באר מים חיים, ויקרא א׳:ב׳Be'er Mayim Chaim, Leviticus 1:2
א׳דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. נראה כי לצד שיש בסדר זה שני בחינות בקרבנות המובאים מבני אדם, אחת היא קרבנות הבאין באהבה וחיבה שלא על חטא כלל רק נדרים ונדבות לשם ה' לרצון לו כעולות שהיא העולה העליונה מכל הקרבנות שאין בריה טועם ממנה כלום ועולה כולה לאל עליון ברוך הוא כמאמר חז"ל (תנחומא פרשת צו י') ונאמר בה עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לה', והוא דורון אליו יתברך כמאמר חז"ל וכמו זבחי שלמים שמשימים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה וכל המביא שלמים מביא שלום לעולם כמאמר חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תנ"ח) וכן קרבן מנחה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו לה' ויש בה חמשת מיני טיגון כמלך האומר לאוהבו עשה לי ה' מיני טיגון כדי שאהנה ממך כאומרם ז"ל (שם רמז תמ"ז) וכל אלה באהבה וחיבה הם לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו יתברך להתקרב הארץ ומלואה אליו, ולקרב על ידי זה כל האורות והמאורות הנוראים והפרצופים הנודעים המרומזים בארבע אותיות שמו המיוחד לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בכדי להמשיך על ידי זה כל בחינות שפע וברכה מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו, וכן קרבנות חובה בכלל זה כמו תמידין ומוספין לשבתות השנה ומועדים וראש חודש וכדומה. והשנית הוא קרבנות הבאין על חטאי בני אדם ופשעים כמו החטאות, ואשמות ודאי ותלוי, וכדומה. ואלה הם שאין רצון הקב"ה נוחה כל כך מהבאתם ויותר טוב היה לפניו שלא יחטאו בני ישראל ולא יכפרו בהן כי אין הקב"ה חפץ במעשיהן של רשעים, ואומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך (במדבר רבה כ', י'), והגם שבודאי כשכבר חטא ישראל ואחר כך מתחרט באמת ועושה תשובה ומתודה כפי כוחו ומביא קרבן בזמן שבית המקדש קיים הקב"ה מקבלו באהבה וברצון לפניו ונקרא אוהב וריע קרוב וידיד ובמקום שבעלי תשובה עומדין וכו' כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ד.) וברמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ז' הלכה ו'). מכל מקום זה ודאי אינו שייך לומר שהקב"ה יחפוץ בקרבנות הללו בעת צוותו עליהם טרם חטא האדם כי הלא צונו שלא נעבור על שום חטא ועוון, והבן. ועל כן נגד שני בחינות הללו אמר כאן דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' (שאחד מהם מיותר) כי דיבור הוא לשון קשה (תנחומה צ"ו, י"ג) ומורה על קרבנות חטאות ואשמות שקשים לפניו יתברך ולא יחפוץ במות המת בעת החטא אף רגע כמימריה, ואמירה הוא לשון חיבה ואהבה המורה על קרבנות חובה ונדבה שהוא לרצון ולנחת רוח לפניו יתברך ובמה דסיים פתח לומר אם עולה קרבנו וגו'.
1
ב׳אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' מן הבהמה מן הבקר וגו'. כבר עמדו המפרשים במלת מכם שהוא מיותר לכאורה, גם אמרו מן הבהמה לכאורה מיותר אחרי אומרו להלן מן הבקר ומן הצאן כי אין בהמה כי אם בקר וצאן. והנראה בזה הנה נודע המבואר בדברי מרן איש אלהים מורנו הרב ר' חיים ויטאל בחיבורו שער הקדושה בביאור הנפשות שבאדם נפש הבהמית ונפש השכלית, כי נפש הבהמית שבו הוא אשר ניתן בדמו והוא המחיה אותו לעומדו על תיקונו בחמשה כוחות שבה, כח המתנענע וכח הצומחת וכו', והיא המתאוית לכל הדברים התחתונים כבהמה ממש לאכול ולפרות ולרבות וכו' וכל בחינות התאוות ומדות רעות שבעולם אפילו הגבהות ובקשת השררה והכבוד הכל נמשך ממנה מארבע יסודות שבה שהם אש רוח מים עפר וכו' ובתוכה מתלבש אור נפש השכלית נשמת אלוה ממעל וביד האדם להטות לבו לאשר יחפוץ או לכפות ולעקוד את נפש הבהמית תחת נפש השכלית או ח"ו להיפוך, ואל זה רמזו חז"ל (חגיגה ט"ז.) ואמרו ששה דברים נאמרין בבני אדם, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבהמה, שלושה כמלאכי השרת יש להם דעת וכו' ושלושה כבהמה אוכלין ושותין ופרין ורבין וכו' עד כאן. וכל בחינת עבודת האדם אשר על פני האדמה אינו כי אם לכבוש ולכפות את כל תאוותיו הבהמיות שבו, לכבוד בוראו יתברך שמו. כי לא נתן הקב"ה וברוך שמו את חלקי הבהמה באדם כי אם לנסות בו בני אדם גם בני איש לראות אם ישנם אוהבים את ה' אלהיהם בכל לבבם ובכל נפשם לכבוש ולמעט תאות נפשו לאהבת ה' אלהיו שבראו רק בשביל זה לכבוש תאותיו בשבילו להגביר כח נפש השכלית וחלק הקדושה שיש בו כמלאכי מעלה על כח ונפש הבהמית, ומזה מקבל תענוג ונחת רוח ובזה הוא מקריב נפשו לה' ממש כיון שהוא מקריב אליו נפשו ותאותו וממעט כוחו אשר בקרבו בכיבוש התאוה כמו באכילה ושתיה ומשגל וכדומה, ועל כן אמר ר' ששת בתפילתו שאחר תעניתו, (ברכות י"ז.) גלוי וידוע כו' הקרבתי חלבי ודמי כו' והוא הנקרא מזבח כפרה שהוא כמו הקרבן על המזבח ממש ועוד יותר ויותר, אחת כי זה מקריב בהמתו וזה מקריב נפשו, והשנית שמפורש אמר הכתוב (שמואל-א ט"ו, כ"ב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, כי עיקר חפץ הקב"ה לשמוע בקולו ולירא מפניו להשמר מכל נידנוד חטא ועוון אשר נפשו מתאותן ומחמדתן.
2
ג׳ובזה מוסר השכל על קצת אנשי דורינו שנראין רודפים אחר המצוות להתפלל בקול רם וכוונה ולהדר אחר תפילין טובים ואתרוג נאה וכדומה ועושה הכל בגלוי לעין כל בהידור מצוה ובדברים שבצנעה בתוך ביתו אינו נזהר להשמר מכל רע לכבוש תאותו לשם ה' להזהר שלא למלאות בהיתר ולהשמר מכל נידנוד ספק איסור כמו בבדיקות דברים המתולעים ודקדוק השוחטים וכדומה ומזה מוכח שגם רדיפתו אחר המצוות לא כן הוא בכוון נכון לה', אף שנדמה לו שאין כוונתו אלא לה' אלהיו, הוא לא ידע כי בנפשו הוא שנפשו ותאותו היא המתאוית לדברים הללו מפני שהוא בגלוי לעין כל והוא לו תפארת מן האדם להקרא צדיק וחסיד וכדומה כי היצר הרע כמה ערמימות ועקמימות נמצא בו שלא יבינהו האדם עד אחר כמה בחינות ובחינה על בחינות לבחון בנפשו באמת אם אין בו צד התערבות הנאת תאוות לכבוד וכיוצא לבחון באמת אם היה בשדה במקום שאין אדם רואה אם היה רוצה כמו כן ליגע בתפילה ובחריצות המצוה בהידור הנאה, או לבחון אם יגיע לו הנאה באמת כשיראה חביריו וריעיו השוים אליו, או הפחותים ממנו במדרגה, שיעשו כמעשהו ויגיע להם גם כן אתרוג הטוב והיפה כמוהו ויותר או תפילין טובים וכדומה, כי אם כוונתו באמת לשם ה' ודאי יהנה למאוד בראותו חביריו עושים נחת רוח לפניו כיון שאין כוונתו למענו כי אם להגיע נחת רוח אליו יתברך שמו ומה לו אם הוא עושה לו נחת רוח או אם הם עושים לו נחת רוח יבוא הטוב מכל מקום כאשר כתבנו בזה במקומות אחרים. וזה ודאי אם אינו ירא ה' בסתר כבגלוי, גם הגלוי שקר הוא.
3
ד׳נחזור לענין כי זה עבודת האדם הנבחר לכבוש תאותו לה' בצנעה להיות זה נופל וזה קם להיות רוח הבהמה יורדת למטה לארץ ורוח בני אדם יעלה למעלה למעלה. (על פי קהלת ג', כ"א) ולזה יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' פירוש אם ירצה אדם להקריב מכם קרבן לה' כלומר מעצמיכם גופייכו קרבן לה', הנה זה הוא קרבנו מן הבהמה פירוש שיקריב לה' מן הבהמה שבו להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות שמקריב נפשו לה' ושמוע מזבח, ועל כן מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמיכם כי זה עולה על כולנה.
4
ה׳גם יאמר אדם כי יקריב וגו'. על דרך מה שאמר איוב (ל"ג, כ"ז) חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ונדחקו המפרשים שם בפירושו. ומה שנראה לי הוא כי באמת אם יביט האדם רגע כמימרא מעשיותיו לעצמו להנאת גופו ונפש בניו ובני ביתו, לעשיותיו למלך הגדול והקדוש, בעיניו יראה כמה רחוק עבודתו מעבודת האמת עד להפליא, ולמה לא נודה על האמת בינינו לבין בוראנו יתברך הלא לפניו נגלו כל תעלומות מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. ונראה ביגיעת אדם על עסקי פרנסתו הלא יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט, ואף אם אין לו כלום משלו עם כל זה הולך ומתחזק ועושה כל מה שיוכל כל היום וכל הלילה ומעשהו שמה בזירוז רב ונקשר שם עם כל מחשבתו ולבו ואם יקראנו אדם לא ישמע לו מהתקשרותו שמה, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג קור וחום, רק יום ולילה לא ישבות על המחיה ועל הכלכלה. וכמו למשל אם יש לו איזה מורא גופו ממורא בשר ודם בעונשי הגוף או עונש ממון ובושה וכדומה הלא תגדל הפחד והאימה אשר בקרבו לבל יעבור על חלומותיו ועל דבריו, ומכל שכן באדם שיש לו איזה פרנסה ממנו, ירא וירתת לעשות דבר שלא כרצונו שלא יחסר לו לחמו. ולא כן בעבודת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו כי לא די שאינו עוסק בעבודתו בתורה בתפילה ובמעשים טובים אף החצי ממה שעוסק בצורכי גופו אלא אף המעט שעוסק בה בתורה או בתפילה, ח"ו אינו כראוי למלך הכבוד ולא כמעשהו בחוץ, כי אינו מקושר שם הוא ומחשבתו ולבו וכל אבריו, וח"ו אדרבא מחשבתו מהומה וטרודה גם אז בצרכי גופו וכל עשיותיו. גם הפחד והמורא מהקב"ה שלא לעבור על ציוויו בקל וחומר אינו כל כך כמורא גופו מעונשי בשר ודם. ולזה אמר חטאתי וישר העויתי, כי באמת היה ראוי להיות העיקר מרובה על הטפל, ועיקרו של אדם הוא העבודה שחייב לעבוד לה' הטוב שלזה נברא והיה מהראוי להוציא על זה רוב ימיו ושנותיו ולהתקשר שם באמת תמיד בכל אבריו וגידיו ומחשבתו ולבו, ומעט מן המעט לעסוק בצורכי גופו ומזונו כמאמרם ז"ל (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והנה בזה ישר, העויתי, זה אשר ישר העויתיהו שלא הגדלתיה על עולתה הנמצא בהבלי העולם, ועל כל פנים היו ראוי לעשותן שוין זה כזה. ואמנם אף זה לא עשיתי, כי ולא שוה לי שלא היה אפילו שוה בעיני עסקי עם עסקי ה' לעשותן על כל פנים כמו עסקי העולם שהם הבל וריק. ועל כן יאמר הכתוב אדם כי יקריב כלומר כשירצה אדם להתקרב לה' אלהיו הנה כן יראה ויעשה על כל פנים אשר מכם קרבן לה' כלומר מדברים שלכם כמו שעושה דבר של עצמו באהבה ושמחה וזירוז ומורא גדול שלא יאבדנו, כן קרבן לה' יקריב לה' גם כן, לחצות ימיו על כל פנים חצי לה' וחצי לכם ולעשותן בהתקשרות ודביקות בתאוה ובחמדה כמו אכילה ושתיה וזיווג וכדומה. ולזה אמר מן הבהמה מן הבקר וגו' תקריבו וגו' על דרך מאמר הכתוב (איוב ל"ה, י"א) מלפנו מבהמות הארץ וגו', כי באמת ידע שור קונהו שלא לעבור על גבולו מלחרוש ולעבוד לבעליו יותר מהנאת עצמו ומכל שכן אדם על הארץ בעל שכל ומוח, ועל כן מן הבהמה מן הבקר וגו' תלמדו איך תקריבו את קרבנכם לפני מלך המלכים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא להתקרב אליו ולעבוד לו בכל לב ולב.
5
ו׳עוד יתבאר אומרו אדם כי יקריב מכם וגו'. כי הנה באמת סוד הקרבנות מעלתן ותועלתן עד אשר נאמר בהם אשה ריח ניחוח לה' הוא נשגב ורם גבוה מעל גבוה שומר וגו', וכבר האריכו בהם מארי קבלה בסודי סודות רזין דאורייתא כי ודאי ודאי ח"ו אין הקב"ה צריך לבהמתינו כי לו כל חיתו יער בהמות בהררי אלף כל עוף הרים וזיז שדי וגו' (על פי תהלים נ', י"א), וגם אם אדם חטא בהמה מה חטאה ובמה יכופר עוונו בזה וכבר דברנו מהם באיזה מקומות בדרכים שונים. וגם עתה נאמר בהם לפי קט שכלינו ולפי דרכינו. כי הנה כבר כתבנו למעלה שעיקר עבודת האדם להגביר נפש השכלית על נפש הבהמית כאשר יוכל בכל עת להמעיט ולכבוש תאוותיו ומחמדיו אשר חומד אליהן הן תאוות שבגופו כמו אכילה ושתיה וזיווג וכדומה, והן תאוות שחוץ לגופו כמו הקנאה ושנאה ובקשת השררה והכבוד והגבהות והקפדנות והכעס וכיוצא בהן הן ותולדותיהן. מכל מה שגופו חומד להן שאין בהן עבודת יוצרו ברוך הוא וכמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים (בהלכות תפילין סימן כ"ה סעיף ה') בכוונת התפילין בזה הלשון: וישעבד להקב"ה הנשמה שהוא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו וכו' עד כאן. וזה הוא הנחת רוח לפניו כשממעט הנאותיו לכבודו ברוך הוא להחליש כח הבהמיות שבו ולהגביר כח הקדושה בתורה ועבודה.
6
ז׳ונודע אשר עיקר משכן נפש הבהמית בהדם היא כמאמר הכתוב (ויקרא י"ז, י"א) כי נפש הבשר בדם הוא, ודם הוא ראשי תיבות ד'ם מ'רה כמו שכתבנו למעלה. כי משכן הס"ם ולילית הוא בכבד ומרה. והכבד מכונה על שם הדם כי כולה דם הוא ועיקר העבודה לצרף המוח והשכל אל הדם להיות הדם נמשך אחר השכל להמעיט תאות החומר והרע השוכן בהם ולהיות עולה כליל לה' בכל תאוותיה שכל מדה ומדה שבה יתאוה ויחמוד לעבודתו יתברך שמו. כמו ביסוד האש לבעור כמו אש להבה לעבודתו יתברך שמו ולא לתאוות הרעים ח"ו, וביסוד הרוח המורה על פיו של האדם יאנוס עצמו לדבר תמיד בדברי תורה וחכמה ויראת שמים ולא בשיחת חולין כלל וכלל, וביסוד המים המורה על תאות לבו של אדם יחמוד ויתאוה להתקרב ולהתדבק בה' אלהיו על ידי תורה ועבודה ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו וימעיט תאוות כל התענוגים, וביסוד העפר המורה על העצלות יתעצל מלילך לעבירה ולהנאתו, ויכוף מדה זו שלא להתעצל למצוה. וכן כל מדה ומדה נמצא דוגמתה בקדושה והוא משובחת מאוד ואהוב וחביב לפניו כאשר ביארנו במקומות אחרים מזה. וכשאדם עושה כך להמשיך את כל מדותיו שבנפש הבהמית אחר השכל, והשכל, נקרא אלף, הכל כנזכר למעלה. אז דם נעכר ונעשה חלב ונקרא בשלימות אדם שגם הדם מצטרף אל הקדושה ונעשה אוהב ה' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כמאמר חז"ל במשנה (ברכות נ"ד.) ונכנע הסטרא אחרא אשר היו שרוים על הכבד והמרה ונעשו הכבד והמרה משרתי אל עליון ונכנעים תחת המוח שהמוח מנהיגם תחת ממשלתו ואז נעשה בחינת מכם שהוא מ'וח כ'בד מ'רה והוא אשה ריח ניחוח לה' כשהמדות רעות מתהפכין אל הקדושה בסוד אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה (ירמיה ט"ו, י"ט) ובסוד מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י"ד, ד') ואז והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה י"ד, ט') כי הרע נהפך לטוב לעבוד את ה' אלהיו, ואז לפניך ה' אלהינו יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו וגו' עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והוא קץ כל המאורות ותכלית כל השמחות שיהיה במהרה בימינו אמן.
7
ח׳והנה נודע לכל שכל הנהגת העולם הזה הכל בהשגחה פרטית מאתו יתברך שמו ואין דבר אחד מכל דברי עולם הזה שיהיה ח"ו במקרה והזדמן כי אם הכל בהשגחה אמיתית מאתו יתברך שמו וכל אשר נמצא ביד האדם וכל קנייניו בית ובגדים וכלי תשמישו כסף וזהב ונחושת ובהמה שה כשבים ושה עזים וכל דבר שבעולם אינם במקרה ח"ו להיות דבר זה ביד זה ודבר זה ביד זה כי אם הכל בהשגחה שיבואו אלו הדברים דווקא לאדם זה ולא לאחר מפני שיש בהם ניצוץ קדושה משורש הנפש של האדם הזה. והם שייכים אליו באמת כי שלו הם ששייכים אל שורש נפשו ועל כן באין אליו. וכמה אנו רואין לפעמים שיבוא דבר ממדי וערי הודו אל האדם, לפי ששייכים אליו והוא מוכרח לבוא אליו על כל פנים בכל מיני סיבות. ולזה היה ענין הקרבן שמקריב האדם הבהמה שלו ושם ניצוצים משורש נפשו ממש והוא מקריב את נפשו לה'. והכוונה בזה הוא כי כל הדברים צריכים להיות במחשבה דיבור ומעשה וכמו שאיתא בזוה"ק (במדבר ק"כ: ובשאר מקומות) בעובדא ומילולא תליא מילתא ואף בתורה ותפילה אנן פסקינן כמאן דאמר (בבא מציעא צ':) עקימת שפתיו הוה מעשה, וכשהאדם חטא על הנפש והגביר בזה נפש הבהמית שלו על נפש השכלית והרע שבו על הקדושה או אפילו אם לא חטא בעבירה ידועה רק מבין שהוא צריך להיות נפש שכלית שבו מתגברת על הבהמיות שלו בכדי להיות נמשך עם כל מדותיו הרעים לעבודתו יתברך שמו, אז הוא מביא קרבן לה' מבהמותיו ושם ניצוצי נפש הבהמיות שלו ומקריבה לה' לריח ניחוח ומוציא ממנה הדם והחלב ששם מדור סטרא דמסאבי כמו שאיתא בזוה"ק, ומקריב ממנו לה' בבחינת מי יתן טהור מטמא ודם נעכר ונעשה חלב כאמור למעלה. והעיקר בזה הוא הכוונה כוונת האמת של הבעלים העומדים בעת הקרבת הבהמה לכוון שהוא מכניע בזה במעשה זו את מעשה הבהמיות של נפשו וכל התאוות רעים התלוים בה והוא מקבל עליו כמו כן בכללות לבו לעשות כמעשהו להכניע את תאות הבהמה ולקרב את מדותיה לשם ה' ולהמשיל עליה כח השכל והצורה שבו עד שֶיֵעָשֶה אדם השלם ונעשה בחינת מכ"ם שהוא מ'וח כ'בד מ'רה כנאמר.
8
ט׳ובזה טעם נאה ונכון למה שאסרה התורה להביא מן הגזל, ולכאורה הלא גזל עבירה בפני עצמו הוא אבל לענין הקרבן מה לי אם מביא בהמה שלו או בהמה אחרת. ואמנם כי עיקר הקרבן. הוא להכניע ניצוצי נפש הבהמיות שלו ולהקריבה לה' וכשהוא מכוון כן ממילא נכנע גם כן נפש הבהמית השוכן בקרבו כי בשורש חיות הרוחניות הכל אחד ואין נפרד ברוחניות, וזה דוקא בבהמה שלו מה שאין כן בבהמה של חבירו שאין ניצוצי נפשו שוכן בתוכה ומה יועיל בזביחתה, בינה זאת. ועל כן המקריב בהמתו ואינו מכוון בזה להכניע הבהמיות תחת הקדושה במעשה הזביחה ומזה יהיה כן במוחו ולבו תמיד, עליו הכתוב אומר (ישעיה א', י"א) למה לי רוב זבחיכם וגו' ונאמר (מיכה ו', ז') הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, כי מה לו להקב"ה בבהמה שמקריב אליו וכי לבהמתו צריך ח"ו, ועוד הלא ורחמיו על כל מעשיו כתיב וגם עובר על בל תשחית לשחוט את בעל חי ללא דבר.
9
י׳ולזה יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה', פירוש שירצה בעצמו להתקרב לה' שיהיה בבחינת מכ"ם שיתגדל המוח על הכבד ומרה, והם ימשכו אחריו, לזה מותר לזבוח לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו' אני מתיר לו לשחוט בעלי חיים בשביל זה, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל ובשביל התורה כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', ד') כלומר כדי שישראל יקיימו התורה, ועל כן על ידם כל ברואי עולם מותרין לעשות כן, ואמנם קרבנות חלוקים הם כי איש הישראלי שלא חטא במעשה ולא עבר על רצון יוצרו באחת מהנה רק שאוי לו מיצרו שהרע שבקרבו מסיתו תמיד להתאוות תאוה והגם שהוא כובשו מכל מקום בכח גדול הוא ונפשו לו מרה מאוד בעת הצטרכותו לכבוש דברים שנפשו חומדתן ומתאותן ומורגל בהן מנעוריו ועל כן רוצה להאיר אור נפש השכליות שבו בכח המוח והשכל ולהכניע תאוות הבהמיות ולעשותן קודש לה' אז מביא עולה לה' ובאה מזכר תמים המורה על התגברות העלייה שהאיש דרכו לכבוש כמאמר חז"ל (יבמות ס"ה:) והוא עולה כליל לה' ומכניע בזה כל תאוות ומדות רעות ומעלן לה' וזוכה על ידי זה לעלות במעלה לזכך הנפש שהרע יתהפך לטוב. ועל כן אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז', ג') אין העולה באה כי אם על הרהור הלב, מורה על הרהורי עבירה הקשים מעבירה הוא התאוות ומדות רעות לאכפייא סטרא אחרא ולעשותן כליל לה' אל עליון. וצריכה סמיכה לסמוך ידו ורשותו עליה לקבל כן בנפשו להכניע הבהמיות ולהעלותו אל הקדושה כמו שעושה בקרבן הלז ומעתה יזבח נפשו ותאותו לה' ואז ונרצה לו לכפר עליו מכל וכל שלא ימצא בו עוד מתאוות החזקים והמרים שקשה לעבור עליהן.
10
י״אואולם נמצא דרגה פחותה מזו הוא שרוצה על כל פנים להכניע הבהמיות שלא יבוא לחטוא ואינו עדיין במדרגה זו להפך הרע לטוב ולעבוד את ה' יתברך בכח הרע והיצר הרע שבתוכו כי אם להשלים עמהם שלא יעברוהו על דעת קונו וגם הוא לא יעבירם מדעתם, זה מקריב זבח שלמים שרוצה בשלום ולישאר בשלימותו על כל פנים שלא לירד ח"ו ממדרגתו, ויכול להקריב גם נקבה על חטאתו שהאשה אין דרכה לכבוש כי הוא אינו כובש הרע להיות תחת ממשלתו לעשות עמו מה שלבו חפץ רק מכניע בזביחת הבהמה שלא יפול ברשתו, ועל כן אין עולה כליל לה' ולכולם יש חלק בה ואינו מקריב רק החלב והדם שהוא משכן הרע להכניעו ולא יותר והבן. ואולם אם כבר עבר על מצות ה' בשגגה זה צריך סמיכה ווידוי להתוודות על חטאו ולחזור בתשובה שלימה כי אם לא כן אין הקרבן מכפר עליו כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות תשובה הלכה א') ולהיות מדמה בנפשו באמת כאילו הוא עצמו נזבח על המזבח כי באמת את נפשו הוא זובח כאמור ואז ונרצה לכפר עליו להמית המזיק אשר נברא מחטאו כי נזבח הרע ונקרב על המזבח, בינה זאת.
11
י״בגם יאמר אדם כי יקריב וגו'. לתרץ מה שפתח הכתוב בלשון יחיד אדם כי יקריב וסיים בלשון רבים תקריבו את קרבנכם, נראה כי כבר כתבנו במקום אחר בביאור אומרם ז"ל (ערכין ט"ז:) אמר ר' טרפון תמה אני כו' אם אומר לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך וכו' והוא כי ידוע אשר כל ישראל גוף אחד הן כמו שמובא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל, והצדיקים הגדולים שביניהם הם בבחינת הראש שעל כן נקראים ראשי בני ישראל כי המה בבחינת הראש שבגוף האדם ועל כן כל מעשיהם בתורה ועבודה ומחשבות קדושות שהוא בבחינת הראש בדיבור ומחשבה. ויש בבחינת עינים הנקראים עיני העדה והם הם הצופים בבני ישראל כידוע ליודעים ויש בבחינת הידים והרגלים, ועל כן כל עשייתן במעשה במלאכה ובעבודה במעשי ידי אדם וברגלים לרוץ ולהלך מעיר לעיר לטרוף טרף וכדומה בכל אבר ואבר והכל תיקונו של עולם הוא כי בכל דבר ודבר יש מצוה כמו שאיתא בליקוטי תורה ומפני זה כל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז:) ועל כן כשאחד מישראל חוטא מגיע הפגם גם לשאר ישראל חבריו שקרובים הם לחטוא ח"ו מפני שגוף אחד הוא ואם אבר אחד מתקלקל וכואב, כל האברים מרגישים הכאב, ומכל שכן אם הראש לחלי שכל האברים מרגישים כי הראש הוא כללות הגוף כידוע. ועל כן אם הצדיק גדול הדור ח"ו בא לו לפעמים איזה חטא אפילו בשוגג או במחשבה קלה יגיע הפגם אל דורו שהאיש ההמוני יחטא עבור זה במעשה ח"ו כי לפי ערך גסותו כן פגמו וכן האיש ההמוני אם פוגם במעשה יגיע הפגם לראש הדור לפגום במחשבה קלה לפי ערך דקותו, ולזה אמר ר' טרפון כשהמוכיח אומר לחבירו טול קיסם מבין שיניך כלומר שהקיסם הוא הפגם הקטן במחשבה שבי, הוא מבין שיניך כלומר עבורך לפי שאתה פגמת במעשה ועל כן טול אתה, והוא משיב טול קורה מבין עיניך כלומר שהקורה הוא עבירה גדולה במעשה שבי הוא מבין עיניך לפי שאתה פגמת במחשבה. ומכל שכן בברכה במעשה הטוב כשהצדיק עושה מעשה הטוב במעשה לעבודת שמו יתברך באמת ממילא נמשך קדושה וטהרה לכל הגוף לכל דורו שכולם יגיע להם מחשבות קדושות הרהורי עבודה הרהורי תשובה הרהורי אהבה ויראה לשמו יתברך. וכאשר נאמר בשם הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל על אומרם ז"ל (שבת נ"ד:) כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו וכו' באנשי עירו נתפס על אנשי עירו כלומר שיכול למחות ולמחוק מעליהם שלא יבואו לשום חטא ועוון על ידי המעשה הטוב שיעשה בקדושה וטהרה שיתמשך מזה קדושה לכל דורו וכו'. והנה חז"ל אמרו (בויקרא רבה ב', ט') למה נאמר אדם ולא נאמר איש וכו' ולפי דרכנו יתבאר, כי ארבעה שמות נקרא האדם, אדם איש אנוש גבר (זוה"ק חלק ג', מ"ח.), והאדם היא למעלה מכולן שהוא בחינת (ישעיה י"ד, י"ד) אדמה לעליון (וכבר כתבנו במקום אחר שלפעמים הוא הפחות בבחינת ועפר מן האדמה). ולזה יאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו', כלומר הצדיק שהוא בבחינת הראש וכל האברים נכללין בו אם הוא יתקרב לה' בקדושה וטהרה וכח כוונתו בקרבנו מן הבהמה לקרב וליחד כל המדות ושמות הקדושים וכל העולמות ביחודא שלים בבחינת אשה ריח ניחח לה' המורה על עליית כל העולמות לאל עליון, אז כולכם תקריבו את קרבנכם שכל דורו נתקרבו לאל המיוחד בהתקרבות ודביקות על ידי התקרבות והתמשכות הקדושה מהצדיק המתקרבת בקרבנו לה' כאשר ביארנו.
12