באר מים חיים, בראשית ו׳:כ״אBe'er Mayim Chaim, Genesis 6:21
א׳ואתה קח לך מכל מאכל וגו'. גם זה צריך להבין למה יצטרך הקב"ה להזהירו בדבר האכילה שיכין לו מאכל וכי נח לא בינת אדם לו להבין מעצמו להכין טרף לביתו עד מלאת זמן ישיבתו בתיבה. ואם עיקרו נאמר להכין מזון לבהמות וחיות אשר אתו גם זה לאו דוקא כל כך, כי מאחר שקרא הקב"ה לנח צדיק ודאי יודע צדיק נפש בהמתו ויכין מזון וטרף לברואי אלהינו יתברך שמו.
1
ב׳ואולם נודע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת יום הכפורים) שטעם חמשה דברים אשר נאסרו ביום הכפורים הנקראים חמשה ענויים הוא עבור שעליית המלכות אז לבינה לקבל ממנה ה' קולות הפנימיות ולא חיצוניות כלל, ולכן נאסר דברים הגופניים והחיצוניים שהוא אכילה ותשמיש ושארי דברים, ואמנם צונו הקב"ה במצוה לאכול בערב יום הכפורים דוקא, ואז היא מקבלת בחינת החיצוניות בכפליים, כי מצות אכילת ערב יום הכפורים היא כשיעור ב' ימים כמו שכתוב בדבריו שם, ומקבלת החיצוניות גם על יום הכפורים, ובזה די לה ביום הכפורים לקבל הפנימיות לבד.
2
ג׳והנה מבואר (בליקוטי תורה פרשה זו) שטעם מה שנאסר לנח וכל הברואים לשמש מטתם בתיבה עבור שהיא מרמזת בסוד אימא עלאה שהיא סוד עולם הבא ויום הכפורים, שאסור בתשמיש. והנה לכל הדברים האלה אפשר שהיה עולה בדעת נח כשם שאסר לנו את הנשואות לבוא אליהם בדרך כל הארץ, אף אכילה תהיה אסורה כמו עיצומו של יום הכפורים שאסור גם באכילה, ואכן באמת נהפוך הוא וכאן היה המצוה דוקא באכילה כי הנה בליקוטי תורה (שם) כתב וזה לשונו: בהיות עוון דור המבול השחתת זרע לבטלה וידוע כי דבר זה גורם למעלה שיצאה הטיפה מן הזכר ואין הנוקבא מקבלתו אלא אוחזין בו החיצונים וזה סוד וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה הארץ שלמעלה, ומה היה השחתתה כי השחית כל בשר דהיינו יסוד העליון הנקרא כל, את דרכו על הארץ ולא בנוקבא ובזה נשחתה שלא היתה מעלה מיין נוקבין כלל, ועל כן הביא עליהם את מי המבול שהעלתה היא המיין נוקבין שלה היינו הגבורה, וכשבאין מיין דכורין על הגבורה שלה נמתקו הגבורות וכו' אבל השתא לא היה מיין דכורין כלל אלא כולם היו דינים קשים. וידוע כי הה' גבורות הם ה' אותיות אלהים וכו' עד כאן.
3
ד׳והנה נודע אשר סוד האכילה הוא לעלות מיין נוקבין בשתי פעמים אכילה, דהיינו האכילה וטחינת המאכל מתקנים אותיות מ"ן מן גבורות מנצפ"ך (ועיין בדברי הרב ז"ל בכוונת השמונה עשרה במלת ופי יגיד) וגם נודע אשר אדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר מפני שהיו הבעלי חיים מתוקנים בימיו ולא נצרכו לבירור לברר הטוב כי היו כולם בבחינת הטוב וגם אחר החטא שאכל מעץ הדעת וגם הם כולם אכלו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ה') ונתקלקלו בשעת מעשה אך אחר זה הקריב שור פר מקרין מפריס וחזרו ונתקנו כולם, וכשלא הוצרכו לתיקון נאסרה האכילה מהם כמו שאיתא בדברי מרן האר"י ז"ל. ואך במבול לפי שהשחיתו דרכם חזרו ונתקלקלו וצריכין תיקון עד היום לברר כל בחינת הניצוצי קדושה שבהם להעלותם למרום שבתם ולכן הותר לנח הכל כנודע, אשר על כן בזמן המבול שהיה העולם חסר המיין נוקבין כי אף בחיים חיותם של הדור הרע הזה לא עלה המיין נוקבין והארץ נשחתה כנזכר למעלה ואף כי אחרי מותם, ולשתי כוונות האלה אמר הקב"ה לנח ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, מכל הוא מיין נוקבין במספר השוה כלומר שצריך אתה להעלות המיין נוקבין שהוא עיקר עמידת וקיום העולם להעלות מיין נוקבין ולהוריד מיין דכורין בשפע וברכה. מאכל הוא שמות הוי"ה ואדנ"י במספר השוה כלומר כי חוץ לזה אתה צריך לתקן הבהמות והחיות לברר הניצוצות שעל ידי השמות הללו נעשה הבירור כנודע, ועל כן צריך אתה דוקא לאכילה ולא להתענות כיום הכפורים, ולזה אמר לו אשר יאכל כלומר אלו שהם בבחינת האכילה שיוכל הטוב שבהם להתברר על ידי האכילה מה שאין כן בהמות ועופות הטמאות או בהמות בהררי אלף הידועים, שלא יוכל הקדושה שבהם להתברר עתה עד אחר ביאת המשיח זה לא תקח רק מאכל אשר יאכל. ואספת אליך, כי עיקר בחינת הבירור הוא להעלות מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר עד שנעשה על ידי האכילה כמו אבר אחד מאברי האדם עצמו, והוא ממש ואספתו אליך, וכאשר כן תעשה אז והיה לך ולהם לאכלה, כי הנה אדם הזוכה להעלות המיין נוקבין על מכונו כאשר נצרך, הנה מוריד על המיין נוקבין הזה מיין דכורין מאור פניו יתברך ונמתקו הגבורות הנרמזות במיין נוקבין מאותיות מנצפ"ך הנמשכות מה' אותיות אלהים כמו שאיתא בדברי הליקוטי תורה הנ"ל בלשונו: וכשבאין מיין דכורין על הגבורות שלה נמתקו הגבורות וכו', וגם על ידי תיקון הבהמות ובירור הניצוצות נמתק שם אלהים כידוע.
4
ה׳והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') אין והיה אלא שמחה וזה והיה לך ולהם לאכלה כי לאכלה הוא מספר אלהים שעל ידי אכילתך יומתק שם אלהים להעשות בשמחה ונתת לך ולהם כי אתה והבהמות והעופות שבעולם על כולם יומתק שם אלהים והי"ה לשמחה ונחת כמדובר, ואינו דומה כלל ליום הכפורים כי שם כבר קיבלה המיין נוקבין בחיצוניות מערב יום הכפורים על יום הכפורים, וביום הכפורים הנה היא עולה במעלות לקבל הפנימיות לבד על ידי קולות הה' תפילות שביום הזה, ולא לקבל שום חיצוניות ועל כן נאסר כל בחינת החיצוניות, ונעשה יום כפו"ר שמשלבין את הכ"ו הרומז לשם הוי"ה באותיות פ"ר שהיא גימטריא מנצפ"ך שהם הדינים בכדי להמתיקן, אבל בעת הזאת עיקר המתקת הדינים לא יהיה כי אם באכילה שעל ידי זה יעלה המיין נוקבין לקבל מיין דכורין ויומתקו הגבורות ויתוקנו ניצוצי הבהמות והחיות, ומה שנאסר הזיווג לא בשביל כדי שתקבלו מפנימיות אין זה עתה רק כיון שהוצרכה המלכות להעלות המיין נוקבין בעצמה בלתי הורדת המיין דכורין ועל ידי זה התגברו הדינים מאוד בעולם שאין מי להמתיקן, והעולם שרוי בצער ואתם נחבאתם בסוד עיבור הולד הניתן במעי אמו שמשתמר ומתחמם שם בכדי להגמר בבחינת הקטנות, והאם מגינה וחופפת עליו שלא יֵרָאֶה חוץ למען לא ישלטו בו מכוחות החיצונים ועין הרעים, לרוב קטנותו. ולזה נאסר הזיווג כי הזיווג הוא בבחינה אחרת לגמרי ורומז על בחינת הגדלות ומוחין הראויין. ועתה, חלילה לעשות זה שלא יאחזו בכם כוחות החיצונים והרע לפי שהדינים גברו מאוד בעולם ותוציאו על ידי זה עוד כוחות הדינים ועל כן אמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ז') (על פסוק (איוב ל', ג') בחסר ובכפן גלמוד) בטעם איסור התשמיש לנח וכל אשר אתו וזה לשונם: אם ראית חוסר בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. וכן אמרו חז"ל בגמרא דידן (תענית י"א.) אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון שנאמר (בראשית מ"א, נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וכו' עד כאן. כי עיקר הטעם הוא לפי שאז הדינים גוברים בעולם וטוב לאדם לְהֵעָשוֹת בבחינת קטנות כקטן שנולד למען לא ישלטו זרים בנכסיהון ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ובחינת הזיווג היא בחינת הגדלות, ודבר בעיר כנס רגליך (בבא קמא ס':) והבן, אבל לא נאסר להם התשמיש שיקבלו מפנימיות, ומה שזכר הרב בליקוטי תורה בדבריו כמו יום הכפורים רצה לומר לפי שעתה המה בבחינת עיבור האימא כמו ביום הכפורים שעליית המלכות באימא אבל אין הטעמים שוים וכאן עיקר הטעם לפי שהם בסוד הקטנות והעיבור, וחלילה על ידי זה יוציאו עוד כוחות הדינים בעולם. ולזה אמר,
5