באר מים חיים, בראשית ד׳:ג׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 4:3
א׳ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל וגו'. לא מפורש בכתוב מה היה חטא קין שביזה המקום את מנחתו ולא שעה אליה. ונראה לומר כי הנה ג' דברים צריך להיות בעת אשר יביא האדם את קרבנו לפני ה' ואז ירצה לו לכפר עליו. א', אשר ידוע מספרי קודש אשר עיקר תועלת הקרבת הקרבן לכפר על עוונות האדם העיקר הוא לתת נפשו ולבו לה' אל עליון באמת לאמיתו לצייר בנפשו שכל אשר נעשה לבהמה זו הכל היה ראוי אליו לְהֵעָשוֹת כן בו לשוחטו ולזרוק דמו על המזבח להיות כליל אשה לה' וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא. כי במה אכף לה' אקדם לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו' (על פי מיכה ו', ו'). כלומר לפי שורת הדין לא יצא אדם חובת בוראו להקריב אליו פרים עתודים בני בשן בעד אשר המרה מאמר פיו יתברך כי אם את נפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף. כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה לולי רחמי ה' וחסדיו כי מעולם המה שצוה להביא קרבן בהמה תמורת נפשו. והעיקר הוא, התשובה הגמורה בלבב שלם שיתחרט מאוד על מורדו בה' אלהיו ויקבל עליו מעתה לעזוב פשעיו. והיה צריך לסמוך שתי ידיו על קרבנו ולהתוודות. על חטאת, עוון חטאת. ועל אשם, עוון אשם וכו'. כמו שאיתא ברמב"ם (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד). ולתת נפשו ולבו באמת לה' אשר מעתה יְיַחֵד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו לה' אל אמת, באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה ואז ונרצה לו לכפר עליו ועל זה אמר הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כלומר עיקר הקרבן הוא מכם מלבבכם ונפשכם להיות את נפשו ישא לה' ואז מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כלומר תתנו לה' מן הבהמה וגו' תמור נפשכם. אבל גם בזה, העיקר תקריבו את קרבנכם שתתנו לבבכם ודעתכם באמת לשוב אלי מעתה, ויצויר בנפשכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, וכל העשוי לבהמה זו כאילו עשוי לכם ממש. וכן אמרו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תמ"ז) בפסוק (שם ב', א') ונפש כי תקריב וגו', מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. כי העיקר הוא נתינת הנפש והלב להכניע לבו הערל במה שיודע אשר היה ראוי לשפוך דמו אשר בקרבו כאשר עשה לפר הזה. והב' הוא, מה שידוע אשר כל דבר שאדם נותן משלו לה', צריך לתת המובחר והמשובח באשר יש לו, כמו שמובא ברמב"ם ז"ל (בסוף הלכות אסורי המזבח) וזה לשונו: הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו. וכן הוא אומר (ויקרא ג', ט"ז) כל חֵלֶב לה'. וכן כתב הרב המקובל בספר תולעת יעקב (בסתרי הברכות) וזה לשונו: כי כשאדם מאכיל את העניים על שולחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השולחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה, וכתיב (במדבר י"ח, ל') בהרימכם את חלבו ממנו, חֵלֶב הוא דבר משובח כמו (בראשית מ"ה, י"ח) את חלב הארץ. כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה וכו' עד כאן, והג' הוא, מה שאמרו חז"ל (אבות ג', ח') ר' אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים-א כ"ט, י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ועיקר הדבר כי כשאדם נותן משלו לה' ואם הוא יודע שכל אשר יש לו הוא של ה' ממש והוא אינו אלא כאריס בקרקע ה', אז מה שנותן בעין יפה נותן ובנפש חפיצה למאוד ואינו מיצר לו על אשר יחסר מיגיע כפו, כי יודע אשר לה' הארץ ומלואה ונתנה לבני אדם שיהנו גם הם ממנה כאריס העובד בקרקע שנוטל לשליש ולרביע מה שתוציא הארץ והשאר לבעל הבית וכן הוא שמח בחלקו למאוד מה שגם הוא נהנה ממנה ועיקרה נותן לה' לעשות נחת רוח לפניו לעניים ולבנין בית הכנסת ובית המדרש ולשארי דברי מצוות ולהקריב שלמים לה' פרים.
1
ב׳ובכל השלושה דברים האלה נשתנה קרבן קין מהבל ולזה אמר הכתוב ויבא קין מפרי האדמה. כלומר שלא הביא כי אם הפרי ולא הביא את נפשו ולבו עמו, לשאת נפשו אל ה' לומר אשר בעצמי הייתי ראוי לזה להקריב עצמי לה' ולמסור כל כוחי מורשי לבבי לה'. ועוד, לא הביא כי אם מפרי האדמה ולא מראשית כל פרי האדמה שהוא הטוב והמשובח שבפירותיו. כי הביכורים הם הראשונים הטובים והיפים שבפירות, והוא הביא מן הגרוע. וחז"ל אמרו (תנחומא בפרשה זו) זרע פשתן היה. ועוד, כי לא הביא כי אם מפרי האדמה מנחה לה', כלומר, שלא הביאם כי אם בתורת מנחה ומתנה שנותן לו משלו כאילו כל הארץ ומלואה שלו הוא, והוא משלו מתנדב מנחה ומתנה לה'. ולא שם לבו לומר כי לה' הארץ והכל של הקב"ה. כי אם הכל שלו הוא, והוא נותן לו מתנה מיגיעו, ועל כן התנדב בעדו הגרוע שבכל נכסיו. ולא כן עשה הבל כי והבל הביא "גם הוא" כלומר, שהביא גם את עצמו, כי נפשו ולבו מסר לאל בעת הקרבת קרבנו כי זה הוא עיקר הקרבת הקרבן לקרב נפשו וכוחי הלב לה' באמת ובתמים, וכן פירש הרב האלשיך זללה"ה בזה ועוד הביא גם הוא כלומר שנעשה טפל ונטפל לומר שגם הוא נהנה מקנינו ובאמת הכל הוא של הקב"ה ונתן לו משלו וגם זאת הביא להקב"ה שעשה עצמו שאינו רק טפל להיות גם הוא נהנה מגדולי קרקע והכל של בוראו הוא, ועל כן לא כתב בו מנחה כי לא התנדב בתורת מתנה משלו רק בנתינה למי שכל אלה שלו הוא, והוא אריס בקרקע לשליש ולרביע ולא יותר, ועוד הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. שהביא הראשית וביכורים שהוא הטוב והמובחר שבכל קנינו והרים את חלבו ממנו לקיים כל חֵלֶב לה', ועל כן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, כי ה' הטוב הרוצה בטובת עבדיו הוא מקבל את כל אשר יביא אדם קרבנו לה' קדשי גבוה או בדק הבית או הקדש עניים כאילו נתנה לו האדם זאת במתנה משלו מיגיע כפו, בכדי לתת לו שכר על זה כמאמר הכתוב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר כאילו הוא עשה הדבר בעצמו וזה הוא שלו ממש ומתנדב מעמלו ויגיעי כפו לה', וזאת הוא ברוב חסדי שמים, ועל כן שעה ה' אל הבל כלומר אליו בעצמו מה שהקריב נפשו ולבו לה', והבל הוא אותיות הלב לומר שהקריב לבו לה', ואל מנחתו שקיבלה בתורת מתנה מאתו וכאמור. ואל קין לרוע לב קין מה שגבה לבו בה' ולא מסרה לו באות נפשו, ואל מנחתו, במה שסבר שמנחה הוא נותן לאלהים משלו כדרך המביא למלך בשר ודם בדרך והקריבו לאיש מנחה וכדומה, ושעל כן היה מנחתו גרוע שבנכסיו לא שעה, ועל כן אמרו חז"ל שם (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תמ"ז) בלשונם ונפש כי תקריב קרבן מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני, ולכאורה למה דוקא דרך העני להתנדב מנחה והלא גם העשיר שדרכו להקריב להקב"ה מכל מה שיש לו מקריב קרבנו גם מנחה גם שלמים גם שארי קרבנות כי למה לא יתנדב לאל גם מעט סולת עם קרבנות שוריו. אך הוא כאשר כתבנו, כי באמת לא שייך כלל לומר שאיש מקריב מנחה לה' שהוא לשון מתנה מאתו ומה יוכל האדם ליתן לבוראו אם הכל שלו והיאך שייך בזה מתנה והוא אינו אלא כאריס והכל של בעל הבית, ואמנם בעני שבישראל אשר אין לו אף למזונותיו כי אם בצמצום, ומצמצם ממזונו ולוקח מזון נפשו ומקריבה לה', אף שגם זה של ה' הוא, אכן ידוע אשר הקב"ה ברוב רחמיו הוא האל הטוב והחסד האמיתי ובודאי נתן זה מעט המזון לעני הזה במתנה גמורה להחיות נפשו ולא חייבו בשום אופן לתת מזה אליו וכאשר פסקה תורה הקדושה כזה לענין הקדש עניים אשר מזונות עצמו קודם לכל אדם (כמו שמובא בהג"ה בשולחן ערוך יו"ד סימן רנ"א סעיף ג') ועל כן זה העני המקריב מזון נפשו מפתו ממש, יוכל לתפוס על זה שם מנחה, כי נותן ממזונו שנתן לו הבורא, לה'. ועל כן אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו ולכאורה למה גם העשיר בשורו לא יחשב כאילו הקריב נפשו כיון שגם הוא נותן מערכו לה', ואולם נשתנה מנחת העני מכל הקרבנות שהוא נוטל מזונות נפשו ומקריב לה' הרי ממש מקריב נפשו לה', כי זה היה לו להחיות נפשו ולא כן העשיר בשורו אשר נשאר לו להחיות נפשו ועל כן לא שייך תורת המנחה להקרא בשם מנחה ומתנה לה' כי אם מנחת עני באם דל הוא ואין ידו משגת, ובזה ונפש כי תקריב קרבן מנחה כנאמר.
2