באר שבע י״טBe'er Sheva 19
א׳ביבמות פרק הערל בשמעתא וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעיא רבייה והא תניא מקוה כו' כתב נמוקי יוסף וז"ל והרמב"ן ז"ל מיקל להתיר ברביי' לחוד באיסורין שאין להם עיקר מן התורה כגון חלת חוצה לארץ אלא שאפשר לומר דחלת ח"ל טעמא אחרינא הוא מפני שאין איסורה בכל מקום תדע שלא התירו בשום איסורא דרבנן לבטלו ברוב אלא התם ובההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי"ט ומעתה אין לנו ראיה לבטל אפילו איסורין של ע"א כגון חלב וחמאה וגבינה בפחות מס' ומיהו ענין פתן ובישוליהן כיון שאין איסורן שוה בכל הוא אפשר דבטל חד בתרי כן נראה עיקר בעיני וכן הסכים על ידי מורנו הרב ז"ל וכן הריטב"א עד כאן לשונו.
1
ב׳ואני נפלאתי הפלא ופלא היאך אפשר להעלות על לב דבר זה דחמאה של ע"א אינו בטל חד בתרי ופתן ובישוליהן בטל חד בתרי דזה הוא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי פתן ובישוליהן מצינו בפירוש במשנה שלמה בפרק אין מעמידין שגזרו עליהן חכמי המשנה ומה שאנו נוהגין עכשיו היתר בפתן כתבו הפוסקים דהיינו משום שאנו סומכין על הירושלמי דבפרק כל שעה ופרק אין מעמידין דמשמע מיניה דגזרת הפת לא נתפשטה בכל המקומות ובמנהגא תליא מלתא ואלו חמאה של ע"א לא מצינו לא בגמרא שלנו ולא בירושלמי שגזרו עליה כלל אלא אדרבה רוב הפוסקים המפורסמים קמאי דקמאי ובתראי ז"ל פסקו בהדיא שהיתר גמור הוא לאכלה ומכללם הוא ר"ת שהשיב לר"י שהיתר גמור הוא מכמה ראיות חזקות כמו שכתוב בתשובות מיימוני דשייכי להלכות מ"א ומסיק ועל זה סומכים הצרפתים לאכול החמאה שלהם ומקפידין על האשכנזים שנמנעו מלאכלם לפי שיש בירושלמי סוף פ"ה דמסכת תרומות כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר ע"ש.
2
ג׳וכן כתב בשערי דורא שנוהגין היתר בחמאה ש"ג במדינת שוואבין וכן נוהגים עוד היום שם ובכל גלילות איטליא וא"כ יותר היה ראוי להיות חמאה של ע"א בטל חד בתרי כמו חלת ח"ל דקילא טפי מפני דלא מיבעיא שאין איסורה בכל מקום כמו חלת ח"ל אלא אפילו בשום מקום אינה אסורה מדין הגמרא מפני שלא גזרו עליה כלל רק מקצת הגאונים אסרוה כמ"ש.
3
ד׳הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהמ"א ואפילו גבינות של ע"א אין איסורן בכל מקום כמו חלת ח"ל כמו שכתבו התוס' בפרק אין מעמידין שבהרבה מקומות אוכלין אותם מפני שמעמידין אותם בפרחים וגם גאוני נרבונא התירו אותם במקומם מטעם זה משום דס"ל דהלכה כמ"ד בפרק אין מעמידין הטעם איסור הגבינות של ע"א מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה ולא חיישי לאינך טעמי המפורשים בגמרא ואם כן יש לדמות מן הראוי גבינה של ע"א לחלת ח"ל להיות בטל חד בתרי הואיל שאיסורה ג"כ אין שוה בכל המקומות כמו חלת ח"ל.
4
ה׳והקשה אלי יותר מזה הוא מה שהשוה בישוליהן לפתן שאין איסור שלהן שוה בכל מקום ולפיכך בטל חד מתרי וזה דבר שאסור לשמעו וכ"ש להאמינו שהרי כבר הכריחו התוס' בכמה דוכתי וסה"ת וסמ"ג ושאר פוסקים המפורסמים דאע"ג שהותרה גזירה דפתן מ"מ גזירת בישוליהן לא הותרה בכללה ובו לא נהגו היתר בשום מקום חלילה דשתי גזירות הוו דגזירות איסור פתם היה אחד מי"ח דברים שגזרו תלמידי שמאי והלל וגזירת בישולי ע"א קדמה זמן רב ופשט איסורו בכל ישראל עד שרצה מ"ד בגמרא להביא מן הפסוק דבישוליהן אסור מן התורה ומסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא ע"ש.
5
ו׳אם כן אין שום מקום לדמות בישוליהן לחלת ח"ל ואי אפשר לומר דמה שכתב כיון שאין איסורן שוה בכל היינו פירושו שיש הרבה צדדים להקל דשתי תשובות יש בדבר חדא דא"כ קשה הלא גם גבי חלב וחמאה יש הרבה צדדין להקל יותר מן גבי פתן ובישוליהן ואפ"ה מצריך הוא דוקא ס' ועוד קשה דא"כ אין הנדון דומה לראיה כלל דאלו גבי חלת ח"ל אמר טעמא דבטל חד בתרי משום שאין איסורה בכל מקום ואלו גבי פתן ובישוליהן אמר טעם אחר כיון שיש הרבה צדדים להקל ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריו וישא ברכה.
6
ז׳וגם על תחילת דבריו יש לפקפק טובא שכתב תדע שלא התירו בשום איסורא דרבנן לבטלו ברוב אלא התם כו' אמת הוא שהר"ן כתב כן בפ"ק דביצה גבי עצים שנשרו מן הדקל בי"ט וז"ל אבל איסורא דרבנן מבטלי ליה פירוש לאו בכל איסורי דרבנן אלא בדרבנן כי הא קאמר שאינו אלא טלטול בעלמא ומיקלא קלי איסורא אמסקנא סמיך ומיהו בבכורות אמרינן דתרומת ח"ל מבטלה ברוב והיינו לומר שמותר לערב ולבטל אותה לכתחילה אפילו חד בתרי דהא בהדיא אמרינן התם דרמו חדא דתרומה בתרתי דחולין ומיהו דוקא בכי הא שאין לה עקר בדאורייתא כלל דבחוצה לארץ ליכא מידי שיהא חייב בתרומה דבר תורה וקילא טפי שאינה נוהגת בכל בחוצה לארץ וכדמוכח בהאי פרקא בגמרא אבל בשאר איסורין דרבנן אין לנו עכ"ל.
7
ח׳וכן כתב הרא"ש שם וז"ל והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמיקלא קלי איסורא אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן ואפילו אין מתירין ע"כ.
8
ט׳וכן כתבו הגהות מרדכי בפרק כל הבשר וטעמא וראיה לא הגידו לדבריהם וכתב בית יוסף בטור י"ד סימן צ"ט וז"ל ונראה שטעמא מדאמרינן סתם בתר דשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מיקלא קלי איסוריה ומשמע להו דכי מפליג מעיקרא בין דאורייתא לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה הוא דמבטל בדרבנן ע"כ.
9
י׳וכמדומה לי דאשתמיטתיה לבית יוסף מה שכתב הר"ן זה הטעם עצמו שהוא כתב דאל"כ אי אפשר דהוה שתיק מיניה מלסתייע מיניה אמנם רוב הפוסקים המפורסמים פסקו דמותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה בשנתערב מעצמו כמו שכתב הרשב"א בת"ה הארוך וז"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן בבישולי ע"א וכיוצא בה אם נפלה לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה דגרסינן בפרק קמא די"ט עצים שנשרו מן הדקל וכו' והא קא מבטל איסור לכתחלה וכו' ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו להוסיף על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם בלבד וכמו שאמרנו ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבשולי ע"א וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזירה בלבד ותרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ מערבין אותה לכתחלה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותם ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחלה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת חוצה לארץ הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכן כתב הרמב"ן ורבינו שמשון כתב בפרק ב' דחלה שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתירה לזרים לא נמצאו ג' דינין בביטול האיסורין האחד איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואצ"ל שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר ובטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו איסור של דבריהם שיש עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומה וחלת חוצה לארץ מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחלה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת חוצה לארץ אבל לא בשאר האיסורים ויש לחוש לדבריהם עכ"ל.
10
י״אומכלל דבריו שהעתקתי לפניך אתה למד דס"ל דבישולי ע"א לא בטל חד בתרי אלא צריך דוקא ס' ואפ"ה פסק דמותר להרבות עליו כדי לבטלו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהמ"א אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה ואם בטל הרי זה מותר ואע"פ כן קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל.
11
י״בוכתוב בהגהות מיימוני וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתוך תבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב דמי חלב דרבנן ע"כ.
12
י״גוכן פסק בהגהת אשר"י בשם א"ז בפרק גיד הנשה ובפרק בתרא דע"א דכל דבר שעיקר איסור מדרבנן ולית ביה איסור דאורייתא בטל ברוב בעלמא ולכתחלה נמי מבטלינן ליה וכן פסק בהגהת אשר"י בשם א"ז בפרק כל הבשר לענין בשר עוף בחלב דבטל חד בתרי לכתחלה נמי מבטלינן ליה ואין להקשות על הא"ז וסייעתו היאך אפשר לומר דבשר עוף בחלב סגי ברובא בעלמא וכי פליג הוא על הגמרא שהיא מלאה על כל גדותיה שאפילו איסורי דרבנן צריכין דוקא ס' עד שאפילו הכחל שהוא רק מד"ס דאמר רב נחמן בפרק גיד הנשה כחל בס' וכחל מן המנין כתב הרשב"א ושאר פוסקים שלא הקילו בו בשיעורו להיות מן המנין מפני שאיסורו מדבריהם כמו שכתב הרמב"ם דמשמע מדבריו דבכל איסורי דרבנן לבד משומן ג"ה משערין בס' והאיסור מן המנין דהא ליתא שהרי איסורי סופרים גם הם צריכים ס' ואינן מן המנין וכתב עליו בית יוסף בטור י"ד סוף סימן צ"ט וז"ל וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חלקו בין איסור תורה לאיסורי סופרים בכל עכ"ל.
13
י״דדיש לומר דמה שמצינו דאף באיסורי דרבנן צריכין דוקא ס' היינו דוקא מין שלא במינו דיהיב טעמא שלא חילקו חכמים באיסור דיהיב טעמא לענין שיעור ס' בין שעיקר איסורו אינו אלא מד"ס בין שעיקר איסורו הוא מדאורייתא או שיש לו שורש מן התורה בכל ענין צריכין דוקא ס' אבל מין במינו שלא יהיב טעמא כלל אלא שגזרו מין במינו אטו שלא במינו כמ"ש הרא"ש בסוף פרק גיד הנשה יש לנו לומר בכל דבר שעיקר איסור דידיה מדרבנן ולית ביה איסור דאורייתא כלל אוקמוה אדאורייתא דמדאורייתא כל איסור בטל ברובא בעלמא והא"ז וסייעתו לא אמרו דבשר עוף בחלב וכל כיוצא בזה בטל ברובא בעלמא אלא דוקא כשנתערב מין במינו וכה"ג צריך ליישב דעת הרא"ש שכתב רבינו יונה בשמו בא"ו הארוך לענין אם נמלחו דגים טמאים עם דגים טהורים שפסק כדעת א"ז דאין צריכין ס' דמאחר דציר דגים טמאים דרבנן סגי להו ברובא בעלמא דוק ותשכח ואף שראיתי מי שכתב על פסק א"ז אבל האשר"י כתב פ"ק דביצה דאף באיסור דרבנן צריכין ס' אין אני רואה שום גילוי דעת ממה שכתב הרא"ש פ"ק דביצה דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו דס"ל דאף באיסור דרבנן צריכין דוקא ס' מפני שכל כך שייך לומר דין זה של אין מבטלין איסור לכתחלה על איסור שאני צריך ס' אלא סגי ליה ברובא בעלמא כמו על איסור שצריך דוקא ס' האי כי דיניה והאי כי דיניה שהרי מאי דפריך הגמרא והא אין מבטלין איסור לכתחלה קאי על איסור שהוא בטל ברוב וזה נראה לי ברור:
14
