באר מים חיים, ויקרא כ״א:ד׳Be'er Mayim Chaim, Leviticus 21:4
א׳לא יטמא בעל בעמיו וגו'. מקרא זה אין לו פירוש לפי פשוטו. ומה שנראה בביאורו. כי הנה ביארנו פירוש הכתוב (ירמיה ב', י"א) ועמי המיר כבודו בלוא יועיל על דרך מאמר חז"ל (יומא ס"ט:) למה נקראין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור וגו' אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתיו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות עד כאן.
1
ב׳ולהבין גבורת ה' בזה הוא על דרך משל לאדם שנתחב קוץ ביד בנו הקטן ויודע אשר אם ישאר הקוץ בתחיבה בידו יתפשט לו מזה כאב גדול ולא יועיל לו אחר כך שום רפואה ורוצה להוציאו משם אבל אינו יכול כי נתחב בעומק ובחוזק רב שקשה לו מאוד להוציאו. מה הוא עושה נוטל סכין חד וחריף וחותך ביד בנו בגבורה ואכזריות גדול. והתינוק צועק וקולו הולך עד לשמים. אבל הוא אינו משגיח וחותך בעומק עד מקום שידו מגעת ונוטל הקוץ מיד בנו. והנה לב כל מבין יבין ויודע מה רב גודל הצער ועיגום נפש שיש לאביו בעת חתיכת יד בנו שממש קשה לו לסובלו. אבל לגודל אהבת בנו משים לבו כלב האבן ומתאכזר על בנו החביב עליו ומתאזר בגבורה גדולה וכובש רחמנותו וחסדו על בנו ואינו שומע לקול צעקתו ועושה את שלו בשביל אהבתו לבנו. כן ממש כאשר חטאו ישראל בעבירות הגדולות החמורות. אז נתחב בנפשותם קוצים ודרדרים מכל בחינות הקליפות והחיצונים באופן שח"ו אם היה מניחם כך היה מתפשט כאבם עוד יותר ויותר ולא היה ח"ו תקומה למפלתן. ועל כן שלח עליהם אויבים לייסרם בכל מיני יסורים ולהכשיל כוחם בכל מיני פורעניות בדבר וחרב ורעב ושבי ומשחית אשר עד צואר הגיע שעל ידי זה יוסר מהם הקוצים והדרדרים אשר סביבותיהם ויהיה להם תקומה אם ירצה ה' בסוף הימים. והנה ודאי אשר לא יאומן כי יסופר ולא יעריכנה האדם על הספר בדיו. רב גודל הצער והלחץ כביכול ברוך הוא שהגיע אליו מצרתן של ישראל בכל זה. וכמאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ו.) בשעה שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' ואמרו (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר כביכול כו' וביותר חילול שמו הגדול מה שחיללו אויבים בחורבן הבית שאמרו (דברים ל"ב, ל"ז) אי אלהימו צור חסיו בו. ובודאי ביד הקב"ה לכלותם כרגע. ואך כל כך גדלה אצלו אהבת ישראל עד שכבש רחמיו בגבורה גדולה מאוד מאוד לראות בכל מה שהעמים עושים לבניו. ולסבול כל החירופים והגידופים ולשתוק להם. והכל בשביל שיבוא טובה מזה לישראל.
2
ג׳וזה שאמרו הן הן גבורותיו כי גבורה גדולה הוא עד אין שיעור לסבול כל כך ולראות אשר חרפהו אויבים בבית מקדשו ושוחטים את בניו לעיניו כביכול ועושים להם כל מיני פורעניות שבעולם ולשתוק עד עת קץ. ועל כן עתה זה כבוד הקב"ה וגדולתו במה שכובש רחמיו כל כך ולראות בצער בניו, מה שתמיד כבוד הקב"ה הוא להנחיל לבניו כל טוב וברכה והם יברכוהו וישבחוהו על זה. ולזה אמר הכתוב ועמי המיר כבודו בלוא יועיל שהחליפו שיהיה כבודו במה שאין אני מועילם, וכובש את רחמי לראות בצערם ולשתוק ועבור בחינה הזו נקרא הקב"ה בעל גבורה. כלומר שהוא בעליו של הגבורה שיכול לכבוש גבורתו עם שהיה הדין נותן לכלות כעסו על זה ועכו"ם מקרקרים בהיכלו ועושים לבניו כך אבל הוא כובש גבורתו כי יודע שבזה יהיה טובה לישראל. וכן על דרך זה נקרא הקב"ה בעל חסד. שהוא בעליו של החסד לכבוש חסדו במקום המצטרך אף שהדין היה נותן להיטיב לזה ולעשות עמו חסד. אך שהקב"ה מביט לסוף דבר בקדמותו. ויודע שכשיהיה לזה עושר ובנים רבים ימרוד בו ומרה תהיה לו באחרונה. אז כובש חסדו שלא להופיע עליו באור טובו. או שיודע שכאשר לא יתן לו הטובה והחסד הלז יהיה לו באחרונה טובות גדולות ונפלאות. בעולם הזה או בעולם הבא, כעין יסורין של אהבה שאמרו חז"ל (ברכות ה'.) ופירש רש"י שם וזה לשונו: הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלי שום עוון כדי להרבות שכרו בעולם הבא וכן בכל המדות שהקב"ה נקרא בעל מדה הזו שמדה הזו בידו להיות נותנת בעת שירצה ולכובשה תחת ידו כאשר ירצה. וכשאדם יודע זאת בבירור. אז הוא מאמין באמונה גמורה בהשגחת הבורא יתברך וביכולתו כי הוא המשגיח וצופה ומביט לכל דרכי בני אדם ועיניו פקוחות על כל מעללי איש. והוא כל יכול לעשות כחפצו ורצונו כל מה שירצה. ומה שרואה בעיניו לפעמים כדברים הסותרים את זה. כי הנה אלה הרשעים שלוי עולם השגו חיל וצדיקי ה' ויראיו יושבים במצור ובמצוק. או שרואה אחד שגזל סאה חיטין וזרעה והולידה והצמיחה ועשתה פרי. ואחד עלה בציווי אביו לקחת גוזלות מהקן ושלח את האם והבנים לקח וחזר מהקן ונפל מהסולם ומת או נשברה רגלו וכדומה. ח"ו לא בשביל זה יאמר כי נסתרה דרכם מה' ועברה משפטם מלפניו. כי יודע ומאמין שבודאי בהשגחה נפלאה כל זה והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו' (דברים ל"ב, ד') ומה שנעשה בזה הוא לפי שנקרא כביכול בעל חסד ובעל גבורה שכובש חסדו וגבורתו במקום הצריך לו. אף שהיה צריך במקום הזה להעשות חסד או גבורה הוא כובשו תחת ידו בשביל שיהיה על ידי זה טובת אמת לאיש הזה לאחר זמן. וזה שאמר הכתוב (תהלים קמ"ז, כ') מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי הודיע משפטיו לישראל אשר הוא בעל משפט ולפעמים כובש המשפט תחת ידו. ועל כן אף שרואין שעכו"ם מקרקרין בהיכלו מוסיפין עוד להרבות שבחו בזה לומר הן הן גבורותיו. ולא כן העכו"ם שאינם יודעין ומאמינים בזה וכשרואין שמשתעבדין בבניו ועושים להם כרצונם אומרים אי אלהימו צור חסיו בו. ומסירין השגחתו יתברך ויכולתו כביכול לומר בואו ונעשה עמו מלחמה. ועל כן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אמרו חז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני עכו"ם כי לישראל הודיע הקב"ה דרכי משפטיו יתברך שלפעמים כובש מדותיו כביכול כאילו אין בו מדה הזו. ועל כן לא יאמר יעקב וידבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (על פי ישעיה מ', כ"ז), כי יודע שהן הן גבורותיו אבל לגויים הנה כתיב (איוב י"ב, כ"ג-כ"ד) משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך. ולא הודיעם זאת, והם עבור זה פוקרים ומכחישים אמונתו והשגחתו יתברך. על כן נאמר לעתיד (ירמיה ט"ז, כ"א) לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וגו' פירוש שאז אודיעם שמה ששתקתי להם עד הנה לפי שהן הן גבורותיו ולא ח"ו מקוצר ידו או מקוצר השגחתו. ולא כן עמו ישראל כי הם גם עתה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו אף שרואין את עצמם בגלות אומרין הן הן גבורותיו. ועל כן אנו מבקשים להודיע לבני האדם גבורותיו. כי האדם נקראים אומות העולם כמו שאיתא בתוספות (בבא קמא ל"ח.) שגם אומות העולם יכירו וידעו בגבורתך הגדולה כאשר תעשה בהם משפט חרוץ לעין כל. ואז דיע ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו ולא ישראל לבד.
3
ד׳ולזה יאמר הכתוב כאן לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פירוש שח"ו לא יטמא בחינת בעל, בעמו ישראל להחלו על ידי זה שכאשר יראו הנהגתו יתברך בבחינת הבעל ואדון לכבוש המדות תחת ידו, יחללו שמו ח"ו לומר כי הסתרת פנים יש בדבר, וידוע מאמרם ז"ל (עיין ילקוט חלק א' תתקמ"א) קשה הסתרת פנים יותר ממאה קללות חסר שתים. כי כל זמן שאדם מאמין שהכל הוא בהשגחה מאתו יתברך לטוב לו, אז רואה תמיד להיטיב מעשיו ביותר ויותר, וממילא בודאי כן יהיה לו לטוב, אחרי אשר יעברו ימי הרעה אשר נקצבו בדעתו של תמים דעות ברוך הוא. אבל ח"ו כשיצא מגדר האמונה לכפור בהשגחה וביכלתו כביכול חלילה אז ודאי אוי לו כל ימי חייו חלילה. ועל כן לא יטמא בעל בעמיו עמו ישראל להחלו ח"ו על ידי בחינת הבעל. רק אדרבה יאמינו כי הוא בעל חסד האמיתי ובעל גבורות. וכל המדות ברצונו יתברך הם לפעול בהם או לכובשם תחת ידו. והכל באמת לטובת אוהביו עמו ישראל כפי שיקול תמים דעות ברוך הוא שאין כל בריה יכולה לדעת אפס קצהו מדעתו והנהגתו ברוך הוא בעולמו שברא ברחמיו וברוב חסדיו.
4
ה׳או ירמוז הכתוב על שני מיני אהבות הנודעים למשכיל. כי יש אשר יאהב דבר מדברים שבעולם בלבבו ונפשו עד אשר יכלה נפשו ורוחו ונשמתו לדבר ההוא. וכאשר לא ישיג הדבר הזה. ירדוף ויבקש אחריו יום יום ויחלה נפשו עבורו כי עגמה נפשו מאוד מאוד לזה. וכאשר ישיג הדבר ההוא אז לרוב אהבתו בו יבוטל ממציאות ממש שמחשבתו וכל כוחי גופו ואבריו מצומדים ומקושרים בתאוה ואהבה ההיא עד אשר לא יפנה לבבו כלל לדברים אחרים ואף אם ילחש לו אחד באזנו דבר מה לא ישמע כלל כי נתבטל ממציאותו בדבר הזה. כמו אחד הטרוד בחשבון הון רב אשר לרוב אהבתו בו וטרדתו אינו שומע כלום מדברים אחרים אף אם יעמדו כל מיני כלי זמר שבעולם וכדומה בשארי האהבות. והאהבה השניה הוא שיאהב הדבר הזה אבל לא כל כך בכליון נפש כמו הראשונה, רק אם מזדמן לו זה הדבר והנה הוא לפניו עושהו באהבת נפשו אבל לא שיחלה עבורו עד השיגו להיות בטל במציאות בעת עשיותו.
5
ו׳והנה ענין זה בקדושה הוא, כי יש אשר יאהב לבוראו אהבת אמת אהבה חזקה בוערת ברשפי אש שלהבת י"ה עד אשר אש ממש תוקד בקרבו יומם ולילה לדרוש ולחקור ולבקש כל האופנים והתחבולות איך לעבוד אותו ולעשות לו נחת רוח ולאהבה אותו ולירא ממנו. וקודם כל מצוה ומצוה נפשו משתוקקת ובוערת לומר מתי יגיע לידי מצוה זו ואקיימנה, ויום לשנה נחשב אצלו טרם הגיע עת וזמן המצוה, כמו מצות סוכה ואתרוג וכדומה, משתוקק אליה הרבה ימים טרם בואם בחולת אהבה לומר מתי יגיעו ימים האדירים לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו. וכל הימים שקודם להם תוחלת ממושכה הוא לו ובבוקר יאמר מי יתן ערב וגו' כמו אחד שמצפה על הון רב לזמן ידוע, אשר קודם הגיע זמנו נפשו בוחלת ובוערת מצפת ומשתוקקת מתי יגיע הזמן הזה להגיע אל הון יקר הזה. ויותר מזה נמצא באהבת הבורא כידוע כי זה נלקח מאמיתת מדת האהבה עליונה אשר כל חפצי עולם הזה ומחמדיו ומטעמותיו ותענוגיו לא ישוה אף על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו' למי שזכה לטעום בנפשו תשוקה זו אף רגע אחת מכל ימי חייו. ומכל שכן בעת עשותו המצוה ודאי אשר יתבטלו אז כל אבריו וגידיו וחושיו וכוחותיו כי כולם קשורים ומצומדים ונכלים באהבה ותשוקה הזו עד אשר לא ישמע אז כלל לדברים אחרים בשום אופן אף לקול שירים ושירות כי כלה כל חייו לאהבה הזו. ואלו היה יכול היה מנענע באתרוג הזה כל היום וכל הלילה לאש אהבתו אל המצוה. ופשיטא שלא יעצרנו קור וחום מלישן בסוכה, וכדומה בכל המצוות. ומעת קומו בבוקר נפשו מתגעגעת ומתאוות ומצפה לעת התפילה לקיים כמה מצוות התלוין בה ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה וקידוש שמו וכו'. כמו אדם התאב מאוד לאכול אף שיודע בודאי שלאחר זמן מה יהיה לו מה לאכול, מכל מקום מתאוה ומצפה מתי יגיע הזמן, כי יכאב לבו עד מלאת רצונו באכילתו. ופשיטא שכן צריך להיות במצוות ותפילה שיכאב לבו ויתאוה וישתוקק לזמנה לדבק אז בקונו ולגרום לו נחת רוח בעבודה. ופשיטא בעת התפילה שמגיע מרוב האהבה לביטול המציאות שמתבטלים כל אבריו וחושיו וכל כוחיו. וכמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א' וזה לשונו: המתפלל צריך שיכוון כו' ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו וכו' וכך היו עושים חבירים*בשולחן ערוך דידן חסידים כתיב. ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה כו' עד כאן לשונו. ואהבה הזו מרומזת במדת החכמה העליונה שהוא כח מה כלומר כל כוחותיו נעשין אז בבחינת מה שאינם נרגשין לו כלל אם הוא במציאות או לא וזה היא אהבת אמת.
6
ז׳ולעומת זה בקליפה בעוונותינו הרבים הוא בכל תאוות עולם הזה באכילה ושתיה ומשגל וחמדת ממון או כבוד ואהבת השררה. כי האדם אשר ישקע בהן ולא יזהר לזבוח יצרו לכבוש תאותו קצת במעט מעט יבוא לתאוה כזו עד אשר יכלה נפשו ולבו לתאותו, וח"ו לא יהיה לו עוד לבו ברשותו להטותה לאשר יחפוץ כי יתחזק כל כך כח התאוות בלבבו עד אשר יצמא נפשו עליהם אף שלא בפניהם ותבער אש בלבבו אליהם לדורשם ולבקשם באשר ימצא. ובפרט בעוונותינו הרבים בתאות נשים שהממלא תאותו בהתר יגדל אש המדורה בקרבו עד אשר אם לא ימצא בהיתר יבקש באיסור. ויחלה חולת אהבה לתאוה ההיא. ויהיה חקוקה על לבו בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך ולא יזיז מחשבתו ממנה. ומכל שכן בעת עשותה שיעשנה בביטול המציאות ממש. שיקשר ויצמד עם כל חושיו ואבריו וכוחותיו בדביקות האהבה. וכן באכילה ובממון ושארי תאוות כאשר שמענו וראינו מרשעי ארץ רחמנא ליצלן והכל כי לא שמרו ברית האלהים בתאות ההיתר לכבוש יצרם תחת ידם שלא למלא תאותו בכל מכל כל. ומזה נתחזקה התאוה כל כך עד שח"ו אין לבו ברשותו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבם. ולא יעלה לו על מחשבתו שום מחשבה טובה בעת עוסקו בתאותו רק להתקשר בחבלי עבותות האהבה לתאותו ולא יותר.
7
ח׳ותדעו אחיי ורעיי כי הנה אלה הרשעים ושלוי עולם הבוערים בלבבם לכל מיני התאוות ועבירות רעות בחמדה עזה וחזקה אילו היו רוצים להכנס לקדושה היו יכולין להכנס ממש כמו כן שיחשק ויתלהב ויתאוה ויחפוץ בלהבי יקודי אש לאהבת ה' ותורתו ומצוותיו. כי את זה לעומת זה וגו'. וכפי אשר נראה כוחו בקליפה מהתאוה המופלגה והחמדה עזה. כן היה כוחו בקדושה לאהבת ה' מה שאדם אחר שלא נברא בכח הזה להיות אהבה עזה תקוע בלבבו לדבר מן הדברים לא היה יכול להגיע כלל למדריגה עליונה כזו. ועל זה אמר ריש לקיש (בבא מציעא פ"ד.) התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי כי הוא לפי מדרגתו בכל מקום אשר פנה והביט, היה גדול ונפלא בערכו. ובעת היותו בליסטים היה רב וגדול בבחינתם, וכשנכנס תחת כנפי השכינה נעשה רב וגדול מאוד אף נגד חכמים אחרים כמאמר חז"ל (יומא ט':) ורבה בר בר חנה מי משתעי בהדיה ריש לקיש והלא רבי אליעזר מרא דארעא דישראל הוי ולא הוי משתעי ריש לקיש בהדיה. עתה ראה והבט מה שיוכל להעשות מרשעי ישראל. וכל אדם בערכו כפי ערך תאותו בתאות וחמדת עולם הזה, כן לעומתו היה יכול ליכנס בקדושה להתאוות לחמוד לבוראו כזה וכזה ויותר לפי שזה היא אהבת אמת. ותאות עולם הזה הוא רק טיפה מן הטיפה שנפלה מאהבת האמת לאהבת עולם הזה בכדי להיות הבחירה ביד האדם ולבררה מתוכה כאשר כתבנו כמה פעמים. ונחזור אל הענין כי נמצא אהבה החזקה בכל הדברים הן בקדושה והן בקליפה. ויש אהבה החלושה אשר לא יכלה נפשו בביטול המציאות באהבתו רק יאהב הדבר באהבה גמורה ולא בכליון נפשו הן באהבת הבורא והן באהבת דברי עולם הזה. והנה מי שנקרא בעל צדקה או בעל חסד וכדומה, מורה על היותו בבחינה זו בשלימות רב ובחוזק בכליון נפשו. כי ודאי כל אחד מישראל אוהב צדקה וחסד הוא במעט אם יקרה לו בנקל. ולא יקרא לו שם בעל צדקה וחסד רק אם הוא אוהבו ביותר מדאי ועוסק בה תמיד ונותן נפשו על מדה הזו לזה יקרא בשלימות בעל מדה הזו כי הגדיל המדה הזו בקרבו עד היותו בעל ואדון לה שהיא בידו, והוא אוהבה אהבה רבה ועזה ולא יזיז ממנה כל עיקר, וכל החושים ודברים אחרים בטלין ומבוטלין נגד מדה הזו בקרבו. וכן בכל המדות הן לטובה הן לרעה מי שנתחזקה בו איזה מדה, יקרא בעל מדה ההוא. גם בעל הוא לשון חוזק שמורה על התחזקות מדה זו בקרבו.
8
ט׳ולזה ירמוז הכתוב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. שלא יטמא בחינת הבעל בעם ישראל להחלו להתחזק ח"ו בתאוות ואהבות ההפכיות הבלי עולם הזה או עוד בעבירות ואז יתחלל בחינת הבעל להקרא בעל מדות רעות. לא כן. כי אדרבה להתחזק באהבת ומדות ה' יתברך ואז יקרא לו בעל תורה ובעל מצוות כי בידו כח וגבורה לשלוט על כוחות הרעים והיצר הרע, וכל תאוות אחרים נחלשים לפניו. ואז לא יתחלל ח"ו בחינת הבעל אדרבה יתעלה למעלה ועל כן אמרו חז"ל (יבמות צ':) שדיבר הכתוב באשה כי על פי רוב עיקר התחזקות ותאוות הרעים הוא בתאות נשים שמה הרגיעה שידה ולילית וכת דילה בתאוה מרובה והתחזקות רב כמו שכתוב בסוף הלכות איסורי ביאה להרמב"ם ז"ל וזה לשונו: אין לך דבר בתורה כולה שהיא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות כו' ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. ועיין במה שכתב הרד"ק ז"ל בשם אביו בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וזה לשונו: ואמר כי מדרך זה העוון שעשיתי נבראתי כו' כאדם שזורע גרעינים מרים האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע וכו' ואף על פי שיש בזה מותר ואיסור כו' וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם כו' והאדם הצדיק המושל בתאותו בזה אם יתקפהו יצרו, דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כו'. על כן ביותר הזהיר הכתוב במקום הזה שלא יטמא בחינת הבעל למלאות תאותו אף בהיתר בה כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב) ובה תחלל הנשמה מאוד מאוד. ובפרט ההרהורים הבאים מתאוה הזו שאמרו חז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה. והעצה היותר טובה לזו היא מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב:) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וכו'. כי זה המרעיב אותו ופורש עצמו כאשר יוכל ובשעת מעשה נשמר שלא ימלא תאותו רק באימה ובפחד הבורא, הגם שאי אפשר שלא יהנה מכל מקום במעט מעט פרישות בשעת מעשה ופרישות אחר כך שלא להיות מצוי כתרנגול רק בעת ההכרח למאוד. והכל בפרישות דרך ארץ. אז בודאי יהיה שבע מדבר ההוא. ואז יהיה לו בנקל לכבוש כל התאוות תחת ידו כי זה הוא הראש וראשון והעיקר שבכל התאוות. ואכן עיקר אופני הנהגות במעשה הזו ביארנו במקום אחר ולא נכפיל.
9