באר מים חיים, ויקרא ו׳:א׳Be'er Mayim Chaim, Leviticus 6:1
א׳צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה וגו'. חז"ל אמרו (מנחות ק"י.) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ולהבין למה לא אמרו כל הלומד וכו'. כי מה התעסקות שייך בזה. ואמנם הנה כתבנו במקום אחר באריכות בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני דרוש ד' פרק ב' מאמר ה') בביאור הכתוב (בראשית כ"א, ד') וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים ולא אמר בן שמונה ימים, ואולם כי מי שאוהב את ה' באמת בכל לבבו, ונפשו צמאה ותאבה לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולדבקה בו יתברך ולעבדו ולצייתו בכל אשר יצוה עליו, הוא מקיים כל התורה והמצוות בכל רגע ורגע כי הוא באמת בלבבו מה מאוד היה חושק ורוצה לקיים מצות סוכה ואתרוג וכל המצוות בכל יום ויום ובכל שעה ושעה ואין שום מניעה מאתו אדרבה נפשו בחלה בו ועגומה עליו עד בוא מועד הקבוע לכל מצוה ומצוה לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו, והוא לו תוחלת ממושכה המחלת לב עד בוא זמנה, כמו אדם במצפה להון רב שיגיע לו בזמן הקצוב והנה הגם שיודע בודאי שיגיע לו הסך הזה לזמן המוגבל מכל מקום כל יום ויום הוא עליו כמשא כבד, בערב יאמר מי יתן בוקר ובבקר מי יתן ערב למען יעברו הימים ברגע אחת עד בוא תשוקתו וחמדתו לראות האוצר המוכן למענו. וביותר ויותר הוא דורשי ה' זרע אברהם אוהבו שמצפים ומתגעגעים בכל השנה לומר מי יתן והיה היום חמשה עשר לחודש השביעי לקיים בו מצוות ה' סוכה ולולב וכדומה בכל המצוות.
1
ב׳והנך רואה באברהם אבינו שצוהו ה' להעלות את יצחק בנו לעולה על אחד ההרים ולא אמר לו שום עת וזמן לזה, והיה יכול להתעכב מעט להשתעשע בתוך כך עם בנו יחידו יום או יומים, ואמנם לרוב החיבה עצומה ואהבה עזה שבער בו לעשות נחת רוח לפניו לקיים מצותו, השכים תיכף למאמרו בבוקר בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו כאדם הרודף אחר אוצר רב ויותר מזה. ואלהינו ברוך הוא וברוך שמו הרואה ללב ויודע באמיתיות לבב של האיש הלזה כי נפשו עגמה מאוד לקיים מצות בוראו תיכף, וזה עיכובו מפני שחוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידן לעשותן שלא בזמנם כי אם קץ ומועד קבוע לכל מצוה ומצוה. ודאי ודאי הוא מקובל לפניו כאילו עשה זה האיש את המצוה זו בפועל ממש תיכף, כי מצידו לא יבצר ובבחינה זו עולם חסד יבנה, ועל זה עמידת כל העולמות שלמעלה התלוין במצות סוכה ולולב ומצה וכדומה בכל השנה כאשר הארכנו שם. ועל כן אברהם אבינו, שידע אל עליון תום לבבו ומחשבתו שהיה בודאי חפץ ומתגעגע בכל רגע ורגע למול את בנו כאשר צוה אותו אלהים לרוב אהבתו, ומן השמים עכבוהו שנצטוה למולו בן שמנת ימים דווקא, ועל כן העלה עליו הכתוב כאילו מל אותו בכל השמונה ימים כולם כי הוא ודאי לא נח ולא שקט מהתגעגע למולו עד אחר בוא היום שקיוהו ועשה את אשר חפץ לקיים מצות בוראו. ולזה נאמר כן וימל וגו' בן שמנת המורה על כל השמונה ימים ביחד ולא בן שמונה המורה על יום השמיני לבד ועיין שם באריכות.
2
ג׳ואפשר לזה רמזו חז"ל באומרם (מכילתא פרשת יתרו) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי זכור הוא מחד בשבא לשבתא כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז.) ושמור פירוש לשון המתנה שמשמר וממתין בכלות לבבו לומר מתי יעברו ימי החול ויגיע שבת לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו, ובזה מעלה עליו כאילו הוא שומר שבת גם עתה בכל ימי השבוע ועל כן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כי במה שמזכיר את יום השבת מחד בשבא וממתין ומצפה עליו לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו מעלה עליו הכתוב כאילו עתה הוא שומרו ונמצא הם בדיבור אחד ממש, ולזה רמז המשורר בזמירות שבת נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם, פירוש שנוטר ומשמר ליום השביעי בששת הימים בכדי להיות זכור ושמור להקם ליחדם בדיבור אחד על ידי זה כאמור והבן.
3
ד׳והנה בכל סדר קדשים שאינו נוהג עתה בעוונותינו הרבים אמרו חז"ל (סנהדרין נ"א:) הלכתא למשיחא אלא דרוש וקבל שכר וכו', ולדעתנו לא כיוונו על שכר לימוד התורה בזה, כי הלא גם בכל מצוות מעשיות הנוהגין עתה מקבל האדם שכר לימוד התורה באנפי נפשא חוץ ממה שיקבל שכר בעשיות המצוות, והראיה ממה שאמרו (פאה ריש פרק א') ותלמוד תורה כנגד כולם וגם נענו כולם ואמרו (קידושין מ':) תלמוד גדול ממעשה וכו', הרי ששכר הלימוד הוא חוץ משכר המעשה. ובודאי בתורה שאדם עוסק שלא במעשה כמו במצות מעקה ומזוזה אם אין לו בית וכדומה ודאי שח"ו לא יקופח שכר התורה בזה וכן בסדר קדשים ודאי לא עלה על לב מעולם לגרע שכר לימוד התורה בשביל מה שאינו נוהג עתה כי שכר הלימוד הוא שכר אחר משכר המעשה. ואמנם אמרו דרוש וקבל שכר על בחינה הנזכרת בבחינת דורשי ה' זרע אברהם אוהבו שהם דורשים את ה' בכל לבבם וצמאים אליו לומר מתי אזכה להדבק בו יתברך ולעשות לו נחת רוח, ונפשם בחלה בהם חומדת ומתאוית לקיים כל המצוות כולם ברגע אחד.
4
ה׳ואפשר לזה יאמר הכתוב דרשו את ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב וגו'. והוא מוסר השכל לבני עמנו המוני עם שלא די שאינם על בחינה לצפות לה' לקיים מצוותיו טרם בואם כי אם אף בהגיע הימים אשר יש בהם חפץ לה' לקיים המצוות אינם דורשים אותו בכל לבבם לקיימם באהבת נפשם בחביבות ובזריזות והשתוקקות ולראות שיהיו על צד היותר כשר וישר ונאה ויפה ומהודר לכבוד בוראנו יתברך ויתעלה בעצלות ובכבידות. ולזה אמר על כל פנים דרשו את ה' בהמצאו אם אינכם דורשים אותו קודם הגיעו אליכם, על כל פנים בהמצאו בעת שהוא מצוי אליכם בימים שצוה עשות בהן המצוות, דרשוהו. וכן קראוהו על כל פנים בהיותו קרוב אליכם בהאירו אורו במועדים וחגי הזמן ולא קודם כאלו הדורשים באמת.
5
ו׳ונחזור לענין אשר לזה אמרו דרוש וקבל שכר, כלומר דרשוהו בלבבכם להטות הלב שיחפץ באמת באהבה רבה לקיים כל סדר קדשים להקריב הקרבנות והנסכים דבר יום ביומו, אם לא מפני הגבול שהגביל שמו יתברך שלא לעשותן כי אם בבית עולמים ועל ידי הכהן הטהור מכל טומאה, וכאילו בעבותות העגלה נעשה מאמרו יתברך להתעכב שלא נקריב, וזאת במרירות לב כי נפשו משתוקקת וחומדת מאוד לעשות לפניו את קרבנות חובותינו מתמידין כסדרם ומוספי היום וחטאות ואשמות ועולות וכדומה, וכזה דרוש וקבל שכר תיכף כי בזה ודאי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ובביאור אמרו (שם) חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וכו' ואין לך אונס גדול מזה מפני מאמרו של מלך המלכים ברוך הוא ועל כן תיכף תקבל שכר כאילו עשית אותה והקרבתו תיכף, וזה הוא חוץ משכר הלימוד ודבר אחר לגמרי.
6
ז׳ולזה אמרו חז"ל כל העוסק כו' ולא כל הלומד כי הלימוד הוא ענין אחר. ורק שהוא עוסק בה ממש שדורש ומבקש בלבו כל ענין עשייתו ומתעסק בה בכל לבו לעשותה כי חפץ בה ובאונס גדול נמנע מפני שגלינו מארצנו ואין המקום גורם לזה, ובזה אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונותן לו שכר עולה חטאת וכל הקרבנות כי חפצו ורצונו לקיים הכל ומן השמים עכבוהו. ולזה יאמר הכתוב זאת תורת העולה כלומר לפעמים התורה היא במקום העולה כי הנה היא העולה על מוקדה על המזבח כלומר כי מקום העולה הוא דווקא על המזבח ולא בכל מקום, וכל המקומות שחוצה לו ואי אפשר להן לבוא אליו מה תהא עליהן אם לא בזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו', וגמר אומר כל הלילה עד הבוקר כלומר וכן כל הלילה שהגלות נמשל ללילה ומה יעשה ישראל בכל הלילה עד הבוקר אם לא בתורה שבפיהם ובלבבם לעשותם ואז הקב"ה מעלה עליהן כאילו הקריבו כל הקרבנות במועדן בזמנן במשמרותיהם.
7
ח׳גם יאמר צו את אהרן ואת בניו וגו'. ולכאורה צריך להבין למה צוה הקב"ה לצוות זאת לבניו הלא לכל הכהנים עד סוף כל הדורות נאמרה פרשה זאת והיה די הצווי לאהרן לבד והיה נשמע מזה לכל הכהנים עד עולם, למה היתה הצווי לבניו שהיו עמו בחייו. ואמנם הנה ידוע לחכמי לב המבואר בזוה"ק (קרח קע"ז:) שאהרן היה שושבינא דמטרוניתא וכו' והענין לפי דעתינו הוא כי נודע בסוד הקרבנות שהוא ליחד הארץ ומלואה לאל עליון ברוך הוא כי כל ברואי הארץ התחתונה הלזו נכללים בארבעה מינים כוללים דומם צומח חי מדבר ובהקרבנות היה בהם ארבעה מינים הכוללים הללו. מלח היה בסוד הדומם ועל כן על כל קרבנך תקריב מלח. המנחות והנסכים שהם סולת ושמן ויין היה בסוד הצומח. הבהמה הנקרבת בסוד החי. והבעלים או הציבור בקרבנות ציבור בסוד המדבר. והכהן במחשבתו הנפלאה היה מיחד את אלה לאל עולם עלמא תתאה בעלמא עילאה בבחינת נשקי ארעא ורקיע אהדדי והיא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הידוע ליודעי דרך האמת. ולזה היה נקרא שושבינא דמטרוניתא כי הוא דמיון השושבין המביא את הכלה לחדרי החתן בסוד (שיר השירים א', ד') הביאני המלך חדריו בסוד היחוד השלם הידוע. והמשים זאת על לבו אם יש לו קצת מוח בקדקדו את מה הוא עושה, חרדה ילבש ובמורא יתעטף, חיל ורתת וזיע וחלחלה ופחד ואימה יאחזנו בכל אבריו וגידיו להעשות שושבין ביחוד המלכה אל המלך (והגם באמת שהכל משל ומה דמות תערכו לו וח"ו אין למעלה לא גוף ולא גויה וכו' ואך על כל פנים אם הוא נכנס במשל תחת דמיון זה די ויותר להיות ירא לגשת בזה בפחד וברעדה). ובחינות על בחינות נמצא בזה והוא בחינת היחוד והעליה שאנו אומרין במוסף שבת קודש משרתיו שואלין זה לזה איה מקום כבודו להעריצו כי בהיות היחוד הנפלא הזה אז נעשה כבודו מלא עולם שגם כל עולם התחתון נתמלא מכבוד ה' ועולה למעלה למעלה בחיק אביה למעלה למעלה בפתע פתאום ואז משרתי עליון הם המלאכין תמהין ושואלין איה מקום כבודו לפי שפתאום נתעלה במעלות אחת ושתים (ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכוונת מוסף שבת קודש ותבין, ונראה שעל כן קרבן מוסף שבת היה שני כבשים כי כבש הוא לשון דרגא ומעלה שעולין בה בבחינת הכבש שהיה לפני המזבח ובמוסף שהעליה הוא שני דרגות ביחד שאין כזה בכל העליות על כן קרבנו היה שני כבשים, בינה זאת) והנה חז"ל אמרו (בזוה"ק חלק א' ע"ה.) בפסוק (בראשית י"א, ה') וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם מאי בני האדם בנוהי דאדם קדמאה וכו', ונראה מזה שאדם ההולך בעקבו של חבירו לעשות כמעשהו נקרא בנו בדבר הזה כי ברא כרעא דאבוהי ומכל שכן בדרך הטובה והמעולה כשאדם הולך אחר דרך הטוב של האדם שלפניו ודאי שיקרא בנו לשם זה.
8
ט׳ולזה בא הכתוב לזרז את אהרן ואת בניו אלו ההולכים בעקבותיו אוהבים שלום ורודפים שלום לעשות שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולעשות שלום בפמליא של מעלה לקרב המדות וליחד הדודים יחד באהבה ואחוה, ואמר צו את אהרן וגו' אין צו אלא זירוז לזרז המזורזין לומר ראו מה מעשיכם בסדר הקרבנות הנה זאת תורת העולה שתורת העולה בהקרבן הוא בבחינה הזאת המכונה על שם עלמא תתאה שעולה ומתדבקת בעלמא עילאה והכהן הוא השושבינא דמטרוניתא בדמיון קישוטי הכלה ומביאה לבית בעלה ומה מאוד צריכין לזה זריזות וכח ושכל ואימה ופחד ושמחה וענוה. ויותר מזה ומכל שכן הקדמת טהרה וקדושה ואהבה ויראה וכדומה. צא ולמד מנדב ואביהוא שאמר עליהם משה רבינו הם גדולים ממני וממך כמאמר חז"ל (תורת כהנים, ויקרא רבה י"ב, ב') ובשביל שרצו לעשות היחוד השלם הזה והיו שרוים בלא אשה נענשו בעונש מופלג על ידא דפגומא כמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא ה':) (ועל זה רמזו חז"ל (סנהדרין ק"ו.) מי מכניס ידו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה והבן, ואמנם אנו כל תקונינו הוא רק לקשטה לזיווג ולהביאה לבית המלך אבל תיכף אנו חוזרין לאחורינו שלא להיות בעת היחוד והזיווג כנודע מסוד השלוש פסיעות שאחר תפילת שמונה עשרה והכל משל כנזכר). וגמר אומר הכתוב הנה היא העולה וגו' פירוש לפעמים העולה הוא בבחינת היא, שהיא מלת איה שעולות שני מדריגות יחד וכל המלאכים שואלין איה מקום כבודו, ואבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה ואז צריך זריזות יתירה וקדושה וחסידות ופחד ואימה להיות שזרקא הולך סגולתא למעלה ובזה תזרז לאהרן ובניו שידעו את מה עושים ומה הם גורמים.
9
י׳ואמנם עתה בעוונותינו שגלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו ואין אנו יכולים להקריב קרבנות בבית עולמים ולא נשאר לנו בלתי אם גויותינו ואדמתינו הוא לעבוד עבודת משא ועבודה שבלב בגוף וגויה הנברא עפר מן האדמה בכח התפילה שהוא במקום הקרבנות כמאמר חז"ל (ברכות כ"ו:), ובשולחנו של אדם הנמשל לקרבנות על המזבח כמו שאמרו חז"ל (מנחות צ"ז.). ועל כן מה מורא ופחד ואימה צריך שיהיה בלבו של אדם בעת עומדו בתפילה ובזה השולחן אשר לפני ה' להיות שהוא מיחד בזה היחוד הנזכר עולם בעולם עלמא תתאה בעלמא עילאה והוא שושבינא דמטרוניתא ממש בכל הבחינות הנזכרים ואיך יקל ראשו שם בעת היחוד הנפלא הלז. אם בעל נפש אתה שים לבך לדברים הנזכרים לזרז עצמך בהיחוד שכל העולמות כולם לא נבראו ואינם מתקיימין כי אם על ידך תתלבש באימה ותתאזר ברעדה ותעטף במורא ובושה והכנעה במחשבה ודיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה ובזה יהיו כל בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר ותזכה ליחד שמו הגדול והקדוש וליחד עצמך לצור העולמים ברוך הוא, והוא תכלית כל התקוות וקץ כל השמחות כאמור.
10
י״אאו יאמר צו את אהרן וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (בתורת כהנים ומובא ברש"י בפסוק זה) אין צו אלא לשון זירוז, אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס וכו', ולהבין למה לא אמרו כן בשאר צו הנאמר בתורה כמו צו את בני ישראל וכדומה, ועוד למה אמרוהו בלשון שלילי אין צו אלא לשון זירוז והיה לו לומר צו הוא לשון זירוז, ויותר תימה על ר' שמעון שאמר ביותר צריך הכתוב וכו' במקום שיש חסרון כיס כי אטו בשופטני עסקינן לקמץ לעבודת בית אלהינו אתמהא ובפרט אהרן ובניו. ואמנם כי למעט באו כי הנה הרב האר"י ז"ל כתב (בכוונת קרבן תמיד) וזה לשונו: צו גימטריא א"ל אדנ"י והוא בעשיה וצריך לתקן שם שהקליפות אשר בעשיה הם קשים וכו' ועל כן אמרו (סנהדרין נ"ו:) אין צו אלא עבודה זרה וכו' עד כאן., והכוונה בזה הוא להכניע בכח הצו הזה שבקדושה שגימטריא א"ל אדנ"י את הצו שבקליפה גימטריא המן עם הכולל שעשה עצמו עבודה זרה, להקריב קרבן תמיד להעלות בזה את בירורי ניצוצי הקדושה מן הקליפות ולהכניעם על ידי זה כשמעלים את הקדושה מהם. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה כ"ח, י') כי צו לצו וגו' והוא כעין אומרם ז"ל (קידושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין וכו' רצה לומר הרי בראתי צו לעומת צו להכניע את העבודה זרה הנקראת צו, בצו את בני ישראל. וכן בכל צו את בני ישראל הנאמר במקראי קודש הכל הוא להכניע בצו הזה את הקליפות הנקראים צו. ואמנם כי זה הוא לבני ישראל שאינם רחוקים כל כך מקליפות העשיה וכקרובים אל צו וצריכים לצו דקדושה בכדי להתרחק מהם על ידי זה להכניעם. ולא כן באהרן קדוש ה' בחינת הכהן איש חסד המרוחק מן הקליפות מרחק רב כי אין החיצונים נאחזין כלל בבחינת החסדים ואדרבה אורות החסדים הם המגרשים כל הקליפות ועל כן הנשמות הנמשכים משורש החסדים הם יותר נקיים וזכים כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה יחזקאל) ובפרט בקרבן העולה הרומז לחסדים בשם מ"ב כנודע. ונמצא אין שייך לצוות לאהרן בצו לצו להתרחק מהם ולהכניעם בזה.
11
י״בולזה אמרו אין צו אלא לשון זירוז כלומר אין צו דהכא כמו בשאר צו שהוא אזהרה לבני ישראל להתקרב אל הצו דקדושה ולהכניע ולהתרחק מצו דקליפה וכאן אינו בא אלא לזרזו וכמו שכתבנו למעלה מזה בסמוך להזהירו להיות שהוא השושבינא דמטרוניתא בזה ליחד הדודים באהבה ואחוה וצריך לזה זירוז גדול לעשותן על צד הראוי כנזכר שם, ולזה אמר ר' שמעון (וסתם ר' שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי מקור למארי קבלה שמימיו עבד והביט אל היחוד הנזכר) ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס כי כיס עם הכולל הוא חושבן הוי"ה אדנ"י בחינת היחוד השלם הלזה, וח"ו אם לא נעשה הדבר כהוגן בכל פרטי עשיותיו יש ח"ו חסרון כיס חסרון בהיחוד הזה ואין חסרון גדול בכל העולם כזה ח"ו (ופקח עיניך וראה מה שקרה לנדב ואביהוא עבור היחוד הזה שלא היה בשלימות כנ"ל) ועל כן ביותר צריך הכתוב לזרז על זה לאהרן ובניו לעמוד על השלימות דשלימות בהיותם שושבינא למטרוניתא להביאם לחדר המלך ואמרו ז"ל (יבמות ס"ג.) עול דרגא ובחר שושבינא, והבן.
12
י״גובדרך הפשוט אפשר לומר ענין הזירוז בזה כי מפרשי התורה עמדו כאן במלת לאמר למי יאמרו עיין בדבריהם. ואפשר על פי אומרם ז"ל (מנחות ק"י.) כל העוסק בפרשת הקרבנות כאילו הקריב וכו' ונראה בזה גדולת מעלת העולה שאף אמירת הפרשה עולה לרצון לפניו ברוך הוא ולנחת רוח כהקרבה בבית עולמים בהזכירם זכרון העולה ומכל שכן דכל שכן ההקרבה עצמה ולזה יאמר צו את אהרן ואת בניו לזרז הזריזין בזה שהרי לאמר זאת תורת העולה כלומר שצויתי לבני ישראל לאמר זאת תורת העולה שיקראו הפרשה הזו לפני ויהיה נחשב כהקרבה ומקובל וחשוב לפני אמירתן בזה ומכל שכן אתם המקריבין כמה וכמה יהיה זה לרצון לפני.
13
י״דעוד יתבאר הכתוב, כי הנה מודעת זאת לכל משכיל שאין אחדות כי אם בדכר ונוקבא וכמו שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ו.) שאין יום בלא לילה ושניהם כאחד נקראים יום אחד כמו שאמר הכתוב (בראשית א', ה') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והטעם לזה נודע כי אין מצוה חשובה לפני המקום ברוך הוא כי אם כשנעשה היחוד והזווג בין המדות עליונות בכדי שתוכל הברכה לשרות עליהם כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם והקב"ה וברוך שמו החפץ חסד והטוב והמיטיב, רצונו מאוד להיטיב לעולמו ואך אין הברכה שורה כי אם בהיות היחוד שאז דבר שלם הוא באחד, דבר ולא חצי דבר, ועל כן היחוד הזה הוא לרצון ולנחת רוח לפניו במאוד מאוד שיוכל להיטיב על ידי זה לעולמו שברא. ובזה אפשר ליתן טעם במה ששנו רבותינו במשנה (ברכות ב'.) הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה וכל הנאכלין ליום אחד מצותן כל הלילה וכו', ולכאורה ח"ו שינוי במעשה בראשית שבכל מקום היום הולך אחר הלילה ובקדשים יהיה הלילה הולך אחר היום להיות דין הלילה כדין היום שלפניה, ואמנם סוד הקרבנות נודע שהוא בבחינת היחוד מתתא לעילא מתחיל בנפש בהמה ורזא דקורבנא עד אין סוף כמו שאיתא בזוה"ק (פקודי ר"ס.) ובזה נעשה היחוד השלם ואז הדרגא התחתונה שכינת עוזינו מתמלאת בכל מיני ברכות והשפעות שפע החיים והטוב בנעימות רב ומתיקות מופלג ואז כאשר ממרחק תביא לחמה היא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה שמחלק שלל מטובה וברכתה לבניה עמה ישראל ואנשי היכלה ועל כן הנה בעת הקרבת הקרבן וזריקת דם הנעשה ביום היא עולה ומתיחדת ומקבלת הברכות והשפעות ואחר זה בלילה שאחריו (ונודע שהלילה היא בחינתה) היא מחלקת מטובה לכל העולמות התחתונים ועל כן גם אז הקטר חלבים ואברים שעל ידי זה נהנים כל התחתונים כמו שאיתא בזוה"ק ועל כן נאכלין ליום ולילה אחד כי הלילה הולכת אחר היום בקדשים לעשות כמעשה היום שכשם שביום יורד השפעה הנעימה והברכה לכנסת ישראל כך בלילה היא מחלקת ההשפעה לכל העולמות התחתונים והנהנה מזיו שכינתיה אז נגמר יום ולילה להיות אחד ביחוד, ולזה יאמר צו את אהרן וגו' זרזו בזה ואמור לו הלא זאת תורת העולה שהיא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שכל הלילה שלאחריו היא על מוקד המזבח להקטיר אברים ופדרים שלה מה שאין כן בכל התורה שיהיה הלילה הולכת אחר היום אם לא מפני מעלתה שתיכף נעשה היחוד על ידה וכנסת ישראל מתמלאת שפע אור הברכה ומחלקת לעולמות התחתונים בלילה שלאחריה וכולם נהנים ממנה וקרבנה מכונה על שם יום ולילה אחד לרמז היחוד הגדול הזה ובזה תזרזם שתחשק ותתאוה נפשם ליחד ביחודים האלה יחודי האמת ולעשות רצון קונם בזה לרצון ולנחת רוח.
14
ט״ועוד ירמזו הכתובים האלה על לומדי התורה הקדושה שנהיה כולנו יודעי שמו ולומדי התורה לשמה ולא שלא לשמה ואמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות חלילה. והן בלימוד התורה לשמה נודע שיש בה פרטים אין מספר ולפעמים ידמה לאדם שלומד לשמה אבל אינו כן, ומרן הרב מורינו ר' חיים ויטאל ז"ל הוכיחם על פניהם וכתב בזה הלשון (בהקדמתו לספר הקדוש עץ חיים) והנה על כת זאת אמרו חז"ל כל הלומד בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא מוטב שנהפך לו שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ואמנם האנשים האלה מראין את עצמם שהם חסידים ואנשי מעשה באומרם כי כל עסקיהם בתורה הוא לשמה והנה החכם התנא ר' מאיר העיד עליהן שלא כך הוא באומרו בלשון כוללת (אבות ו', א') כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שנקרא ריע אהוב אוהב את המקום וכו' משמח את המקום וכו' ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד וכו' ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכו' ונהנין ממנו עצה ותושיה וכו' ונותנת לו מלכות וממשלה וכו', ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו' והוה צנוע וארך רוח וכו' עד ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. והנה כל הדברים האלה נראין שהם רק טפלים אל הדברים הגדולים הנעשין בהם כמו שאמר זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא וכו' ומי מבעלי תורה שבזמנינו שזכה אפילו לפרט הקטן מהם וכו' עד כאן. וזה ודאי ראיה מפורשת היא שאין עליה תשובה שלא התחילו כלל ללמוד לשמה, וכבר נודע מה שאמרו חז"ל (שם) שהתורה נקנית בארבעים שמונה דברים ומי מלומדי התורה שבזמנינו שנתן אל לבו קודם לימודו לראות במ"ח דברים הללו להיותן באמת בלבבו בכדי שעל ידי זה יקנה התורה כי זולתם אין התורה ניקנית כלל כאומרם במ"ח דברים התורה נקנית ומכלל הן אתה שומע וכו' והנה פרטי התנאים אשר שם מרובין הם ואך תנאים הקטנים שבהם שהוא במיעוט תענוג במיעוט שיחה במיעוט דרך ארץ גם הם אינם נמצאים כל כך בלומדי התורה כי הם אדרבה מתענגים במה שיכולין כי גדלה לבם עליהם במה שעוסקין בתורה ונראין כמותרין בתענוגי הגוף ומכל שכן בשאר הדברים כמו באימה ויראה בענוה בשמחה ודומיהן שעדיין לא נגעו בהן בקצתן דקצתן והאיך קנו התורה בנפשם ואיך ידמה להן שלומדים לשמה.
15
ט״זוהאמת הוא, כי הנה תורה לשמה יש בה בחינות רבים דרשו מעל ספרי יראים ומקובלים וקראו בהן ואמנם בחינה הקטנה שבה הוא להתדבק בה' על ידי התורה הקדושה כי התורה היא רצונו יתברך שרצה שנעשה דברים אשר קדשנו בהן וצונו עליהן ושלא נעשה דברים שאנו מוזהרין עליהן ונודע אשר הוא ורצונו יתברך אחד יחיד ומיוחד (כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' הלכה י' מהלכות יסודי התורה) ונמצא אשר אורו ברוך הוא הוא נעלם בתורתו הקדושה וכל אות ואות מהתורה הקדושה מליאה בחיות רוחניות מאורו יתברך המצמצם עצמו ומתעלם בתורתו שהיא רצונו יתברך. ואדם ההוגה בה הנה הוא מדבק הבל פיהו שהוא נפשו ונשמתו ממש (כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו) אליו ברוך הוא הנעלם בתורתו והיא בחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא (שנכרי העוסק בתורה חייב מיתה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ט.), מפני שנעתרות נשיקות שונא, וכביכול אינו יכול לסבול הבל פה הנכרי ונשיקותו, כדמיון הכפרי שיבוא וינשק את המלך ודאי שחייב ארבע מיתות בית דין בעד זה וכמו שכתבנו מזה במקום אחר). ומזה הדביקות מגיע נחת רוח לבוראנו ברוך הוא כשרואה שאנו משליכין את דברי ארציות מנגד ובורחין להתדבק בו על ידי התורה הקדושה כי אין אופן להתדבק בו כי אם על ידי התורה וכל העולם כולו לא נברא כי אם על הדביקות הזה שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל הוא מקור נשמתינו הקדושים נשמת אלוה ממעל שנפלה משמים ארץ לתוך הגוף בכדי שאנחנו נשכיל על האמת ולבחור בטוב ולעזוב הארץ ומלואה לרוץ להתדבק בו וזה עיקר העבודה בכדי שיגיע לו נחת רוח מזה. ואיש הנלבב ויש לו לב חרד לעבודת שמו יתברך וקצת מוח בקדקדו כשיבין זאת שהוא הולך ומדבק עצמו בה' יתברך בדביקות נפלא כזה רוחא ברוחא ודאי חרדה ילבש ויתעטף בפחד ובאימה ויתאזר ברתת וחלחלה טרם פותחו הספר לקרות בו ומכל שכן בעת הפתיחה ומכל שכן בעת הקריאה והלימוד ומזה יבוא לאהבה האמיתית אחר שזוכה להדבק בו יתברך ואז נעשית בדחילו ורחימו זה ודאי פרחת לעילא. ועל כן ודאי נכון אומרם באימה ויראה בענוה בשמחה כי תכלית כל היראות וקץ כל המאורות והשמחות כשנזכה להדבק בו יתברך, ומהדביקות הזה ממילא נכנע לב האדם ומתבייש לפני בוראו ברוך הוא כי זה הסימן הראשון כשאדם מתקרב לבוראו תפול עליו אימה ופחד והכנעה ובושה גדולה מפני גדולת מלך מלכי המלכים ברוך הוא אשר נתקרב אליו ולבו נכנע ונשבר על ידי זה אפילו לפני כל אדם כי מרגיש בנפשו פחיתותו ומיעוט עבודתו אליו ברוך הוא וקוצר השגתו.
16
י״זוהן נודע אשר אמיתת מדת ענוה לא ישיג האדם כי אם על ידי התקרבותו לבוראו שעל כן משה רבינו ע"ה שהיה מקורב להקב"ה יותר מכל ברואי הארץ נאמר בו (במדבר י"ב, ג') והאיש משה עניו מאוד וגו' והוא מן השכל כי כאשר יבוא האדם אל היכל המלך מיד יגיע אליו היראה והפחד ובושתו ממנו תמיד ולבו נשבר ונדכה מכל אותן שחוץ להיכל המלך ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש השמיני) שביארנו שם בחינה זו באריכות. ועל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן (פירוש מכל המעלות שמנה שם פרישות וחסידות טהרה רוח הקודש ענוה גדולה מכולן) שנאמר (ישעיה ס"א, א') יען משח ה' אותי לבשר ענוים. צדיקים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה וכו'. ולכאורה הלא פרישות וחסידות וטהרה וכדומה המה שבירת דברים שהגוף מתאוה להן ומחמדתן והוא עבודה גדולה לאין שיעור, מה שאין כן ענוה שאין שום עבודה לכאורה לזה ומפני מה תהיה היא גדולה מכולן, ואמנם כי כן הוא כי כאשר שאנו רואין בו מדת ענוה ודאי שהוא מקורב להקב"ה יותר מכל החסידים שאינם ענוים כמוהו כי בחינת ענוה אינה באה כי אם על ידי התקרבותו להקב"ה בלב ולב ועומד תמיד בחצר המלך על כן גדלה בו הבושה וההכנעה והענוה תמיד, ואמנם מי שלא יגע על מדה זו ימים הרבה אינו ידוע כלל ממהותה וידמה לו שהוא עניו מכל והוא עדיין לא נגע ולא פגע בה כאשר הארכנו במקומות אחרים.
17
י״חונחזור לענין אשר על כן עבור זה נתן לנו הקב"ה תורתו שהיה משתעשע בה בכל יום (בראשית רבה א', א') בכדי להתדבק ולהתקרב אליו על ידה ועל ידי זה נזכה למדת ההכנעה והענוה בלב נשבר במורא ובושה באהבה ובשמחה כנזכר במ"ח דברים הנזכרים באימה וביראה בענוה בשמחה ועל ידי הענוה יגיע לרום המעלות שאין מעלה הימנה כאמור. ועל כן אמרו ז"ל (סוטה כ"א:) אין התורה מתקיימת אלא במי שעשה עצמו כמי שאינו וכו' ואמרו שהתורה נמשלה למים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך כך דברי תורה יורדין ממקום גבוה למקום נמוך ואצליהם נקרא באמת תורה שהוא מורה להם דרכי ה' יתברך אהבתו ויראתו ואינם אצים ללמוד סך רב כי אם המעט שלומדים מצרירים אותם בנפשם ושכלם לעשות כן כאשר צוהו ה' יתברך ועושה כן תמיד, וכל הנהגותיו מקטן ועד גדול הכל על ידי התורה שלומדין ודייקין למלה דחכמתא למנדע ברירו דמלה בלב ונפש לעשותם כאשר יוכלו. זאת התורה המורה איזה דרך ישכון אור וממילא מרחקתו מן החטא כיון שאינו עושה דבר כי אם על פי התורה.
18
י״טואמנם מי שאינו לומד לימודו על כל פנים על הדרך שנתבאר וח"ו עושה ממנו קרדום לחפור בה ליהנות ממנה בקיבוץ תלמידים או להעשות רב וחבר בכדי להתפרנס מזה ויכבדוהו עשיר ורש, או למען היות לו ידיעה בכל הספרים והלימודים שלא יתבייש בפני חביריו ויוכל להתערב עם בני אדם גם בני איש בלימודם או בדברם בדברי תורה ולא יהיה כגולם ביניהם, או שלומד סתם כמצות אנשים מלומדה, או אפילו יותר שלומד לידע ענינה וחכמתה ולא למען עבודת ה' יתברך, זה אינו זוכה לשום דבר כי הרי לא נעשית בדחילו ורחימו דמאריה ולא פרחת לעילא (תיקוני זוהר כ"ה:) ולא עוד אלא גם שמתרחק על ידה מעבודתו יתברך כי אם הוא אינו מרגיש בקרבו שנעשה גס רוח בזה, מכל מקום לא ימלט שלא להיות לבו מתגדל בקרבו במקצת, היום קצת ומחר יותר בחשבו הרי למד התורה והוא למדן ואין חבירו דומה לו במעלה ואומר אהיה איך שהיה, על כל פנים למדן אני והוא עם הארץ כמו שאומרים אלו האוילים הטפשים שלא טעמו יראת ה' מימיהם. הנה לא די שלא נתקרב אליו יתברך על ידי התורה בהכנעה וענוה המוכן להשראת אלהות על האדם ודביקות השכינה אלא אף נתרחק בחשבו במעלתו ונתגדל לבו בקרבו, ואומר הקב"ה עליו אין אני והוא יכול לדור ותועבת ה' כל גבה לב כמו שאמרו ז"ל (סוטה ה'.). ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו' כי כיון שנתרחק מהקב"ה ח"ו על ידי התורה אין לך סם המות גדול מזה והלואי שלא נברא, ומכל שכן מי שלומד בשביל עבירה לנצח את חבירו וכדומה, שמוטב לו שנהפכה שליתו על פניו.
19
כ׳ומה שאמרו ז"ל (פסחים נ':) לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה וכו' כבר כתבנו ענין לשמה בקצת דקצת וכמה קדושה וטהרה ופרישות התאוה, וחסידות, צריך לזה. ומכל שכן בדרכי לשמה היותר גבוהים וגדולים. ועל כן מי שאינו יכול ללמוד כל כך לשמה מותר לו ללמוד שלא לשמה הנזכר כי אם סתם לקיים מצות בוראו שצוהו במצות עשה ללמוד ומזה יוכל לבוא במעט מעט ללמוד לשמה כי המאור שבה מחזיר למוטב כמו שאמרו ז"ל (איכה רבה פתיחה ב') אבל לא שילמוד לשם הנאתו כל שהו, כי הלומד בגאותו לתאותו ח"ו לעולם לא יראה אור בהיר בשחקים אפילו אם ילמוד כל היום וכל הלילה מאין הפוגות. ובאמת אנו רואין בחוש מצדיקי זמנינו שלומדים מעט מהרבה ואינם נחשבים כלל ללומדים ורובם ככולם זכו לכל המעלות שמנה רבי מאיר בלשון המשנה או רובם בודאי על כל פנים, אמנם כי זה המעט שלומדים, לומדים אותה לשמה כל אחד כפי זַכּוּת דעתו ויראת שמים שבו על כן זכו למעלותיה.
20
כ״אוהנה בקרבן עולה אמרו חז"ל (בתנחומא פרשה זו א', ב') למה נקרא שמה עולה וכו' עד תדע מי שהיה מביא חטאת הכהן נוטלה אבל העולה אין בריה טועם ממנה כלום אלא כולה עולה להקב"ה שהוא עליון לכן נקרא שמה עולה וכו' עד כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש שנאמר הוא העולה על מוקדה וכו' עד כאן. ולזה ירמוז הכתוב זאת תורת העולה כלומר שהתורה שאדם לומד צריך להיות דוגמת העולה שאין בריה טועם ממנה אלא עולה כולה להקב"ה וכן עסק התורה צריך האדם להעלות הכל להקב"ה ולא יהיה בה חלק לאדם כלל כי אין בריה טועם ממנה רק לכבודו יתברך באהבה ויראה שיהיה פרחת לעילא ויהיה עולה כולה להקב"ה. ואולם היא העולה מי שרוצה להתעלות על ידי התורה להקרא רבי ולנצח חבירו וכו' או שממילא היא העולה שהיא עולה בלבו ולבו מתגדל בקרבו על ידי התורה שלמד, אז על מוקדה על המזבח שראוי לישרף באש כנאמר, כי אש של תורה אש אוכלה היא ותצא אש מציון ותאכל ארץ ויבולה. ואפשר לזה רמזו חז"ל באומרם (מנחות ק"י.) כל העוסק בפרשת וכו' כאילו הקריב כו' ודקדקנו למעלה למה לא אמרו כל הלומד וכו' ולדרכינו יאמר כל העוסק בפרשת כו' כלומר שעוסק תמיד בתורתו ומצותו ותפילתו כולן נעשין על טהרת הקודש כפרשת העולה שאין בריה טועם ממנה אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה כי שמוע מזבח טוב, וטוב יום בחצירך מאלף. ולזה סיים כל הלילה עד הבוקר, כלומר ואימת עיקר זמן לימוד התורה שהזהרתיך עליה הנה הוא כל הלילה וכו' כי הגלות נמשל ללילה כנודע ואמרו חז"ל (ברכות ח'.) מיום שחרב המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וזה בעוסקין לשמה כבפרשת העולה, וגם הם אמרו (הובא בטור יורה דעה סוף סימן רמ"ו) אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה וכו', ועל כן כל הלילה עד הבוקר. ואש המזבח תוקד בו, כי הנה ידוע אשר אש המזבח היה אש של מעלה, וזה האש תוקד בו בעוסקו בתורה באש של מעלה להיות בוער בלבו לצורך גבוה לשמו יתברך לעשות נחת רוח לפניו, אבל לא ח"ו באש זרה אש של הדיוט לבעור בלבבו תאות עצמו חלילה. ולזה אומר הכתוב,
21