באר מים חיים, במדבר כ׳:ח׳Be'er Mayim Chaim, Numbers 20:8

א׳קח את המטה וגו' ודברתם וגו'. לבאר ענין הסלע וטעות משה רבינו ע"ה שלא שמר פי ה' לדבר אל הסלע כאשר ציוהו נאמר בו על כמה אופנים. וזה יצא ראשונה. על פי המבואר בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל (בליקוטי תורה סוף פרשת בשלח) בפסוק (שמות י"ז, ו') והכית בצור ויצאו ממנו מים וזה לשונו: הנה נודע כי הצור הוא המלכות הנקרא אלהים במילוי ההי"ן גימטריא צור עם הכולל. ונודע כי המלכות עניה ודלה ולית לה מגרמה כלום. ואם כן איך יוכל לצאת ממנה מים להשקות התחתונים. והענין הוא כי למעלה ממנה יש גם כן צור. שהוא ממותק ומתוקן והוא תפארת וממנו להמשיך שפע לצור תתאה מלכות כדי שיהיה לה לתקן אחר כך לתחתונים וכו'. כי זעיר אנפין דהיינו הוי"ה נותן לצור התחתון והנה מזעיר אנפין שהוא שם הוי"ה יוצא ממנו מנין צור באופן זה. י' פעמים י', ק'. י' פעמים ה', נ'. וכו' וזהו דרך הכאה וכו' הוצרך להכות בחשבון העולה צור וצריך הכאה מפני שאין האורות יוצאים לחוץ כי אם דרך הכאה וכו' עד כאן. ואמנם תדע כי יש עוד בחינה בשכינת עוזנו הוא מדת המלכות לנבוע בארה באר מים חיים להשקות התחתונים והוא כי ידוע ששם עצמיות המלכות הוא שם אדני. ונקראת כן על שם אני ד' כלומר אני בחינת המלכות הוא בבחינת דלה ועניה שלית לה מגרמה כלום ואולם בשעה שהמאורות עליונים מתיחדין ביחוד ומאירין באור ברכתן והשפעתן אל בית מלכותן ונעשה בבחינת אחד שהא' כתר העליון מתיחד אל הח' שמנה מדות שאחריו וכולם מאירין ומתיחדין בד' בחינת המלכות הדלה. אז היא נקראת אנכי פירוש אני כ' שאני המלכות מקבל מכל המדות שלמעלה עד בחינת כתר העליון המכונה על שם הכ' כללות עשר באור ישר ואור חוזר ועשרים הוא גימטריא כתר כנודע. ואז היא תכלית שמים וארץ וכולם שמחין בה ונהנין ממנה. ואדון החכמים שלמה המלך ע"ה שיבח והודה לשמה על בחינה זו באומרו (משלי ל״א:י׳,) אשת חיל מי ימצא וגו' כל הענין היתה כאניות סוחר וגו' ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו' כל השבחים טעמה כי טוב סחרה וגו' עוז והדר לבושה וגו'. ואז היא משפעת מימיה וחסדיה חסדי דוד הנאמנים לבאי עולם. למלאות כל העולמות ברכה ורחמים וחיים ושפע ושלום וכל טוב. ואז נעשה מהד' של אדנ"י בחינת כ' אחר שמקבלת הברכה וההשפעה לתוכה. וכל בחינת הברכה והשפע נתמשך מבחינת י"ו שבשם כנודע ובהתחבר י"ו וד' הרי כ' ונעשה מאדנ"י אנכי.

ב׳ואפשר לזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ד, י"ב) ושמתי כדכד שמשתיך וגו' שאור שמשך יהיה מבחינת כד שמהד' יעשה כ'. ואמר שתי כד כד לרמז על שני היחודים מתתא לעילא סוד העלאת המיין נוקבין. ומעילא לתתא סוד הורדת המיין דכורין. כי כל יעשה בהתחבר הד' לכ' ונכללת בו עד שמהד' יעשה כ'. ועל כן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ע"ד, כ"א) אל ישוב דך נכלם שבחינת ד' כ' לא ישוב נכלם מהתחברם לאחד בבחינת כד כד שמשותיך.

ג׳ואולי שעל זה רמז שלמה ע"ה ואמר (שיר השירים ח', ט') אם דלת היא נצור עליה לוח ארז. כי ארז נודע שמרמז על סוד הכתר שהוא הגבוה מכל המינים ועל כן אם דלת בחינת דל"ת דלית לה מגרמה נצור עליה לוח ארז להתיחד עד הכ' של כתר ואז אני חומה שבחינת אני נעשה כחומה שהוסר ממנה כל בחינת אחיזת החיצונים וממילא היא המשפעת לעולם. כי עיקר עיכוב ההשפעה היא עבור אחיזת החיצונים שלא ימשכו הם ההשפעה להם (שעל כן זכר ונקבה עומדים תמיד אחור באחור כנודע) וכשמתיחדים יחוד גמור פנים בפנים אז נאמר (בראשית ב', כ"א) ויסגור בשר תחתנה ונעשית כחומה שזר לא יקרב אליה ומשפעת לעולמה כל מיני ברכות ואז (שיר השירים שם, י') הייתי בעיניו כמוצאת שלום ככלה הנמצאת שלימה בבית בעלה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה כמאמר חז"ל (פסחים פ"ז.) והוא רמז על דברינו כידוע למבינים (כי בעת היחוד הגמור נמצאת שלימה בבית בעלה תפארת ויסוד ורדופה להגיד שבחה בבית אביה אבא שבאבא יסד ברתא והכל רומז אל היחוד הגמור שאם דלת היא נצור עליה לוח ארז כאמור) ולזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) ואת דכא וגו' ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) רב ושמואל^*בגמרא דידן איתא רב הונא ורב חסדא. חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא. כי דכא רומז אל הנזכר ביחוד הד' אל הכ' ונעשה א' בחינת יו"ד שיורד ההשפעה מי"ו אל הד' והיה ה' אחד. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואחד מיירי מאור חוזר בחינת העלאת המיין נוקבין היחוד מתתא לעילא והוא אתי דכא. והשני מיירי ביחוד מעילא לתתא בהורדת הברכה והשפע והוא אני את דכא. והנה שם אדנ"י נודע כשהוא ברבוע ורבוע דרבוע עולה לנ"ד אותיות וכשהוא מתיחד אל הכ' כאמור נעשה כ' נ"ד שהם סופי אותיות של מילוי סלע שהוא סמ"ך למ"ד עי"ן. הרי נעשה בבחינת המלכות מקום להשקות מים. כמו ההכאה בצור שכיון שהכה משה וכיוון אל חשבון הצור ממותק משם הוי"ה ברוך הוא אז יצא ממנה מים כי ההשפעות מכונים על שם המים. כן כיון שמתחברת אל הכ' ומושכת השפעתה משם הרי נהר יוצא מעדן להשקות את הגן והבאר מתמלאת במים חיים. כי נמשך השפע מכל המדות מכתר עליון שיש בהם ארבע מילוי אותיות שם הוי"ה שיש בהם ט' יודי"ן מנין מים ואז היא רומזת בסלע כאמור להיות מן הסלע הזה נוציא מים. (כי בסלע מרומז מים שאותיות אמצעים במילוי סלע סמ"ך למ"ד עי"ן הוא מים כאשר שמעתי בזה מפי מחותני הרב הגאון הגדול נזר הקודש בוצינא דנהורא רבא מו"ה אברהם יהושע העשיל נ"י האב"ד דק"ק קאלבסוב) הרי לפניך עוד דרך בבחינת המים במדת המלכות. המכונה על שם סלע, לא בצור המורה על דבר קשה, כי אם בסלע שהוא דבר רך. ושכינת עוזנו מכונת על שם אנכי, שאני המלכות, מוכתר בכתר עליון.

ד׳ואולם כי לפעמים הגם שימצאו בני ישראל מים, אין כל המימות שוין לשתות. כי הן בנסיעתן מים סוף נאמר (שמות ט"ו, כ"ג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות וגו'. והוא כי לפעמים בהתגברות הדינים אף שיורד ההשפעה נעשית מר ועפר שאינו ראוי לשתות. וכל זה נמשך לפי שתחילה הלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים ואמרו חז"ל (בבא קמא פ"ב.) דורשי רשומות היו אומרים שהלכו שלושת ימים בלא תורה ובמקום שאין תורה הרי הדינים מצוין. ומקור הדינים נודע שהם ש"ך דינים ושני פעמים ש"ך הוא מרת כי התגבר עליהם הדין בכפלים על חסרון התורה. ועל כן באו מרתה וגו' עד שהראהו הקב"ה עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו' כי עץ נודע שהוא מורה על הרחמים בחינת עץ חיים הוא למחזיקים בה והוא יוצא גם כן משם הוי"ה ברוך הוא בהכאה באופן אחר מהכאת הצור. כי הכאה זו הוא י' פעמים ה', ה' פעמים י', ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', גימטריא ע"ץ. אשר על כן כאן במיתת מרים שלא היה מים לעדה שכבר היו ישראל בני תורה וידעו דעת את ה'. ולא היה אז התגברות הדינים כל כך להיות המלכות מכונת על שם אלהים במילוי ההי"ן הרומז על תוקף הדין הקשה גימטריא צור שיצטרך ההכאה בצור. ושם נאמר (שם י"ז, ו') על הצור בחורב לשון יבשות שלא היה במלכות שום בחינת מים כמו שאיתא בליקוטי תורה שם רק המלכות היה מכונת על שם עצמיותה שם אדנ"י. ולצורך ישראל מן אדנ"י נעשה אנכי להשקות אותם במים הנאמנים. רק כיון שבאו במסה ומריבה וירב העם עם משה וגו' ולו גוענו בגוע אחינו וגו' ועל ידי המריבה נתגברו הדינים וחש הקב"ה כי פן עבור הדינים יהיו המים מרים לשתות כמו בנסעם מים סוף כנאמר למעלה (וגם כי הדינים נמשכים מק"ך צירופי אלהים ושני פעמים ק"ך עולה מ"ר). על כן אמר הקב"ה למשה ודברתם אל הסלע כי סלע הוא מספר עץ. כלומר שתראו לכוון באמירה ודיבור לבד להמשיך האורות משם הוי"ה שמספרם עץ להמתיק המים המרים כמו במרתה שנאמר (שם ט"ו, כ"ה) ויורהו ה' עץ וגו' וימתקו המים. ולזה אמר ודברתם וגו' והוצאת להם מים וגו' והשקית את העדה ואת בעירם. כלומר אחרי אשר תדברון אל הסלע אז כאשר תוציא את המים והשקית את העדה וגו' שיוכלו לשתות המים אחרי ההמתקה.

ה׳ואכן משה רבינו דן בדעתו והוסיף על דבריו של הקב"ה לומר הרי מיתוק הזה הוא גם כן על ידי ההכאה כי זה מספר עץ יוצא משם הוי"ה על ידי ההכאה. מכלל שאין האורות הללו יוצאים לחוץ כי אם על ידי ההכאה כמעשה הצור. על כן גם כאן צריך להכות על הסלע למתק את המר. ומה שלא אמר הוא יתברך להכותו, סבר כי סמך על מה שאמר לו אז והכית בצור להוציא האורות על ידי ההכאה. וכאן לא שינה רק מצור אל הסלע, על כן אמר לו ודברתם אל הסלע. אבל אופן העשיה זה כבר מפורש לו ממעשה הצור. ולזה אמר משה לבני ישראל שמעו נא המורים המן הסלע הזה וגו'. פירוש כי אילו לא היו ישראל באין על ידי מסה ומריבה לשאול המים רק היו שואלין מה נשתה בלתי מריבה. ואז לא היה נצרך כלל לבחינת סלע מספר עץ לקבל המתקה משם הוי"ה ברוך הוא למתק המים המרים. ועל כן שמעו נא המורים פירוש אתם הגורמים למים המרים על ידי המריבה והמחלוקת. המן הסלע הזה וגו' שעבורכם צריך להוציא מן הסלע על ידי מיתוק הסלע להמשיך משם הוי"ה בהכאה מספר עץ למתק המים. ולזה וירם משה את ידו ויך וגו'. כי סבור שגם כאן צריך לעשות כמעשה הצור להכותו בידו. והוא כי הצור הוא בחינת אלהים גבורה הקשה דרועא שמאלא כנזכר. ועל כן צריך הממתיק להרים יד ימינו עליה להגביר הימין על השמאל. ועל כן נרמז בצור תיבת ידו כי אותיות השניות ממילוי צור הוא ידו. כזה, צד"י ו"ו רי"ש לרמז כי צריך להרים ידו עליה להמתיקה. ומשה כסבור שהמתקת הסלע והצור שוין, הרים גם כאן ידו עליה. ועל כן נתכנה חטא משה בזה בלשון מי מריבה כי עיקר הענין נתמשך מהמריבה שרבו בני ישראל כי לולי מריבתם לא היה צריך המים למיתוק. וממילא לא היה משה מכה בסלע אחר שאין צריך מיתוק על ידי ההכאה. ועבור זה מכנה הכתוב חטא הזה על בני ישראל כאומרו המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל כי הכל בא מהמריבה הזה כנאמר.

ו׳ואמנם משה טעה בכל זה. אחד, כי היה לו למידק בדבר ה' שאמר ודברתם אל הסלע ולא והכיתם. שנית, אל הסלע ולא אל הצור. כי הצור להיותו גבורות קשות על הצור בחורב מלשון יובש היה צריך הכאת היד להגביר הימין על השמאל כנאמר. ולא כן עתה שהמלכות היה בבחינת אנכי והיתה מלאה מים רק שהיה חסר המיתוק ממים המתוקים למים המרים. ונרמז המיתוק במלת אנכי שאמרו חז"ל (שבת ק"ה.) אנכי נוטריקון אמירה נעימה וכו' כלומר שבאמירה לבד די להמתיק מרירות המים. כי כבר היה ביד ישראל זכות התורה לעיקר השפעת המים, והיחוד היה למעלה בבחינת אנכי. ואז מי זאת עולה מן המדבר, שבחינת המלכות הנקראת "זאת" עולה מן המדבר לבד, מבחינת הדיבור, להתמתק בבחינת עץ החיים הנקרא "מי" בסוד הכתוב (איכה ב', י"ג) מי ירפא לך שכל הרפואות תלוי בבחינת מי. ומשה שהכה את הסלע, ח"ו גרם פגם למעלה שתהפך בחינת המלכות לגבורות קשים בחינת הצור עד שתצטרך להכאה. ולכן נהפך הדין עליו שלא זכה לעלות לבחינת המלכות שהוא בחינת ארץ ישראל כנודע.

ז׳ועוד אפשר לומר בטעות משה רבינו ע"ה. כי ידוע שבכל התורה מה שחסר כאן גילה כאן. ולזה אמר משה רבינו ע"ה הלא ידוע שכל הבחינות שבעולם בעובדא ובמלולא תליא מילתא כמו שאיתא בזוה"ק. ולזה מה שאמר הכתוב כאן ודברתם, הוא להוסיף על ההכאה הנזכרת בצור, כי מה שחסר כאן גילה כאן. ובכדי להיות במלולא ועובדא צוה מפורש שחוץ מהעובדא גם מלולא יתעורר בזה. ועל כן, כן עשה. כי תחילה דיבר ואמר המן הסלע הזה נוציא וגו' ואחר כך ויך את הסלע וגו'. ואמנם אין הדברים דומין כי בשאר מקומות אין אחד מגרע כח חבירו וכאן ההכאה מגרע כח הקדושה כנאמר.

ח׳או אפשר שהיה סבור משה כי מה שאמר הקב"ה ודברתם אל הסלע. פירוש שיעשה היחוד בסלע (כי הדיבור רומז על היחוד בסוד אומרם ז"ל (כתובות י"ג.) ראוה מדברת עם אחד כנודע) אבל על ידי ההכאה כמו בצור אבל לא כן היתה כוונתו יתברך. ואפשר עוד שכוונת ה' יתברך באומרו ודברתם אל הסלע להמתיק המרירות על ידי סלע כי סופי תיבות של מילוי סל"ע שהוא סמ"ך למ"ד עי"ן הוא מספר ע"ד והוא רומז לשם גדול ונורא שם אכדט"ם שהוא מספר ע"ד והוא שם המיתוק הממתק כל בחינת הגבורות כנודע ליודעי סודי אלהינו יתברך.

ט׳או יתבאר אופן חטא משה וטעותו על דרך זה. כי הנה חז"ל (תנחומא פרשה זו ט') אמרו בזה הלשון: כל ישראל עומדין ורואין נסים שבסלע התחילו לומר יודע משה חק הסלע הזה (פירוש טבעו) אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו. נמצא היה משה עומד בספק. אם שומע להם נמצא מבטל דברי המקום והקב"ה לוכד חכמים בערמה לפי שהיה משה וכו' מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה (דברים א', ל"ה) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו'. אמרו לו והרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו תוציא מזו וכו' עד כאן.

י׳ובזה נבין, כי הקב"ה דקדק בדבריו ואמר ודברתם אל הסלע לעיניהם שמלת לעיניהם לכאורה מיותר כי מה נפקא מינא אם יראו בְּדַבֵּר משה עמו או לא כיון שעל כל פנים יראו אחר כך הפיכת צור לאגם מים. ואמנם שכיוון שתדברו אל איזה סלע שיהיה לעיניהם לא דוקא אל סלע מיוחד כי אם סלע מן הסלעים שיהיה מונח לעיניהם בכדי שיתקדש שמו יתברך לעיני כל ישראל שלא יאמרו יודע משה חק הסלע וכו' רק כל הסלעים בעולם משועבדים למאמר פיו כי הכל שלו הוא יתברך. ואפשר עוד לומר כי הנה הוא יתברך כפל דבריו ואמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה וגו' והמלות והוצאת להם וגו' לכאורה מיותר שהוי ליה למימר ונתן מימיו והשקית וגו'. ואכן כי יכוון על שתי פנים כי אם יתקבצו כל ישראל אליך לראות בדברך עם הסלע אז ודברתם אל הסלע לעיניהם איזה שיהיה לעיניהם שלא לבקש סלע בין הסלעים כי יאמרו אם הקב"ה עושה נס למה מבקש סלע יוציא מן הסלע הזה המונח לעינינו אם לא שח"ו יודע משה חק הסלע וכו'. אבל כשלא יהיה במעמד כל ישראל. והוצאת להם מים מן הסלע, הסלע הידוע שכבר נצטוה לזה והשקית את העדה כי עתה שוה סלע זה לכל הסלעים, כיון שלא יהיו ישראל במעמד זה, והוא כבר נצטוה תוציא ממנו. כי ברואי אלהינו יתברך יצמא נפשם ויכמה בשרם בתשוקה נפלאה מצומדת שיתקדש שמו יתברך על ידיהם. ועל כן הסלע הזה שכבר נצטוה, הרי כבר ניתן לו המתנה הזו מאתו יתברך שיתקדש שמו על ידו, ולמה זה יקח כביכול הקב"ה זה ממנו ולתנו לאחר. אם לא במקום שיש חילול ה' ח"ו אין חולקין כבוד לרב. ועל כן אם יהיו ישראל במעמדם תאמר אל הסלע לעיניהם, שלא לבקש סלע זה מפני חילול ה'. ובאם לאו תוציא מן הסלע הזה שכבר ניתן לו זאת במתנה.

י״אואמנם משה רבינו ע"ה לא נתן לב לדקדק כן במאמרו יתברך והבין על פשוטו ודברתם אל הסלע, סלע הידוע דוקא, רק שיהיה לעיניהם. ועל כן ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע וגו'. ואמרו לו ישראל מה אתה מבקש, הרי סלע. כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו תוציא מזו וכו'. אמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא וגו'. כי משה היה סבור שלא ינתן עתה המים כי אם על ידי הסלע אשר נצטוה ולא על ידי אחר ועל כן קראן המורים להיותן ממרים את פי ה' לומר יודע משה חק הסלע ולבקש עלילה שדוקא מן הסלע אשר לפניהם יוציא להם מים. ועל חסרון אמונתו שלא האמין כי יפליא ה' פלאות בשביל קידוש שמו הגדול להוציא מן סלע שלא נצטוה. לכן כאשר דיברו אל סלע אחר שנזדמן להם שסברו כי זה הסלע שנצטוה מה' כמאמר חז"ל (הובא ברש"י) לא הוציא מימיו הנאמנים. כיון שכבר ביקשו סלע, וח"ו כבר נתחלל שם שמים בעיני העם לומר כי לא מכל הסלעים יוכל להוציא. אז יותר טוב שיוציא מי שנצטוה, שלא יחזור ה' מדברו הטוב שהבטיח לעבדו, כיון שלא יש קידוש שם שמים בזה.

י״בואמנם משה כשראה שדיבר אל הסלע ולא הוציא והוא סבור שהוא הסלע שנצטוה ואף על פי כן לא הוציא סבור כי זה הוא עבור חסרון אמונת ישראל במה שאומרים יודע משה וכו' על כן גם הסלע הזה אינו רוצה לתת מימיו לפי שלא האמינו בה' בזה. ולזה גם כן כיוון באומרו שמעו נא המרים המן הסלע וגו' כלומר כי לאשר אתם ממרים בה' שלא להאמין בנפלאותיו. ראו כי המן הסלע הזה נוציא לכם מים פירוש שאפילו מן הסלע הזה שנצטוה לא אוכל להוציא לאשר לא בטחתם בישועת ה' לומר כי זה חק הסלע. ועל כן אינו רוצה להשקות אתכם במימיו. ולזה וירם משה את ידו ויך וגו' להוציא ממנו המים בכח גדול וביד חזקה כי על כל פנים הוא נצטוה לתת ומה לו אם מאמינים ישראל או לא. יעשה כאשר ציוהו ה' והזדמן לו סלע הנצטוה ונתן המים.

י״גואולם כי שלוש טעויות טעה בזה. אחת, כי כל הסלעים משועבדים לקידוש שמו יתברך והיה לו להאמין בה' בכל נפלאותיו אשר עשה כי גם מסלע אחר שלא נצטוה יוציא ה' מים בשביל קידוש שמו יתברך ולעשות כחפץ עמו ישראל. וכאשר דקדק הקב"ה בדבריו באמרו ודברתם אל הסלע לעיניהם כנאמר. והשנית, שגם ישראל מאמינים בני מאמינים הן. וגם הם חפצו להגדיל הנס והתקדשות שם שמים שלא לילך לבקש סלע בין הסלעים כי אין מעצור לה' להושיע וגו' וסלע המונח לפנינו יתן מים ויתקדש שמו ביותר. שאם הוא מבקש אחר, ח"ו נראה כי יודע חק הסלע ואינו כן. והשלישית, במה שהכה את הסלע בכח, כי סבור אולי מחמת חסרון אמונת ישראל בה', גם זה הסלע שנצטוה לא יתן מימיו, טעה. כי כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר כמאמר חז"ל (ברכות ז'.).

י״דולזה ויאמר ה' אל משה וגו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל וגו' כלומר להוציא מים לעיני כל מהסלע המונח לפניהם, ולא לבקש סלע בין הסלעים כדי להתקדש לעיניהם וידעו הכל כי לא מחק הסלע הוא, וזה הוא קצת חסרון אמונה ח"ו. גם זה שהיית סבור שח"ו אחזור בי מהטובה שהבטחתי בשביל חטאת ישראל גם זה קצת חסרון אמונה הוא. וכל חסרון אמונה ח"ו קרוב קצת דקצת לחטא מרגלים שאמרו שרוצה ה' למסור אותנו ביד האמורי להשמידנו אף שכבר הבטיח לאבותינו, אפשר חזר מדברו הטוב עבור חטאת ישראל. וגם חסרון האמונה שאין מעצור לה' להושיע בשביל קידוש שמו, גם כן קרוב ח"ו במקצת לחטאם שסברו שקשה לפניו כביכול מלחמת ל"א מלכים והקב"ה כביכול לכד חכמים בערמה לפי שמשה מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים וגו' כנזכר. ובזה רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם עד שנאמר לו לכן לא תביאו את הקהל וגו' לראות במלחמות ל"א מלכים, שהם נסים נפלאים, יותר מהוצאת המים מסלע אשר לא צויתי, ולהראות שכל העליונים ותחתונים כולם במאמר נעשה ונשמע. ומסיים הכתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. כי על שמם נקראו להיותן באין כעין עלילה ח"ו, תוציא מזה הסלע, אפשר יודע משה חק הסלע. אף שכיוונו לשם שמים להגדיל הנס מכל מקום הלא כבר ראו נסים לאין שיעור ומה היה להם לנסות את ה' עשר פעמים. ואפשר לזה סיים ויקדש בם. כלומר שרבו בני ישראל את ה' באומרם אשר ויקדש בם שיתקדש שם שמים עוד יותר ויותר ועל כן נקראים טרחנים סרבנים. ואפשר עוד לומר כי הכתוב מספר זכות ישראל כי אפילו המריבה שרבו בני ישראל היה לשם שמים למען ויקדש בם שם ה' שלא לדבר אחר. ואחר כותבי זאת מצאתי מאמר חז"ל (ילמדנו מובא בילקוט רמז תשס"ד) וזה לשונו: יען לא האמנתם וגו' ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים כו' עד כאן. והוא כדברינו שגם זה היה חטא משה. ברוך המקום ששם בצדק אמרי פי ודעת שפתי ברור מללו.

ט״וגם יתבאר טעות משה בזה האופן. כי ידוע מה שאמרו חז"ל (ברכות ז':) ומנא לן דשמא גרים דכתיב כו'. כי שורש חיות נשמת כל הדברים למעלה בשורשם הכל מרומז בשם הדבר ההוא כי זה שמו למעלה וזה שורשו. וכל בחינה ובחינה אשר בדבר ההוא הכל נרמז בשמו. אשר על כן מה שאמרו חז"ל (תענית ט'.) שהיה הבאר בזכות מרים והמן בזכות משה והעננים בזכות אהרן. כל הבחינות הללו הוא נרמז בשמותיהם. כי מים נמצא בשם מרים בפשוטה חוץ מהרי"ש. ובמילואה כזה מ"ם רי"ש יו"ד מ"ם נרמז באותיות השניות חוץ מהיו"ד ועל כן שורש נשמתה בזכותה גרמה לבאר מים לישראל. וכן המן נרמז במשה במילואו כזה מ"ם שי"ן ה"ה אותיות אחרונות הם המן. ועננים נרמז בשם אהרן במספרו כי אהרן במילואו כזה אל"ף ה"ה רי"ש נ"ן. הנה אל"ף ה"ה נ"ן בלא הרי"ש מספרם כמספר עננים עם הכולל. גם ענני כבד (כי בתורה נכתב כבד בלא ו') מספרם כמספר אה"ר שבשם אהרן. והנו"ן רומז לנו"ן שערי בינה שמשם נמשכו כל העננים להגין על בית ישראל. והן עתה שמתה מרים ונסתלק הבאר המרומז בשמה ורצה הקב"ה להחזירה בזכות משה ולא היה מים רמוז בשמו. רק מ"י נרמז בשמו במ"ם ושי"ן שאותיות שניות הם מ"י, ונחסר המ"ם האחרונה. ואמנם הנה נודע המבואר בדברי מרן הקדוש בענין מטה משה איך שהמטה שייך למשה בשרשם עיין שם. ועל כן אמר הקב"ה למשה קח את המטה כלומר שיצטרף המטה אליו. ואז יורמז מים בשמו כי יצטרף מ"ם של מטה אל מ"י שבמשה וימלא מים.

ט״זואמנם אמר לו ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. ועמדו מפרשי התורה בזה שאמר ונתן מימיו כי איזה מים יש בסלע המדבר. ואכן שמעתי מפה קדוש מדבר, מכבוד מחותני הגאון הקדוש החסיד המפורסם נזר הקודש איש אלהים מו"ה אברהם יהושע העשיל נ"י האב"ד דק"ק קאלבסוב. אשר מלת מים נרמז בסלע באותיות השניות שבו במילוי, כי סמ"ך למ"ד עי"ן אותיות שניות מים. ועל כן הכה הסלע במטהו פעמים כי הכה אותיות הראשונות והאחרונות מהסלע ויצא מים. עד כאן דברי פי חכם חן. וזה אומרו ונתן מימיו כלומר המים אשר בתוך שמו. ועל כן אמר לו שמו יתברך לדבר אל הסלע כי רצה להגיש מים במים שיעמוד משה עם המטה בכח המים המרומז בשמו, לדבר אל הסלע להוציא המים המרומז בו, כי כח ביד קדושת הצדיקים להוציא אליהם ניצוצי הקדושה השייך אל שורשם שורש נשמתם. ואפשר לזה אמרו חז"ל (ילקוט רמז תשס"ד) שאמר הקב"ה למשה היה לך לשנות לפניו פרק אחד או הלכה אחת וכו'. כי אחר שמצא הקב"ה שורש מים בשורש נשמת משה אמר לו שהיה לו לדבק עצמו אליו בקדושה על ידי לימוד פרק אחד או הלכה אחת והיה מוציא בזה ניצוץ קדושת המים שבסלע אל שורש מים שבשמו.

י״זואולם משה לא עמד בזה שלקיחת המטה הוא בשביל המים שבשמו והיה סבור שצוה ליקח את המטה לעשות בו האותות כמאז. ולא נתן דעתו לדקדק בדבריו של הקב"ה שאמר לו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו לומר שכבר נמצא בו מים ואינו צריך אלא דיבור. והיה סבור הוא סלע הוא צור וצריך לעשות בו כאשר כבר עשה בהכאת הצור. ועל כן וירם משה את ידו כי אותיות אשר בתוך הצור הם יד"ו. כי צד"י ו"ו רי"ש אותיות שניות הם אותיות ידו כנודע, ולזה צריך הרמת היד להכות. ועל כן ויך את הסלע במטהו פעמים כלומר לפי שהיה זה פעם שנית שכבר הכה את הסלע היה סבור שגם עתה צריך לעשות כן.