באר מים חיים, ויקרא י״ד:ב׳Be'er Mayim Chaim, Leviticus 14:2

א׳זאת תהיה וגו' והובא אל הכהן. לשון והובא אינו מובן לפי פשוטו והיה לו לומר ובא אל הכהן. והנראה בזה כי הנה נודע מה שכתב הרב איש אלקים מורנו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה אשר כל המדות הנשרשין בנפש הבהמית שבאדם הן המה שורש לכל תרי"ג מצוות התורה הנשרשין בנפש השכלית שלו. כי נפש השכלית חופפת ומלובשת על נפש הבהמית הלז וכשאדם מגביר בלבבו בכח שכלו להיות נבזין בעיניו נמאס כל התאוות ומדות הרעות אז בנקל לו לקיים כל תרי"ג מצוות התורה אשר בנפש השכלית. אבל כשלבו לא נכון וכח המדות רעות חזקות בנפש הבהמית שבו אז קרוב הוא לו לעבור על כל מצוות התורה כי הן נשרשין על נפש הלזו. ועל כן לא הזהירה התורה על מדות רעות עיין שם בחלק א' שער ב' שהאריך בזה, וזה לשונו בקיצור: ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאוד מאוד ובזה תבין דברי חז"ל (זוה"ק חלק א', כ"ז) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה שהוא שקולה ככל התרי"ג מצוות וגסות הרוח הוא ככופר בעיקר כו' (סוטה ד':) כי יותר צריך ליזהר ממדות רעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל לקיים כל המצוות ובזה ביארנו מאמרם ז"ל (עבודה זרה מ"ה:) הרוצה לעקור עבודה זרה מארצו צריך לשרש אחריה כי הנה באמת המדות הרעות הן הן שורש לכל העבירות כנזכר. למשל בארבעה מדות הנזכרים שם בשם ארבעה אבות נזיקין שהם שורשים כוללים לכל שאר המדות הרעות והם הגאוה והתאוה ודברים בטלים ולשון הרע וכדומה והעצבון והעצלות שמהם מתפשט ענפים ותולדותיהן כיוצא בהן עד אין שיעור.

ב׳הנה מי שגדל בלבו מדת הגאוה ותולדותיה שהם ההתנשאות ורדיפת הכבוד ממילא יבוא מזה תמיד ליתן דופי בבני אדם ולמלאות פיו בלשון הרע וליצנות בכדי להראות שהוא גדול מהם ולהלבין פני חבירו ברבים ולהתכבד בקלון חבירו. ובעבור ההתנשאות ורדיפת הכבוד יעורר מחלוקות רבות בינו לבין חבירו וירד עמו לחייו וילשין אותו בפני השרים ועבדי המלך בכדי להשפילו ולהראות גדולתו לעין כל עד שיבוא לידי רציחה ממש כי תאות הנצחון להתגדל על חבירו תוקד עד שאול תחתית, וכדומה שאר עבירות שיבוא לאדם על ידי גבהות הלב. ולך ראה מה שקרה למלך ישראל ירבעם בן נבט (סנהדרין ק"א:) שכל החכמים היו דומין לפניו כעשבי השדה ועל ידי גסות הרוח שהיה בו ואהבת הכבוד שהיה אומר אם יעלו ישראל לרגל ויראו רחבעם יושב ואני עומד כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד אתקטן בעיניהם והלך עבור זה ועבד עבודה זרה וחטא והחטיא את ישראל שכולם יעבדו עבודה זרה. האם היה יאומן כי יסופר שבשביל מדה קטנה גבהות הלב יבוא אדם לעבוד עבודה זרה אבל הראיתיך בעיניך כי כבר קרה זאת לגדול עולם ומכל שכן במי שדעתו קצרה שכאשר לא יעקור מדה זו מלבו קרוב הוא לעבור על כל העבירות והולך ועובד ואך שאינו מרגיש ואינו נותן לב עליהם. וכמו כן במדת התאוה. כי אדם מתאוה בחזקה למלאות פיהו במאכל ובמשתה מדברים הערבים לחיך, או תאות המשגל, ממילא עובר על עבירות חמורות כי כבר אינו נזהר במאכליו ומשתיו אם אינם על צד היותר כשר ומאמין לכל במסיח לפי תומו אם אומר לו שכשר הוא יתנהו לפיו ומעלה מעלה אף שיוודע לו שהוא איסור דרבנן לא יעצור כח לרוב תאות שלא לאכול ממנו ויבקש לו צד היתר עד שח"ו אוכל נבילות לתיאבון. ומכל שכן בתאות המשגל שמי שאינו מכניע תאותו בזה יבוא תמיד להרהורים רעים ולהוצאת שכבת זרע לבטלה רחמנא ליצלן ויוכל גם לבוא לביאות אסורות ומיקל באיסור נדה, כי נפשו חשקה למלאות תאותו. וכן במדת החמדה מי שיש לו מדה הזו לחמוד בלבו דבר שאינו שלו. ממילא בא לידי גניבה וגזילה ולעשוק שכר שכיר ולהלין פעולת שכיר והשגת גבול רעהו וכדומה. וכמו כן בכל המדות רעות אם לא יעקרם אדם מלבו ממילא בא לעבור עבירות קלות או חמורות הכל לפי קשירות המדה הזאת בלבו.

ג׳ועל כן אם רואה אדם שבא לידי עבירה בשוגג או במזיד קלה או חמורה ורוצה לשוב בתשובה. אם לא ישוב רק על העבירה שעבר ולא יתן לב לעקור המדה הרעה מלבו שממנה בא לעבור העבירה הלז הרי הוא קרוב לחזור לסורו ולמחר יחזור ויעבור כיון שעדיין תאות המדה חזקה בלבו. ולזה אמרו ז"ל מפני תקנת השבים הרוצה לעקור עבודה זרה מארצו, שרוצה לעקור העבודה שהיא זרה שהיא העבירה שלא לבוא עוד לעבור העבירה הזו. אין לו תקנה כי אם לשרש אחריה לחפש בשרשה מאין נמשך אליו שיבוא אל העבירה הלזו מאיזה מדה רעה בלבו. וכאשר יעקרנה בשרשה שיתן אל לבו בכח מוחו ושכלו להבין בגנות ומיאוס וחומר כל מדה ומדה. ויעקרנה מלבו לגמרי באופן שתהיה בזויה ומאוסה בלבו מכל וכל שלא ירצנה בשום אופן ואז יהיה נכון לבו בטוח בה' שלא יחזור לסורו ולא יעבור עוד למרות את פי ה' אלהיו בזה.

ד׳ועל כן אנו רואין משלומי אמוני ישראל שמהרהרים תמיד בתשובה ועושים תשובה שלימה כל אחד לפי כוחו תמיד, ובפרט בימי הדין בראש השנה ויום הכפורים, ואחר כך כאשר לבבו פונה מעשיית התשובה ח"ו עושה כבראשונה לעבור על העבירות שכבר התודה עליהם וקיבל עליו בלב שלם שלא לשוב אליהם. והכל כי לא שב כי אם על גוף העבירה. ושורש המדה שהעבירה הזאת נמשכת ממנה נשאר בלבו, וממילא משורש נחש יצא צפע שיעבור עליהן פעם ושתים. וזה קרוב למה שאמרו (תענית ט"ז.) טובל ושרץ בידו שאפילו עלו עליו כל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה. וכן בזה הוא טובל מן העבירה ומקבל עליו שלא לעבור עוד, ושחוצו ושמצו נשאר חזקה בלבו שקרוב לודאי הוא שעל ידי זה יחזור אל העבירה.

ה׳והנה באמת אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים כמאמר הכתוב (קהלת ז', כ"ט), והענין כי ה' אשר ברא כל אלה לא בראם כי אם לכבודו לעבוד לו במדות הללו, כי (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו, וכל מה שברא לכבודו ברא. כי עיקר התאוה לא נברא כי אם להתאות לו ולחשוק להדבק בו בכלות נפש ממש בביטול המציאות להתיחד בו ולהכלל באורו הצח אור נערב נעים ומתוק שאין דבר בעולם עריבה וחביבה ומתוקה נאהבת נחמדת ונתאבת כהדבק באורו ברוך הוא מקור כל התענוגים והאהבות והחמדות, ולחשוק בתורתו הקדושה אשר נאמר בה (תהלים י"ט, י"א) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש. ואל זה יחמוד ואל זה יתאוה בטעם נועם מתיקות יותר מכל דברים הערבים והנחמדים שבעולם. וכמו כן במדת הגאוה הגם שהוא שנאוי מאוד לפני בורא עולם בשאר דברים. חביבה היא ועריבה כשהיא לשמו של הקב"ה כענין שנאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. וחז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם אף שלכאורה גבהות גדול הוא לומר שכל העולם נברא בשבילו מכל מקום חיוב הוא לשם ה' בכדי שלא יספיק לו כל העבודה שיעבוד לבורא עולם ברוך הוא ואף אם כל היום יעבוד ויעסוק בתורה יהיה הכל קטן בעיניו לפי ערכו, לומר כי לי ראוי להיות כאחד הגדולים אשר בארץ ולתקן כל העולמות אשר בשמי השמים, וכל העולמות התחתונים יתברכו על ידי ועל כן צריך אני לדקדק על עצמי ביותר ויותר בפרישות מצ"ט שערי היתר כדי שלא אבוא לידי איסור להשמר מכל חטא ועוון הקל שבקלים מכל העבירות שאדם דש בעקביו, ולהתקדש עצמי בכל דברים המותרים באכילה ובמשגל ושאר תאוות הלב כיון שכל העולמות תלוין בי וכשאטיב מעשי אגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות ואם ח"ו אגרע מעשי ח"ו אגרום קללה בכל העולמות להיות יוחסר לחמם והשפעתם, והוא ענין המעטת אורם כמה שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו'. וכענין שכתבתי במה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. פירוש אשרי האיש שהוא ירא מזה מה שה' הולך בדרכיו של אותו האיש להנהיג כל העולמות העליונים והתחתונים על ידו להיטיב עמם ולהרבות השפעתם, וח"ו להיפוך. והוא עתיד ליתן דין וחשבון גם על זה במה שגרם ח"ו צער לכל העולמות שנחסר השפעתם וטובם. כי האמת כן הוא שביד כל אחד מישראל תלוין כל העולמות כמאמר חז"ל (קידושין מ':) זכה מכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות וח"ו בהיפוך מכריע כל העולם לחוב. וכדומה במה שיש בחינת הקדושה במדת הגבהות, אבל שיהיה צלולה וברורה רק לשם ה'. והכל קודם עשיית המצוות ותורה ותפילה, שעל ידי זה הגדלות, יבוא לעסוק בהן. אבל בעת שעוסק בהן או אחר כך, חלילה חולין הוא לו לדמות בנפשו כי כבר עשה איזה מצוה או כבר הוא בדרגת מה. כי איזה עבודה שבעולם די לפני מלך הכבוד ברוך הוא וברוך שמו הנורא והנשגב וכבודו מלא עולם וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא ומי שחושב כזה פיגול הוא לא ירצה לקרבן אשה לה' ותועבת ה' כל גבה לב. רק במה שצריך אל העבודה שיעבוד על ידי זה לבורא עולם ולא יותר. כי האדם שאינו מכיר פחיתותו וקיצורו בעבודה, עדיין מבחוץ לגמרי הוא ולא התחיל להכנס כלל וכלל בשער המלך.

ו׳וצריך להשכיל מאוד על כל הדברים שיהיו רק לשם ה' הן מדת הענוה והשפלות הן הגבהות הן כל המדות שבעולם את כולם ברא ה' למענהו ולכבודו לעבוד עמם לאל המיוחד. ובזה מיחד האדם את עצמו וכל תאוותיו ומדותיו לאחד ממש כי אין לו שום כוונה אחרת כי אם עבודת ה' לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ולא יותר. מה שאין כן כשאדם מבקש לו תאוות אחרות לאהבה אותם אז אין קץ לעמלו ויגיעו וחמדת תאוותיו, לפעמים אוהב דבר זה וכאשר ישביע מדבר זה עד אשר יצא מאפו והיה לזרא, ישנא זה ויאהב דבר אחר, ובכל עת ישתנה כל מדותיו לדברים רבים אין מספר. ועל כן הנה אלהים עשה את האדם ישר, לישר כל מעשיו לאחד שלא יעשה בהם דבר כי אם לכוונה אחת לנחת רוח לאל המיוחד והמה בקשו חשבונות רבים אין מספר להתאוות בכל רגע לדבר אחר פעם למאכל פעם למשתה ולממון וכבוד ובנים וכדומה עד אין שיעור. ועל כן הרוצה לעקור עבודה זרה מארצו ומשרש אחריה על מוציא רע הזה מאין בא לו לעבור העבירה הזו ועוקר שרשה ממעל ומבטל בלבו בחינת התאוה במדה הזו לרעה. לא ישליכנה אחרי גיוו שלא להשתמש בה כל עיקר כי אם יראה להחזיר האבידה לבעליה, לעבוד במדה זו עבודת ה' אשר לזה ברא מדה הזו כאשר ביארנו בפרשה הקודמת (בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו) בבחינת (תנחומה שלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים כי זה נכון לפניו מאוד לעבוד אותו במדה שהמרה בה את פיו וכאשר עשתה רחב הזונה אמרה רבונו של עולם באלו חטאתי ובאלו תמחול לי (זבחים קל"ז.). וזו היא בחינת תשובה עילאה כאשר הארכנו שם ובמקום אחר. ובזה נעשין הזדונות כזכויות כי בחמדה הזו שעשה בה דבר איסור עושה עתה מצות ה' הרי נעשה מהעבירה מצוה והן הן הזדונות הנעשין זכויות והבן.

ז׳ולהבינך דבר זה ביותר ביאור אגיד לך כי זה מורה על כל בחינת הבירורים בירורי אברי השכינה מהגלות ויציאת הניצוצות הקדושות מן הקליפה אל הקדושה אשר לזה היתה כל עיקר הבריאה ובזה תלוי כל בחינת גאולתינו ופדות נפשינו שהוא עד אשר יאספון כל העדרים כל מי שהוא בבחינת נעדר ונופל מן הקדושה הן על ידי בחינת שבירת הכלים הידועים אשר מימות עולם והן אשר נפלו על ידי החטאים ועוונות ונגעי בני אדם, כאשר יאספו כולם אל הקדושה ואז וגללו את האבן מעל פי הבאר הוא האבן שאמרו חז"ל (קידושין ל':) אם אבן הוא נימוח שהוא היצר הרע הנקרא אבן כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:) והוא לב האבן שבאדם המסובב מהיצר הרע והקליפות וכת דיליה וממילא לעומתו כן בקדושה שמונח האבן החיצונים על פי הבאר דקדושה ואינם מניחים להשקות את הצאן צאן קדשים שה פזורה ישראל. ולעת קץ כאשר יבוררו ניצוצי הקדושה מכל וכל אז וגללו את האבן מעל הבאר והשקה את הצאן עם קדוש ישראל מבאר מים חיים כל בחינת הקדושה והטהרה שעל כן היתה נקראת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כמאמר חז"ל (ירושלמי פרק החליל הלכה א'). ובירורי הניצוצות הללו הוא הכל על ידי הבחינות שהזכרנו למעלה כי דבר זה כלל גדול בתורה ונודע לכל אשר כל בחינת העשיות והדברים שבעולם ופעולת כל העולמות כולם נכללים בחמשה מדות הללו שהם הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכל מה שאדם עושה בעולם אינו עושה כי אם מהפעולות ההם. למשל בבחינת הגדולה שהוא בחינת (זוה"ק חלק ג', ש"ב:) החסד והאהבה, האדם עושה כל בחינת החסדים בעולם ודברים שלבו אוהבן מתאותן ומחמדתן והוא או אהבת הקב"ה ותורתו ומצוותיו וגמילות חסדים עם עניים ועשירים הצריכין לחסדו והכל למען שמו באהבה. או ח"ו אהבה חיצוניות מאכילה ושתיה וממון וכבוד ושארי תענוגי בני אדם וחסדים הרעים לגמול לחייבים טובות שהם בעלי רשע ובעלי זרוע המפורסמים ברשעם והוא מחזיק ידם ותומכם ומחזיק ידי עוברי עבירה, או שטיפת זרעו מאות הברית לבטלה או למקום שאינו צריך, המכונה על שם החסד שדרכו להשפיע בבחינת חסד הנאמר בתורה אצל העריות והם חסדים הרעים וכדומה מחסדים ואהבות הרעים שרבים הם. וכל זה הכל הוא בשורש האהבה שברא ה' בעולם בחינת האהבה אהבת חסד לאהבה את שמו ולהתחסד עם קונו. רק נופת תטופנה שפתי זרה שנטף האל ברוך הוא טיפה מעט מן המעט כמלא נימא מן האהבה הנחמדה אשר אל הקדושה לתוך בחינת דברים החיצונים בכדי להיות הרשות נתונה והבחירה ביד האדם לבחור בחיים ובטוב או במות וברע ח"ו ומזה נתמשך בחינת האהבה לדברים אחרים. וכן במדת הגבורה שורשה בראה ה' בכדי להתגבר בה על אויבי ה' ועל היצר הרע ולדון בארבע מיתות התורה למי שנתחייב בה, ובה נכלל בחינת היראה והפחד מאימת גדולתו ברוך הוא שלא לעבור על רצונו. ונטף טיפה ממנה לבחינת החיצוניות להפך הקערה לרצוח איש את רעהו שלא בדין התורה ולירא מדברים אחרים להמרות על ידי זה רצון הבורא ברוך הוא מפני היראה מבני אדם גם מבני איש. והאדם הבחירה בידו לבחור בטוב וברע. וכן בכל המדות שהם תפארת נצח הוד כל פעולת האדם הוא בהם לטוב או למוטב לעקל או לעקלקלות או להתפאר עצמו בפני קונו ולהתנאות לפניו במצוות בבחינת התפארת או ח"ו ליפות פניו בפני הזונות או בפני אדונים לאבד נפשות ישראל או למסור ממונם ביד נכרים או אפילו סתם להתנאות בכדי להתגאות על ידי שהולך במלבושים נאים וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

ח׳ומעתה ראה והבין אשר כל בחינות דברים הרעים שיעשה אותם האדם אינם כי אם עבור ניצוץ הקדושה אשר שם מאברי השכינה ששוכנת בתחתונים מה שניתן בהם בכדי שיהיה הבחירה ביד האדם להיות לו גם כן אהבה ותאוה קצת אל הדברים ההם כי נופת תטופנה שפתי זרה כאמור והוא הנקרא גלות השכינה כי הוכרחה להתלבש בדברים התחתונים המגושמים בכדי להיות הבחירה בעולם. ואדם המשכיל כאשר נותן דעתו ולבו לזה לומר מאין יבוא אהבה ותאוה לדבר המגושם הזה הלא זה הוא מהניצוץ הקדוש מה שנטף הטיפה מבחינת האהבה האמיתית ומיד מחזיר העטרה ליושנה לאהוב את מי שראוי לאהוב ומגדיל בקרבו אהבת הבורא עד בלי די כי אותו ראוי לאהוב והוא התענוג על כל התענוגים וערב על כל העריבים ובזה מעלה את הניצוץ ההוא למקור שורשו אשר נלקח משם כי משם נלקח ממקור האהבה וכשהוא נזכר במקור האהבה על ידי הניצוץ הזה אז תיכף עולה הניצוץ לשורשו. ודבר התחתון נעשה בעיניו נבזה ונמאס בתכלית כטינוף וצואה ממש כיון שהעלה ניצוץ שבה הרי נשאר רק בחינת הקליפות והחיצונים שהם הנבזים בעין כל בעל שכל, ושוב אינו חומד להם בלבבו כי מאסם באמת באמיתיות הלב.

ט׳ועל זה אמר הכתוב (בראשית ל', מ"ב) והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב כי לבן הארמי מקור השקר והכזב נאמר עליו (משלי י"ח, ב') לא יחפוץ כסיל בתבונה, שיבין בכל דבר ודבר ולומר מאין נמשך האהבה לזו הלא ממקור האהבה ואיך אמאס את מקור האהבה ואדבק במה שלא ניתן כי אם להתרחק מזה ואכעיס לבוראי שהוא תכלית האהבה להמרות פיו יתברך על ידי טיפת אהבה שנטף על זה בכדי שאשליך את זה ואבחור בחיים באהבת בוראי. והוא לא חפץ בתבונה הלז כי אם בהתגלות לבו שרואה ומביט רק על גוף גשמיות הדבר בנועם נופת טינופת מיאוסי תאות הגשמיות החיצוניות ומוסיף בכל יום בזדון לבו תאוה על תאוה עד שנעשית לו כהיתר ואי אפשר לו לפרוש ממנה כי נתחזקה בלבו מאוד. ולזה אמר והיה העטופים ללבן שלבן וכת דיליה ההולכים בדרכיו אינם רואים כי אם על העטופים החיצונים במה שהניצוץ הקדוש נתלבש ונתעטף בהם והם הלבושים העטופים עליו וסובר שמעצמו נעשה מה שהלב מחמדתו והוא בלבו מתאוה אליהן בכל יום יותר. ועל כן גם בעשיית המצוות והתורה לא יחפוץ הכסיל בתבונה להתבונן בפנימיות לעשות המצוה לשם ה' באמת במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה וביחוד המעשה רק לשמו באמת בהצנע לכת עם ה' שיהיו מיוחדים רק לשמו באמת ובתמים כי אם בהתגלות לבו שיעשה המצוה רק בגילוי לבד שהוא חיצוניות של המצוה לבד רק בכדי שיראו הבריות את המעשה הטוב שעושה זה ולהתנאות בפניהם ואין תוכו כברו להתבונן על פנימיות הדבר ליחדן לה' לבד שלא לשום פניה אחרת. והכל כי הוא אינו מביט אל תוך הדבר כי אם על חיצוניות הדבר בגילוי לבד הן בתאוות עולם הזה והן בעשיית מצוותיו בבחינת העטופים ללבן שמביט על העטוף והתגלות לבו שלבו דבוק רק בהתגלות לבד. ואפשר על זה רמז הכתוב (ויקרא י"ח, ו') לא תקרבו לגלות ערוה כי זה נקרא גילוי ערוה שמי שאינו חפץ רק בגילוי לבד בחיצוניות של כל דבר הרי מיד נעשה בחינת ערוה שמצרף הרע לו"ה שבשם ח"ו כי החיצונים יונקים מן הקדושה ומפיל מתוך הקדושה לתוך הקליפות ח"ו על ידי מה שנותן כח וחיות בתאותו לבחינות החיצוניות, וזה הכל העטופים ללבן. אבל והקשורים ליעקב מי שהוא קשור בבחינת העטופים האלה שהוא הניצוץ הקדוש שבתוכם זה הוא ליעקב ולישראל שאומרים מה פעל אל דר מעונים שהשרה שכינתו בדברים התחתונים האלה אם לא בכדי לזכור גם מזה בחינת עבודתו במקורו שהוא מקור האהבה או היראה או תפארת וכו' ולהעלות הניצוץ הזה אליו להחזיר האבידה לבעליו לגרום בזה נחת רוח לפניו למאוס במה שצונו להתרחק מאתו ולאהוב ולברור בטוב האמת במקורו ולהתקשר על ידי זה לבורא כל עולמים ברוך הוא שברא כל אלה לכבודו לקרב אליו כל הארץ ומלואה בכל הניצוצות הקדושה שבהם, והחיצונים והקליפות הסובבים אותם יכנעו ויפולו לעומקא דתהומא רבא במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.

י׳אשר על כן מי שח"ו קרה לו מקרה לא טהור שבא לידי עבירה בשוגג או במזיד הרי תיכף צריך לשרש אחריה באיזה מדה מחמשה מדות הנזכרים נרשם בחינת התאוה הזו ולזכור שעיקר מדה הזו הוא לה' רק שנטף ממנה טיפה אל החיצונים בכדי להעלותה משם אל בית אביה שיהיה לו לנחת רוח כדמיון המלך שאהב לשר אחד משריו מאוד ורצה ליתן לו מתנה גדולה מרובה לאהבתו ולא היה יכול כי היה יודע שיתביש השר כאשר יתן לו מתנת חנם כי שר גדול הוא. מה עשה המלך קרא לו ואמר אליו נלך יחד לטייל בעיר ברחובות קריה והלכו שניהם יחדיו והמלך נשען על ידו ופגעו במקום רפש וטיט ולקח המלך את טבעתו מעל ידו אשר חותם המלך נחתם בו והשליכו אל תוך הטיט שלא בפני השר ואמר להשר שישחה עצמו להגביה את הטבעת הזאת ולהרחיצה ולנקותה מכל שמץ טיט וטינופת ולהביאה אליו. וכשהשר עושה כן ושוחה ידו אל תוך הטיט ומגביה הטבעת ורוחצה ומנקה ומיפה יפה יפה ומביאנה אל המלך, הנה שכרו אתו מאת המלך כל הון יקר נמצא עד בלתי שיעור כי עבד עבודתו ועשה שליחותו כראוי. ואמנם אם השר הזה הוא טיפש וסכל וכאשר שוחה ידו לתוך הטיט הלז נשכח מאתו כל עיקר מה שנתן ידו לתוך הטיט הזה ומה הוא מחפש ומטנף עצמו בטיט הזה כל אבריו וגידיו מראשו ועד רגליו ומטנף את הטבעת הזה עוד יותר ויותר ובודאי כאשר מגיע הדבר הזה לאזני המלך מענישו בעונש גדול ודן אותו במכות ופצעים וברחיצת מים רותחין מאוד בכדי להעביר הסרחון והזוהמא ממנו. וכן הדבר הזה ממש במלך מלכי המלכים הקב"ה שחפץ מאוד להיטיב לבריותיו מטובו וכאשר יחננם חנם לא יהנו מטובתו כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ונקרא נהמא דכסופא כנודע. ועל כן לקח אלה הניצוצות והשליכם לתוך החיצונים והקליפות שהם הטיט והצואה בכדי שישראל ירדו לתוך הקליפות ההם להעלות הניצוצות האלה אל חיק אביהם ולהרחיצם מצואתם על ידי מה שיבזה האדם בלבו בחינת התאוות והאהבות אשר חוץ מה' המה בתכלית הביזוי והמיאוס עד שיהיה כולם נבזים בעיניו נמאס בתכלית המיאוס ואז יתפרד החיצונות מעל הניצוץ והניצוץ יעלה לשרשו בזה אשר יזכור מאין בא הניצוץ הזה הלא הוא ממקור האהבה האמיתיות ומבעיר בלבו האהבה לה' ובזה ניתקן הניצוץ הלז על מכונו כי עשה את שלו להיות על ידו יבוא האדם לאהבה את ה' והוא ממקור האהבה ובזה מברר כל בירורי ניצוצי הקדושה ואברי השכינה משביה. אבל מי שהוא פתי וסכל ולא דעת ולא תבונה בו ומטנף עצמו בטינופת הבל תאות עולם הזה ואינו מעלה על דעתו כלל להעלות הניצוץ ולפעמים עובר עבירות רעות על ידי תאותו ובזה מוריד הניצוץ ומשפילו עד לעפר תחת רשות הקליפות ההם ומפיל עוד ניצוצות אחרות עמו. ודאי שמוכרח לבוא לעונש בעולם הזה או בעונשי גיהנם ולידון באש בכדי לטהרו ולזככו מזוהמת הנחש טומאת הקליפות ההם.

י״אועל כן כשבא לשוב מעבירות שבידו הנה חוץ מן התשובה על גוף העבירה צריך לתקן שורש המדה והספירה מקום שהעבירה נלקחה משם ופגמה במעשיו כמו אם אהב את הראוי לשנוא ופגם במדת אהבת חסד או ששנא את האהוב ועשה בחינת דין וגבורה במקום שאינו ראוי לזה ופגם במדת הגבורה או שהתפאר עצמו לעבירה כנזכר למעלה או בנצחונות הרעים או ששיבח והודה על דברים הרעים המאוסים שטובים הם ועשה בזה עבירות וכדומה בדרכים שונים באופן שפגם באחת מהנה. צריך מעתה לתקן המדה ההיא על מכונה לאהוב את שראוי לאהוב בתכלית האהבה ולמאס ולבזה בלבו בחינת החיצוניות הסובבים על הניצוץ הקדושה שבאהבות אחרות חוץ מאהבת שמו יתברך באמת וכן בשארי המדות לירא רק מה' ולא מזולתו ולהתנאות ולהתפאר רק לפני ה' לא זולת וכו' ובזה מעלה הניצוצות הקדושה מן הקליפות על מכונם, וגדול כוחו שהוא מעלה ניצוצות רבות עד מאוד לפי שהוא כבר היה בעמקי הקליפות, וכשהוא מוציא מהם בירורי הקדושה, מוציא מתחת עמקי הקליפות בירורים מה שאין כח בצדיק גמור לברר משם כי לא היה שם מעולם ובזה גדול כח בעל תשובה מצדיקים גמורים. ומתקן כל מדה נכונה על מקומה וקדושתה ומיחד מלוכת מלך מלכי המלכים בכל העולמות בזה שפירש עצמו ממה שעשה עד הנה ומעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון מפני פחד ה' והדר גאונו, והכל בכח מחשבתו ולבו הטהור במה שבורח מן התאוות הרעות ומבזם בלבו וממליך שם מלוכת הקב"ה ולוקח ניצוצותיהם מהם ומיחדם אל מקורם ואז והיה ה' למלך על כל הארץ והוא אחד ושמו אחד בתכלית היחוד והבן חוזר אל אביו והאבידה לבעליו.

י״בוהנה חז"ל (רבה מצורע ט"ז, ב'-ד') פירשו בתיבת מצורע מוציא רע, עיין שם לפי דרכם. וגם אנו נאמר לפי דרכינו כאן כי העבירה גופא נקרא רע כנודע כי היא מקור הרע. והמדה הגרוע שבלב שממנה בא העבירה נקרא מוציא רע שהוא המוציא הרע לעולם שאדם יעבור עליה. ולזה יאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו שכאשר יבוא אדם ליטהר ולשוב מרעתו. והנה על הרע גופא אין ספק שבודאי הוא מתחרט מאוד ומתמרמר עד אין שיעור במה שמרד עיני כבודו ברוך הוא שהוא מלך גדול ונורא המקיף כל עלמין וסובב כל עלמין וממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מניה והשגחתו ועיני כבודו בכל מקום ומקום ואין נסתר ממנו. ואיך מלאה לבו למרוד בו לנגד עיניו ולהמרות פיו בדבר שצוה והזהיר שלא לעשות. ואך אם לא יעקור שורש העבירה ממעל ללבו לבזה ולמאס תאות המדה ההיא בלבו הנה הוא קרוב לחזור לסורו כאמור. ולזה אמר זה הוא התורה של המוציא הרע היא המדה הרעה שורש נחש שממנה יצא צפע עבירה הרעה, אשר ביום טהרת האדם לפני קונו והובא אל הכהן כלומר שיזכור האדם מאין נמשך מדה הזאת בעולם הלא לא ניתנה בעולם כי אם לכהן ולשרת בה לשם ה' וטיפה ממנה נטף לבחינות החיצוניות בכדי להעלותה משם להיות מובא משם אל הכהן לכהן בה לשם ה' להיות הקשורים ליעקב שלא יביט אל חיצוניות הדבר כי אם על הפנימיות שבה שהוא ניצוץ הקדוש המורה לאהבת ה' בלבד וליראתו ותפארתו וכו', ולהחיצוניות אשר סביבה מבזה וממאס בלבו כמיאוס טינוף הצואה ממש כי צא יאמר לו כי הלא כל התאוות החיצוניות אינו אלא קיא צואה. כמו במשגל שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם. וכן באכילה מה נעשה מהחיצוניות אחר אכילה שהיא בירור הניצוץ הקדוש שניתן בו הלא קיא צואה הוא. ועל כן אמר הכתוב (ישעיה כ"ח, ח') כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כיון שאינו נותן דעתו על מקום שורש התאוה הזה להבין אשר אין שורשה כי אם לאהבה את ה' ולבזה החיצוניות הרי גם באכילתו בתאות החיצוניות מלא קיא צואה הוא.

י״גונחזור לענין כאשר מבזה כל החיצוניות באמת בלבבו שלא יחמוד אליהן בשום אופן. לא די בזה לבד, כי אם בדבר שחטא בו מתרצה להשיב האבידה לבעליו לברר הניצוץ מכל דבר לאהבה את ה' וליראה ממנו לעומת מדת העבירה שעבר כי מתקן המדה למקומה הראשון שניתנה לכבוד שם ה', ועתה חוזרת לעבודתה עבודת הקודש, ואז והובא אל הכהן שמביא כל בחינות הניצוצין שנפלו בחיצוניות, לכהן לה'. ובכל עניניו ובכל דיבוריו ובכל מה שרואה בכל דברי העולם אינו רואה כי אם הניצוץ שבה בפנימיות הדברים ההם וזוכר מהם לאהבה את ה' וליראה וכו' וכל המחשבה שבא לו במחשבתו אינו לוקח ממנה כי אם פנימיותה באיזה מדה מחמשת מדות הללו לעבוד בה עבודת אל עליון. ואז והובא אל הכהן, כי הוא בעצמו מובא כולו עם כל פרטי אבריו וגידיו אל כהונת ה' כיון שאינו רואה בכל מקום כי אם על הקשורים ליעקב לקשר כל דבר ודבר לה' ואז והיה לבו נכון בטוח בה' שתשובתו שלימה ולא יחזור עוד לסורו כי מואס התאוות בלבו בתכלית המיאוס וזדונות נעשין לו כזכויות והקב"ה שמח עמו ונקרא חביב ונחמד קרוב וידיד. ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ו' ז') ומכריע אותו ואת כל העולם לכף זכות ועולה במעלות רבות ונכבדות וטוב לו בזה ובבא כנאמר.

י״דועוד יאמר לפי דרך זה והובא אל הכהן כי הרע בעצמו מובא אל הכהן על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. והענין כי היצר הרע מסייע לו לעבודה שזוכה לעבוד את ה' בזה האש התבערה והזרוז שבער בו בעת העבירה שאז אש הוא עד אבדון תאכל (על פי איוב ל"א, י"ב). ובעת עשיית העבירה בבעל עבירה אשר נשקע בה רחמנא ליצלן אז הוא בבחינת ביטול המציאות שמוחו ולבו ומחשבתו וכל כוחו אבריו וגידיו כולם קשורים אז בתאוה ההיא עד שלא ישמע לקול המדברים אליו ולא יגיע כלל לאזנו קול איש ומכל שכן מחשבה אחרת כי קשור שם כולו בכל מאמצי כוחו כידוע. ואפילו בהיתר אנו רואין שלפעמים בעת אשר יאכל אדם בתאוה גדולה לרעבון נפשו אז קשור כולו בתאות האכילה ההיא עם כל אבריו וגידיו ומוחו ולבו ומחשבתו ולא ירגיש כלל אם הוא בעולם או לא ותצמד נפשו בתאותו. ומזה יראה האדם איך לא התחיל כלל לעבוד עבודת בוראו. כי מי יפאר עצמו בכזה שיבוטל ממציאותו בעת עשיית מצוותיו שלא ירגיש כלל ממציאותו ולא ישמע בקול המדברים אליו. ואף אם שנה או שנתים לא ילמוד. לא ילמוד אחר כך בצמאון כזה להיות יכלה נפשו ותצמד לבוראו בכל עוז ותעצומות. לבד מהצדיקים הגדולים אשר נאמר עליהם בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג, כ"א:) מאן דקטיל חויא יהבין ליה ברתא דמלכא דא צלותא שהוא בחינת ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע שיהבי ליה משמיא ברתא דמלכא ובו יוכל להיות אשר תצמד נפשו בתפילתו בביטול המציאות ממש יותר ויותר מביטול המציאות בעל עבירה בעת עבירה. ולזה אמר זאת וגו' תורת המוציא רע אשר והובא אל הכהן שהרע מובא אל הכהן שבשביל חביבתו בעיני בורא עולם מן השמים מסייעין להיות גם אויביו ישלים אתו שינתן לו בעת העבודה חלק היצר הרע יקד יקוד להבת אש בכלות נפשו בביטול המציאות לבוראו ובזה מתברר הטוב מן הרע לגמרי ועולה למעלה והחיצוניות נופל לעומקא דתהומא רבא. ככל דברינו שביארנו עד כה.

ט״וגם יאמר הכתוב זאת תהיה וגו'. ללמד דעת לבעל התשובה שלא יאמר איך אוכל לשוב עוד ולהתקרב לבוראי אחרי אשר שגיתי באוולתי כמה וכמה, וכבר אני ניתן כולו ח"ו תחת רשות הקליפות והחיצונים בתוקף הרע כל כך ואיך מעומק הרע אוכל לבוא להתרפאות מצרעתי להיות כבראשונה. כי לא כן הוא כי הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים כמאמר חז"ל (שבת ק"ד.) והקב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לחדש כנשר נעוריו. וביום הראשון לטהרתו אף שעדיין הוא מעוטף ומשוקע בכל הרע מכל מקום כבר הוא מוכן ומזומן לבוא לכל הדרגות המעולות מדרגה לדרגה בכל יום יותר אם תשובתו הוא באמת כאשר מקבל עליו מעתה שלא לשוב לשום חטא קל וחמור בשום אופן בעולם ומקבל עליו מעתה ליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שיהיו הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה שלא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דבור ולא יעשה שום מעשה ולא יזיז בשום אבר מאבריו כי אם בעבודתו יתברך באמת או דבר הנוגע לעבודתו וישקול כל מעשיו בפלס מאזנים אם יש בהן עבודת שמו או דבר המצטרך בהכרח לעבודתו יעשנה ואם לאו לא יעשנה בשום אופן כמאמר חז"ל (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולא ישכח אף רגע אחת ממלחמות היצר האורב הטמון בקרבו תמיד ומסיתו לעבור את פי ה' שהוא מלחמה כבידה הרבה יותר ויותר ממלחמת גוי אל גוי בכלי קרב. כי כאשר ישא גוי אל גוי חרב ויכניעו, שוב לא יעלה בלב הנכנע לחזור לילך אל המלחמה כי יודע כי חזק הוא ממנו ויפילו ולא כן היצר כי אף אם יכניעו אדם אלף פעמים ויותר, הוא אינו שוכח ואינו מניח מלהסית בכל יום תמיד בכל מיני תחבולות לחטפו ברשתו. על כל פנים בעבירה קלה היום ולמחר בעבירה חמורה יותר עד אשר ימשכנו לירכתי בור כמו שהאריכו בזה הספרי מוסר הקדושים. ועל כן אסור לאדם ומכל שכן לבעל תשובה לשכוח נצחון המלחמה הזו בכל ימי חייו בכל יום תמיד אף רגע אחת. ובזה יהיה לבו נכון ובטוח אשר ודאי יתרפא בכל יום ויום יותר ויחזור לבריאותו עוד יותר ממה שהיה. והוא כדמיון בן אדם שהיה חולה למאוד ונפל למשכב ונטה למות. והיו בני ביתו ואביו ואמו עומדין עליו ובוכין ומצטערין. וידוע דרך החולה שהוא מכביד בכל יום ויום יותר. ובקצה האחרון לחוליו לא נותר בו כי אם כל עוד נשמה באפו וכל האברים כבר בטלו ממלאכתן. בא רופא אחד מומחה ונתן לו רפואות ולקחו בידו ובחן בהכאת הדפק ואמר להם שכבר הוא נתרפא מחוליו. ולא האמינו לו אלו העומדים עליו והיה לשחוק בעיניהם היות שעדיין מוטל בכבידת החולי. ואמר להם שוטים אתם אינכם מבינים במהות החולי כי כיון שאני רואה ברגע אחת שהתחיל לחזור אל הבריאות אף שעדיין מוטל על ערש דוי כבראשונה ולא ניכר כלל מבחוץ ענין בריאות. אני יודע שבודאי במעט מעט יבריא בכל יום ויום יותר. וכבר הוא בריא ממש כי אין חשש עליו כיון שהתחיל להבריא. וכן בבעל התשובה הנה ביום הראשון לטהרתו אף שעדיין חולי כבראשונה ומטונף ומשוקץ בכל הבלי תאוות עולם הזה ומחמדיו, מכל מקום כבר טהור יקרא לו כיון שבודאי יטהר בכל יום ויום יותר אם תשובתו באמת היה עד שיגיע לדרגה עליונה.

ט״זוהנה נודע (עיין מנחות ק': תוספות דיבור המתחיל מיכאל) אשר תכלית עונג עולם הבא בעולם הנשמות ושכרה, הוא שהכהן הגדול מלאך מיכאל נוטל הנשמה ומקריבה לקרבן עולה לה', ותענוג הזה מה שמרגיש הנשמה אז אין לה שיעור וערך ודמיון וזה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג') ולזה יאמר הכתוב כאן זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע שהוא הרשע ועתה כשבא לשוב אל ה' לא יאמר איך אוכל ליטהר מטינוף שיקוץ זוהמתי אשר בי עד הנה מיום עמדתי על דעתי. כי ביום טהרתו ביום הראשון אשר יתחיל לטהר עצמו לפני ה' כבר הוא מוכן ומזומן אשר והובא אל הכהן שיבוא אל הדרגה ובחינה העליונה שבעליונות להיות נשמתו מובא אל הכהן העליון מיכאל השר הגדול להקריבה לפני ה'. ועל כן אמרו חז"ל (קדושין מ"ט:) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור אף על פי שהוא רשע גמור קידושיו קידושין שמא הרהר בתשובה. ולכאורה אף אם הרהר בתשובה ברגע קלה איך נעשה בזה צדיק גמור. וכבר הוא עדיין משוקץ ומטונף בכל מיני רשע. ואכן הוא הדבר אשר אמרנו כי ביום טהרתו תיכף הוא מוכן להיות והובא אל הכהן וכבר הוא צדיק גמור כי הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כמאמר חז"ל (מנחות ק"ג:).

י״זעוד יאמר הכתוב זאת תהיה וגו'. כי הנה נודע מאמר הכתוב (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה' שראשית של החכמה שהוא כללות התורה והמצוות היא יראת ה' שאין דרך ליכנס אל התורה והמצוות לעשות מעט על אופן הראוי והנכון אם לא תוקדם להם יראת ה' שהוא השער לה' תרעא דמלכא ומי שבא אל שער המלך בודאי ממילא יפול עליו מורא ופחד המלך. ומי שאין היראה חופפת עליו ידוע שבודאי לא התחיל להכנס כלל בעבודת ה' על השלימות כי זה השער לה' ואם לא היה בהשער איך עלה להחדרים והבתים. והוא בחינת הראשית ממטה למעלה שעל כן היא השער והיא רמוזה במדת המלכות העליונה שהיא דרגה העשירית מלמעלה למטה. ואין דרך ליכנס לחצרות ה' כי אם בה. כמאמר הכתוב (ויקרא ט"ז, ג') בזאת יבוא אהרן כי מדה הזו נקראת זאת כנודע לכל. ועל כן צריך אדם להקדים קודם עשיית כל מצוה ומצוה או עסק התורה קבלת עול יראת מלכות שמים ולשם זה הוא עושה כל דבר ודבר הכל בשביל מלכות שמים ויראתו ממנו. וכאשר מבואר במדרשו של רשב"י ע"ה (בתיקוני זוהר. בהקדמה בדרגא שתיתאה ביראת ה') וזה לשונו: אף על גב דאוליף אדם שית סדרי משנה ולא אקדים ליה יראת ה' דאיהי שכינתא. קודשא בריך הוא לא שריא לגביה. ובגין דא אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא כאילו לא הוה כלום בידיה. ועוד שם (בדרגה עשיראה) וזה לשונו: איתתא אית לה לאקדמא בכל פיקודיא דאתמר בה אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' ובגין דא צריך לאקדמא יראה מסיטרא דשכינתא בין באורייתא בין בפיקודיא וכו' עד כאן. ואז נקרא מצוה לשמה לשם ה' כי מדה הזו נקראת שם ה' כנודע. הגם שנודע מדברי מרן האר"י זללה"ה כוונות גדולות במצוה לשמה בדרכים מעולים למאוד מכל מקום להממעיט שאין יכולת בידו להשיג בכוונות המבוארין שם. גם זה נקרא אצלו לשמה כשעושה לשם יראת מלכות שמים. ואפשר שעבור כן נקראת זאת חוץ מטעמים המבוארים בדברי הרשב"י ובדברי האר"י זללה"ה. כי הן בהגלות מלכנו על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצוות הראה לכל בחינת מדה הזאת שהוא יראת מלכותו והדר ממשלתו עד שלא היו יכולין ישראל לסבול גודל היראה והפחד כאשר חז"ל הגידו (ברבה פרשת יתרו כ"ט, ב') וכאשר סידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו גם כל העולם חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני וגו'. ובה פתח דברו האיר ואמר אנכי ה' אלהיך וגו' וסיים ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ועבור התגלות מדה הזו לעין כל ישראל בנתינת כל התורה והמצוות נקראת "זאת" המורה על דבר הידוע והנראה לכל. ופשיטא שעזיבת כל חטא ועוון צריך להיות על ידי בחינת היראה הזאת כי זה עיקר היראה לירא ממנו שלא לעבור על רצונו ולמרוד בו ח"ו כידוע.

י״חוהנה נודע שעיקר היראה הוא יראת ה' ולא יראת עצמו שהוא יראת העונש שירא לעבור עבירה שלא יגיענו עונש בעולם הזה בבני חיי ומזוני או עונש עולם הבא ביסורי גיהנם ח"ו הגם שגם עבור זה צריך האדם מאוד לירא שלא יבוא לדבר עבירה ח"ו אך זה נקרא עובד את עצמו שירא לנפשו אימת מות וצער ויסורים. ואמנם עיקר היראה הוא יראת גדולת מלכותו שעבור יראתו מפני פחד ה' ומהדר גאונו אינו יכול לעבור עבירה ח"ו וזה נקרא בחינת החסד כי בחינת החסד הוא המתפשט בכל מדה ומדה כאמור בזוה"ק (עיין חלק ג', קצ"א:) על פסוק (תהלים מ"ב, ט') יומם יצוה ה' חסדו יומא דאזיל עם כולהו יומין. וזה שאדם משים לבבו ומחשבתו לכוון באמת לשם ה' בכל מדה הוא החסד שבה הנובע מאהבת חסד לאהבה את שמו יתברך בלבד בלבבו ונפשו. ועל כן אמרו חז"ל (סוכה מ"ט:) בפסוק (הושע י', י"ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה ולכאורה לא נודע פירושו ואמנם הכוונה לשם ה' הוא הנקראת חסד וכשיעור כוונתו לה' באמת כן שילום הצדקה. וכן בכל המצוות ובכל המדות שאדם עושה לה'. ולזה יאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו כלומר הן המוציא הרע ממנו שהוא עזיבת החטא והעוון, והן יום טהרתו שהוא כאשר מטהר עצמו לעשות מצוות ומעשים טובים לפניו יתברך. הנה "זאת" תהיה תורתו, פירוש שיכנס בבחינה ה"זאת" שהוא היראה והפחד מאימת שמו יתברך שהוא השער להכנס בהיכלא דמלכא. כי צריך ליקדם בחינת היראה לכל המדות ואמנם באופן אשר והובא אל הכהן שיכנס היראה אל הכהן שהוא בחינת החסד ואיזהו חסיד המתחסד עם קונו שהוא כוונת האמת לשם ה', כנאמר.