באר שבע מ״בBe'er Sheva 42

א׳שר וגדול בישראל כרבותינו שבבבל רב ושמואל נר"ו הן עוד היום אמרתי להקריב לפני מזבח רום הדרו אלה הדברים אשר דבר עבדו הקטן צעיר מתלמידיו.

ב׳אולי יתרצה להשיב לי מענה לשון ואם לא זכיתי לראות תשובה מאשר כתבתי ליפעת זהרו על מכתבו מכתב אלהים. ושם שאלתי את פיו הקדוש יחוה דעתו דעת עליון בלווי המת בי"ט שני באלו הספינות הנוהגים בכאן. ועונותי הטו לבלתי ראות מעשה ידיו כראות פני אלהים.

ג׳ומה אעשה ונפשי חשקה ללמוד תורה מפיו אשר לזה גמרתי לכתוב שורות אלה ואם אהיה עליו למשא עם האדון הסליחה.

ד׳וזיו הודו יצוני לבל אעמיסהו עוד כי כן אעשה אך הפעם הרשני אדוני ואומר לפניך דבר ממה שלמדתני במסכת הוריות כי לא שכחתי מצות אדוני לעמוד על משמרת המחברים לראות אם יש איש מדבר בזה.

ה׳והנה ראיתי בתשובות הרמ"ע נר"ו בההיא תשובה דעשר בעיי סי' ק"ב בשאלה ששית הקשה דבסוף הוריות ת"ר משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים וכו' וקשה אי בבית ראשון נמשחיה ואי בבית שני מי איכא משוח וכו' והשיב מה שהשיב.

ו׳ובהרמנותיה דמר נראה לע"ד ל"ק מידי דלעולם בבית ראשון מיירי והכונה היא היכא דליכא שמן המשחה דאז מרבינן ליה בבגדים וכדכתב הרמב"ם פ"ד דכלי המקדש.

ז׳ואף על גב דבבית ראשון לעולם היה שמן המשחה אתרמאי מילתא הכי ולא בעבור זה יניח מלומר הדינים היכא דיארע הדבר אף על גב דלא אירע מעולם וכמה דינים יש שמעולם לא נהיגי בהם כגון בן סורר ומורה למ"ד וכאלה רבים דלהכי סתם הרמב"ם וקאמר ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה וכו' ואולי הוי הילכתא למשיחא ואי קשיא לע"ד הא קשיא משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים היכי משכחת לה.

ח׳דהא מרובה בגדים כל דין כ"ג אית ליה ואין ביניהם אלא פר וכו' ומברייתא דת"כ דאותו דפסק הרמב"ם ז"ל דאין ממנים שני כהנים גדולים.

ט׳וכיון דכן היכי אפשר דליהוו בזמן אחד חד כהן משוח וחד מרובה דאי איכא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים למה לי הא הוו תרי כ"ג בזמן א' ואסור.

י׳ודוחק לומר דהא דקאמר אין ממנים שני כהנים כאחד היינו שהמנוי לא יהיה כאחד אבל כשמנם בזה אחר זה אף על גב שיהיו שני כ"ג בזמן אחד לית לן בה. הא ודאי לא משמע ואין בידי לתרץ.

י״אעוד יאיר עיני המאיר לארץ בהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות נדרים וז"ל נתן לאחד מתנה ואמר לו הרי סעודה נתונה לך מתנה ויבוא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמנו ה"ז אסור.

י״בולא עוד אלא אם נתן לו סתם וכו' והוכיח סופו על תחלתו וכו' אסור כגון שהיתה סעודה גדולה וכו' ע"כ.

י״גומדקאמר בחלוקה השניה ולא עוד אם הוכיח סופו על תחלתו כגון וכו' משמע דבחלוקה הראשונה דקאמר ויבא פלוני ויאכל אסור אפילו בליכא הוכחת הסעודה מיירי דודאי אין לדחות דאם הוכיח קאי אתרוייהו דא"כ ליערבינהו וליתנינהו לא ה"ל לפסוק בראשונה לומר ה"ז אסור אלא ודאי כל חדא באפי נפשה היא ובשניה בעינן הוכיח אבל בראשונה דקאמר ויבא פלוני משמע דאסור אפילו בלא הוכיח.

י״דוקשה דכי אמר רבא בהשותפין שנדרו לא תימא ואינן לפניך אלא אפילו ויבוא אבא ויאכל אסור אמרינן מ"ט סעודתו מוכחת עליו אלמא טעמא דסגי לישנא דויבא לאסור אינו אלא היכא דסעודתו מוכחת עליו דאלו בעלמא כל שאין הוכחה מהמעשה אין בלשון ויבוא משמעות של תנאי כלל כדכתב הר"ן ז"ל.

ט״ווא"כ היכי כתב דביבוא סתם אסור אפילו אין סעודתו מוכחת. זה קשה לי ועתה האדון ישא את פני בדבר הזה להשיב לי תשובה על כל זה ונא אל ישכחני למען לא ירפו ידי ואני אהיה לו עבד עולם ולבי ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו. וה' אלהים יעלהו גם עלה והצליח בכל אשר יפנה אמן:

ט״זויניציאה סדר ברוך תהיה מכל העמים.

י״זהשותה בצמא את דבריו, עזריה בכה"ר אפרים פיג"ו נר"ו

י״חשלום בלי דופי. לכלילת יופי. לדולה מים מבארות עמוקים. כל רז לא אנס ליה ועמו נמוקים. אהו' הר"ר עזריה י"ץ.

י״טהנה אשיבך על כל שאלתך וזה יצא ראשונה וז"ל בליווי המת ביו"ט שני באלו הספינות הנוהגים בכאן כו'.

כ׳תשובה יראה מתוך ההלכה דאסור משום דבפרק משילין תנן כל שחייבין עליו משום שבות בשבת חייבין עליו בי"ט ואלו הן משום שבות לא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני המים כו'.

כ״אובריש פרק מי שהוציאוהו כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי בשם ר"י שאסור ליכנס בספינה בשבת אפילו בתוך התחום ואפילו הם נהרות נובעין משום שהוא כשט על פני המים שאסור גזרה שמא יעשה חבית של שייטין או שמא ינהיג הספינה ד' אמות בכרמלית וכבר כתב הרמב"ן בספר תורת האדם וז"ל ראיתי בתוספות שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור וח"ו שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר כענין ששנינו לגבי עדות החדש מי שראה את החדש ואינו יכול לילך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה השתא בעדות החדש שהוא צורך כל ישראל ודבר שמחללין עליו את השבת חששו לשבות זו ולא התירוה אלא במקום דלא אפשר כל שכן דבר קל שאינו דוחה שבת אפילו בעממין הילכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור אלא אפי' אבלים שחייבים לקברו אסור ומיהו קברנים שצריכים לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפי' לרכוב ע"ג בהמה בי"ט שני לגבי צרכיו דכל דלא אפשר כחול שוייה רבנן עכ"ל.

כ״בוהרב מהר"י קארו הביא דבריו לפסק הלכה בשלחן ערוך בא"ח סי' תקכ"ו סעיף ז' א"כ ה"ה ליכנס בספינה שהרי לא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני המים שניהם שוים משום שבות ובהדי הדדי איתניא להו במשנה שהבאתי לעיל וגדולה מזו אשכחן שכתב בהלכות גדולות הא דאמרינן בפרק בתרא דיומא דלפירקא או למישאל שמעתא עובר במים עד צוארו כו' דוקא לעבור בגופו במים עצמן אבל לעבור בספינה קטנה אסור ואם אסור לעבור בספינה קטנה כדי לילך ללמוד תורה שאין מצוה גדולה הימנה עד שאמרו בפ"ק דע"א שמותר לכהן לטמא בבית הפרס או בשאר כל טומאה דרבנן כדי לילך ללמוד אפילו שיש לו רב אחד במקומו לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד א"כ כ"ש וק"ו שאסור לעבור בספינה ללוות המת שאינו דבר הכרחי לקבורתו ולא התירו ללוות ביו"ט שני אפי' חוץ לתחום רק משום שהוא כבוד המת כמו שכתב הריב"ש בתשובה.

כ״גואף על גב שהטור א"ח בסי' תרי"ג תמה על בעל הלכות גדולות וכתב ותימה אם התירו לו רחיצה חמורה דהא אסמכוה אקרא כ"ש שיטה דקילא כבר יישבו בית יוסף שם בטוב טעם ודעת והביא דברי בעל הלכות גדולות לפסק הלכה בש"ע בסי' תרי"ג.

כ״דואף על גב שכתב האגור וז"ל מצאתי בשם ה"ר ישעיה שהיה נכנס ועובר בשבת בעיר וויניציאה באותן ספינות קטנות עוברין משכונה לשכונה והיה אומר שהגוים המנהיגים הספינה לעצמם הם מכוונים ור"מ הקשה לו מר"ג שירד לנמל עכ"ל.

כ״הכבר תמה בית יוסף בטור א"ח בסי' של"ט על היתר זה שכתב בשם הר' ישעיה ודחה דבריו בשתי ידים ואין דבריו צריכין חזוק:

כ״וואשר שאלת ממני ליישב מה שהקשית בברייתא דבסוף הוריות משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים כו'.

כ״זדע שגם אני נתקשיתי בזאת הברייתא זה כמה שנים ויגעתי ומצאתי אחר זמן רב שגם התוספות במסכת נזיר ריש פרק כ"ג הרגישו בכל מה שהקשיתי בזאת הברייתא ותירצו מה שתירצו ואני בתוספות שלי על מסכת הוריות שדיתי נרגא בתירוץ שלהם שאין לו קיום והעמדה כלל וגם התירוץ של הרמ"ע נר"ו בטל מעיקרו כמוץ אשר תדפנו הרוח והארכתי שם והוא דבר שראוי לשית לב אליו אשר לזה לשכנו תדרשו ובאת שמה:

כ״חואשר שאלת על הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נדרים וז"ל נתן לאחד מתנה ואמר לו הרי סעודה נתונה לך מתנה ליבוא פלוני כו' כנזכר במכתבך.

כ״טלפום ריהטא קושיא חזקה היא על הרמב"ם אכן לפי האמת לא קשיא מידי משום שהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמרא אם הוכיח סופו על תחלתו אסור מיירי דוקא כשנתן לו סתם בלא שום תנאי ואחר שעה חזר ואמר לו דברים שהוכיח סוף דבריו מצד הלשון על תחלת דבריו שאינן אלא הערמה שלא גמר להקנות לו וכגון מתנת בית חורין דאסיק למילתיה ואמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה ובכה"ג מיירי דווקא תרי לישני דרבא עלה דמתניתין ובלישנא בתרא בא רבא לחדש ולומר דלאו דוקא קאמרה המשנה ואינן לפניך כו' אלא אפילו אמר ליה הן לפניך שיבא אבא ויאכל אסור דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי בכה"ג שלא אמר כן בשעת מתנה בתוך כדי דבור אלא אחר שעה הכא שאני מ"ט סעודתו מוכחת עליו.

ל׳וזה יצא להרמב"ם מפשטא דלישנא אם הוכיח סופו על תחלתו דמשמע ליה שסוף דבריו לא היו בתוך כדי דבור של תחלת דבריו דא"כ לא שייך לומר אם הוכיח סופו על תחלתו שהרי תוך כדי דבור כדבור דמי ומשום הכי שפיר פסק הרמב"ם בחלוקה הראשונה ויבא פלוני ויאכל עמנו הרי זה אסור אפילו בליכא הוכחה מהסעודה משום דהכא שאני כיון שאמר ויבא פלוני תוך כדי דבור של תחלת דבריו ודאי תנאי גמור קאמר וזה שלא כדברי הר"ן מדהביא ראיה מההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי כו' ולדעת הרמב"ם יש ליישב שאין הנדון דומה לראיה כלל דהתם שאני משום דשתי מתנות נינהו משא"כ כאן.

ל״אומה שכתב הכסף משנה על הרמב"ם וז"ל ונ"ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל"כ הל"ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל"ל ואח"כ אמר לו כו' עכ"ל.

ל״באגב שיטפיה לא דק בפירוש המשניות להרמב"ם כי שם כתב בהדיא ואח"כ אמר לו וכו' א"כ כשל עוזר ונפל עזור:

ל״גואשר שאלת ממני לפרש למכ"ת הדבור תוספות בפ"ק דב"מ המתחיל אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה כו' כבר השבתי בארוכה כיד ה' הטובה עלי והיה זה שלום מא"ה ומני אהו' הצעיר יששכר בער איילנבורג.