באר מים חיים, במדבר ח׳:ב׳Be'er Mayim Chaim, Numbers 8:2

א׳דבר וגו' ואמרת אליו בהעלותך וגו'. כבר כתבנו קצת בפירושי פסוק זה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש השלישי ענף א') ובמקום אחר. ועוד לאלוה מילין. והנה מפרשי התורה אמרו בביאור כפל הלשון הנאמר כאן דבר ואמרת. על פי מאמר חז"ל (במדבר רבה פרשה ט"ו, ו') וזה לשונו: את מוצא למעלה וכו' כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר (במדבר י"ז, י"ח) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה וכו' לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך וכו'. ולזה היה דיבור ואמירה. דיבור לגוף הצווי, ואמירה לשון רכה ולשון חיבה לפייסו ולומר לו לגדולה מזה אתה מתוקן. וקרוב לדבריהם אלה גם אנו נאמר. כי הנה חז"ל אמרו במדרש, (תנחומה נח א' הובא בטור אורח חיים סימן רס"ג) טעם למה שנוהגין שהאשה היא המדלקת נרות שבת לפי שהיא כבתה נרו של עולם וכו' עיין שם. ולפי זה אפשר היה בלב אהרן לומר שמפני זה נצטוה הוא בהדלקת הנרות לפי שגילגל הקב"ה חטא העגל ח"ו עליו וכבה בזה נרו של עולם וציוהו הקב"ה לתקן זה בהדלקת נרות מצוה לשמו ודבר זה צער גדול הוא לשושבינא דמטרוניתא. ולזה אמר הכתוב דבר אל אהרן פירוש דבר אליו דין מעשה הדלקת הנרות. ואך שלא יחרד לב אהרן כאשר ישמע זאת שמא על חטאו בא זה. אמר, ואמרת אליו בלשון רכה וחיבה לומר כי זה שצויתי דוקא אותך בדבר הזה לפי שבהעלותך את הנרות אז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כלומר אל פני המנורה שלמטה יאירו שבעת הנרות העליונים הידוע ליודעים אור שבעת הימים שהוא הוא התיקון השלם וברכת ונחת רוח של כל העולמות כולם כמו שכתבנו בחיבורנו שם (בעלה י"ב). וזה דוקא בהעלותך כשאתה תדליק אותם אז תעלה אורם למעלה לעורר נגדם אור בהיר בשחקים אור שבעת הימים אבל אין אחר יעשה כמעשיך ועבור זה אני מצוה אותך דוקא בזה כי אתה הוא האוהב שלום ורודף שלום ועל ידך יֵעָשֶה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ביחוד וזיווג שבעת הנרות העליונים להיות מאירין ומופיעים כאחד. ועל כן אמר שבעת הנרות ולא שבעה כי שבעה מורה על שבעה דברים הנפרדים זה מזה ושבעת מורה על בחינת היחוד והאחדות בדבר אחד הכלול משבעה ושכל אחד ואחד כלול משבעה והוא מורה על היחוד השלם להיות מאיר ובא כל שבעת הנרות יחד. ולפי זה נוכל לומר שהדלקת הנרות הללו היה בבחינת כל עשיית המצוות שעיקרם נעשה אשר מאתערותא דלתתא יתעורר אתערותא דלעילא להאיר נגדה אורות של מעלה כפי בחינת המצוה הנעשה למטה. וזה לא היה צריך הכתוב להזהיר זאת לאהרן כי ודאי אהרן כן נהג בכל המצוות וכן עשה מעודו בכל עשיותיו. ולא הודיע הכתוב דבר זה רק למען שלא יהרהר אהרן בשפלותו בזה כאמור.

ב׳ואמנם עוד יש לומר כי מעלה יתירה עשה אהרן בנרות הללו וכמו שכתב בזה הרב האלשיך זללה"ה. כי מצות הנרות גדלה מעלתן למעלה למעלה בזה בגודל שלימות. ונשמה של אדם נקראת על שמם כמאמר הכתוב (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם. והיא חלק אלוה מאש ואור העליון. ועל כן הנה כאשר נשמת האדם מתלהב בקרבו לעבודתו יתברך ולעשות מצוותיו באהבה עזה כרשפי אש. הנה בזה מדליק האורות של מעלה בכח הארת נשמתו לבד אף קודם עשיית המצוה. ואמנם יחוד האורות של מעלה וזיווגם נעשה על ידי עשיית גוף המצוה בסופה. ואולם במצות הדלקת הנרות שגם סוף גמר המצוה הוא ההדלקה בנרות שלמטה בכדי להדליק ולהאיר בנרות של מעלה. והנה האורה כבר היה מאיר ובא מתחילת המחשבה ואך הדלקה עושה מצוה בכדי להוסיף כח באורות של מעלה שיהיו דולקים והולכים להאיר לעולם. ואפשר שזה יאמר הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. כלומר אל מול פני המנורה של מעלה יאירו שבעת הנרות של מטה. כי המנורה העליונה יהיה כבר מאיר ובא בכח הבערת והתלהבות הנשמה אל המצוה. ולמולה יאירו שבעת הנרות שלמטה בכדי להוסיף כח בפמליא של מעלה שיאיר ויאיר. ומשם יאיר למטה באורה ושמחה כידוע לחכמי לב ולדרך זה הנה אומרו אל מול פני המנורה וגו' הוא צווי ולא כמבשר ואומר כמו לדרך הראשון.

ג׳ואכן באמת הנה שניהם כאחד טובים ולשניהם נתכוון שמו יתברך הן לצוות לאהרן והן לבשרו. ואך משה רבינו אשר לא לו הצווי הזה, לא הודיעו הקב"ה את דבר הצווי אשר בזה ולא הבין בה רק הטוב אשר בישר שמו יתברך שיהיה נעשה בזה. וזאת עמד ואמר לאהרן שעל ידך יהיה נעשה דבר גדול כזה בהאיר אורות אלהים בשמים ממעל. אבל לאהרן גילה שמו יתברך במדע להבין הצווי הזה בדברי משה, ועשה כן. ולזה שינה הכתוב לשונו בפסוק שאחרי זה ואמר אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ולא אמר העלה נרותיה אל מול פני המנורה כמו בכתוב הראשון. ואכן כי אהרן הבין את זאת ועשה כאשר צוה ה' שאל מול פני המנורה של מעלה שכבר הודלקה בכח אור נשמתו, העלה נרותיה במנורה שלמטה. וזה שבח לאהרן שהבין מדעתו את אשר צוה ה' את משה. ולזה שיבחו הכתוב ואומר ויעש כן וגו' כאשר צוה ה' את משה. כי כן צוה ה' את משה כאמור. והנה הדבר הזה הוא דמיון בצלאל שהבין דעתו של הקב"ה בעשיית המשכן והכלים כמאמר חז"ל (ברכות נ"ה.) ואפשר גם במנורה היה כן שנתקשה משה במעשה, ובצלאל עשאה על מכונה כראוי. ולזה סמך הכתוב לדוגמא לומר כי כמעשה אהרן שהבין בדעתו מה שלא ידעו ה' למשה רבו. הנה, וזה מעשה המנורה גם כן כמו כן שנתקשה משה במעשיה וכמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה בצלאל את המנורה כי שמו יתברך ויתעלה מרחם על עושי המצוות להבינם בטוב את המעשה אשר יעשון. וללומדיה לא נאמר אלא לעושיה (דברים רבה י"א, ו').

ד׳או ירמוז הכתוב באומרו בהעלותך וגו'. על פי אשר ביארנו כמה פעמים במקום אחר בבחינת אחור וקדם כי החוטא אשר ישוב מחטאיו ועושה תשובה שלימה בכל לבבו גורם שעשועים ונחת רוח גדול לבורא עולם יותר ממי שהוא צדיק גמור כל ימיו. כי הוא בדמיון האב שיש לו שני בנים האחד אצלו כל ימיו. והאחד נתרחק מאתו ועזב ארץ מולדתו ובית אביו והלך לו אל ארץ אחרת ושהה שם ימים ושנים ונלקח שם לשביה. ובודאי יגיע לאביו צער גדול מזה על התרחקו מאתו. ובפרט אחר הלקחו שם לשביה ודאי אשר רחמנות האב על בנו הוא עד בלי שיעור. ולימים כאשר יזדמן שבן הזה ברח מהשביה ובא אצל אביו בשמחה ואהבה. הנה יגדל שמחת האב עד בלי שיעור וערך בכפלי כפליים. מה שאין כן בבן היושב אצלו תמיד אף שמקבל תענוג מאתו. אין זה כתענוג הבן הבא ממרחק. וכן בזה החוטא שנתרחק מהקב"ה וכביכול הקב"ה יש לו געגועין עליו וגודל רחמנותו עליו על מה שברח אל ארץ התהו מקום השביה האמיתי מדור הקליפות. ואחר כך כשזה נזכר ומתחרט באמת והולך ושב בתשובה ומתקרב לבוראו. ודאי הקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מזה להתעלס באהבים. וקורא לו שם, חביב אהוב ונחמד קרוב וידיד והוא עושה מצוות והקב"ה מקבלן ממנו בנחת ושמחה. ולא עוד אלא שמתאוה להן כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו' ז'). ואז הוא למעלה למעלה במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ט.).

ה׳ואמנם זה אינו כי אם כאשר זה החוטא בזוכרו מה שעיוה והמרה נגד בוראו יצא לבו מכל וכל ואינו יודע כלל מה לעשות. ואם היה יכול היה עושה לו בעצמו כל הארבע מיתות וכל מיני צער שבעולם. ואך שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת. ותגדל אש המדורה בלבבו בחרטה על העבר עד בלתי שיעור. ועתה הוא מתלהב ובוער בלבבו כרשפי אש ממש לה' אלהיו להדבק בו בדיבוק עצום שלא להפרד ממנו אף רגע אחת בכל ימי חייו. ועוזב כל אשר לו מבית ומחוץ מגוף וממון ואשה ובנים וכל אשר לו בשביל אהבת ה' אלהיו. ובוער יומם ולילה בשמחה ויראה ואהבה לעבוד את ה' בכל לבבו ונפשו. ומיצר עצמו תמיד על ההרחקה שנתרחק עד עתה. ובכח הלז נותן דעתו לשוב ביותר ויותר בשברון לבו באמת. אז נולד תענוג גדול ושעשוע גדולה לפני מלך יוצר כל, ממש כבן החביב הבא אל אביו מארץ מרחק וברח מן השביה. כי אם לא נעשה ככל הנזכר הרי עדיין בשביה הוא ובהרחקה מאביו שבשמים ואיזו תענוג ושמחה יגיע לבוראו מזה. ואולם אם נעשה ככל הנזכר, נחת ינחת הקב"ה מזה למאוד בראותו שברון לב זה החוטא והתלהבות לבו כרשפי אש לשוב אליו אחרי הפרדו מאתו. התענוג והשמחה הלז מכפר על המרחק אשר נתרחק ונעשה אהוב וקרוב נחמד וידיד כנזכר.

ו׳וזה הוא בחינת אחור וקדם צרתני וגו'. כי זה החוטא בעת אשר נתרחק ממעון קדשו יתברך הוא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור וגו'. ואחר כך כאשר יחרד לבבו ובא לחרטה עצומה בחיות בוערות ככל הנאמר אז הוא בבחינת קדם קדמתה. כי כביכול הקב"ה מתעטר בו ומשתעשע בו כעם בן החביב ושם אותו עטרה לראשו. ועליו נאמר (שם מ"ט, ג') ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ונעשה בבחינת (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה. כי אש המזבח אשר תוקד בלבבו בכח וחיל לשוב אל ה' אלהיו הוא עטרת בעלה לפי שבחשק וזירוז הזה הוא העולה ונתעלה עד למעלה לראש. ועל כן נקרא קדם בחינת למעלה לראש. ואז הקדם מכפר ומכסה על האחור ונעשים שניהם כאחד טובים. כי האחור גם כן נתעלה, שעל ידו בא לבחינת קדם. ועל כן גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכויות ואוקמוהו חז"ל (יומא פ"ו:) בתשובה מאהבה. כי התשובה המובחרת הנזכר הוא בחינת תשובה מאהבה שאחר כך בוער לבו ביקוד יקוד אש באהבה עזה ונאמנה, והקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מזה, ועל ידי התענוג הלז נתעלה האחור לבחינת קדם. כי לולי ההתרחקות לא היה בא להתדבקות כזה. וממילא הזדונות זכויות הן שגרמו תענוג ונחת רוח להבורא כזכויות ממש (ואכן הנה נודע שחלילה לאדם לעשות כן בכוון כי בזה אדרבה להיפוך שהמצוות נעשין זדונות כיון שהתשובה יגרום לו לחטוא וכמאמר חז"ל (במשנה אחרונה דיומא) האומר אחטא ואשוב וכו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכידוע טעם נפלא לזה בשם הבעל שם טוב).

ז׳ואפשר לזה רמזו חז"ל שאמרו (מנחות כ"ט:) מפני מה נברא עולם הזה בה"א מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. ומאי טעמא תליא כרעיה דה"א דאי הדר בתשובה מעיילי ליה וליעייל בהך לא מסתייעא מלתא וכו'. כלומר כי על כן נברא בזה האופן, שאם ירצה אחד לצאת, יוכל לצאת ויגיע גם מזה נחת רוח להבורא כאשר ישוב אליו באהבה ושמחה. ואכן כי תנאי בדבר שצריך לעלות בפתח שלמעלה. ולכאורה למה לא מסתייעא מלתא שיעלה בפתח שיצא משם. ואמנם כי זה לא די לשוב בלאט דרך היציאה. כי אם לבוא וליטול למעלה למעלה בבחינת קדם באהבה עזה בוערת שלהבת י"ה. עד אשר יבוא למעלה מכל בחינות עולם הזה, שישכח כלל מכל בחינות עולם הזה מגוף ואשה וכו' כנזכר. ובפתח הזה יוכנס בבחינת גבוה מעל גבוה שומר למעלה מעולם הזה (וכנודע אשר עיקר בחינת התשובה הוא במדת הבינה שהוא למעלה משבעת ימי הבנין כי לא יוכל החוטא לשוב כי אם דרך שם, ושם נתקבל בתשובה. לפי שהתקבלות החוטא בתשובה הוא למעלה מכל בחינות עולם הזה. כי ימרוד אחד במלך לעבור על רצונו האם יכופר לו במה שיאמר שהוא מתחרט על זה. ורק זה מחסדי הבורא הוא אשר למעלה מטבע העולם. וזה שאמרו (פסחים נ"ד.) שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם כי היא מוכרחת להיות למעלה מבריאת העולם ועל כן גם השב צריך לצאת למעלה מהבריאה שלא ירגיש עוד מעולם הזה, בכדי לבוא עד למעלה משבעת ימי הבנין מקום התשובה. ועל כן צריך הבעל תשובה לקבל על עצמו באמת ארבע מיתות בית דין כי לא יצוייר תשובה כי אם אחר התיאשו מעולם הזה והבן).

ח׳ונעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה נתאוה לזה מאוד שיקרה לו לפעמים שיבוא בבחינת אחור כדי לבוא אחר כך לבחינת הקדם לגרום תענוג ושעשועים לבוראו. ואך לא היה יכול כי הוא היה בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד שבכל מקום ומקום ובכל דבר ודבר שהיה שם וראה בו, לא ראה כי אם אור חיות שפע ה' אשר בדבר ההוא המחיה אותו ונמצא עומד תמיד לפני ה'. ולא היה יצוייר אצלו בחינת אחור כלל בשום אופן. ועל כן אחר אומרו (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו' אמר פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה כלומר פליאה דעת הוא פירוש שכל נפלא ועבודה גדולה הוא הבחינה אחור וקדם שנגרם על ידי זה תענוג הבורא ומזדונות נעשין זכויות שהוא התקרבות דברים הרחוקים מאוד שחשוב לפני מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו ביותר ויותר כנודע לחכמי לב. ואך ממני נשגבה לא אוכל לה. שאני איני יכול לבוא לבחינה זו כלל. כי אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני וגו'. ונמצא בכל מקום שהיה, היה עומד לפני ה' ולא היה רואה דבר אחר בעולם כי אם אור ה'. ואיך יכול להתרחק מאתו אם בכל מקום שם הוא. ואכן לגודל תשוקתו לבוא לבחינת הקדם נתן לו עצה בנפשו בבחינה נפלאה ונפלאת שלא להתרחק ואף על פי כן לבו אל בחינת הקדם באופן אחר כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש השלישי פרק ג').

ט׳והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפרק שביעי מהלכות תשובה הלכה ג') וזה לשונו: אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וכו' אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה וכו' ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן וכו'. ונראה שעל כן בחינת השבת קודש הוא בחינת עולם הבא כנודע (עיין ברכות נ"ז:). כי בחינת השבת הוא גם כן בבחינת אחור וקדם והוא למעלה מששת ימי המעשה כי האדם בימות החול הוא בבחינת אחור הנזכר. כי לא ימלט שלא יקרה לו אחד מהדברים הנזכרים כמו הקנאה והתאוה והכבוד וגסות הרוח ולשון הרע וליצנות ודברים בטלים וכדומה לרוב מאוד ובפרט אחרי הידוע אשר כל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה אשר יעבור על האדם שלא לשמו יתברך באמת ובתמים נקרא סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינו לשם ה'. כי שם הוי"ה הוא יחיד ומיוחד וחלילה לצאת מאחדותו אף במחשבה קלה לעולם ואדם החושב מחשבה קלה אשר אינה נוגע לעבודת ה' ח"ו הרי הוא פורש עצמו מיחודו ואחדותו ח"ו לחסות תחת כנפי סטרא אחרא צד אחר שאינו לה' ועל כן אמר ר' יוחנן (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. כי מחשבה קלה על רגע כמימרא שאינה לה' ולדבר הנוגע לעבודתו הוא בחינת סטרא אחרא בחינת רשות הרבים עלמא דפרודא חוץ לרשות היחיד יחידו של עולם. כי בחינת יחודו ואחדותו הוא שלא לצאת מזה אף רגע אחת רק ליחד הכל אליו. והיוצא ברגע אחת שלא ביחוד לשמו יתברך הרי ח"ו יוצא מרשות היחיד לרשות הרבים.

י׳ובודאי אין כל אדם זוכה לזה רק מארי דחושבנא החושבין את עצמם בכל רגע ורגע על מה באו לעולם ובמה ישובו לביתם ויראים ומתפחדים יומם ולילה מחשבון הגדול שעתיד היוצר ליקח מכל נשמה ונשמה. ועל זה נאמר בשם הרב האלקי הבעל שם טוב זצוקללה"ה. שאמר על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון. פירוש אשרי לאדם שהוא בדרגה הזו שכאשר לא יחשוב ה' במחשבתו על רגע. לו עוון יחשב. שחושב זאת לו לעוון גדול מה שלא חשב ה' ברגע הזו. כי אין הכל עומדים בזה רק אשרי לאדם זה שהוא במדרגה זו כי האמת כן הוא שחלילה לצאת מרשות יחידו יתברך ברגע קלה. ונמצא אם כן הוא ודאי לא ימלט שיצא האדם מבחינת האחור כל דהוא כל אחד לפי ערכו בכל ימות החול.

י״אועל כן שבת הוא אותיות בשת ומבואר בדברי הרב האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער ערב שבת פרק א') וזה לשונו: שבת הוא אותיות בשת כי ראוי להתבושש מקדושת שבת וכו' עד כאן. כי בהגיע יום שבת קדשנו אשר הקדושה מאירה ומופיע בו על כל נשמות ישראל וכל אדם לפי מה שהוא מרגיש בנפשו תוספת קדושה תוספת יראה תוספת אהבה למלך עולמים ברוך הוא. וביחוד אשר נאסר בו הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. והוא רומז על הנזכר שאסור לאדם לצאת מיחודו ואחדותו על רגע אל עלמא דפרודא ח"ו. ושלא להכניס ח"ו משם לרשות היחיד. ואז צריך להתבושש מאוד ממעשה החול ממה שעבר עליו בהוצאה והכנסה. ובפרט אם ח"ו מרגיש בעצמו מעבירה גמורה דאורייתא או דרבנן שהעובר על איסור קל של דרבנן מקרי רשע כמאמר חז"ל (יבמות כ'.), או מעבירות שאדם דש בעקביו, שהבושה תגדל אצלו מאור פני מלך חיים המאיר ומופיע ביום שבת קדשנו. ואז נתהפך אצלו הבשת לתשב ששב אל ה' בכל לבבו ונפשו ומקבל עליו באמת מעתה לאהבה את ה' ולירא ממנו ולפאר לבוראו ולנצח יצרו ולהודות לשמו יתברך ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מלכות גמורה (כסדר המדות הידועות) וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיו הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה (הכל כנודע מפי ספרים וסופרים), ואז הוא בא לבחינת הקדם באהבה עזה ברשפי אש שלהבת י"ה הנרמז ברחיצת החמין בערב שבת קודש שהוא חיוב גדול והרמב"ם ז"ל השווהו בשיווי עם סעודת שבת כמו שכתב בדבריו (פרק ל' מהלכות שבת הלכה א'-ז') וזה לשונו: ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מדברי הנביאים. שבתורה זכור ושמור וכו' מהנביאים כבוד ועונג איזהו כבוד זה שמצוה על האדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת וכו' איזהו עונג זה שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם וכו'. הרי ששניהם נלמדו מפסוק אחד והיא בחינת הטבילה באש שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט.) עיקר טבילתא בנורא הוא דכתיב (במדבר ל"א, כ"ג) כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים וכו'. כי החוטא בחטאו הנה בא באש התבערה חמדת תאות לבבו אשר תבער כאש להבה אכלה סביב כאשר יסד הפייט (בפייט וחיות בוערות, שחרית ליום א' דראש השנה) אם חטאה נמשכה ובערה כאש וכו' ואין לו תקנה כי אם להבעיר בלבבו מדורה גדולה אשה לה' ברשפי אש שלהבת י"ה לברוח אל ה' אלהיו באהבה עזה וחזקה כנזכר ואז אש אוכלת אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) שהוא אש דשכינה. כי כאשר יבער האדם בקרבו אשו של הקב"ה להדבק בו באהבה עזה וחיות אש. זה אוכל ושורף אשו של יצר הרע אש התאוה אשר בקרבו, ובזה מגביר היצר טוב על היצר הרע וטובל עצמו באש, ואז כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר.

י״בועל כן בערב שבת קודש בעת אשר יתחיל הארת השבת קודש ואז צריך האדם לעלות אל לבו בחינת הבשת האמור להתבייש במר נפש ממעשה החול ולבוא לבחינת תשב כנזכר. בא הרחיצה במים חמין להראות אשר צריך לטבול ברשפי אש להיות אש אכלה אש של היצר הרע, וזה הוא עיקר הטבילה שאדם צריך לטבול בערב שבת קודש לברוח מרשות הרבים אל רשות היחיד יחודו של עולם באש להבה אכלה סביב. ועל כן חיוב זה הוא מדברי נביאים ופסקי חז"ל בגפ"ת. ואך אחרי זה צריך עוד לטבול בארבעים סאה המבואר בדברי הרב האר"י ז"ל. שהם המים המטהרים מכל טומאה לטהר את הגוף מכל מיני טומאות במים שהנדה טובלת בהן. והכל רמז על טבילת הלב במי הדעת שהוא העיקר כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מקואות) כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הראשון ענף ג'). אבל טבילת החמין הוא חיוב יותר כי כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר כנאמר. ובזה הנער בא אל המלך מלכו של עולם לקבל אור קדושת ה' ועולה לבחינת קדם קדמתה למעלה מכל בחינות עולם הזה למקום התשובה הנקרא עולם הבא והוא שבת קודש הרומז ליום שכולו שבת בחינת עולם הבא. ואז הקדם מכפר ומכסה על האחור וזדונות נעשין זכויות.

י״גואפשר זה רמז המשורר בזמירות שבת (בזמר כל מקדש) המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא. וידוע הדיקדוק בזה שהיה לו להפך דבריו לומר ממהרים לבוא תחילה כי כניסת השבת קודם ליציאתו. ואכן ירמז אל הנזכר. כי ידוע המבואר בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) על פסוק (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן בא בימים שהאריך שם ולבסוף כתב זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים אברהם לא עאל באינון יומין עד דהוה סיב וכו' אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא וכו'. ועל כן אמר כי אלו המאחרין לצאת מן השבת שיוצאין מבחינת השבת שהוא בחינת הקדם בחינת רשות היחיד לעמוד תמיד לפני ה' ובאין לבחינת אחור. אבל על ידי זה הנה הם ממהרים לבוא כי בשעתא חדא וכו' ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא וכו', והאחור נתקן בבחינת הקדם כנאמר.

י״דואל כל הנזכר רמזה תורתנו הקדושה באמרה כאן בהעלותך את הנרות. כי נודע אשר המצוה נקרא נר כמאמר הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה וגו'. ושבת הנה ידוע ששקולה ככל מצוות התורה כאומרם ז"ל (שמות רבה כ"ה, י"ב ובזוה"ק יתרו פ', ט'). ולזה אמר בהעלותך את הנרות כשתדליק את הנרות שבך באש של מצוה אחרי צאתך מבחינת האחור ותעלה למעלה לראש עד בחינת הקדם עם הנרות שהוא מצות שבת ששקולה לכל נרות התורה. אז אל מול פני המנורה הזו יאירו כל שבעת הנרות כלומר כי גם ששת הימים ימי החול יתחברו עם יום השביעי וכולם ביחד יאירו כאור שבעת הימים כי האחור יתעלה לקדם וזדונות לזכויות, וצדקתם תצהיר כאור שבעת הימים. והכל עבור אש של מצוה אשר תבער בלבבך בחרטה על העבר. וברשפי אש שלהבת י"ה על העתיד להתדבק מעתה בבוראו בכל עוז ותעצומות ובדיבוק עצום ונורא למסור כל מחשבותיו ודיבוריו ומעשיו וכל תנועותיו לאל המיוחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד והיה ה' למלך על כל הארץ שהוא גוף כל אדם מישראל כנודע.

ט״וראיתי לבאר כאן מאמר חז"ל פלאי (במדבר רבה ט"ו, ו') הנאמר על פסוק הזה וזה לשונו: דבר אל אהרן וגו' בהעלותך את הנרות וגו' זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד, י') יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. את מוצא למעלה כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר (במדבר י"ז, י"ח) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה וכו' אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכו' וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם וכו' עד כאן. וכל המפרשים ראו כן תמהו מה שהבדיל הנרות הללו מן הקרבנות שהקרבנות אינן נוהגים כי אם בזמן שבית המקדש קיים והנרות לעולם הן (ונודע שגם הנרות אינם אלא בזמן שבית המקדש קיים והרמב"ן ז"ל מפרשו על נרות חנוכה שנוהגין לדור דור עיין בדבריו) גם מתחילתו צריך הבנה מה שכתב זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו וגו' מה ענין כתוב זה אל הנאמר כאן בהעלותך וגו'.

ט״זויתכן בביאורו על פי אשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת באריכות (שורש השמיני ענף ב'). ושורש הדברים בקיצור מופלג לבאר מאמר חז"ל (שמות רבה מ"ה, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונו: באותו שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר וכו' והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות. והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכו'. ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אומר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה וכו' עד כאן. וגם זה פלא גדול הוא. כי היתכן שזה שאין לו כלל ולא עבד הבורא מימיו יקח יותר מזה ששיבר עצמותיו כל ימיו לעשות מצוות הבורא. שזה לוקח מאוצר שלו וזה לוקח מאוצר הגדול. ונודע אומרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ועתה נהפוך שטוב שלא לטרוח ליקח מאוצר הגדול. ועוד הלא אמרו ז"ל (בבא קמא נ'.) כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו'.

י״זואמנם כי הנה מי שיש לו לב משכיל ונבון ועדיין לא נשתקע בהבלי עולם הזה ותעתועיו. מעצמו יבין לאשורו שאין כל העולם כדאי לעבודת שמו יתברך. כי היתכן שיבוא אחד מאלו המחזרים על הפתחים מלובש בבגדים המבזים את לובשיהם קרוע ובלוי, ונוסף לזה אם הוא איש כפרי ולא ראה אורות מימיו עב השכל למאוד, למלך הארץ היושב על כסא רם ונשא וכל צבאיו שריו ויועציו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו מלובשים בגדי משי ורקמה וכתרים על ראשיהם משובצים מכל אבני יקר המאירין ומפיקין נוגה. והמה מחוכמים בכל מיני חכמה ומדע מלומדים בכל מיני כתב ולשון וכל אחד ואחד מצפה ומתאוה אולי יכבדנו המלך לשרתו בדבר מה להביא הקערה לפניו על השולחן או למזוג לו כוס לשתות וכדומה מעבודת המלך. ועתה יבוא איש הכפרי העני הזה בבגדים טלאי על גבי טלאי לומר אני אשמש את המלך לשום לפניו לחם לאכול ובגד ללבוש וכדומה. ומכל שכן שיאמר אני רוצה להכתיר את המלך בכתר המלוכה שלו אשר ודאי אינו כדאי זה לראות את כתר המלוכה ומכל שכן לנגוע בקצהו בידיו הגסים המטונפים ומזוהמים. האם לא ירוצץ ראשו ברגע שלא יוודע כלל אם היה זה בעולם כי ח"ו הוא מבזה את המלך שהמלך ישתמש בכלי שבור כזה.

י״חוהרבה יותר מזה לאין קץ הוא בעבודת אלהינו יתברך ויתעלה שמו לעד ולעולמי עולמים. שגדולתו וחכמתו כביכול והדרת זיו יקר תפארתו הוא בלתי שיעור וערך וכל מלאכי מעלה ושרפי קודש וחיות אש לא השיגו מגדולתו יתברך שמו אף אפס קצהו כי אם מעט לפי ערכם ולא יותר. וכל צבא השמים כתות כתות אלפי אלפים ורבוא רבבות מלאכי השרת וחיות הקודש שכולם מאירים ומופיעים מסוף העולם ועד סופו ונוצצים נוגה לכל עבר ועבר עומדים מימינו ומשמאלו מצפים ומתאוים וחושקים ויכמה בשרם ותצמא נפשם מתי יגיע העת והעונה שהוא ישרת למלך הכבוד. ועתה יבוא אדם נברא מטיפה סרוחה חרס מחרסי אדמה עב השכל דל גאה עני ואביון, נודד ללחם איו (על פי איוב ט"ו, כ"ג) קצר קומה קטן וקל ודל כמות שהוא, חייו אינן חיים היום כאן ומחר בקבר סומא לא ראה אורות מימיו. לומר אני אשמש את המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה הגדול והנורא שאין קץ לתפארתו ואין ערך לגדולתו. הלא ח"ו ח"ו יתחייב ראשו למלך על הרהורו זאת במחשבתו לבד ומכל שכן בדיבור פה וקל וחומר במעשה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בעבודה זו הניתן לנו בתפילה ותורה ומצוות שכולם הם כתרי כתרים להיות עולה ויושב בראש אלוה כביכול ולהכתיר בזה את אלהינו יתברך שמו כביכול בכתר הכבוד כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. וכתבו התוספות שם מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרות וכו' עד כאן. וכן הוא מפורש בזוה"ק (בשלח נ"ח.) תאנא סנדלפון עלאה הוא וכו' והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותהון דישראל. ובשעתא דמטי האי כתר לרישא דמלכא קדישא הוא מקבל צלותהון דישראל וכולהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין וכו'. וכמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. כלומר שמעשיך נעשין פאר ועטרה לראשי.

י״טואכן הנה אלהינו יתברך שמו ח"ו אינו מלך כמלכי ארץ לומר זה ראוי לשמשני וזה אינו. כי במקום גדולתו שם ענותנותו אשר את דכא ישכון ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים כי טוב ומיטיב הוא יתברך שמו וחפץ חסד להיטיב עם כל בריותיו בכל מיני דומם צומח חי מדבר מקרני ראמים עד ביצי כינים. ומיטיב לרעים ולטובים ברוב חסדיו. ועל כן נתן רשות לנו קרוצי חומר להיות מעובדי עבודתו יתברך שמו. ועוד כי הוא הנותנת כי מלך ממלכי הארץ אשר יש שיעור לגדולתו וערכו, ממילא יש גם כן שיעור וקצבה לעבדיו העומדים לפניו לומר כי זה הוא הראוי לעמוד לפניו וזה אינו ראוי. מה שאין כן באלהינו יתברך שמו שאין שיעור וערך לגדולתו. והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ. כלומר שזה כביכול השפלה לפניו לראות בשמים כמו בארץ כי הכל כלא נגדו כאפס ותהו נחשבו לו כנודע. ואף במלאכיו ישים תהלה (איוב ד', י"ח) וכמצביה עביד בחיל שמיא (דניאל ד', ל"ב). ועל כן אם לא היו עובדי עבודתו רק מלאכי מעלה. ח"ו היה כנראה כי יש קצבה לגדולת כבודו לומר אשר הם הראוים לעמוד לשרת לפניו. ועל כן במקום גדולתו שם ענותנותו להשתמש בכלים שבורים לגמרי להראות על רוב גודל ענותנותו ולהראות אשר אף הגדולים כקטנים יחשב אצלו והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ. לכן נאה לפניו להשתמש בקטנים יותר מבגדולים שלא יראה כי הם הראוים לאותו איצטלא. וזה שאמר הכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו'. כלומר לפי שהוא רם ונשא למעלה למעלה מכל הרמים והנשאים על כן מרום וקדוש אשכון פירוש עם המלאכים וגם ואת דכא אשכון ושפל רוח וגו'. כי אם לא היה מעונתו רק במלאכים היה נראה ח"ו כי יש גבול לגדולתו. ולא כן הוא. ועל כן החמיר הקב"ה במלאכים הרבה יותר מישראל שאין מזכירים את ה' אלא אחר שלוש תיבות וישראל אחר שני תיבות (חולין צ"א:), ואין מלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה כמאמרם ז"ל (שם), ואין המלאכים אומרים שירה בכל עת שירצו כי אם פעם אחת ביום או בחודש או בשנה ובשמיטה כאשר יסד הפייטן באקדמות סדירא בהון קדושתא וכד חלפא שעתא סיומא דלעלם ואף לא לשבועתא. אבל עדב יקר אחסנתא חביבין דבקבעתא כלומר שישראל מותרין להודות לשמו יתברך בכל עת שירצו. ולכאורה הלא הקב"ה הוא הטוב והמיטיב לכל ולמה לא יתן רשות למלאכיו להללו ולשבחו ולספר הודו תמיד כיון שהם מתאוים ומצפים לזה מיום בריאתם יצו ה' חסדו עמהם בזה. ואמנם כי ח"ו יהיה זה כקיצור בשבחיו יתברך. להיות נראה כי ראוים הם לשמשו ולהם נאה עבודה הזאת. מה שאין כן באדם על הארץ שזה ודאי לא יעלה על לב בר דעת לומר כי ראוי הוא לעבודה והראיה ממלאכים שאין להם רשות לעבוד כל כך. על כן הם מותרים תמיד לעובדו יתברך. ואסור למלאכים להתחיל בשירה קודם ישראל הכל להראות כי ח"ו לא מחמת גדלם הם מותרים לעובדו כי אם מרוב ענותנותו יתברך. וראיה מישראל שוכני בתי חומר שגם הם משבחים והם ודאי עפר ואפר רימה ותולעה ועל כן אחר שבחי ישראל מתחילין המלאכים.

כ׳ונחזור לענין כי מי שהוא קצת בר דעה והשכל מבין אשר ודאי הוא אינו ראוי וכדאי בשום אופן לעשות רצונו יתברך ולעבוד למלך הכבוד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא. ואילו ימסור נפשו ורוחו ונשמתו ועם כל אשר לו בבית ובחוץ בעד מה שיעשה רגע אחד בכל ימי חייו רצון הבורא יתברך על נכון. גם זה אינו התחלה, על אחת מני אלף וכו' להיות ראוי לשמשו. כי מה הוא ומה ימי חייו וכל אשר לו הבל ותהו אין בו מתום. לולי רחמי ה' וחסדיו אשר מעולם ועד עולם שנתן לו רשות לעובדו יתברך. ואפשר לזה אמר הכתוב (ויקרא י"ט, י"ד) ויראת מאלהיך אני ה'. פירוש גם בעת שאני ה' עליך ואתה עומד ומשרת אותי בעבודתך גם אז ויראת מאלהיך שתוגדל היראה והפחד בלבבך לומר וכי איך אני ראוי לעובדו יתברך בפרט בעבודות הגדולות האלה לעשות כתר הכבוד להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות ופן אפסול את העבודה הגדולה בשום דבר מה במחשבת חוץ מעט מזעיר ותיכף הרי פיגול הוא ולא ירצה ונמצא ח"ו טנפתי את הכתר בטינוף הצואה ונתחייבתי ראשי למלך ואף בכריתת ראשי איני כדאי, על אחת מני אלף וכו' לשלם בעד זה. ועוד תוגדל היראה בלבבו במה אוכל לשלם כל ימי חיי למלך המלכים ברוך הוא במה שזיכני בעבודתו ובפרט בעבודה הזאת. ועוד יהיה מתפחד באימה ויראה ורתת וזיע בהיות כי לפי ערך שאני מכיר עתה בגדולתו יתברך יותר מאתמול ולא עבדתיהו אתמול כראוי לפי שאני מבין עתה יותר. ומזאת אני ירא ומתפחד על קיצורי בעבודתי אליו מתמול ומשלשום.

כ״אואפשר לזה אמר אנטיגנוס איש סוכו לתלמידיו (אבות א', ג') אל תהיו כעבדים המשמשים וכו' אלא הוו כעבדים המשמשים וכו' שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. פירוש כי זה לא מבעיא שיעלה על דעת האדם לשמשו עבור קבלת שכר. כי איזה פתי יסור הנה שלא להבין אפס קצהו שהוא לו לזכיה ולצדקה גדולה מאוד מאוד עד אין שיעור וערך במה שזכה לעשות רצון בוראו על כן הוו כעבדים המשמשים וכו' שלא על מנת לקבל פרס. ואמנם כי חוץ לזה עוד ויהי מורא שמים עליכם שאחר העבודה תהיו באימה ויראה ופחד אם היתה עבודתו עבודה החשובה כזה כראוי ובמה יוכל כל ימיו לקדם להקב"ה ולעבוד לו על זה הרגע שזכה בעבודה, ועל קיצורו בעבודה בימים העוברים עד עתה כנאמר. ולזה יאמר הכתוב (תהלים י"ט, י') יראת ה' טהורה עֹמדת לעד. כי הנה בחינת היראה כשהיא באה מחמת העבירה שהאדם מרגיש בעצמו שחטא נגד המקום, זו אינה תמידיות ויש לה הפסק. כי כאשר יחזור בתשובה שלימה עד אשר סליחה יבושר ויאמר לו וסר עוונך וגו' הרי שוב אינו ירא ואינו מתפחד. או בצדיק גמור מנעוריו נפסק היראה הזו כיון שהוא זך ונקי בלי שום חטא. אבל היראה הזו שכתבנו שבאה מעבודה, זו נקראת טהורה לפי שנוהגת בטהורים לגמרי שלא חטאו מימיהם והיא תמידיות ואין לה הפסק. ועל כן אמר יראת ה' טהורה פירוש היראה הזו שהיא טהורה שבאה על רוב טהרה וקדושה לא על חטא ועוון. זו עומדת לעד שאין לה הפסק לעולם. וזה פירוש הכתוב (שמות כ', כ') ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. כלומר שתראו ממנו אף לבלתי תחטאו. גם כשלא תחטאו כלל וכלל תראו ממנו לגודל איכות חשיבות העבודה אשר בידכם כאמור.

כ״בואולם שלימות בחינה זו לא יצוייר כי אם אחר שיוקדם לה הענוה השלימה הברורה על מכונה. כי אם יחזיק האדם עצמו לדבר בעולם הרי כבר יצוייר בנפשו שעל כל פנים הוא הראוי לעבודה הזו יותר מחבירו. ונמצא אין היראה הזו על שלימותה אחר שיש לו מציאות לומר כי על כל פנים הוא ראוי לזה יותר מזולתו. אבל מי שקדמה לו הענוה השלימה כבחינת משה רבינו עליו השלום שאמר (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, והיה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה ולא יצוייר בנפשו שום מציאות הרי ודאי שיהא ירא מאוד ומתפחד באימה ויראה ורתת וזיע וחלחלה וכל אבריו וארכבותיו דא לדא נקשן לומר מי אנכי לגשת עד הלום אין הלום אלא מלכות (זבחים ק"ב.) מלכו של עולם ברוך הוא לעובדו ולשרתו ולברך בשמו ולהשים כתר מלכות בראשו וככל הנזכר. ועל כן אמר הכתוב (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה יראת ה' כלומר הסוף של ענוה הוא יראת ה' שהאדם שיש לו בחינת הענוה שאמרנו תיכף בא ליראה הזו כי יודע בבירור בעצמו שאינו כדאי לעבודה הזו בשום אופן. ועל כן משה רבינו שהיה בו שלימת מדת ענוה אמרו חז"ל (ברכות ל"ג:) שיראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא. כי לגודל ההכנעה והענוה שהיה בו ממילא היה ירא ומתפחד לפני מי הוא עומד ואת מי הוא עובד. ועיין שם בחיבורנו שהארכנו שם בזה בכמה וכמה בחינות ובביאור אומרם (בבא בתרא ע"ה.) פני משה כפני חמה על דרך זה. ועל כן אמרו חז"ל (שיר השירים רבה א', ט') מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה וכו' כי אם יהיה האדם חכם בכל החכמות שבעולם ואפילו יהיה גדול מאוד בחכמת התורה אם לא יהיה לימודו כראוי לא יבוא מזה ליראה את ה' הנכבד והנורא כי אדרבה אמרו חז"ל (יומא ע"ב:) לא זכה נעשית לו סם מיתה וכו' כי על ידי זה יוכל איש בער להתגדל בקרבו לומר כי מי כמוני דעה מורה שר התורה אני ואפסי עוד. וזה אש היא עד אבדן תאכל והוא לו סם המות ממש. כי לעולם לא יוכל להדבק בבוראו אחרי אשר תועבת ה' כל גבה לב ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) אין אני והוא יכולים לדור וכו'. ונודע מאמרם ז"ל (ספרי מובא בילקוט נשא רמז ת"ש, א') חביבין הן ישראל שאף על פי שהן טמאין שכינה שרויה ביניהם. וכן הוא אומר (ויקרא ט"ז, ט"ז) השוכן אתם בתוך טומאתם. ויוכל להיות אשר האיש אשר שבע תועבות בלבו מעבירות רעות המטמאין את האדם בכל מיני טומאות אף על פי כן הקב"ה כביכול אתו ושוכן עמו בתוך טומאתו. מה שאין כן זה אשר לבו מתגדל בקרבו וסובר שיש לו איזה מעלה מה שאין זאת לחבירו אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור וכו'. כי זבחי אלהים רוח נשברה ומי שלבו נשבר ונכנע בקרבו יודע שעדיין לא התחיל בעבודת בוראו כלום כי כן הוא האמת כאשר ביארנו למעלה שאין כל העולם כדאי לרגע אחת עבודת שמו יתברך. רק צדקה עשה הקב"ה שנתן לנו תורתו ועבודתו. ועיקר נתינת התורה והעבודה הוא כדי שעל ידי זה יושבר ויוכנע לב האדם בקרבו להיות ראוי למשכן ה' כי ואת דכא אשכון ושפל רוח. אשר לזה היה כל עיקר בריאת העולם שיתדבק האדם בבוראו אחר התרחקותו ממנו, על ידי שברון לבבו והכנעתו באמת על ידי התורה והמצוות.

כ״גואפשר לזה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, א') לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות כלומר לצרפם ולחברם למלך עולמים ברוך הוא על ידי שבירת הלב והכנעה שבאה על ידי התורה והמצוות בזוכרו חסדי הבורא וטובתו במה שהיטיב עמו למסור לו עבודתו כנאמר. וכל עוד יותר שיראה גדולת הבורא על ידי התורה והמצוות יותר יוכנע לבבו ויושפל לפני כל. מאשר יודע קיצורו בעבודה לפני מלך גדול ונורא כזה. אבל אם האדם פוסק מן התורה והמצוות והולך לו מלא גיאות לומר כי מי ידמה לו והוא למדן מופלג או כבר התענה הפסקות ונתגלגל בשלג כדרך מחשבות אלו הפתאים. כל תורתו ומצוותיו ועשיותיו אינן נחשבים לכלום, כי הפכן ממה שניתנו לו. הם ניתנו בכדי שיהיה נשבר לבבו בקרבו על ידי זה והוא אדרבה נתגאה על ידי זה ונתרחק מבוראו להלאה.

כ״דועל כן אמרו חז"ל (אבות ג', כ"א) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה, ולכאורה הם שני הפכים כי איזה מהם יקדים האדם אי אפשר לקדם היראה כי אם אין חכמה וכו' ואי אפשר להקדים החכמה כי אם אין יראה וכו' ואכן האמת כן הוא כי אם יתחיל האדם לימודו ועשיות תורתו ומצוותיו ותפילה בלי הקדמת יראת ה'. רק שיסבור כי הוא הראוי לתורה ומצוות כי איש חכם הוא ומיוחס ויש לו מעשים טובים וכדומה. הרי חכמתו מה הוא חשובה כי אדרבה אחר הלימוד יותר יוגדל לבו בקרבו כבר כי למד כך וכך דפים רמב"ם ושולחן ערוך וכדומה. ועוד חפר בה כמה חפירות שחידש בה חדשות כזה וכזה. ותיכף הולך לבקש איש שיוכל להגיד לו את כל לבו ומתפאר עצמו לפניו כך וכך אמרתי וחידשתי. וכשלא ירצה חבירו להודות לו יחפש בכל מיני חיפושים ביום ולילה בכדי לנצח את חבירו ולהראות שאין חבירו נחשב לכלום נגדו. וזה הוא לו סם המות גמור ונתרחק מבוראו במרחק רב. ומה הוא ומה ימי חייו ותורתו ומצוותיו אם הוא רחוק מהקב"ה אלפיים אמה ויותר. ועל כן צריך להקדים יראת ה' לפני תורתו ומצוותיו לומר מי אנכי שאזכה לעמוד לפני מלך עולמים ברוך הוא ולהתדבק בו על ידי תורתו ומצוותיו ואני מלא פשעים וכו' ועל ידי זה מהרהר בתשובה שלימה לפני בוראו באמת ובתמים לקבל עליו מעתה עול תורתו ומצוותיו ומתחיל ללמוד בשבירת לב והכנעה. ואכן שלימות יראה זו לא תבוא כי אם אחר עשית התורה והמצוות. כי קודם להם הרי לבו שלם בקליפין דיליה ולא אתבר ואינו נכנס כלל לשבירת הלב באמת ולהכרת גדולת בוראו. כי מאין יהיה לו זה בלתי התורה והמצוות. ואמנם אחר הלימוד ועשיית המצוות שלא ניתנו רק לשבירת הלב הזה. כי האדם מדבק עצמו בקונו על ידיהם ומבין בגדולת בוראו ביותר ואז בעזר הבורא עליו נעשה לבו נשבר ונכנע באמת ואז בא ממילא לבחינת היראה האמיתית שזכרנו הבאה מרוב ענוה ושפלות. ועל כן שניהם אמת כי קודם החכמה צריך להקדים על כל פנים היראה הקטנה כאשר יוכל להבין קצת בגדולת הבורא ולהיות נכנע לפניו אבל אם אין חכמה אין יראה כי לא ישיג שלימות היראה כי אם אחר החכמה כאמור. ועל כן מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא ראשית חכמה יראת ה', שקודם להחכמה צריך להקדים יראת ה', עשתה ענוה סנדל לעקבה שמיד שבא האדם לבחינת הענוה ממילא יראה מלתא זוטרתי היא לגביה כמדובר.

כ״הועל זה אמר הכתוב (תהלים ל"ד, י') יראו את ה' קדֹשיו כי אין מחסור ליראיו וגו'. כי לכאורה היה ההוה אמינא לומר אשר הקדושים אשר בארץ הנשמרים מכל חטא ועוון מנעוריהם, שוב אין בהם מצות יראת ה' שאין להם לירא מדבר כיון שלא פעלו עולה מימיהם. על כן אמר הכתוב לא כן כי אם יראו את ה' קדושיו שאפילו קדושיו יראו את ה' למען תהיה יראתו על פניהם אף לבלתי תחטאו כנאמר. כי מה יזכה ילוד אשה להקריב אשה לה' מלך גדול ונורא אם לא בחסדי האל. על כן חלילה לגשת אם לא באימה ויראה ורתת וזיע ככל האמור. ולזה אמר כי אין מחסור ליראיו כלומר שאינו חסר מצות היראה לעולם ונוהגת בכל אדם ובכל זמן אף בצדיק גמור מימיו. אדרבה שנוהגת בגדולים יותר מבקטנים כי הללו יראין יראה אמיתית יראת שמו יתברך והללו יראין יראת עצמם שלא יענשו ממרומים בנזקי גופן או נזקי ממונם או עונשי גיהנם. אבל לא את ה' הם יראים לומר כי מי אנכי לגשת עד הלום כנאמר. ועוד יאמר כי אין מחסור ליראיו כלומר כי בחינת היראה הזו שקדושיו יראים מלפניו הוא בלתי הפסק ואינם חסרים לעולם מיראה זו אדרבה היא נתוספת בכל יום ויום יותר, מהכרתו בגדולת בוראו ביותר ולבו נשבר ונכנע ומתפחד ומתירא לפני מי הוא עומד.

כ״ווהנה נודע אשר האדם שזוכה לעבודת בוראו כדבר האמור בלב נשבר ונדכה ביראה ואהבה ושמחה במחשבה דיבור ומעשה. הקב"ה כביכול ברוך הוא וברוך שמו מקבל תענוג ונחת רוח גדול מעבודה זו אחרי שהאדם יודע בנפשו כי אינו ראוי לזה לולי רחמי ה' וחסדיו אשר מעולם על יראיו לזכותם בעבודתו. וה' הטוב יראה ללבב כי מה שהוא בכוחו יעשה ונפשו יודעת מפחיתת ערכו וירא ובוש מלגשת אל העבודה רק שהוא מוכרח לזה מצווי הבורא. וממילא הקב"ה מעורר נגדו כביכול כל שרשי אורות עבודה זו בתורה ותפילה או מצוות ומעשים טובים למעלה למעלה במקום עליון בשיעור קומה. ויאיר לנגדו אור בהיר בשחקים ממקום שורש המצות והיא קיימת לו לעד ולעולמי עולמים. כיון שגרם למעלה בחינת יחוד וזיווג והאיר שם, הרי זה קיים לו לדרי דרין. מה שאין כן העושה מצוה וסובר שהוא ראוי למצוה זו מפני חשיבתו וגדולתו הרי תועבת ה' כל גבה לב וגו' (משלי ט"ז, ה'), ואין הקב"ה מקבל מצוה כזה ואין מאיר נגדו מאור בהיר בשחקים אשר בשבעה הנרות העליונים. אשר על כן אהרן הכהן שהדליק את השבעה הנרות למטה בגודל ענותנותו וצדקתו וכאומרם ז"ל (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א וברש"י) בפסוק (ויקרא ט', ז') קרב אל המזבח וגו' שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת וכו' כי הגיע לבחינת היראה האמיתית שזכרנו. ודאי ודאי שגרם בזה הארת שבעת הנרות העליונים הידועים הרמוזים במראה אשר ראה יהושע הכהן הגדול (זכריה ד' ב') מנורת זהב כלה וגו' ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות וגו'. והאור מאיר שבעתים כאור שבעת הימים בכלל ובפרט כנודע למארי קבלה.

כ״זולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ב, א') בפסוק (תהלים ל"ז, י"ח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה שחבב הקב"ה שנותן של צדיקים וכתבם בתורה כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם וכו'. כי אותן הימים ימי תמימים שעבדו בהן עבודת בוראן יתברך ופעלו בקרב שנים ימי חייהם הארת האורות העליונים יחודי שמותיו יתברך וזיווגי הפרצופים ומאורות שבעת הימים. אשר זה הוא מקור כל הברכות והישועות ושפע האורות לכל העולמות. הנה הם מאירים בזה לארץ ולדרים עליה ברחמים לעד ולעולמי עולמים ועל כן נכתבו ימיהם ושנותיהם בתורה הקדושה שהיא נצחית לנצח נצחים להורות הדבר הזה כי נחלת ימיהם זכורה לעולם אשר זכו בימי חייהם על הארץ להאיר אור שבעת הימים וליחד ולקרב המדות והמראות הנוראות אחד אל אחד להמשיך על ידי זה כל בחינת שפע וברכה ממקור הברכות והחיים כל אחד לפי ערכו ושורש נשמתו לכללות העולמות ופרטיהם ופרטי פרטיהם עד סוף ימי עולם.

כ״חובזה יתבאר מאמר חז"ל שהתחלנו בו על נכון כי לצד שרצה לבאר שהיה אהרן ירא ואמר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי וכו' ולכאורה יתמה ענין יראת אהרן הכהן. כי הלא אהרן קדוש ה' מנעוריו היה, וממה יירא אם לא חטא מעודו. על כן מקדים זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו וגו' וכאמור כי אפילו הקדושים אשר בארץ נמצא בהם בחינת היראה ואדרבה יראו את ה' קדושיו כלומר כי קדושיו את ה' הם יראים מה שאין כן החוטאים אינם יראים כי אם יראת עצמם כנזכר למעלה ועל כן אהרן קדוש ה' נתיירא מאוד לומר אולי עבורו נדחה שבטו מעבודת ה'. כי לצד הכרתו והבנתו בה' קיצר בעבודתו מאוד מאוד. או אפשר לא הודה לו כראוי בכל לבו ובכל נפשו ומאודו על שזכה לעבודתו. או שאר בחינת היראה שזכרנו למעלה כי מי ומי ראוי לעבוד עבודת ה' המחיה ומהוה את כל מלך גדול ונורא אשר כל דארי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא.

כ״טולזה אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגות אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וגו' כי על ידי בחינת היראה הזו שהיה אהרן ירא ועבד עבודתו עבודה תמה באימה ויראה בלב נשבר ונדכה כנזכר. הנה כאשר הדליק הנרות למטה פעל ועשה למעלה אשר אל מול פני המנורה הזה שלמטה יאירו שבעת הנרות העליונים הנזכרים אור שבעת הימים כללות שבעת ימי הבנין שהן הן קיום העולם והעמדתו לדרי דרין והוא בחינת הששה קצוות שהם ששת ימי בראשית עם השביעי להם שבת מלכתא וכולם האירו למאור מקור המים החיים מעין גנים. ומשם ניתן טרף לכל באי עולם ולחם לכל בשר. או אפשר שיכוון הכתוב על בחינת הששה קצוות עם השבת הגדול מקום החירות והיובל הגדול מדת הבינה הידוע לחכמי לב המשפיע אל הששה קצוות הללו. ושמן הטהור מורק על שבעה הנרות ומשם על שבעה קני המנורה להשפיע טובו לבריותיו. ובת שבע הכלה הכלולה מקבלת אור שבעת הנרות בסוד שבעה ושבעה מוצקות לנרות וגו'. ונודע סוד הארת הנ"ר שהוא בחינת שלושה יחודים הנוראים הנוקבים ויורדים בכללות כל העולמות שהם הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהי"ם, הוי"ה ואדנ"י, שמספר כולם נ"ר. וכל אחת מן המדות מקבלת מהארת היחודים הללו וכולם פונים לנר האמצעי שבת מלכתא שכתרה מגיע בשני שלישי תפארת הממוצע בין המדות. ובהעלות אהרן את הנרות הללו למטה האיר והבהיק והופיע בזה אור שבעת הימים שכולם יאירו בבחינת היחוד של הנ"ר וכולם יפנו לגוף המנורה נר האמצעי שהוא תכלית מעשה שמים וארץ. וכל הבריאה לזה היתה להיטיב לעולמו ביום שכולו שבת. שהוא בכללות העולמות בבחינת (ראש השנה ל"א.) שיתא אלפי שנין הוי עלמא סוד ששת הימים המכינים לשבת ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ביום שכולו שבת ואז עיקר שלימות הבריאה שישלם הקב"ה שכר טוב לנשמות הצדיקים להנהותם מתענוגי מראות זיו שכינתו שלא שזפתו עין רואה בגן עדן גינתא. ואכן כי נתחלק בחינה זו לפרטים ופרטי פרטים רבים אין מספר לאלפים ולמאות ולעשרות ולאחדים ליובלים ושמיטות וחדשים ושבועות עד רגע והרגע מתחלק לכמה רגעים כידוע ליודעי בינה. וזה אומרם אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי תיקון אהרן בהעלאת הנרות היה לא לדורו לבד כלומר ימי חייו ושנותיו בפרטות שורשו בהמדות עליונות. כי אם שתהא נחלת ימיו זכורה לעולם שתיקן בכללות העולמות כללות ימי הבנין לאלפי עלמא שבזה נכלל כל העולם כולו וכל הבריאה שאין בחינה זו בקרבנות והבן. והכל על ידי שלימות עשיית מצוותיו בבחינת יראו את ה' קדושיו ככל הנאמר.

ל׳עוד אמרו שם (במדבר רבה ט"ו, ז') דבר אחר וכו' עד ולא אמרתי לך אלא לעלות אותך להעלות נר תמיד. וזה צריך פירוש. ופירושו הוא על פי אומרם ז"ל (מנחות פ"ו:) עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדותה אמר רבא זה נר מערבי שנותנין בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. ונמצא אשר העלאת ישראל בעיני כל העולם הוא הנר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה כו' ובזה העידו כולם כי יש ה' בישראל גדול שמו האל העושה פלא והפלא לעמו ישראל והארכנו בזה במקום אחר. וזה אומרו לעלות אותך להעלות נר תמיד שנר אחד יהיה דולק תמיד והוא הנר מערבי ובזה אני מעלה אותך כנאמר.

ל״אעוד אמרו שם (ט"ו, ח') דבר אחר בהעלותך וגו' זה שאמר הכתוב (תהלים קל"ט, י"ב) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וגו' ולנו אומר בהעלותך למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד אלא לך ותקן לי הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט כו'. כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות אמר לו המלך וכו' למה לא התקנת לי כלום אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך וכן הקב"ה כולו אורה שנאמר (דניאל ב', כ"ב) ונהורא עמיה שרא והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות מה כתיב שם כו' (שמות כ"ה, ל"א) ועשית מנורת זהב טהור כיון שעשו באת שכינה מה כתיב שם (שם מ', ל"ה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, מיד קרא למשה, ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז', פ"ט) מה דבר אליו בהעלותך את הנרות וכו' עד כאן. ומאמר הזה כולו מוקשה מרישא לסיפא. כי בתחילתו שאמר זה שאמר הכתוב גם חושך לא יחשיך וגו' לא סיים בו כלום כי על דבר הקושיא ולנו אומר בהעלותך די בכתוב שמביא אחר כך הקב"ה כולו אורה שנאמר ונהורא עמיה וגו'. ולבסוף אינו מובן כלל כי תוכן דברי המשל שנתבייש אוהבו של מלך מכלי הדיוטות שלו לא נזכר כלל בכתוב וגם זה שהמלך סילק את שלו לא נזכר. גם הכתובים שהביא אינם מסודרים כלל במקום אחד כי ולא יכול משה לבוא וגו' זה הוא סוף פרשת פקודי ופסוק ובבוא משה הוא סוף נשא והוא מחבר את האוהל לאחד ואינו מובן. ואמנם כי הנה לכאורה צריך להבין דבר הכתוב עצמו שמביא בתחילה גם חושך לא יחשיך וגו' שכופל דבר אחד שלוש פעמים חושך לא יחשיך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה.

ל״בוהנראה כי הנה כבר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית) בביאור מקרא כתוב (בראשית א', ט"ז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן וגו'. להבין הדברים לפי פשוטם שלא יהיה כתרתי דסתרי אהדדי בתוך כדי דיבור. והוא כי כמה פעמים מצינו שאף בחינה הקטנה אם במקומה אין גדולה ממנה אז נקראת גדולה כי במקומה גדולה היא שכולם קטנים נגדה. והוא כעין אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ט') בפסוק (בראשית ו', ט') נח איש צדיק תמים היה בדורותיו רבי יהודה אמר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה וכו' לא היה צדיק בשוק סמיא צווחין לעווירא סגי נהור ופירש שם הרב במתנות כהונה פירוש בשוק שכולן סומין לגמרי קורין לעור שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמעם סגי נהור כלומר רואה היטב וזה לפי שהם סומים לגמרי ואין רואה טוב ממנו כך לפי דורו שהיו כולם רשעים הולכי חושך נקרא הוא צדיק תמים כו' עיין שם. נמצא שאף שהוא קטן לפי ערכו מכל מקום בדורו נקרא צדיק תמים סגי נהור. וכן כעין אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו, כי באשר הוא שם במקומו הוא הגדול שבכולם. וכן באור החמה ולבנה הנה הלבנה אף שאורה קטן הוא מכל מקום במקומה בהאירה בחשכת הלילה הרי גדולה למאוד היא ובפרט שהרבה צבאיה שנתן אתה את הכוכבים, והם מאורם קטן הוא, ונגדם מאורה גדול הוא מאוד אך נגד אור השמש קטן הוא, ועל כן אמר את שני המאורות הגדולים כי שניהם גדולים כל אחד במקומו ואך זה נגד זה יקרא אחד מאור הגדול והשני מאור הקטן ועיין שם בביאורנו למעלה. ולפי זה יאמר הכתוב תחילה גם חושך לא יחשיך ממך שאין ח"ו חושך במקומו רק אפילו בעת שאינו מאיר לארץ ולדרים בחשכת הלילה אורה לפניו אבל היינו יכולים לומר שעל כל פנים מובדל אור הלילה מאור היום שאין אורה גדול כמו ביום רק שאין חושך אז מלפניו כמו השוכנים בארץ הנקראים שוכני חושך לזה אמר ולילה כיום יאיר כי אור הלילה שוה לפניו כאור היום באין הפרש והבדל כלל ואף בלילה עת החושך לפניו אורה כמו ביום.

ל״גואולם הנה ידוע אשר אור היום שלפנינו אינו תכלית שלימות האורה. לך ראה מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל הקב"ה וכו' ראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו וכו'. הרי שאור היום עתה אינו אלא אורות מאופל שנגד אופל אור הוא אבל אור עולם שנברא ביום ראשון גנוז באוצר החיים הוא. ונראה שעל כן צונו חז"ל (ברכות י"א:) להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. כי האמת הוא שהמה מעורבים. וביום שכולו אור, מעורב הוא מחשכת הלילה שאינו שלימות האור כמו אור שבעת הימים. וכן בחשכת הלילה אף על פי שהוא כולו חושך מכל מקום מצינו חושך יותר מזה במצרים שלא קמו איש מתחתיו עבור החושך שהיה עב כפול ומכופל. והחושך של הלילה אינו כל כך לפי שהוא מעורב מהארת היום. ועל כן אנו מזכירים שניהם ביום ובלילה להראות כי שניהם אינם בשלימות רק שניהם נגבלים על ידי תערובת השני המעורב בו ושניהם כאחד טובים לפי שיעור שעלה ברצון הבורא יתברך להגבילם בכה ובכה. ועל כן נאמר על מצרים (תהלים ק"ה, כ"ח) שלח חושך ויחשיך כלומר ששלח חושך ויחשיך שיהיה חושך ממש לא חושך המעורב באור יום. או שלח חושך ויחשיך עוד על חשכת לילה בחושך כפול עד שיהיה כולו חושך ולא אור. ועל כן אחרי שאמר הכתוב ולילה כיום יאיר היה ההוה אמינא לומר שאין ח"ו אור לפניו כי אם כאור היום שאנו רואין שמצער הוא ומעורב בחושך ולזה אמר כחשיכה כאורה כי החושך והאור שוין אצלו שכל בחינת החושך הנמצא בעולם לפניו הוא אורה ואין לפניו שום בחינת החושך ח"ו לא מינה ולא מקצתה. וממילא לא מבעיא שאור כאור שבעת הימים לפניו, שגם זה חושך כפול נגד אור פני מלך חיים אור בהיר אור צח ומצוחצח כולו אור שאין שום נקודת חושך שם כי כל החושך הוא אור. והנה אם היה ההוה אמינא לומר כי אור אשר לפניו הוא כעין אור היום שלפנינו המעורב במקצת החושך לא היה הקושיא גדולה כל כך ולנו אתה אומר וכו'. כי מה טוב להוסיף אורה בהאור לבטל מקצת החושך המעורב במקצת. ועל כן מקדים המאמר, זה שאמר הכתוב גם חושך לא יחשיך וגו' עד כחשיכה כאורה שאין שום בחינת החושך שם כי כל בחינת החושך שם הוא אור גדול ואין סברא כלל לומר להוסיף שם אור ובזה תוגדל הקושיא ולנו אתה אומר בהעלותך וגו'. ואומר המשל לאוהבו של מלך כנזכר ומסיים כיון שעשו באת שכינה מה כתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד מיד קרא למשה כי הקריאה היה מיד כי פסוק ולא יכול וגו' הוא בסוף פקודי ותיכף מתחיל ספר ויקרא אל משה כי אחר שבאת שכינה הביאה עמה אור גדול בהיר בשחקים עד אשר לא היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד והוא כדמיון במשל כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו וכו' ותיכף קרא למשה. אך הבושה שנתבייש משה אינו מפורש כאן. רק ממה שאמר לו הקב"ה כביכול בקריאה זו אנו למדין אשר נתבייש משה מכלי הדיוטות שלו כי אמר לו תיכף אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' ומלת מכם לכאורה מיותר (ועיין במפרשי התורה שם). ויבואר על פי אומרם ז"ל (במדבר רבה כ"א, ט"ז,-י') בפסוק (במדבר כ"ח, ב') את קרבני לחמי וגו' אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כל העולם כולו שלי הוא וכו' כל הימים אני מלא, שעלי כתיב (ישעיה מ', י"ב) מי מדד בשעלו מים. ואני על לוגך כתבתי הסך נסך שכר וגו' לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות. בהמה בראתי בעולמי ואין אדם יכול לעמוד במזונותיה ואיזו זו בהמות בהררי אלף וכו' (תהלים נ', י') אלא בשביל הריח שתהיו ערבים ונוחין לפני וכו' עד כאן.

ל״דולזה אחר שמשה לא היה יכול לבוא אל אוהל מועד מהאורות אשר באו עם המלך, קרא לו ואמר לו אדם כי יקריב מכם כלומר כי מכם אני חפץ אף שכל העולם כולו שלי הוא איני חפץ כי אם מכם. וזה אומרו אדם כי יקריב פירוש הגם שהמקריב הוא אדם על הארץ ומה יוכל שוכן בתי חומר לערוך שולחן לפניו יתברך אף על פי כן מכם אני חפץ וזו היא ריח ניחוחי הסך נסך שכר לה' זו שתיה ושביעה וכו' ולזה אף כשיקריב מן הבהמה מן הבקר וגו' והוא רומז על דבר מועט גם בערך האדם כמו בקר אחד וצאן אחד כמו שאמרו חז"ל (שם כ', י"ז) בפסוק (במדבר כ"ב, מ') ויזבח בלק בקר וצאן, בקר וצאן אחת בלבד. וגם בקר וצאן הם הנמצאים ברשותו של אדם ואין צורך לחזור עליהם, ולי כל חיתו יער וזיז שדי (תהלים נ', י'). אף על פי כן תקריבו את קרבנכם, כי בקרבנכם אני חפץ מכל אשר בראתי תחת השמים. ומדברים האלה ניכרין הדברים שמשה נתבייש בראותו האור הגדול ההוא לומר מה אני למלך הוכן להכין למי שכל אלה לו, ולי אין אלא כלי הדיוטות. עד שהוצרך הקב"ה לומר לו כדברים האלה אדם כי יקריב מכם כי מכם אני חפץ. ואמנם עדיין אין אנו יודעין אם סילק המלך את שלו. כי מכאן אינו מוכח רק שנתבייש האוהב, והמלך אמר לו שיקבל עשיותיו באהבה אבל זה שהמלך סילק את שלו לא נזכר כאן. ולזה הביא הפסוק ובבוא משה אל אוהל מועד וגו' שסותר למה שנאמר למעלה ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד ופירשו חז"ל (במדבר רבה י"ד, י"ט) כי שכן עליו הענן אמור מעתה וכו' נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו וכו'. הנך רואה בעיניך אשר מהכתוב הזה מוכח שסילק כביכול הקב"ה את האורות שלו בכדי לדבר עם משה ומה דיבר אליו בהעלותך וגו' כי מאחר שסילקתי את שלי, ובשלך אני חפץ על כן תיכף דבר אל אהרן וגו' להעלות נרותיכם (כי אם לא כן מה ענין סמיכות כתוב הזה בהעלותך אל וישמע את הקול מדבר וגו' אם לא שזה היה מדבר אליו ובזה נכון הכל ולא נצטרך למה שנדחקו המפרשים שם במה שנאמר ולא יכול משה וגו' שמורה על הבושה שראה אור גדול שאין זה פשט הכתוב גם לא היה צריך בעל המאמר להביא הכתוב ובבוא משה רק בהעלותך שקרא לו ואמר לו בהעלותך ולפי הנזכר נכון הכל כי ולא יכול מורה לפי פשוטו שמחמת האור לא היה יכול לבוא ולא מוכח מזה ענין הבושה כלל רק שמתשובת הקב"ה בהקריאה בדבריו דברי חיבה אנו למדין שגם בושה היה שם חוץ ממה שלא היה יכול ליכנס מגודל האורה. ואכן על כל פנים זה ודאי שלא היה יכול לבוא לגודל האור חוץ מן הבושה, ונמצא איך בא משה אחר כך. על כן מביא הכתוב ובבוא משה וגו' שלכאורה הוא מיותר כולו כי מה בא ללמדנו וגם סמיכות פסוק בהעלותך אליו. ומכל אלה נראה שהוא עבור שסילק המלך את שלו ונסתלק הענן ואמר לו בשביל אהבתך בשלך אני חפץ ועל כן בהעלותך את הנרות כנאמר). ואפשר להוסיף קצת על דברי המשל ולבאר בזה דברי הכתוב אחר כך אל מול פני המנורה וגו' כי הנה זה אמת אשר המלך בשביל אהבת אוהבו מסלק שלו ומשתמש בכלי הדיוטות אבל זה יוכל להיות רק לפי שעה להראות חיבת האוהב אבל אחר שעה מה איכפת למלך ולאוהבו שיודלק גם אורות המלך המאירים ומבהיקים מאוד בצד נרות אוהבו ושניהם יאירו יחדיו ואדרבה זה כבוד לאוהבו שנרותיו דולקים בין אורות המלך. ולזה אמר הכתוב בהעלותך את הנרות כאשר כבר תדליק הנרות שלך, אז אל מול פני המנורה שלך, יאירו שבעת הנרות שגם אני אדליק למולך נרותי המאירים למאוד אור שבעת ימי בראשית. או אפשר לומר שאדליק נר אחד והוא אור אחד גדול הכלול משבעה, וזה את שבעת לא שבעה להראות על דבר אחד הכלול משבעה. והכל מורה על אור שבעת הימים שיאיר אל מול פני המנורה של מטה ככל הנזכר.