באר שבע ל״וBe'er Sheva 36
א׳נשאלתי ע"א שביקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה בפתחו ואיכא למיחש משום איבה ושירע משום זה לישראל אם לא יתנה לו אם הרשות נתונה ביד ישראל למסור לו מזוזה או לא. וזהו תשובתי.
1
ב׳לכאורה נראה שמותר אפילו במקום דליכא למיחש משום איבה מהא דגרסינן בירושלמי דמסכת פיאה ארטבן שלח לרבינו הקדוש חדא מרגלא א"ל שלח לי מלה טבא דכותה שלח ליה חדא מזוזה א"ל אנא שלחית לך מילתא דלית בה טימי ואת שלחית לי מילתא דטבא טולר חד א"ל חפצי וחפצך לא ישוו בה ולא עוד אלא דאת שלחת לי דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מילתא דאת דמיך והיא מנטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וגו' ע"כ.
2
ג׳ומתוך סידור הדברים משמע שארטבן היה ע"א ואפ"ה שלח לו רבינו הקדוש מזוזה אף על פי שלא בקש ממנו מעולם שישלח אליו מזוזה.
3
ד׳ומיהו אפשר לדחות ולומר דרבינו הקדוש היה מכוין לאחשובינהו לישראל בעיניו המאמינים ביחוד השם כדי להמשיך לבו להאמין ביחוד השם ויגייר עצמו ולכן שלח לו מזוזה שנזכר בה יחוד השם דכן מצינו נמי בהדיא בפ"ק דע"א גבי אונקלוס בר קלוניקוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה כו' עד כי נקטין ליה ואזלי חזא מזוזה דמנחא אפיתחא אותיב ידיה עליה אחיך אמרי ליה אמאי קא מחייכת אמר להו מנהגו של עולם מלך יושב מבפנים ועבדיו מבחוץ משמרים אותו אבל הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר ה' ישמר צאתך ובואך וגו' איגיירו כולהו ותו לא שדר אבתריה כו'. הרי קמן מבואר שמשכינהו דאיגיירי כולהו על ידי מזוזה.
4
ה׳ועוד אפשר לומר דרבינו הקדוש ידע בארטבן דלא פלח לע"א משום הכי שלח לו מזוזה כדאשכחן בע"א פרק השוכר את הפועל רב יהודא שדר ליה קרבנא לאבדרכן ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"א רבא שדר ליה קרבנא לבר שישך ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"א כו' אבל לסתם ע"א אסור למסור לו מזוזה.
5
ו׳וראיה מוכרחת לדבר נראה לי מהא דגרסינן בסוף פרק השואל תנו רבנן המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ובע"א נוטלה בידו ויוצא כו' והא ודאי דהא דקאמר ובע"א נוטלה בידו ויוצא לא נצרכה אלא לאשמעינן דבע"א חייב ליטול בידו המזוזה ויוצא ואינו רשאי להניחה שם דאל"כ קשה פשיטא וטעמא דמלתא הוא משום שכתב הרא"ש ז"ל בסוף הלכות מזוזה דאף על פי שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ה' שומרך וגו' מלך בשר ודם מבפנים כו' עד ועל כן נתינתה בטפח החיצון שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה מ"מ לא יהא כוונת המקיימה כדי לשמור הבית שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמיע לשמירה אלא יכוין לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עליה מפני שיש במזוזה יחודו של הקב"ה ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקב"ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא וממילא נמשך שתשמור הבית וכה"ג כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מזוזה על אלו שכותבין במזוזה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם ע"כ.
6
ז׳ולפי שהע"א בודאי אינו מכוין עם המזוזה רק משום שמירת הבית כאילו הוא קמיע של הניית עצמו שהרי הוא אינו מאמין ביחודו של הקב"ה הלכך אמרו ובע"א נוטלה בידו ויוצא.
7
ח׳ומעתה זכינו בדין מקל וחומר ומה אם המזוזה קבועה כבר בבית של ע"א אמרו נוטלה בידו ויוצא שאינו רשאי להניחה שם כל שכן שאין למסור מזוזה לע"א לכתחלה לקובעה בפתחו.
8
ט׳ולא נעלם מעיני מה שפירש בעל נימוקי יוסף בהלכות קטנות וז"ל ובע"א נוטלה וכו' לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל ע"א להשכירו לישראלים ע"כ.
9
י׳אין אני רואה מדבריו סתירה לדברי דפשטא דלישנא דגמרא משמע כדברי ולכן כתבוהו הפוסקים סתם ולא אישתמיט חד מנייהו לכתוב דהא דאמרו ובע"א נוטלה בידו לאו חיובא אלא רשות הוא.
10
י״אומיהו נ"ל דמותר למכור לע"א מזוזה במקום דאיכא למיחש משום איבה ושירע משום זה לישראל לפי שמצינו הרבה דברים שהתירו משום איבה כדאיתא בפ"ק דע"א ההוא מין דשדר ליה דינרא לר"י נשיאה ביום אידו אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה לע"א לא אשקליה הויא לי איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור לפניו כלאחר יד ופרש"י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישגיח ע"כ.
11
י״בהרי קמן מבואר כי לולא ריש לקיש המציא לו תחבולה היה שוקל להחזיק בו משום איבה אע"ג דאזיל ומודה לע"א ותו אשכחן בפרק אין מעמידין דשרי משום איבה שיהודית מילדת ע"א בשכר ואפילו בשבת היה מותר לולא כי מצי לאשתמוטי דיכלא למימר דידן דמינטרי שבתא מחללין עלייהו דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללין וכן פסק הרב רמ"א ז"ל בהגהתו לש"ע בי"ד סימן רצ"א. ואולי טעמו ונימוקו הוא כמו שכתבתי:
12
י״גנאם יששכר בער איילנבורג:
13
