומר שראתה בשכלה אשר באמת פרי העץ בעצמם הנם מבחינת הטוב הגמור, והראיה שהיה עומד בשורש אחד עם העץ החיים (כמו שכתב בשל"ה הקדוש) ולא ימצא בעצמיותו בחינת הרע כי אם דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש וכאמור וכי תאוה הוא לעינים כלומר זה מקום שכל העינים צופים ומתאוין וחומדין לזה שיהיה האדם בבחינת יודע טוב ורע ויכניע הרע ויגביר הטוב וזה הוא כל שמחת הקב"ה כביכול ברוך הוא וברוך שמו ושמחת האדם וכל העולמות כידוע. ונחמד העץ להשכיל כי על ידו מגיעין לבחינת (דניאל י"ב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. וזה הוא בחינה שאין למעלה הימנו בהפלגת השכינה השכלת אמיתית תמים דעות לפי כוחם ושכלם, ובדרך שביקש משה (שמות ל"ג, י"ח) הראני נא את כבודך. ובראותה כל מעלות האלה בו, חמדה נפשה למלאות תאותה תיכף ותקח מפריו ותאכל וכנאמר.
1
ב׳או יאמר ותרא האשה כי טוב העץ. לישב שינוי לשון בפסוק זה במה שתחילה אמר הכל בשבחי העץ. טוב העץ למאכל ונחמד העץ וגו' ולבסוף ותקח מפריו. גם ליישב בזה מאמר חז"ל (בראשית רבה ה', ט') ויאמר אלהים תדשא הארץ (לעיל א', י"א) תני בשם ר' נתן ג' נכנסו לדין וד' יצאו מחוייבין ואלו הן, אדם נחש וחוה נכנסו לדין ונתקללה הארץ עמהן וכו' ולמה נתקללה שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב"ה תדשא הארץ דשא עץ פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ועמדו המפורשים בזה למה נתאחרה קללת האדמה עד שנתקלל אדם ונפקדה גם היא על עוונה. (וכבר כתבנו מזה בחיבורנו סידודו של שבת חלק שני דרוש תשיעי) ונראה כי אמרו חז"ל (חולין ק"ט:) מכדי, כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה מנדה, דם טוהר. מחזיר, שבוטא וכו'. וכתבו המפרשים שם הטעם כדי שלא יאמר אדם בעינא למטעם טעמא דאיסורא ועל כן בכל דבר איסור שרא לן כנגדו למטעם מזה שלא יהיה יצרו תקפו כל כך להגדיל בעיניו טעם האיסור שאין כמוהו. והנה לכאורה לפי זה היה מקום לאדם וחוה לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא כי לא התיר כנגדו שום דבר שיהיה טעמו כטעם עץ הזה.
2
ג׳אך נודע מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט"ו, ז') כי העץ הדעת היה טעם עצו ופריו שוה. והם לא נאסרו אלא בפריו ולא בעצו וכאשר אמרה האשה בפירוש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו וגו' משמע דוקא הפרי ולא העץ וגם לשון אזהרת הקב"ה הכי משמע שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולא אמר והעץ הדעת טוב ורע לא תאכל משמע רק ממנו ממה שעל העץ ולא העץ גופא. ונמצא התיר לו כנגדו העץ שהוא כטעם הפרי שלא לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא. וזה הכל נכון היה אם היו כל האילנות עצן ופרין שוין ומזה היה אדם יודע אשר אף אם נאסר מפרי עץ הדעת יכול למטעם טעמו מהעץ אבל עתה ששינתה הארץ להוציא רק עץ עושה פרי. ולא ידע האדם כי בעץ הדעת טעם עצו כפריו היה יכול לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא. ולזה אמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (כי מהעץ אכלה כי לא נאסרה בו) כלומר אפילו העץ בעצמו הנה הוא נפלא וטוב למאכל מה שאין כן בשארי העצים ודנה קל וחומר לפריו אשר בודאי טעמם טוב עד למעלה למעלה והגדיל תאותה למטעם טעמא דאיסורא כי לא התיר כנגדו לפי דעתה. על כן ותקח מפריו ותאכל. ובזה נכון הכל ואם כן כשנתקלל אדם נפקדה הארץ גם היא על עוונה כי חטאתם וחוה נמשך מחטא הארץ וכאמור.
3
ד׳ותתן גם לאישה עמה ויאכל. צריך להבין במה נתפתה תיכף אדם לעבור את פי ה'. ואולי כי אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, ג') שדחף הנחש לחוה על העץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. ואפשר לזה אמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל כי הנגיעה הראשונה אפשר לומר שכיון שהיתה שוגגת בדבר לא יעניש ה' על השוגג כמזיד אבל כשהוסיפה לראות במה שלקחה הפרי מהאילן ולא מתה אז ודאי האמינה לנחש שאין מיתה לזו ולזו. וזה ותקח מפריו. על כן ותאכל כי ראתה אשר בודאי אין מיתה בנגיעה וזה הכל שייך בחוה כי היא סברה שיש מיתה בנגיעה אבל אדם הנה ידע שלא נצטוה כלל על הנגיעה. ונמצא אשר אין ראיה מנגיעה. ועל כן אמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל ואחר כך ותתן גם לאישה עמה וכשראה אדם שהיא אכלה ולא מתה לא שם לבו לומר כי ה' הטוב מאריך אף לחייבים שלא להענישם תיכף והאמין להנחש אשר אין מיתה באכילה. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח:) אדם הראשון כופר בעיקר היה. ולכאורה לא מצינו לו כפירה כי אם פשע ועוון ואך שהאמין שלא ימות מאכילתו מה ששמע מפורש מפי ה' כי מות תמות והוא הוא הכפירה. ומה שאמר לאישה עמה ויאכל ולכאורה היה די לומר ותתן גם לאישה ויאכל. אולי יאמר הגם שהיא כבר אכלה קודם שנתנה לו אבל עוד נתנה לאישה עמה כלומר שאכלה גם אתו עמו לצד שהשריש בה הנחש שורש עבודה זרה ואכלה והדר אכלה ולא יראה את פני ה'. ולזה גמר אומר,
4