באר שבע ל״טBe'er Sheva 39
א׳קנקן חדש מלא ישן שפתו שפת פרח שושן. אגודת אותיותיך העליונות היקרים המסולאים בפז מקרב מחניך קדוש האירו אל עבר פני וראיתי השאלה חצבה עמודיה שבעה שהציע מכ"ת לפני.
1
ב׳והנה אף כי אין זה חק סדרי להשיב על טענת ריב ממון בלתי שמוע בין אחים אף כאשר יבא השואל לדרוש דבר תורה לבד ומראה פנים כי תורה היא וללמוד הוא צריך ומציע לפני השאלה בלשון ראובן ושמעון אפ"ה באשר לא נעלם ממני תחבולת בעלי הריב אשר מסתירים עצה וגנבי גנובי לשאול בלשון ראובן ושמעון דרך ערמה על דרך הגבעונים שאמרו מארץ רחוקה באנו כי יודעים המה שלא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך אם כן או שיכתוב לו דעתו בלא פסק כל זמן שלא שמע דברי שניהם כדי שלא יעשה עצמו כעורכי הדיינין כדאמר רבי יוחנן בפרק נערה ורב נחמן בפרק הכותב וכמו שכתב מהר"ם בתשובה וששאלתם על הדינים אין לי להשיב כי אם לדיינים שלא אעשה עצמי כעורכי הדיינין וכו' ואחריו נמשכו כל הבאים אחריו קמאי ובתראי ז"ל כמ"ש ריב"ש בריש סי' קע"ט ומהרא"י בפסקיו סימן רס"ז ומהר"ל אבן חביב ז"ל בריש סי' כ"ט וכאלה רבים.
2
ג׳מכל מקום יען כי יודע אני שמכ"ת לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שכל מעשיו לשם שמים על כן לא אמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידי לעשות ת"ל ואשיב על שאלתו אחת לאחת למצוא חשבון על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ככתבו וכלשונו בלי תוספת וגרעון אות אחת כי דינא הכי כדאיתא בירושלמי א"ר סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וגו'.
3
ד׳וזה יצא ראשונה וז"ל: אם נשאו בנות בחיי אביהן ויש עוד בנות להנשא אחר מיתת אביהן ואין בן שיורש את אביו רק הבנות יורשות והבנות קטנות אומרות נקח גם אנחנו מירושת אבינו נדוניא והוצאות ומזונות כ"כ כמו שנתן אבינו לבת הנשאת בחייו והשאר נחלוק בשוה יורני מורנו נא הדין עם מי: עכ"ל השאלה הראשונה.
4
ה׳תשובה זו היא שאלת חכם שהיא חצי תשובה כנודע כי מתוך ריסי דבריך ניכר שלא נעלמה מעיניך התשובה שדברי הבנות קטנות בודאי מילי דקטנותא נינהו שאין בהם ממש כי זאת הטענה בעצמה בדמותה ובצלמה ממש בלי תוספת וגרעון של הבנות קטנות הנז' כבר יצא לאור משפטה באר היטב שאין בה ממש כלל במשנה שלמה בסוף פרק יש נוחלין דקתני הניח בנות גדולות וקטנות נשאן גדולות ישאו קטנות ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם וכו' ופרשב"ם הניח בנות גדולות וקטנות ולא בנים נשאו גדולות לאחר מיתת אביהן מתפיסת הבית קודם חלוקה ישאו גם הקטנות כמו כן מתפיסת הבית קודם חלוקה אבל נשאו גדולות בחיי אביהן ואמרו הקטנות לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו אין שומעין להם אלא מה שנתן להן אביהם נתן וכו' ע"כ.
5
ו׳ובנ"י בשם הריטב"א הוסיף נופך משלו ופירש ואף על פי שבשעה שהיה נותן להם האב היה אומר שדעתו לתת כיוצא בו לאחרים אין אומרים שע"מ כן נתן להם אביהם ע"כ. וזאת המשנה כתבוה כל הפוסקים לפסק הלכה ואי אפשר ששום אדם בעולם יחלוק עליה. ותו לא מידי:
6
ז׳שאלה שניה וז"ל.
7
ח׳שני אחים נשתתפו יחד ועשו תנאי ביניהם שכל ההוצאות בלתי מסודרות כל אחד יוציא מחלקו ולא מתפיסת הבית אם מחלות ח"ו ומלמדי תינוקות אשר השכיר אחד מהאחים והשותפים עבור בניו והוציא מתפיסת הבית יורני מורנו נא אם הבנים של האחים השותפים צריכים להיטיב זה לזה על דבר אלו ההוצאות אם נקראים אלו ההוצאות הוצאות בלתי מסודרות כי הבן טוען ואומר מזלא דידיה גרם ולא עוד מעולם לא עשו חשבונות וזכרון מההוצאות שנעשו כי הכל היה מתפיסת הבית ולולא האח השני לא היה רוצה שיצאו מתפיסת הבית היה לו לפצות פה ולומר לאחיו אלו ההוצאות כתוב לחשבונך ומדשתק שתיקה כהודאה דמיא עכ"ל השאלה השניה: תשובה, נראה לי שדין זה פשוט יותר מביעתא בכותחא דהוצאות חולאים אינם נקראים הוצאות בלתי מסודרות ולא עלה זה על דעתם ולא על מחשבתם כלל ועיקר וזה מכח שני טעמים נכונים דלית נגר ובר נגר דיפרקינהו ועם היות שיודע אני שאיני נביא ולא בן נביא ולא חכם דעדיף מנביא מ"מ מזקנים אתבונן הלא המה הפוסקים אבות העולם שכתבו בכל תנאי שבעולם שאדם מתנה עם חבירו שאינו מפורש יפה באר היטב כנגד הדין שאז יש לחקור ולחפש כל טצדקי שבעולם לפרש לשון התנאי באופן שלא יהיה כנגד הדין משום דאנו אומרים אלמלא היה כוונתו של בעל התנאי להתנות כנגד הדין לא ה"ל לסתום אלא לפרש בהדיא כנודע לכל יודע ספר אפילו למתחיל מן המתחילים ולפיכך כיון שהדין פשוט מפי גמרא ערוכה ברור מללו דהוצאות חולאים הרי הן כמזונות שיוצאים מתפיסת השותפות כמו שאבאר בסמוך הלכך כיון שהאחים השותפים היו נזונים ביחד מתפיסת השותפות בודאי לא עלה על דעתם באמרם הוצאות בלתי מסודרות כגון הוצאות חולאים דא"כ ה"ל לפרש בהדיא מאחר שהוא כנגד הדין כמו שיתבאר לפנים דכשם שהמזונות גופייהו אינם נקראים הוצאות בלתי מסודרות הכי נמי הוצאות חולאים אינם נקראים הוצאות בלתי מסודרות כיון דהוצאות חולאים נכללים במזונות וגדולה מזאת פסק הרשב"א בתשובה והביאו רבינו ירוחם ז"ל בספר מישרים כ"ג חלק עשירי דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי אפ"ה אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל מאחר שהוא כנגד הדין דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד ואף על גב דקני מיניה נלך אחר הכוונה והביא ראיה מן המשנה שלמה דקידושין בפרק האומר דקתני האומר על מנת שאראך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויראה לה ואם הראה לה על השלחן אינה מקודשת וכן האומר על מנת שאראך בית כור עפר כו' משום דלא נתכוונה זאת האשה אלא להראות משלו וכן במתנת ש"מ שאם עמד חוזר וכו' וכתב שכן פסקו שמה החדושין וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק בשלחן ערוך בחשן המשפט בסוף סימן ס"א.
8
ט׳הרי קמן מבואר דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין אף על פי שכפי הלשון הכתוב בתנאי הוא תנאי מפורש יפה באר היטב כנגד הדין וכעין זה פסק הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ח סימן י"ג והביאו הטור ח"מ בסימן פ"א דאף על פי שכתוב תנאי בשטר שירד המלוה מעצמו לנכסי לוה בלא שומת ב"ד ובלי הכרזה כו' דלאו כל כמיניה דמלוה לירד לנכסי לוה אלא בכח ב"ד מאחר שהוא כנגד הדין דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ויש לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין כגון שלא מצא המלוה וכ' אם כן כ"ש בנדון דידן דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין מאחר שאינו מפורש יפה באר היטב שהוא כנגד הדין דהא אפשר לפרש הלשון הוצאות בלתי מסודרים על שאר הוצאות מכמה פנים שונים ולא על הוצאות חולאים זהו טעם אחד.
9
י׳תניינא הוא זה הואיל ואפשר לפרש ולומר שכוונתם באומרות הוצאות בלתי מסודרות היה על שאר הוצאות מכמה פנים שונות ולא על הוצאו' חולאים א"כ מידי ספק לא יצא וכלל גדול יש בידינו בכל לשון מסופק אפילו בשטר גמור דיד בעל השטר על התחתונה היכא שאין השטר בטל בו לגמרי משום דהמע"ה כדתנן בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרין זוזין וכו' הלכך אי אפשר לנו להוציא ממון מחזקתו מספק לבדות מלבנו ולומר שכוונתם היה בודאי גם על הוצאות חולאים כי אין אלו אלא דברי נביאות.
10
י״אעל כן נ"ל לדון בזה שחזר הדין לסיני ואוקמינהו אדינא דהוצאות חולאים יהיו מתפיסת השותפות כדתנן בפרק מי שמת האחין השותפין שחלה אחד מהם ונתרפא נתרפא לעצמו ובגמרא שלח רבין משמיה דרבי אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע היכי דמי בפשיעה כדרבי חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים כו' וכתבו התוס' והרא"ש והרמב"ן ונמקי יוסף תוספתא ארשב"ג ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע וטעמא משום דרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות שהן מתפיסת הבית כדאמרינן בכתובות גבי אלמנה.
11
י״בואף על גב שכתב רבינו ירוחם ז"ל בספר מישרים בנתיב כ"ז חלק א' בשם הרשב"א דלא אמרינן כשחלה באונס מתרפא מן האמצע אלא דוקא כשהוא לבדו מתעסק באותה אומנות ושאר השותפים בטלים ונוטלים חלק בריוח אבל שני שותפים שמתעסקים בשותפות באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפילו באונס מתרפא משל עצמו וכן כתב הטור ח"מ בסימן קע"ז בשם רבי יוסף הלוי.
12
י״גובנדון דידן היו האחים שותפים מתעסקים ביחד זה כמו זה בכל מכל כל אפ"ה נראה לי לדון דהוצאות חולאים יהיו מתפיסת השותפות כי לא איירי רבינו ירוחם והטור אלא דוקא כשאינם נזונים מתפיסת השותפות אבל כשהיו נזונים מתפיסת השותפות וחלה באונס כמו בנדון דידן כל אפי שוה דרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות וחילוק זה מוכרח בדעת הטור שסתם וכתב דברי רבי יוסף הלוי הנ"ל וכתב אח"כ תשובות הרא"ש דגבי שותפין רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות שהן מתפיסת השותפות בלי דעת חולקת וז"ל: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו שותפין ונשבה ראובן ופדאהו שמעון ומתו ראובן ושמעון ובאו נשיהם לחלוק ותובעת אלמנת שמעון כשיעור פדיון ראובן שנטל מן האמצע והשיבה אלמנת ראובן בעלה פדאוהו מהאמצע וחיה אח"כ כמה שנים ולא תבעו ועוד כשנשבה הלך בעסק השותפות וראוי לפדותו מן האמצע.
13
י״דתשובה יראה לי כדברי אלמנת שמעון כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרינן שהיא כמו מזונות אבל אונס תפיסה ושביה אין זה כמו מזונות ושותף אינו חייב באחריות חבירו דשותפין הן שומרי שכר זה לזה בעסק הממון אבל בעסק שמירת גופו כל אחד שמירת גופו עליו ואין חייב בשמירת חבירו ואף על פי שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה ע"כ.
14
ט״ווכן כתב הטור ח"מ בסוף סי' קע"ו בשם תשובות הרא"ש וז"ל ועל הרפואה שאומרת אלמנת ראובן שהוציאה אלמנת שמעון ברפואת בעלה רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות ובדין הוציאה אותה ע"כ.
15
ט״זואם לא תחלק הכי כדפירשתי הרי דברי הטור סותרין זה את זה וכן פירש בהדיא בית יוסף חילוק זה ופשוט הוא.
16
י״זאחר שכתבתי זה באו לידי שאלות ותשובות של הרב המובהק מהר"ל אבן חביב ז"ל ויגעתי ומצאתי בסי' ל"ו שפסק גם הוא כה"ג ממש מכח הני תרי טעמים שפירשנו ושמחתי כמוצא שלל רב ונתתי שבח לצורי שכוונתי לדעת הגדולים וז"ל בביאור אם יש זכות לאלמנה לענין פרעון כתובתה מצד שטר הכתובה שכתוב בה להתפרעא בחיי ובמותא או לא.
17
י״חבדבר הזה לא הייתי צריך לכתוב כלל כי לעניות דעתי הוא פשוט מאד שאין לה זכות מצד זה ועכ"ז אמרתי אזכרנו לתשלום ביאור הדין מפורסם לכל הוא כי כל תנאי שהוא כנגד הדין ראוי שיבא מפורש הרבה מאד בלשון השטר ובאופן שיובן שכך קבלו עליהם המתנים ואם אפשר לפרש הלשון באופן שלא יהיה כנגד הדין שראוי ומחויב לפרש הלשון באופן שלא יהיה כנגד הדין וכ"ש אם הפירוש הוא כנגד הדין הוא לזכות בעל השטר דאיכא תרתי לגריעותא האחד שהוא כנגד הדין ועוד דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה.
18
י״טוא"כ בנדון שלפנינו אם נאמר שפירוש בחיי ובמותא ר"ל בחיי הבעל כל זמן שהאשה תרצה לגבות כתובתה אפילו קודם גירושין הוא כנגד הדין דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים ובזכות האשה שהיא בעלת השטר ומנין לנו לפרש כן שאם כוונת המתנים כן היתה יותר מבואר היה להם לכתוב והראוי א"כ לפרש הלשון מסכים עם הדין שפירושו לכשתתגרש כו' וכבר כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דין י"ג על הכותבין בשטר שירד מלוה מעצמו לנכסי לוה בלא שומת ב"ד ובלי הכרזה דלאו כל כמיניה כו' כמו שהבאתי לעיל.
19
כ׳ואין ספק דאשתמיטתיה להרב המובהק מהר"ל אבן חביב ז"ל דברי הרשב"א בתשובה שכתבה רבינו ירוחם ז"ל בספר מישרים שהבאתי לעיל דאל"כ אי אפשר דהוה שתיק מיניה להביא סיוע לדבריו טפי ממה שמביא סיוע לדבריו מתשובות הרא"ש מאחר דהרשב"א מיירי בדין זה בעצמו ועדיפא מיניה דהוא פסק דאף על פי שכתוב בהדיא תנאי בכתובה שתגבה בין בחייו ואפילו בשלום אפ"ה אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל.
20
כ״אאכן לענין הוצאות מלמדי תינוקות לית דין ולית דיין שיחייב להשותף שלא היו לו תינוקות כלל ללמוד אצל המלמד תינוקות ששכר חבירו השותף שיסייע לו לפרוע שכירות המלמד תינוקות מתפיסת השותפות כי זה לא היה ולא נברא ולא עלה ולא יעלה על דעת שום תנא ואמורא או פוסק בעולם דהא אפילו רפואה שאין לה קצבה גמגם בה הרמב"ן וסייעתו הנלוים אליו אם יש לדמות שותפין לאלמנה לענין זה משום דאיכא לאיפלוגי בינייהו בטעמא ולולא דקי"ל בכתובות כרשב"ג דאמר שחייב הבעל ברפואה שאין לה קצבה לאשתו ורשב"ג אזיל לטעמיה בהא משמע דבהא נמי הלכתא כוותיה לא היה פוסק כוותיה לענין רפואה שאין לה קצבה גבי שותפין אם כן הבו דלא לוסיף עליה.
21
כ״בלכן נראה לי שהבנים של האח השני אינם צריכים להיטיב על דבר אלו ההוצאות של מלמדי תינוקות שהוציא האח אחד מתפיסת השותפות כיון שלא למדו הבנים של האח השני אצל המלמד תינוקות ששכר האח אחר וכל משכיל יגזר אומר ויקיים דין זה חיש קל מהרה בקל וחומר מהוצאות פדיון השותף שנשבה ופדאהו חבירו השותף מהאמצע שפסק הרא"ש שינכה אח"כ שיעור הפדיון מחלקו אף על גב שכשנשבה הלך בעסק השותפות מטעם דאין זה כמזונות כמו שנתבאר.
22
כ״גומה שטען הבן מעולם לא עשו חשבונות וזכרון מההוצאות שנעשו כו' ומדשתק שתיקה כהודאה דמיא. טענה ריקנית היא כדכתב הרא"ש בהדיא בתשובה שהבאתי לעיל שכתב ואף על פי שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כו' ולפי שהגמרא היה לפניו כשלחן ערוך הלכך לא היה חושש להביא ראיה וחזוק לדבריו.
23
כ״דולע"ד נראה להביא ראיה מבוארת ומבוררת מהא דאיתא בסוף פרק הנושא בעל חוב גובה שלא בהזכרה כו' וגדולה מזו אמרינן בפרק יש נוחלין דאפילו אם כתב הלוה כל נכסיו לבניו וכתב למלוה קרקע כל שהו ושתק לא איבד בזה את זכותו דלא אמרינן הכי אלא בכתובה וכן כתב הטור ח"מ בהדיא בשם הרא"ש בסימן ס"א ובריש סימן צ"ח ובסימן קי"א. וזה אין צריך לפנים:
24
כ״השאלה שלישית וז"ל ראובן ושמעון אחים מתו שניהם ובן שמעון הוציא כתיבת יד דודו ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה יותר מן השותפות שהיה ביניהם והכתיבת יד הוא כמו עשר שנים שנעשה ובן ראובן טוען אלמלי אבי היה חייב היה מספר לי איזה דבר כמו שאני יודע כל העסק שהיה ביניהם עד שוה פרוטה וזה לא נזכר מעולם ועוד היה מזכירו בערכים שנעשו זה ארבעה שנים שכולם נעשו על ידי ולזה בן ראובן רוצה להיות נפטר בשבועה שלא פקדני אבא מכ"ש שהוא כתיבת יד בלא עדים ויכול לטעון פרעתי ע"כ השאלה השלישית.
25
כ״ותשובה לית דין צריך בושש שהדין עם בן ראובן ופטור לגמרי אפילו בלא שבועה שלא פקדני אבא ואין עליו אלא חרם סתם מהא דתנן בפרק גט פשוט הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין ובגמרא בעא מיניה רבא בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כלומר נתקיים כתב ידו בב"ד מאי אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין וכתבו הרי"ף והרא"ש מאי טעמא דכמלוה בעדים על פה דמי אי קא מודה דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין ואי קא טעין דפרע משתבע שבועת היסת ומיפטר וכו' וכן פסק הרא"ש ז"ל בפ"ב דכתובות ובתשובותיו כלל ס"ז ונתן טעם לשבח לדבריו.
26
כ״זואע"ג דהרז"ה ז"ל בספר המאור השיג בזה על הרי"ף וס"ל נהי דכתיבת יד אינו כשטר גמור לגבות ממשועבדים משום דלית ליה קלא אבל חשוב מיהא כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי משום דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי וכן פרשב"ם והתוס' בשם ר"י בפרק גט פשוט וכן ס"ל הראב"ד והרשב"א והרמ"ה וחיל' מידי דהוה אשטר שאין בו אחריות נכסים דאע"פ שאינו גובה ממשועבדים לא מצי למימר פרעתי משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי מ"מ הא כבר כתב המרדכי על דין זה בסוף פרק גט פשוט דאנן בפלוגתא דרבוותא מספיקא לא מפקינן ממונא וכעין זה כתוב בהגהות מרדכי דכתובות בשם מהר"ם דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אי תפיס אידך לא מפקינן מיניה ועוד דהא כבר הסכימו לדעת הרי"ף רוב מנין ורוב בנין אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים דאזלינן בתרייהו בכל התורה כולה שכבר כתב הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות ה' בפרק גט פשוט שהגאונים הראשונים והאחרונים וכל רבני ספרד ז"ל אמרו כדברי הרי"ף וכן כתב בעל התרומות בשער י"ג בשם הגאונים רב שרירא ורבינו האי ז"ל וכן פסק רש"י וכן פסק המרדכי והר"ן ושאר המחברים ובראשם עטרת תפארת הפוסקים הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה וכדי לבאר בתכלית השלימות קיום דין זה הנה אציג לפניך לשונו בעינו וז"ל: אין ההלואה שבעל פה נגבית מן היורשין אלא באחד משלשה דברים אלו כשהחייב מודה בה וצוה בחליו שיש לפלוני עליו חוב עדיין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפרעה וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו או שנדוהו עד שיתן ומת בנדוי כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה אבל אם באו עדים שהיה חייב אביהם לזה מנה או בפנינו הלוהו אינו גובה מן היורש כלום שמא פרעו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וכן אם הוציא כתב יד אביהן שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום כמו שבארנו עכ"ל.
27
כ״חומה שכתב כמו שבארנו היינו שכתב שם לפני זה וז"ל הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד הרי זה כמלוה על פה לכל דבר ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ע"כ.
28
כ״טוהדבר פשוט וכמעט שלא ניתן לכתוב לרוב פשיטותו דמה שכתב הרמב"ם אין ההלואה שבעל פה או כתיבת יד נגבות מן היורשין אלא באחד מג' דברים אלו הנז' לא איירי ביורשין קטנים דוקא אלא אפילו ביורשין גדולים מפני שכל כך אנו טוענין ליורשים גדולים שאביהם פרעו כמו ליורשין קטנים דגדול במילי דאבוה קטן מיקרי כדאיתא בחזקת הבתים ובשאר דוכתי טובא ואין חילוק בין יורשים קטנים לגדולים אלא דוקא לענין מלוה בשטר שאם יש בו אחד מג' דברים אלו הנז' גובה אפילו מיורשין קטנים אבל כשאין בו אחד מג' דברים אלו הנזכר אע"פ שאינו גובה מיורשין קטנים מ"מ גובה מיורשים גדולים אבל לענין כתיבת יד הכל שוים לגמרי וכן פירש בהדיא המגיד משנה והכסף משנה בריש פרק י"ב מהלכות מלוה וכתבו דלהכי נקט הרמב"ם בכל דבריו האלה הנז' יורשים סתם ולא נקט יורשין קטנים כדי לכלול אף יורשין גדולים וכן מוכח נמי בפשיטות מתוך דברי הטור ח"מ סימן ס"ט שכתב וז"ל מי שהוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענין להם שפרוע הוא וכתב בעל התרומות ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם שהוא חייב חוב זה וכו' עד ולא נהירא מה שכתב ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם שהוא חייב זה שלא מצינו שבועת יורשים אלא כשבאין לגבות שטר שהניח להן אביהן אבל ליפטר אין צריכין שבועה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ששאלת ראובן הוציא כתב יד שמעון על יורשיו שהוא חייב לו מנה והם אומרים אף על פי שהוא כתב יד אבינו שמא פרע.
29
ל׳תשובה הדין עם היורשים ואם היה אביהם קיים היה נשבע שפרע והיורשים פטורים בלא שבועה שלא נתקנה שבועת היסת אלא בין טוען לנטען אבל לא על היורשין והא דנשבעין יורשים שבועה שלא פקדנו אבא היינו כשבאין לגבות בשטר שהניח להן אביהן אבל להחזיק מה שבידם אפילו שבועה לא בעו אלא מחרימין סתם במעמד היורשים שכל מי שיודע בממון זה אם פרוע שיודה ואם פרוע שיעידו וגם היורשין יאמרו אם יודעים שאינו פרוע כו' ע"כ.
30
ל״אוכן פסק הטור ח"מ בסימן ע"ה וז"ל והא דאמרינן בשהשיב הנתבע איני יודע אם פרעתיך אם לא שחייב לשלם ה"מ בלוה גופיה אבל אם תבעו ליורש ואמר איני יודע אם אבי פרעך אם לא פטור כיון שאם היה קיים היה יכול לומר פרעתי אנן נמי טענינן ליה ליורש שאביו פרע וכתב רב אלפס שנשבע היורש היסת שאינו יודע לו אצל מורישו כלום וכ"כ הר"י ברצלוני ז"ל וכו' עד ולפי מ"ש למעלה בסימן ס"ט בשם א"א הרא"ש ז"ל שאין חיוב שבועה על היתומים אלא כדי לגבות אבל ליפטר אין צריכין לישבע שבכל דבר שאביהם היה נשבע ונפטר הם פטורין בלא שבועה הכא נמי א"צ לישבע וכן כתב בעל העיטור לפיכך התובע ליורש מלוה על פה לא שנא אם אמר היורש איני יודע אם לוה אם לאו ויש עדים שלוה ל"ש אמר איני יודע אם פרע אם לאו ל"ש אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא בכל ענין פטור בלא שבועה אלא שמחרים סתם על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום עכ"ל הטור וכן פסק הרא"ש ז"ל בהדיא בסוף פרק המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים וז"ל אבל פלגא דפקדון לא גבי דטענינן ליתמי שמא אביהם החזיר ואף שבועת יורשים שלא פקדנו אבא אין צריכין לישבע דלא נאמרה שבועת יורשין אלא כשהניח להן אביהן שטרות על אחרים ובאין לגבותם צריכין לישבע שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע הוא אבל בממון שהן מוחזקין כו' ואביהם היה צריך לישבע הן פטורין מן השבועה ע"כ.
31
ל״בוכן פסק הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין והביאו נמוקי יוסף בסוף פרק גט פשוט וכן פסק בתשובותיו בכלל ס"ז ובכלל פ"ו סימן ד' הביא ראיות לדבר וכתב שם שכן היה דן רבו מהר"ם ז"ל ואני יגעתי ומצאתי שכן פסק מהר"ם ז"ל בתשובותיו סימן ר"ח וכתב שם בשם כמה גדולים וכן כתוב בתשובות מיימוניות דספר משפטים סימן ז' בשם כמה גדולים וכ"כ בעל התרומות בשם התוס' והטור ח"מ בסימן ק"ח הוסיף ואמר דאפילו אם מת המלוה והיורשין באין לגבות מיורשי הלוה כתיבת יד או מלוה על פה אם אינה על אחת מג' דברים הנ"ל אף על פי שיורשי הלוה שותקין ואין טוענין כלל אפ"ה אינן גובין מהם דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם וכן פסק בהדיא בשלחן ערוך בח"מ בסימן ס"ט ובסימן ע"ב ובסימן ק"ח.
32
ל״גוהנה כל מי שלא הוכה בסנורים בעיניו יראה ובלבבו יבין בהשקפה קלה דבכל האי שקלא וטריא הנז' מיירי ביורשין גדולים דאלו ביורשין קטנים לא שייך למימר כלל שיהו נשבעין שלא פקדנו אבא ולא היה עולה על דעת שום אדם בעולם מפני שאין משביעין לקטן ואפילו חרם אינו מקבל שאינו יודע עונש השבועה כמו שפסק הרא"ש בפרק שבועת הדיינים בשם הר"י ן' מיגאש וכן כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות טוען וכן פסק הטור חשן משפט בסימן צ"ו ומלבד זה הדברים בעצמן מוכיחים כן ומוכרחים במקומן דאיירי ביורשים גדולים.
33
ל״דומעתה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא שהגאונים ורש"י והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והר"ן והמרדכי בשם מהר"ם ורבינו ירוחם ז"ל כולם ס"ל דנאמן הלוה לומר על כתב ידו פרעתי וכל ים הגמרא מלא על כל גדותיו דטענינן ליתמי כל מאי דהוה מצי אבוהון למיטען אף על פי דיתמי הן גדולים ורוב הפוסקים הנ"ל ס"ל שהיורשים פטורים אף משבועת היורשים כשבאין לפטור עצמן כמו שנתבאר ונוסף על כל זה שכבר פסקו כן בהדיא בתראי דבתראי דאזלינן בתרייהו בכל התורה כולה הלא המה הש"ע והגהות מהר"ם איסרלס ז"ל בחשן המשפט בסימן ס"ט ובסימן ע"ה ובסי' ק"ח אם כן מי הוא זה ואי זה הוא שלא ירכין ראשו ויבלום את פיו ויעשה אזניו כאפרכסת להסכת ולשמוע לדברי אבות העולם הנזכר אשר לזה בהא נחיתנא ובהא סליקנא שהדין עם בן ראובן ופטור לגמרי בלא שבועה ואין עליו אלא חרם סתם:
34
ל״השאלה רביעית וז"ל עוד יורני מורנו נא אם האפיטרופסים הנאמנים על נכסי היתומות יש לאל ידם למכור חזקת חנות ממשכונות לחלוטין לכל מי שירצו ובפרט לאפוטרופוס השלישי אשר היה שותף והוא גיסן של היתומות. ע"כ השאלה הרביעית:
35
ל״ותשובה דין זה זיל קרי בי רב הוא דפשיטא ופשיטא שאין כח ביד אפוטרופסים למכור חזקת חנות ממשכונות לחלוטין בלא רשות ב"ד מפי גמרא ערוכה ברור מללו בגיטין פרק הניזקין.
36
ל״זת"ר אפוטרופין מוכרין בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל ליתומים אבל לא להניח ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים וכו' ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה מ"ט דילמא משתדפי וכו' אבל מוכרין שדה לקנות שורים לעבודת שדות אחרות כו' ופרש"י אבל לא להניח המעות שמא יגנבו אי נמי משום שבח בית אביהם נוי וכבוד הוא להם כו' הרי קמן מבואר באר היטב שאין האפוטרופין רשאין למכור שדות של היתומים אלא דוקא להאכיל המעות ליתומים כשאין להם לאכול בלאו הכי או לקנות שוורים לעבודת שדות אחרות ואפילו למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה אינו רשאי וכבר כתב מהרי"ק בשורש קפ"ו שחזקת החנות דינו כקרקע וכ"ש בנדון דידן שהרי כבר נודע לכל שבזמן הזה אין לנו שדות וכרמים ועיקר עסקנו במעות להלוות ברבית ומהאי טעמא כתב המרדכי בפרק המפקיד דבזמן הזה כל הנפקדים דינם כשולחני ומותרין להשתמש במעות וכו' א"כ ליכא מאן דפליג דחזקת החנות ממשכונות חשוב בזמן הזה כמו שדות וכרמים בזמן חכמי הגמרא ואין לך שבח בית אביהם גדול מזה שאינו רשאי האפוטרופא למכור כמו שנתבאר ועוד דהא כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סימן ד' וז"ל וששאלתם בענין שני אחים שהיה להם קרקע בשותפות ומת אחד מהם והניח בנים קטנים ומנו להם ב"ד אפוטרופוס ועתה טוען האח הנשאר לאפוטרופוס שאותו קרקע שהוא בשותפות בינו לבין יורשי אחיו אין בו דין חלוקה ורוצה לבא עמו בדין גוד או אגוד והאפוטרופוס משיב שאינו רשאי למכור קרקע היתומים מאחר שאינו צריך למכור הקרקע להאכיל המעות ליתומים אלא להניח המעות.
37
ל״חתשובה הדין עם האפוטרופוס שאינו רשאי למכור חלק היתומים דחיישינן שמא יגנבו המעות או יאבדו ולא שייך ביתומים לאמר גוד או אגוד שאין האפוטרופוס רשאי למכור חלקם וכו' ע"כ.
38
ל״טהרי תפס דמונח קיים בתחלה ובסוף דבריו שאין האפוטרופוס רשאי למכור חלקם ועוד דהא כתבו התוספות והרא"ש בשם ר"ת על הא דאמר רב נחמן אמר שמואל בפרק אלמנה נזונית ובפרק האיש מקדש יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה כו' דלהכי נקט ובוררים לשון רבים דר"ל הב"ד והאפוטרופוס ביחד אבל אין כח להאפוטרופוס לחלוק בלא ב"ד אף על גב שנתמנה כבר מב"ד וכן כתב הר"ן בפרק האיש מקדש וכן כתב בתשובה סימן ח' והביא כמה ראיות לדבר וכתב שכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות נחלות וכן כתב שם המגיד משנה ע"ש ואם כן מינה ילפינן דפשיטא ופשיטא שאינו רשאי האפוטרופוס למכור בלא ב"ד דבר חשוב ויקר ערך שאין למעלה הימנו בזמן הזה כמו חזקת חנות:
39
מ׳שאלה חמישית וז"ל אם צריך לעשות שטר משמוש מכל עזבון המת וליתנו ביד הבית דין ושהבית דין ימסרו אותו להאפוטרופסים כי עכשיו אין ב"ד קיים כימים הראשונים בעו"ה. ע"כ השאלה החמישית:
40
מ״אתשובה.
41
מ״בכבר נשאל הר"ן על שאלה זו והשיב וז"ל שאלת האפוטרופא שנתמנה בצואת המת אם צריך לעשות שטר משמוש הנקרא בלשון לעז אווינטריא"ו בנכסי המת.
42
מ״גתשובה שטר משמוש זה לא מצינו בכל הגמרא אלא מיהו הרב בעל העיטור ז"ל כתב בהא דאמרינן בפרק הניזקין ואין צריך לחשב עמהן באחרונה דדוקא באחרונה אין מחשבין עמהם אבל לכתחלה צריכין בית דין לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידם דאע"ג דאמרינן דאין נשבעין ה"מ בטענת שמא אבל בטענת בריא משבעינן להו והלכך צריך שידעו מה שיקבלו ומה שיחזירו.
43
מ״דוכתב הראב"ד ז"ל דכותבין שתי שטרות אחד לאפוטרופוס ואחד לקרובים אות באות והוא הנקרא משמוש וכל אלו הדברים הם לומר שהב"ד כשהם ממנים אפוטרופוס בנכסי יתומים ראוי להם שיעשו כך לתועלתם של יתומים אבל האפוטרופוס עצמו אינו מוטל עליו לעשות כך בין שמנוהו ב"ד בין שמנהו אבי יתומים וזה אין צריך לפנים עכ"ל הר"ן ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי בכל הפוסקים שהביאו דברי בעל העיטור ז"ל משמע הכי בפשיטות שאין השטר משמוש מוטל על האפוטרופוס לעשותו רק על הב"ד ועם כל זה אי לדידי צייתית עשה לפנים משורת הדין ועשה שטר משמוש על כל פנים להנאתך ולטובתך מכמה פנים שונים כמו שאבאר לקמן.
44
מ״הומה שכתבת כי עכשיו אין ב"ד קיים כימים הראשונים כו' במחילה דברים של מה בכך הם כי פסוק מלא מכריז ואומר ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשו חז"ל בספרי ובגמ' דידן אל השופט אשר יהיה בימים ההם ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו אין לך אלא שופט שבימיך וכבר אמרו נמי חז"ל יפתח בדורו כשמואל בדורו:
45
מ״ושאלה ששית וז"ל אם צריך שהבנות בהיותן גדולות יקיימו גם הן את כל אשר יעשו האפוטרופסים עם השלישי גיסן ושותפן. ע"כ השאלה הששית:
46
מ״זתשובה.
47
מ״חבסוף פרק מי שמת איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן י"ח ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן בן עשרים ואסיקנא דהלכה כמאן דאמר בן עשרים.
48
מ״טובתר הכי גרסינן בגמרא שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו.
49
נ׳שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולישלח ליה תינוק מעשה שהיה כך היה ולשלח ליה תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד מעשה שהיה כך היה וכתב הרי"ף דהא דגידל בר מנשיא דבת י"ב ויום אחד אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר לא למכור בנכסי אביו הוא אלא למכור בנכסי עצמו כגון דזבין ליה אפוטרופוס דיליה כד הוה קטן ובעא איהו השתא לזבונינהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מהלכות מכירה וז"ל קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב שנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה אף על פי שהביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן כו' עכ"ל.
50
נ״אוכן פסקו רוב הפוסקים ומשמע מדבריהם דדוקא בקרקע שירש מאבותיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה אבל במטלטלין שירש מאביו ממכרו ממכר אחר שהגדיל והביא ב' שערות דהיינו הזכר אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב שנה וכתב ריב"ש בסימן תס"ח דמדאמרי' בסוף פרק מציאת האשה אהא דתנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר משמע דבגדול אפילו יש לו אפוטרופוס כגון שמינה אותו אביהם או הב"ד לזמן ידוע אעפ"כ מיד שהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר אלא שאין מוציאין הנכסים מיד האפוטרופסים למכרן ליורש כל אותו זמן שנתמנה האפוטרופוס כו'.
51
נ״בומעתה זכינו בדין שכל אשר יעשו האפוטרופסים עם השלישי גיסן ושותפן במקח וממכר במטלטלין שירשו הבנות גדולות טוב וישר לתועלת האפוטרופסים שהבנות בהיותן גדולות יקיימו גם הן מה שיעשו ולא שהדין הוא כך כי האפוטרופסים בכל אותו זמן שנתמנו יש להם כח לעשות בכל מכל כל מה שניתן כח ורשות להאפוטרופסים לעשות על פי הדין בלי רשות היורשין אף על פי שהם גדולים כדאיתא בהדיא בפרק הניזקין מ"מ משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים של היורשים מאחר שהן גדולים טוב וישר לתועלת האפוטרופסים שיקיימו גם הן מה שיעשו וכעין זה כתב בהדיא בהגהות מרדכי דגיטין.
52
נ״גאכן במכירת חזקת החנות ל"ד ולית דיין דפשיטא ופשיטא שאין ממכרן ממכר כלל ועיקר אפילו בחבורת שתוף וצירוף הסכמת האפוטרופסים ביחד כל זמן שלא הגיעו הבנות גדולות לעשרים שנה מפני שחזקת החנות דין קרקע יש לה כמו שכתבתי לעיל בשם מהרי"ק בסימן קפ"ז.
53
נ״דואע"ג שפסק מהרי"ק גופיה בשורש ב' לענין מצרנות שאין לה דין קרקע כי אם דין מטלטלין כבר תירץ הרב המובהק מהר"ם מפדואה ז"ל בתשובה סימן ל"ט דדוקא במצרנות פסק מהר"ר יוסף קולון ז"ל שאין לה דין קרקע כי לא במקום תליא מילתא רק הרמנא דמלכא הוא ומצרנות אינו שייך כי אם במקום שהוא שכנו אבל לשאר כל דבר יש לה דין קרקע ואין דבריו צריכין חיזוק כי רב גובריה ובפרט בנדון דידן לענין מכירה לא עלה ולא יעלה על דעת שום אדם בעולם שיהיה לה דין מטלטלין הואיל שאין לנו בזמן הזה שדות וכרמים ועיקר עסקנו במעות להלוותם ברבית א"כ חשוב חזקה זו בזמן הזה כמו קרקע בזמן חכמי הגמרא כמו שביארנו לעיל באורך וכבר נתבאר דבקרקע שירשו מאביהם אין ממכרן ממכר עד שיהו בנות עשרים שנה ודבר ברור לבעלי עינים כשמש בחצי השמים:
54
נ״השאלה שביעי' וז"ל צריך אני לידע כל מיני קשורים ובאורים ופטורי' שיוכל לעשות איש כמוני היום בהיותי גיסן של יתומות ושותפם עד עתה ולא עוד שאני אפוטרופוס השלישי וצריך אני להתפטר מהם מהם מכל וכל בכל מיני עיסקא ואיני רוצה שמעולם לא לי ולא לבני ויורשי אחרי יוכלו לערער ולומר לא עשית כהוגן וכשורה ושירצו לערער עלי איזה ערעור ע"כ השאלה השביעית:
55
נ״ותשובה.
56
נ״זגרסינן בסוף פרק אלמנה נזונית רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה הוה לדידיה נמי חמרא הוה קמסיק ליה לסוכרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו לאמטויי בהדן א"ל זיל לא עדיף מדידך.
57
נ״חוכתב הרא"ש על זה וז"ל וכן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו מעות יתומים שיעשה במאמר ב"ד ולא שיאמר מדעת עצמו אעשה כמו בשלי כי לא יצא בזה ידי חובתו ליפטר מן האונס וכן מכירת מטלטלי דיתמי הכל לפי ראות עיני ב"ד מה שיראה להם תועלת ותקנת היתומים להשהותם עד יום השוק או למכור לאלתר יעשו עכ"ל הרא"ש.
58
נ״טוהיו הדברים האלה על לבבך ולטוטפות בין עיניך לדקדק בהם היטב ותמצא תשובה מספקת לשאלה זו האחרונה כי המאמר הזה עם היותו קטן בכמות הוא רב באיכות כמו שיתבאר לפנינו אך יתד תהיה על אזנך שלא לשמוע לדברי הח"מ שכתב על זה בסימן ר"צ ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוטרופא אבל האפוטרופא א"צ עוד ב"ד אלא יעשה כפי הנראה לו עכ"ל הטור כי הטור אזיל לטעמיה שפירש שם לפני זה הא דקאמר בגמרא בפרק איזהו נשך יהבינן ניהליה בב"ד לאו למימרא שב"ד גופיה יהבי ניהליה אלא האפוטרופא יתנם לו במעמד ב"ד ופרש"י הטעם מפני שיש כח לב"ד להפקיר נכסי המקבל כו' ואין כן דעת הרא"ש שהוא כתב טעם אחר דצריך ב"ד משום דתהוי ללוה אימתא דב"ד ולפי טעם זה אין רשות לאפוטרופא להלוות ממון היתומים לאחרים בלא רשות ב"ד וכמו שכתבו בהדיא תלמידי הרשב"א הטעם דצריך ב"ד כדי ליטול רשות מהן דאין אפוטרופא רשאי להלוותם מעצמו בלא רשות ב"ד שיש תועלת ליתומים בכך אם כן מה שכתב הרא"ש אעובדא דרבינא בסוף פרק אלמנה ניזונית שהבאתי לעיל מיירי אפילו באפוטרופוס גמור וראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה מדברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב בספר מישרים בנתיב כ"ו חלק א' וז"ל אפוטרופוס או כל מי שיש בידו ממון יתומים צריך שיעשה בממון יתומים במאמר ב"ד ואם יאמר מדעת עצמו אעשה בו כמו בשלי לא יצא בזה ידי חובתו ליפטר מן האונס כו' וסיים כן כתב הרא"ש הרי אתה רואה מפורש באר היטב שכתב דין זה אפילו גבי אפוטרופוס וגם בית יוסף דחה דברי הטור בטוב טעם ודעת ע"ש.
59
ס׳והכלל היוצא מדברי הרא"ש הוא גדול מאד ויקר ערך לא יערכנו זהב וזכוכית דנראה ממנו שאם האפוטרופוס רוצה לצאת ידי חובתו לפטר מכל ערעור שבעולם אז לא יעשה דבר מעצמו כי אם ברשות ב"ד וכדאיתא בהדיא בתוספתא דגיטין דף תתקצ"ט אין האפוטרופין רשאין לדון לחוב ולזכות אלא אם כן נטלו רשות מב"ד וכתבה רבינו ירוחם ז"ל בספר מישרים בנתיב כ"ג חלק א' וכתב דמינה שמעינן דב"ד יכולין ליתן רשות לעשות בנכסי יתומים כל מה שירצו שהוא תועלת היתומים וכל הדברים שאמרו החכמים שאין רשאי האפוטרופוס לעשות היינו דוקא בלא רשות ב"ד אבל ברשות ב"ד יכול לעשות הכל.
60
ס״אוכן כתב הטור ח"מ בשם הרמ"ה וכן כתב המגיד משנה בסוף הלכות נחלות בשם הרמב"ן והרשב"א וכן כתב הר"ן בפרק הניזקין וז"ל תוספתא וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר שאין לך בדברים אלו אלא מקומן ושעתן ע"כ.
61
ס״בוגם על זה פקח עיניך וראה כמה וכמה דברים כתב הטור ושאר המחברים שאין האפוטרופוס רשאי לעשותן מפני לזות שפתים אם לא ברשות ב"ד שאז נסתלק גם לזות שפתים.
62
ס״גלכן על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית אם מכ"ת רוצה למסור חזקת החנות של היורשים או לעשות שאר דברים ורוצה להיות בטוח ברור מכל ערעור שבעולם אז לא תעשה דבר כי אם בהרמנא דמלכא מאן מלכי רבנן רצוני לומר על פי ב"ד ותקח כתוב וחתום מידם לעדות ולזכות ולראיה שנעשה הדבר על פיהם שהם ראו והכירו שהוא לתועלת ותקנת היתומים. ובזה מתוקן הכל כמו שנתבאר ואיש על מקומו יבא בשלום וראה בנים לבניך שלום על ישראל:
63
ס״דכ"ד אהובך הצעיר יששכר בער בן לא"א ישראל ליזר פרנס ז"ל ה"ה איילנבורג.
64
