באר יצחק, אבן העזר ב׳Be'er Yitzchak, Even HaEzer 2

א׳בענין הקודם, ובענין סעודת שבת אם הוי מה"ת עוד להרב הג' הנ"ל.

ב׳מה שהקשה כת"ה על מש"כ דמעשר בהמה של יתומין לא הוי רק מדרבנן, א"כ איך קרב, והא חולין שנשב"ע דאורייתא עכ"ל, הלא גם אנכי הרגשתי בזה, וכתבתי דהא כה"ג אמרו בנזיר (דף כ"ט) למאן דס"ל משום מצות חינוך דרבנן דנזיר מביא קרבן משום דחולין שנשב"ע לאו דאורייתא, והמל"מ (פ"ב מה' נזירות) כתב ג"כ די"ל דלדינא חולין שנשב"ע לאו דאורייתא, וכבר האריכו המפרשים בפרט זה.

ג׳ומה שהקשה ידידי על מש"כ דדוחק לומר דכיון דהפקר ב"ד נלמד מאלה הנחלות וגו', דהוי כמו קנו יורשין בתפיסת הבית דחייבין במעשר בהמה ולא הוי לקוח כו', מפני מה הוי זה דוחק הא מצינו בב"ק (דף ק"י) בכהנים בגזל הגר דאי הוי כיורשים דחייבים במעשר בהמה עכ"ל הטהור', הנני לבאר דלכן אין סברא לומר דמחמת הפקר ב"ד הוי כמו יורשים להתחייב במעשר בהמה, דא"כ תקשה בהא דתנן בבכורות (דף נ"ה) דלקוח וניתן במתנה פטור ממעשר בהמה ומשמע דכל לקוח פטור [וכן התוס' שהקשו בכמה דוכתי בסתירת הש"ס דלקוח פטור ממעשר דגן ובשארי דוכתי משמע דלקוח חייב במעשר, אלמא דזהו כללא דלקוח פטור ולא משכחת לקוח דיתחייב], ואי נימא דהפקר ב"ד הוי כירושה גבי זה, א"כ בקנה בהמות ע"י קנין דרבנן כגון למאן דס"ל ד"ת מעות קונה ומשיכה לא הוי' רק קנין דרבנן, או בקנה ע"י מעמד שלשתן דאינו קונה רק מדרבנן וכה"ג, ומבואר ביש"ש (ב"ק פ' מרובה סי' ז') דאם קידש אשה ע"י חפץ ומעות דלא קנה רק מדרבנן, דמ"מ הוי קדושי מעליא מה"ת משום דהפקר ב"ד הפקר והוי ממונו מה"ת, והובא בב"ש (סי' כ"ח ס"ק ו') באריכות בשם כ"פ דס"ל כן, א"כ אז מבעי להיות חייב במעשר בהמה מה"ת, דהא כיון שזוכה ע"י קנין דרבנן מצד הפקר ב"ד הוי כיורש, ומדחזינן דלא משכחת לקוח דיהא חייב במעשר בהמה, בע"כ מוכח דאף הפקר ב"ד הוי גבי זה כלקוח, ושאני זה מכהנים בגזל הגר דמיד שמת הגר זכו הכהנים ממילא בהגזילה המגעת מהגזלן, משא"כ היכא שזוכה ע"י הפקר ב"ד, ואינו זוכה ממילא רק ע"י מעשה וענין של הב"ד שהקנו לו בהפקרם, לכן אינו דומה ליורש להיות חייב במעשר בהמה דהא יורש זוכה ממילא בלא שום מעשה כלל.

ד׳ומש"כ כת"ה דהא יכולים חז"ל להקנותן להאפטרופו' בתוך ז' דמבואר בבכורות (דף נ"ו) דכ"ז שהוא מחוסר זמן אינו פוטר לקוח, י"ל בזה דהא חזינן במעשר בהמה של יתומים שאחר ז' ללידתו ג"כ נוהג דין מעשר בהמה דהא לא מצינו חילוק ביניהם כלל, וכיון דמעשר בהמה שאחר ז' ללידתו [שלא זכו היתומין בו אלא לאחר ז'] אינו נוהג בו דין מעש"ב רק מדרבנן כנ"ל, לכן אף בזכו היורשים בתוך ז' ללידתו, ג"כ למה להו לחז"ל להקנותו אז לאפטרופס דאזי יהי' מעשר מה"ת ולא יהיו יכולים להקל משום השבת אבידה להיות נמכר שחוט, יותר עדיף שלא להקנות אז לאפטרופס כדי שלא יהא חל החיוב דמעשר מה"ת, ולכן יהיו יכולים למכור שחוט משום השב אבידה ליתומים.

ה׳ומש"כ מעכת"ה להקשות במש"כ בענין חצי שיעור דאף מה דלא חזי להצטרף ג"כ אסור מדרבנן, דהא התם חזי להצטרף לשארי איסורים, ומבואר בע"ז (דף ס"ו) דכל האיסורים מצטרפים כו', אבל בחצי עבד לא שייך לומר כן, עד כאן קושייתו, גם זה אינו קשה, משום דהא דווקא ר' מאיר ס"ל שם זה הכלל דכל האסורים משני שמות מצטרפים, אבל רבנן הא לא ס"ל זה"כ, וכן פסק הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פ"ד ה' ט"ז) דכל האסורים משני שמות אינן מצטרפים זה עם זה כמו חצי שיעור עכ"ל הרמב"ם שם, לכן שפיר כתבתי דמוכח דאף היכא דלא חזי להצטרף חייב על ח"ש מדרבנן דאל"כ יהא מותר לאכול בכלות יוה"כ חצי שיעור דלא שייך בזה חזי לאצטרופי לשארי איסורים, דהא קיי"ל לדינא דכל האסורין אינן מצטרפים, כמו שפסק הרמב"ם הנ"ל.

ו׳ובדבר מש"כ דעשה חל על חצי שיעור דעשה ול"ת אם לגבי העשה הוי שיעור ולגבי העשה הנדחה לא הוי רק חצי שיעור, ועשה של שיעור שלם הוי מושבע מהר סיני, ולכן כמו שבועה דחלה על ח"ש ה"ה בזה, והקשה מעכת"ה א"כ בחל יוה"כ בשבת יאכל כזית לשיטת הסוברים דאסור להתענות בשבת מה"ת, וגבי איסור יוה"כ לא הוי רק ח"ש דלא מיתסר רק ככותבת, יפה הקשה ידידי, אמנם לפי שלעד"נ הכלל הזה ברור, בע"כ מוכח דז"א סתירה לדברי, והוא דמש"כ מעכ"ת בפשיטות דסעודת שבת סגי בכזית זה אינו ברור, משום די"ל מסברא, כיון דחזינן דיוה"כ לא מיתסר רק באכילה ככותבת משום דקים לחז"ל דבפחות מזה לא מייתבא דעתי' ומקרי עינוי, א"כ בשבת דאסור להתענות לכן מחוייב לאכול דוקא לא פחות מככותבת, והנה שיטת הר"נ בתענית פ"ק דכתב על הא דנדר להתענות ושכח ואכל דאיבד תעניתו דמיירי שאכל ככותבת דהוא שיעור אכילה לתענית יעו"ש, הרי דס"ל זה לכלל גמור דפחות מככותבת לא איבד תעניתו, ומקרי עדיין תענית, ולכן בודאי לא סגי לסעודת שבת פחות מככותבת ולא איבד תעניתו ומקרי עדיין תענית, ובוודאי כיון דאסור להתענות בשבת, מחוייב לאכול ככותבת, ואף לשיטת החולקים על הר"נ כמבואר באו"ח (סי' תקס"ח) וס"ל דלכל תענית זולתי יוה"כ הוי השיעור בכזית, עכ"ז י"ל דסעודת שבת לא סגי בכזית כמבואר בטור או"ח (סי' רצ"א), ובמחבר (שם סעי' א') גבי סעודה ג' דמחוייב לאכול כביצה, והמג"א (שם ס"ק א') כתב דלאו דוקא כביצה רק יותר מעט מכביצה, והב"י שם כתב בשם הר"נ דס"ל ג"כ דסעודת שבת צריך בכביצה, דאל"כ אינו מקיים מצות עונג כלל.

ז׳וכן מוכח בתוס' סוכה (דף כ"ז) ד"ה במיני תרגימא שכתבו דלא נפיק בפירי משום מצות סעודת שבת כמו דלא מהני גבי סוכה עכ"ל, אלמא דמה דלא בעי סוכה אינו יוצא בו מצות סעודת שבת, לכן בכביצה דאינו צריך סוכה בודאי לא נפק משום סעודת שבת.

ח׳וכן מוכח מתוס' ברכות (מ"ט ע"ב) בד"ה אי בעי אכיל כו', שהקשו דהכא משמע דביו"ט מחוייב לאכול פת ובסוכה אמרו אי בעי אכיל כו', ואמאי לא תי' דמשום יו"ט סגי בכזית וגבי סוכה הוי אכילת עראי ופטור מסוכה וכמו שהקשה הצל"ח (שם), אך לפי מה שהוכחתי משיטת התוס' דס"ל דלא סגי בכזית שפיר הקשו דה"ה גבי יו"ט אינו יוצא בכזית, וגם שפיר הקשו (שם) אח"ז מאי נפ"מ אי צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל מצות סוכה, ומצאתי במחצית השקל (סי' רצ"א וסי' תרל"ט ס"ק ט') שהקשה בסתירת המג"א דבסי' רצ"א מבואר דלא סגי בכזית, ודוקא לצאת ידי קידוש דבעי מקום סעודה סגי, משא"כ עיקר סעודת שבת, ואף דקידוש במקום סעודה נפק ג"כ מוקראת לשבת עונג, עכ"ז מחלקינן ביניהם, וכמש"כ המחצית השקל (בסי' תרל"ט), וכן מצאתי בשעה"מ (ה' סוכה) שכתב ג"כ דסעודת שבת צריכא שתהא בכביצה ויותר, והקשה שם ע"ז מהא דשבת (דף קי"ט) דמסדר שולחנו בע"ש אע"ג שאינו צריך רק כזית, אלמא דסגי בכזית ע"ש, ונראה לע"ד דאינה סתירה לדברי הטור, משום די"ל דהא דשבת הנ"ל דמשמע דסגי בכזית אינו רק בלילה וכמש"כ הרא"ש בפסחים (פ' ע"פ סי' ה') דמה שלא הי' אוכלים לא הי' מקפיד לפי שיכול לקיים שלש סעודות למחר, וכ"כ התוס' (שם ק"א ע"א) ד"ה ובקידושא דהכא כו' דיוכלו לקיים למחר ג' סעודות ע"ש, א"כ י"ל דהא דאמרו לעולם יסדר שולחנו אע"ג שא"צ אלא כזית היינו משום קידוש במקום סעודה, ומשום דקידוש לילה קודם לקידוש היום, ומחוייב לקדש בלילה, וכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה, לכן צריך עכ"פ כזית, דלמקום סעודה סגי לכ"ע בכזית, אבל לצאת חובת סעודת שבת לא סגי בכזית ויכול לקיים זה למחר, וכבוד היום קודם לכבוד לילה בסעודה, ולכן לשיטת הפוסקים דסעודת שבת לא סגי' בכזית, אין מקום לקושית כת"ה על מש"כ.

ט׳אך לשיטת הרשב"א בחידושיו לסוכה (דף כ"ז) דס"ל שם דסעודת שבת סגי' בכזית עדיין יש להקשות קושית מעכ"ת דבחל יוה"כ בשבת יאכל כזית, דהא בנשבע להתענות בשבת אין השבועה חלה, משום דהוי מושבע ועומד לאכול בשבת, ושבועה הא חלה על חצי שיעור כנ"ל, אך גם זה אינו קשה, די"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל דשבועה אינה חלה על חצי שיעור דאסור מה"ת כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' רל"ח ס"ק ו') בשם הרשב"א בתשובה, ועיקר קושית מעכ"ת אינו אלא לשיטת התוס' דס"ל דשבועה חלה על ח"ש, וי"ל בזה כמש"כ.

י׳אך עדיין יש להקשות על הרשב"א הנ"ל דבחל יוה"כ בשבת יהא מותר לאכול בכלות היום פחות מככותבת אם אין לו שהות לאכול ככותבת, דהא אז לא שייך חזי לאיצטרופי ואינו אסור רק מדרבנן, וכבר ביארתי בתשובה הקודמת דהיכא דאינו אסור הח"ש רק מדרבנן מודה הרשב"א ג"כ דחלה השבועה, א"כ תסוב עדיין קושית מעכ"ת לשיטת הרשב"א הנ"ל, וגם זה יש לתרץ דהא בשו"ת הרשב"א (סי' תרי"ד) מבואר דלכן חייב מה"ת לאכול כזית פת בשבת משום דגמרינן מיו"ט א' של פסח דהכתוב קבע חובה דה"ה דחייב לאכול כזית פת מה"ת עכ"ל, [וגוף דברי הרשב"א צריך ביאור ואכמ"ל], עכ"פ לפ"ז סגי בכזית לסעודת שבת דהא אכילת מצה סגי' בכזית ואין הלמד חמור מהמלמד, ולכן אזיל הרשב"א לשיטתו בתשובה ופסק בחי' לסוכה דסגי בכזית לאכילת שבת ויו"ט, ולכן אינו יוצא באכילת איסור אף באיסור בדרבנן כמו חצי שיעור ברגע אחרונה של סוף יו"כ, דהא ילפינן בפסחים (דף ל"ה) גבי אכילת מצה דאינו יוצא בטבל, ועיין בלח"מ (פ"י מה' חמץ ומצה) שכתב דלדידן ג"כ דרשינן זה הדרש דפסחים, וכן כתבו האחרונים למילף דאינו יוצא באכילת איסור דמצה משום דבעי מצה הראוי' לז' כמבואר בפסחים (דף ל"ח) ובמק"א הארכתי בכ"ז, א"כ י"ל דכמו דאינו יוצא חובת מצה באכילת איסור ה"ה בסעודת שבת [דעיקרו ילפינן מיו"ט א' של פסח לשיטת הרשב"א הנ"ל] ג"כ אינו יוצא באכילת איסור, וגם באיסור דרבנן כמו דמאי אמרו בפסחים (דף ל"ה) דאינו יוצא, ולכן אינו יוצא משום סעודת שבת אף בפחות מככותבת דהא עכ"פ הוי דבר האסור מדרבנן, ועדיין יש לחלק דשאני הכא דאינו אסור בעצם אלא איסורא דיוה"כ קא גרים ושאני אסור התלוי בזמן ויש להאריך בפרט זה וילפינן זה ממצה דהעמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה, ומתורצת קושית מעכ"ת גם לשיטת הרשב"א.

י״אועיקר שיטת הרמב"ם דפסק (פ"א מהלכות שבועות) דנשבע להתענות בשבת אין השבועה חלה, צריך ביאור, דהא הש"ך (יו"ד סי' רט"ו ס"ק י"א) כתב דגם שיטת הרמב"ם דשבועה חלה על מה שאינו מפורש בתורה רק דאתא מדרשא, ומבואר ברמב"ם (הלכות שבת פ"ל) דאכילה בשבת הוא מצד מצות עונג דוקראת לשבת עונג, וז"א רק דברי קבלה, ועל דברי קבלה הא קיי"ל דחלה שבועתו כמו ביו"ד (סי' רל"ט) בנשבע שלא לקרות המגילה דחלה השבועה, א"כ צ"ע אמאי כתב בנשבע להתענות בשבת דאין השבועה חלה, ולולא דברי הרמב"ם (ה' שבת שם) י"ל דאכילת שבת נפקא לן מהא דאכלוהו היום דדרשינן מזה בשבת (דף קי"ז) דחייב לאכול ג' סעודות, אך לא מצינו זה ברמב"ם שימנהו במ"ע, ובע"כ מוכח דז"א רק אסמכתא כמש"כ הא"ר באו"ח (סוף סי' קס"ז) ע"ש, אך י"ל דהא כתב הרמב"ם (ה"ש בפ"ל) דזכור ושמור נתפרשו ע"י הנביאים שנאמר וקראת לשבת עונג לכן הוי' סעודת שבת כמו דאורייתא ממש, דהנביאים פי' בזה להפסוק דזכור ושמור, גם י"ל דזה דומה למש"כ רש"י במ"ק (י"ד ע"ב) גבי עשה דיחיד דכתיב אבל יחיד עשי לך ופי' הרא"ש שם (סי' נ') דזהו כדאמרינן בעלמא עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירא ואסמכינה אקרא עי"ש, וכן י"ל בזה.

י״בוכן מוכח דאכילת שבת לא נפקא לן מהא דאכלוהו היום דאל"כ תקשה דיהא מותר לאכול בשבת אכילת איסור אם אין לו של היתר, דניתי עשה דאכילת שבת לדחות ל"ת, כמש"כ הפוסקים גבי מצות עשה דמצה, ובאמת מוכח בביצה (דף י"ז) גבי המעשר בשבת במזיד לא יאכל דמשני ל"צ דאית לי' פרי אחרינא, דמשמע דלולא זה י"ל דמיירי גם בלית לי' פרי אחרינא, א"כ קשה יהא מותר לאכול משום דחיית עשה לל"ת, דהא אף דעישר בשבת מכ"מ לא חמיר איסורי' מל"ת גמורה, אך זה יש לדחות דהא בפירות אינו יוצא משום סעודת שבת.

י״גוביותר יש להוכיח כן מהא דעירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל כו' ואלו לישראל בתרומה מערבין משום דחזי לכהנים, אלמא אע"ג דלא חזי לדידי' מערבין כיון דחזי לאחרינא, א"כ כ"כ יערבו בטבל דהא חזי למאן דלית לי' היתר, ואף דטבל הוי במיתה, עכ"ז תקשה להאמוראי דס"ל (בריש יבמות) דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, וכן תקשה בהא דשבת (דף קכ"ז) דאין מטלטלין טבל, ותרומה מטלטלין משום דחזי לכהן, א"כ כ"כ נימא בטבל דיהא מותר לטלטל דהא חזי למאן דלית לי' אכילת היתר בשבת, וגם יש טבל שאינו במיתה כמש"כ הש"א (סי' צ"ו), ולפמש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (שם) בהא דתרומה דחזי' לכהנים דהא מחוייב ליתן לכהן, אין מקום להוכחה זו, אבל לשיטת התוס' בשבת (שם ) בד"ה כיון דחזי לכהן, ובד"ה דאי בעי כו', שפיר יש להוכיח כנ"ל, ואפשר לדחות זה דהא אף מאן דלית לי' אכילת היתר לא הותרה לו אכילת איסור בשבת רק מצד דחיית העשה לל"ת ומקרי זה דחוי' לגבי' כמש"כ התוס' ביבמות (כ' ע"ב) ד"ה אטו ביאה שני', א"כ י"ל דהא דאמרינן דמותר לטלטל משום דחזי לאינש אחרינא דז"א אלא מה דהותרה לגבי' ולא מה דנדחת לי', דאל"כ קשה דיהא מותר לטלטל ולערב בדבר האסור משום דחזי לחולה שיש בו סכנה, וע"כ מוכח דכיון דדחוי' היא בפיקוח נפש ולא הותרה לא אמרינן כן, וה"ה בזה, אך זה אינו ראי' כמש"כ התוס' בפסחים (מ"ו ע"ב) בד"ה רבה אמר אינו לוקה דהואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה לא אמרינן משום דלא שכיח עי"ש, והתם בשבת הא מיירי בטבל של דגן כדקאמר שם האי אידגן כו', ולפמש"כ התוס' בקידושין (דף ל"ח) דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, א"כ י"ל דה"ה הא דסעודת שבת הוי' מה"ת מהא דאכלוהו היום, א"כ הוי עשה דקודם הדיבור, ואינו דוחה ל"ת של אחר הדיבור, אך לפי מה שהכריע הש"א (שם) לדחות הכלל הזה תקשה כנ"ל, ובלאו הכי לא מצינו וגם לא אשתמיט איזה תנא או איזה פוסק לומר דמצות סעודת שבת תהא דוחה ל"ת של אכילת איסור.

י״דוביותר תקשה לשיטת רבינו יונה בברכות (דף מ"ט) שכתב שם דסעודת שבת יוצא אף בפירות ולא בעי פת אלא לצאת חובת קידוש במקום סעודה, וכ"כ הר"נ בשבת (פ' ט"ז), והרבינו יונה ביאר זה ביתר ביאור, והא כתב הר"נ בתענית (פ"ק) דאסור להתענות בשבת מה"ת כמבואר שם גבי אם נדרו קודם לגזרתנו כו', והפוסקים שכתבו דלא בעינן פת טעמייהו דכמו דיצאו במן במדבר כ"כ בפירות, וזה ברור דאם יוצאין בפירות כש"כ דיוצאים בבשר כמבואר בתוס' סוכה (דף כ"ז) ד"ה במיני תרגימא כו' ובאו"ח (סי' רצ"א), ואי נימא דלכן הוי מה"ת משום הדרש דאכלוהו היום, יש להקשות לכאורה בהא דכריתות (דף י"ג) יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות כו' ר"י אומר אם הי' שבת כו', מבואר להדי' דשבת ויוה"כ חייב משום יוה"כ, וקשה לפי מש"כ הש"א (סי' צ"ט) די"ל דמצוה הבאה בעבירה אינה רק מדרבנן ולמאן דס"ל דעשה דוחה ל"ת של כרת, ולשיטת הריב"א בחולין (דף קמ"א) ופסחים (דף מ"ז) בתוס' (שם) דס"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, עכ"ז אם עבר על הל"ת ועשה אינו לוקה, משום דהלאו נדחה מפני העשה וכמאן דליתי' ללאו דמי ע"ש, וכיון דחטאת אינה באה [על עשה] רק על לאו כמבואר במכות (דף י"ג) וזבחים (דף ק"ו) תוס' ד"ה אזהרה מנלן כו' דרבינא ס"ל דקרבן בעי אזהרה, א"כ אמאי באכל ביוה"כ שחל בשבת חייב חטאת, הא בדיעבד דעבר ואכל קיים מצות עשה למאן דס"ל מצות א"צ כוונה כמו שהכריע הר"ן בר"ה, [אך לכתחילה אסור לאכול משום דאין עשה דוחה עשה ול"ת], ולשיטת הפוסקים הנ"ל דס"ל דיוצא חובת סעודת שבת אף בפירות ובשר [משום דס"ל דכיון דמפקינן זה מהא דאכלוהו היום וכמו שיצאו במן, לכן לסעודה ג' יוצאים בפירות, ורק סעודת שחרית וערבית בעינן פת משום קידוש במקום סעודה, וע' במג"א (סי' קפ"ח ס"ק ט'), וכיון דשיטת הר"נ ג"כ דמה"ת אסור להתענות בע"כ נפקי זה מהא דאכלוהו היום, דאי נימא דנפק להו מוקראת לשבת עונג א"כ לא הוי רק ד"ק, וע' בר"נ (מגילה פ"ק) גבי מספקא לי' אם מוקפות חומה מימות יהושע דספק בזה לקולא, אלמא דס"ל דד"ק לאו דאורייתא ולא ס"ל כמש"כ הטו"א (שם ה' ע"ב) ע"ש] וכיון דמה"ת יוצא בבשר ופירות, א"כ כשאכל החלב יצא בדיעבד מ"ע דסעודת שבת ונדחה הלאו של יוה"כ בשביל העשה, והא לא נשאר רק מ"ע דענוי לחוד, ועל עשה לחוד פטור מקרבן, א"כ קשה אמאי מביא קרבן חטאת בשביל יו"כ הא הוי כמאן דליתי' ללאו, בשלמא משום חלב ונותר ושארי לאוי דמני התם דחייב אתי שפיר, משום דבזה לא שייך לומר דנדחו הלאוין בשביל העשה דסעודת שבת, לפי שהא יכול לקיים מ"ע באכילת היתר, והיכא שיכול לקיים שניהם אז אף דיעבד לא קיים, כדמוכח ביבמות (דף כ') דאמר דכיון דאפשר בחליצה לכן אף אם בעלו לא קנו ע"ש, אבל בלאו דענוי יוה"כ דלא משכחת איזה היתר בלא"ה לקיים העשה דסעודת שבת תקשה כנ"ל, ואין לומר דזה הוי מצוה הבאה בעבירה, דהא ס"ל לכ"פ דאינו אלא מדרבנן, ואין סברא לחלק דשא"ה משום דיש שם הרבה לאוין.

ט״ואכן לפמש"כ לעיל דהא דסעודת שבת הוי' מה"ת אין זה מאכלוהו היום אלא מוקראת לשבת עונג דהוי פי' של זכור ושמור, לכן אין זה מקרי עשה לדחות ל"ת, ואף דבמ"ק (דף י"ד) גבי עשה דיחיד דאבילות אלמא דמקרי עשה אף דאין זה אלא מד"ק, עכ"ז אין זה מקרי עשה גמור לדחות ל"ת, א"כ מוכח מכל הנ"ל דהך דרש דאכלוהו היום איננו רק אסמכתא בעלמא.

ט״זועוד י"ל דהא להנך דס"ל דקרבן לא בעי אזהרה ודאי דאינו קשה מהא דיש אוכל אכילה א' כו', אלא דעיקר הקושיא הוי למאן דס"ל דקרבן בעי אזהרה, וי"ל דהך אמורא ס"ל כמאן דס"ל דעשה אין דוחה ל"ת של כרת, ולכן אינו קשה לכ"ע.

י״זוביותר י"ל לפמש"כ המ"מ (פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ג) באכל מצה בלא ידע שהוא פסח אינו יוצא אף למאן דס"ל מצות א"צ כוונה, וכ"כ הר"נ [והובא באו"ח (סי' תע"ה)], וכן י"ל בהא דכריתות דמיירי בשגגת שבת ואז לא יצא משום סעודת שבת אף להמ"ד הנ"ל, ולכן חייב חטאת משום יוה"כ.

י״חוגם י"ל בהא דלא מצינו דסעודת שבת תהא דוחה לאכילת איסור, משום דגזירה כזית א' אטו כזית ב', כמש"כ התוס' בקידושין (דף ל"ח), ואף שהש"א הקשה ע"ז, עכ"ז י"ל דהא מצינו כן בזבחים (דף ל"ג) גזירה שמא ירבה בפסיעות, וכן בנדרים (דף ל"ט) גזירה שמא ישהא בעמידה, ואכמ"ל.

י״טויש לתרץ בפשיטות קושית כ"ת, דהא כיון שמותר להתענות תענית חלום בשבת, וכן היכא שתזיק לו האכילה לא יאכל כמבואר באו"ח (סי' רפ"ח) ובמג"א (סי' תקצ"ז ס"ק א'), לכן ביוה"כ דהוא יום סליחה וכפרה על כל עונותיו מחמת העינוי וזהו מחשב לעונג, לא מצי לדחות אף לח"ש, ואסור לאכול ביוה"כ שחל בשבת אף ח"ש דלא חזי לאצטרופי דאין כאן מצות עשה ושום מצוה כלל, ויש להאריך בזה הרבה רק עת לקצר.

כ׳ומה שהקשה ידידי בשבועות (ל"ב ע"ב) דהכל מודים בכנגדו חשוד על השבועה כו' ולימא לי' מי יימר דמשתבע כו', דלר"פ דס"ל דמשחק בקוביא כיון דמדאורייתא חזי ורבנן פסלוהו דנוהג בו דין שבועת עדות, א"כ לפמש"כ התוס' בב"מ (דף ה') ד"ה שכנגדו קאמינא כו' בתי' א' דבחשוד שייך למימר מתוך שאיל"מ, א"כ מה"ת הא הוי החשוד מחוייב שבועה ואיל"מ, ומבעי להיות חייב ק"ש כיון דאזיל בתר מאי דחזי מה"ת, ע"כ קושייתו, הנה לפמש"כ התוס' בב"ק (ק"ח ע"א) ד"ה ותרי כפילי כו' דחשוד על השבועה אינו פסול אלא מדרבנן ניחא בפשיטות קושית כ"ת, וע' בתוס' שבועות (דף ל"א) בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו, ועיקר קושייתו הנ"ל מבוארת בחדושי הרשב"א (שבועות ל"א).

כ״אומש"כ כת"ר להקשות על הראי' שכתבתי מהא דקידושין דחיישינן שמא יבא אבי' וימחה, דהא התם לא נתרצה האב רק על הקידושין ואין זה בגדר חזרה עכ"ל, יעיין מעכ"ת ברא"ש (שם פ"ב סי' ח') שכתב ליישב בשיטת האלפס דס"ל דאף דנתרצה האב עכ"ז לא מהני היכא דקידשה א"ע בלא דעת אבי' דלכן היכא דלא מיחה האב הוי קידושין היכא שנתקדשה לדעת אבי' דשא"ה דכיון דנתקדשה לדעתו הוי כמו שנתן לה רשות שתיכנס לחופה עכ"ל, וכן כתב הפ"י שם בד"ה נתקדשה לדעת אבי' והלך אבי' למדה"י דיש שם חזקה דכיון דנתרצה מעיקרא מוקמינן דהשתא ג"כ נתרצה, דסתם קידושין לחופה קיימי עכ"ל, א"כ שפיר כתבתי דמוכח מהתם דבספק דלהבא חיישינן לחזרה אף בדרבנן כיון דאיתחזק איסורא.

כ״בונידון מש"כ בקונטרסי להוכיח מהא דיו"ט שחל בע"ש דתוקעין להפריש ממלאכת אוכל נפש, דלשיטת הירושלמי דס"ל דתקיעת שופר ביו"ט אסור מה"ת, א"כ איך אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך, ומוכח מזה דאף בספק מצוה דרבים מותר לעבור על איסור מה"ת, לכאורה יש לדחות זה לפי מש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה רבה אמר כו' דסמוך לשקיעת החמה דלא שייך בזה הואיל אי מיקלעי לי' אורחים דאז אסור לעשות מלאכה מה"ת, א"כ לפ"ז י"ל דלכן היו תוקעין להפריש איסור ודאי דרבים דלא הוי ספק איסור ביה"ש, דאף בעושין מבעוד יום סמוך לחשיכה ג"כ הוי איסור ודאי, וכמו שכתב המג"א (ריש סי' תקכ"ז), ולהפריש מאיסור ודאי שרי לתקוע.

כ״גאך לפי מש"כ הצל"ח בביצה (דף ד') דלר' יוחנן דלית לי' הכנה דרבה מוכח דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא טעמא דהואיל, וכשיטת הר"נ בפסחים וכאן בשמעתין כו' ע"ש, א"כ בירושלמי דר"ה דמבואר שם דר' יוחנן ס"ל דתקיעת שופר ביו"ט אסור מה"ת לכן לדידי' גופא דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא טעמא דהואיל, א"כ שפיר כתבתי להוכיח כן, וכן כתב הצל"ח (ריש פ"ב דביצה) דשיטת הירושלמי היא דצרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא הואיל וכרב חסדא, ואף דר' יוחנן ס"ל דשבת ויו"ט הם שתי קדושות, אפ"ה ס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט כמש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ז) ד"ה ואי אמרת כו', א"כ שפיר כתבתי להוכיח משיטת הירושלמי דמשום ספק איסור דרבים מותר לעבור על איסור ודאי.

כ״דומש"כ לבאר דבמינקת אחרת אין לחוש דתהא בושה לתבוע שכרה משום דהא מבואר בקידושין דאיתתא לא כסיפא למיתבע, וכעת ראיתי דיש לדחות זה עפ"י מש"כ הרא"ש בכתובות (פ"ז ססי' י"ט) דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב כמו ביבמות בפרק החולץ דאשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה, א"כ יש לחלק דדוקא בהא דקידושין וב"ב כתבו התוס' התם דלא כסיפא לה למיתבע, משום דהתם הוי התביעה בפעם א' משא"כ במזונות הולד תהא צריכה לתבוע כל יום ויום, אכן בש"ע אהע"ז (סי' קנ"ד סעיף ג') פסק המחבר באומר איני זן ואיני מפרנס דכופין אותו לזון דהלכה כשמואל דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, אלמא דלא חשו למש"כ הרא"ש דאשה בושה לתבוע כל פעם בב"ד וע"כ מוכח דדוקא בשביל בנה בושה לתבוע מיורשין לפי שהיורשין בעצמם לא התחייבו ליתן להולד מזונות, אלא מחמת חוב אביהם, בזה אמרינן דבושה לתבוע מהן כיון דעיקר החוב הוא מחמת אביהם, משא"כ לתבוע מן הבעל אינה בושה משום דהא התחייב א"ע בזה, א"כ ה"ה במינקת אחרת, כיון דמי שרוצה לישא את האלמנה מתחייב א"ע ליתן שכר הנקה, לכן אינה בושה לתבוע ממנו ובפרט בשביל בן אחר שאינו בנה כמו שהוכחתי שם בעז"ה.

כ״הא"ד ידידו יצחק אלחנן הנ"ל.