באר מים חיים, בראשית ו׳:ג׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 6:3

א׳ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רבו פירושי פסוק זה וגם אנחנו נפרשהו לפי דרכינו. כי נודעת לכל מאמר הכתוב מה שמוכיח ה' יתברך אותנו (ירמיה ב', י"ג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקום מים חיים לחצוב להם בֹּארות בּ0ֹארֹת נשברים וגו'. ופירושו על פי המבואר באמרי קדוש אלהים (בעץ החיים בשער הקליפות פרק ג') עד היכן הגיע שורש חטא אדם הראשון כי את זה לעומת זה עשה אלהים וכל מה שיש בקדושה יש נגדו בקליפה וגם הם המה בבחינת אצילות בריאה יצירה עשיה ובפרצופים שבכל עולם ועולם כמו להבדיל בקדושה. וכשחטא אדם גרם פגם וקילקול בשתים שהן ארבע עולמות הקדושים, וגרם תיקון בעולמות הקליפות חלילה כי הוריד מאור הקדושה אל תוך הקליפה והכהה אורה של הקדושה שלא תאיר כל כך, והוסיף אור הטומאה, כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואז תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה ההוא עבדא בישא ס"מ זעיר אנפין דקליפה שקיבל המלוכה והמה השתים רעות שגורמים בני ישראל בחטאם, א' סילוק אור הקדושה, והב' רבות נר הקליפה, כי כל זמן שאור הקדושה מאיר באורו, כל הקליפות מטמרין ומחבאין בנוקביהון כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב) תזרח השמש יאספון. וכאשר ח"ו יכהה אור הקדושה יאיר אור הקליפה ובזה שמים אור לחושך, כלומר במקום אור גורמין חושך שהוא סילוק האור שעל זה נאמר (שם י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו. וחושך לאור, מקום החושך יאיר אורה וכשזה קם זה נופל והוא בחינת ארור הנזכר בכל מקום כי תוקף הקליפות נקראים על שם הריש שהוא רע ורשע וכשיורד לתוכם אור הקדושה בבחינת גלות המר והנמהר אז נעשה ארור ח"ו ונתקלל הארץ וכל יושביה, כי הם אינם חפיצים בישוב הארץ ותולדותיה, וחפיצים במדבר שממה דוקא, וכשהמלוכה בידם ח"ו עושים מה שלבם חפץ.

ב׳ועל כן כאשר חטא אדם וקין ודור אנוש חזר העולם לאחוריו בכמה דברים המבוארים במאמרי חז"ל ולכולן נאמר בלשון ארור. לאדם נאמר (לעיל ד', י"א-י"ב) ארורה האדמה בעבורך וקוץ ודרדר תצמיח לך. ולקין נאמר ארור אתה מן האדמה וגו' לא תוסף תת כוחה לך. והכל כי נתגבר כח הקליפה בבחינת ארור והתחיל להתקלקל העולם מתיקונו לזרוע חיטים ולקצור קוצים ולא יהיה התלם רוצה לֵיחָרֵש ולא השור לחרוש ומים מציפים קבריהם ושארי דברים הקשים וכמעט שהיה העולם מתבטל מכל וכל.

ג׳ואך הנה נודע מאמרם (בברשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וידוע שאין זה שייך בחוקו יתברך לומר שחזר ממחשבתו כי מביט לסוף דבר בקדמותו ולא אדם הוא ויתנחם, וכבר כתבנו בזה בכמה פנים. ואולם עתה נראה פירושו אשר כל זה היה במחשבה הראשונה שבתחילה יהיו מתנהגים במדת הרחמים וכן היה בעשרה דורות שמאדם ועד נח שהיו מכעיסין ובאין ונתקלקל הארץ ומלואה והיה ניכר הפגם אף בחיצוניות העולמות למען ידעו הארץ ויושביה אשר אית דין ואית דיין וכי אין העולם עומד, כי אם בשמור ישראל את התורה. ולולי שהיה צדיק אחד שתול בכל דור ודור מהם כמו משותלח וחנוך בן ירד וכדומה היה מוחזר העולם לתוהו ובהו לרוב תוקף הדינים שהיו מוקדין אז. ואך הנה ראה שאין העולם מתקיים, פירוש בתחילה ראה שלא יהיה כך לעולם כי אין העולם מתקיים, ועמד ושיתף מדת הרחמים שמימות נח ואילך יתנהג העולם ברחמים כי והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג', י"ד) שלא עשה את האלהים הדין החזק, להתנהג בו דורות הללו כי אם שיראו מלפניו שידעו אשר על ידי העבירות מתקלקל גם חיצוניות העולמות תבל ויושבי בה שלא ירצה התלם לֵיחָרֵש ולהיות המים מציפים כאמור, ותחת חיטה תוציא חוח קוץ ודרדר. ומימי נח ואילך התחיל העולם להתנהג ברחמים מעט מעט וקודם כל היה דבר ה' שלא תקולקל העולם גופא בעוונות בני אדם כי אם כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ד:) שאלו פילוסופין את הזקנים בארם, אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה, אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר הרי שגזל סאה של חיטין והלך וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידים ליתן את הדין וכו' עד אלא שמטריחין אותי וכו'. ופירש רש"י שהרי גזירה הוא מלפני שינהוג העולם כמנהגו, ולכאורה לא ידענו מקום גזירה זו שגזר הקב"ה שיהיה העולם כמנהגו נוהג, ולדברינו נכון שהתחיל מימות נח שנאמר בו (בראשית כ"א, כ"ב) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' עד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו. כלומר שלא ישתנה מנהג האדמה עבור עוונות בני אדם רק שיהיה העולם נוהג תמיד כמנהגו ומעת הוולד נח התחיל זה במעט כמו שאמרו (בראשית רבה כ"ה, ב') כיון שעמד נח נחה, שהארץ תוציא זרועיה והשור יכניע ראשו לחרישה, וזה היה עבור שיתוף מדת הרחמים שעלה במחשבה שיתחיל מימי נח שלא יתקלקל העולם בעוונות האדם כי אם השוטה שקילקל הוא יתן את הדין. והפגם לא יגיע כי אם לפנימיות העולמות ולא יורגש כל כך בחיצוניות העולם להתבטל, רק כי פועל אדם ישולם לו להיות מי שקילקל יתן דין וחשבון ועל דרך שפירש הרב הגילאנטי פירוש מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול. על דרך משל למלך שבא אחד ומרד נגדו, והמלך מתכעס על זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו. מה עושה לוקח איש הלזה ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם, והם עושין המשפט להשיב גמולו בראשו ועל ידי זה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו, וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא מערב רע בטוב והוא נקרא דמע מלשון עירוב מלשון המטמא והמדמע וכו' וכדומה (גיטין נ"ב:). וכדי שלא יהיה פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם וכסא המלוכה נקי עד כאן דבריו.

ד׳וזה ממש כדרכנו הלזה אשר השוטה שקילקל הוא נותן הדין ומקבל עליו היסורים בעד חטאו ועולם כמנהגו נוהג שלא ישנו מדתן שהמאורות יאירו והארץ תוציא צמחה, וזה שאמר הכתוב אחרי אומרו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו שפירשנו שלקחו דוקא אשה מתחת בעלה. מכל אשר בחרו, אף בהמה וזכר כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה'). וזה נראה שעשו בכוון להכעיס בוראם מה שלא מצינו כן בחוטאים הקודמים קין ודור אנוש והיה מן הראוי לשחת העולם בעבורם לגמרי ויבוטל מנהג העולם מכל וכל, וכמו שקילל קודם האדמה בעבור האדם, אמנם לאשר הזריח כבר אורו של נח הצדיק שבימיו שיתף הקב"ה מדת הרחמים שלא לקלקל העולם בעבור עוונות בני אדם על כן אמר ויאמר ה' זהו מדת הרחמים ששיתף, לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר שלא ידון רוחי בקרבי בעבור האדם. לעולם, שאדון את העולם עבור חטאם, לא כן אעשה כי אם שוטה שקילקל הוא יתן את הדין ועולם כמנהגו יהיה נוהג וזה שאמר בשגם הוא בשר, ופירשו חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ו') הריני משגמן ביסורים פירוש מקשרן ביסורים. עליהם אביא את מי המבול לשחת כל בשר כי הם חטאו, אבל עולם כמנהגו יהיה נוהג.

ה׳ונמצאת אתה אומר שמעת הולדת נח התחיל השיתוף מדת הרחמים בדין שלא לשחת העולם בעבור עוונות האדם, ואפשר שגם עבור זה פירש רש"י גזירה הוא מלפני שעולם כמנהגו נוהג ממה שאמר כאן לא ידון רוחי באדם לעולם, ואמנם כיון שמצאן רובן ככולן רשעים הטביע את כולם במי המבול ואף מעט דבמעט הטובים שבהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה') כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרולמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וכו'. כי משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע כאומרם ז"ל (ילקוט יהושע רמז י"ג). ואף הבהמות והחיות וכל החי נגועו כי הלא כולם צרכי האדם הם ובהאסף האדם נאספים גם המה, ואך בהקריב נח את קרבנו לפני ה' אחר המבול וירח ה' את ריח הניחוח הוסיף להבטיח דבר חדש שלא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, שזה לא אעשה שלא יהיו הבהמות והחיות נגררין אחרי האדם להיות אבודין בעוונם וגם עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' עד לא ישבותו. שגם ימי הארץ וצבא השמים לא ישבותו הם בעבור האדם, כי אם האדם לבדו שחטא חוץ ממה שלא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם שזה כבר נוהגת מיום אשר נולד נח גם זה אעשה כאמור.

ו׳גם אפשר לומר שעבור זה חזר לומר לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם אף שכבר היה נוהג דבר זה מעת הולדת נח בכדי לחזק הדבר לשבועה כמו שאמרו רבותינו (שבועות ל"ו. ועיין ברא"ש שם) שזה אשר כפל דבריו כאן הוא לשבועה והוא מאמר הכתוב (ישעיה נ"ד, ט') אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולפי שדור המבול חטאו בערוה הנקרא שאר בשר כמאמר הכתוב (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. וחטא הזה נקרא בכתוב בלשון ובשר קודש יעברו מעליך (ירמיה י"א, ט"א). על כן אמר בשגם הוא בשר לפי שחטאו בבשרן אני מוכרח להביא עליהן את מי המבול כי ברותחין קילקלו וברותחין נידונו כמאמר חז"ל (זבחים קי"ג:). ואך והיו ימיו מאה ועשרים שנה כתרגומו ארכא יהבינא להון מאה ועשרין שנין אם יתובון כנודע.

ז׳או אפשר שלכך הקציב הקב"ה זמן טרם הביאו את המבול ק"כ שנה נגד ק"כ צירופי אלהים הידוע ליודעים, מדת הדין החזק שגזר להטביעם במבול והיתה כוונת הקב"ה בכדי שנח צדיק הדור יבקש רחמים עליהם לבטל מעליהם הגזירה קשה הזו ונתן לו זמן ארוך אשר בכל שנה יתקן וימתיק צירוף אחד מצירופי אלהים, כי נח היה צריך סעד לתמכו ולפי ערך מעלת צדקתו היה צריך זמן בזה לתקן בכל שנה צירוף מצרופי אלהים, ואך הוא לא עשה כן ולא התפלל על דורו שעל כן נקראים מי נח כמאמר חז"ל (בזוה"ק ויקרא ט"ו.). ועל כן רמז בפסוק הזה שם משה רבינו ע"ה כמאמרם ז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין שנאמר בשגם הוא בשר בשגם זה משה חושבנא דדין כחושבנא דדין ולכאורה לפלא מה למשה רבינו כאן להיות נרמז בין הרשעים האלה, ואכן הנה אמרו חז"ל (דברים רבה י"א, ג') נח אומר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול ומשה אומר לו אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני כתיב (שמות ל"ד, י"ד) וינחם ה' על הרעה. ועל כן אמרה התורה בשגם הוא בשר כלומר הרי גם משה הוא בשר שנולד מבשר ודם ילוד אשה והציל את כל דורו עמו על כן והיו ימיו מאה עשרים שנה אאריך לנח צדיק הדור כל כך ואולי יציל את דורו להמתיק ק"כ צירופי אלהים מעל דורו הכל כנאמר.