באר שבע כ׳Be'er Sheva 20
א׳בשבת פרק חבית תנן מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין וכתב הרי"ף הא מילתא אע"ג דהויא לה סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הויא לה להלכה כמחלוקת דברייתא דקאי רב כותיה דמקשינן מההיא דרב בפ"ק דע"א דקאמר מאי אינו נראה אלימא דלא מתחזי והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים וכו' אלמא הכי הלכתא ע"כ.
1
ב׳וכתב שם שלטי הגבורים וז"ל רבינו מיימוני פכ"ג מהלכות שבת והרא"ש והטור א"ח סימן ש"א וסמ"ג לאוין ס"ה כלהו שוין דאינו יכול לשוטחן כלל בחמה ואפילו בביתו שלא כנגד העם דכיון דאיסור שטיחתן לא הוי אלא מפני הרואים שלא יחשדוהו שכבסן בשבת א"כ אין לו תקנה לשוטחן כלל דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.
2
ג׳והשתא קושיא גדולה אני רואה כאן לכל הפוסקים דאזלי בשטת רבינו שהרי הכא משמע מן הגמרא להדיא דאותה ברייתא שאומר בפרק במה בהמה יוצאה דזוג פקוק לבהמה בצוארה מותרת בחצר אע"פ דאסרו לצאת בו בר"ה מפני מראית העין אתיא אליבא דאותו תנא שאומר שוטחן בחמה ולא כנגד העם דס"ל דכל שהוא אסור מפני מראית העין בחדרי חדרים שרי וכן פרש"י שם להדיא וכ"כ בתוספות ובהגהות אשר"י בשם מהרי"ח דאליבא דמאן דפסק דאסור משום מראית העין בחדרי חדרים אסור לדידיה לא תצא בהמה לחצר וזוג פקוק בצוארה והשתא קשה לכלהו רבינו פסק פרק חבית כרב דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אסור ובפרק במה בהמה פסק דשפיר דמי לצאת בהמה לחצר בזוג פקוק וכן הרא"ש פסק פר' חבית כרב והכא פר' במה בהמה פסק להיתר בזוג פקוק לבהמה בחצר ואלו ברשות הרבים פסק דהוי טעם האיסור משום מראית העין ומיימוני פכ"ג מהלכות שבת פסק כרב ובפ"ב מהלכות שבת פסק בזוג פקוק לחצר להיתרא ולדידיה נמי טעם איסור יציאה לר"ה הוי משום מראית העין וכן סמ"ג לאוין ס"ה פסק גבי בגד ששרה לו במים שאסור לשוטחו אפילו שלא כנגד העם ובההוא סימן עצמו פסק להיתר גבי זוג והטור א"ח סימן ש"א ובסימן ש"ה פסק להיתרא גבי זוג פקוק בחצר אע"פ שאסור מפני מראית העין ונוסף הקושיא על הרא"ש שבפרק חבית כתב בהדיא דההוא בריתא דזוג דאתמר בפרק במה בהמה אתיא דלא כרב משמע דלדידן דפסקינן כרב אין הלכה שיוצאת בזוג פקוק בחצר ואילו לעיל פרק במה בהמה משמע מדבריו להדיא דהלכה כההיא בריתא ומכיון דאוקי הגמרא כההיא ברייתא דזוג כפלוגתא דתנאי וכסתם מתני' דחבית דפליג אדרב לא ידעתי טעם נכון ליישב קושיות הללו כי אע"פ דאיסור הולך לחינגא לא הוי אלא מדרבנן ליכא לתרץ הכא כדמתרצי התוספות פ"ה מכתובות דף ס' ופרק ב' דחולין דף מ"א ופ"ק דע"א דף י"ב וגם לית שום אחד מהתירוצי שעושה הר"ן פ"ק די"ט גבי הולכת סולם שיספיק לתרץ קושיא זו ואדרבה לפי דעת הר"ן מפליג הקושיא על כל הפוסקים הללו גבי זוג לפיכך כי ליכא שום איסור בהולכת הזוג עליו כמו שכתבו התוס' פ' במה בהמה ואין האיסור רק מפני הרואים מיהו אמת כי לפי הסמ"ג יש איסור גם משום משוי גבי זוג כמו שכתב איהו להדיא שם דארכבה אתרי רכשי וכבר כתבתי לעיל טעם סמ"ג ואפילו לדידיה א"א לישבו בשום ענין כיון דלעולם הוי בפלוגתא דתנאי ואתיא ההיא ברייתא דלא כרב עכ"ל שלטי הגבורים.
3
ד׳אמר הכותב הריני כמשיב על דברי שלטי הגבורים אע"ג שנתעטף בטלית שאינו שלו שהוא כתב קושיא גדולה אני רואה כו' כאלו למראה עיניו ישפוט ולא קדמו אדם בקושיא גדולה זו והא ליתא שכבר הקשה קושיא גדולה זו אדם קשה כברזל ומנו הרז"ה בעל המאור ז"ל בפרק במה בהמה על הרי"ף וז"ל הא דאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כתבה הרי"ף בפרק חבית שנשברה וקבע הלכתא כותיה ויש להקשות מדבריו על דבריו שהוא כתב בפרק במה בהמה הא דתניא פוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר ונראה מדבריו שם שהיא הלכה והיא פליגא עליה דרב כדאוקימנא בפרקין דהכא כתנאי וכו' ע"כ.
4
ה׳וכל מליציו ונושאי כליו של הרי"ף שהם הרמב"ן והרא"ש והר"ן ושאר מחברים קמאי דקמאי ובתראי ז"ל כבשו פניהם בקרקע ושתקו בזה לבעל המאור ז"ל ואם באולי ישאל השואל דבר שהראשונים לא מצאו בו זכות להרי"ף להצילו מאיש ריבו היאך אנן יתמי דיתמי רוצים להשיב אף אנו נאמר לו אל תתמה על החפץ כי מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו והאמת יורה דרכו.
5
ו׳וקודם כל דבר צריך ליישב קושיא גדולה אחרת בדברי הרא"ש לא ראיתי מי ששת לבו עליה מפני שקושיא זו האחרונה מתרצת קושיא הראשונה שהקשה בעל המאור ז"ל על הרי"ף ועוד קושיא אחרת על הרי"ף גופיה כמו שאפרש בסמוך והילך לשון הרא"ש אחר שכתב דברי הרי"ף ככתבו וכלשונו כמנהגו הוסיף לבאר וז"ל ורבינו נסים גאון ז"ל פסק דאין הלכה כרב והביא ראיה מהא דתנן בפ"ב דחולין הרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין ולאו ראיה היא דלאו אולמיה דהך ברייתא כו' ואין ראיה נמי מהא דתניא בפרק אע"פ נחום איש גליא אמר צנור שעלו בו קשקשים ממעכו בצנעה ברגלו ואינו חושש ופסיק התם הלכתא כנחום דשאני התם דליכא חשדא דאיסורא דאורייתא משום שרואין אותו שעושה כלאחר יד כו' ע"כ.
6
ז׳ועל מה שכתב דאין ראיה נמי מהא דתניא בפרק אע"פ כו' משום דשאני התם דליכא חשדא דאיסורא דאורייתא כו' דמשמע מדבריו דלא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו' אלא דוקא באיסור מלאכה דאורייתא ולא באיסור דרבנן וכן כתבו בהדיא התוספות בפרק אע"פ וז"ל ממעכן ברגליו בצנעה כו' והא דאמרו כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים ע"כ.
7
ח׳וכן כתבו בהדיא ספ"ב דחולין גבי ובשוק לא יעשה כן כו' דמודה רב בההיא דצינור שעלו בו קשקשים כיון דליכא חשדא דאיסור דאורייתא קשה בעיני טובא היאך אפשר לומר כן שהרי בפרק במה אשה פריך הגמרא על רב מהא דתניא פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר ומשני תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין כו' ש"מ בהדיא דאפילו באיסור דרבנן אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו' דאל"כ קשה מאי פריך הגמרא הלא הקושיא מעיקרא ליתא וגם לא הוה משני מידי מדמפרש הגמרא בפרק במה בהמה הטעם שלא תצא לר"ה בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא והא ודאי דאיסור אזיל לחינגא אינו אלא מדרבנן וא"כ נוכל לומר דלא פליגא הך ברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' עליה דרב כיון דליכא חשדא דאיסורא דאורייתא דומיא לצינור שעלו בו קשקשים כו' שכתבו התוס' והרא"ש דמודה ביה רב.
8
ט׳וגם על הרי"ף גופיה קשה קצת קושיא אחרת והיא למה המתין עד הנה בפרק חבית לקבוע הלכתא כוותיה דרב למה לא קבע הלכתא כוותיה דרב בפרק במה אשה גבי הא דמשני הגמרא דהברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' פליגא עליה דרב כמו שכתב שם בעל המאור ז"ל דעתו דלית הלכתא כוותיה דרב ולא נעלם מעיני מה שיש לומר בישוב קושיא זו דאלימא ליה סתם משנה דהכא בפרק חבית לקבוע דבריו עליה אמנם יותר נכון בעיני ליישב קושיא זו עם כל הקושיות הנזכרים בתרוץ אחר מרווח יותר והוא משום דסבר הרי"ף דהא דאוקימנא בפרק במה אשה כתנאי והברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' פליגא עליה דרב בדרך דחויא בעלמא משני הכי לפי מאי דקס"ד דמקשן דאין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דאפי' באיסור דרבנן אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו' אבל לפי האמת ליתא דלא פליגא הברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' עליה דרב כי רב לא אמר כן אלא דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ולמד זה מדלא אשכחן פלוגתא דתנאי דרבי אליעזר ור"ש אוסרין גבי פוקק לה זוג בצוארה כו' אלא דוקא גבי איסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ש"מ דמודו רבי אליעזר ור"ש גבי פוקק לה זוג בצוארה כו' כיון שאינו איסור דאורייתא וכיון דרב ס"ל כרבי אליעזר ור"ש הלכך יש לנו לומר לקושטא דמילתא דמודה רב גבי פוקק לה זוג בצוארה כו' ואפילו את"ל דלקושטא דמילתא משני הגמרא בפרק במה אשה כתנאי והברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' פליגא עליה דרב אפ"ה לא חש הרי"ף להך אוקימתא והוא מפרש מסברא דנפשיה דהברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' לא פליגא עליה דרב דלמעט במחלוקת עדיף טפי והיינו דאיכא למימר דלא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו' אלא דוקא באיסור מלאכה דאורייתא ולא באיסור מלאכה דרבנן כמו שפירשו התוס' והרא"ש.
9
י׳וכדי שלא תתמה היאך שייך שלא יחוש הרי"ף לאוקימתא דגמרא ויפרש מסברא דנפשיה פירוש אחר אתן לך דמיון דומה מכל צד בנדון זה גופיה שהרי בירושלמי בפרק בתרא דכלאים קאמר בהדיא דהמשנה דבפ"ב דחולין דקתני אין שוחטין בגומא אבל עושה אדם גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן וכו' פליגא עליה דרב וכמ"ש רבינו נסים גאון ואפ"ה לא חש הרי"ף וכל הפוסקים העומדים בשטתו דהלכתא כוותיה דרב להך אוקימתא דירושלמי ופסקו במתניתין דחולין והיינו משום שהרי"ף וסייעתו מפרשים מסברא דנפשייהו דלא פליגא המשנה על רב דשאני התם דהרואה אומר לנקר חצירו הוא צריך וליכא חשדא כלל כמו שפירשו התוספות והרא"ש ואפילו את"ל שהרי"ף גופיה סבר שהאמת הוא עם האוקימתא דגמרא בפרק במה אשה דפליגא הברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' עליה דרב משום דקים לה דרב גופיה ס"ל דאפילו באיסור דרבנן אמרינן כל מה שאסרו חכמים כו' אפ"ה שפיר פסק הרי"ף כמו הברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' משום דלא פסק הרי"ף בפרק חבית הלכתא כוותיה דרב אלא דוקא באיסור מלאכה דאורייתא דומיא לנדון של סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא שקבע הרי"ף דבריו עליה דהיינו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וגם הראיה שהביא הרי"ף מדמקשינן מה היא דרב בפ"ק דע"א דקאמר מאי אינו נראה כו' היינו נמי איסור דאורייתא אבל מאיסור דרבנן לא מיירי כלל ועיקר והבו דלא לוסיף עליה דבשל סופרים הלך אחר המיקל ומזה הטעם לא קבע הרי"ף הלכתא כוותיה דרב בפרק במה אשה גבי הא דמשני הגמרא כתנאי דהברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כו' פליגא עליה דרב משום דהרי"ף סבר דבזה לית הלכתא כרב מהטעם שפירשתי דבשל סופרים הלך אחר המיקל וזו היא סברת כל הפוסקים דאזלי בשיטת הרי"ף ובזה נסתלקה קושית בעל המאור ז"ל מעל הרי"ף וכל הפוסקים העומדים בשטתו ועוד כתב בעל המאור ז"ל ולדידן סתם מתניתין עדיף דתנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ואע"ג דבמסכת ע"א מקשינן ומפרקינן אליבא דרב לא חיישינן לה וכמה וכמה יש לנו כיוצא בה בגמרא כדמקשינן ומפרקינן בגמ' בפרק יציאות השבת אליבא דריב"ל דאמר כיון שהגיע תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל וקי"ל דלית הלכתא כוותיה כו' ע"כ.
10
י״אואני תמיה טובא עליו היאך בא להתיר קשר של קיימא שהוא מוסכם ומקובל מפי גמרא ערוכה והגאונים ז"ל דכל היכא דהקשה ומתרץ או שקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא או אמורא הלכתא כוותיה כי ההיא דאמרינן במסכת שבת מדקא מתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה הלכתא כוותיה ואפילו באיסור חמור של אשת איש סמכו ראשונים על כך כי ההיא דגרסינן בפרק הזורק גט רבי אליעזר אומר אם לאלתר יצא אינו גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט וכתב הרי"ף ור"ח ז"ל מדקא מפרשי אמוראי דברי ר"א שמע מינה הלכתא כוותיה וכן כתבו התוספות בע"א פרק השוכר את הפועל בדבור המתחיל ורבא אמר הא מני ר"מ היא כו' וז"ל מדקא פריך גמרא ממילתיה דחזקיה ש"מ דהלכה כמותו כו' וכן כתבו בפרק מי שמתו ובשאר דוכתי טובא מה שהביא ראיה לדבריו מפרק יציאות השבת לאו ראיה היא מפני שכבר הרגישו בזה התוספות והרא"ש בפ"ק ותירצו בטוב טעם ודעת וז"ל וא"ת כיון דלא פסקינן כריב"ל אם כן נוקמא למתניתין במנחה קטנה אבל בגדולה יהא מותר להתחיל אפילו בסעודה גדולה דלא מוקמינן במתניתין במנחה גדולה ובסעודה גדולה אלא משום שלא תקשה לריב"ל ואנו לא ס"ל כוותיה וי"ל דנהי דלא קי"ל כוותיה בהא דאסור לטעום כלום קודם שיתפלל אלא מותר לאכול פירות בהא מיהא קי"ל כוותיה שאם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה שמפסיק מדלא משני לא קי"ל כריב"ל עכ"ל.
11
י״בובזה נתקיימו דברי הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והטור כהוגן וכשורה כהלכה למשה מסיני מסורה והאל יכפיל שכר טרחנו אשר טרחנו לדונם לזכות וידין אותנו לכף זכות:
12
