באר מים חיים, בראשית ו׳:ט׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 6:9

א׳אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו'. כבר היה דברינו בסיום הפרשה שלפנינו בביאור כתוב הזה ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') גם שם ביארנוהו, ועוד לאלוה מילין בפירושו, וידוע מה שיש לדקדק בו במה שהתחיל הכתוב לספר בתולדות נח וסיים בשבח עצמו נח איש צדיק וגו' (ועיין רש"י), והנראה בזה כי הנה נודע אשר כל עניני העולמות שלמעלה ושלמטה כולם המה בבחינת ג' קוין הידועים שהם הגדולה והגבורה והתפארת ואין שום דבר מדברי העולם שֶמֻצָא מהם והם כללות כולם אך שהם מתפשטים ומתפרשים לענפים רבים רבבי רבבות אין מספר, אבל בכללות הם עיקרים לכל הדברים, והם עיקר המרכבה העליונה שעליה אמר משה רבינו ע"ה (ברכות ל"ב.) ומה אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד לפניך וכו'.

ב׳ונודע ליודעי רזי תורה אשר השם הגדול והנורא שם הוי"ה יתברך עיקרו הוא הג' אותיות יה"ו וה' אחרונה אינו אלא כפל הה' ראשונה והוא בחינת ג' אבות אברהם יצחק יעקב שאמרו רז"ל (בראשית רבה מ"ז, ו') האבות הן הן המרכבה. ופירושו כי הם נעשו מרכבה לאלהותו יתברך בעולם שעל ידם נתוודע ונתגדל שמו יתברך בפי הבריות כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק (בראשית כ"ד, ג') ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו' אמר ר' פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ עד כאן, והם היו מושרשים ומדובקים בג' מדות האלו.

ג׳אברהם אחז במדת הגדולה והוא בחינת החסד וגמל חסד לכל באי עולם והוה קאים בפרשת אורחין לזמן אליו אורחים להאכילם את לחמו ולהשקותם ממימיו הנאמנים והיה רודף תמיד אחר זה לחפש אולי יזדמן לו איזה איש שיוכל לגמול חסדו עמו וכמאמר חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים, ואחז במדת האהבה הגדולה הנמשך מבחינה זו כמאמר הכתוב (מיכה ו', ח') ואהבת חסד וגו'. לאהבה את ה' אהבה גדולה ועזה אהבה שאין לה קץ וסוף כמו שהעיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי, וברוב אהבתו לה' הפיל עצמו לכבשן האש ורצה לשחוט את בנו יחידו אשר אהבו כי אהב את ה' אהבה נפלאה יותר מגופו ונפשו ונפש בניו, וברוב חסדו ואהבתו מסר נפשו ומאודו ללמד לבני דורו דרך ה' בכדי להכניסם תחת כנפי השכינה וכמאמר חז"ל (בספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו'. וגייר אלפים ורבבות גרים מבני דורו כי רבתה בו מאוד מדת החסד הגדול וחפץ באהבת מלכו ובאהבת בריותיו ותאב וחמד להורות להם דרכי ה' ועבודתו והיה הוא מגייר את האנשים והיא מגיירת הנשים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ולזה אמר עליו הכתוב (בראשית י"ח, א') והוא יושב פתח האוהל. הוא האהל שנאמר בו (שמות ל"ג, ז') וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד וגו'. והוא ישב תמיד על פתחו לראות להכניס בו כל עובר ושב ללמדם דרך ה' בחכמה ומוסר להבינם אמרי בינה ולספר להם ממעשה ה' ונפלאותיו ברוך הוא וברוך שמו, ועוד יאמר פתח האהל כי נודע אשר מדת החסד הוא הראשית וההתחלה לשארי המדות ולזאת פתח האהל יקרא לו כדמיון פתח הבית שהוא ראשיתו אשר בו נכנסים להבית.

ד׳יצחק אבינו ע"ה אחז במדת הגבורה וגבר על עצמו לפשוט צוארו לטבח לשפוך דמו כמים להיות לעולה לה', וגם נודע מה שמבואר בזוה"ק (תולדות קמ"א.) בענין הבארות אשר חפר שהיה בגין לאתתקפא במהימנותא כדקא יאות וכל זה היה בתוקף ובחזקות והיה דברי ריבות בינו ובין אבימלך כמה פעמים עבור זה והכל למען כי אחז במדת הגבורה להתגבר על אויבי ה', ועל כן קראהו הכתוב בשם חפירה כאמור (בראשית כ"ו, י"ח) וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו', כי השתדל תמיד בכוחו בגבורת ה' אשר עליו להעלות הניצוצין הקדושים המה רפ"ח הניצוצות שנפלו לקליפות בעת שבירת הכלים הידועים, ולהעלותן בשלימות אי אפשר כי אם במסירת הנפש באמת לה' כנודע מדברי מרן מורינו הרב ר' חיים ויטאל זללה"ה בספרו עץ חיים (שער א' משער הכללים פרק א') וזה הכל בכח הגבורה פחד יצחק שהיה בו ועל כן חפ"ר ומצא בא"ר מים כי נודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד באר שהוא ראשי תיבות ב'ידך א'פקיד ר'וחי שהוא מסירת הנפש לה', בסוד הפקדון ועל ידי זה חופרים את הבאר ביסוד הנוקבא לעשות כלי על ידי ה' גבורות מנצפ"ך הכפולים, ועולה לשם רפ"ח ניצוצין האלו עם נפשו וכו' ובזה נעשה מן חפ"ר רפ"ח והבן, וגם בא"ר ראשי תיבות ר'וממות א'ל ב'גרונם שעל ידי זה וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' כי על ידי המשכת רוממות אל שהוא שפע גדול ונורא אין יכולת בקליפה להתגבר לקבל אור, ומתים הקליפות על החרב הלזו, הכל כמו שאיתא בכוונת קריאת שמע שעל המטה עיין שם.

ה׳וכל זה עשה יצחק אבינו ע"ה בכח הגבורה שבו על ידי חפירת הבארות ועל כן אחז במדת היראה הגדולה לירא את פני ה' הנמשך ממדה הזו, ולזה אמר עליו הכתוב (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ואמרו חז"ל בזה (ברכות כ"ו:) שתיקן תפילת המנחה, וצריך להבין למה דוקא יצא להתפלל תפילתו בשדה ולא בביתו, ובודאי מן הסתם היה ביתו יותר מקודש משדה העולם. אך הענין הוא כי הוא למען שורשו בחינת שמאלא דקדושה פחד יצחק, ושם למולו תמיד היו עומדים תוקף הקליפות הקשות הנאחזים באותיות ק"ר שבאלף בית (כמו שאיתא בהקדמת הזוה"ק ב'.) העולה שין וצריך תיקון תמיד שלא יטלו גם את השין שהוא בקדושה הסמוך לאותיות האלו ויעשו תיבת שקר ויוגבר כוחם. ולרוב פחדו ויראתו על זה, היה מתקן תמיד תיקון שדה הידוע שאמר עליו הכתוב (שיר השירים ז', י"ב) לכה דודי נצא השדה, שנעשה משקר שדה כי מרגל הקוף הימיני נעשה נקודה באחור הריש בצד הימין להעשות דל"ת, ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בתוך הדלת הלז ונעשית ה', ומהקוף לא נשאר רק הדל"ת, והשי"ן במקומה עומדת הרי שדה (כמו שאיתא בכוונות האר"י בקבלת שבת עיין שם) שעליה אמר יצחק (בראשית כ"ז, כ"ז) כריח שדה אשר ברכו ה', שהוא שדה חקל תפוחין, שדה הראוי לזריעה המוכן לקבלת כל מיני ברכות ורוב טוּב, ויצחק עבור שורש בחינת נשמתו שהיה קרוב אל החיצונים מצד הגבורות הקדושים שהיו נמצאים בו, ולרוב יראתו ופחדו מאלהים, הוצרך לעשות תיקון הזה ביותר, ויותר בכל מנחת ערב שאז הוא התגברות הדינים בעולם, ופחד ורעד אל ה' ואל קדושתו שלא יתגברו הקליפות העומדים בצדו בהשקר הלז וח"ו ח"ו תאחז בו קצת דקצת מבחינת הרע חלילה ועל כן יצא תמיד לשוח בשדה לעת תפילת המנחה לתיקון הלזה.

ו׳יעקב אבינו ע"ה אחז במדת התפארת שהוא בחינה הכוללת שני הבחינות האלו הגדולה והגבורה, ועל כן אמר עליו הכתוב (שם כ"ה, כ"ז) ויעקב איש תם יושב אהלים, כלומר שהיה תם ושלם בכל הבחינות והיה יושב בשני אהלים הם שני אלה הנזכרים חסד וגבורה, ועבור זה היה מטתו שלימה שהוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי כי היה שלם בכל השלימות ולזה אמר הכתוב (שם ל"ז, ד') אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר שתולדות יעקב שהם המצוות ומעשים טובים שעשה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כו'. כולם היו בבחינת יוסף נודע מדתו מדת השלום כי בו נעשה שלום בפמליא של מעלה לאכללא שמאלא בימינא להמתיק הדין בחסד לעשות שלום ביניהם וכל עשיות יעקב הכל היה בבחינה הזו שהיא בחינת השלום כי היה נכלל בשני הבחינות, הדינים והחסדים והיה עושה שלום ביניהם ליחדם ולהמתיק הדינים בחסדים. ועל כן אמר בזוה"ק (שמות כ"ג.) תושבחן דאבהן יעקב הוה דהוא שלימא דכולהו וכו' עבור כללות שניהם שהיה בו, ועל כן הוא היה תיקון אדם הראשון כנודע מדברי הזוה"ק (בראשית ל"ה: וקמ"ה:) ומרומז בגמרא (בבא מציעא פ"ד.) שאמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כי היה תמים ושלם בשלימות הגמור כמדובר. וזה הוא בחינת השלימות בכל האדם אשר בכל עת יהיה עומד בשתי הבחינות שהם אהבה ויראה ואף בעת שרואה שהקב"ה מתנהג עמו בחסדו הרב, ומיטיב עמו בכל מילי דמיטב לא יושכח יראת הבורא מאתו לעבוד לפניו ביראה ופחד כמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"א:) וזה לשונו: כתיב (שמות כ"ו, כ"ח) והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו'. דא קודשא בריך הוא ר' יצחק אמר דא יעקב וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכולא דעתיה שלים מכולא מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכד דאין, דאין לטב, ודאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפוהי דמלכא נהירין ולא אסתמר מיניה, ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין, אמר מלכא ודאי שלים והא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא, דאי לאו הכי לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא כך קודשא בריך הוא הוא שלים תדיר בהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין. ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אתסמרן מיניה, אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסיא בגין כך בעי לאסתמרא מיניה וכו' עד כאן.

ז׳והנה זה היה טפל טפשות רשעות דור המבול שלא הלכו בתמימות עם בוראם שאף בעת שהשפיע להם טובה לא יושכח מהם יראת ופחד הבורא לידע אשר הקב"ה תמים ושלם במעשיו ואף בעת הטובה הגדולה דינא יתיב ואתכסיא ובעי לאסתמרא מיניה, רק חשבו שכיון שהקב"ה מתנהג עמם במדת החסד ומשפיע להם טובה כן יהיה לעולם ולא יסתכל על רוב פשעם, ושללו בחינת התמימיות מאת שמו יתברך אשר הוא שלים בכולא, וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (איוב כ"א, ח'-י"ד) בתיהם שלום מפחד וגו' יבלו בטוב ימיהם וגו' והיא גרמה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וכו' עד כאן, אבל נח הצדיק שהעיד עליו הכתוב נח איש צדיק תמיד היה, כלומר שהאמין בתמימות ושלימות אלהיו ועל כן היה תמים ושלם בכל הבחינות וידע דרך אהבתו ויראתו יתברך תמיד. ואף בראותו אנפי מלכא נהירין ומאיר לארץ ולדרים כגודל חסדו ורוב טובו היה יראת ה' על פניו לבלתי יחטא, ופחד ורעד תמיד בהיותו יודע אשר הקב"ה תמים במעשיו ובעי לאסתמרא מניה.

ח׳ולהראות על השלימות הלז אשר היה כלול מכל הבחינות השלושה קוין הנזכרים הוליד ג' בנים שם חם ויפת כנגד הד' בנים שדברה תורה שבכללות אינם אלא ג' כי תם ושאינו יודע לשאול אחד הוא כנודע, והם ג' מוחין וג' קוין הנזכרים. שם, בן החכם. וכנגדו חם. ויפת באמצע, (כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרק ז'). ובכח אמונת התמימות הזה הנה ודאי האמין וידע בטוב אשר אף גם בעת זעמו יתברך כאשר ישפוך חמתו על פני תבל ומלואה נמצא גם בעת ההוא חסדו יתברך ויתעלה כי הוא תמים ושלים בכולא, וכמאמר חז"ל (בילקוט רמז רמ"ו ומובא ברש"י בפסוק ה' איש מלחמה) וזה לשונו: יש גבור במדינה כשקנאה וגבורה לובשתו אפילו אביו אפילו קרובו הכל מכה והולך בחימה אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם וכו'. ובאמונה הזו הציל עצמו ממי המבול לחיות זרע על פני כל הארץ ויחודש העולם על ידו, וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ה') נייחא לאבות נייחא לבנים נייחא לעליונים נייחא לתחתונים. כי כיון שהיה נכלל מכל הבחינות ודאי שהיה נמתק בשורש נשמתו המדות הידועים בהתכללות שמאלא בימינא ובזה ודאי נייחא לאבות ונייחא לבנים כי האבות הן הן הג' מדות הנזכרים וממילא נייחא לבנים בני ישראל להתקיים העולם ברחמים והוא נייחא לעליונים ונייחא להתחתונים, וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה. כלומר שמתולדותיו ידוע וניכר אשר הוא צדיק תמים ונכלל מכל הג' בחינות ימין ושמאל ואמצע, והאמין בשלימות ותמימות שמו יתברך ובזה זכה אשר בו בחר ה' להחיות העולם על ידו כי המשיך באמונתו חסדי ה' בתוך הדין והזעם הגדול והבן. וגם בזה נעשה בחינת אל"ה התכללות המדות העליונים ששה פעמים ששה וזה אל"ה תולדות נח וכדבר האמור והכל מורה על התמימות והתכללות הדינים בחסדי אל ברוך הוא.

ט׳ב או יאמר אלה תולדות וגו' איש צדיק וגו'. כי נודע אשר מי המבול נקראים מי נח על שם שלא התפלל נח על דורו כי אילו היה מתפלל עליהם היה יכול להצילם כמו משה רבינו ע"ה שנאמר בו (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. וכמו שמובא בזוה"ק (ויקרא י"ד:). והנה נראה לתת טעם על מה שלא התפלל נח על דורו, כי הנה עיקרי דרך התפילה שצריך הצדיק להתפלל לפני המקום בעת זעמו של הקב"ה הוא להמתיק הדין החזק ולכוללו ברחמים ובזה מרחם הקב"ה על עולמו, וכאשר מצינו בתפילת אברהם אבינו ע"ה שאמר האף תספה וגו'. ופירש רש"י האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע וכו', וביקש שלא יחרה אפו והוא להמתיק הדין וכן משה רבינו ע"ה אמר בתפילתו (שמות ל"ב, י"א) ויחל משה את פני ה' אלהיו כלומר שֶיֵעָשֶה ה' הוא אלהים שיומתק הדין בחסדי אל, ועל כן אמר למה יחרה אפך בעמך. כי שמע מה שאמר ה' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו'. ועל כן ביקש להמתיק הדין ואף ה'. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז'.) שהקב"ה מתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו', כי זה כל עיקר התפילה להמתיק הדין.

י׳והנה נח הצדיק היה סבור שכל זה אינו שייך רק אם הגזירה נחרצה מאת אלהים דייקא בחינת הדין שאז יוכל על ידי תפילות ובקשות להמתיק הדין ועל כן הוליד נח התולדות שלו, אף שכבר היתה הגזירה של המבול נחרצה כ' שנה קודם, והוא ידע מזה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ז') שק"כ שנה קודם המבול היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין, אמר להם כן אמר מאריה דעלמא דהוא מייתא מבולא על עלמא וכו' עד כאן. והוא הוליד לת"ק שנה ובת"ר לשנותיו היה המבול ונמצא שידע מגזירת המבול כ' שנה קודם, ואיך היה מוליד לבהלה, ואף שאמרו חז"ל (שם כ"ו, ב') בפסוק ויולד נח וגו'. אמר ר' יודן מה טעם כל דורות הולידו לק' שנים ולר' וזה הוליד לת"ק אלא אמר הקב"ה אם רשעים הם אין רצוני שיאבדו במים (שלא יצטער נח באבדם) וכו' עד כבש הקב"ה מעיינו והוליד לת"ק שנה כדי שאפילו יפת שהוא הגדול לכשיבוא המבול אינו בן ק' שנה ראוי לעונשים וכו'. מכל מקום ודאי שהיה זה בצירוף זכות אביהם נח הצדיק כי הלא דור המבול נחתמו כולם מקטנם ועד גדולם אף תינוק המוטל בעריסה וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק וגו' ובודאי נח הצדיק לא סמך עצמו על זכותו כל כך להוליד בנים שינצלו בזכותו, ואמנם דעתו כיון שמן הסתם גזירה קשה מאת אלהים היא והאמין אשר ינחם ה' מעשות הרעה על ידי תפילתו שיתפלל לבטל הגזירה ולא יהיה כלל המבול לבאי עולם.

י״אוזה שאמר הכתוב את האלהים התהלך נח ויולד נח שלושה בנים וגו'. פירוש כי בעת שהיה הגזירה מתוקף דיני אלהים עדיין התהלך נח בארץ ויולד בנים כי אולי ינחם אלהים על הארץ בעבור שמו הגדול, אבל אחר כך כשראה שאמר ה' שם הוי"ה הרחמים אמחה את האדם וגו' אז נמנע מלהתפלל, כי כשהגזירה כלה נחרצה גם מה' מדת הרחמים במה יומתק הדין.

י״בואפשר לזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. פירוש גם זה שעשה בדורותיו שלא התפלל עליהם גם בזה צדיק תמים היה, כי במה היה לו להמתיק הדין אם גם מדת החסד הסכים לרעתן ומה היה לו לעשות, ואמנם עם כל זה קראן הקב"ה מי נח, כי חסדי ה' לא תמנו, ולא כלו רחמיו, ואם יחרה אפו מכל וכל גם במדת הרחמים, לא כלו רחמיו בכליון, ונמצא גם אז מקום לחסדיו ואילו היה אומר לנפשו שחי ונעבורה והיה מוסר נפשו לה' כמו שאמר משה (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך וגו'. ולא היה רוצה ליכנס לתיבה כלל לומר אל אפרוש מן הציבור ודאי שהקב"ה היה מרחם בגודל חסדיו על עולמו ולא היה משחית כל בשר. אך נח היה צדיק בזה כי לא ידע מזה, וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו'. כלומר כי לכאורה יקשה באלה תולדות נח, הלא נח היה יודע מהגזירה קודם ואיך סמך להוליד תולדות ויהיה יגיעו לריק חלילה, ולזה אמר נח איש צדיק וגו' בדורותיו, פירוש שלפי שהיה צדיק תמים אף בדורותיו פירוש אף נגד דורו כי כאשר היתה הגזירה מאת אלקים לבד ודאי התפלל עליהם להמתיק הדין, ועל כן את האלהים התהלך נח כלומר בעת שהיה מאת אלהים התהלך נח עדיין בארץ ויולד נח ג' בנים וגו'. כי היה דעתו שימתיק הדין. עד בראותו שאמר ה' שם הוי"ה אמחה וגו' ואף במדת הרחמים אין להם זכות להנצל אז חדל מלהתפלל.

י״גותראה כשאמר הקב"ה לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'. כתוב בשם אלהים, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר וגו'. אשר בזה רמז לו שמו יתברך בגודל חסדיו שיתפלל עליהם לומר אשר סוף כל סוף הגזירה מאת אלהים הוא, כי הן אמת הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג'). ופירושו, שנכלל הרחמים בהדין והדין מתגבר עליו עד שלא יוכר בחינת הרחמים והדין עושה שלו אבל הגזירה אינה כי אם מאלהים ועדיין יכול צדיק הדור להמתיקו להפיש ברחמים על ידי מסירת נפש וכדומה. ואך נח לא נתן דעתו על זה ועל כן נקראים מי נח. ולא כן משה רבינו ע"ה שכתוב בו (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. שנתן דעתו ומחשבתו ומסר גרמיה למיתה כנודע כנאמר.

י״דג ובדרך רמז ירמוז הכתוב אלה תולדות נח נח וגו'. למה שאמרו ז"ל (דברים רבה י', א') בפסוק (ישעיה נ"ד, ו') שמעו ותחי נפשכם וזה לשונם: רמ"ח אברים שבאדם על ידי האוזן כולן חיין מנין שנאמר שמעו ותחי נפשיכם וכו' עד כאן. והנה ידוע מדברי מרן הרב מורינו ר' חיים ויטאל ז"ל בספר עץ חיים (היכל א"ק שער אוזן חוטם פה פרק א') שבחינת השמיעה מהאוזן הוא בחינת נשמה עיין שם, וזה הוא החיות הניתן לכל האברים על ידי אוזן אדם כי נודע אשר בחינת נשמה נאמר עליה (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה, והאדם אשר זוכה לבחינה זו רחוק הוא מהחטא כי נשמה הוא למעלה מטבע העולם, וכל תאוות וחמדת טבע העולם בטלין ומבוטלין לגבה. אך הרוח והנפש המה בבחינת יודעי טוב ורע כי תמיד הם מתהפכים מטוב לרע ומרע לטוב, ואמנם כאשר המה נגררים אחר הנשמה העליונה מהם, ונעשו כבחינת כסא לה, כמו שכתב בזוה"ק (לך לך פ"ג:) וזה לשונו: נפשא איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופא וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עליה חלק הרוח וכו' לבתר דמתקנין תרוויהו זמינין לקבל נשמה דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה לאשראה עליה והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא וכו' עד כאן. וכל בחינת זיכוך וטהרת הנפש והגוף שאנו עושים הכל הוא להרים ולהגביה את גופנו נפשנו ורוחנו להעלותן למעלה להתדבק עם חלק הנשמה, ואז לא יבוא בך עוד ערל וטמא ויפול מצדך אלף וגו' באופן שלא יוכלו החיצונים והסטרא אחרא והרע לשלוט בהם, אחרי שהם נאחזין בסבך בקרן ומקום גבוה כזה, וזה מאמר הכתוב (ישעיה מ"ב, ה') נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כלומר שהנשמה הוא על העם שהוא למעלה מטבע העולם, והעולם בטל לגבה. ורוח להולכים בה, שבחינת הרוח הוא להולכים בטבע העולם באופן שצריך לקשר הרוח להנשמה, ובזה ודאי שמעו ותחי נפשכם כלומר שאף הנפש שהיא למטה מכולן גם היא מתרפאת על ידי שמיעת האוזן בדבר אלהים כי היא מתיחדת עם הרוח והרוח להנשמה ואז כל הגוף מתרפא.

ט״ווהנה נח הוא גימטריא אוזן וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח כלומר זה תולדות שמיעת האזן שגורם להיות נח נייח לעילא ולתתא כמאמר חז"ל, שגם הרוח והנפש שמלמטה מתיחדין ומתקשרין באור הבהיר הלז, ונעשה על ידי זה איש צדיק תמים בדורותיו. כי הנפש והרוח הם נקראים דורותיו בבחינת דור הולך ודור בא, לצד שאינם עומדים תמיד בסוד היחוד רק מתהפכין מגוונא לגוונא וגם הם מתרפאין על ידי הנשמה הכינוי לשמיעת האוזן כדבר האמור.

ט״זד או ירצה לרמז בדרך זה על פי מאמר חז"ל (ברכות מ'.) אמר ר' זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. מדת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר (שמות ט"ו, כ"ו) אם שמוע תשמע. אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע וכו'. עד כאן. וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח פירוש זה תולדות שמיעת האוזן שגורם להיות עוד נח שישמע עוד ואם שמע בישן ישמע בחדש ואז תבוא להיות איש צדיק תמים ואי לא, לא, וכאמור.

י״זה גם יאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו'. על פי אשר אמרתי להבין דברי חז"ל (קידושין מ'.) על פסוק אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג', י') וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב. טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב וכו' עד כאן. ולכאורה יפלא כי הלא איש שאינו טוב לבריות גם לשמים לא טוב הוא, דהרי התורה הזהירה בפירוש בעשה ולא תעשה על עסקים שבין אדם לחבירו כי כל אשר יוכל איש לעשות טובה עם רעהו במעשה בדיבור הכל נכנס תחת סוג גמילות חסדים שאנו מצווים עליו מדאורייתא ממש מוהלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו'). הלא תראה אם כסף תלוה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שכתב ברמב"ם (פרק א' מהלכות מלוה הלכה א'). מצות צדקה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שכתב שם (פרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א'). הלבשת ערומים וביקור חולים והכנסת כלה כולם דאורייתא הם מכח מצות גמילות חסדים רק התחלקותן לשמות בפני עצמם הוא מדבריהם כידוע ליודעים (ועיין בספר יד הקטנה בהלכות דעות שביאר כל זה). וכמו כן בלא תעשה כמה וכמה דינים דאורייתא בעבירות שבין אדם לחבירו עד בלי שיעור כמו הגניבה והגזילה והריגת הנפש וכדומה. ובפירוש אמרו חז"ל (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד הוא כל התורה ואידך פירוש הוא וכו' ופירש רש"י לחברך לא תעביד כמו גזילה גניבה ניאוף ורוב המצוות וכו' הרי שהרע לבריות הוא רע לשמים במאוד מאוד.

י״חאכן נראה כי הנה שני סוגי אנשים נמצאים בצדיקים ההולכים לפני ה', האחד הוא הצדיק אשר עובד בצדקו תמיד יום ולילה לא יחשה מקול תורה ותפילה ודביקות ה', והוא הצנע לכת עם ה' אלהיו כלומר שיושב לו בבית מדרשו סגור ומסוגר לא יראה כלל החוצה, כי אם עובד ומשתדל שם בעבודת בוראו כאשר יוכל שאת בתורה ועבודה ומעשים הטובים, ולא יחפוץ להתראות החוצה לסבב בעיר בשווקים וברחובות, כי ירא מאוד את פני ה' וירא לנפשו פן יראה בעיניו, ולבבו יבין איזה תאוה וחמדה האסורה. ונודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה וכאשר ביקש דוד המלך ע"ה מבוראו (תהלים קי"ט, ל"ו-ל"ז) הט לבי אל עדותיך וגו' העבר עיני מראות שוא וגו'. כי שתי אלה הם עקרים ושרשים לכל התאוות והחמדות, ואינו רוצה להביא עצמו לידי נסיון כי אולי חלילה וחלילה לא יוכל לעמוד כל כך. ואם מידי מעשה יצא, אפשר מידי הרהור לא יצא ומה לו לצרה הזאת, מוטב לו לישב בביתו שקט ושאנן ולא יראה לפניו כי אם מחפצי ה' ומצוותיו כמו ספרי תורה, שאר ספרים תפילין ציצית וכדומה, וירחיק עצמו הרבה מבני אדם ולא יחפוץ בישיבתן פן ח"ו יהיה נגרר אחריהם לעשות אחד מיני אלף ממה שהמה עושים, ובלא זה, הנה הם יטרדוהו ויבלבלוהו ממחשבתו הקדושה החפצה להיות דבוקה בה' שלא יונח אף על רגע אחד, ועל כן הוא מתבודד הרבה בינו לבין קונו ומיחד ומקשר ומדבק כל כוחי מורשי לבבו בכל מאמצי כוחו לה' אל המיוחד. וכל לבבו ומחשבתו דיבורו ומעשיו וכל תנועותיו כולם המה ביחוד לה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה.

י״טואם אמנם צדיק הזה הוא טוב לשמים בכל כח נפשו ומאודו, אבל לא טוב הוא לבריות כיון שאינו מקשר ומדבק עצמו לשום בן אדם ההולך בשוק וטרוד כל היום בפרנסתו ומזונו על המחיה ועל הכלכלה, וטוב היה לקרבו ללמדו דרך ה' ואת המעשה אשר יעשה לפי ערכו, להכניס בלבו שגם בעת הלכו בחוצות לבל יושכח שם שמים ממנו מכל וכל, ויעלה על זכרונו בכל עת, יראתו ופחדו יתברך ויזכור תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולולא עזרתו יתברך לא היה מרויח דבר קטן וגדול. ונמצא אם כן הוא, מה לו ח"ו להנות לפעמים מממון שאינו נקי כל כך מאיסורא, כמו בענין המדידה והמשקל וחזרת דיבורו והשגת גבול וכדומה בענינים האלה, אשר הם עמוקים מני ים וכמאמר חז"ל (בבא בתרא קס"ה.) רובן בגזל וכו', אם הכל מתת אלהים הוא ולא יהיה לו אף פרוטה אחת יותר מכאשר נגזר עליו שישתכר ביום זה בשום אופן. ואם לא ישתדלנה באיסור, ודאי ודאי שהיה מזדמן לו זאת בהיתר גמור, כי כיון שנגזר עליו כבר שירויח כזה ביום הלזה לא ימלט בשום אופן שלא להיות לו זה, וזה אשר מיהר ודחק את השעה לעשות להרויח זאת באיסור, הנה פגה אכל תאנה שלא בזמנה ואינו אלא שוטה גמור, פתי יותר מכל הפתאים שבעולם כי למה לו זאת הלא עד שיאכלנה באיסור יאכלנה בהיתר ואילו המתין שעה או רגע אחת היה מגיע לו זאת בהיתר גמור מאת הבורא יתעלה. וגם יצמיח מזה אם יאמין באמת שהכל מאת אלהים הוא, ומה שנגזר עליו שישתכר ביום זה לא ימלט מהיות לו זה אפילו אם היה מתחבא בחדרי חדרים, היה זאת רודפת אחריו ומשיגו על ידי סיבות שונות המתגלגלות ובאות מסיבת כל הסיבות וכמו שאנו רואין בחוש אשר דבר המוכן לאדם זה ממילא יבוא אליו לביתו על ידי גלגולים שונים אשר לא יבוא כלל בשכל האדם וכמאמר החכם (בספר מבחר הפנינים שער האמונה) אילו היה אחד בורח מטורפו כאשר בורח מן המות היה טורפו רודף אחריו יותר ממנו ולמהר להשיגו יותר וכו'. ונמצא למה יהיה זה יגע לריק בכל כוחו ובכל היום כולו מעת האיר פני המזרח עד אישון לילה ואפילה, הלא גם במעט מהיום אשר ישתדל לצורך פרנסת מזונו, ודאי ודאי ישתכר וירויח כאשר בכל היום כולו.

כ׳הלא תראה על פי רוב עיקר הריוח בשעה אחת מהיום בבוקר או לפנות ערב או באמצע היום ושאר היום עוסק בשיחה בטילה וליצנות ושאר דיבורים האסורים מחניפות ושקרים וכזבים ולשון הרע וכדומה, ולמה לא יקבע עצמו לשיעורין דאורייתא לחלק את היום לחצאין לעשותו חציו לה' וחציו לכם על כל פנים, כי איך יהיה שולחנו מלא ושולחן רבו ריקם ח"ו, ועל כל פנים צריך להשוות חלק עבודה לה' אלהיו עם עבודת עצמו, ולראות להשתדל בפרנסת נשמתו כמו בפרנסת גופא ולא יזוז מתורה ועבודה עד חצי היום, והחצי הנשאר, לפרנסתו. ואם אינו יכול בשום אופן באמת להקצות את חצי היום לה' על כל פנים כאשר יוכל בשליש היום או פחות יקבע שיעור ללימוד התורה בקביעות בכל יום תמיד, ושאר כל היום יהיה עוסק במלאכתו והן עוד היום גדול לעמוד בחוץ להשתכר על מזונו.

כ״אוידוע אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידן. וכמה וכמה דברים כיוצא בהם שצריך איש ההמוני ההולך בשוק לידע אותן ולהזהר בהן, וכמה איסורין דאורייתא נמצאים בשוק אשר לא יתנו לב אליהן כלל כמו לא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט, י"ח), לא תשנא את אחיך בלבבך (שם שם, י"ז), לא תתאוה, לא תחמוד (דברים ה' י"ח), לא יגוש (שם ט"ו, ב), וכדומה רבים, וכמו כן במצות עשה פריקה, טעינה, אם כסף תלוה, גמילות חסדים בגופו וכדומה. וכל זה הנה באיש ההמוני קשה לו להיות עולה זאת מעצמו על לבו אם לא על ידי הצדיק המקרבו, עליו מוטל הדבר להזכירו ולהזהירו בכל אלה.

כ״בולא בבני אדם לבד שייך קרבת הצדיק מה שטובה גדולה הוא לבני אדם שהצדיקים יקרבו אותם, גם בכל הדברים וכל החפצים שבעולם מזהב וכסף ומלבושים ומאכלים ומשקים מבהמה ורמש ועוף ודג וצומח ומתכות ואבנים טובות ומרגליות כולם יתאוו ויחמדו ויחפצו וישתוקקו לקשר ולדבק עצמן אל הצדיק בכדי שעל ידו יתעלה ויתקרב הניצוץ הקדוש שבתוכם אל צור העולמים ברוך הוא מקור מחצבתו אשר בשמי השמים וזה תקות כל המקווים ותכלית כל המאורות והשמחות לקשר ולדבק עצמו בכלות נפשו וחיותו למלך חי העולמים ברוך הוא וברוך שמו הנעלם והנשגב. וזה הוא אשר נקרא לא טוב לבריות כיון שהוא אדם בפני עצמו סגור ומסוגר ואינו מקרב ומדבק אליו שום בריה מבריות יוצר בראשית ברוך הוא. מה טובה מצמיח מזה לבריותיו ברוך הוא ועל כן הוא טוב לשמים לבד. אבל באמת הנה הוא בודאי מקיים כל מצוות שבין אדם לחבירו בלא תעשה ועשה ומאכילם ומשקם וגומל חסדים, ואך אינו מקרב עצמו להם ללמדם דרך ה', וזה הוא כי עדיין לא בטוח בעצמו שלא ירד מעט אחרי התקרבותו לדברי העולם ופן חלילה יפנה לבבו מעט לתור מאחרי ה' להתאות לדבר אשר לא תעשינה ויחטא ואשם לאחת מאלה.

כ״גאבל הסוג השני הוא, אדם אשר בטוח בעצמו שיצא מבחינת טבע העולם הזה מכל וכל ולא יתאו למחמדיו ולא ישתוקק למטעמותיו ולא יתענג בתענוגיו כי כולם המה אצלו דברי רוח הבל ותהו וכבחינה שאמרו רז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע וכו' כי שברו והכניעו וכתתו כל כוחי מורשי תאוות לבבם וגופם במסירת נפשם לה' תמיד בשבירת כל כוחי הגוף, והגוף אצלם כבחינת הנשמה כי הפכו אותו לרוחניות ממש כאשר הארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג'). הנה הוא מותר לצאת לסבב בשווקים וברחובות, ועל כל פינה יארוב אולי יִקָרֵה לו דבר מדברי העולם מאדם ובהמה וכל הדברים שבעולם לקרב אותם לחי העולמים מקור שורשם ומחצבתם. והוא לא יירא ולא יפחד משום דבר, וכל בני העולם לא יטרידוהו וכל הדברים וחפצים לא יפסיקוהו מהתקשרות מחשבתו למעלה למעלה כי הנה קשור בקשר אמיץ וחזק בל ימוט עולם ועד. ולא מבעיא באדם אשר על הארץ שיקרבו כאשר יוכל בלב ולב ללמדו דרכי עבודת שמו יתברך ואת המעשה אשר יעשה, אמנם גם כל חפצי העולם יקרב עצמו אליהם לראות באיזה אופן יעלם למעלה ואינו מתירא מהם בשום פנים שלא יתאוה להם כי כשיראה כל דברים שבעולם לא יביט כי אם אל כח אור ה' הנשפע בדבר ההוא ולא יביט אל חומרו כי הוא נבזה ומתועב ומשוקץ בעיניו בתכלית הביזוי, ולא יחפוץ כי אם לקרב הניצוץ הקדוש השורה שם, למקור שורשו. והוא הנקרא טוב לבריות, דקדקו לומר לבריות, ולא טוב לבני אדם. כי לא לאדם לבד טוב הוא כי אם לכל הבריות שבעולם מקטן ועד גדול כי מקרב אותם למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו כי בטוח בעצמו שהוא יעלם למעלה ולא שח"ו הם יורידוהו מטה כי יצא מכל בחינת חמדת העולם.

כ״דוכזה שמעתי בשם הרב איש אלקים בוצינא דנהורא רבה ויקירא שם קדשו מוהר"ר דוב בער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש שאמר על משנת חז"ל (שבת ס"ו:) הבנים יוצאים בקשרים ובני מלכים בזגים וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. פירוש אלו אשר נקראו בנים לקודשא בריך הוא ושכינתיה והם אשר שכחו מחפצי עצמם מכל וכל והתקשרו והתדבקו עצמם בקשר אמיץ וחזק שלא להתאוות לשום דבר בעולם כי אם כברא דאשתדל בהון בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו' וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותא דאבא ואמא וכו' כמו שכתב בזוה"ק (תצא רפ"א.), הנה הם יוצאים בקשרים שמותר להם לצאת לשוק לעמוד החוצה כיון שהם קשורים ומקושרים בקשר אמיץ וחזק בה' אלהיהם מותר להם לראות בכל הדברים ולדבר בכל הדברים שבעולם כי לא יפסיקוהו ולא יטרידוהו מדביקתו האמיתית, אדרבה הוא יעלה כל הדברים שבעולם למעלה למעלה. אבל ובני מלכים מי שהוא מסטרא דמלכותא תתאה באופן שאינו מקושר כל כך, הם מוכרחים לצאת בזגים כלומר כזג המקשקש בקול תורה וקול תפילה וחלילה להם להפסיק מדביקות תורה ותפילה אף רגע אחד. וסיים המשנה וכל אדם כלומר כל אדם הוא בדרגה זו דרגת בני מלכים, אלא שדיברו חכמים בהוה, כמו שהם היו. ודיברו לפי בחינתם הגדולה והם היו יכולים לראות ולדבר בכל הדברים ולהעלות הכל למרום שבתן, וכאשר מצינו כמה פעמים בגמרא שדיברו מפשוטי הויות העולם וכולם הם סודי סודות רזין עילאין ויקירין כי העלו כל בחינת הדיבורים ההם למקור שורשם אשר נלקחו משם.

כ״הוהנה זה היה בחינת דרגת אברהם אבינו ע"ה שהיה בשלימות רב אף שהיה קודם מתן תורה, שהיה בטוח בעצמו שהוא מופרש ומובדל מכל תענוגי עולם הזה ומחמדיו ולא יתפרד עבורם אף רגע אחד מאהבת שמו יתברך באמת. אשר על כן נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'. כלומר לֵך אתה, וְלְךָ יהיו מארצך וממולדתך ומבית אביך פירוש כל הדברים והחפצים שיש לך עתה מהם, הכל לך יהיו שתוכל להעלותם שם למעלה להכניסם תחת כנפי השכינה להתאחד שם אתה וכל אשר אתך בעץ החיים הנותן חיים לכל חי, ותתקשר שם בקשר אמיץ שלא להפרד משם כל ימיך.

כ״ואו יאמר לך לך, כי לך הוא מספר חמשים הרומז לחמשים שערי בינה בחינת היובל אשר שם הוא החירות מיצר הרע ומכל התאוות וחמדות בבחינת בן י"ה שהוא בינה שהיא בחינת הבנים יוצאים בקשרים האמור, ועל כן תלך אתה למקום הלז ולכך תקרב אליך מכל דבר שבעולם הן מארצך מכל הנבראים שבארץ והן ממולדתך מאנשים אשר אתה נולד כמו הם, ומבית אביך ממשפחת אביך ממש, כיוון על לוט שיצא אתו בשביל שהיה דוד המלך ע"ה מיוחד לצאת ממנו, וכולם תביאם אל הארץ אשר אראך, כלומר שתזכה לקרבם אל הארץ העליונה ארץ ממנה יצא לחם כנאמר (משלי ל"א, ט"ו) ותתן טרף לביתה, ותחזירם למקור שורשם ועל כן וילך אברם כאשר דבר אליו ה', ה' דייקא בחינת המהוה ולא בחינת אלהים בחינת הקימוץ המורה על בחינת ישיבת בד בבד שלא לקרב עצמו לכל הנבראים. כי אם בשם ה' הלך לראות לקרב את כל דברי העולם לגייר את הגרים ולדבק כל שאר הנבראים להכניסם תחת כנפי השכינה. וכן הנה (בראשית י"ב, ה') ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן. שהכל לקחו להתקרב על ידו לשם ה' ולא ירא ולא פחד כלל שלא יוגרר ח"ו אחר דברי העולם, כי בחינה זו נקרא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שלא שלטה ביה עין כל בריה ושם אין שטן ואין פגע רע והזר הקרב יומת, ועל בחינה זו נאמר (שמות י"ט, י"ג) לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, כי מיד כאשר תגע שם איזה בחינה הנה הניצוץ הקדוש אשר בתוך הבחינה ההוא נאחז ונדבק שם לרוב הקדושה אשר תחזה וממילא הקליפות והגשמיוּת אשר סביב הדבר ההוא המלביש להניצוץ הקדוש, נופלים פגרים מתים לא ירעו ולא ישחיתו ואדרבא כל הנוגע בו, לטוב יתקדש בקדושה יתירה ביותר ויותר כי עץ חיים הוא למחזיקים בו.

כ״זוזה רמזו חז"ל באומרם (חולין קלט:) המן מן התורה מנין שנאמר (בראשית ג', י"א) המן העץ וגו'. כי הנה זה היה מפלת המן הרשע שרצה לעלות אחר מרדכי הצדיק עד שער החמשים שלכן עשה עץ גבוה חמשים אמה, כי מרדכי היה מרי דכייא שהיה זך ונקי מכל פסולת והופשט מכל תאוות וחמדות הגוּפְנִיוֹת ולא עלה לגבולי היצר הרע בשום אופן ועלה עד היובל הגדול בחינת חמשים שערי בינה אשר שם חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל בחינת הרע. כי הוא בבחינת עץ החיים אשר שם מקור החיים הטובים ולא מתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב כמו עץ הדעת טוב ורע. כי אם כולו טוב הוא. וכשראה המן שמרדכי הוא בבחינה הגדולה הזו רצה לילך אחריו וסבר שיהיה לו נגיעה גם שם, והושב לו גמולו בראשו כי מעט ניצוץ חיות הקדושה שהיה בו בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה, שאף בכל מיני הקליפות מוכרח להמצא שם מעט מאור חיות ה' המחיים, זה נאחז ונדבק באור ההוא כמו נר קטן אשר יועמד לפני המדורה הגדולה תיכף תכבה כי יבוטל לאור הגדול והוא נתלה על העץ, ועל כן נאמר עליו הכתוב המן העץ, הוא עץ החיים אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שרצית לעלות למקום החירות והיובל שנאמר שם לא תגע בו יד, נפל תפול משם כן יאבדו כל אויביך ה'. וכבר כתבנו למעלה (בסדר בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים וגו') אשר אילו היה אדם הראשון אוכל קודם מעץ החיים לא היה להרע יכולת להתגבר עליו בשום פעם ולא היה מקום להרע לאחוז בכל אשר לו, ואז לא היה צריך לשום בחינת אסור ומותר, כשר וטריפה, טהור וטמא, כי זה אשר יטרף הבהמה עתה הוא עבור כח הסטרא אחרא והרע ששורה עליה מסטרא דמסאבא, ועבור שמקומו טמא ופגום נעשה שם מכה מכוחי הרע. וגם הקב"ה מגלגל שתלקה במכה בכדי לפרוש מהרע שעליה וכמו כן בטמא ואסור.

כ״חוידוע שעל כן נקרא איסור לפי שדבר הזה הוא אסור ביד החיצונים. והאוכלו, מתדבקים בו כוחות הרעים והקליפות. אבל אילו לא היה אדם נותן כח וחיזוק להרע לא היו יכולין לנגוע אפס קצהו לא בו ולא בכל אשר לו והיה הכרוז יוצא עליו משמי השמים הנוגע באיש הזה ובכל אשר לו מות יומת. וכן יהיה אם ירצה ה' אחר ביאת המלך המשיח שהעולם יתוקן על השלימות, וכל אחד יבוא בבחינתו למדריגת אברהם, לאהוב את ה' תמיד בכל מִצוּי כח דם הנפש עד קצה האחרון, ולא יתפרש מעוז אהבתו אף רגע כמימרא לפנות ח"ו לתאוה אחרת, ולבם יהיה בוער בה' באש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

כ״טולא כן עתה בדורות הללו אף שיחידי סגולה מעם בני ישראל הולכים גם כן על דרך הזה לאוהבו במסירת גופם נפשם רוחם ונשמתם, אמנם הכל הוא בבחינת (שיר השירים א', י"א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. כי התשובה והאהבה והחמדה הנפלאה שיהיה נכסף באמת לה' בכל לב ולב בכל כוחי מורשי נקודות לבבו בלי שום מחשבת פסול, אין בנו כי אם אפשר רגע אחד ביום לשנה שיקרא באמת (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה'. ובאמת ברגע הזה המס ימס לבב אנוש וימס לבו בקרבו, ונמאס בעיניו כל הונו ורכושו וכל אשר לו מאשה ובנים ובית וממון וכל הנמצא אתו בבית ובחוץ, כי כלתה נפשו לקרבת אלהים ומתאוה וחפץ ברצון אמת להיות מתוקד על האש לאהבת ה' אלהי השמים והארץ בכלות נפשו לאלהים באמת שיצא נפשו תיכף מנרתק הגוף להדבק בחי העולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, והכל באימה ופחד ורתת וזיע ורעדה וחלחלה, כי יודע לפני מי הוא עומד ואל מי הוא רוצה להתדבק ולמי הוא נותן נפשו ותסמר שערת ראשו מרוב פחד ואימה. ואך אינו עומד תמיד במדריגה זו לפי שעתה הכל בסוד (בראשית ג', כ"ד) להט החרב המתהפכת. שהיא מתהפכת מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב (כמו שאיתא בזוה"ק סוף פרשת אמור). ואחר הרגע הזו הנה כלה והלך לו, ועל כן נקרא זה נקודת הכסף, כי הכסיפה והחמדה שלו הוא רק נקודה אחת במעמקי הלב על זמן מה, אך מזה הנקודה נמשך גם עליו אחר כך, כאשר יזכור בנקודת אהבת לבבו אשר היה בו בעת ההיא, ודאי יכאב לבבו על מה שאין לו גם עתה זו הבחינה ולמה נפל מעליה והלא הקב"ה כתוב בו (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי, ובודאי המניעה מאתו. ואז יעטה כמעיל בושתו ויפול עליו אימתה ופחד ה', מפני מה זה ברח ממנו ואינו מרגיש באהבה עזה ונפלאה כאשר אז, ויועיל לו על כל פנים לשמור עצמו על ידי זה מכל בחינת שמץ רע ופסול ויכפוף כל התאוות להכניעם ולשברם שלא יעשה לשם תאוה וחמדה, וכולי האי ואולי יזכה עוד לבחינה הזו שהיה לו, ורצונו מאוד לעמוד תמיד בזה הבחינה ואך השאור שבעיסה מעכב. ואך אף על פי כן רחמנא ליבא בעי כאומרם (סנהדרין קו:). ונקרא תורי זהב נעשה לך גם עתה, עבור נקודת הכסף שהיה בך באותו רגע כמו שמובא בזוה"ק.

ל׳אבל לא כן אברהם אבינו ע"ה שהיה מתחזק והולך בצדקו מעלה מעלה ולא שיפול ממדריגתו, והיה אוהב להקב"ה אהבה שלימה עזה ונפלאה שאין בה שום סיג ודופי ומקושר בתכלית השלם בחוט המשולש אשר לא ינתק (כי ג' האבות כלולין זה בזה), ולכן היה כוחו יפה להיות דעתו מעורבת עם הבריות בכדי לקרב אליו כל באי עולם לגיירם להכניסם לעבודת שמו יתברך, ללמדם חכמה ובינה ודעת אשר אין בעולם כי אם אלהי עולם ה'. וגם קירב אליו מכל חפצי הארץ ממקנה בקר ובהמה ועבודה רבה וכסף וזהב ירבה לו, ולא היה ירא שלא יסירו לבבו מאחרי ה', כי גדלה אליו אהבת בוראו יותר מנפשו ומאודו ואהבת נפש בנו יחידו, ומכל שכן נגד הבלי העולם. אף גם ירד למצרים מקור הטומאה ונכנס בשלום ויצא בשלום ולא נפרד ונפרש מהתקשרות מחשבתו לאדון כל אף על רגע כמימריה, אף כל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימי, המה הניצוצות הקדושות כמו שנאמר (בראשית י"ג, א'-ב') ויעל אברם ממצרים וגו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, כי לא נתיירא מלקרב אליו חפצי העולם, שידע שלא יומשך אחרי אהבתם בשום אופן, אדרבה העלה הניצוצות הקדושות שבתוכן למעלה למעלה כמדובר.

ל״אואמנם נח הצדיק הוא היה כסוג הראשון שביארנו, בבחינת הצדיקים שהוא להתבודד בינו לבין קונו לישב סגור ומסוגר על התורה ועבודה לעשות רצון קונו באמת, כי ירא לנפשו להביט בדברי העולם ולקרב עצמו אליהם שלא ירד חלילה ממדריגתו על ידי זה, ופן חלילה יומשך להיות מן המתאוין בעם להתאוות לחפץ מחפצי העולם אשר ייטיב בעיניו, ויושכח מאתו אהבת ה' ויראתו על רגע זו אשר כל חפצי העולם שבעולם אם יתקבצו כולם לאחד, אינם כדאי לבטל האדם רגע אחת מעבודת בוראו. ועל כן ישב לו בד בבד לעבוד בוראו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. ועל כן אמר הקרא איש צדיק תמים היה בדורותיו, כלומר שהוא היה איש אחד לבד בכל דורותיו ולא קירב וגייר עוד איזה אנשים מבני דורו ללמדם דרך ה' ומצוותיו, כי את האלהים התהלך נח, שהליכת צדיק הזה היה בבחינת אלהים שהוא הקימוץ שקימץ דעתו מכל האדם וכל הנבראים, להיות הוא לה' לבד, הוא ולא אחר וזה שמובא בזוה"ק (בראשית נ"ח:) נח גנז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה.

ל״באו יאמר את האלהים התהלך נח, כלומר שלא זכה להיות יצוא יצא מכל בחינת תענוגי העולם הזה ותשוקת חפציו להיות למעלה למעלה מהם, שאף אם יראם בעיניו לא יצוייר בשום אופן שיהיה לו קצת תאוה וחמדה אליהם. רק את אלהים גימטריא הטבע שעדיין היה בטבע העולם, ואם אמנם שהיה צדיק תמים ומשל על כל תאוות הלב בכח השכל אשר בקדקדו שלא לעשות כאשר יתאוה, אבל כח התאוה וחמדת העולם עדיין לא ניתק ממורשי לבבו מכל וכל, והיה עוד בטבע העולם להתאוות קצת למחמדיה, ולכן לא היה רשאי להתראות חוצה שלא יתפתה אחרי תאותם. ועל כן יש דורשין לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום כמו שמובא ברש"י בפסוק זה, ובזוה"ק (בתוספתא בראשית ס'.). כי לך ראה כמה גדלה כוחו של אברהם שיצא מכל בחינת העולם הזה וקירב בני דורו אליו, וגייר גרים ועלה ממצרים במקנה כבד מאוד. ורוב גדולת כוחו, מה שהוא לא היה יכול לעשות. ואך יש דורשין לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. כי זה שהיה ירא לצאת החוצה ולקרב דורו הוא מפני גודל רשעתם ועוצם עוונותם שעל ידי זה הם מוטבעים ומשוקעים בעמקי הקליפות. ועל כן היה ירא לגשת אליהם והיה בורח מהם ומהמונם. אבל אילו היה בדור צדיקים ודאי שהיה מקרב אותם אליו בכל עוז ותעצומות כי לא היה ירא מתוקף הקליפות והיה מקרב את כולם לחי עולמים ובודאי שהיה צדיק יותר כי היה אז טוב לשמים, וטוב לבריות גם כן וזכות הרבים תלוי בו והוא פרי מעלליהם יאכל, אך בדורו לא היה יכול לעשות כן והיה מוכרח לשבת סגור ומסוגר לעבודת בוראו וכדבר האמור.

ל״גובזה יבואר לך מאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ט') וזה לשונם שם: בדורותיו, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוק, סמיא צווחין לעוירא (פירוש מי שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמם) סגיא נהור. משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין פתח חבית אחד ומצאה של חומץ, שניה כן, שלישית ומצאה קוסס (פירוש קיוהא וקרובה להחמיץ). אמרין ליה קוסס הוא אמר להון ואית הכא טב מניה אמרו ליה לא. כך, בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק. ר' נחמיה אומר ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף ואילו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אילו היתה בשוק של כשירות על אחת כמה וכמה. כך, ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה ושמואל על אחת כמה וכמה עד כאן. וצריך להבין כפל המשלים שאומר בכל דעה ודעה ולא הספיק באחד.

ל״דאכן נראה שחילוק גדול יש בין שני המשלים. כי לפי המשל שבשוק, סמיא צווחין לעוירא, סגיא נהור. נראה, שדורו הסיבו לו שם הלז לקרותו צדיק תמים כי הסומים הם הצווחין לעיורא סגי נהור. ולפי זה, זה שיעור הכתוב, נח איש צדיק, פירוש זה הוא שמו המיוחד לו מאת הקב"ה לקרותו צדיק, וכאשר אמר לו אחר כך כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו'. ואך תמים היה בדורותיו, שדורו קראו לו עוד שֵם, התמים, צדיק תמים. לצד שהם סומין לגמרי וסבורין שהוא רואה למאוד. ואמנם לפי המשל במרתף של יין שאמר ואית הכא טב מניה, כלומר לפי ערך מקומו הוא הוא הטוב והמובחר, נראה שהקב"ה קראו תמים, כיון שאין כמותו בדור, תמים מקרי בשעתו, וכעין אומרם (ראש השנה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו. והנפקא מינה בין שני אלה הפירושים, כי לפי פירוש הראשון, שנח איש צדיק קראו הקב"ה, ותמים היה בדורותיו זה הוא דבר אחר שדורו קראוהו תמים, נמצא נוכל לומר שבדורותיו לא קאי רק אדסמיך ליה על בחינת התמים ואילו היה בדור צדיקים לא היה נקרא תמים, אבל שם צדיק שקראו הקב"ה לא היה זז ממקומו אף בדור שכולו זכאי. ואולם לפי פירוש השני שצדיק תמים קראו הקב"ה ועל זה נאמר בדורותיו משמע שאילו היה בדור אחר לא היה נקרא על שם זה כלל לא תמים ולא צדיק, ועוד לפי המשל הלזה למרתף של יין העשוי להנהות הבריות מטובו, וכשהוא קיוהא וקרובה להחמיץ ודאי. לא יצוייר שכאשר תעמוד בין יינות הטובים שיקרא עליה שם היין, כיון שעיקר היין הוא לשמח אלהים ואנשים שיהנו מטובו. וכשכבר הוא אינו בבחינה זו שיהנו ממנו, ודאי שישונה שמו מיין, לקוסס. אם לא כאשר תעמוד בין החמוצים ולא ימצא אחר כמותו, בדוחק גם הוא יקרא יין.

ל״הועיקר בזה הוא הנמשל, כי נודע אשר בחינת הצדיק הוא המשפיע מטובו לאחרים בבחינת אמרו צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, וכאשר לא היה זה הבחינה בנח ודאי שלא יקרא לו שם צדיק כי אם לפי מעשה דורו שהם היו רשעים גמורים, ונגדם הוא נקרא צדיק. אבל בדור זכאי לא יקרא צדיק כי אם הלומד ומלמד אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל כן בתחילה אמר ר' יהודה בדורותיו היה צדיק ואילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק, כלומר אף צדיק לבד בלא תמים לא היה נקרא ומה שהכתוב קראו כאן צדיק תמים מפני שבשוק של סמיא קורין לעוירא סגיא נהור, ואך כי יקשה לפי זה מנא לן לומר כן דהאי בדורותיו קאי גם כן אלפני פניו דהיינו צדיק הכתוב בהקרא, דילמא לא קאי רק על תמים שאילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה נקרא תמים אבל שם צדיק יקרא לו גם אז, ונודע פלוגתת חז"ל (בבא מציעא צה.) אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו או מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ובפרט שלפי משל זה מחולק תיבת צדיק מתיבת תמים שזה קרא לו הקב"ה וזה קראוהו אנשי דורו ויש לומר שבדורותיו קאי אדסמיך ליה לבד, ועל כן אמר גם כן משל השני אשר משם מוכח שאף צדיק לא היה בדורו של משה כי צדיק צריך להיות להשפיע לאחרים וזה לא היה בו וכאמור. ועל כן גם היש דורשין לשבח כפלו המשל.

ל״וולסברא זו שגם הקב"ה קראו צדיק תמים, כי מה שקימץ, לא היה רק עבור תוקף הרע שהיה בדור אבל אילו היה בדור זכאי היה מלמדם להועיל להוליכם בדרך ה'. והקב"ה היודע מחשבות ומצרף מחשבה טובה למעשה קראו צדיק תמים. בשביל זה אמרו המשל לצלוחית של פלייטון שמונח בבית הקברות ואילו היה חוץ לקברות היה ריחו נודף ביותר שהיה לומד ומלמד לאחרים והיה מקרב את הבריות לקרבת אלהים לדעת דרכיו ומשפטיו. ואמנם לפי המשל שרק הדור קראו אותו תמים וה' רק צדיק לבד, אמרו המשל לבתולה שלא יצא עליה שם רע וזה אינו בבחינת טובת אחרים רק שבח עצמה, ואילו היתה יושבת בשוק של כשרים היתה נשמרת ביותר, וכמו כן כאן אילו היה בדור שכולו זכאי היה צדיק יותר אבל הכל לו לבדו, ובין כך ובין כך הן מחמת יראת רעת תוקף הדור והן מחמת קטנות מעלת ערכו לא הגין על דורו ולא הועיל בצדקו כי אם לו ולביתו, ועל כן אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה ל', א') וזה לשונם: הפוך רשעים ואינם (משלי י"ב, ז'), זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד, זה נח. דבר אחר, בית רשעים ישמיד (שם י"ד, י"א), זה דור המבול. ואהל ישרים תפריח זה נח וכו' עד כאן. ולהבין כפל דבריהם בזה הוא שתחילה אמרו ובית צדיקים יעמוד זה נח כלומר שלא הציל והגין כי אם על ביתו לבד ואחר כך אמרו שזה רק אהל נקרא, מה שהציל הוא כלומר אוהל קטן פחות הערך, ולזה אמר הכתוב אלה תולדות נח כי אלה אותיות אהל כלומר תולדות נח זה שהציל נח תולדותיו אינם נקראים אלא בשם אהל להיות ואהל ישרים תפריח ונח לא הגין והציל כי אם אהלו לבד, וזה מפני שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש שהיה איש צדיק לבד שלא למד לאחרים מדורו, דרך ה'. ותמים היה בדורותיו, שרק הדור קראוהו תמים כמו בשוק סמיא וכו'. או שגם הקב"ה קראהו תמים מפני שידע דעתו שאילו היה בדור זכאי היה מקרבם, אבל על כל פנים עתה לא קירב ולא לִמֵד ולכן לא היה כוחו להגין ולהציל כי אם אהלו לבד הכל כאמור.

ל״זוהנה לא תקשי לך על אלו שדורשין לגנאי למה להם לדרוש באופן שהתורה יספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים ג.). ואמרו בתורת כהנים (מובא בילקוט רמז תרכ"ד) וזה לשונם: וכי למה אמרה תורה (דברים י"ב, ב') אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' מפני שמזכירין גנותן של אדם והלא דברים קל וחומר אם כך חס הקב"ה על כבודן של רשעים קל וחומר על כבודן של צדיקים וכו' עד כאן. כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') שטעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שהגם שלא היה צדיק כי אם לפי מעשי דורו ולא צדיק גמור ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, אף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו דן אותו וזיכה אותו לפי מעשי דורו כמאמר רז"ל (בראשית רבה נ') שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית. צרפית אמרה, איש האלהים עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה אנשי עירי והיו מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם, עכשיו שבאת אצלי באת להזכיר את עווני וכו'. לוט אמר, עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה בני עירי ואני צדיק ביניהם וכו' עד כאן. הרי שחסדי המקום ברוך הוא גורמים לזכות את האדם להיות ראוי לנס במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו, אף שבמקום אחר לא היה נחשב כלל. מכל מקום כיון שבמקומו יחיד הוא, צדיק יקרא. ואפשר זה פירוש הכתוב (משלי י"ב, כ"ו) יָתֵר מרעהו צדיק. פירוש אף אם אינו צדיק גמור רק שהוא צדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה, וכמו כן כאן כיונו חז"ל בזה להגדיל שבחו של הקב"ה להראות רוב חסדו וטובו ואף שלא היה נח צדיק כי אם בדורותיו לפי מעשי דורו אף על פי כן זיכהו הקב"ה להפליא לו נס כיון שבמקומו צדיק יִקָרֵא.

ל״חונראה שעבור זה אמר אברהם אבינו בבקשתו על אנשי סדום (בראשית י"ח, כ"ד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וגו', ומלת בתוך העיר לכאורה מיותר והיה די לומר אולי יש שם חמשים צדיקים כמו שאמר להלן אולי ימצאון שם ארבעים וגו', אמנם כיוון לומר שאולי נמצאים שם צדיקים שנקראים צדיקים בתוך העיר כלומר לפי מעשה עירם מעשה סדום יקראו הם צדיקים, אף שבמקום אחר לא יְכוּנוּ בשם צדיקים, מכל מקום כיון שבתוך עירם יִקָרְאוּ צדיקים, תעשה להם כחסדיך לישא לכל המקום בעבורם, ועל כל פנים ינצלו הם לבדם כפירוש רש"י שם. וכאשר סיים אומרו חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, כי הן אמת אשר משפטי ה' צדקו שהעולם נידון תמיד אחר הרוב כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ:). וכן פסק הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה א', ב') שאין העולם נידון אלא אחר רובו ומדינה שרובם חייבים הרי כולם אובדים כמו שכתוב מפורש שם. אכן תפילת אברהם היה שיתגלגלו רחמי הקב"ה להצילם בדרך הנס כאשר עשה לנח שמצא חן אצלו וצוהו לעשות לו תיבה בכדי שיפרישו מדורו שלא יהיה נגרר אחרי רובם כאשר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ונח מצא חן) או כאשר עשה ללוט שצוהו להוציאו ולהניחו מחוץ לעיר, גם כן עבור זה כי לא ימלט בהיותו בתוך העיר להנצל מחמת שיהיה נגרר אחר הרוב, ואם לא יהיה בתוכם לא יהיה נגרר אחריהם. וכמו כן יעשה לצדיקים, אשר נקראו צדיקים על כל פנים בתוך העיר, כיון שבחסדי המקום הם ראוים לנס כמאמר חז"ל הנזכר, יפליא הקב"ה עמם בנס להצילם.

ל״טועל כן אמר והיה כצדיק כרשע כלומר כי הן אמת אשר אם רובם זכאים ומיעוטם רשעים נגררו מיעוט רשעים אחרי הרוב שינצלו גם הם, ואם כן, תעשה גם בצדיקים שיגררו אחר הרוב רשעים להאבד עמהם נמצא צדיק ורשע שוין הם, ושוה מדת הטוב למדת פורעניות. ובאמת אשר מדת הטוב מרובה ממדת הפורעניות כמו שאמרו חז"ל (סוטה יא. ועיין שם בתוספות דיבור המתחיל ולעולם) כי רב חסד הוא, ואמנם הקב"ה השיבו אם אמצא בסדום חמשים צדיקים פירוש שיהיו צדיקים על כל פנים לפי ערך מעשה סדום ונשאתי לכל המקום בעבורם וזה למען תפילתך אשר אתה מתפלל עליהם אעשה לפנים משורת הדין, ואפשר שגם זה רמוז במאמר חז"ל הנזכר למעלה (ריש אות ה'), אמרו צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. כי בריות ירמוז אל הצדיקים הגמורים אשר גרמו הבריאה, וכל בריות העולם נבראו על ידן, בדרך מאמר חז"ל (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וצדיק אשר יקרא צדיק, גם בדור צדיקים כאלו, הוא הנקרא טוב לשמים וטוב לבריות ומי שאינו בדרגה זו נקרא טוב לשמים לבד, ולא לבריות. ועל כן נקט רש"י ז"ל בלשונו ואילו היה בדורו של אברהם, כי באברהם מצינו מפורש שבעבורו נברא העולם כמאמר רז"ל (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם, וכיון שבדורו לא היה נחשב, נקרא טוב לשמים לבד ולא לבריות ולזה אמר בדורותיו כאמור.

מ׳ו או יאמר נח איש צדיק תמים היה וגו'. על דרך שכתב הרב האלשיך זללה"ה בפירושו על התורה בפסוק (בראשית כ"ח, כ) אם יהיה אלהים עמדי לפי שאמר למעלה (שם שם, י"ג) והנה ה' נצב עליו שהוא שם הרחמים ואמר יעקב בלבו הנה את האלהים אני ירא זו מדת הדין שלא יקטרג עלי וכו' ועל כן אמר אם יהיה גם אלהים עמדי שגם הדין יסכים להיטיב עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' וכו' עד כאן. וזה בחינת מעלת כל הצדיקים הגדולים שאמרו עליהם רז"ל (ברכות יז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב) רב ושמואל וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כלומר שגם על פי קו הדין ראויין הם לברכה ולא כאותן שהקב"ה עושה עמהם צדקה וינהלם בחסד וברחמים ולפעמים בעידן ריתחא ח"ו יענשו ממרומים. אכן אלו צדקתם עומדת לעד שגם בעת הזעם והדין יצדקו הם בדינם. ועיין בחיבורנו זה למעלה (באופן הי"ג מפירושי פסוק בראשית) שכתבנו שם אשר צדיקים גמורים גם עתה נידונין על פי הדין הגמור כאשר עלה במחשבה לפניו יתברך בראש הבריאה לברוא במדת הדין, ועל כן מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והוא התשובה שהשיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כט:) כך עלה במחשבה לפני, כלומר הוא נידון על פי הדין כאשר עלה במחשבה לפני בעת הבריאה, ולפני זעמו כביכול מי יעמוד. ואמנם כשהם זוכים, זוכים גם על פי הדין להיטיב עמהם והיא בחינת השלימה שבשלימות שלזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בדין, שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כנודע.

מ״אולזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה, כלומר שהיה תמים ושלם בצדקתו בין בעת הרחמים ובין בעת הדין, ואף את האלהים התהלך שגם בעידן ריתחא בעת שליטת דיני אלהים בעולם התהלך הוא בצדקתו להיות ניזון בזרוע. שכולם נשטפו, והוא ניצול, ולכן אמר לו הקב"ה כי אותך וגו' לפני בדור הזה פירוש אף בדור הזה ששלט עליהם הזעם הגדול והנורא להיות כולם אבודים, אף על פי כן נצדקת אתה בדינך שתנצל, ועל כן לא אמר לו צדיק תמים כי בזה שאמר לו צדיק בדור מזה ממילא נשמע שתמים ושלם הוא להיות צדקתו עומדת לעד בין בטיבו בין בעקא.

מ״בז גם יאמר צדיק תמים. כי נודע אשר בחינת הצדיק להיות תמיד מיחד ומזווג למעלה למעלה בבחינת יחוד והתדבקות המדות אלה באלה ביחודא שלים בכדי להשפיע שפע וברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו בבחינת (בראשית ב', י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכל צדיק וצדיק מתקן כפי שורשו אשר בשמים הנמשך ממדות אלהינו כפי בחינתו. זה מיחד ומקשר וממשיך מאורות העליונים מלמעלה מעלה, אורות המוחין, לששת ימי הבנין בחינת ששה קצוות. וזה מיחד ומקרב להשפיע ולהמשיך ברכה מששת הקצוות לדרגה התחתונה המקבלת כל מיני שפע וברכה ומחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה, והכל לפי כח הצדיק ושורשו בעולמות עליונים.

מ״גואך בדורו של נח שכולם בכלל היו רשעים כמו שאמר (שם ו', י"ג) קץ כל בשר בא לפני, הנה כל הבחינות והדרגות הצריכים להעשות ולהתקן מראש ועד סוף בהתחברות והתקשרות כל העולמות זה בזה עד רזא דאין סוף, הכל היה מוכרח להיות על ידי נח לבד, ועל כן אמר (בראשית רבה ל', ה') נח נח. נייח לעילא נייח לתתא כי עשה מנוחה ותיקון בכל הבחינות לעילא ולתתא מתחילת המחשבה עד סוף המעשה, ועל כן מבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) שהיה בבחינת מעין גנים שהשקה לגן העליון וגן התחתון כי היה יחיד בדורו והכל היה תלוי עליו, ולזה אמרה התורה צדיק תמים שקישר וייחד כל המאורות לעילא ולתתא, ונקרא צדיק בשלימות שכל בחינת היחוד המוכרח להיות על ידי הצדיק הכל היה על ידו. ואמר הכתוב הטעם לזה לפי שהיה בדורותיו דור שכולם רשעים ולא אחד בהם לגרום יחוד העולמות אם לא על ידו. ועל כן סיים ויולד נח שלשה בנים, נודע מדברי האר"י ז"ל שהוא רמז לשלשה מוחין הידועים בחינת שלשה קוין כאשר כתבנו למעלה בפרשה זו.