באר מים חיים, בראשית ג׳:ז׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 3:7
א׳ותפקחנה עיני שניהם. ולכאורה היה די לומר ותפקחנה עיניהם, אכן כיוון לומר שלענין פיקוח עיניהם השוה אכילת פעם אחד לשני פעמים ואף שהאשה אכלה שני פעמים אף על פי כן ותפקחנה עיני שניהם בשוה וידעו כי עירומים הם וגו'. או יאמר לאישה עמה לומר שֶהֵלִילַה עליו בקולה לומר, עמה יהיה בין בחיים בין במות. גם אפשר, הכתוב אומר כן "לאישה עמה" כי עמה יהיה לעולם הבא מה שנשמר בזה יוסף הצדיק ולא שמע אליה להיות עמה בעולם הבא. או יאמר לאשה עמה שהטעימה לו מאותו זוהמא שהטיל בה הנחש. וזה ותתן גם לאישה עמה כלומר בעת שהיה עמה בעת זיווגם נאחז גם בו קצת רוח הטומאה על דרך הנדה מטמא בועלה וזה היא שנתנה לו.
1
ב׳ותפקחנה עיני שניהם וגו'. ראיתי לבאר ענין הלז באופן להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא אדם הראשון יציר כפיו ברוך הוא. כי לפי פשוטו הכביד באחרון יותר מן הראשון במה שאמר היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, י"ב) ואכלתי לא כתיב אלא ואוכל, אכלתי ואוכל עוד. היאומן כי יסופר כזאת על אדם שנברא מידי הקב"ה שירצה דוקא למרות פי ה' בפניו לומר לצור העולמים שיאכל עוד ואיך לא תאחזנו אימה ופחד וחלחלה ורתת בזה. וגם פלא מה שאמר, האשה אשר נתתה עמדי וכפר בטובה כמו שאיתא בדבריהם ז"ל (עבודה זרה ה:). ולי נראה שכל הכתוב בזה יגיד צדקו ואמשיל בזה שני משלים קטנים.
2
ג׳האחד הוא, תינוק היה חולה ואמרו הרופאים שרפואתו הוא שלא יאכל שום דבר מר או עפוץ בשום אופן כי אם מיני מתיקה כמו דבש או צוקיר ולקח אותו בעל הבית אחד וריחם עליו והאכיל אותו מעודו כל הימים רק ממינים המתוקים הטובים למאוד. והנה, אחר שנתגדל זה התינוק בחיקו ומעולם לא אכל שום דבר מר לא נתוודע לו מטובת בעל הבית הזה במה שמאכילו תמיד בנופת צופים. כי סבר שאין דבר אחר נמצא בעולם כי אם אלו המאכלים וכאשר מבואר בזוה"ק (ויקרא מ"ז.) על פסוק (תהלים ב', י"ג) כיתרון האור מן החושך וגו' תא חזי תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא ולעולם תיקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר אמר ר' יצחק משל למתוק במר דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן. והוא בחינת רע מבחין את הטוב האמור בספר יצירה (פרק ו') כי מבחין הוא לשון חוזק כמו בוחן ועופל והרע מחזק הטוב ואם לא היה רע בעולם לא היה ניכר הטבת הטוב. והנה אחד מבני אדם הביט אל הדבר ההוא אשר זה התינוק אינו מבין כלל בטובת בעל הבית ועל כן אינו מחזיק לו שום טובה על הדבר ההוא כי לא גדלה אצלו טובתו בזה אשר לא כן ראוי להיות ואמר לבעל הבית להטעים אותו על שעה קלה ממיני המרים כדי שאחר כך כשיטעום אצלך מיני המתוקים ידע טובתך ויוגדל טובתך בעיניו. אמנם הוא הטוב והמיטיב ורוצה בטובת התינוק הלז ויודע אשר טעם מר יזיק לו השיב מוטב שלא ידע ויכיר בטובתי מלהאכיל אותו דבר שאינו מתוקן לו. ואולם כאשר יוגדל התינוק הזה ויהיה בריא כשאר הבריאים אז אאכיל אותו מינים המרים מעט בכדי שיכיר בטובה ויוגדל הנאתו בכפלי כפליים במה שמצא איש כזה לרחם עליו. ולימים נמצא איש אחד גרוע בליעל בטבעו ורעה עינו בתינוק הזה מה שמקבל הטובה הגדולה הזו ולקח אותו לצד אחד והאכילו מין ממיני המרים בכדי שיחלה על ידי זה ולא יוכל לקבל הטובה הלזו ותינוק הזה כשטעם המר הזה אז תיכף הגדיל בעיניו טובת הבעל הבית ובא לבית הבעל הבית והחזיק לו טובה ברוב ההודאות ותשבחות על כל הטובה שגמלהו עד הנה. והבעל הבית כששמע זאת אמר לו תיכף מהיכן נתוודע לך להחזיק לי טובה אם לא שעברת על רצוני ואכלת מדברים המזיקים לך אשר צויתי שלא יבואו אליך והשיבו התינוק הנה הדבר הזה גדול בעיני למאוד במה שאני מכיר בגדולת טובתך יותר מבריאותי ומי יתן לי עוד כיום הזה לטעום עוד דבר המר בכדי לידע עוד יותר ויותר מנפלאות טובותיך ורוב רחמיך וחסדיך ואחזיק לך טובה בכל עת ורגע ואיני חש כלל על היזק גופי נגד כבודך כי אוכל עתה כבדך כחובה עלי ואני מחזיק טובה גדולה לזה האיש שהאכיל אותי ממינים המרים כי על ידם נתוודע לי טובך וחסדך הגדול ואוכל להחזיק לך טובה על זה כראוי. ובראות הבעל הבית חיבת התינוק אליו ויושר שכלו והבנתו וחכמתו. אמר לו אמת שזה נחשב לך לטובה גדולה ועצומה ואך הנך צריך עתה לרפואות ויסורים קשים עד אשר תחזק גופך כבראשונה. ולולא פחזת כמים בדבר הזה והיית ממתין עד בריאתך הנכון הייתי בעצמי מאכילך ממינים המרים כי אז לא הזיקו לך כלל והיה זה וזה נתקיים בידך והן עתה כי מהרת בדבר הנך צריך לרפואות ויסורים. ואמנם האיש אשר עשה בזדון לרעתך וכוונתו היה לרע ולא לטוב. בו אנקם ואשלם לו כגמולו מדה כנגד מדה כאשר זמם לעשות לך כן אעשה לו.
3
ד׳והמשל השני הוא, גם כן על דרך הזה ביתרון האור מן החושך והוא משל למלך שנולד לאיש מאנשיו הדרים בחצר המלך בן אחד וצוה המלך לקחת ילד הזה להיכל מיוחד שבחצירו להאכילו שם ולהשקותו ולא יראה אפילו פסיעה אחת חוץ להיכל הזה כי אם תמיד שם יהיה וארוחתו ארוחת תמיד ניתן לו מאת המלך דבר יום ביומו ובודאי בחדר מחדרי המלך ודאי אור מאיר שם תמיד בלי הפסק וכל התענוגים אשר שם הכל תמידיים כי כלום חסר מבית המלך ותינוק הזה נתגדל שם בטוב גדול ובאורה נפלאה ומעולם לא ראה חושך לפניו וגם יותר אור ותענוגים נפלאים הנמצאים בחדרים הפנימיים מזה גם כן לא ראה ולא ידע כי אם מחדר הזה וכשהמלך רצה לדבר עמו הלך אצלו אל החדר הלז ושם דיבר אתו כאוות נפשו ומעולם לא התאוה לתענוג יותר כי לא ידע אם יש בנמצא. ובפתע פתאום בא איש אחד ולקח הילד הלז והוליך אותו למקום חושך וצלמות באישון לילה ואפלה והניחו שם. והילד הזה בראותו זאת אשר לא ידע את מהות הזה עד עתה מיום הולדו וסבר בדעתו כי שם יהיה קיצו ולא יראה כי יבוא אור ואחר שעה או שתים כנשמע להמלך זאת שלח אחריו להעלותו מתהום חושכו. ובאו שלוחי המלך לשם ולקחוהו והוליכוהו להמלך. ועל הדרך הנה ראה מעט אור לפניו בשווקים וברחובות וראה דרך העולם בישובו בבתים וגנות ופרדסאות ומשם העלוהו לחדרי המלך וכשבא לחדר הראשון מחדריו הבין גדולת המלך וחכמתו על כל ישובי עולם בהיותו מעוטר בכל מיני אבנים יקרים המאירים ומפיקים זיו עד אין שיעור ושארי סגולת מלכים. ואחר כך עוד חדר לפנים מחדר, כל אחד מעולה מחבירו ביתר שאת וְעֹז עד בואו לחדר אשר היה שם בראשונה, וכשבא לחדר הלזה התחיל להתאוות ולחמוד ולחשוק לילך עוד לחדר לפנים מחדר כי ראה אשר כל חדרי המלך כל אחד מעולה מחבירו ובודאי יתענג שם ביותר ויותר. וחוץ לזה עדיין אימת מות עליו מאימת החושך שהיה בו, ולבו סוער בקרבו ומפחד לברוח לפנים מזה החדר שהיה בו. שלא יבוא אחד פעם אחרת לקחתו למקום האופל. ועל כן לא נח ולא שקט עד אשר פתח הפתח שהיה מחדר הזה לחדרים הפנימיים ונכנס עוד לחדר אחד וראה שם מתענוגי המלך עוד ביותר ויותר לאין קץ, ורצה לפתוח עוד פתח לחדר לפנים ממנו ותיכף כשפתח הפתח האיר והבהיק עליו מזיו אור הגדול אשר היה שם עד אשר כשל כוחו ועשתנותיו פחודים ונבהלים ונפל על פניו ארצה מגודל פחד ואימת המלך והתחיל לאמר בלבבו הנה מה גדלה גדולת המלך עד בלי שיעור, ומי יודע עוד כמה וכמה חדרים שיש עוד לבוא אל המלך אל החצר הפנימית והן אנכי לא ידעתי עד עתה מגדולת המלך הרב ונשא ונורא עד מאוד, ומגודל טובו וחסדו עלי במה שהאיר לי כל ימי מטובו. וכל ימי הייתי בטובה בתפנוקי ומעדני מלכים. ומרוב ענותנותו אשר היה בא אלי תמיד בכבודו ובעצמו לחדר שהייתי שם והתלבש בלבושים הפשוטים בכדי שאוכל ראות פניו שלא להזדעזע מגודל מוראו. ומיד בא המלך אליו ואז נזדעזע ונתפחד ברתת וחלחלה מגודל אימת המלך ופחדו. והתחיל לשבח בפני המלך, זה האיש אשר הוליכו לבית החושך. כי על ידו ניכר לו ונתודע אליו רוב גדולת המלך והדר יקר תפארתו וגודל טובו וחסדו עליו. והמלך השיבו, אמת שלפניך נכון זאת. אבל אני יודע מצרתך כי בהיותך בחושך בלא אור, ושם הוא מקום מטונף מטיט וצואה ונתלכלכו בגדיך עד שהוצרכו לכבסם בנתר ובורית וללבנם באור עד אשר ישובו ויוטהרו, ולולא מהרת בזה הייתי שולח לשם אוֹרִי לפניך, והיית יוצא משם נקי וטהור ביציאתך כביאתך וגם היה מתודע לך מבחינת החושך והרע והיית מכיר על ידי זה טובת האורה אשר בחדרי המלך וגדולת המלך ככל האמור.
4
ה׳וככל הענין הזה קרה לאדם הראשון. כי היה נתון בגן עדן והוא אחד מחדרי המלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה האיר עליו שם מטובו יתברך ועשה לו עשר חופות מכל אבן יקרה כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ח, י"ג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום וגו'. וכמו שכתוב במדרש חז"ל (בראשית רבה י"ח, א'). והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין כאומרם ז"ל (סנהדרין נ"ט:). ובכל אלה הנה לא ידע מטובו הגדול הזה שעושה עמו הקב"ה, כיון שהיה זאת לו מיום בריאתו, סבר שזה מוכרח להיות כן. גם לא ידע מאורות שלמעלה המעולים מזה כי כיון שלא ירד, לא עלה. ומעולם לא טעם טעם מר ולא היה בחושך.
5
ו׳והנה בורא העולמים ברוך הוא ידע בכל אלה אשר בהכרח הוא צריך שיתודע לו מבחינת הרע והחושך בכדי שעל ידי כן יעלה מעלה ויבין ברוב זיו יקר הדר עטרת תפארת גדולת מלך מלכי המלכים ברוך הוא וברוך שמו וידע רוב הטובות הגדולות שעושה עמו ויודה וישבח ויפאר וירומם למי שעשה לו את כל הטובות האלו. ואמנם כי הוא סכנה גדולה ועצומה אליו שלא יתמשך ח"ו אחר הרע ויזיק לו עד למאוד ויהיה צריך ליסורים קשים ומרים לצאת מחושך לאור, מרע לטוב. ועל כן צוהו שיאכל קודם מעצי הגן כנאמר למעלה ועל ידי כן כשיאכל מהם ובפרט מעץ החיים יבריא גופו ונשמתו באורות אלהים הנשפע בהם, ועוד ימתין על יום השבת, ובזה אשלח מלאכי לפניו הוא אור יום השבת לשמור שלא יתלכלכו בגדיו מטינופי עוצם הרע שלא יאחז ח"ו לנגוע בקצהו, ואז אתיר לו האכילה. ונכון היה לבו בטוח שיכנס בשלום ויצא בשלום ויברר האוכל מן הפסולת ויפיל הרע לנוקבא דתהום רבה והוא יעלה מעלה מעלה במעלות רבות ונכבדות ויתוקן הוא וכל העולמות. וקדם הנחש ברשעו והסיתו לסור מאחרי ה' ולאכול תיכף מעץ האסור, קודם שיאכל שאר העצים, וטרם בוא יום השבת. ואז תיכף נהפך עליו החושך וצלמות ונפשו מרה לו ויחליא חולי גדול אשר ימות בו ונתטנף ונתלכלך ונתאחז בבחינת כוחות הסטרא אחרא והרע כנודע. אכן אחר כל אלה הנה עד שבא הנחש ברשעו וערמתו עד שהטעימו מעץ הדעת וכיון שטעם זה תיכף נהפך עליו החושך וצלמות ונפשו מרה לו ותיכף נתודע לו מרוב טובת הבורא העודפת עליו אשר המה בלי שיעור ונתודע לו אור גדולת הבורא ורוב זיוו והדר יקר תפארתו. כי טעם טעם מר כמות והחשיך מאור עיניו, ונזכר בטובת ואור ישיבתו בגן עדן ויצא לבו על כל זה. ולאשר היה יציר כפיו יתברך התחיל לברוח בנפשו ושכלו מכל בחינת הרע.
6
ז׳וידוע בחינת (תהלים ל"ג, כ') נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים שכאשר הצפור הנמלט מפח יוקשו עוף יעופף ופורח בכח גדול עד למעלה למעלה. אף שתיכף כאשר נמלט מהפח אין לו שום פחד, מכל מקום לבו סוער בקרבו ומחמת שמחה ואימה פורח בכח רב למעלה, כן נפש האדם היוצאת מבחינת הרע, פורח בכח גדול באהבה ושמחה ובאימה עד גבוה גבוה כאשר תוכל, וכמו כן אדם הראשון אחרי היותו בבחינת הרע והתחיל לברוח ממנו, אז הגיע נפשו במעלה העליונה עד שבא ליותר טוב ואורה ממקודם, עד שנעשה נבזה בעיניו נמאס נגד גדולת הקב"ה. וראה אור בהיר ביותר כי הרע הבחין אותו לידע הטוב ונתודע לו גדולת הבורא ויכולתו ורוב טובו. ואחזתו אימה ופחד מגדולת מלכו והתחיל לשבח כל אשר נעשה לו והאיש אשר עשה לו כן, להיות על ידי זה נתודע לו גדולת האדון, ואמנם הקב"ה היודע בכל אשר קרהו וכמה קילקל בזה גופו ונשמתו, להיות אשר הלך בחושך בלא אור, וטעם טעם מר עד אשר לא הבריא והוצרך לכיבוס ולליבון למרק כל הליכלוך ולהבריא את הגוף וידע רשעת ערמות הנחש ואת אשר נתכוון רק להרע ולא להיטיב, לקלקל ולא לתקן, גזר בחכמתו דבר ראוי לכל אחד ואחד כדת וכמשפט הראוי כי אוהב משפט הוא ויודע מחשבות בדין, וזה הוא כלל כל הענין.
7
ח׳ועתה נפרשהו על סדר הפסוקים, ואמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. והנה לכאורה היה די לומר ותפקחנה עיניהם אמנם לאשר כתבנו כי הרע לא נברא כי אם להבחין הטוב וכשאכל אדם העץ ונתודע לו טוב ורע אף שקילקל מכל מקום נתן אל לבו מאין יהיה הרעה בעולם אם לא שנברא להבחין הטוב ונמצא העץ אף שהוא הדעת טוב ורע מכל מקום אינו רק טוב כי הרע מבחין את הטוב, והנה "עיני" הנאמר במקרא הזה הוא עיני השכל כפירוש רש"י, וזה ותפקחנה עיני שניהם כלומר שנפתח השכל של שניהם הן מהטוב הן מהרע ושניהם מורים לגדולת יוצר בראשית אשר הוא עושה השלום ובורא רע בכדי להכיר גדולת טובו על ידם ושניהם שכל טוב לכל עושיהם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ומיד וידעו כי עירומים הם ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, ו') ערומים ממצוות, כי מקודם סברו שהם יוצאים ידי חובתם במה שקבלו עליהם שבע מצוות שנצטוו נגד טובת הבורא שעשה להם בהכנסם לגן עדן כי לא ידעו מעלת המקום, ועתה שפיהם טעם דבר מר כלענה והיו בחושך אפילה, נתודע להם אשר אף אחת מאלף אלפי אלפים רבבות אינם יוצאים ידי חובתם בטובה הנפלאה הלזו, ועדיין עירומים הם ממש שלא עשו שום עשיה נגד טובת הבורא.
8
ט׳עוד יאמר עירומים הם מאור תענוג גדולת הקב"ה כיון שראו אשר לא זה הוא ישובו של כל עולם כי אם יש מדרגות פחותות הרבה ובודאי העולמות אשר למעלה מזה אין שיעור וערך לנופת צוף מתיקות עריבות אור זיוו והדרו ותענוג הנמצא שם, ומכל שכן בחדרים הפנימיים ביותר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ועד עתה סברו שכמדת החיצונות כך מדת העליונות וכולם שוין באור פני מלך חיים, וכעת הוא שנתודע להם אשר אין זה אחת מני אלף לגדולת הגבוה מעליהם ועדיין הם עירומים מכל, באופן שאינם יודעין כלל מגדולת מלכם, והנה אמרו חז"ל (עירובין י"ח:) אדם הראשון חסיד גדול היה העלה זרזי תאנה על בשרו וישב בתענית וכו'. ללמדך שהצדיקים בדבר שחוטאין בו מתרצים, בתאנה קלקלו ובתאנה נתקנו, ופירש רש"י זרזי תאנה חגורות, ולזה אמר הכתוב מיד כשידעו כי עירומים הם ונתודע להם גדולת הבורא ואת אשר חטאו לפניו אז ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות כלומר שהעלו זרזי תאנה על בשרם לתשובה בכדי לתקן את אשר עוותו.
9
י׳או אפשר לצד שנאחזו ברע הן אמת שעל ידו הבחין הטוב עם כל זה יראו לנפשם שלא להתמשך ח"ו אחרי הרע בתאות לבם, ואולי הרע תואנה הוא מבקש להיות יניאון את לבם מאחרי ה' חלילה, על כן אמר ויתפרו עלה תאנה כלומר שהתדבקו עצמם בה' ביחוד שלם כתופר שתי תפירות להורות על חיבור גמור שלא יוכל עלה תאנה לבוא עליהם כי אם ויעשו להם חגורות על דרך שאמר הכתוב (דברים י"ח, ט') לא תלמד לעשות אבל עתה למד להורות לאחרים (סנהדרין ס"ח.), ואמרו ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כי זהו עיקר התשובה הגמורה לעבוד ה' עם כוחות התאוה והרע, כלומר בזה האש והחימום שבער לבו וחמדה לתשוקת העבירה בזה יחמוד ויחשוק ויבער לאהבה את ה' ולדבקה בו, כי גם ביצר הרע אין בו כי אם כח ואור ה' אשר נתלבש בו בכדי לנסות ידידיו להעניקם מטוב ברכותיו, וכשאדם נותן זאת אל לבו אשר אין בכח הרע כי אם כח ה' הרוצה שישבר התאוה ההיא ויכניעה, תיכף ישוב לבבו אל ה' אלהיו. וכאשר כתוב בשם איש אלקים הבעש"ט זצוקללה"ה זי"ע, על פסוק (תהלים צ"ב, י') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, כלומר כאשר ישים האדם אל לבו אשר כל אויביו שהוא היצר הרע וכל כתות הרעים אינם אלא ה' בעצמו ובכבודו שנתלבש בו לנסותו אז תיכף יאבדו ויכנעו כלם, וזה הבחינה האמיתית להיות בדבר שחוטאים בו מתרצים במדה זו גופא שעשה העבירה במדה זו יעבדו ה' וכמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ו.) האי מאן דבמאדים או מוהלא או גזלנא. כי נולד במדת הרציחה ואם חטא בזה יהפך זו המדה גופא לעבודת ה' למול את בני ישראל להכניסם תחת כנפי השכינה וכמו כן בכל המדות רעות ולמשל במדת הגאוה הנתעבת ומשוקצת לפני אדון כל, יותר מכל מדות רעות שבעולם יוכל להתגאות בלבו לדבר ה' לומר אשר ודאי ודאי אם ארצה אוכל לעשות נחת רוח לבוראי כאחד ממלאכי מעלה כי התורה נתונה בקרן זוית וכל הרוצה לזכות בכתרה יבוא ויזכה, והתורה העידה (דברים ל', י"ד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, והעיקר כאשר לא אפנה מחשבתי בכל רגע ורגע לשום דבר אחר כי אם לשמו באהבה והכל באמת ובתמים הקב"ה יקבל נחת רוח מזה. ועל כל זה אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תת"ל) חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו' ולכאורה הוא גבהות לחמוד על דבר גבוה כזה אבל בזה נאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' שלעבודת ה' צריך להגביה לבו. וכל אשר יעשה ממעשים הטובים לא יהא נחשב בעיניו כלל רק יחמוד לעוד יותר ויותר. וכדומה, במדת הליצנות יוכל להתלוצץ ממדות הגרועות ומעוברי עבירה, (וכאשר הארכנו בזה בספר סידורו של שבת שורש ו' ענף ג') ולזה ויתפרו עלה תאנה כי בתאנה קלקלו כאמור והם תפרו וחברו זה לה' ויעשו להם חגורות לחגור ולהתאזר לעבוד בכוחות האלה לה' הטוב, והוא בחינת (תהלים מ"ה, ד') חגור חרבך על ירך גבר הודך והדרך, כי כל בחינת הגבורות הם הממשיכים האדם לבחינת התאוות והרע, וצריך להיות בזה גבור הכובש יצרו ולחגור החרב שהיה מוכן לרציחות. להרוג בו אויבי ה' שהוא כיבוש התאוות והכנעת כוחות הרעים וכאשר נעשה כל אלה שהרגישו אדם ואשתו והכירו מגדולת וכבוד בוראם וזיו יקר תפארת גדולתו אשר אין לה שיעור וערך וגודל טובו וחסדו עליהם ואת אשר עוותו נגדו. אז אמר הכתוב,
10