באר יצחק, אבן העזר י״חBe'er Yitzchak, Even HaEzer 18

א׳שאלה באחד ושמו ר' יעקב שנטבע בנהר סמוך למקום שהיו עצים טאווארנע (קלעצער) נאספים ירד מחמת העצרה הנקרא טאמאוואנע, אשר ממקום שנטבע עד כלות העצים הנעצרים היה משך פרסה ויותר כמו גשר בלא הבדל נפרד ביניהם כלל משפת הנהר אל שפתו, וזה נעשה מכח מרוצת המים, וכפי דרך המורידים טאווארנע קלעצער לאספם יחד, ובעת שנטבע המנוח הנ"ל החזיק א"ע בכל כחו בעץ מהעצים הנעצרים, אמנם גלי המים לא עזבוהו להנצל באחיזתו בהעצים, ובתוך כך בעודו אחוז בעץ באו עצים מן המים העליונים מן האיספוסט להאסף יחד להעצים הנעצרים והכו בלב ר' יעקב הכאה גדולה ונדחף ונפל במים תחת העצים הנעצרים, ואח"ז בערך ג' שעות חפשו למצאו ולא נמצא, וזה ערך כמה שנים שאירע זה, ואבד זכרו, ואשתו יושבת עגונה, ונשאלתי אם יש מקום להתירה מכבלי העיגון.

ב׳תשובה בעז"ה, לפי מאי דקיי"ל דבמים שאין להם סוף לא תנשא א"כ אין להקל בזה ולהתיר מחמת שי"ל דכיון דהיו העצים נעצרים כמין גשר שלא הי' לו מקום לצאת בערך פרסה, א"כ הוי כמו מים שיש להם סוף, משום דהא מבואר ברש"י דיבמות (ק"כ ע"ב) ד"ה מן הארכובה ולמעלה כו' דחיישינן שמא יצא מהמים ברחוק פרסה או יותר, א"כ עדיין יש לחוש שמא יצא להלן מן מקום העצים הנעצרים שהי' בערך פרסה ועדיין לא יצאנו מחשש מים שאין להם סוף.

ג׳ענף א. אך יש מקום לפתוח בהצלה, והוא, מבואר בטור יו"ד (סי' נ"ח) גבי נפולה י' טפחים דחיישינן לרסוק אברים וכן בהכה באבן דינו כמו בנפולה וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה"ט ה"ח) דאם הכה אותה באבן ומקל ה"ז טריפה, וכתב הכ"מ דע"י הכאה דינו כנפולה דכן מבואר בחולין (דף נ"א) דאי שלים חוטרא אפלגא דגבה חיישינן עכ"ל, וכן מבואר ביו"ד (סי' נ"ח סעיף ב') דאם נפל דבר קשה על בהמה אם הוא דבר שיש לחוש בבהמה דינו כנפולה, ואין חילוק אם נפל בפחות מי', והכל לפי כובד האבן אם יש בו כדי להמית, וכ"כ הש"ך (סק"ב) ושארי אחרונים, ויש לעיין בנפולה דטריפה כ"ז דלא הלכה אי הוי' רק טריפה מספק, או דהוי' בחזקת טריפה כ"ז דלא נבדקה, ומלשון דאמרו חוששין לריסוק אברים אינו ראי', כמש"כ התוס' בגיטין (דף מ') גבי חיישינן שמא זיכה ע"י אחר, וכמו גבי חיישינן שמא במי מילין כתבו ושא"ד, ובטור (שם) מבואר דאף כשבודקין בנפולה ומוצאין אותה שלימה מכל אברי' טריפה שבודאי נתרסקו אברי' אע"פ שאין רואין שום שינוי, ומסיים וכן נ"ל כיוצא בזה כגון שהכה באבן כו' עכ"ל, ומבואר מן הטור הנ"ל דנפולה כ"ז דלא נבדקה היא בחזקת טריפה ודאי [אך יש גירסא בטור (שם) דגרסי שמא נתרסקו אברי', אכן כבר כתבתי דמלשון שמא אינו ראי' כ"כ], ועוד י"ל דדוקא היכא שבדקוה ונמצאת שלימה אז אינה אלא טריפה מספק, דאף דקיי"ל דבדיקה תוך מעל"ע לא מהני משום דחיישינן דילמא נתרסקה באופן שאינו ניכר עדיין כמש"כ הר"ן ורש"י, עכ"ז אינו אלא חשש מצד ספק משום די"ל דאי נתרסק' הי' ניכר אך דמצד ספק חיישינן שמא נתרסקה באופן שאינו ניכר עדיין, אבל כשלא בדקה כלל אז י"ל דהיא בחזקת טריפה ודאי משום דע"פ רוב מצוי דמתרסקת הבהמה בנפילתה, וכן מצאתי בלבוש (סי' נ"ח) שכתב בנפולה דאם לא הלכה ולא עמדה אף בדקה ונמצאת שלימה טריפה שודאי נתרסקו אברי' אע"פ שאין רואין בה שום שינוי, וכן ראיתי במנחת יעקב (בכללי ס"ס) שתמה על הש"ך ביו"ד (סי' ק"י בכללי הס"ס סקל"ה) שהקשה על הא דזבחים (דף ע"ד) דאמרו שם דאיערב בנפולה, לשיטת ר"ת דס"ל ספק דרוסה שנתערב מותר מדין ס"ס, א"כ נפולה שנתערב' הא הו"ל ס"ס עכ"ל הש"ך, ותמה המנ"י הא נפולה היא בחזקת שנתרסקו אברי' בודאי, הרי דס"ל דנפולה הו"ל בחזקת שנתרסקו אברי' בודאי, אך מן הש"ך הנ"ל מוכח דס"ל דנפולה לא הו"ל רק ספק טריפה, משום דאי נימא דנפולה הו"ל בחזקת טריפה ודאי, א"כ לא הו"ל רק ספק א', וכן מצאתי בפרי מגדים (שם) שכתב שמדברי הש"ך מוכח כן.

ד׳ולענ"ד נראה דאף אי נימא דנפולה כל זמן דלא נבדקה היא בחזקת שנתרסקו אברי' והוי טריפה ודאית מחמת הרוב וכמש"כ המנ"י הנ"ל, עכ"ז שפיר הקשה הש"ך, משום דהתם בזבחים אמרינן דכולהו כר"ל לא אמרי משום דסברי הלכה אין צריך בדיקה ור"ל ס"ל הלכה צריך בדיקה, והש"א (סי' ס"ד) הוכיח דהא דקיי"ל בשהתה מעל"ע דצריך בדיקה דהך בדיקה אינה רק מדרבנן ע"ש, והלכה עדיפא משהתה מעל"ע או עמדה, דהא לדידן דקיי"ל דהלכה א"צ בדיקה אפ"ה בשהתה מעל"ע צריכה בדיקה, וכיון דעמדה או שהתה מעל"ע לא הוי' בדיקה אלא מדרבנן כש"כ בהלכה למאן דס"ל דצריך בדיקה לא הוי' רק מדרבנן, ולפ"ז שפיר הקשה הש"ך דאיך אמר ר"ל שם דאיערב בנפולה הא כיון דמיירי התם בהלכה אף דלא נבדקה וזה לא הוי רק ספק טריפה דכיון דהלכה יצאה מחשש דאורייתא א"כ הו"ל ס"ס מעליא, ולפמש"כ תסוב קושית הש"ך הנ"ל אף לשיטת הר"י דס"ל דספק דרוסה שנתערב דאסור משום דספק ראשון נאסר, דהא מיירי התם בהלכה ואין צריך בדיקה אלא מדרבנן, והיכא שספק ראשון נאסר רק מדרבנן גם הר"י מודה דהו"ל ס"ס מעליא וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק ס"ב), והא שהקשה לשיטת ר"ת ומשמע דלשיטת ר"י ניחא, י"ל משום דלעיל (שם) כתב הש"ך דלמאן דס"ל דספק טריפה שנתערב אסור משום ספק בגופו אז אפי' היכא דלא נאסר רק מדרבנן ג"כ אינו מצטרף לס"ס, לכן מקשה בפשיטות יותר לשיטת ר"ת, א"כ אין ראי' מדברי הש"ך הנ"ל לסתור דברי המנ"י הנ"ל, ודלא כהפרמ"ג שכתב דמן הש"ך הנ"ל מוכח דס"ל דנפולה הו"ל ספק טריפה, ולפמש"כ נדחין דבריו, וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם (פ"ט מה"ש הלכה י"ט) דבהמה שנפלה ושחטה תוך מעל"ע הרי זו טריפה, וידוע דהרמב"ם דייק בכל ה' טריפות דעל ספק טריפה כותב דה"ז ספק טריפה ולא בלשון טריפה סתמא, ומוכח דהרמב"ם ס"ל דנפולה ה"ז בחזקת טריפה ודאית, וכהלבוש והמנחת יעקב הנ"ל.

ה׳ענף ב. וכן יש להוכיח מן הש"ס דנפולה הו"ל בחזקת טריפה ודאית, דהא תנן בב"ק (דף נ"א) מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים, אלמא דנפולה בחזקת טריפה ודאית דאל"כ אמאי חייב בעל הבור לשלם אם מת השור שנפל הא קיי"ל דאומדין למיתה ולנזקין כמבואר (שם דף צ"א), ובשור שנגח ג"כ מבואר התם דבעי אומדנא דבי דינא, ובור מבואר התם דלא בעי אומדנא משום דקים להו לחז"ל דבור י' ראוי להמית, א"כ קשה איך מוציאין ממון מספק ודילמא לא הי' ראוי למות בבור י', ע"כ מוכח דכלל גמור הוא דבור י' ממית בוודאי, ומצאתי בספר ענף עץ אבות (תשובה ג') שכתב שם הגאון בעל המחבר מנחת אהרן בשם גדול אחד שהוכיח מהא דחייבה תורה בבור י' דמוכח דהוי וודאי מיתה דאל"כ איך מוציאין ממון מספק, והמחבר הנ"ל דחה ראי' זו משום די"ל דחיוב בור י' אינו רק גזה"כ ע"ש, ואיני יודע היכן הוא גזה"כ דהא לא כתוב בור י' בפירוש בתורה אלא מהא דקים להו דעשרה עבדי מיתה, אכן לשיטת רש"י (שם דף ג') יש מקום לדבריו וע' בתוס' שם.

ו׳ולפענ"ד נראה דלא כהמחבר הנ"ל, דאי נימא דשאני בור דמוציאין ממון מספק אף בלא אומדנא משום גזה"כ, א"כ קשה מב"ק (ה' ע"ב) דאמרו דבור אתי לפטור את הכלים ולר' יהודא אתי לפטור את האדם, דהו"ל למימר רבותא טפי, דלכן נכתב בור בתורה להורות לנו דלא בעי אומדנא בבור משום גזה"כ הנ"ל, משא"כ בכל נזקין דקיי"ל דבעי אומדנא כמבואר (שם דף צ"א) וזהו כש"כ מנזקי גופו דבעי אומדנא, ואין לומר דכוונת הש"ס דבור דנזקין לא הי' צריך לכתוב, דהא גם עכשיו דתי' דבור אתי לפטור את האדם אין זה רק במיתה, דהא בנזקין חייב אף על האדם, א"כ יותר הו"ל לומר דלכן נכתב בור להורות חדוש גדול הנ"ל דאף מספק מוציאין ממון [ויש להעיר כן לשיטת רש"י דס"ל דסתם בור יש בו י', א"כ הו"ל למימר שנכתב משום זה, אמנם י"ל כיון דאינו רק חידוש במציאות דבור י' ממית ע"פ רוב וכמש"כ, לכן בחרו יותר בפטור דכלים שהוא חידוש בדין, משא"כ לפי שיטת המחבר הנ"ל דהוא גזה"כ הו"ל להשמיענו רבותא גדולה כזאת, ועיקר ויסוד בכל מילי, דבור אינו בעי אומדנא כלל], וע"כ מוכח דהא דחייב לשלם בבור אין זה גזה"כ רק דקים להו דבור ממית בוודאי, משום דע"פ רוב נתרסקו אבריו, ולכן לא בעי אומדנא כלל.

ז׳ועוד ראי' מב"ק (נ"ג א') דאי' שם שור שנגח את חבירו לבור דבעל השור משלם מחצה כו', ומיירי שם במיתת השור כמו שפי' רש"י שם וכמשמעות הסוגיא דשם, וכן איתא (שם ע"ב) שור ואדם שדחפו לבור כו' לכופר ושלשים של עבד שור חייב כו', ומן סתימת הגמרא משמע דמיירי ג"כ בבור י' דהא סתם בור י' טפחים, וקשה אמאי חייב בעל השור הא יכול לומר דילמא לא הי' ראוי למות בבור י', ואף דגבי בעל הבור לא שייך זה משום דיש בזה גזה"כ כמש"כ המחבר הנ"ל, א"כ זה לא שייך רק בבור דיש התם גזה"כ, משא"כ גבי חיובא דבעל השור מאין לנו לחייבו בלא אומדנא, דהא גבי חיוב בעל השור ליכא גזה"כ הנ"ל, ואם למילף מבעל הבור בבנין אב, הא ידוע בכל פ"א דב"ק דלא גמרינן, משום דמה לבור שכן תחלת עשייתו לנזק ובג"ש דתחת נתינה כתיב כו' והא כתבו התוס' (שם ו' ע"ב) בד"ה שור רעהו כו' דהך גז"ש לא נתקבלה רק לענין מיטב, ודוחק לומר דשם מיירי באמת היכא דאמדוהו דראוי למות בבור י', אך י"ל דשא"ה בשור שדחף את כו' משום דיותר גרוע אם באה הנפילה מכח חבירו כמבואר בחולין (דף נ"א) בתוס' ד"ה נפל לארעא כו' דכה"ג לא בעי י' טפחים, ולכן י"ל היכא דבאה מחמת דחיפת חבירו לא צריך אומדנא כלל, משום דכה"ג קים להו דראוי למות בבור, ולכן סתמו התם בשור שדחף כו'.

ח׳וכן מוכח מהא (שם דף ט') דתניא חומר בבור מבשור כו' ומקשה הגמ' דליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו את הכלים משא"כ בבור כו', אלמא דלא שייך בו לומר תנא ושייר [וכמש"כ שם התוס' בכל הסוגיא לתרץ אמאי לא תני שארי מילי כמבואר שם בד"ה דרכו לילך ולהזיק כו' ובד"ה חומר בשור כו'] א"כ תקשה אי נימא כסברת המחבר הנ"ל דבור דחייבה התורה מצד גזה"כ דגם מספק מוציאין ממון, הו"ל למיתני דחומר בבור מבשור דבבור חייב אף בלא אומדנא ורק מספק מצד גזה"כ משא"כ בשארי נזקין, אע"כ מוכח דגם בבור לא הוי בזה שום גזה"כ כלל, רק דהחיוב הוי משום דקים להו דכה"ג ממית בוודאי וכמש"כ.

ט׳ועוד ראי' למש"כ מהא דאיבעיא להו (שם דף צ"א) אי יש אומדנא לנזקין וקא פשטו מן חיוב בור לנזקין דאף בבור טפח חייב בלא אומדנא ודחו ראי' זו שם, ואי נימא דבור דחייבה תורה במיתת השור הוי מצד גזה"כ א"כ קשה הא אין כאן התחלת ראי' כלל מן בור לשארי נזקין [משום דקאמרי שם בגמ' דלקטלא וודאי צריך אומד ורק לנזקין איבעיא להו] דהא יש לחלק שאני בור דלנזקין א"צ אומד משום דהא גם במיתת השור בבור י' ג"כ חייבה תורה לשלם בלא אומד מצד גזה"כ, ולכן אף לנזקין אין צריך אומד בבור, משא"כ בשארי נזקין דבמיתה צריך אומדנא ולכן י"ל דגם בנזקין כן, אע"כ מוכח דל"ש בור בזה משארי נזקין, והא דחייבה התורה לבעל השור לשלם טעמו משום דפסיקא לה דבור י' ממית בוודאי ע"פ רוב, ולכן לא בעי אומדנא כלל, משום דאי הוי ספק לא הי' מוציאין ממון מספק, דהא כבר ידוע דהממע"ה אף בנזקין, ומה שמקשה המחבר הנ"ל שם אמאי סמכינן בבור בלא אומדנא, הא אין הולכין בממון אחר הרוב, אינו קשה כלל, משום דהא עיקר הטעם דהצריכו אומדנא לנזקין ומיתה אף דהא מוכח דמת מחמת הכאת חבירו עכ"ז יכול הרוצח לומר אנוס הייתי בזה ולא ידעתי דימות חבירי או שיוזק מזה, אבל היכא דהי' עליו איסור מצד רוב, הלא לא יכול לומר אנוס הייתי דהא הו"ל לאסוקי אדעתא דיוזק חבירו מחמת הרוב, בשלמא היכא דהוי ספק השקול יכול עדיין לומר אנוס הייתי דחשבתי דלא יוזק, משא"כ היכא דיש רוב אז חייבתו תורה בכל המזיקין, כדחזינן בכל האומדנא דנזקין דמשמע דכיון דראוי להזיק מחמת הרוב מחוייב לשלם, דהא (שם דף צ"א) אמרו דל"ש בין אומדנא דמיתה לאומדנא דנזקין, וכן הרמב"ם (פ"א מה' חובל ומזיק) כתב דכשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין משמע דשוין הן האומדנות להדדי, והנה באומדנא דמיתה וודאי מהני אף מה שיש רוב [ואף שיש מיעוט, הא בדיני נפשות הולכין בתר רוב], א"כ ה"ה באומדנא דנזקין מהני רוב לבד לברורי, והטעם הוא כמש"כ, דכיון דבאמת תלינן דמת מחמת הכאתו, א"כ בוודאי הסיבה היתה שהוזק מחמת המזיק, אך דהי' יכול לומר אנוס הייתי בזה [וע' ברמב"ם (שם הי"ח) שכתב דאם לא הי' בו כדי להמית יכול לומר אנוס הייתי] דלא אסיק אדעתאי דימות או יוזק מן נזקי וע"ז שייך שפיר האומדנא מחמת הרוב וכמש"כ, והיכא דיש רוב לפנינו ומחמת הרוב הי' עליו איסור וודאי [דהא באיסורי מהני רוב] שלא להזיק לחבירו, לכן ממילא חייבה תורה לשלם אם לא נזהר באיסור ברור הנ"ל, ויש להאריך בזה הרבה.

י׳וכן מוכח מסנהדרין (דף מ"ה) דמקשה הגמ' על הא דבית הסקילה הי' גבוה ב' קומות ומי בעי כולי האי והא תנן מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים כו', ואי נימא דבור הוי מגזה"כ לחייבו א"כ יש לחלק דשאני בור שיש בו גזה"כ משא"כ בדחיפה דבעינן הראוי' להמית, וע"כ בעי ב' קומות, דאל"כ לא מקיים מצות דחיפה, וע"כ מוכח דבור י' ראוי להמית מצד הרוב, ולכן מקשה הגמ' בפשיטות דלא יעשו רק גבוה י' טפחים והיו מקיימין מצות דחיפה בזה מחמת הרוב כנ"ל, וכן מוכח ממש"כ רש"י (שם) בד"ה מיתה יפה שימות מהר עכ"ל, דאינו נפ"מ רק שימות מהר, ואלו הי' נפ"מ גבי מיתה ודאית דגבוה י' לא הוי רק ספק מיתה, הו"ל לרש"י לפרש דלכן בעי ב' קומות כדי שימות בודאי ובעשרה לא הוי רק ספק מיתה, ומוכח דגם באדם אמרינן להרוב הנ"ל דודאי נתרסקו אבריו, וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה ורמינהו מה בור כו' דלכן פריך משור על אדם משום דהתם דרשינן שור ולא אדם עכ"ל, וגם היכא דלא שייך הבלא כמו בתל גבוה י' הוי ג"כ מיתה מצוי' ע"פ הרוב דאל"כ מאי מקשה הא יש לחלק דשאני בור שיש בו הבלא משא"כ בתל גבוה, ואין לחלק דשאני בנפל לבור י' דחייב בעל הבור דכיון דחזינן דמת שם לכן תלינן דמת מחמת תקלתו, דעדיין תקשה מאי מקשה הש"ס מבור על בית הסקילה הא יש לחלק כנ"ל, ומוכח מזה דאין לחלק בזה, דאי נימא דאינו רק ספק שיעור מיתה, א"כ קשה אמאי חייב בעל הבור בלא אומדנא הא יכול בעל הבור לומר דילמא לא הי' ראוי למות בבור, אף דחזינן דמת מ"מ אנוס הייתי בזה או דמזלו גרם, כמש"כ רש"י (ב"ק דף צ"א) בד"ה דבעינן אומדנא כו', ובאמת חד טעמא הוא טעם של הרמב"ם ורש"י הנ"ל, ולכן שפיר הקשו בש"ס מבור על בית הסקילה.

י״אענף ג. ונתבאר מכל הנ"ל בעז"ה דבור י' ואף היכא דלא שייך הבלא אף אדם ג"כ ראוי למות בו ע"פ רוב, והא דתנן בסנהדרין אם לא מת מהדחיפה כו' זהו משום דהא יש מיעוט דאינן מתים מהדחיפה, ועדיין תקשה בהא דב"ק (דף נ"א) גבי האי תורא דנפל לאריתא דדלאי טרפי' ר"נ משום דס"ל יש חבט בפחות מעשרה ומקשה שם מהא דתנן מה בור שיש בו כדי להמית י' והי' פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו ומת פטור משום דלית בי' חבטא, הא יש לחלק דהא דטרפי' רב נחמן בפחות מעשרה הוי רק מצד הספק וחשש שמא נתרסקו איבריו וכמו כל ספיקא דאורייתא לחומרא, משא"כ בבור גבי תשלומין אין מוציאין ממון מספק, אך לפמש"כ בענף עץ אבות הנ"ל דבבור הוי גזה"כ להוציא ממון אף בספק הראוי להזיק, לכן שפיר מקשה הגמ', משום דאלו הוי ספק טריפה בפחות מעשרה, א"כ הא הי' חייב בעל הבור לשלם אף בפחות מעשרה, משום דהא גם בבור י' לא הוי רק ספק ראוי להזיק ואפ"ה חייבתו תורה, א"כ שפיר מקשה הגמ' הנ"ל לשיטת המחבר הנ"ל, אך לפמש"כ דלא כהמחבר הנ"ל תקשה כנ"ל, ומצאתי בפ"י ובכרתי ופלתי (יו"ד ריש סי' נ"ח) שהרגישו בקושיא זו, ע"פ מש"כ הט"ז בשם היש"ש (שם).

י״בונלע"ד לתרץ קושיא זו, דהא איתא (שם דף נ"א) במשנה בור של שני שותפין כו' ומקשה הגמ' שם דבור של שני שותפין ה"ד ומוקי בבור ט' והשלימו לעשרה ולרבי למיתה ולרבנן בין למיתה ולנזקין אחרון חייב משום דהאחרון גומר המיתה, א"כ אי נימא דגם בפחות מן י' יש ספק דלמא אית בי' כדי להמית, תקשה איך מחייבין לאחרון הא יכול האחרון לומר דלמא קעבד הראשון שיעור מיתה ג"כ, משום דיש חבט בפחות מעשרה והוי כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים ולשלשים דכלן חייבין כדאיתא (בב"ק שם) , משום דהיכא דעביד קמאי שיעור מיתה כ"ע מודי דכולן חייבין, ודוקא היכא דקמא לא עבד שיעור מיתה והב' השלים לשיעור מיתה אז האחרון חייב כפי' רש"י (שם י' ע"א) בד"ה אחר האחרון למיתה כו', משום דקמא לא עבד כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית, ע"כ יכול הב' לומר דילמא יש חבט אף בפחות מעשרה, וקעבד הא' שיעור מיתה, א"כ אין לחייב האחרון רק מחצה ולא כל ההיזק, ואין סברא לומר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דכיון דליכא לאשתלומי מהא' מחמת ספק לכן משתלם מן האחרון כדס"ל לר' נתן (שם דף נ"ג), דהא כתבו התוס' (שם מ"ו ע"ב) בד"ה גלית אדעתך כו' דמה שאין משתלם מזה מצד ספק לא שייך בזה לומר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ע"ש, וכן מבואר בח"מ (סי' ת"י סעיף ל"ז) בשם יש חולקין, ולכן מדחזינן במשנה הסמוכה להך משנה דהיו פחותין מעשרה טפחים כו' דחייב האחרון שהשלימה לעשרה דמוכח מזה דהא דפטור בהיו פחותין מעשרה טפחים לא הוי מצד ספק דהממע"ה, רק דהפטור של החופר בור ט' הוי מחמת פטור ודאי משום דאין שום ספק כלל אי יש חבט' בפחות מעשרה, ואין חבט' בפחות מן י' בבירור, ולכן חייב האחרון דעבד שיעור מיתה בודאי, ושפיר הקשה הגמרא מן זה על ר"נ, וקושית הפני יהושע והכרו"פ הנ"ל מתורצת.

י״גענף ד. אך אכתי תקשה מאי פריך בגמרא שם מהא דסנהדרין דבית הסקילה הי' גבוה ב' קומות ואי איתא נעבד לי' פחות מעשרה כו', הא י"ל דאינו אלא ספק טריפה, רק בבית הסקילה בעינן דחיפה שיהא קרוב למיתה ע"פ רוב ולכן בעינן ב' קומות [וכן מאי מקשה שם הגמרא מן מעקה דליעבד לי' פחות מעשרה והא יש לחלק דלא חייבה התורה לעשות מעקה רק בחשש נפילה דיהא קרוב למיתה ולא בספק מיתה, ואף דספק דאורייתא לחומרא, עכ"ז י"ל כיון דעיקרו אינו רק חשש נפילה א"כ כה"ג דהוי קצת כעין ס"ס לא חייבתו התורה בעשיית מעקה], ואף לתי' של הכרו"פ משום דאי הוי ספק בבור פחות מעשרה הי' לנו לחייבו עכ"פ מחצה אליבא דסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין והמשנה אתי כסומכוס כמו שהאריך שם, קשה כל זה.

י״דוהעיקר נלע"ד דהא דאמרו שם אלמא קסבר ר"נ יש חבט בפחות מעשרה הי' פשיטא להש"ס דבטריפה ודאית טרפי' ר"נ, משום דאי נימא מחמת ספק טריפה, א"כ קשה לשיטת הסוברים (המובא' ביו"ד סי' נ' ובפתיחה לה' טריפות בפר"ח ותבו"ש) דאף בנולד' ריעותא מחיים מוקמינן על חזקת היתר, ואי לא הוי רק ספק א"כ מיבעי לן לאוקמי על חזקת היתר לשיטת הראשונים דס"ל כן, ולכן מדטרפי' ר"נ מוכח דס"ל דהא דיש חבט בפחות מעשרה הוי טריפה ודאית, ולכן מקשה הש"ס שם על ר"נ מן הנך משניות וברייתא הנ"ל.

ט״וובזה יש ליישב שיטת הרי"ף (ב"ק שם) שהביא מילתא דר"נ דיש חבט בפחות מעשרה ולא הביא המסקנא דשם דמכריסא דתורא משחינן, וכבר תמהו (שם) עליו הרא"ש וש"פ ע"ש, ולפמש"כ ניחא, די"ל דבאמת למאי דקיי"ל חוששין לספק דרוסה כמבואר בחולין (דף מ"ג) וכמש"כ התוס' (שם) דלכן לא מוקמינן על חזקת היתר משום דשכיח לאיסור טפי, ומה"ט ס"ל להך מ"ד בישב קוץ בוושט חיישינן להבריא, א"כ י"ל דה"ה בחבט בפחות מעשרה אף דהוי ספק, עכ"ז אפשר דזהו ג"כ שכיח לאיסור טפי, ובפרט להסוברים בכל ספק הנולד מחיים באיזו ריעותא דטריפה כמבואר שם ביו"ד (סי' נ') [וטעמם דכיון דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה], וכן בישב קוץ בוושט חוששין להבריא, אלמא דכיון דנולד' ריעותא מחיים לא מוקמינן על חזקת היתר, ולפ"ז לא קשה כלל ממעקה על ר"נ, משום דיש לחלק, דשאני בספק טריפה דכיון דנולד' ריעותא עכ"פ לכן טרפי', והגמרא דמקשה עליו י"ל דמיירי אף למאן דס"ל אין חוששין לספק דרוסה, ובישב קוץ בושט ס"ל דאין חוששין להבריא, ולשיטת הך מ"ד הדין נותן גם בחבט פחות מעשרה אי הוי רק ספק, דמיבעי לן לאוקמי על חזקת היתר כמו בספק דרוסה דס"ל כן להך מ"ד אף שנולד' ריעותא מחיים [ורצה לאוקמי מלתא דר"נ אליבא דכ"ע, ולכן מקשה כן ומתרץ אליבא דכ"ע], משא"כ לדידן דקיי"ל בחולין שם כמאן דס"ל חוששין לספק דרוסה ובישב קוץ בוושט ג"כ חיישינן להבריא, אין מקום לקושית הגמרא ממעקה על ר"נ כנ"ל.

ט״זהג"ה [ואי נימא דהך מילתא דאמר ר"נ שם יש חבט בפחות מעשרה הוי רק ספק טריפה וכמש"כ הכרו"פ, יש מקום ליישב דברי התוס' ב"ק (נ' ע"ב) בד"ה אם שהתה מעל"ע כו' דנסתפקו בשהתה מעל"ע אי בעי בדיקה, ותמה הש"מ הא זהו גמרא מפורשת בחולין (נ"ו ע"ב) על דרסה וטרפה בכותל דאם שהתה מעל"ע צריכא בדיקה וכן איתא בביצה (דף ל"ה), אך אי נימא כמש"כ הכרו"פ י"ל שאני טרפה בכותל דהוי' וודאי טריפה כ"ז דלא שהתה כמו נפולה דהוי' בחזקת שנתרסקו אברי' ע"פ רוב כנ"ל, ולכן אף בשהתה בעי' בדיקה, משא"כ ביש חבט בפחות מעשרה טפחים דאף דלא שהתה לא הוי רק ספק טריפה, ולכן אפשר לומר דאי שהתה מעל"ע אז לא בעי' בדיקה כלל, אך לפמש"כ להוכיח דהא דאמרו שם לר"נ יש חבט בפחות מעשרה הוי ודאי טריפה כנ"ל, א"כ דברי התוס' תמוהין כקושית הש"מ הנ"ל.

י״זונלע"ד לתרץ דהא בחולין (שם ) פי' רש"י בד"ה צריכה בדיקה אעפ"י ששהתה מעת לעת דשמא נשברה השדרה ונפסק החוט עכ"ל, והרשב"א בחידושיו לחולין שם כתב להסתפק בדעת רש"י דלא בעי בדיקה רק לחוט השדרה או אפשר לומר דלאו דווקא דה"ה דבעי בדיקה לכל החלל כמו שאמרו (שם דף נ"א), אך הרשב"א הכריע שם דבעי בדיקה נגד כל החלל אף בשהתה, א"כ י"ל דזה גופא נסתפקו התוס' משום דבעמדה פשיטא להו דבעי בדיקה לכל האברים כמבואר בחולין (שם) דאמרו דעמדה בעי בדיקה ואח"ז אמרו דבעי בדיקה נגד בית החלל, אך בשהתה מעל"ע עדיין יש להסתפק דמחמת חשש ריסוק א"צ לבדוק משום דאלו היתה מתרסקת לא היתה חי' מעל"ע כפי' רש"י בביצה (שם) , וכיון דיצאנו מחשש ריסוק ע"כ אף דיש לחוש לנקבו האברים, עכ"ז אפשר דא"צ לבדוק רק חוט השדרה וכספק של הרשב"א הנ"ל, דאפשר דשהתה עדיף בזה מעמדה, וזה שנסתפק התוס' אי בעי בדיקה היינו אי בעי בדיקה נגד כל החלל וכדין בדיקה המבואר שם, וע"ז מייתי התוס' מן בה"ג ראי' שכתב דאנן לא בקיאינן בבדיקה א"כ מוכח מזה דגם בשהתה מעל"ע בעי בדיקה נגד כל החלל ולא סגי בבדיקת חוט השדרה לבד, משום דאלו לא הי' צריך בדיקה רק לחוט השדרה, א"כ הא גם האידנא בקיאינן בבדיקה וכמש"כ הט"ז ביו"ד (סי' ל"ב סק"ד) ע"ש, כן נראה ליישב קצת דברי התוס' שלא יהיו תמוהין כ"כ].

י״חועוד נראה לפענ"ד להביא ראי' דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו אברי' בודאי ע"פ רוב, דאל"כ תקשה לרב דס"ל אין חוששין לספק דרוסה, וכן בישב קוץ בושט אין חוששין להבריא, ואף דהתם שכיח לאיסור טפי וכמש"כ התוס' בחולין (דף מ"ג), א"כ תקשה להאי מ"ד אמאי נפולה טריפה אי נימא דאינה רק ספק טריפה, והא ס"ל דמספק מוקמינן על חזקת היתר אף דנולד' ריעותא בבהמה, וכמו בישב קוץ בוושט וספק דרוסה, וא"ל דהך מ"ד יסבור דשאני ישב קוץ בוושט וס"ד דהתם אינן שכיחי לאיסור [ולא ס"ל כמאן דסובר דהתם ג"כ שכיחי טפי] משא"כ בנפולה מודה דהוי' שכיח' לאיסור, דז"א, דהא בחולין (שם) פריך הגמ' על ישב קוץ בושט מ"ש מספק דרוסה, ואינו מחלק דשאני ס"ד דהוי שכיח לאיסור משא"כ ישב קוץ בושט, ומוכח דס"ל להגמרא דאליבא דכ"ע הוי ישב קוץ בושט שכיח לאיסורא ג"כ, ולכן מקשה הש"ס שפיר מס"ד על ישב קוץ בושט, ולפ"ז תקשה להך מ"ד מ"ט בנפולה הוי' טריפה כנ"ל, אע"כ מוכח דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו אברי' ע"פ רוב [וכמש"כ הלבוש והמנחת יעקב] ולכ"ע הוי' נפולה טריפה ודאית.

י״טוכן יש לדון בהא דחולין (דף נ"ו) בהכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה דאמר רב מכניס ידו ובודק כו', וקשה הא ס"ל לרב דאין חוששין לספק דרוסה אף דשכיחא לאיסורא, א"כ מ"ט חשש בהכתה חולדה על ראשה לנקובת הקרום, ויש לחלק, ואכמ"ל.

כ׳וכן מוכח (שם דף נ"א) גבי הנהו דיכרי דגנבו גנבי דאין חוששין משום ריסוק אברים דכי שדי להו אמתנייהו שדי להו אהדרינהו ודאי חיישינן כו', וצ"ע אמאי לא נימא בזה חזקה לא שבק היתרא כו' דכיון דהי' יכול להשיב השבה מעליא נימא דקיימא כתיקונה, וכן במומר אוכל נבלות לתיאבון כו', אך אפשר לומר דמחמת יראה לא הי' לו פנאי לכוין לזורקם אמתנייהו, אכן אי נימא דנפולה אינה אלא ספק טריפה, א"כ תקשה אמאי באהדרינהו מחמת יראה חוששין לנפולה, הא הוי ס"ס מעליא, ספק דילמא שדי אמתנייהו, ואת"ל לא שדי אמתנייהו, אכתי אינו אלא ספק טריפה משום דכל נפולה לא הוי' אלא ספק טריפה, וזה דומה לספק על הארי ואת"ל על שמא לא דרס דהוי ס"ס מעליא, אף דהוי ס"ס משם אחד ואינו מתהפך, וכמש"כ האחרונים משום דהוי ספק בעיקר הריעותא וה"ה בספק נפולה, [וע' ש"ך (יו"ד סי' נ"ח סקי"ח) שכתב באדרינהו מיראה דחוששין דזהו משום ספק ע"ש, ומש"כ שם הש"ך תי' אחר דמן הסתם נפלה על צלעותיה הוא דוחק, דהא כבר כתבתי דיש מקום לומר חזקה לא שבק היתרא כו'] ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, א"כ קשה הא הו"ל ס"ס, וע"כ מוכח דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו אברי' ע"פ רוב וכנ"ל.

כ״אוכן מורה משמעות המשנה דחשב' נפולה בחשבון הטריפות דמשמע דהוי טריפה ודאית, דהא בנפלה לאור סיים ונחמרו מעיה, והא הרבה סוברים דנפלה לאור ולא נבדקה אסורה אלמא דלא חשב' ספק טריפות בחשבון הטריפות, אכן לפמש"כ הט"ז (יו"ד סי' נ"ב סק"י) נדחתה ראי' זו, וכן יש להעיר בזה מהכתה חולדה על ראשה דתנן התם במשנה, אכן כבר כתבתי להוכיח מהא דחייבה התורה לשלם בבור י' בלא אומדנא כלל דמוכח דקים להו דרוב בהמות נתרסקו אבריהן, ואין לומר דאומדנא דנזקין סגי אם הוא ראוי להזיק מצד ספק השקול, לכן מדחזינן דהוזק עכשיו ע"כ חייב לשלם, דאינו יכול לומר אנוס הייתי, משום דהא מספק אסור להזיק לחבירו כמו כל ספיקא דאורייתא לחומרא, דא"כ מאי מקשה הגמ' בסנהדרין גבי דחיפה מבית הסקילה דיהא סגי בעשרה טפחים כמו בבור י' הא יש לחלק דשאני בור דאף בספק אם יכול להזיק ג"כ מחויב לשלם עכשיו דהוזק בבורו וכנ"ל, ושאני בדחיפה דבעינן שיהא קרוב למיתה בוודאי, וע' ברמב"ם (ה' סנהדרין פרק ט"ו) שכתב דהשווה הכתוב דחיי' לסקילה כו' ע"ש, וכיון דאין היקש למחצה א"כ כמו דסקילה הוי' מיתה ודאית כמו כן הדחיי' באיזה אופן שתהי' קרוב' למיתה עכ"פ משום הרוב ולא מהני ספק מיתה בזה, ומדמקשה הש"ס מבור על בית הסקילה מוכח מזה דהא דקיי"ל דאומדין לנזקין דתהא האומדנא באופן דע"פ רוב מצוי להזיק בודאי, אבל בספק אף שאסור לו להזיק לחבירו מ"מ מדלא הי' עליו איסור ברור אכתי יכול לומר אנוס הייתי, אבל רוב מהני בזה, דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מדהוי איסור ברור מחמת הרוב אינו יכול לומר אנוס הייתי וחייב לשלם כיון דמחמת נזקו הוזק עכשיו, וכמש"כ לעיל, א"כ מוכח מכל זה דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו איברי' ע"פ רוב.

כ״בענף ה. אך הר"ן בסוגיא דנפולה בחולין כתב להשיג על מש"כ הרמב"ם דכל מה דאתמר בשמעתין אין חוששין משום ריסוקי אברים אין חוששין כלל קאמר ואפי' בדיקה לא בעי ובהני דאמר חוששין לא יהבינן בהו דין נפולה, וכתב הר"ן דלא מחוור דאע"ג דאמר חוששין ה"ט משום דכולי מילתא דריסוק אינו אלא חשש בעלמא הלכך דינה כנפולה גמורה לשהיי' ובדיקה עכ"ל, הרי דס"ל דכל נפולה לא הוי' רק ספק טריפה, ולעד"נ דגם מן הר"ן אין סתירה למש"כ, דדוקא אם שחטה ובדקה תוך מעל"ע ונמצאת שלימה דקיי"ל דטריפה משום חשש דילמא נתרסקו אברי' באופן שאין היכר עדיין וכמש"כ הר"ן מתחלה (שם) , לכן זה לא הוי רק חשש בעלמא, משא"כ אם לא בדקה כלל הוי בחזקת טריפה ודאית, וזה שסיים הר"ן שם דדינה כנפולה לשהיי' ובדיקה היינו דבדיקה בתוך מעל"ע לא מהני', ולכן קאמרי בש"ס חיישינן לריסוק אברים דהכוונה דאף בבדקה ונמצאת שלימה חיישינן לשמא נתרסקו ואין להכיר, וזה לא הוי אלא ספק בעלמא, משא"כ בלא בדיקה כלל בודאי הוי בחזקת שנתרסקו אברי' [רק היכא דלא ניכר' בה שום ריעותא לא הוי' בחזקת טריפה ודאית משום דיש הוכחה להיפך מדלא ניכרת שום ריעותא כלל], וא"כ מוכח דלא כהלבוש שכתב אף בבדקה ונמצאת שלימה הוי' בחזקת ריסוק אברים דהא הר"ן לא ס"ל הכי, אך בלא בדיקה כלל אין ראי' מן הר"ן לסתור כל מש"כ.

כ״גנחזור לעניננו דלפמש"כ הלבוש והמנחת יעקב וכפי מה שהוכחתי דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו אברי' מחמת הרוב, אף לשיטת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לטריפות דבהמה הא מוכח בסנהדרין דנפילה י' טפחים הוי' טריפה גם באדם וכמש"כ התוס' שם בד"ה ורמינהו מה בור כו' וכנ"ל, ובב"ק (נ"א ע"א) תוס' ד"ה נעבד פחות מעשרה כו' הקשו על שיטת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לטריפות דבהמה, מאי מקשה הגמ' בב"ק על ר"נ דס"ל יש חבט בפחות מעשרה הא יש לחלק ביניהם עכ"ל, וכוונתם דאף לפמש"כ התוס' בסנהדרין עכ"ז בחבט פחות מעשרה יש עדיין מקום לחלק ולומר דשאני בהמה דלית לה מזלא יש בה חבט בפחות מעשרה משא"כ באדם דאית לי' מזלא אין בו חבט בפחות מעשרה להמיתו, וכבר הקשו התוס' בחולין (דף מ"ב) ד"ה ואמר רב יהודא כו' על שיטת ר"ת מן איוב דחולין (דף מ"ג) והכרו"פ (סימן ל"א) תי' זה בטוב טעם, וכן הקשו התוס' על ר"ת מן חולין (דף מ"ז) גבי אדומה וירוקה דמייתי הגמ' ראי' מאדם לבהמה, ויש לחלק משום דראית הגמ' שם היא דמצינו עכ"פ מחמת שלא נבלע בו דמו לכן הוא ירוק, וזאת הסיבה והטבע יכולה להיות בבהמה ג"כ, ועוד י"ל בקושית התוס' על ר"ת מן אדומה הנ"ל דאזיל לשיטתו דמחלק בין אדם לבהמה, לכן ס"ל להטריף בבהמה אם היא אדומה וכמש"כ התוס' (שם מ"ו ע"ב) בד"ה אלא ל"ש כו' דפי' ר"ת דטריפה, והתוס' הקשו עליו שם מלקמן (דף מ"ז) דמכשיר אדומה מר' נתן וי"ל דלכן ס"ל לר"ת דהך סוגיא דקאמר לא שנא וטריפא פליגא על הך סוגיא דלקמן דמכשיר אדומה, משום דס"ל להך סוגיא לחלק בין טריפות אדם לטריפות דבהמה, וכקושית התוס' על הר"ת (שם דף מ"ב) דאיך מדמה הגמ' אדומה דבהמה לאדומה דאדם וכנ"ל, ורבינא דקאמר ל"ש וטריפה ס"ל באמת לחלק דאין ראי' מן אדם לבהמה, ומזו הסוגיא הוכיח ר"ת שיטתו לחלק בין טריפות אדם לבהמה, דכיון דרבינא בתראה קאמר ל"ש וטריפה כפי' ר"ת מוכח דס"ל לחלק בין אדם דאית לי' מזלא לבהמה, אך לפ"ז מיבעי לומר דגם ירוק טריפה אי נימא דלא ילפינן זה מן אדם ובאמת לא מצינו זה, והעיקר כמש"כ מתחלה, אך הא דהקשו התוס' בב"ק דמקשה הגמ' בחבט פחות מעשרה מן אדם על בהמה, קושיא חמורה היא על הר"ת.

כ״דענף ו. ולשיטת ר"ת יש לתרץ קושית התוס' בנדה (כ"ג ע"ב) בד"ה ושטו נקוב כו' דהקשו דבנדה אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה משום דטריפה חי' ובפ"ק דבכורות אמר רבא גבי מוכר מקצתה לעכו"ם דבר שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חי' עכ"ל, אך לשיטת ר"ת הנ"ל ניחא משום דיש לחלק דדוקא בטריפות אדם ס"ל לרבא טריפה חי' משום דשאני אדם דאית לי' מזלא משא"כ בבכורות דמיירי שם בבהמה, והא דאמרו שם בנדה כמה ינטל מן החי וימות עד הארכובה משום דסבר טריפה אינה חי' אלמא דגם בטריפות אדם אמרינן אינו חי, אינו קשה לפמש"כ הב"ש (סי' י"ז ס"ק צ"ז) לתרץ קושית הכ"מ דקים להו לחז"ל דטריפות מארכובה ולמעלה אי אפשר לחיות אף באדם בתוך יב"ח ע"ש, [וע' תוס' (בכורות ג' א') ד"ה רב חסדא כו', דשאני טריפות דמן הארכובה ולמעלה מן טריפות דושטו נקוב], א"כ ניחא דדוקא בטריפות דמן הארכובה ולמעלה ס"ל דשייך בזה טריפה אינה חי', משא"כ בטריפות דושטו נקוב וכשיטת ר"ת, והא דאמרו שם גבי מן הארכובה ולמעלה דמר סבר טריפה חי' יש לפרש דאף הוא ס"ל רק באדם אבל בבהמה אינה חיה, [והא דיבמות דמן ארכובה ולמעלה תנשא ס"ל להך מ"ד לחלק דשאני התם דמיא מרזי מכה כמבואר (שם דף קכ"א)], והא דכתבו התוס' שם בנדה בשם ר"ת לתרץ קושיא הנ"ל ולא תי' לשיטתו בחילוק שבין טריפות אדם לבהמה וכמש"כ, י"ל דעדיין תקשה קושית התוס' מרבא דתמורה דס"ל שם בבהמה דטריפה חיה על רבא דבכורות דס"ל דאינה חי', לכן הוכרח לתרץ בתי' אחר, אך מהא דנדה הנ"ל על תמורה הנ"ל אינו קשה כלל לשיטתו הנ"ל.

כ״הוהפר"ח (סי' ל"א סק"ז) כתב דגם ר"ת מודה דמה דהוי טריפה באדם אינה חי' יב"ח, אך כוונת הר"ת בזבחים דיש טריפות דבהמה דלא מיטרפי באדם, ולכן שפיר הקשה הגמ' בזבחים ובע"ז דדילמא נח גופי' טריפה הוי אך דהי' מן הטריפות שהן טריפה בבהמה ולא באדם, וזה הוי שפיר אתך בדומין לך, ומ"מ הי' נח חי הרבה שנים משום שלא היה מטריפות דאדם יעו"ש, והיטיב הוכיח שם בראיות על זה, וכן נלע"ד להוכיח דגם ר"ת מודה דהוי טריפה באדם דאינו חי יב"ח מהא דתוס' (מנחות דף ל"ז) בד"ה שומע אני אפילו נטרף בתוך ל' יום כו' דשיטת ר"ת גופא שם דמחמת דנעשה טריפה דינו כמו שנהרג כמש"כ שם בשם הירושלמי דקדושין, ופטור מפדיון משום דלא יחיה, וכמש"כ הש"מ בב"ק (דף י"א) בארוכה, אך לפמש"כ בשם הב"ש לחלק בין טריפות דמארכובה ולמעלה דאינו חי אף באדם י"ל דשם במנחות מיירי בהא, וכן בבכור של שני ראשים דשם ג"כ הי' קים להו דאינו חי.

כ״וולכאורה יש להעיר בסנהדרין (ע"ח ע"א) דאמר רב אשי שם דשור טריפה שהרג פטור משום כמיתת בעלים כך מיתת השור, ומשמע דבכל טריפות דשור פטור השור, וקשה הא לשיטת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לבהמה משכחת בשור טריפה דיהא חייב היינו כגון בטריפות דבהמה מיטרפא ולא אדם, ובזה קרינן שפיר כמיתת בעלים כך מיתת שור משום דאלו היו בבעלים הטריפות דישנן בשורו הא הי' חייב מיתה משום דלא הי' נטרף בזה, ולכן אף במיתת השור דאף דהשור נטרף עכ"ז הא השור לא נפטר ממיתה רק מחמת גזה"כ דכמיתת בעלים כו', א"כ כה"ג אלו הי' באדם הא לא הי' נפטר ממיתה [וכה"ג אמרו בזבחים ובע"ז דזה מקרי אתך בדומין לך כנ"ל], א"כ הדין נותן דגם בשור לא נפטר ממיתה, וי"ל משום דהא אלו הי' בעליו בשם טריפה הי' פטור ממיתה, ה"ה השור אם שם טריפה עליו עכ"פ לכן נפטר ממיתה.

כ״זנחזור לענין הקושיא החזקה מתוס' דב"ק על הר"ת, ונלע"ד לתרץ דשאני טריפות דריסוק אברים מן שארי טריפות, דהא בביצה (ל"ד ע"א) ברש"י ד"ה ה"ג אר"א בר' צדוק כו' מבואר דקים לחז"ל דשאני ריסוק אברים משארי טריפות דריסוק אברים אינו חי מעל"ע אבל שארי מיני טריפה חיי' כל יב"ח עכ"ל וכ"כ הראשונים בסוגיא דנפולה בחולין, א"כ יש לחלק ולומר דדוקא בטריפות דיכול לחיות בבהמה עד יב"ח בזה ס"ל לר"ת דשאני אדם דאית לי' מזלא יכול לחיות יותר מיב"ח, משא"כ ריסוק אברים דאינו יכול לחיות מעל"ע אלמא דחמור ביותר מכל טריפות, וכש"כ הוא מן טריפות דמן הארכובה ולמעלה דהא בו יכולה הבהמה לחיות עד יב"ח, ואלו טריפות דריסוק אברים אינה יכולה לחיות אף מעל"ע, וכיון דנתבאר דטריפות דמן ארכובה ולמעלה אינו יכול לחיות אף באדם כמש"כ לעיל בשם הב"ש כש"כ טריפות דריסוק אברים, ועוד דריסוק אברים מקרי בגדר מיתה ולא בשם טריפה לבד, דהא בנפל שור בבור י' אמרינן מה בור שיש בו כדי להמית כו', וכיון דריסוק אברים אינו יכול לחיות אף מעל"ע לכן הוי בגדר מיתה, ובזה מודה ר"ת דאף אדם אינו יכול לחיות, ולכן שם בב"ק מקשה הש"ס שפיר על ר"נ משום דהא אמר רב נחמן שם בחבט פחות מעשרה דאי שקיל מארי' דתורא קבא דקמחא ואזיל תני בי מדרשא אם שהתה מעל"ע כשירה לא אפסידה כו', ומוכח מזה דס"ל לרב נחמן דיש חשש ריסוק אברים אף בפחות מעשרה משום דאין לומר דרק מחמת חשש שבירת השדרה וקריעת האברים הפנימיים חשש ר"נ, דהא כתב הר"ן בסוגיא דנפולה דלכן לא מהני' בדיקה תוך מעל"ע משום דאף לחשש נקבו האיברים יש בדיקה אף בתוך מעל"ע, עכ"ז לחשש ריסוק לא מהני' הבדיקה בתוך מעל"ע, משום דחיישינן דלמא נתרסקו באופן שאינו ניכר עדיין ע"ש, וכיון דר"נ לא הכשיר להאי תורא דנפל בבדיקה תוך מעל"ע, מוכח דס"ל דגם בחבט פחות מעשרה יש לחוש לריסוק אברים, א"כ שפיר מקשה הגמ' על ר"נ מן אדם דבית הסקילה ומעקה, משום דס"ל להש"ס דחשש ריסוק אינו חי אף באדם משום דיש בו כדי להמית וגם גרע מן שארי טריפות כנ"ל, וכן יתכן להוכיח מחולין (דף נ"א) דאמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וא"ל רבא לר"נ תניא דמסייע לך תינוק בן יומו מטמא בזיבה ואי ס"ד יש בו משום ריסוק אברים כו', ולשיטת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לטריפות בהמה א"כ אין כאן סיוע לר"נ די"ל דאדם שאני, ובע"כ מוכח דבחשש ריסוק אברים שוה אדם לבהמה, אך לפמש"כ התוס' שם בד"ה בית הרחם כו' דאי איתא דאיתרע בית הרחם היו לנו לחושבו אונס לזיבה ע"ש, יש לחלק [ולדחות הראי' הזאת] דאי איתא דאתרעי בית הרחם בבהמה בחשש טריפה ממילא הי' לנו לחושבו עכ"פ אונס גבי זיבה.

כ״חענף ז. והרמב"ם (פ"ג מה' רוצח ה"ז) כתב דהדוחף את חבירו מראש הגג ונפל ומת משערין גובה המקום שהפילו מעליו וכח הנדחף כו' ויראה לי שכ"מ שאין בגובהו י' טפחים אין בו כדי להמית כו' עכ"ל, וכוונתו שאם אין בגובהו י' אז א"צ אומדנא כלל משום דאז בוודאי אין בו כדי להמית כמו בבור בב"ק אך בגובה י' טפחים ויותר אז בעי אומדנא, וקשה לי דהא חזינן דנפילת עשרה יש בה כדי להמית אף באדם מדפריך בסנהדרין על בית סקילה למה לי גבוה שתי קומות הא בבור תנן מה בור שיש בה כדי להמית י' טפחים כו', ואי נימא דעשרה טפחים אין בו כדי להמית בוודאי רק משערינן לפי כח האדם וגובה המקום, א"כ מאי פריך שם, הא י"ל דלכן עשו בית הסקילה גבוה ב' קומות כדי שיהא שיעור מיתה לכל אדם, דהא אין סברא לומר דיעשו בית סקילה לכאו"א לפי האומדנא בכחו, ובע"כ מוכח בסנהדרין דנפל עשרה טפחים הוי בו שיעור מיתה לכל אדם, א"כ קשה איך כתב הרמב"ם דאף בעשרה טפחים בעינן עכ"פ אומדנא, וגם לפ"ז מיבעי לן לומר בבהמה שנפלה בבור י' דאין בעל הבור חייב, רק נשער באומדנא אם הי' בו כדי להמית, ואם נחלק דשאני בהמה דלית לה מזלא תקשה מסנהדרין מאי פריך מבית הסקילה על בור וכנ"ל.

כ״טוהנראה לענ"ד בזה, והוא שהקשה הפ"י בב"ק (דף נ"א) מאי מקשה הגמ' בבית הסקילה למה לי גבוה ב' קומות, הא יש לחלק שאני בבית הסקילה דיודע הנסקל דיפילו אותו ומבואר בחולין דבית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים משום דאמיד נפשו, ונשאר בצ"ע, ובאמת ראיתי בירושלמי (סנהדרין פ"ו ה"ה) דתירץ על הקושיא מבית הסקילה על בור דיש בו י' דיש בו כדי להמית, דאינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת ולכן אילין דחבטין תורין אין בו משום ריסוקי אברים עכ"ל, וכן אית' בש"ס דילן בחולין דבית המבטחיים אין בו משום ריסוקי אברים, וכ"כ בבית יוסף (סי' נ"ח) בבהמה שמפילין אותה בעת השחיטה בגובה י' דלא חיישי' כיון דמדעתו הוא, ולפ"ז אין מקום לקושית הש"ס דילן בסנהדרין ובב"ק וכמש"כ הפ"י, ואפשר דש"ס דילן מקשה בבית הסקילה מבור י' ולא ס"ל תירוץ הירושלמי הנ"ל, משום דהא מבואר ביו"ד (שם) דבקשרו רגלי' אף שמפילין מדעתה עכ"ז אסורה משום דבכה"ג לא שייך לומר אמודי אמיד נפשי', וכיון דמבואר ברמב"ם (פרק ט"ו מה' סנהדרין) דקושרי' ידיו של הנסקל, א"כ אפשר דכה"ג לא מהני מה דמפילין מדעתו, משום דדוקא היכא דיש להבהמה כח ארבע רגלי' אז אמרינן דנועצת צפרני' כמבואר שם משא"כ באדם שקושרין ידיו, ואף שרגליו לא היו קשורין מ"מ כיון שאין בו כח להציל א"ע בידיו לכן אף שמפילין אותו מדעתו ג"כ שייך בי' דין נפולה, אך לפמש"כ הט"ז ביו"ד (שם ס"ק י"א) דאם קושרים ב' רגלים לבד אין בו משום ריסוק אברים ליתא למש"כ, ועכ"ז י"ל דכוונת הגמ' בש"ס דילן דמקשה על בית הסקילה מבור י"ל דלמה לי גבוה ב' קומות הא ליסגי י' טפחים ויקשרו גם רגליו של הנסקל דאז אף בנפל מדעתו יש בו משום נפילה ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם (ה' רוצח הנ"ל), משום דלכאורה קשה במש"כ שם דאם אין בו י' טפחים בגובהו אז אין בו כדי להמית, דהא מבואר בחולין (דף נ"א) גבי זכרים המנגחים זה את זה דאם נפל לארעא חוששין אף בנפל בפחות מעשרה וכמש"כ התוס', א"כ קשה בדוחף חבירו מגג מבעי להיות שיעור מיתה אף באין בגובהו י' טפחים, דהא נפל מחמת אחרים שדחפוהו, ובע"כ מוכח דהרמב"ם מיירי בידע הנדחף שרוצה להפילו ואז אמודי אמיד נפשי' ולכן ברור דבפחות מעשרה אין בו דין נפילה, וממילא ניחא מה שהקשיתי למה בעינן אומדנא בנפילה עשרה, דכיון דמיירי ביודע שרוצים להפילו ושייך לומר אמודי אמיד נפשי' ומתאמץ בכל גופו בידיו וברגליו, לכן בעינן אומדנא לפי כח הנדחף וגובה המקום, ואף שהש"ך (רסי' נ"ח) כתב דבעינן דיהא לה על מה למסרך בצפרני', מ"מ בט"ז (שם ס"ק א') משמע דלא ס"ל כן כדמוכח מקושית הט"ז על הב"י, ולאו דוקא צפרנו נועץ רק העיקר הוי משום דאמודי אמיד נפשי' כמו דקאמר בירושלמי על בית הסקילה, וכמש"כ הפ"י בב"ק כנ"ל, [ואף לדברי הש"ך הנ"ל י"ל דכמו דאמרי סתמא בבית המטבחיים דאין בו משום ריסוק אברים ומיירי דאית לי' במה למסרך כמו כן י"ל דמיירי הך דינא דדוחף חבירו מראש הגג וכמו שאמרו בירושלמי על בית הסקילה דאינה דומה נופל מדעת כנ"ל], והנה מפרשי הרמב"ם לא כתבו המקור שממנו הוציא דינו במש"כ דדוחף חבירו מן ראש הגג בעינן אומדנא, והגהות מיימוני כתב מספרי, וראיתי בספרי ולא נמצא שם רק דאם דחף חבירו מן הגג חייב, אבל מאומדנא לא נמצא שם, אך באמת זהו גמ' מפורשת בב"ק (צ' ע"ב) דאמרו שם הרי שדחף חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת ב"ד הולכין אצל בירה או בירה הולכת לב"ד ועוד אם נפלה חוזר ובונה כו', הרי להדיא כדבריו, [ותמיהני על מפרשיו שלא רמזו לזה], והגמרא מיירי ג"כ בנופל מדעת, ולכן ניחא מה שסתם הרמב"ם משום דדרכו להביא לשון הגמרא, ובלאו הכי אין זה מיקרי סתם כל כך כדחזינן בירושלמי דמפרש להך בית הסקילה כנ"ל, וכבר הוכחתי דהרמב"ם מיירי בנופל מדעת כנ"ל, [ויש לדון דדוחף חבירו מראש הגג גבוה ב' קומות דאז לא בעי אומדנא כלל, וכמו בבית הסקילה ב' קומות, אלמא דהוי שיעור מיתה לכל אדם אף בנופל מדעת], א"כ נכונים דברי הרמב"ם הנ"ל בעז"ה, ואין כאן סתירה למש"כ דבנפילה עשרה הוי ע"פ רוב מיתה מצוי' אף באדם.

ל׳ענף ח. לכן לפי מאי דנתבאר דבנפילה מעשרה טפחים הוי בחזקת שנתרסקו אבריו, וכיון דמבואר ביו"ד (סי' נ"ח סעיף ב') ובטור (שם) דאם הכה באבן או נפל דבר קשה על הבהמה דינה כנפילה וכמש"כ הלבוש להדיא ואין מחלקין ביניהם כלל, ואף בפחות מעשרה טפחים משום דגם בנפילת הבהמה פחות מעשרה חיישינן וכמש"כ התוס' (בחולין דף נ"א) בד"ה נפל לארעא כו' אם באה הנפילה מחמת הכאת חבירו, וה"ה אם נפל דבר קשה עליו משום דאין שייך בזה לומר חי נושא א"ע כמבואר שם, רק דבעי אומדנא דיהא בו כדי להמית כמש"כ הש"ך שם ושארי אחרונים, א"כ בנ"ד דבאו פתאום הטאווארנע קלעצער מן האיספוסט והכו נגד לבו בעת שהי' מתאמץ על הקורה להציל את עצמו כמבואר בגב"ע, ולפי מה שידוע שהקלעצער הבאים מהמים העליונים מן האיספוסט למקום העצים הנעצרים יש בהם כח גדול הרבה יותר מן הבאים ע"י כח אדם, ויש בהם כדי להמית בודאי לכל אדם ע"פ אומדנא הברור' לכל, ובפרט בהכאה נגד לבו כמבואר בסנהדרין (דף ע"ט) במשנה שם דיש בה כדי להמית, וכן ברמב"ם (פ"ג מה' רוצח) שכתב דאינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו, וכן באה"ע (סי' י"ז סעיף ל"א) מבואר דמקום שהנפש יוצאה בו היינו לבו או מוחו או בני מעיו, וכדאיתא בב"ק (דף צ') דאומדנא הוי' על מה הכהו אם על שוקו או על צפור נפשו וזהו תנוך שנגד הלב כפי' רש"י שם, וגם נגד המעיים יש לחוש מחמת ריסוק בני מעיו ושארי אברים הפנימים.

ל״אוכבר נתבאר דבמה שיש בהם כדי להמית דבבהמה היא טריפה כדין נפולה מחמת דהיא בחזקת שנתרסקו אברי' בוודאי ע"פ רוב, וכיון דנתבאר דבנפילה שוה בהמה לאדם אף לשיטת ר"ת כנ"ל א"כ יש בנ"ד לסמוך להתיר האשה מחמת הרוב, שנתרסק בוודאי לבו או שאר אברים הפנימים בתוך חללו, וכה"ג הא לא חי אף באדם וכנ"ל ועוד יותר י"ל לפי המבואר ברמב"ם (שם ובסנהדרין) דהמכה חבירו באבן שיש בו כדי להמית חייב מיתה, וכן איתא בספרי (פ' מסעי) דהשליך עליו קורות או כלונסאות חייב מיתה, וכן מבואר עוד בספרי דאם גלגל על הנרצח סלעים ועמודים חייב מיתה משום דבכל הנך יש בהם כדי להמית, ולכן ממיתין את הרוצח, אלמא דיש בהם כדי להמית ע"פ רוב, דאל"כ איך ממיתין את הרוצח הא ספק נפשות להקל, וה"ה בטאווארנע קלעצער הנ"ל דכח גדול יש במים העליונים יותר מן הבאין בכח אדם דמבואר בספרי דיש בהם כדי להמית, ובזה לא שייך שאני אדם דאית לי' מזלא משום דדוקא טריפות יש לחלק דאדם חי משום דאית לי' מזלא כנ"ל משא"כ ביש בו כדי להמית דאל"כ איך מחייבין את הרוצח אף ביש בו כדי להמית הא הוי' התראת ספק דיכול הרוצח לומר דסבר דילמא משום דאית לי' מזלא לא ימות, ותקשה למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה, ומבואר בתוס' (חולין מ"א ע"ב) בד"ה וכי תימא דבדקינן כו' דאי לא אזלינן בתר רוב הו"ל התראת ספק ע"ש, אף די"ל דאגלאי מלתא למפרע, וכ"כ המל"מ (פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ד) בשם תוספת' (נדה דף מ"ו) דאף היכא דאגלאי מלתא למפרע עכ"ז מקרי התראת ספק לא שמי' התראה בודאי אינו חייב מיתה אף היכא דאגלאי מילתא (ודברי התוס' בזה מבוארי' אצלי במק"א), א"כ ממילא מוכח דהאומדנא דאמרו במיתה ביש בה כדי להמית דחייב מיתה דע"פ רוב ימות בוודאי, משום דאי נימא דלפעמים ממית לאיש כמותו ולפעמים לא, דכיון דהוי כמו מחצה על מחצה ממילא חייב מיתה משום דהא אגלאי מילתא דמת מחמת סיבת הרוצח וכמו שרציתי לומר לכאורה לעיל באומדנא דנזקין כפי שכתבתי לעיל, א"כ תקשה למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה כנ"ל, וגם למ"ד שמי' התראה תקשה אמאי חייב הרוצח הא זה הוי כמו בזורק אבן לתשעה ישראל ומצרי אחד ביניהם דאמרו בכתובות (דף ט"ו) דפטור משום ספק נפשות להקל, וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה וספק נפשות כו' דאף למ"ד שמה התראה פטור התם משום דבעת שהכה הי' ספק אם יבא לידי איסור, וה"ה בספק אם ימות או דלא יהי' בו כדי להמית, ובע"כ מוכח דמה שאמרו ביש בה כדי להמית דחייב מיתה הכוונה ביש בה כדי להמית ע"פ רוב.

ל״בולפ"ז מוכח דגם באומדנא דניזקין בעינן שיהא כדי להזיק ע"פ רוב כנ"ל, משום דהא בב"ק (דף צ"א) וברמב"ם (פ"א מה' חובל ומזיק הי"ח) אמרו דכשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין, אלמא דשוין המה [וכן אמרו באומדנא דמיתה דיש בה כדי להמית ובנזקין אמרו דיש בה כדי להזיק] וכדאמרו בב"ק (שם) דלא שנא בין מיתה לנזקין, א"כ כמו דאומדנא דמיתה לחייב את הרוצח בענין דיהא ע"פ רוב ראוי להמית דאל"כ הוי' התראת ספק כן באומדנא דנזקין וכמש"כ לעיל בארוכה, ועכ"פ מוכח דמה דאמרו יש בה כדי להמית היינו ע"פ רוב מצוי' המיתה אף באדם, וכיון דגלגול סלעים ועמודים הוי כדי להמית, ה"ה בקלעצער הבאין מכח המים הנ"ל דיש להם כח יותר מהבאין ע"י כח אדם, וכיון שהכו נגד הלב ודאי דיש בהם כדי להמיתו ע"פ רוב כנ"ל.

ל״גולכן כיון דנטבע במשאל"ס, וחזקת א"א הא נסתלק' מחמת רוב הנטבעים אין נמלטים כיון דשהו עליו שיעור שתצא נפשו, ואין כאן רק מיעוט דמיעוטא כמש"כ הראשונים והתוס' דחז"ל חשו מחמת ערוה ולכן בדיעבד אם ניסת לא תצא, ע"כ ביש רובא אחריני דמת מחמת הקלעצער יש לנו לסמוך ע"ז כיון דחזקת א"א נסתלק' מחמת רוב דנטבעים כו' כנ"ל, ואף דמבואר בש"ס יבמות (דף קכ"א) דבצורבא מרבנן דיש לומר אי איתא דסליק קלא אית לי' החמירו חז"ל, עכ"ז הא מצינו דגם בחומר ערוה הקילו חז"ל לסמוך על הרוב ולא גמרינן מן משאל"ס לשארי מילי, די"ל דוקא במה שגזרו בפי' גזרו ולא בשארי מילי, ומוקמינן על דבר תורה דסומכין על רובא, ולא החמירו חז"ל לחוש למיעוטא כדחזינן בקטן וקטנה דס"ל לר' מאיר לא חולצין ולא מייבמין ורבנן פליגי עלי' משום דלא חשו למיעוטא, ואי נימא דבכל מקום ילפינן מן משאל"ס לחוש למיעוט, במקום חומר ערוה א"כ התם בחשש שמא תמצא איילונית או ימצא סריס דהוי אשת אח שלא במקום מצוה ובכרת הי' לחז"ל לחוש למיעוט, וע' בתוס' (יבמות ל"ו ע"ב) בד"ה הא לא שהא כו' דכתבו התוס' שם גבי לא שהא הולד שלשים יום משום דחשו חז"ל למיעוט ואע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו כו' עכ"ל, היינו דוקא גבי יבמה לשוק דזה לא מקרי דבר שבערוה משום דלא הוי רק בלאו משא"כ איסור אשת אח שלא במקום מצוה ודאי דהוי ערוה, א"כ מדמצינו דלא חשו חז"ל למיעוט התם ולא חשו שמא תמצא איילונית, [וזהו מקורו של כולי הש"ס דקיי"ל כרבנן הנ"ל דלא חיישי למיעוטא, וכן מצינו רבות בש"ס דסמכו ג"כ באיסור א"א על רובא ולא החמירו חז"ל לחוש למיעוטא, והא דמשאל"ס וגוסס דמצינו דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא היינו דוקא היכא דמצינו בפי' שגזרו בהנך לחוש למיעוטא דנמלטין ואינן נטבעים, אבל למילף מזה לשארי מילי לא ילפינן כידוע דתקנתא מתקנתא לא ילפינן ואין למדים דברי סופרים מדברי סופרים בבנין אב], וכיון דמצינו בשארי מילי דסמכו חז"ל על הרוב אף במקום ערוה וכדמצינו ביבמות (דף קכ"א) מחילה של דגים לא שכיחא, לכן בנ"ד יש להקל ע"פ רוב דודאי נעשה טריפה וטריפה אינה חי' י"ב חודש.

ל״דואף לשיטת ר"ת דמחלק בין הטריפות כנ"ל, הא לשיטתו מוכח בב"ק דגם באדם יש לחוש לריסוק אברים דאינו חי מעל"ע כמש"כ לעיל בארוכה, דודאי נתרסקו אבריו הפנימים, וסמוך מיעוטא לחזקת א"א לא שייך בזה, כיון דבמשאל"ס קיי"ל אם ניסת לא תצא משום דרוב נטבעים אינן נמלטים מסלק לחזקת א"א, ועדיף מן חזקת א"א דהא אם ניסת לא תצא ונסתלק' חזקת א"א כבר, ולכן יש לסמוך על רוב הנ"ל כיון דליכא חזקת א"א נגדו.

ל״הועוד דהא כתב הריב"ש (סי' שע"ט) וש"פ להוכיח דהך חששא דמגוייד הוא חשש מן התורה, משום דאי נימא דהוי חשש מדרבנן, א"כ במגוייד שנפל במשאל"ס לא מחמירינן אף בדרבנן, משום דתרי חומרי לא מחמירינן ע"ש, א"כ ה"ה בנ"ד דיש הרוב דנתרסקו אבריו הפנימים, ואף דנימא מדרבנן לחוש למיעוט, עכ"ז במשאל"ס דאינו אלא חומרא מדרבנן לא מחמירינן תרי חומרי דרבנן.

ל״וענף ט. ועוד נלע"ד דאף אי נימא כהדבר שמואל [שכתב הפמ"ג בשמו (סי' ק"י)] דנפולה אינה אלא ספק טריפה, עכ"ז יש להתיר בנ"ד, דכיון דבנפל או הכה באבן על גופו חיישינן לריסוק אברים ולא מוקמינן על חזקתו משום דנולד ריעותא וכמש"כ התוס' בספק דרוסה וישב קוץ בושט וכנ"ל, א"כ יש להקל בנ"ד ולדון ס"ס, ספק שמא לא נמלט מן טביעתו, ואת"ל דנמלט, עכ"ז ספק שמא נתרסקו האברים הפנימים והוי טריפה, דהא מידי ספק לא יצאנו עכ"פ, ולא שייך לאוקמי אחזקת חי כיון דנולד' ריעותא, וכמו בבהמה דאף דיש חזקת היתר על הבהמה עכ"ז מחמירינן מספק דאורייתא משום הריעותא דנולד' בה, ה"ה בנ"ד וכש"כ במשאל"ס ושהו עליו עד שתצא נפשו דיצאנו מחשש ספק דאורייתא ונסתלקה חזקת א"א כנ"ל, ואף דהוי ס"ס משם א', עכ"ז הא נפ"מ בין המתירים משום דאם נאמר דנטבע, אז מותרת אשתו מיד אחר שלש שעות מעת הטביעה, ואי נימא דיצא מן המים אז אינה מותרת רק אחר יב"ח משום טריפה אינה חי' יב"ח, ואף מן חשש דריסוק אברים יש נפ"מ שלא תצא מן איסור א"א רק אחר מעל"ע, משום דבתוך המעל"ע יכול לחיות עכ"פ וכשיש נפ"מ בין המתירים אז דיינינן שפיר ס"ס אף משם א' כמבואר ביו"ד (סי' ק"י בכללי ס"ס), ובלא"ה הא כמה פוסקים ס"ל דלא בעינן ס"ס משם אחד ובכל גווני דיינינן ס"ס, אך דתקשה מיבמות (ק"כ ע"ב) דמקשה בגמרא ומי מצית לאוקמי כר"ש בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא כו' מן ארכובה ולמעלה תנשא כו' דמאי מקשה הא י"ל דשאני התם דהוי ס"ס, ספק שמא לא יצא מן המים, ואת"ל יצא, אכתי ספק שמא לא נתרפא ונעשה טריפה שאינו יכול לחיות י"ב חודש, וי"ל משום דקיי"ל ביו"ד (שם) דשני הספיקות בס"ס בעינן שיהיו באין ביחד, ואם נולד ספק אחד מקודם אז לא מצרפינן לס"ס, כיון דבעת שלא נולד עוד הספק השני ולא הי' רק ספק א' לבד אז הי' הדין דספיקא לחומרא, א"כ י"ל דוקא בעובדא דהש"ס (שם) דהס"ס הוי אי יצא מן המים וספק שמא נעשה טריפה, ע"כ מחמת ההיתר שלא יצא מן המים מבעי לן להתירה מיד ומחמת ההיתר דנעשה טריפה אין אנו יכולין להתירה רק בכלות י"ב חודש משום דעד יב"ח יכול לחיות, א"כ כיון שבתוך יב"ח לא התרנו את האשה מן איסור א"א משום דבתוך יב"ח לא הוי רק ספק אחד אי יצא מן המים או לא, משום דההיתר מן הספק השני לא הי' אז, וכיון דאז לא התרנו אותה, לכן לא מהני ס"ס זה בעת שנולד ספק שני להתיר, משא"כ בנ"ד דיש ספק דילמא מת מחמת הכאת הקלעצער שהי' בהם כדי להמית א"כ מיד דנודע לנו הספק הזה חלו ב' הספיקות ביחד, משום דבעת שנגבה הג"ע מן הנטבע היו אז שני הספיקות חלין ביחד אצל האשה, לכן הוי ס"ס מעליא.

ל״זועוד י"ל דלכן בש"ס לא תירצו משום ס"ס הנ"ל, לפי דהתם מיירי לדברי רשב"א דאמר הטעם באין מעידין על המגוייד מפני שיכול לכוות ולחיות אלמא דס"ל דיש רפואה ברורה למגוייד, ולא שייך לדון בזה ספק דלמא לא נתרפא, משום דרוב חולין לחיים, ואף דכמה חולין אין מתרפאין רק ע"י רפואות, עכ"ז אמרינן גם בזה רוב חולין לחיים משום דבודאי ע"פ רוב משתדל האדם אחר רפואות, וה"ה התם ברפואה שיכול לכוות ולחיות כיון שזוהי רפואה ברורה ודאי כל אשר לו יתן בעד נפשו והתאמץ אח"ז להרפא, והוי בכלל רוב חולין לחיים, א"כ יש רוב המנגד לספק דלא נתרפא, ומבואר בכללי ס"ס דאם הרוב מנגד לספק א' לא מצרפינן ספק זה לדון בי' ס"ס.

ל״חולפמש"כ נראה לע"ד דגם בספק ספיקא בנ"ד הנ"ל, הוי ס"ס מעליא, ומש"כ לעיל מהא דב' ספיקות אין חלין בבת אחת, זה אינו, משום דהא מבואר ביו"ד (ססי' ק"י) דדוקא אם בספק ראשון הי' אסור מדאוריי' אז לא דיינינן לס"ס משא"כ אם בספק א' לא נאסר רק מדרבנן וכמש"כ שם הש"ך אז הוי ס"ס מעליא, וה"ה בנ"ד כיון דבמים שאל"ס אינה אסורה רק מדרבנן לכן ודאי דהוי ס"ס מעליא וכש"כ במשאל"ס דאם ניסת לא תצא, א"כ אין לנו לומר בזה הסברא דנעשה מתחלה בעת שלא הי' לנו ההיתר מן הספק השני כגוף של איסור וכמו שנפסק דינו לחומרא, ולכן לא מהני ספק ב', דהא אף בעת דלא הי' לנו ההיתר מן הספק הב', עכ"ז אם היתה ניסת לא תצא, א"כ לא נעשה מעולם ספק א' כגופו של איסור, והוי ס"ס מעליא.

ל״טועוד יש לדון בנ"ד דכיון דמשאל"ס לא הוי רק מדרבנן ומבואר בב"ש (סי' י"ז ס"ק ק"ה) דאם העיד שראה שנטבע רק הספק אם הי' במים שיש להם סוף או במים שאין להם סוף דאזלינן לקולא יעו"ש, וה"ה בנ"ד דספק אם נעשה טריפה מחמת הכאה וכמו בבהמה דחששו לטריפה בדבר שיש בו כדי להמית, וכיון דמן התורה יצאה בודאי מן חשש איסור לכן הוי ספק בדרבנן ולקולא, משא"כ בהא דיבמות (דף ק"כ) הנ"ל דהתם יש רוב חולין לחיים המנגד לספק הנ"ל, ומכל הני טעמי יש להקל בנ"ד.

מ׳ענף י. שבתי וראיתי במש"כ לעיל דבנפל עשרה טפחים יש להתיר אשתו משום רוב, דיש להוכיח דגם בכה"ג אין להתיר, דהא חזינן ביבמות (קכ"א ע"א) בנפל לגוב אריות אין מעידין עליו ובנפל לחפירה מלאה נחשים מעידין עליו וכן תני התם דנפל לכבשן האש מעידין עליו, וע' ברש"י (שם) שכתב דגוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהן, ובודאי מקרקעית הגוב יש יותר מעשרה טפחי' עד למעלה ואפ"ה לא התירו משום נפילה, וכן בנפל לכבשן האש דאף דמעידין עליו עכ"ז הא ההיתר הוי משום שדנין שמן הסתם נשרף ולא משום נפילה, אלמא דל"ד במשאל"ס אבל גם בהאי רוב החמירו חז"ל לחוש למיעוט משום חומרא דא"א, אך יש לדחות משום די"ל דמיירי באופן שאין בו משום נפילה כגון שיש בהגוב ובכבשן סולמות או מדרגות לירד בהן ולכן אין בו חבט עשרה, אבל היכא דיש בו חבט עשרה יש להתיר משום נפילה, אבל ז"א, דזה לא מקרי נפל ועוד דהא הנ"י (פרק ט"ז דיבמות) כתב דהך כבשן האש מיירי שהוא עמוק ואינו יכול לעלות ממנו, וכ"כ הרשב"א בחידושיו והה"מ (פי"ג מה' ג' הי"ז) ע"ש, אלמא דמיירי דאין לו במה לטפס ולירד, דאל"כ הא יש לו עצה איך לעלות ממנו, וכן ראיתי ביש"ש (פרק ט"ו ביבמות סי' ג') דכתב דאם נפל מן הגג לא מהימנא לומר דמת משום דאמרינן דאמרה בדדמי, אלמא דמצד נפילה לבד אין להתיר, ומוכח מכ"ז דבכל רוב החמירו חז"ל לחוש למיעוטא, ואפשר דזוהי כוונת התוס' (שם קכ"א ע"א) בד"ה ולא היא כו' שכתבו דאע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי איתא דסלוקי קלא אית לי' מ"מ לא חיישי לאותו הרוב כמו רוב גוססין כו', וקשה למה להתוס' להביא ממרחק, ומדוע לא הוכיחו מהא דמים שאל"ס דחיישי למיעוט, ולפמש"כ ניחא, די"ל דכוונת התוס' להוכיח דלא נימא כמש"כ לעיל דרק במשאל"ס החמירו ולא בשארי מקומות, ע"ז הוכיחו מן גוסס דגם בו מצינו דחשו למיעוט, אלמא דבכל דוכתי החמירו חז"ל לחוש למיעוט, א"כ ה"ה בצורבא מרבנן, אך היכא דנפל למים שאל"ס ובצירוף עוד רוב הנ"ל יש מקום להקל, משום דהא התוס' (שם ל"ו ע"ב) בד"ה הא לא שהא כו' כתבו דחיישינן למיעוט המצוי כמו במשאל"ס וגוסס, אלמא דדוקא למיעוט המצוי חיישי ולא למיעוט שאינו מצוי, רק בבכורות (כ' ע"ב) כתבו התוס' בד"ה חלב פוטר כו' בשם ר"ת דס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דקשה אמאי במשאל"ס קיי"ל דאם ניסת לא תצא ואמאי לא נימא סמוך מיעוטא כו' ותי' משום דהוי מיעוט שאינו מצוי יעוי"ש, אבל ביבמות הנ"ל כתבו בשם ר"י דמים שאל"ס הוי מיעוט המצוי, וראיתי במרדכי (סוף יבמות) שהקשה אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דא"א ואמאי אם ניסת לא תצא ותי' דמשום עגונא הקילו או משום דהוי מיעוט דמיעוטא עכ"ל, וכן התוס' בקדושין (נ' ע"ב) בד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי כו' כתבו שם להוכיח דאף ברובא מסבלי והדר מקדשי ג"כ חיישינן למיעוט ואף דיש רוב וחזקה עכ"ז הא גם במשאל"ס ג"כ החמירו חז"ל משום חומרא דא"א, ובשם הר"י כתבו דברובא מסבלי והדר מקדשי אינה מקודשת, וי"ל דהר"י אזיל לשיטתו דס"ל דבמשאל"ס הוי מעוט המצוי, א"כ י"ל דברובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן למיעוט, משום דהא מבואר (יבמות דף קי"ט) דהיכא דיש רובא וחזקה מיקרי המיעוט מיעוט דמיעוטא, א"כ ברוב מסבלי והדר מקדשי דיש ג"כ חזקת פנוי' הוי המיעוט מיעוט דמיעוטא, ואינו דומה זה למשאל"ס דהוי מיעוט המצוי לשיטת ר"י הנ"ל לכן חשו חז"ל משא"כ במיעוט שאינו מצוי י"ל דלא גזרו חז"ל, והתוס' אזלי לשיטתייהו בבכורות דאף דמשאל"ס לא הוי רק מיעוט שאינו מצוי, אפ"ה מצינו דחשו חז"ל משום חומרא דא"א, לכן כתבו להחמיר ברוב מסבלי והדר מקדשי ג"כ משום דקאמרי זה בשם ר"ת ע"ש, דאזיל לשיטתו בבכורות דס"ל דאף במיעוט דמיעוטא החמירו חז"ל, ואף דגירסת הרא"ש שם ר' חננאל, עכ"ז ברשב"א הוא בשם ר"ת.

מ״אולשיטת הר"י ביבמות הנ"ל דס"ל דדוקא למיעוט המצוי חיישי ולא למיעוט שאינו מצוי, א"כ י"ל דהיכא דיש לנו סיוע מן רוב א' זולת הרוב דנטבעים במשאל"ס דבכה"ג הוי המיעוט מיעוט דמיעוטא, מכש"כ ברוב וחזקה דמבואר ביבמות (דף קי"ט) דמקרי המיעוט מיעוט דמיעוטא כש"כ רוב דעדיף מחזקה ודאי דמקרי מחמת תרי רובא מיעוט דמיעוטא ולא חשו חז"ל כה"ג, אך דתקשה לר"י הנ"ל מהא (שם דף קכ"א) דמסיק הגמרא דל"ש צורבא מרבנן, וכמש"כ שם התוס' דאע"ג דרוב צורבא מרבנן אי איתא דסליק קלא אית לי' עכ"ז חיישי למיעוט, והא התם הוי זה מיעוט דמיעוטא מחמת תרי רובא, (א') דרוב נטבעים אין נמלטים, (ב') דאם איתא דסליק קלא אית לי', ואפ"ה חשו למיעוט שאינו מצוי, א"כ קשה על הר"י איך ס"ל דדוקא במיעוט המצוי חשו, ובע"כ מוכח לחלק ביניהם דשא"ה גבי צורבא מרבנן משום דהך רובא דאם איתא דסליק קלא אית לי' אינו מוכיח לנו שמת רק על זמן רב אחר שנטבע, דבתוך זמן מועט אינו מוכיח לנו כלל, די"ל דלמא יצא בתוך שיעור שתצא נפשו, והא דליכא קלא היינו משום דלא הי' לנו פנאי כ"כ בזמן הקצר הזה לדעת ע"פ הקול איה מקומו, והנה ביו"ד (סי' ק"י) אמרינן דאם ספק הראשון נודע לנו מתחלה ואח"ז נולד ספק ב' לא מצרפינן לי' לדון ס"ס, משום דבעת דנודע לנו הספק הא' ולא הי' אז רק הספק הזה היינו מחמירין והי' דינו אז דאסור, ואף דז"א רק מספק, עכ"ז הוי כמו דנפסק הדין, לכן לא מצי להצטרף ספק א' לספק הב', וה"ה י"ל בתרי רובא דאם אינם באים לברר בבת אחת רק בזה אח"ז כמו בהך דרוב נטבעים אינן נמלטים דזה מברר מיד שמת, ורוב הב' דאם איתא דסליק קלא אית לי' אינו מברר רק בתר זמן רב, וכיון דבעת שנולד לנו הספק מיד אחר שיעור שתצא נפשו לא הי' מועיל לנו הרוב לברר שמת והוי כנפסק הדין דאותו דרוב נטבעים אינן נמלטים לא מהני, ולכן אף דאח"כ הוי עוד רוב לפנינו עכ"ז לא מצינן לצרפו משום דהוי כנפסק דינו דאותו רוב א' נתבטל כבר, ואף דבדיעבד אם ניסת לא תצא עכ"ז כיון דלכתחלה אסורה הוי כמו דנפסק דינו כנ"ל, [ולא כמש"כ לעיל לדון בזה ס"ס אף דלא נולדו בבת אחת משום דהא בדיעבד בניסת לא תצא, אכן באמת מוכח דאין לחלק בזה, משום דכיון דלכתחלה החמירו חז"ל, הוי ג"כ כנפסק דינו], וכן מצינו בגיטין (ב' ע"ב) גבי הא דאי' התם אבל הכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה כו' ואף לר"מ דחייש למיעוטא כו', וקשה לפי שיטת הסוברים דבדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא מהימן ע"א, ודוקא באיתחזק איסורא לא מהימן ע"א, א"כ מאי מקשה הגמ' לר"מ דחייש למיעוטא והוכרח לתרץ דסתם ספרי דדייני גמירי, הא אין קושיא כלל, משום דהא לר"מ דחייש למיעוטא אינו רק מדרבנן דמה"ת רוב עדיף מחזקה, א"כ אף לר"מ דחייש למיעוטא עכ"ז אינו רק ספק השקול עכ"פ משום דנגד החזקה יש לנו רוב המנגדה והוי כמו דלא איתחזק איסורא ובערוה היכא דלא איתחזק איסורא הא מהימן ע"א כנ"ל, ובע"כ מוכח דכיון דתקנו חז"ל לחוש למיעוטא הוי כמו דלא הי' כאן לפנינו מעולם שום רוב, רק פלגא ופלגא, וממילא נשארה חזקת איסור דא"א דהא ליכא לפנינו שום דבר המנגדה, משום דהא נתבטל הרוב מחמת גזירת חז"ל דחשו למיעוטא, ומקשה הש"ס שפיר לפ"ז דהא אין אחד מהימן בדבר שבערוה היכא דאיתחזק איסורא.

מ״בולפ"ז שפיר יש לדון היכא שרוב אחד נולד לפנינו מקודם דלא מצי להצטרף לרוב ב' שבא אח"ז, משום דמתחלה בעת שנולד הספק קודם שבא הרוב הב' הוי כנפסק הדין אז דאסורה ונתבטל אז רוב הנ"ל ונשאר' חזקת איסור דא"א בתקפה, ולכן בעת שבא הרוב הב' הוי כרוב אחד דלא מהני מצד גזירת חז"ל נגד חזקת א"א הנשארת לנו כנ"ל, משא"כ היכא שבעת שנולד הספק להאשה היו לפנינו תרי רובא ביחד לברר דמת כיון דהוי מיעוט דמיעוטא כנ"ל בכה"ג לא חשו חז"ל, וכמש"כ הר"י בהדיא דדוקא במיעוט המצוי החמירו חז"ל משום חומרא דא"א אבל לא במיעוט שאינו מצוי.

מ״גוכן מוכח משיטת הרשב"א והר"ן וש"פ דס"ל בהא דקדושין ברוב מסבלי והדר מקדשי דחיישינן למיעוטא הוי הטעם משום דמנהג עשוי להשתנות [והובא בביאור הגר"א זצ"ל (סי' מ"ה סק"ח יעו"ש)], אבל לולא זה לא חשו למיעוטא, ואף דבאמת מצינו דבמשאל"ס החמירו חז"ל משום חומר א"א, בע"כ מוכח דהיכא דיש רוב וחזקת היתר דהוי המיעוט מיעוט שאינו מצוי לא חיישינן, א"כ ה"ה בנ"ד דיש תרי רובא דהוי המיעוט מיעוט דמיעוטא ודאי לא חשו חז"ל.

מ״דוכן מוכח מהא דגיטין (דף ב') דאי' התם דאף לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני גמירי ורבנן הוא דאצריך כו' דתקנת חז"ל היתה כדי שלא יערער הבעל ע"ש, וקשה אמאי לא פי' דלכן תקנו חז"ל לומר בפ"נ משום דכמו דמצינו במשאל"ס וגוסס דהחמירו משום חומרא דא"א לחוש למיעוטא כנ"ל, כן י"ל שגם התם גבי חשש שלא לשמה חששו למיעוטא דלא גמירי, ובע"כ מוכח מזה דדוקא במיעוט המצוי חשו חז"ל ולא היכא דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא, וי"ל דהא התוס' כתבו זה התם בשם הר"י והר"י אזיל לשיטתו כנ"ל.

מ״הומצאתי בפ"י (שם) שהקשה זה, ותי' דדוקא במים שאל"ס דיש תרי חזקות לאיסור היינו חזקת חי של הבעל וחזקת איסור דא"א החמירו חז"ל לחוש למיעוט ולא התם בגיטין דלא הוי רק חדא חזקה לאיסורא ע"ש, ובאמת אחר העיון אין מקום לקושיתו, די"ל דהתוס' הוכרחו לפרש כן, דאי נימא דמחמת חומרת א"א תקנו לחוש למיעוטא כנ"ל, א"כ עדיין תקשה דהא במשאל"ס אם ניסת לא תצא וכן בסבלונות באה"ע (סי' מ"ה), ואלו בדלא אמר בפ"נ ס"ל לר' מאיר דהוולד ממזר ורבנן ס"ל דלא הוי ממזר עכ"ז ס"ל דיוצא' בגט כמבואר בתוס' (ב"מ נ"ה ע"ב) ד"ה כיצד יעשה כו' ובגיטין (ה' ע"ב), א"כ אם הי' הטעם משום חשש מיעוט אם ניסת לא תצא, ובאמת בפסול אם לא אמר בפ"נ הדין דאם נסת תצא, לכן הוכרחו התוס' לפרש משום חשש לעז.

מ״ואך סברת הפ"י שכתב דשאני במשאל"ס דיש תרי חזקות היא סברא נכונה כסברת הריב"ש (סי' שע"ט) [הובא' בנו"ב (מה"ק סי' מ"ג) ע"ש], א"כ לפ"ז י"ל דאף לשיטת התוס' בבכורות דאף למיעוט שאינו מצוי ג"כ חשו חז"ל הטעם משום שתי חזקות הנ"ל, ולכן היכא דיש עוד רוב זולת הרוב דמשאל"ס לא החמירו חז"ל, משום די"ל דהרוב הב' מסלק לחדא חזקה עכ"פ דהא רוב עדיף מחזקה, ולא נשארה רק חדא חזקה ונגד חדא חזקה לבד י"ל דלא החמירו, כיון דמשאל"ס לא הוי רק מיעוט דמיעוטא לשיטת התוס' בבכורות הנ"ל, ולא מצינו בכה"ג דהחמירו חז"ל לחוש למיעוט שאינו מצוי, ובאין לנו ראי' להחמיר בזה הבו דלא לוסיף עלה, אך משיטת התוס' בקדושין גבי סבלונות דהוכיחו לאסור ברוב מסבלי והדר מקדשי מהא דמשאל"ס מוכח דלא ס"ל סברת הפ"י הנ"ל, משום דלסברתו קשה על ראיית התוס' הנ"ל לסבלונות, הא גבי סבלונות ליכא אף חדא חזקה לאיסורא, רק אדרבה יש חזקת היתר ורוב, דברוב וחזקה נחשב המיעוט למיעוט דמיעוטא כנ"ל, ומ"מ ס"ל להחמיר, ומ"מ היכא דיש עוד רוב לרוב דמשאל"ס ואף דזולת הרוב הב' לא הוי רק מיעוט דמיעוטא וחשו חז"ל, מ"מ היכא דיש עוד רוב ב' לא חשו, וראי' לזה מהא דיבמות (דף קכ"א) דמחילה של דגים לא שכיחא, וקשה הא חזינן דרבנן חשו אף למיעוט דמיעוטא, בשלמא לשיטת הר"י (ביבמות) הנ"ל ניחא, משום די"ל דמחילה של דגים הוי מיעוט שאינו מצוי, אבל לשיטת התוס' (בבכורות וקדושין) דאף במיעוט שאינו מצוי החמירו חז"ל קשה, ובע"כ מוכח דשא"ה דאף אם הי' שכיח עכ"ז ההצלה ע"י מחילה לא שכיחא, משום דאמרינן דהנטבע מונח באחת מהמקומות האחרות הרבות שיש בנהר דהא המחילה של דגים הוי מיעוטא נגד שטח כל הנהר, וכדאמרינן בזבחים (דף ע"ד) דאיסורא ברובא איתא משום דאמרינן דמונח ברוב מקומות ולא בהמיעוט, והא דמקשה הגמרא ליחוש למחילה של דגים, הכוונה דאף דמיבעי לן לומר דברובא איתא עכ"ז הא חיישינן למיעוט כמו במשאל"ס וע"ז תי' דמחילה של דגים עצמה לא שכיחא, א"כ הוי תרי רובא, א', הא דמחילה של דגים עצמה לא שכיחא, והב', דהנטבע מונח ברוב מקומות כנ"ל, א"כ זוהי ראי' ברורה דתרי רובא מהני ולא החמירו בזה, ואף דנימא דמחילה של דגים לא שכיח' כלל והוי מיעוט דמיעוטא בצירוף עוד רוב הב' הנ"ל, עכ"ז הא במשאל"ס לשיטת התוס' (בבכורות וקדושין) הנ"ל מוכח דס"ל דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא, א"כ וודאי דומה זה למחילה של דגים הנ"ל דמהני בצירוף עוד רוב או ס"ס.

מ״זוראיתי בחמדת שלמה (סי' כ"ד אות י"ד) בשם הגאון מליסא דכתב דלכן לא חשו למחילה דל"ש משום דעיקר החשש למיעוט הוי מחמת חזקת חי ובמחילה לא שייכא חזקה זו דאטו מחמת חיותו נימא דאתרמי' מחילה, וע"פ סברת התב"ש (סי' כ"ט) ע"ש, אבל זה ליתא לשיטת התוס' בקדושין דס"ל דחשו למיעוט אף היכא דליכא חזקת איסור כמו ברוב מסבלי כו' ובע"כ מוכח כמש"כ בעז"ה, וכן מוכח מהא דחזינן דרב אשי רצה להקל בצורבא מרבנן משום דאם איתא דסליק קלא אית לי' ואף דקשה איך רצה להקל מחמת רוב הא חזינן דהחמירו לחוש למיעוטא, ובע"כ מוכח דסברת רב אשי היא מחמת תרי רובא, ואף לדידן דמחמירינן בצורבא מרבנן י"ל דשא"ה משום דהרוב הא נתבטל מתחילה קודם שבא הרוב השני, וכמו שמוכרח לפרש כן לשיטת הר"י הנ"ל, ואפושי פלוגתא בין רב אשי לדידן לא מפשינן, וכן ראיתי במרדכי (סוף יבמות) שכתב להוכיח מרב אשי הנ"ל דהיכא שאבד זכרו מותרת ע"ש, וכן נוכיח לנ"ד מהא דרב אשי הנ"ל.

מ״חומצאתי בקהלת יעקב (סי' ט') שכתב בשם הגאון מוהר"ח זצ"ל מוואלזין בא' שנפל מהגשר על הקרח ואח"ז נפל למים שהתיר מטעם תרי רובא בהסכם כל חכמי ווילנא ע"ש, אך לא הביא ראי' כלל, וב"ה שזכיתי לכוין לדברי הגאון הנ"ל, וע"פ ראיות ברורות הנ"ל בעז"ה.

מ״טוהא דאין מעידין בנפל לגוב אריות ולכבשן האש שא"ה דלא הוי רק רוב אחד, משום דהא הריב"ש (סי' שע"ט) כתב דכ"ז דאין החי' אוכלת בו לא הוי רק ספק השקול, ולא נשאר רק רוב אחד דנפילה וזה לבד לא מהני רק בצירוף משאל"ס כנ"ל, ולשיטת ה"ר ירוחם שהובא בב"ש (סי' י"ז ס"ק ק"ב) דאף בנפל לגוב אריות דאין מעידין עכ"ז אם ניסת לא תצא משום דגם התם שייך רוב דהוי בחזקת מת מחמת גוב האריות, עכ"ז אין מזה סתירה למש"כ, דהא י"ל דהתם מיירי באופן דלא שייכא בי' נפילה כגון דהי' מתגלגל בשפוע דלא הי' בו חבט י' ע"י האויר ועוד י"ל דתרי רובא לא מהני רק אם חד רוב משווי את המיעוט למיעוט דמיעוטא כמו ברוב דמשלא"ס, וי"ל דהא שאמרו מחילה לא שכיחא היינו דלא שכיחא כלל והוי מיעוט דמיעוטא, ושפיר כתב הקהלת יעקב להקל בתרי רובא, דכיון דבעת שנודע ונולד הספק להאשה היו אז תרי רובא ביחד, בכה"ג לא חשו חז"ל להחמיר.

נ׳ולכן בנ"ד דיש לדון להרוב כמו בנפולה דזה מועיל להצטרף להרוב דמשאל"ס, דגם זולת הרוב דנפילה לא הוי רק מיעוט דמיעוטא, ואפילו אי נימא דאינו דומה לנפולה כל כך, עכ"ז הא נתבאר (ענף ח') דיש לדון דזה מקרי יש בו כדי להמית ע"פ הרוב לדברי הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח), וגם יש לדון ס"ס בנ"ד כמו שנתבאר (ענף ט') דגם זה מועיל להצטרף להרוב דמשאל"ס, דהא ס"ס ג"כ הוא מדין רוב, וכש"כ לשיטת האחרונים דס"ל להתיר בעגונא משום ס"ס, וחזקת איסור לא שייכא בנ"ד מחמת הרוב דמשאל"ס, וגם יצא לנו מכל מה שנתבאר דבהך עובדא דקהלת יעקב הנ"ל באחד שנפל מהגשר על הקרח ואח"ז להמים דיש להקל ע"פ הראיות שהוכחתי בעז"ה, גם יש לדון דנ"ד מקרי משאל"ס ע"פ מש"כ הב"ח בתשובה (סי' ע"ט), אכן מחמת טרדותי לא יכולתי להאריך בפרט זה, ולכן סמכתי להקל ע"פ ההיתר שנתבאר, ובפרט שאבד זכרו מכמה שנים שלא נשמע ממנו, וכמש"כ המרדכי בשם תשובת ה"ר אליעזר מוורדין להתיר במשאל"ס היכא שאבד זכרו מכמה שנים ע"ש, ובצירוף כל הנ"ל דעתי מסכמת להקל, אם יסכימו עוד שנים מגדולי זמננו להיתרא, והי"ת יגדור פרצותינו בב"א: