באר מים חיים, במדבר כ״ג:י״בBe'er Mayim Chaim, Numbers 23:12

א׳ויען ויאמר וגו'. והנה לכאורה אחד מהם מיותר והיה די בויאמר לבד או בויען. ואמנם הנה נודע (רש"י דברים כ"ו, ה') כי כל עניה בקול הוא, והוא כעין כעס וחימה. והענין הוא, כי מדרך העושה דבר שאינו רוצה לעשותו, רק שהוא מוכרח לעשותו מפני אחרים המכריחים אותו לכך. כשבא אחד אצלו ומתקצף עליו לומר למה אתה עושה הדבר הזה, אז הוא מתכעס עד מאוד כי אומר בלבו לא די שיש לי עגמת נפש מעצמי בעשותי זאת כי בא גם הוא לצערני לקצוף עלי לאמור למה אתה עושה כזה. וכמו כן כאן בבלעם הרשע כי ודאי היה לבו דוה עליו ונשפך דמו על כל דיבור ודיבור שאמר טוב על ישראל. ואך כי מה היה לו לעשות שהקב"ה נתן רסן וחכה בפיו והוכרח לומר שלא ברצונו כמאמר חז"ל (מדרש רבה פרשה זו כ', י"ח והובא ברש"י). ועל כן כשאמר לו בלק מה עשית וגו' לקוב אויבי וגו'. ענה לו בקול וכעס מה אתה מצעריני הלא גם אני ידעתי כל הדברים הנאמרים בפי כי נכלל בם כל המתקת הדינים וכל הברכות הטובות על ראש ישראל ולבי דוי, אבל מה אעשה כי הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר כלומר שאני מוכרח לשמור כל דיבור ודיבור וכל אות ואות שיוצא מפי שלא להוסיף על זה או לגרוע על חוט השערה, רק כאשר שם ה' בפי. בכדי שיתמשך על ידי זה כל בחינת הברכה על דעת אל עליון ברוך הוא, השׂם דברים האלה בפי, והוא שלא ברצוני. ואכן רסן וחכה נתן בפי לשמרני שלא להוסיף או לגרוע רק לדבר כדברים האלה, כי חפץ לברך את עמו ישראל באהבה בדברים העומדים ברומו של עולם, וניתן ספורות למו. ואפשר עוד לומר כי על כן נאמר ויאמר גם כן המורה על אמירה רכה. כי על כל פנים בהיות דבר ה' בפיו ודאי טעם בחכו איזה טעם הטוב כי לא ימלט שלא יורגש טעם הטוב מדבר ה' אף ברשע גמור אך שלבו בל עמו בזה כי לא חפץ בברכה. ועל כן ענה בקול וכעס על מכאוב לבו ואמר באמירה רכה, על טעם הטוב שהרגיש בדברו. ואמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים לפי דרכו עיין שם.

ב׳^*מחמת המשך הקודם לא נקבע במקומו (פסוק ט') כי אם כאן.

ג׳כי מראש צורים אראנו. נראה בביאורו על פי אשר היה דברינו למעלה (בפרשת חוקת) בענין חטא משה בסלע שהכהו ולא דיבר עמו. ולכאורה מה ניכר הנס יותר בדיבור מהכאה וכי זה טבע להוציא מים מסלע על ידי הכאה. ושורש הדברים בקיצור מופלג הוא. כי ידוע אשר עיקר דרך עבודת האדם הוא העבודה אשר הוא מאהבת לבבו אל ה'. שלא מצד היראה יראת העונש. כי זה אינו עובד ה' כי את עצמו להיותו ירא מעונש עצמו עונש גופו בעולם הזה או עונש נשמתו בעולם הבא. שעל כן אמרו חז"ל (ברכות ה'.) יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לא יזכור לו יום המיתה. ולמה לא יזכור לו בתחילה. ואמנם כי בחינת הזכרת המיתה הוא בחינת יראת העונש ואין זה עבודה המעולה. אך תחילה לפעול עמו בבחינת האהבה לקרות קריאת שמע אולי על ידי זה יוכנע יצרו וזה יותר טוב. וכשאינו פועל עמו באהבה ח"ו אז הוא מוכרח לצאת בחרב לקראתו להזכיר לו יום המיתה והעונש כדי שיתפחד מאימת הדין. ועל כן תחילה בצאת ישראל ממצרים שהיו עדיין מטומאים ומזוהמים בזוהמת מצרים לא היה כלל אז בכוחם ללמוד בחינת האהבה לה'. והיה דרכם והילוכם הכל בבחינת יראת העונש. ולכן היה השפעתם גם כן הולך בבחינת יראת העונש שהוא בחינת הכאה במטה. ועל כן נאמר והכית בצור וגו' ללמוד בזה דרך היראה להעם על כל פנים יראת העונש. אבל אחר כך כשהיו ארבעים שנה במדבר והיה אחר קבלת התורה כבר היו צריכים לבחינת האהבה. ועל כן רק ודברתם אל הסלע ולא והכיתם. וכמאמר חז"ל (ילקוט פרשת חקת רמז תשס"ג) היה לך ללמוד פרק אחד. הכל להורות לעם ה' עבודה האמיתית עבודת האהבה וכו' עיין שם בדברינו.

ד׳ונקדים עוד בזה מה שאמרנו בפירוש הכתוב (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עוונותיכם. והוא תמוה לכאורה כלפי לייא לפי שאנחנו החשובים אנו לוקים יותר וכבר דיברו חז"ל בזה (עיין ילקוט שם). והנראה לנו בזה הוא. כי אינו דומה כלל חטאת בני ישראל לעוונות האומות. כי חטאת האומות אינם דוקא כי אם בדברים המטונפים והעכורים עד מאוד כמו גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים וכדומה בשבע מצוות שלהם. אבל עוונות שאינם בגדר הזה לא נחשבים אליהם כלל לעוון. ופוק חזי ההיפוך בישראל, שנצטוו בששה מאות וששה מצוות יותר מהם. ואחר כל זה נאמר (תהלים נ', ג') וסביביו נשערה מאוד ואמרו חז"ל (בבא קמא נ'.) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וראיה קלה או שמיעה או הליכה מה שאינה לה', פגם הוא בישראל. ואפילו מחשבה קלה שאינה עבירה כלל רק שהוא צורך עצמו ואינו מכוון לדבר הנוגע לעבודתו יתברך, פגם הוא בישראל קדושים, כאשר ביארנו כמה פעמים. כי כל דבר שאינו נוגע בכוון אמת לשם ה' שורה עליה בחינת הסטרא אחרא, כשמה סטרא אחרא, פירוש צד אחר שאינו לה'. ובביאור אמרו (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול ה' אמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. הרי שעוונות בני ישראל הם דקים מן הדקה.

ה׳ואפשר לזה רמזו חז"ל שאמרו (גיטין נ"ו.) שדא ביה מומא איכא דאמרי בניב שפתים, ואיכא דאמרי בדוקין שבעין. מילתא דלדידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וכו'. כי ניב שפתים הוא שיחה קלה שהאדם מדבר שלא לצורך גבוה. או דוקין שבעין ראיה קלה שהוא קלה למאוד להסתכל שלא לשם ה'. מה שבאומות לא הוה זה מומא כלל כי אפילו הרבה יותר חמור מבחינת אלו הותר להם. ובישראל גם בזאת הוה מומא שקשה על ידי זה להתקרב למלך עולמים ברוך הוא אם נמצא בו מבחינות הללו.

ו׳והענין הוא כי נראה במלכותא דארעא. מלך שיש לו עבדים רבים ושרים ויועצים זה גדול מזה וזה גדול מזה. כל הגדול מחבירו מוכרח לשמור עצמו יותר בדברים אשר לא נאים. כמו עבדים הפחותים לא יחשב לו לחטא כי אם עד שישתכר כשיכורו של לוט וילך בשווקים וברחובות ויפול ברחוב שיכור לתוך הטיט והכלבים יסבבו אותו. זה יחשב לו לחטא. אבל לא יחשב לו לחטא על מה שאוכל הרבה ושותה הרבה בביתו. או על מה שאינו לומד חכמת הטכסיסי מלחמות וכדומה. כי לפי עבותו וגסותו וריחוקו מאור פני המלך אינו צריך יותר. ואולם שר הגדול ממנו כיון שנקרא שם שר עליו, בזיון הוא לו אם ישתכר לפעמים אפילו בביתו. כי אין נאה לפני השר לצד שהוא רואה את המלך על כל פנים פעם אחת בשנה. וכן הוא במדריגות רבות לאלפים. ואולם היועץ הגדול העומד לפני המלך ומדבר עמו תמיד זה צריך לשמור עצמו ביותר בראיה ובדיבור ובחכמה. שאם מדבר יותר מהנצרך פגם הוא לו. וכן כשהוא רואה ומסתכל בדבר שאינו ראוי חטא הוא לו. או אם ימצא רבב על בגדו דקה מן הדקה. כבר הוא אינו ראוי לעמוד לפני המלך. וכן הוא בישראל עם האומות. שהאומות גם נשמתם הוא גס ועב מבחינת חיות הארץ לא יותר שעל כן נקראים עמי הארץ, ורחוקים מאור פניו יתברך. לא נחשב להם לחטא כי אם עבירות הגסות העכורים למאוד. אבל בישראל ששורש נשמתם חלק אלוה ממעל וקרובים ועומדים בסוד אלהינו יתברך הם צריכים לשמור עצמם ביותר ויותר שיוכלו לעמוד ולשרת לפני מלך עולמים ברוך הוא, ולהיות סוד נשמתו זכה ונקיה בלי שום כתם כל דהוא.

ז׳וזה שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. פירוש לפי שאתם הקרובים ועומדים לפני, אפקוד עליכם עוונותיכם דייקא אלו העוונות שאינם שייכים רק לכם שבשאר האומות אין זה נחשב כלל לחטא ועוון, אבל עוונותיכם הוא. כי הקרוב אל המלכות צריך להיות בדוק וזך מכל וכל. ועל כן אין אתם דומים לשאר האומות שעליהם איני פוקד כי אם עבירות חמורות. ועליכם אני פוקד קלות דקה מן הדקה, עבירות שאדם דש בעקביו וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ט, ו') עוון עקבי יסובני. וזה ענין מאמר הכתוב (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כי לפי שה' אוהבו והוא צריך לעמוד לפניו ולראות בכבודו, צריך להתיסר ביסורין בכדי שיהא זך ונקי כלי מוכשר וראוי לעמוד בסוד אלהינו בעולמות העליונים גבוהים ורמים להנות מאור פניו יתברך. ועל כן המקבלן באהבה מתברך בכל הברכות יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. כי אחר שנזדכך חומרו באהבתו לה' שיוכל לקבל אורה מאורו יתברך, ממילא כל בחינת הברכות בו וכלום חסר מבית המלך.

ח׳והנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה בלבו לקללם וכו' ועל כן הנה בלעם הרשע שרצה הכל להזכיר גנותן של ישראל. היה בדעתו להזכיר מעשה הצור הרומז לפחיתות ישראל כי לב האבן להם וצריכים הכאה ובחינת היסורין והדינין ליראם ביראת העונש בכדי להכניסם תחת רשות הדין חלילה. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הפכו לטובה שהיה מוכרח לומר זה הלשון גופא שחשב לרעה, עתה יתאמר לטובה. ולזה אמר כי מראש צורים אראנו פירוש אפילו מראש הצורים. בחינת הצור הרומז לחטאת האדם לב האבן, אראנו. אראה חשיבות ישראל העולה על כולנה כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שענותיהם המה קלים דקה מן הדקה שבשאר האומות לא נחשב כלל זה לעוון. וזה יגיד שבחם ומעלתם כי גדולים ורמים המה וקרובים לאלהיהם אשר כתם כל דהוא יפגום בהם. ומי יוכל להזדקק ללגיונו של מלך. ועיין בפסוק שאחר זה בדברינו ותבין זה יותר.

ט׳עוד יאמר הן עם לבדד ישכון וגו'. על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ב, ה') בפסוק (בראשית כ"ה, י"ח) על פני כל אחיו נפל ולהלן הוא אומר (שם ט"ז, י"ב) על פני כל אחיו ישכון. בזמן שאברהם אבינו קיים, ישכון. וכשמת אברהם נאמר בו נפל. והנה בישראל מצינו בהיפוך שאפילו בעת הנפילה שלהם לא נקראו נופלים כמאמר הכתוב איכה ישבה בדד שאפילו כשנשארה בדד אף על פי כן בבחינת הישיבה הם לא ח"ו בבחינת הנפילה לומר איכה נפלה וגו' ועיין בזוה"ק (פרשה זו רי"ב). והנה חז"ל אמרו (ילקוט בפסוק זה) הן בלשון יונית אחד וכו'. ולזה אמר הן עם לבדד ישכון כלומר כי בדבר זה הם מיוחדים ומשונים מכל האומות כי הם אפילו לבדד בעת שנעשים בבחינת בדד ח"ו להיות יושבים בדד אף על פי כן ישכון שלא נאמרה בהם נפילה כי אם בחינת ישיבה בחינת השכינה. ולהיפוך ובגוים לא יתחשב שבחינה זו לא יתחשב כלל בגוים כי הם אפילו בגדולתם נאמר בהם נפילה כאומרו על פני כל אחיו נפל ומכל שכן בירידתם כמדובר.