באר מים חיים, ויקרא ט״ז:ז׳Be'er Mayim Chaim, Leviticus 16:7
א׳ולא יזבחו עוד וגו' לשעירים וגו'. רש"י ז"ל פירש לשעירים לשדים כמו (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם. ועיין בדברי הרמב"ן הקדוש (פסוק זה) שביאר שם טעם לקריאת החיצונים בשם זה. ואענה את חלקי גם אני מה שנראה לעניות דעתי טעם לנתינת שם זה עליהם. והוא על דרך מאמר חז"ל שאמרו (חולין י"ז:) רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה וכו' כי הנה מודעת לכל משכיל אשר דרך הסטרא אחרא והחיצונים להאחז תמיד בהקדושה ולהיות נסרך ונגרר בה בכל מקום אשר יוכלו להשתתף שם. כי אין להם חיות כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. ועל כן מתאוים ורודפים תמיד להגרר אחרי הקדושה ולאחוז בה בכדי שינקו ממנה וזה חיותם ופרנסתם ורודפים אחר זה כאדם הרודף אחר פרנסתו על המחיה ועל הכלכלה. ואמנם בעת שהקדושה היא על שלמותה ומלואה ומאירה באורה לכל הצדדין בשוה לבל יחסר המזג ואין בה שום חסרון ודופי, אז נאמר בה (שיר השירים ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. שכל בחינת החיצונים והקליפות מסתלקין ונכנעין ובורחין מפני אורה ואי אפשר להם לאחוז בה כי מקום אחיזתם הוא רק במקום הפגום אבל כשהקדושה על שלמותה אז נקרא (יהושע ו', א') ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' אין יוצא ואין בא. פירוש אין יוצא ממנה לבחינת הסטרא אחרא ח"ו ואין בא מהם ח"ו לאחוז בכנפי הקדושה. ועל כן מאז אשר נחסר מאור הלבנה ח"ו החיצונים נאחזין בה ויונקים ממנה כי במקום החסרון והפגם שם הם נמצאים כי זה הוא בחינתם. ועל כן אנו מתפללין למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט כי הסטרא אחרא והחיצונים נקראים בבחינת מיעוט על דרך הכתוב (במדבר כ"ו, נ"ד) למעט תמעיט נחלתו ופרשנו שם שהאדם מחויב לראות תמיד להמעיט נחלת המעט מי שנקרא מעט היא הסטרא אחרא כי תמיד הם הולכים ודלים ומתמעטים. ונבראו בכדי להיות ממעטין אותן תמיד במיעוט אחר מיעוט ועל כן אנו מבקשין למלאות פגימת הלבנה שיושלם חסרונה מכל וכל ותאיר אורה כאור השמש ואז לא יהיה בה שום מעוט שלא יסרכו ויגררו החיצונים אחריה להדבק בה כיון שתסיר פגמה והם אינם שורים כי אם במקום הפגם. ועל כן עיקר ממשלתם הוא בלילה בעת ממשלת הלבנה כמאמר חז"ל (מכילתא הובא בילקוט רמז ר"ו ובנ"ך רמז י"ג וברש"י ז"ל פרשת בא י"ב, כ"ב) שהלילה הוא שליטת החיצונים וסמכוהו על הכתוב (תהילים ק"ד, כ') תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו'. לצד שנחסר מאור הלבנה ויש להם אחיזה להאחז בה מה שאין כן באור השמש שלא נחסר אורה והיא מאירה על שלמותה נאמר (שם שם, כ"ב) תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון וגו'. שאין להם שליטה ביום. ועל כן כשימולא פגימת הלבנה והיה אור הלבנה כאור החמה על שלמות בריאתה שנבראו שני מאורות הגדולים. ודאי שלא יהיה בה שום מיעוט מבחינת הסטרא אחרא וכת דיליה כי כולם יבדלו מאתה ויברחו מאורה.
1
ב׳ולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) שלוש פגימות הן וכו' וכולן שיעורן כדי פגימת המזבח שהוא חגירת הציפורן כי הזהירה תורתינו הקדושה שבמקומות הללו לפי שכולן בקדושה הם כמו בפסח ובבכור או בסכין של שחיטה שמכשיר הבהמה לאכילה ומוציא ממנה על ידי בחינת השחיטה כל בחינת הדינים והסטרא אחרא הנאחזים בדם הנפש ובגרון כנודע מכוונות האר"י ואם יהיה איזה פגם כל דהוא במקומות הללו הרי הם מוכנים תיכף לסרוך ולהאחז בדבר ההוא ועל כן צריכין להסיר כל פגם מהסכין שיהיה שלם ויפה בשלמות שלא יהיה שום מקום לאחוז להסטרא אחרא. ואז הנה בכל דבר השלם השכינה שורה שם שנאמר בה (שיר השירים ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ולזה אמרו (שם) במערבא בדקי לה בשמשא פירוש לראות אם הוא שלם ויפה בשלמות כל כך שלא ישלוט בו שום בחינת הסטרא אחרא כבחינת השמש שהיא על שלמותה ואין החיצונים נאחזין בה כנאמר. ואכן כי עשאו זה למטה וכיוונו למעלה כי הסכין של שחיטה הנה רומז אל בחינת הלבנה מדת המלכות העליונה הנקראת חרב פיפיות כנודע. ועל כן סכין עם הכולל גימטריא קמ"א מספר אדנ"י אלהי"ם*אולי צריך לומר סכין עם האותיות ואותיות המילוי גימטריא קנ"א. ואז, הוא כמספר אדנ"י אלהי"ם. ששניהם הם במלכות. ובה בחינת מיעוט הלבנה. ועל כן במערבא בדקי לה בשמשא פירוש שחזקו ותקנו אותה (מלשון בדק הבית שפירוש תיקון וחיזוק) על ידי מעשיהם שלא יתאחזו בה מבחינת הסטרא אחרא והרע. ובמה תקנו אותה כזה ואמרו בשמשא על ידי השמש שחברו ויחדו אותה עם אור השמש בסוד תפארת ישראל לחבר וליחד הדודים באהבה בסוד (ישעיה מ"ח, י"ג) קֹרא אני אליהם יעמדו יחדיו. ואז בעת היחוד והזיווג השלם כל החיצונים בורחים ומסתלקים ונתגרשין מפניהם שלא יזונו עיניהם ממראות זיו השכינה, ואור השמש מגין עליה מכל צד, ורשות בעלה עליה והיא אומרת הביאני המלך וגו' וזר לא יקרב אליה כי קודש היא. ונקרא שמש בסוד עמודא דאמצעיתא סוד תורת משה, ומשה מלגאו ויעקב מלבר הנקרא שמש בסוד הכתוב (בראשית ל"ב, ל"ב) ויזרח לו השמש לו ממש שהוא בחינת השמש כידוע. ועל כן רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה כי השערות ידוע שרומזים לבחינת הדינים, והחיצונים נאחזים בהם. שעל כן צריכין להיות מושלכים מאיש הישראלי בכל פעם ובפרט בערב שבת קודש שמוכנת אור קדושת שבת לבוא על האדם צריכין להשליך השערות ההם שלא יהנו החיצונים מהקדושה. ולזה בדק לה בשערה שיהיה שלם כל כך שלא יוכל להתאחז בה חוט השערה המושלכת מהקדושה.
2
ג׳ואפשר לזה יאמר הכתוב (שמות י"א, ז') ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, פירוש מי מבני ישראל שהוא בבחינת "כל" שהוא שלם בכל השלמות ואין בו שום פגם שמץ מנהו. לזה לא יחרץ כלב לשונו כלל. לא מבעיא שלא יתאחז בו להדבק בו ולעשות לו רע ח"ו אלא אף שיעמוד רחוק ממנו ולא יוכל לנבוח אליו כלל ואף לא לדבר עמו טובות כי כל טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים כמאמר הכתוב (בראשית ל"א, כ"ד) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע ואמרו חז"ל (יבמות ק"ג:) בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא שמע מינה טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים. ועל כן מי שהוא בבחינת "כל" בבני ישראל לא יחרץ כלב (שהוא בחינת החיצונים והרשעים הנאחזים בהם) לשונו כלל לדבר עמו מטוב ועד רע. ועל כן פירש רש"י בפסוק (בראשית ל"ט, ו') ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה שהיה מסלסל בשערו. ולכאורה יקשה למה יגלה רש"י ז"ל שמץ פגמו של יוסף הצדיק. ונודע אומרם ז"ל (שבת צ"ו:) הכתוב מכסהו ואתה מפרסמו. ואכן כי רש"י ז"ל בא לתרץ לכבודו של יוסף שלא יקשה בעיני הבריות אם יוסף הצדיק היה שלם בכל מאין ימצא שיתגרה בו הדוב אשת פוטיפר ולדבר עמו מטוב ועד רע. הלא ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' אם לא שח"ו בסתר עבר עבירה. ולזה מפרש רש"י שמץ נדנוד פגמו שהיה מסלסל בשערו ושכח את צער אביו. ובפגם חוט השערה הלז מצאה אשת פוטיפר שורש הרע מקום להתגרות ביוסף להסיתו לשכב עמה. ולולי זה הסילסול לא היה כח בה להתגרות עמו בכל שהוא בשום אופן כיון שמקורו ברוך ואין בו מקום אחיזה. ולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) רב ששת בדק לה בריש לישניה פירוש שבדק ותיקן כל כך עד שיושבת כל לשון מלדבר עם יעקב וגו' כאמור שישבתו כל המקטריגין והקליפות הסובבים את השושנה שלא יוכלו לדבר כלל נגד הקדושה, ותאלם פיהם. כי רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים (בראשית רבה ס"ו, ד') שתחילת דיבורם נראה בשלוה וסופם יסורים רעים. ולזה דקדק לומר "בריש לישניה" כי אפילו הראש והתחלה שבהן שנראה טוב כי תחילתן שלוה בדק כל כך שאפילו זה לא יגע בהקדושה שלא יהיה להם שום פתחון פה ושותפות עם הקדושה.
3
ד׳והנה עוד אמרו שם, בנהרדעא בדקי לה במיא. כי הנה הסטרא אחרא דרכה תמיד לרדוף ולהתדבק בקדושה כאמור למעלה. וידוע מה שכתוב בזוה"ק (שמות קנ"ד.) אין יצר הרע מתרבי בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כי שם הרגיעה שידה שהוא תאות ההיתר וממלא בטנו כסוס כפרד. וממילא נעשה ח"ו בטן רשעים מחיצוניות גשמיות המאכל. ובתחילה נעשה הילך ולבסוף נעשה אורח ולבסוף נעשה איש כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:). ועל כן עם בני ישראל הטהורים שרוצים לפרוש עצמם שלא ישלוטו בם ידי זרים הם הקליפות הנזכרים, ממשיכים ידם בעת אכלם. לא מבעיא במקום שיש איזה נידנוד קצת ספק איסור אף על אחד ממאה ודאי שפורשין מצ"ט שערי היתר כדי שלא לבוא באחד משערי האיסור אלא אף באכילת ההיתר לגמרי שומרין דרך ה' שלא יטו בה ימין ושמאל מדרך המלך מלכו של עולם, רק לכיוון קיום מצוותיו ותורותיו הנעשין על ידי אכילה ושתיה בכמה פנים. או מי שזיכהו ה' לרזין דאורייתא וכוונות המבוארין בדברי האר"י ז"ל או כפי המבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א באופן שלא יאכל עד שימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו בכמה מקומות באופן הנאות שיהיה בבחינת לחם פנים לפני תמיד בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה באהבה ושמחה לקרב דברי הארציות לה' שיהיה לה' הארץ ומלואה שהוא נחת רוח לפניו. ובביזוי גשמיות התאוה בלבו שיהיה נבזה בעיניו נמאס עד שלא יעשנה כי אם מה שמן ההכרח הגדול לשבירת רעבונו לקיום גופו כי יהיה חפץ באמת למשוך מתאוה גשמיות הזו שכולה הבל ותהו ומעשה בהמה. ואיך יבוא בעל שכל ויטנף עצמו בזה שהבהמה עושה כמו כן, ואיה מותר האדם מן הבהמה אם לא מה שמן ההכרח לקיום גופו שהיה רצון הבורא בזה בכדי להקריב עולם ומלואה לה'. ובזה נעשה כבחינת הקרבן ממש כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) בזמן שבית המקדש היה קיים היה קרבנו מכפר עליו ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו כי האכילה והקרבן שניהם אחד הן להתקרב העולם ומלואה לה' ורק באופן שיהיה תאוה הגשמיות בזויה באמת בלבו שלא יתאוה לה כלל ואדרבה ימשוך ידו ממנה ככל אשר יוכל לרוב בזיונה ומיאוסה בלבבו. ורק מה שמוכרח בהכרח גדול עושה רק על כוון הנזכר ליחד הארץ וכל אשר בה לה' שלזה היה כל כוונת עיקר הבריאה שיתקרבו הנבראים אליו אחר התרחקם מאתו. ובזה מסיר מהמאכל כל בחינת הרע כי ביזהו בלבו ואינו נהנה רק מרוחניות המאכל ומהקדושה אשר בו. ואז נאמר בו (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי רוחניות המאכל מאור ה' השורה במאכל ההוא המקיימו והמעמידו על מעמדו, מוסיף בו קדושה וטהרה ועזר וסיוע לעבודת האל ומסיר מעליו בחינת פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' כי ביטל חיצוניות גשמיות המאכל הנאחז מסטרא דרע במה שביזהו בלבו באמת עד שאינו מתאוה לו ואינו חפץ בו. וכאשר אמר המגיד משרים להרב הבית יוסף פירוש הכתוב (שמות כ"ג, כ"ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסִרֹתי מחלה מקרבך. כי כאשר ילך איש בדרכי ה' אלהיו בכל אות נפשו אז ה' מברך את לחמו ואת מימיו באור חיות הקדושה שמאכלו יוסיף בו כח לקדושה ולטהרה ולברך את ה', ומסיר את המחלה הידוע הוא בחינת היצר הרע וכת דיליה שהם חליים רעים (ונודע (עיין רבינו בחיי בראשית ד', י"ז דיבור המתחיל ואחות תובל) אשר מחלה היא אחת מד' נשים קליפיות) כי וה' יראה ללבב שאדם רוצה באמת בלבו להתרחק מתאוות הגשמיות בכל אשר יוכל לצד הבנתו מגודל המיאוס שבה כמעשה בהמה ועל כן ה' מסיר המחלה ומומו ומברך את לחמו לחם חול שיהיה לחם הפנים לפניו ברוך הוא ובזה השולחן אשר לפני ה' בבחינת הקרבן שהזכרנו. והנה נודע שבחינת התאוה למאכל ולמשתה ולכל התענוגים יצמח מיסוד המים אשר בנפש הבהמיות שבאדם כמו שכתב בשער הקדושה למורנו ה"ר חיים ויטאל ז"ל (עיין שם חלק א' שער ב') על שם שהמים מצמיחים כל מיני תענוג.
4
ה׳ועל כן בנהרדעא בדקי לה במיא שבדקו וחזקו ותקנו בחינת הקדושה שלא יבוא בה ערל וטמא וזר לא יקרב אליה על ידי בחינת המים שהוא יסוד תאוות כל התענוגים ששם היצר הרע וכת דיליה מתרבים. והם שמרו דרך המלך שלא ידרכו בכל בחינת התאוות כי אם ברצון מלך המלכים ככל אשר ביארנו במקומות אחרים באריכות, וקצת כאן כנזכר, בביטול ובבזיון כל תאוות האלה באמת בלב, להיותן יודעין כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. וכאשר ילבישו עצמן בחומריות הגשמיות ח"ו יתרחקו מאור פני מלך חיים. ועל כן נשמרו היטב היטב לשמור דרך הקודש מכל טמא נפש וחזקו ואמצו בדבר ה' באות לבם ואז בירך ה' את לחמם ומימם והסיר מחלה מהם ויחדו את הקדושה לאל הקדוש שלא תאונה אליה רעה ונגע לא יקרב באהלה ויפול מצדה אלף ורבבה מימינה ואליה לא יגשו כי קודש הוא לאלהיו.
5
ו׳והנה אמרו חז"ל (סוטה ל"ה. והובא ברש"י פרשת שלח) כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. והענין הוא על פי מה שכתב בזוה"ק (בהקדמה ב':) וזה לשונו: ק"ר אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא אינון ובגין לאתקיימא נטלי אות שי"ן בגווייהו והוי קשר. ועל כן הנה בחינת שקר יש בה דבר אמת בתחילתה כי השי"ן אות קשוט הוא והוא התחלה לאותיות. ולזה כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו מורה על היותם לבד בלתי השי"ן שבתחילתם ואינם מתקיימים כאמור. וכן בכל מקום שיש להם אחיזה ח"ו בקדושה מושכים אליהם איזה אות מן הקדושה בכדי שיהיה להם קיום כי אין קיומם כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם כי אין להם חיות מצד עצמם רק מנגעי בני אדם שבעוונותינו משליכים אותיות הקדושה ביניהם ובזה הם מתקיימים והוא בחינת קרי החמור שבעוונות שאותיות קר המורים על סטרא בישא מושכים אליהם בחינת היו"ד שבקדושה ונעשה קרי ועל כן כל העוונות בכלל נקראים על שם הקרי כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ו, כ"א) אם תלכו עמי קרי שהוא מורה על אחיזת הקליפות בהקדושה ומושכים אות הקדושה ביניהם והוא עיקר גלות השכינה שאנו מתפללים עליה בכל יום ויום שיוגאלו אותיות הקדושה מן החיצונים כנודע. ועבור כל הנזכר הנה לפי שהסט"א נרמז בבחינת השער שבאדם המושלכים לחוץ שלא יהיה להם אחיזה בקדושה ואמנם אם ח"ו נסרכים ונאחזים בקדושה על ידי העוונות אז מושכים אליהם היו"ד שבקדושה שעליה נאמר (שיר השירים א', ו') אל תראוני שאני שחרחרת. שאין בה נקודה לבנה מחמת שהיא דרגה התחתונה שבקדושה וקרובה לבחינתם ומיד כשיש להם איזה אחיזה בקדושה מושכים זאת היו"ד אליהם ונעשה משער שעיר ועל כן נקרא בכל מקום שעיר חטאת כי על ידי החטאים ועוונות בני אדם נעשה בחינת השעיר בעולם. וח"ו כשהעוונות מתגברין בעולם נאמר ושעירים ירקדו שם כי ח"ו הם מתדבקים ונסרכים כל כך בהקדושה עד שהקדושה נדחת מפניהם ממקום הזה (כי על כן נקרא הקב"ה מלך עלוב כנודע) ואז ירקדו הם ח"ו בבתי ישראל והעיר החריבה כי ח"ו דוחים הקדושה משם ומתפשטים שם בטומאתן מה שאין כן בעיר הבנויה ובית העומד לדירת ישראל וישראלים גרים שם ומרביצים שם הקדושה תמיד ערב ובוקר בכל מצוות התורה שאדם מקיים בכל עת ובכל שעה. אין כח בהם לאחוז שם וליסרך כי לא יגורך רע כתיב (תהלים ה', ה'). וכל מקום שהקדושה שם הסטרא אחרא בורח כמטחוי קשת כי אור הקדושה מסמא עיניהם שלא יזונו עיניהם ממנה.
6
ז׳ועל כן אמרה התורה כאן למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד. כי הנה השדה לצד שהוא מקום הפנוי מדירת ישראל ולא נרבץ שם הקדושה עדיין, אם יזבחו ישראל שם קדשים, ודאי בכל כוחם ירדפו ויזמינו עצמם ח"ו ליהנות מהקדושה ההיא ולאחוז בה. וחוץ מפנימיות הדבר, גם בגשמיות יפילו במחשבת העובד שם כל מחשבות חוץ והבליהם בכדי שלא יעשה המצוה על נכון. והכל אחד, בכדי שיוכלו ליהנות מן הקדושה וכאשר השיב משה לפרעה שאמר לו לכו זבחו לאלהיכם בארץ, אמר לו הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח', כ"ט). פירוש כי הן מצרים הוא מקור כל הטומאות וקליפות החיצונים ערות הארץ. ואור הקדושה הוא לקוץ בעיניהם ומכאוב בצדיהם ותועבה גדולה להם וכאשר נזבח לעיניהם בקדושה מה שהוא תועבה ונאיצה גדולה ואיך לא יסקלונו לזרוק אבן נגף רע ומשחית במחשבת העובד בכל כוחם בכדי לבטל קצת אור הקדושה הגדולה בכדי לחטפה לידם ליהנות ממנה. ולזה הזהיר הכתוב והביאם אל פתח אהל מועד דוקא מקום מקור הקדושה אשר נתקדשה מאת ה' מקום המוסר מכל בחינות הרעים שלא ישלטו בם ידי זרים. ואפילו בירושלים עיר הקודש אסרה התורה שחיטת קדשים כי לצד היותן קדשים המקודשים לה'. מאוד מאוד יתאוו ויחפצו בחינות החיצונים ליהנות ולזרוק אבן בגן נעול במחשבה דקה מן הדקה אצל העובד. ובקדשים הכל הולך אחר העובד כמאמר חז"ל (זבחים מ"ו:). ורק באהל מועד המקודש ומוסר מכל בחינת הרע שמה יזבחו את זבחיהם. וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחח לה' שלא יהיה במחשבת העובד רק בכדי לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ויעלה הקרבן כוון נכון אל הקדושה שלא יגע בה ערל וטמא. ולזה סמכה התורה לזה ואמרה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זונים אחריהם כלומר לראות לתקן ולבדוק עד מקום שידם מגעת שלא יהיה בקרבנם שום בחינת אחיזת שער שיהנו מן הקדושה ויעשה בחינת שעיר אשר הם זונים אחריהם כלומר שהסטרא אחרא וכל כת דיליה זונים ונסרכים ומתאוין ורודפין אחריהם להדבק בהם להיות להם ח"ו חלק בקרבן ה' להעשות בבחינת שעיר שיהנו מאות יו"ד הקדושה ועל כן לרוב חשקם לזה צריך להעלות הקרבן דוקא במקום הקודש המקודש מקום שאין להם שום נגיעה ואחיזה שם ואז יעלה הקרבן לריח ניחח לה' לאל המיוחד, ואור הקדושה על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין ותגן על כל עמה ישראל בקדושתה להסתירם בסתר כנפיה ואז ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. וסיים הפסוק,
7
