באר מים חיים, במדבר ט׳:ו׳Be'er Mayim Chaim, Numbers 9:6
א׳ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' ויאמרו וגו' למה נגרע וגו' עד וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל בני ישראל איש איש וגו'. כלומר דבר אליהם תיכף כל פרטי דיניו ולא תאמר אמתין עד עת בוא דברו במועדו ובזמנו, או לשתי שבתות קודם, כמו שהיה בפסח הזה, לא כן. כי זה דבר חדש הוא שלא שמעו אותו עדיין ולזה שואלין ודורשין שלושים יום קודם, שידעו אותו על נכון במשנה הראשונה והשניה כדעת רבנן הנזכרים כנאמר. והנה נראה לבאר פרשה זו לישב מה שיש לדקדק בה. א' מה שאמרו לנפש אדם לכאורה מיותר כי הם לא היו צריכים לשאול כי אם עבור שהם טמאים ואינם יכולים להקריב ומה לי טמאים לנפש אדם או שאר טומאות. ב' אמרם למה נגרע אינו מובן לכאורה כי הלא טמאים הם ועל כן נגרעו. ג' אמרם לבלתי הקריב וגו' בתוך בני ישראל האי בתוך בני ישראל לכאורה מיותר.
1
ב׳ויבואר הכל על פי הדברים אשר שנו רבותינו ז"ל (בפסחים ס"ו.) נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת וכו'. ותמיד גופיה מנלן אמר קרא (במדבר כ"ח, י') עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרבה בשבת וכו'. וכתבו התוספות שם תימה דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש, איש נדחה ואין ציבור נדחין וכו' ובפרק כיצד צולין וכו' משמע דדריש ליה ממשמעות דמועדו, מועדו אפילו בשבת, מועדו אפילו בטומאה וכו', ועל כרחך תנאי הוא וכו' עד כאן. ותניא עוד (שם עמוד ב') אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת דדחו טומאה מנא לן וכו' אמר ר' יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהיה וגו' איש נדחה וכו' אמר לו ר' שמעון בן לקיש וכו' אימא איש נדחה לפסח שני ציבור לית להו תקנתא וכו' אלא אמר ר' שמעון בן לקיש מהכא (שם ה', ב') וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין וכו' אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ואי זה, זה פסח הבא בטומאה. אמר אביי אי הכי וכו' אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין וכו' אלא לעולם מקרא קמא וכו' עד כאן. והנה אם נדרוש ממשמעות דמועדו אפילו בטומאה. אם כן ודאי הסברא נותנת ביותר להיות היחיד מקריב בטומאה מבציבור ועל כל פנים שוין הם. כי עדיין לא נאמר איש איש וגו' שנדרוש איש נדחה ואין ציבור נדחין. ומסברת השכל מן הסתם טפי יש לומר כאשר כל ישראל עושין פסחיהן בציבור בטהרה והוא קרבן ציבור דקביעי ליה זמן אז התירה התורה להיות גם היחיד מובלע ביניהן שלא ליפרש מן הציבור מה שאין כן כשכולם טמאין שאינם יכולים להקריב ואנוסים הם ואונס רחמנא פטריה והאי במועדו ידרוש על היחיד שהוא מותר להתערב עם פסחו עם הטהורים כי זה מסתבר להיות דוחה טומאה. או אף אם נאמר דהאי במועדו קאי בין על היחיד בין על הציבור וכולם מותרים לעשות הפסח בטומאה ועל כל פנים היחיד העושה בין הציבור בתוך שאר ישראל ודאי דוחה טומאה ואכן זה ודאי כי אף אם נלמוד ממועדו שאפילו בטומאה. נוכל לומר שלא כל הטמאין דוחין ואך על כל פנים טמא מת זה ודאי דוחה כי הוא הקל שבכל הטומאות. וכמאמרם יש לך שעה שמצורעין משתלחין וכו' או יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין וכו' וטמא לנפש ודאי הוא הקל מכולן ודוחה הטומאה אם מועדו משמעותו אפילו בטומאה. ואך אם משמעות מועדו אינו לדרוש אפילו בטומאה ואין עוד דיוק כלל לטומאה בפסח שידחה כי איש עדיין לא נכתוב. אך מהא דר' שמעון בן לקיש שלמד מן וישלחו מן המחנה נלמוד שטמא מת ודאי אינו משתלח ודוחה הטומאה. ובזה נבוא בביאור הכתובים ופתח ואמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם דייקא טמאי מת ולא זבים ומצורעים ואף על פי כן ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי אין שוחטין וזורקין על טמא מת. ועל כן,
2