באר יצחק, אבן העזר ה׳Be'er Yitzchak, Even HaEzer 5

א׳אם סמכו על עדות ערכאות במיתת היבם נשאלתי משני רבנים גדולים נידון אשה אחת שניסת לבעל ובעלה שחל"ח בלא ז"ק והיא יושבת עגונה מחמת שהיה לבעלה המנוח אח מאביו שהלך לצבא זה ערך י"ד שנים, ולא נשמע ממנו מאומה איפוא הוא, וזה שנה שלישית התחילה האשה להשתדל ולחקור אנה הוא, וע"י השתדלות והוצאות רבות השיגה ידיעה במשך זמן רב שנשלח אל גובערנע אראן בורסקי, בריחוק מקום מאוד, ועכ"ז לא ידעה מה נעשה בו, ונשלחו עוד בקשות אל המיניסטר להגיד ולצוות לשרי הצבא והמושלים דשם שישלחו אותו לסלאנים לחלוץ ליבמתו, וכעת הגיעה תשובה מהמושלים דשם איך שנלקח לבית החולים (שפיטאל) ומת שם, וכפי העתקה אשר נעתק מגוף הכתב, וז"ל בקצרה גובערנא דהורדנא רב היהודים דסלאנים בבקשתו לפריקאז כו' כתב כי שם פב"פ מארלאָווע אשר נלקח בשנה פ' אשר לא היה מוכשר לוואיענע סלוזבע ובשנה פ' נמסר למקום פ', ולפי דת ישראל מחוייב ליתן לאשת אחיו חליצה, אשר בלא זה אסורה להנשא לבעל, ולזאת מבקש הרב דסלאנים לשלוח אותו שמה, ויענו המושלים דהבאלניצע כי נלקח בחליו לשפיטאל ומת שמה, וניתנה הודעה הנ"ל מהמושלים דשמה אל הפאליציע דסלאנים להודיע כ"ז אל הרב קאזינע דשם, וחתמו המושלים ע"ז, ועתה נשאלתי אם מותרת להנשא, ודעתם להתירה ע"פ פלפולם בארוכה.

ב׳ענף א. תשובה, בעז"ה, גרסינן ביבמות (דף צ"ד) איבעיא להו ע"א ביבמה מהו כו' א"ד הא לא תיבעי לך דאפי' איהי מהימנא כי תיבעי לך למשרי יבמה לעלמא א"ל תניתוה כו' אלא כי איצטריך לר"ע איצטריך רבא אמר ע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כש"כ א"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח דאיסור כרת התרת כו', והקשה הנו"ב (מה"ת סי' קמ"ו) אטו לא ידע רבא שהיא עצמה תוכיח ודקארי ליה מאי קארי ליה ומזה הוכיח דפסולי עדות אינן נאמנין ביבמה ע"ש, ולענ"ד נראה בכוונת רבא דשפיר קאמר משום דהתוס' (שם צ"ב ע"ב) ד"ה נותן לה שני גט והותרה כו' כתבו ואף את"ל ביבמה דניסת במזיד לא שייך למיגזר ולמיקנסי' כי היכי דלא קנסינן לי' בזנו משום דנישואי מזיד לא שכיחי כמו זנות כו' עכ"ל, וחזינן דשיטת התוס' היא דיש להסתפק בנישואי יבמה במזיד אי קנסו כמו בניסת בשוגג דגזרו אטו אשה שהלך בעלה למדה"י, ובנ"י (שם) מבואר דס"ל בפשיטות דניסת במזיד לא קנסו לדידן דלית לן דרב המנונא, דהא כתב להוכיח דע"א נאמן ביבמה מהא דאמר רב נישואין יש בה משום דהא בניסת ע"פ ב' עדים ס"ל לרב דמותרת לחזור כמבואר ביבמות (דף פ"ח), ובניסת במזיד בלא עדים לא שייך למיקנס דהא לית לן דרב המנונא, וע"כ מוכח דמיירי בניסת בע"א עכ"ל הריטב"א בנ"י שם, ואף שמתחלה כתב הנ"י דאף נישואי מזיד קנסו, עכ"ז נראה דחזר לסוף, ודעתו דבמזיד לא קנסו, וכאת"ל של התוס' הנ"ל.

ג׳ויש להקשות על הטור ושו"ע באה"ע (סי' קנ"ט) דסתמו בזה, ובטור מבואר דאף בניסת במזיד תצא, והמחבר כתב ג"כ דניסת אף בשוגג תצא דמשמע דכש"כ במזיד, אמאי לא הביאו שיטת הריטב"א ונימוק"י, ואת"ל דהתוס' הנ"ל ס"ל דניסת במזיד לא קנסו ולא תצא לדידן דלית לן דרב המנונא, אכן לשיטת הרא"ש דס"ל ע"א אינו נאמן ביבמה, אז מוכח מרב דאמר נישואין יש בה דמיחלפה כו', דע"כ מיירי בניסת במזיד דאלו בב' עדים הא ס"ל לרב דמותרת לחזור, א"כ מוכח לשיטתו שפיר דאף בנישואי מזיד קנסו ג"כ, ולכן כתב הרא"ש דאף במזיד קנסו אבל המחבר דכתב דע"א נאמן ביבמה ולא הביא כלל שיטת הרא"ש הנ"ל כמבואר (בסי' קנ"ח), א"כ שפיר יש לפרש דהא דרב דאמר נישואין יש בה דמיירי בניסת בע"א, אבל במזיד י"ל דלא קנסו וכשיטת הפוסקים הנ"ל, לכן צ"ע על המחבר דלא הביא כלל להך דיעה אף בשם יש אומרים, וכגרזמיתא הבאה באחרונה, ובפרט בשל סופרים דלקולא.

ד׳אמנם יש להוכיח דשפיר כתב המחבר דאף בניסת במזיד ביבמה קנסו, דהא אי' ביבמות (דף צ"ד) דא"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח אלא איהי מ"ט לא מהימנא דסניא לי' כו', וקשה הא י"ל דשאני איהי דלא שייך כלל לומר ביבמה הניסת ע"פ עצמה דייקא ומינסבא, דהא עיקר דייקא ומינסבא הוי משום חומר שהחמרת עלי' בסופה ותאסר על הבעל הא', וכמש"כ כל הפוסקים, וע' ביבמות (דף צ"ג) בתוס' סד"ה ע"א ביבמה מהו כו', לכן אי נימא דניסת במזיד לא קנסו ביבמה י"ל דבאמת לא אמרינן סניא לי', והא דהיא עצמה אינה נאמנת לומר מת יבמי, היינו משום דבהיא אומרת מת יבמי ונתוודע אח"כ ששקר אמרה, א"כ הוי נישואיה נישואי מזיד וניסת באיסור, ואי נימא דניסת במזיד לא קנסו לאוסרה על היבם א"כ י"ל דשאני היא עצמה דלא דייקת כלל דהא אין כאן חומר בסופה דהא לא קנסו בניסת במזיד, אבל בניסת עפ"י ע"א דהוי ניסת בשוגג עפ"י העד לכן אף דנתוודע אח"כ ששקר אמר העד עכ"ז לא עברה רק בשוגג עפ"י העד וקנסו בזה לאוסרה על היבם, ושייך בזה לומר דייקא. א"כ קשה איך אמרו בגמ' היא עצמה תוכיח, ומוכח מסתמא דגמ' הנ"ל דגם בניסת במזיד קנסו ונאסרת על היבם, ולכן שפיר אמרו דהיא עצמה תוכיח, ומזה הוכיח המחבר דאף בניסת במזיד קנסו, ואינו דומה לזינתה דקיי"ל דמותרת להיבם, משום דהא הי' שם נישואין עכ"פ דגזרו גם בזה אטו אשה שהלך בעלה למדה"י, ואף דכתב הנו"ב (מה"ק סי' מ"ב) דאף אם לא יהי' חומר בסופה רק נגד הב' ולא נגד הראשון דג"כ שייך דייקא בזה, עכ"ז יש לדון דאי נימא דבניסת במזיד לא קנסו ודינו כמו זנות, ובזינתה הא פסק המחבר (סי' קנ"ט סעי' ג') דגם להבועל לא קנסו, וכמש"כ הב"ש (שם ס"ק ט') לפקפק על מש"כ הרמ"א בשם הנימוק"י שם לאסור להבועל ע"ש, א"כ הא בנישואי מזיד לא אסרו גם על הב' אם לא קנסו לאוסרה.

ה׳ואפשר לומר דהנ"י דס"ל דגם בנישואי מזיד לא קנסו אינו קשה עליו מהא דאמרו היא עצמה תוכיח, משום דאין לומר דהא דאינה נאמנת לומר מת יבמי היינו משום דלא שייך בזה דייקא כנ"ל, דהא י"ל דעכ"ז שייך דייקא ומנסבא דהא יהא חומר בסופה גבי הב', דאף דדינו כמו זנות מ"מ הא גם בזינתה נאסרת להבועל, ואזיל הנימוק"י לשיטתו דס"ל דאסורה להבועל, אכן בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל יש לפלפל הרבה ואכמ"ל.

ו׳ולולא דברי הראשונים הי' נלע"ד להוכיח מסוגיא הנ"ל כשיטת הריטב"א והנימוק"י הנ"ל, דהתוס' (שם דף צ"ב) בד"ה אבל חכמים אומרים כו' הקשו מהא דאמרו לקמן בסוגיא דע"א ביבמה מהו לר"ע איצטריך דס"ד הואיל ואמר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין כו' דמשמע דלר"ע ליכא קלקולא בנישאת לשוק, א"כ ס"ל ההיא סוגיא כל"ק דרב גידל משום דלל"ב דר"ג דגזרו אטו אשה שהלך בעלה למדה"י, איכא קלקולא גם לרבנן ע"ש, ולפמש"כ יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל משום די"ל דגם הך סוגיא ס"ל כרב גידל דלישנא בתרא דקנסו ביבמה ג"כ, אך דס"ל כשיטת הריטב"א והנימוק"י הנ"ל דלא קנס ר"ג רק בניסת בשוגג, אבל במזיד דינו כזנות דלא נאסרה, דהא לית לן דרב המנונא , ולכן קאמר לר"ע איצטריך דלר"ע שייך לאסור אף בניסת במזיד ולכן שייך דייקא כו', משא"כ לרבנן דליכא דייקא במזיד, והיכא דהיא עצמה אומרת מת בעלי ומשקרת הוי זה כמו ניסת במזיד ואין כאן חומר בסופה, ומתחלה הי' ס"ל דאתי הך משנה דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי כרבנן, ולכן אתי שפיר בפשיטות הא דאין האשה נאמנת כו' דמשמע דע"א מהימן, משום דיש לחלק ביניהם דדוקא באשה דלא שייך דייקא ומנסבא דהא בניסת במזיד לא קנסו לרבנן דר"ע לכן אינה נאמנת, משא"כ באיש דשייך דייקא ומנסבא דהא בשוגג קנסו אטו אשה שהלך בעלה למדה"י לכן מהימן, וזהו מוכח דאל"כ לתני רבותא יתירה דאף איש לא מהימן, ומשני לר"ע איצטריך כו', ולר"ע אין כאן רבותא יתירה באיש יותר מבאשה דהא באשה שייך ג"כ דייקא כו', דהא לר"ע מיתסרא להיבם וג"כ הוולד ממזר והוי חומר בסופה, ואפ"ה תני אינה נאמנת, וממילא ידעינן דה"ה איש לא מהימן, ואדרבה י"ל דלר"ע הוי רבותא יתירה באשה מבאיש, דהא ר"ע הי' ס"ל מעיקרא דאין ע"א מהימן להעיד בעדות אשה כדאי' לקמן (דף קכ"ב) דאמר ר"ע כשירדתי כו' ונומיתי לו כן הדברים שכולן חלוקין כו', אלמא דר"ע הי' סובר מתחלה דאין משיאין ע"פ ע"א, ועכ"ז היא עצמה היתה נאמנת, וכמבואר בירושלמי (פ' ט"ו ה"א) דאמרו שם דלמשנה ראשונה דאין ע"א מתירה היא עצמה נאמנת משום דע"א חשוד לקלקלה והיא אינה חשודה לקלקל עצמה ע"ש, ולכן תני לרבותא דאף דהיא עצמה יש לה נאמנות ביותר מע"א לר"ע כמשנה ראשונה הנ"ל, אפ"ה אינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא לי', והארכתי בזה קצת משום דביאור הסוגיא הנ"ל הוא דחוק לכל מעיין, ולפמש"כ הוא מורווח בעז"ה, ומיושבת קושית התוס' הנ"ל, וממילא מוכח כשיטת הריטב"א הנ"ל.

ז׳ולפ"ז י"ל דשפיר קאמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת כו', משום די"ל דרבא ס"ל דלכן אינה נאמנת דמת יבמי משום דלא דייקא בזה דהא אף אם יוודע אח"כ ששקר אמרה מ"מ הא בניסת במזיד לא קנסו, משא"כ בע"א דשייך דייקא כו' דהא ניסת בשוגג ולכן דייק מק"ו אם לאיסור כרת התרת ולא אמרינן דמרחמא לי' כש"כ לאיסור לאו דדייקא, ולא ס"ל לסברת התוס' שכתבו דגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות, ובאמת לר"ע דמשווה דחייבי לאוין ככריתות י"ל דגם היא עצמה נאמנת לומר מת יבמי אך המשנה אתי כרבנן, והא דא"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח י"ל דס"ל דדוחק לומר דהך משנה דאינה נאמנת לומר מת יבמי לא אתי' כר"ע, או די"ל דס"ל דאף בניסת במזיד קנסו, משום די"ל דהנך תרי לשני דר"ג דלעיל (דף צ"ב) דחד ס"ל נישואין יש בה וחד ס"ל נישואין אין בה פליגי בהך דינא דאם קנסו במזיד, והא חזינן דרש"י פירש (לעיל שם) בד"ה נישואין יש בה דרב אשי דאמר שם לעיל מינה דנותן לה שני גט והותרה לו לית לי' דרב המנונא, ואף דאכתי יש לאסור משום גזירה דמיחלף באשה שהלך בעלה למדה"י, וכמו שהקשו שם כל הפוסקים על רש"י, עכ"ז י"ל דרש"י ס"ל דהנך תרי לישני דר"ג פליגי בניסת במזיד, דחד ס"ל כסברת הריטב"א הנ"ל, וחד ס"ל כסברת הטור דאף במזיד קנסו, וההוא מרבנן דא"ל היא עצמה תוכיח ס"ל כל"ב דר"ג דאף במזיד קנסו, ושפיר קאמר היא עצמה תוכיח, אבל רבא ס"ל כל"ק דר"ג וכריטב"א.

ח׳ולפ"ז י"ל דהא דא"ל רב מרדכי לרב אשי להוכיח מהא דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי והוצרך רב אשי לתרץ לר"ע איצטריך כו', משום דלרבנן י"ל דהא דאינה נאמנת היינו משום דלא שייך דייקא, משום דרב אשי לשיטתו אזיל, דהא לפי' רש"י הנ"ל דרב אשי ס"ל דבמזיד לא קנסו לכן באומרת מת יבמי ה"ל ניסת במזיד, ולכן הוקבעו דברי רבא בש"ס אחר הא דא"ל רב מרדכי לרב אשי' אף דהמה בתראי, משום דעכשיו דחזינן דס"ל לרב אשי דלדידן דס"ל כרבנן לא שייך דייקא בזה, לכן אז אתי שפיר דברי רבא ולא הי' קשה לי' מהיא עצמה תוכיח כנ"ל,

ט׳ולפמש"כ י"ל דאפשר דזוהי כוונת הרמב"ם דכתב (פ"ג מה' יבום) דלכן אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי הואיל והוא איסור לאו שמא הוא קל בעיני' והוא תמוה דהא לא הוזכר הטעם הזה בש"ס, וי"ל דהרמב"ם ס"ל כהריטב"א דניסת במזיד לא קנסו, והא שלא הובא זה בהרמב"ם, י"ל דסמך על מש"כ דבזינתה לא נאסרה על יבמה, וניסת במזיד דומה לזנות כמש"כ התוס', וגם הסברא נותנת כן, ולא נמצא מפורש זה הדין בגמ', וזוהי כוונת הרמב"ם שכתב דכיון דהוי איסור לאו ולא נאסרה על היבם, וכמבואר בסוטה (דף י"ח) דלרבנן דאין ממזר מחייבי לאוין לא נאסרה על היבם, אך לר"ע דמשווי חייבי לאוין ככריתות לכן נאסרה על היבם כמו בא"א, וכיון דקיי"ל דאיסור לאו שאני מחייבי כריתות בזה, וע"כ קל בעיני' האיסור כיון דלא נאסרת עליו, ופסק כרבא דכתבתי לפרש אליבי' דלא הי' קשה לי' מהא דהיא עצמה תוכיח כו', וע' בהמ"מ (פ"ב מה' יבום ה' י"ט) ובלח"מ שם, ובב"ש (סי' קנ"ט ס"ק א').

י׳ועפ"ז ניחא מה שכתב הרמב"ם דאף מסל"ת נאמן בעדות יבמה, ולכאורה קשה אמאי לא חיישינן שמא שכרתו להא"י שיעיד במסל"ת כדי להתירה וכמו בע"א בקטטה שכתב הרמב"ם דחיישינן שמא שכרתו, ואף להחולקים עליו וס"ל דלא חיישינן לשכרתו דאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו, זה אינו שייך אלא בישראל אבל לא בא"י, ובכל עדות אשה לא חיישינן שמא שכרתו משום דהא לא חשדינן אותה למשקרת דהא נאמנת לומר מת בעלי, משא"כ ביבמה דאינה נאמנת לומר מת יבמה משום דחשדינן למשקרת כמו כן יש לחוש לשכרתו, והב"ש (סי' י"ז ס"ק ל"ו) כתב דלכן לא חיישינן לשמא תשכור נכרי שיעיד במסל"ת דמחמת חומרא שהחמירו עלי' בסוף הקילו בתחלתה כו' עכ"ל הב"ש, וז"א שייך ביבמה דס"ל להרמב"ם דלא דייקא, ודוחק לומר דעכ"פ דיוק קצת הוי וכמש"כ התוס' וע"כ לא חיישינן לשכרתו, אך לפמש"כ דלכן לא דייקא ביבמה משום דכיון דאינה נאסרת על היבם משום דהוי נישאת במזיד אם אמרה מת בעלי וכשיטת הריטב"א, משא"כ בניסת ע"פ עכו"ם מסל"ת דאז אם ניסת הוי נישואי שוגג ונאסרה על היבם ע"כ שייך לומר דייקא ומנסבא, ולכן לא חיישינן לשמא שכרתו מחמת חומר שהחמרת בסופה וכמש"כ הב"ש כנ"ל.

י״אענף ב. והנה הנו"ב שם כתב להוכיח מקושיא הנ"ל, דאף רבא דיליף בקו"ח דע"א מהימן ביבמה דז"א אלא בעד כשר ולא באשה וקרוב, אבל לפמש"כ לתרץ קושיית הנו"ב הנ"ל, א"כ גם באשה וקרוב ג"כ שייך קו"ח הנ"ל להתיר ע"פ אשה וקרוב ביבמה, לכן שפיר כתב הרמב"ם דאף אשה וקרוב ומסל"ת מהימני ביבמה.

י״בולכאורה יש להוכיח כהנו"ב הנ"ל דכתב דאף לשיטת הרי"ף אין להקל אלא בעד כשר ולא בקרוב ואשה, דהא ביבמות (דף ל"ט) אמרו גבי ואשתמודעינהו דפליגי רב אחא ורבינא ח"א עדים דוקא וח"א אף אשה וקרוב והלכתא אף ע"י אשה וקרוב דגילוי מלתא בעלמא הוא, והרמב"ם (בפ"ד מה' יבום) כתב דהא דנאמנת אשה וקרוב בהכרת אחיו משום דזהו דבר העשוי להגלות וכמו שבארנו בה' גירושין, עכ"ל, וכ"כ המרדכי (בפ' מצות חליצה) דמשום עיגונא הקילו בזה והימנוהו לקרוב או אשה, ולכאורה י"ל דמאן דס"ל דע"א נאמן להעיד דזהו אחיו של פלוני דה"ה ס"ל דע"א נאמן ביבמה משום מלתא דעבידא לגלויי כו', ומאן דס"ל דבעי עדים דוקא ס"ל דע"א אינו נאמן ביבמה, אבל לפמש"כ הריב"ש בתשובה לבאר הטעם דלכן מהימן קרוב בהכרת פ' משום דעביד לגלויי בקל, וע"כ מהימן קרוב או אשה בהכרת שמו של הלוה כמבואר בח"מ (סי' מ"ט) [והוכיחו שם הפוסקים למילף זה מהא דקרוב נאמן בהכרת אחיו כמבואר ביבמות הנ"ל], ואף דקיי"ל דיורשים אינן נכנסין לנחלה ע"פ ע"א אפ"ה שם בח"מ גבי הכרת שמו של הלוה מהימן, והטעם הוא כמש"כ הריב"ש דשאני הכרת שמו דזהו עביד לגלויי ביותר ובקל ע"ש, א"כ קשה מ"ט דמ"ד דבעי עדים בהכרת אחיו הא ע"א נאמן במיתת היבם משום דעביד לגלויי ודייקא קצת כמש"כ התוס', וה"ה בהכרת אחיו יש ג"כ דייקא קצת אם יוודע אחר החליצה דזהו אינו אחי המת וניסת באיסור, ואין לומר כיון דקיי"ל כמ"ד דקרוב מהימן ביבמה בהכרת היבם לכן פסקינן דע"א מהימן במיתת היבם, דגם ז"א דהא חזינן דהכרת שמו הוי ביותר עביד לגלויי מעביד לגלויי דמיתה כמו שהאריך הריב"ש בתשובה, ולכן י"ל דאף מאן דס"ל דמהימן בהכרת אחיו מודה דאינו נאמן במיתת היבם, א"כ מנלן לחלוק על רבינא או רב אחא דבתראי נינהו דחד מהם ס"ל בפשיטות דאין ע"א נאמן ביבמה מכש"כ דהכרה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וקשה על הסוברים דע"א נאמן ביבמה, וגם על הרי"ף דפסק כן דהא פי' טעם אחר בהא דנאמן ע"א וקרוב בהכרת אחיו וכמש"כ הג"פ בפי' (סי' ק"כ ס"ק י"ד), וזהו הטעם אינו שייך על עדות מיתת היבם, אך לפמש"כ הנו"ב הנ"ל דאף דע"א נאמן במיתת היבם עכ"ז אשה וקרוב לא מהימני, ומבואר ברא"ש (פ"א דב"מ) דלשון עדים קאי ג"כ על ע"א וכמש"כ התה"ד (בסי' רל"ח), לכן י"ל דמאן דאמר בעדים היינו דבעי עכ"פ עד כשר, וכמו בע"א ביבמה דקרוב ואשה לא מהימני, ומאן דס"ל דקרוב ואשה מהימני היינו משום דגילוי מילתא דהכרת אחיו עדיף מגלוי מילתא דמיתה, או כהטעם של הרי"ף, ומוכח לכאורה מזה כהנו"ב הנ"ל, וע' בנו"ב (מה"ק סי' צ"ג), אך יש לדחות ההוכחה הנ"ל בכמה גווני. ועיין במ"מ (סוף פ' י"ג מה' גירושין) וקצרתי

י״גובעיקר הך מילתא קשה לי מהא דיבמות (דף ק"כ) דאמרו במשנה שם שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו כו', ופי' רש"י לפי שאין יבמה מעידה על חברתה כו', ואי נימא דע"א אינו נאמן ביבמה דמת היבם, תיפוק לי' בלא"ה אינה נאמנת, ואף בלא שנאה ג"כ אינה נאמנת דלא עדיפא מע"א, וכן קשה (שם דף קי"ז) דתנן יבמתה בחמש נשים, ת"ל בלא"ה אין ע"א מהימן ומאי קמיבעי לרב ששת, ואף די"ל דיבמתה דלעיל הכוונה דמעידה דמת בעל האשה וכדמוכח שם בתוס' ד"ה חוץ מחמותה כו', עכ"ז תקשה מאי קמיבעי לר"ש באיבעיא ראשונה אם ע"א נאמן ביבמה להעיד דמת בעלה דמרחמא לי', ת"ל דנאמנת מהא דתני יבמתה כנ"ל וצ"ע.

י״דוהב"ש (סי' קנ"ח סק"ד) הקשה לשיטת הרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה דל"ל להטעם דצרה אינה נאמנת להעיד על חברתה ת"ל בלא"ה א"נ, וצ"ל דה"א הואיל ונאמנת ע"ע דמת בעלה נאמנת על חברתה עכ"ל הב"ש, והב"ש הרגיש במה שכתבתי, רק יותר ה"ל להקשות אליבא דכ"ע מאי קמיבעי לר"ש ת"ל מן משנה זו, וסברת הב"ש בתירוצו יש להסביר משום דעיקר הך דע"א אינו נאמן ביבמה הוי משום דסניא לי' לא דייקת, אכן כשמעידה ע"ע דדייקת ע"ע וה"א דנאמנת על חברתה, אשמועינן דאפ"ה אינה נאמנת משום שנאה, ושפיר בעי ר"ש, וכה"ג מצינו בסנהדרין (דף י') בתוס' ד"ה אצל אשתו כו' דמגו דמהימן להורגו מהימן להורגה, ולפ"ז מתורץ מה שיש להקשות מר' אליעזר דס"ל שם במשנה דצרה מעידה לחברתה ואי ע"א אינו נאמן במיתת היבם כש"כ דצרה אינה נאמנת, ומוכח דע"א נאמן ביבמה ובזה לא מצינו חולק על ר"א דלא מפשינן פלוגתא, אך לפמש"כ הב"ש הנ"ל אינו קשה די"ל דצרה עדיפא מע"א דהואיל דנאמנת ע"ע נאמנת על חברתה, ושפיר בעי ר"ש אם ע"א נאמן ביבמה, וע' בתוס' (שם) ד"ה מ"ט דר"א כו'.

ט״ואכן מסתמא דגמ' מוכח דאין סברא לומר כלל דצרתה עדיפא מע"א דעלמא, דהא ביבמות (דף קכ"א) אמרו וסבר ר"ע ע"פ אשה לא והא תניא רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח ומה נשים שאמרו חכמים אינה נאמנת לומר מת בעלה נאמנת להביא גיטה זו שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה ומשני כאן קודם שהוחזקו כו', וקשה מנ"ל להוכיח דנשים בעלמא מהימני הא י"ל דר"ע נקט רבותא דאף יבמתה וצרתה שמעידין ע"ע דהא אף הנה בכלל נשים שאמרו חכמים, וה"א כר"א דנאמנין קמ"ל ר"ע רבותא יתירה לחזק הקו"ח ואף כה"ג דמעידה ע"ע מ"מ אינה נאמנת, ועוד דהא הך ברייתא דר"ע אמר אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח היא תוספתא דפ"ב דגיטין ושם אי' בזה הלשון אמר ר"ע מה צרתה אינה נאמנת לומר מת בעלה כו' זו שנאמנת לומר מת בעלה כו', ויש לדקדק אמאי נקט ר"ע הקו"ח מצרתה ולא נקט חמותה דהיא ראשונה מהחמש נשים כמבואר ביבמות וגיטין, אך אי נימא דר"ע אשמועינן רבותא בצרתה דאף דמהימנא ע"ע, וה"א הואיל ונאמנת ע"ע תהא נאמנת על חברתה, כמו ביבמה דחזינן דצרתה עדיפא מע"א לר"א, וכן לרבנן דאשמועינן רבותא בזה כמש"כ הב"ש, ע"כ י"ל דר"ע אשמועינן רבותא דאף בצרתה המעידה ע"ע דעדיפא מנשים דעלמא דאינה נאמנת על חברתה וכת"ק דר"א, ואפ"ה נאמנת להביא גיטה אף שאינה מעידה ע"ע כלל רק על חברתה, אלמא דהחמירו חכמים במיתה טפי מגט, א"כ כש"כ במה דנאמנת במיתה דנאמנת בגט, וכן דרך כל קו"ח דמהדרי אחר רבותא יתירה לחזק את הקו"ח, ומדלא מתרץ הגמ' כן דאז הי' מדוקדק לשון התוספתא הנ"ל מוכח דס"ל לסתמא דגמ' דאין סברא לומר דצרתה עדיפא מנשים דעלמא, דאי נימא דנשים דעלמא אינן נאמנות כש"כ צרתה אינה נאמנת אף במעידה ע"ע, ולכן דייק הגמ' שפיר מדלא עבד ר"ע קו"ח מנשים דעלמא שאינן נאמנות במיתה כו', דמוכח דנשים דעלמא מהימני אך צרתה אינה נאמנת, וכמו דדייק הש"ס התם דנשים שאמרו חכמים הוא דלא מהימני הא אשה בעלמא מהימנא, כן נדייק ממשנה דשתי יבמות הנ"ל דדוקא צרתה אינה נאמנת אבל ע"א ונשים דעלמא נאמנות ביבמה, ולר"א דס"ל צרתה נאמנת כש"כ דע"א ונשים נאמנות ביבמה, אכן לפי צד האיבעיא דר"ש שהי' מסתפק לומר דע"א ביבמה לא מהני אז מוכרח לומר דהי' ס"ל לר"ש דצרתה עדיפא מע"א וכסברת הב"ש הנ"ל, אבל לסתמא דגמ' דיבמות (דף קכ"ב) הנ"ל מוכח דאין סברא לומר דצרה עדיפא מע"א ונשים דעלמא, ומוכח מכ"ז דע"א וה"ה נשים נאמנות ביבמה.

ט״זונתבאר בעז"ה דשפיר כתבו להקל בע"א ביבמה, וה"ה דאשה וקרוב ג"כ נאמנין, ועיקר הוכחת הנו"ב (מה"ת סי' קמ"ו) שהוכיח דביבמה אינן נאמנים פסולי עדות הוא ע"פ מה שהוכיח מיבמות (דף צ"ד) מקושייתו שהקשה שם והובא' לעיל, אכן לפמש"כ לתרץ לעיל נדחתה הוכחתו, ולפ"ז יש להקל בנ"ד, אי נימא דנ"ד הוי מסל"ת לפמש"כ המהרי"ק (סי' קכ"א) דמסל"ת עדיף מאשה, ושפיר פסק הרמב"ם והמחבר דמסל"ת מהימן ביבמה.

י״זואין להקשות דהא לדידן עדיפות נשים מצרה, דנשים בעלמא מהימני וצרתה אינה נאמנת, ואלו גבי יבמה ס"ל לר"א דצרה עדיפא מנשים דעלמא ופליגי בסברות הפוכות היינו לפי צד האיבעי' דרב ששת משום די"ל דעיקר הטעם דע"א ונשים אינן נאמנות ביבמה משום דלא דייקת, לכן בצרה דייקת ע"ע מועיל דיוקה על חברתה כדס"ל לר"א, משא"כ בעלמא דשייך דייקא עדיפות נשים מצרה לדידן דשונאתה, אבל לר"ע שפיר כתבתי דאי נימא דנשים בעלמא לא מהימני במיתת הבעל משום דעל ברי של אשה לא סמכינן היכא דלא שייך דייקא כ"כ, אבל היא ע"ע דייקא ביותר שלא תהי' מוחזקת לשקרנית במזיד, ולכן נאמנת לומר מת בעלה כדמוכח שם ובירושלמי יבמות (ריש פ' ט"ו) אף מקודם שהוחזקו א"כ כמו בצרתה גבי יבמה דמצינו דמחמת דיוקה סמכינן להתיר חברתה, ה"ה בכל מיתת בעלה, כיון דע"ע דייקת יותר ונאמנת ע"ע, כן יהא מועיל גם על חברתה לר"ע.

י״חענף ג. ואכתי יש לפקפק בנ"ד דכיון דכתבו דע"י מה שבקש הרב דסלאנים מהמיניסטער לשלוח את היבם לחלוץ ליבמתו והמושלים דבאלניצע השיבו בתשובתם על שאלת המיניסטער, א"כ אפשר דזהו דומה לאי' חברינו דלא הוי מסל"ת, וגם הא הזכירו שם האשה ומבואר בירושלמי דבמזכירין לו שם האשה לא הוי מסל"ת וכפי שהאריכו האחרונים בתשובותיהם, ולכן קשה לכאורה להקל בנ"ד.

י״טוזולת זה אין אני רוצה לדון בנ"ד אם מקרי מסל"ת משום דאף דהרמב"ם והמחבר פסקו דמסל"ת נאמן ביבמה, עכ"ז צ"ע לדינא, דהא מבואר באה"ע (סי' ז' סעי' ב' בהגה) דמסל"ת פסול לעדות שבוי' ויש מקילין עכ"ל, וטעם הדבר מבואר בב"י (שם ) בשם תשובת הרא"ש שכתב דמסל"ת אינו מועיל רק בעדות אשה שהיא בעצמה נאמנת במיתת בעלה, משא"כ בשבוי' דהיא בעצמה אינה נאמנת ע"כ לא מהימן מסל"ת, וכן הרב המגיד אף שכתב מתחלה דמסל"ת נראה דמהימן בעדות שבוי' עכ"ז מסיק אח"ז דיש לעיין בזה, והובא בב"י שם, ומהגהת הרמ"א נראה דדעתו כדעה ראשונה דס"ל דמסל"ת אינו נאמן בשבוי' מדכתב דעה אחרונה בשם יש מקילין, וכללא הוא דהיכא דכתב הדעה הראשונה בסתם וסברא אחרונה בשם י"א דהלכה כדעה ראשונה, וטעם הסוברין דמסל"ת אינו נאמן בשבוי' הוא משום דחיישינן שמא שכרתו להא"י שיעיד במסל"ת וכמש"כ הרמב"ם בע"א בקטטה, ואף להחולקים וס"ל דלא חיישינן לשכרתו היינו משום דאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו, וז"א שייך אלא בישראל המעיד בעדות אשה שמת בעלה דלא חיישינן לשכרתו, דהא היא בעצמה נאמנת לומר מת בעלה ולא חשדינן אותה למשקרת, וע' בב"ש (סי' י"ז ס"ק ל"ז) מזה, משא"כ היכא דאינה נאמנת בעצמה לכן חשדינן אותה למשקרת, ושמא שכרתו להא"י שיעיד במסל"ת, ולפ"ז ביבמה דקיי"ל דאינה נאמנת לומר מת יבמי לכן לא מהימן מסל"ת כמו בשבוי', וע"כ אף אם יש מקום לומר דנ"ד מקרי מסל"ת כמש"כ כת"ה, עכ"ז קשה להקל בו נגד כל הפוסקים הנ"ל, וכש"כ דיש להחמיר מן דין ס"ס, ספק שמא הלכה כשיטת הפוסקים דאף ע"א אינו מהימן ביבמה וכש"כ מסל"ת, ואת"ל דע"א מהימן ביבמה, אכתי ספק שמא הלכה כשיטת הפוסקים דס"ל לכלל דהיכא דהיא בעצמה אינה נאמנת גם מסל"ת לא מהימן, בפרט דדעת הרמ"א בשבוי' להחמיר במסל"ת, וגם הב"ש (סי' קנ"ז ס"ק ב') גבי הכרת אחיו כתב להחמיר בו ע"ש, ותמהני על האחרונים שלא העירו מזה כלל גבי עדות יבמה.

כ׳ואף שנ"ד הוי בריחוק מקום ולא שייך כ"כ לומר שמא שכרתו עכ"ז קשה להקל ע"פ סברא חיצונה מה שלא מבואר בפי', אכן לפמש"כ לעיל דלכן אינה נאמנת לומר מת יבמי, משום דכיון דבניסת במזיד לא מיתסרא לכן לא שייך דייקא בזה, ע"כ במסל"ת דאז תהא ניסת בשוגג יש לדון עדיין דתהא מותרת להנשא ע"י מסל"ת משום דדייקת ומינסבא, לכן שפיר פסק הרמב"ם דמסל"ת מועיל ביבמה, ואינו קשה מהא דשבוי', משום דכללא הוא דהיכא דשייך דייקא אז מותרת להנשא, ולפי שלא משמע כן מהפוסקים בהטעם דאינה נאמנת לומר מת יבמי, לכן קשה להקל במסל"ת ביבמה ע"פ הכלל (דסי' ז') הנ"ל.

כ״אובסנהדרין (דף כ"ו) אמר ר"נ החשוד על עריות כשר לעדות ור"ש פליג ארבעין בכתפי' וכשר ולכן ס"ל דפסיל לעדות ואמר רבא ומודה ר"נ לעדות אשה שפסול, וכתב שם הרא"ש דהלכה כרב נחמן דכשר לעדות משום דרבא דאמר ומודה ר"נ ס"ל כוותי', והרי"ף כתב דהלכה כר"ש, והביא ג"כ להך מימרא דרבא דפסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי כגירסתם, וקשה על הרי"ף כיון דהכריע כר"ש, א"כ מה נפ"מ במה שהביא דפסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי, וכן מצאתי במראות הצובאות (סי' ו' ס"ק כ"ט) שהקשה דכיון דשיטת הרי"ף שם דמיירי בידוע דבא על עריות והוי פסול מה"ת לכל עדות, א"כ ידעינן ממילא דלא מהימן להעיד בעדות אשה שמת בעלה כמו כל פסולי' מה"ת, וע' בח"מ באה"ע (סי' מ"ב ס"ק ט"ו) ובב"ש (שם ס"ק כ'), וזולת זה קשה ג"כ איך פסק כר"ש הא חזינן לרבא דבתראה ס"ל כר"נ כהוכחת הרא"ש, דאל"כ ל"ל לרבא לומר דמודה ר"נ דהא אין נפ"מ מזה כלל.

כ״בוע"כ נראה לומר דשיטת הרי"ף היא דמסל"ת מהימן אף בעדות יבמה, והב"ש הכריע (סי' י"ז ס"ק י"ג) בהא דחמש נשים שאין נאמנות דאף במסל"ת אינן נאמנות, משום דאיכא חשש דנוגע בעדות לאיזה הנאה וחשדינן להו למשקרי כמו שהאריך שם המראות הצובאות. וכמו דמצינו בגיטין (דף כ"ח) בערכאות [שהיו בימיהם] שאומרים פ' נהרג ע"י דחשדינן במשקרי ונוגעים בעדותם להתפאר ולכן אינן נאמנים אף במסל"ת, ולכן י"ל דהוי נפ"מ מהא דחזינן דאמר רבא מודה ר"נ דפסול לעדות אשה לאפוקי ועיולי, דהא טעמו של ר"נ הוא דאף דכשר לכל עדות עכ"ז לאותו דבר החשודים עליו חשדינן לנוגעים בעדותן מאיזה הנאה וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קי"ט ס"ק י"ח), וממילא ה"ה אם מעיד אותו העד החשוד על העריות במסל"ת שמת בעלה ג"כ אינן נאמנין כיון דהם נוגעים בעדותן להנאתן, וילפינן זה דכיוון דחזינן דלאפוקי היינו במעיד שיצאה מרשות הבעל דמודה ר"נ דאינו נאמן משום דנחשד להנאתו לכן מקרי נוגע בעדות ואף במסל"ת אינו נאמן מה"ט, וכן בהא דחזינן דלעיולי ג"כ פסול דהוי נוגע בעדות משום מים גנובים דרוצה באיסור החמור דא"א [ואף דבלא"ה אסור לבא אלי' בלא קידושין לשיטת הרמב"ם דעובר על איסור מה"ת בבעל בלא קדושין, עכ"ז מקרי נוגע משום דרוצה באיסור חמור דא"א], א"כ ה"ה במעיד במת היבם כדי שתנשא היבמה לשוק ואם יש לפנינו א' דנתקשר עמה בת"כ וכה"ג דמיד אחר עדותו להתירה מוכן לישאנה דאז לא הוי נוגע, דהא מיד אחר עדותו תהי' א"א, ועכ"ז פסול לעיולי דהוי נוגע, דהא כ"ז דלא נתוודע לה ההיתר שמת היבם אינה יכולה להנשא מחמת זיקת היבם, וע"כ מעיד שמת יבמה כדי שתנשא לאיש תיכף ותהא אסורה עליו באיסור חמור [דהא א"א חמור' מאיסור יבמה לשוק], ולכן אף במסל"ת אינו נאמן, ולכן י"ל דאף רבא דאמר מודה ר"נ דפסול לאפוקי ולעיולי ס"ל ג"כ דהלכה כר"ש דכשר, אך הא דאמר מודה ר"נ כו' הוא כדי שנידוק מזה דלדידן ג"כ הוי נפ"מ דיהא פסול אף במסל"ת משום דהוי נוגע בעדות, ולפ"ז מוכח דמסל"ת מועיל בעדות יבמה, דאל"כ מאי נפ"מ מהא דאמר דלעיולי פסול, דאין לומר נפ"מ בעדות אשה שמת בעלה להיכא שמוכן א' תיכף לישאנה מיד אחר העדת העדות, ונתקשר בשבועה ע"ז, דהא אי נימא דהוי משקר ובאמת אינו מת א"כ הוי בלא"ה עליו באיסור חמור דא"א, ואין זה נפ"מ אלא גבי יבמה, והרי"ף לשיטתו דע"א נאמן ביבמה ובפרט דגרס בדברי רבא דפסול לעיולי ג"כ, ורבא הא ס"ל דע"א נאמן ביבמה, ולכן י"ל דרבא אמר זה להורות לנו דנפ"מ גבי יבמה, ומוכח מזה דאף מסל"ת נאמן ביבמה, ולכן הביא הרי"ף להך מימרא דרבא אף דפסק כר"ש, משום דהוי נפ"מ גבי מסל"ת ביבמה ובא"א.

כ״גובשיטת הרא"ש שהוכיח מהא דאמר דמודה ר"נ דבין לאפוקי ובין לעיולי פסול דמוכח דכשר לכה"ת אין לומר דנפ"מ למסל"ת בעדות אשה, דהא שיטת הרא"ש דהא דחשוד על עריות מיירי במתייחד עמהן, א"כ לא הוי נוגע רק מדרבנן וכמש"כ הב"ש (סי' מ"ב ס"ק כ'), א"כ כשר להעיד דמת בעלה אף בלא מסל"ת, דהא גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, ועוד י"ל דהרא"ש לשיטתו דס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה ליכא למימר דהוי נפ"מ גבי מסל"ת ביבמה, אך י"ל דנפ"מ מהא דאמרו דבין לאפוקי ובין לעיולי פסול משום נוגע, דהא קיי"ל דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול, ואלו בפסול נוגע קיי"ל דאף תחלתו בפסול ג"כ כשר כמבואר בב"ב (דף מ"ג) ובח"מ (סי' ל"ג), ולכן אין ראי' מהרי"ף להקל במסל"ת ביבמה, וע"פ הכלל דסי' ז' נתבאר כבר דקשה להקל בזה.

כ״דענף ד. לכן נל"ד להקל בנ"ד מטעם אחר, דהא קיי"ל דכל השטרות העולים בעש"ג כשרים כמבואר בגיטין (דף ט' וי"א) משום דלא מרעי נפשייהו ומוציאין ממון ע"י, והא ע"א אינו נאמן להוציא ממון ומ"מ מועיל ערכאות בממון א"כ כש"כ ביבמה לשוק דמועיל ע"א, דכש"כ דמהני ערכאות להשיאה, ומבואר בח"מ (סי' ס"ח סעי' א' בהגה) דספר שכותבין בו הערכאות הוי כשטר שלהם (נימוק"י בשם הרשב"א) עכ"ל הרמ"א, אלמא דכל מה שנכתב בערכאות כפי הנהוג בזמנינו שכותבין בו כל דבר הבא לפניהם וכמש"כ הסמ"ע (שם ס"ק ו') דגם בזה שייך לא מרעי נפשייהו להעיד שקר, וכש"כ אם כתבו כן המושלים ע"י פקודת השר הגדול המושל עליהם, ומחוייבים ע"ז ע"י פקודת המלך, וזוהי אומנתם להשיב על שאלת השרים אשר עליהם, ודומה ג"כ לראש ב"ד וסופר שלו דגיטין (דף י"ט) דמחמת אימתא דאית לי' ועביד לגלויי נאמן ביחידי שסומכין עליו לחתום ומוציאין ממון כמש"כ התוס' (שם דף ט'), וגם דהוי עביד לגלויי ודאי דלא מרעי נפשייהו לחתום שקר, ואף דמצינו בב"מ (דף כ') דממונא מאיסורא לא ילפינן, היינו דוקא בתחלתה אבל בסופה מצינו דהקילו רבנן יותר בא"א כמבואר בבכורות (דף מ"ו) ע"ש, וגם הא מצינו ביו"ד (סי' פ"ו) באומר מעוף פ' דמהני אף בא"י, ואף דנ"ד הא אתחזק איסורא עכ"ז היכא דיש חשש דיתבדה ויחייב ראשו למלכות ואית אימתא יותר מראש ב"ד וסופר שלו דמהני להוציא ממון, כש"כ באיסור א"א ויבמה לשוק, ולא מרעי נפשייהו לחתום שקר.

כ״ההג"ה [ודע דכל הדברים האמורים בתלמוד בענינים כאלה סובבים על הימים הקדמונים, אבל האידנא אין לחוש לזה כמבואר לכל, ולכן כאשר היטיב המיניסטער ברוב חסדו הטוב, על דבריו נסמוך בלא פקפוק, וכגון דא צריכין אנחנו לאודועי כי כל הדברים אשר כתבנו בענינים כאלה, אין כוונתנו על ימינו אלה, אמנם רק לפלפל בדברי הקדמונים בזמניהם כידוע, לדעת שאם קרה להם דבר כזה בימיהם איך היו דנים, וכעין פלפולינו בעניני קדשים וטהרות אף שאינן נוהגין בזמן הזה].

כ״ואך לכאורה יש להוכיח מגיטין (דף כ"ח) גבי שמע מן קונטרמסים פ' מת או נהרג אין משיאין אשתו ופריך הגמ' הא הוי מסל"ת ומהימן, ואמאי לא מקשה בפשיטות דהא הוי ערכאות ומהימני, ומוכח מזה דעדות ערכאות לא מהימנא בעדות אשה, אמנם באמת אין זו הוכחה כלל לפי מש"כ הרא"ש בגיטין (דף י"א) בסוף הסוגיא דכל השטרות העולה כו' דדווקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל לעדות בעל פה בשקר מרעי נפשייהו ע"ש, והא דגיטין גבי שמע מקונטרמסין לא הוי בגדר עדות בערכאות משום דהתם הא מיירי בעדות בע"פ, אבל בחתמו עדותם בשטר וודאי מועיל דלא מרעי נפשייהו לחתום שקר.

כ״זואכתי יש לעיין בנ"ד, דהא שיטת הרא"ש והובאה בח"מ (סי' ס"ח) בהגהות רמ"א, ובסמ"ע (ס"ק ה') שביאר דעתו דבעינן שיהא כל הענין נעשה לפניהם היינו ההלוואה והמכירה, אבל אם העדים מעידים לפני הערכי והערכי אינו יודע גוף הענין רק מקיים חתימתן לא מהני, ומה"ט פסקו בח"מ (סי' רכ"ה) דאם טרף השדה בערכאותיהם יכול לומר אחוי טירפך ואשלם לך, ולפ"ז בנ"ד הי' להם לחוש [בימים הקדמונים] שמא אותם שרים הממונים בערכאותיהם אינם רואים בעצמן את המת רק המשמשין בשפיטאל המה מגידים להשר והמושל הממונה עליהם, א"כ אפשר דבזה לא שייך לומר ערכאות לא מרעי נפשייהו, ואף דנימא דגם המשמשין מקרי בכלל ערכאות, עכ"ז הא המשמשין בעצמן אינם חותמין רק מגידים להשר שעליהם והוא כותב וחותם ע"פ, וכבר כתבתי דלעדות בע"פ מרעי נפשייהו, א"כ אף שהשר חותם ע"ז, עכ"ז הא אינו יודע עצם הענין רק שסומך על המשמשין, ע"כ יש לחלק עדיין ולומר דזה לא הוי בכלל שטרות בעש"ג.

כ״חאמנם גם זה אינו חשש, דהא כתב הרשב"א [והובא בב"י בח"מ (סי' ס"ח)] דבמקומות שהערכי מעמיד נער במקומו לכתוב והוא אינו יודע, ואעפ"כ מקיים השטר שכתב הנער, דלא חיישינן כלל, וסמכינן אחזקה דלא מרעי נפשייהו ולא הי' מקיים כלל אי לאו דקים לי' מתחלה בי' דלא הוי משקר בי' מעולם עכ"ל, ולפ"ז נ"ד ג"כ אי לאו דקים לי' להשר הממונה על השפיטאל שמשמשיו אינם משקרים לא הי' סומך עליהם, ודוקא בעדים דעלמא חיישינן דמשקרי, משא"כ היכא שסומך הערכי עליהם תמיד ודאי קים לי' דלא מרעי נפשייהו לשקר, ואין לחלק דדוקא התם שהנער כותב, אפשר דגם בזה שייך לומר דלא מרעי נפשייהו לכתוב שקר, משא"כ בנ"ד דלא כתבו המשמשין כלל רק מגידים בע"פ, דז"א דהא הנער בעצמו אינו ערכי, א"כ אף שחותם ג"כ הא זה לא מהני בהדיוטות רק דבעינן ערכאות הממונים לזה, ואפ"ה סמכינן על חזקה דאי לאו דקים לי' בגווי' לא הי' הערכי סומך עליו לחתום, וה"ה בנ"ד דאי לאו דקים להשר הממונה בגווייהו דהמה לא משקרים לא הי' סומך עליהם תמיד.

כ״טועוד נראה לי ברור ופשוט, דהא זה דומה לראש ב"ד וסופר שלו דסמכינן דלא משקר מחמת אימתא וגם דהוי רק גילוי מלתא וע"כ סמכינן עלייהו להוציא ממון וכמש"כ לעיל באריכות, א"כ ה"ה בנ"ד דהא הערכי אינו חשוד לחתום שקר, רק דיש לחוש שמא טעו וסמכו על הגדת המשמשין והמשמשין הטעו השר הממונה, ע"ז י"ל דגם זה אין לחוש ע"פ סברא דראב"ד וסופר שלו דהא על המשמשין איתא אימתא דהמושל הממונה, וגם הא הוי גלוי מלתא ודבר העשוי להגלות בקל דהא בעת שמת אחד מהם מחוייבים להגיד תיכף להשר ולבקש ממנו תכריכין וארון להמת וכל ענינים הנצרכים לו, וכ"ז דהמת לא נקבר הוי עביד לגלויי בקל אם זהו שם המת שמגידים לכתוב או מת אחר, א"כ הוי רק גלוי מלתא כ"ז דלא נקבר המת ואינם יכולים לקברו בלי כתיבת ראפארט מקודם מי הוא המת ועל הענינים המצטרכים לקבורתו, ובודאי מרתתי להגיד שקר ולהטעות את הערכי כיון דעביד לגלויי שקרם, ולא נשאר לחוש רק שמא השר חתם שקר שמת והוא לא מת ובזה הא אמרינן דערכאות לא מרעי נפשייהו לחתום שקר.

ל׳ומצינו בכתובות (דף צ"ב) תוס' ד"ה דינא הכי דאזיל ראובן כו' שכתבו דאף גזלן מוחזק שהוציא שטר ג"כ מירתת לכתוב שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו כו' עכ"ל, אלמא דאף בחשוד סמכינן על סברא זו דמירתת ומוציאין ממון, כש"כ בנ"ד דהוי עביד לגלויי ביותר מקיום שטר דהא בקיום בעינן ב' עדים דוקא אלמא דזה לא מקרי עביד לגלויי, כש"כ במיתה דכמה פוסקים ס"ל דמקרי עביד לגלויי דמירתת לכתוב זיוף ודבר שקר שמת פ' והוא לא מת, ואם יתבדה יחייב ראשו למלכות, ודאי דסמכינן על הסברא דמירתת אף בעכו"ם.

ל״אגם הא מצינו דמירתת מהני ביוצא ונכנס ובעכו"ם ובקפילא ארמאה משום דלא מרע אומנתי' כש"כ בנ"ד דמירתת טפי, אך אין אנו צריכים לזה, דודאי כיון דמצינו דערכאות מועיל להוציא ממון כש"כ דמהני באיסור יבמה, דהא ע"א מועיל ביבמה לרוב פוסקים, ובממון כ"ע מודי דלא מהני ע"א, וכיון דמהני ערכאות בממון כש"כ באיסור א"א ויבמה.

ל״בענף ה. וכן יש להוכיח מסוף יבמות גבי אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, וטעמא דכיון דאית לה כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא, וממון הא לא בעי דו"ח, וכיון דמועיל להוציא ממון לכן נגרר היתר האשה אח"ז, ואף מקודם שהוחזקו להשיא ע"פ העד וכמש"כ הרמב"ן שם, א"כ ה"ה בערכאות כיון דמהני למישקל כתובה ע"כ נגרר ממילא היתר האשה להנשא, ומבואר שם בהראשונים דאף במקום דלית לה כתובה ג"כ אומרין דמותרת להנשא, ומנטבע במים שאל"ס דאף דמוציאה הכתובה עכ"ז לא מהני להשיאה, אין הוכחה, דהא אי' בבכורות (דף מ"ו) דבסוף העדות הקילו ולא בתחלתה, וה"ה בנ"ד הוי כמו סופה.

ל״גואין לומר דאף דבשטר של ערכאות גובה, עכ"ז בנ"ד לא מהני להוציא כתובה, דהא בכתב קיי"ל דפסול משום מפיהם ולא מפי כתבם, ושטר דכשר הוא משום תקון העולם, ולשיטת כ"פ הוא משום צווי המתחייב והוי כנוסח שטר כמש"כ התוס' בכתובות (דף כ') ובש"ך (סי' ל"ט ס"ק ט') וז"א שייך במש"כ שלא בלשון שטר כמו בנ"ד דהא לא עדיף מישראל שכתבו שלא בלשון שטר דאינו מועיל, דהא מוכח דעדות בערכאות מועלת יותר מעדות ישראל, דהא מבואר בח"מ (שם) דאין חילוק בין אם נעשה הענין לפני שנים או ע"א ולעולם נאמן הערכי, ואלו בישראל הא ע"א לא מהני להוציא ממון, וכן מבואר בח"מ (סי' ס"ח בהגהות רמ"א) דספר שכותבין בו הערכאות הוא כשטר וכפי' הסמ"ע (שם) דכותבין בכרך שלהם כל דבר הבא לפניהם תמיד כנ"ל, אלמא דאף שלא נכתב כנוסח השטר ג"כ מהני, ואף דלא הוי בצווי המתחייב, ודוקא בעדות ישראל בעינן נוסח שטר כמבואר בח"מ (סי' ס"א סעי' ב', וסי' ל"ט סעי' ט') אבל בערכאות דלאו מדין עדות קא סמכינן רק משום חזקה דלא מרעי נפשייהו, ואין זה בגדר עדות רק בגדר חזקה לבד, לכן לא בעינן בי' פרטי עדות כלל. ושפיר כתבתי דכיון דגובה ע"פ הכתובה, לכן נגרר ההיתר להשיאה ג"כ אח"ז כמו בעדות בלא דו"ח.

ל״דוכן יש להוכיח מקידושין (ס' ע"ב) דאי' התם א"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אין זקוקה ליבם כו' רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לא' מן הקרובים משום דס"ל לי אף ליורשי, והקשה הריטב"א כיון דנותנת לא' מקרובים א"כ מיירי דאין לו אח דאל"כ הא אח קודם לכל הקרובים בירושה והיכא דאין לו אח למה צריכה לקיים התנאי הא מיתה מתירה היכא דאינה זקוקה ליבם וע"כ מיירי בזקוקה ליבם, ותי' דהסיפא דנותנת לאחיו הוי כדי שלא להיות בני' ממזרים ולחפות עליו בזינתה עכ"ל, ובאמת דוחק הוא לאוקמי הסיפא שלא מענין הרישא דקאמרי בפי' נתנה אינה זקוקה ליבם, ואי נימא דערכאות אף דמהני בממון עכ"ז לא מהני בהיתר עגונה, א"כ י"ל דמיירי היכא דערכאות העידו דמת היבם ולכן לנחלה מצי הקרובים לירד דהא בממון סמכינן על עדות ערכאות, ועכ"ז אינה יכולה להנשא לפי שעדות ערכאות אינה מועלת בהיתר עגונה מצד חומרא דערוה, כן נלע"ד, ומדלא תי' הריטב"א כן ותי' בדרך דחק מוכח דס"ל דכמו דערכאות מועיל בממון ה"ה דמהני להשיאה, ולכאורה קשה אמאי לא מתרץ הריטב"א דמיירי בנטבע במים שאל"ס ואבד זכרו, דלנחלה מצי לירד, ולהתירה הא לא מהני כמבואר בח"מ (סי' רפ"ד), אך י"ל דהא עיקר הטעם דמים שאל"ס לא מהני להשיאה הוא כמש"כ הרמב"ם והמחבר בח"מ שם דבאיסור כרת החמירו, וכ"כ התוס' ביבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי כו' דהתם משום ערוה החמירו כו' עכ"ל, משמע דיבמה לשוק לא מקרי ערוה, ובוודאי דאיסור כרת לא הוי ע"כ לא החמירו ביבמה במים שאל"ס, וע"כ ס"ל להריטב"א דגם בנטבע במשאל"ס היתה היבמה מותרת לשוק, וע"כ הוכרח לאוקמי בדרך דחוקה.

ל״הובעיקר קושית הריטב"א הנ"ל, נלע"ד לומר לשיטת הפוסקים דמומר זוקק ליבום כמבואר באה"ע (סי' קנ"ז) ובהמיר אחר שנפלה לפניו ליבום לכ"ע זוקק ליבום, א"כ להסוברים בח"מ (סי' רפ"ג) דמומר אינו יורש, ניחא בפשיטות קושיתו הנ"ל, משום די"ל דמיירי כה"ג דיש לו אח מומר וזקוקה ליבם, ואפ"ה בדין ירושה הקרובים המה היורשים ולא האח המומר.

ל״וולכאורה יש להוכיח דעדות בערכאות בכתב לא מהני' בעדות אשה, דהא מבואר בירושלמי (סוף יבמות) והובא ברי"ף (שם) ובשם תוספתא, דיפה כח עדים מכח שטר שעדים שאמרו מת פ' משיאין אשתו ומצאו כתוב מת פ' אין משיאין, ויפה כח שטר ששטר גובה מן משעבדי כו', ואי נימא דעדות בערכאות בכתב מהני' בעדות אשה כנ"ל, דלא שייך בזה מפיהם ולא מפי כתבם, דהא כבר נתבאר לעיל דנאמנותם אינה רק בגדר חזקה ולא בתו"ע ולכן לא בעי בי' פרטי עדות, וגם הא נתבאר לעיל דבעדות בע"פ אינם נאמנים אף ערכאות כמו בקונטרמסין דגיטין, א"כ ל"ל למיתני יפה כח שטר בממון הא הוי מצי למתני יפה כח שטר להורות לנו נפ"מ גם בעדות אשה כמו הרישא, והיינו בערכאות דנאמנים בכתב בעדות אשה, ובאמת אין זו הוכחה כלל, די"ל דרוצה להמציא גווני דיפה כח שטר בעדות ישראל.

ל״זובכתובות (דף ק"ז) אי' ת"ש האשה שהלכה כו' ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה כו', וע' ברש"י שם ד"ה איהי דאפסדה אנפשה כו' שכתב וכי תימא כיון דשמע' שמת תיגבה כתובתה ביחד אין ה"נ כו' עכ"ל רש"י, והמהרש"א תמה על תי' רש"י, ולפמש"כ הא י"ל בפשיטות דמיירי בשמעו ע"י ערכאות שמת דמזוני יהבינן כה"ג, דהא בממון מועיל ערכאות ומ"מ אינה נוטלת הכתובה, דהא אסורה להנשא ע"י עדותן ואנן בעינן לכשתינשא לאחר תיטלי מה שכתוב לכי, כמש"כ הב"ש (סי' י"ז ס"ק ק"ז) כה"ג, ומדלא מוקי כן, מוכח כמו שהעליתי דכמו דערכאות מהני' לממון כן מה"ט מותרת להנשא וגובה הכתובה, אך יש לדחות זה, דהא שיטת רש"י שם דלכן בשמעו שמת נוטלת מזונות משום דתשבע לבסוף, ע"כ אם אינה נוטלת הכתובה ממילא אינה ניזונת דהא לא שייך האי טעמא, אכן לשיטת התוס' (שם ע"א) ד"ה שמעו בו שמת כו' שפיר יש לאוקמי כה"ג, ובלאו הכי לפי המבואר בב"ש (שם) דבמים שאל"ס אינה נוטלת הכתובה, א"כ עדיין הוי מצי לאוקמי בנטבע במים שאל"ס דהא בממון סמכינן בזה שמת כמבואר בח"מ (סי' רפ"ד) ולכן ניזונת, וכתובה אינה נוטלת משום דאסורה להנשא, אך י"ל דרש"י ס"ל כשיטת הסוברים (שם) דנוטלת הכתובה כה"ג, כיון דמה"ת מותרת להנשא.

ל״חובב"מ (ל"ח ע"ב) גבי פלוגתא דבלא שמעו שמת רב אמר אין מורידין כו' מיתיבי ר' אלעזר אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני כו' מלמד שנשותיהן מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותם כו' והא דומיא דנשיהן קתני כו' תנאי היא כו', וע' בתוס' (שם) ד"ה בששמעו בו שמת כו', וביבמות (קט"ז ע"ב) ד"ה שאין האחין נכנסין כו' פירשו התוס' דהך פלוגתא דרב ושמואל בלא שמעו בו שמת היינו דלא שמעו בו שמת ע"י עד אחד אלא ע"י קול בעלמא והיכא דלא הוי קול כ"ע מודין דאין מורידין ע"ש, א"כ לכאורה קשה מאי הקשו בב"מ (שם) מהברייתא דר"א אומר כו' הא י"ל דהתם אינו מיירי בשמעו ע"י קול והיכא דאין כאן קול כלל לכ"ע אין מורידין, אך י"ל דשפיר הקשו, דהא הוי דומיא דנשיהן, ובנשיהן הא גם ע"י קול אסורה להנשא, א"כ ה"ה דמשמע דגם ע"י קול אין הבנים יורדין לנחלה, ואי נימא דע"י ערכאות אין משיאין אשתו ולנחלה ודאי מהני' עדות ערכאות, דהא בממון סמכינן על חזקה דלא מרעי נפשייהו לחתום שקר, א"כ עדיין לא הוי דומיא דנשיהם, דהא בנשיהם אסורה לינשא ולנחלה הא יורשין כה"ג, ומוכח מזה לכאורה דכמו דמהני ערכאות בממון כ"כ מהני להשיאה, אכן באמת אין זו הוכחה, דהא משכחת בנטבע במשאל"ס דלנחלה מצי לירד ולהשיאה לא מהני, ואכתי לא הוי דומיא דנשיהם בזה, וע"כ מוכח דכיון דמה"ת מותרת להנשא במשאל"ס רק דרבנן החמירו והברייתא קאי על הפ' דוחרה אפי וגו', א"כ ה"ה י"ל בעדות ערכאות דאף דאסורה אין זה אלא מחומר שהחמירו רבנן בערוה, והוי שפיר דומיא דנשיהם גם בזה, ולפ"ז בעד א' מוכח דנאמן מה"ת, ואין להאריך בזה יותר.

ל״טנחזור לעניננו, דברור דסמכינן על ערכאות בהיתר עגונה, דחזקה דלא מרעי אומנתייהו לשקר, כי זוהי אומנתם להשיב על מה ששואלין ומירתתי שמא יתבדו ויחוייבו למלכות, וכש"כ מקפילא ארמאה דסמכינן באיסור מה"ת, אף דמסל"ת לא מהני בדאורייתא, ובעגונה דמהני מסל"ת כש"כ דמהני היכא דשייך לא מרע אומנתו, ואין לחוש [בימים הקדמונים] דלמא מקבלי שוחדא, דהא שיטת הרא"ש בח"מ (סי' ס"ח) דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא, ולהרמב"ם שכתב שם דבעינן שיעידו עליהם שאינם מקבלים שוחד, עכ"ז הא שיטתו דמסל"ת מועיל בהיתר יבמה ג"כ ולא חיישינן שתשכור עדים וכמש"כ הב"ש (סי' י"ז ס"ק ל"ו), יהי' איך שיהי', כיון דשיטת הרמב"ם ביבמה ג"כ דלא חיישינן שתשכור עדים להעיד במסל"ת, א"כ ה"ה בנ"ד לא חיישינן במקבלי שוחדא, ועיקר החשש הוא לשיטת הרא"ש דס"ל דבכל מקום דהיא אינה נאמנת דאז לא מהימן במסל"ת כמו בשבוי' [וכמש"כ לעיל הטעם דחייש שמא תשכור להעיד לה במסל"ת], וכש"כ לשיטתו דגם ע"א ביבמה לא מהני, א"כ עדיין יש לחוש ביבמה דהיא אינה נאמנת לומר מת יבמי, משום חשש משקר', דיש לחוש שמא שחדה לו, אכן כיון דשיטת הרא"ש גבי ערכאות דלא חיישינן במקבלי שוחד בסתמא כנ"ל, א"כ כש"כ בנ"ד דהוי ריחוק מקום מהאשה דלא היינו חושדין אותם במקבלי שוחד.

מ׳וזולת זה הוא חשש רחוק לומר דמשקרי לומר שמת ובאמת לא מת דא"כ איפה הוא, ואין לומר שמא ברח, א"כ הא היו המושלים מודיעים ולא יאמרו שמת פן ימצא ויתפסו בשקרו, ולחוש בזה הוי מיעוט שאינו מצוי, והא דהחמירו במים שאל"ס היינו דווקא בא"א כמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ו) דמשום ערוה החמירו בה, ויבמה לשוק לא מקרי ערוה וכמש"כ לעיל.

מ״אענף ו. גם יש להאריך בנ"ד ולומר דאי נימא דנ"ד מקרי מסל"ת, א"כ אף להסוברים דע"א אינו נאמן ביבמה משום דסניא וליכא דייקא כו', עכ"ז י"ל דהא מסל"ת מועיל אף במקום דאינו שייך דייקא וכמש"כ הנו"ב (מה"ק סי' מ"ב), ואף דיש לדון בנ"ד דמקרי מסל"ת לפי שנמצא כתוב שם בפנקסיהם שמת, עכ"ז אין רצוני לדון בפרט זה לפמש"כ לעיל דביבמה דהיא לא מהימנא דלא מהני מסל"ת, כמש"כ הרא"ש ובטור (סי' ז') דבשבוי' אינו נאמן במסל"ת ע"ש, ולכאורה יש להקשות לפ"ז במה דבמלחמה נאמן מסל"ת [באומר קברתיו] לכ"ע כמבואר באה"ע (סי' י"ז סעי' נ'), הא איהי לא מהימנא לומר מת במלחמה אף בקברתיו לחדא דעה, ובמקום דאיהי לא מהימנא גם מסל"ת לא מהימן, אך יש לחלק דשאני מלחמה דלא נחשדה למשקר' רק חיישינן לבדדמי ולכן בקברתיו ס"ל לחדא דעה דנאמנת, ואף לדעה קמייתא דס"ל שם דאף בקברתיו אינה נאמנת, עכ"ז הא מבואר טעמו בב"ש (שם ס"ק קמ"ו) בשם הר"ן והרמ"א משום דאין דרך להמתין במלחמה ולקוברו, אבל זולת זה למשקרת לא חיישינן, ואף לטעם הב' שכתב הב"ש (שם) דמשום שנתחזק בלבה שמת משקרת ואומרת קברתיו, עכ"ז י"ל דלא חיישינן אלא במת במלחמה וקברתיו דאינה משקרת רק קצת לומר וקברתיו, אבל למשקרת בכל הדבר לא חשדינן, דאל"כ לא תהא מהימנא באומרת מת על מטתו, ע"כ מוכח דלשקר גמור לא חשדינן, וה"ה דלא חשדינן שתשכור עד שקר, אבל ביבמה דאינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא לי', ע"כ משקרת במזיד, א"כ מה"ט יש לחוש שמא תשכור שיעיד לה במסל"ת, ואף לפמש"כ לעיל לשיטת הריטב"א והנ"י די"ל דהא דאינה נאמנת לומר מת יבמי היינו משום דתהא ניסת במזיד ולא דייקת, א"כ בניסת ע"פ מסל"ת דהוי ניסת בשוגג ותהא אסורה על היבם דייקת, וע"כ לא חיישינן שתשכור למסל"ת כמש"כ הב"ש (שם ס"ק ל"ו) דמשום חומר שהחמרת עלי' לא חיישינן, עכ"ז הא לפי מה שפסקו הטור והמחבר באה"ע (סי' קנ"ט) דאף בניסת במזיד ג"כ אסורה על היבם, א"כ לדינא ליכא למימר כן, וע"כ הטעם דאינה נאמנת לומר מת יבמי הוא משום דסניא לי' לא תידוק, וע"כ אפשר דחשדינן אותה למשקרת שתשכור שיעיד במסל"ת, ולכן אין דעתי לדון בנ"ד בפרט מסל"ת, רק עיקר ההיתר בנ"ד הוא משום ערכאות כנ"ל.

מ״בוהמהרי"ק (סי' קכ"א) כתב באמצע התשובה (שם) דאמרו בגיטין בשטרות בעש"ג כשר ואף בגיטי נשים לא פסלינן התם רק משום דלאו בני כריתות נינהו, אבל מדין נאמנות לא פסלינן אותם אלמא דזה מהני עכ"ל, אלמא דס"ל דערכאות מהני גם להתיר באיסור א"א, אכן במש"כ המהרי"ק להוכיח כן מגיטין, הא כבר כתבו שם התוס' דהוי מצי למיפרך דהא לאו בני עדות נינהו אלמא דלא ס"ל סברת המהרי"ק הנ"ל, וי"ל דהמהרי"ק ס"ל כשיטת המרדכי דס"ל דמה"ת מהני עש"ג, וכן משמע מרש"י בגיטין (דף ט') ד"ה חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות ולא שייכי בתורת גיטין אבל על הדינין נצטוו ב"נ עכ"ל, אלמא דס"ל דערכאות מהני מה"ת דהא לא כתב דשאני שטרות דמהני מדרבנן, אך גם לשיטת התוס' ג"כ יש לסמוך להקל בנ"ד בקו"ח מע"א בממון כמש"כ, ובפרט דהא הוכחתי מהריטב"א לעיל דמוכח דס"ל דערכאות מהני בהיתר אשה, אף שכתב הריטב"א בגיטין (דף י') דערכאות לא מהני רק מדרבנן, ומוכח כמש"כ, כיון דחזינן דבע"א אין מוציאין ממון, ועכ"ז בערכאות ראו חז"ל להאמינם, כש"כ בעדות אשה דע"א מהני דודאי יש להאמין להם משום חזקה דלא מרעי נפשייהו כמבואר התם בגיטין, וגם יש להצטרף לסניף שיטת רש"י והמרדכי והמהרי"ק הנ"ל להיתרא.

מ״גענף ז. והנה כת"ה כתב לחוש בנ"ד דהא ליכא קיום על המכתב הבא מהמושלים להוראדנא, ולענ"ד נראה דהא הח"מ (סי' י"ז ס"ק כ"א) העלה בתשובה להקל אף בלא קיום דהא קיי"ל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין, ולא חיישינן לצרה, ע"כ במקום עיגון מקילינן בנמצא כתוב בכתב ישראל דלא שכיחי כותים שיודעים לכתוב בכתב ישראל ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דאף שהוא כתב מהמושלים ג"כ מהני מדין ערכאות, וכיון דמה"ת לא חיישינן לזיוף, א"כ ה"ה בנ"ד דהא כתבו התוס' בכתובות (דף צ"ב) דאף גזלן גמור לא נחשד לזייף דמירתת, וע"כ אף בא"י נימא דמירתת לזייף חת"י המושלים, ע"כ יש להקל דאין צריך קיום כלל.

מ״דאך בעיקר ראיית הח"מ שהוכיח ממי שהי' מושלך בבור דבשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ולא חיישינן לצרה דמה"ט לא חיישינן לזיוף, יש לפקפק דשא"ה דזה הוי עביד לגלויי קצת, דהא בעת שהוא בבור ואומר כל השומע קולי יכתוב ואם היו רצין אז להבור להכיר מי הוא היו יודעין האמת, ע"כ כותבין בשעת הסכנה דסמכינן דגם זה מקרי עביד לגלויי [ומה"ט מה"ת סומכין אע"פ שאין מכירין כמש"כ התוס' ביבמות (ק"ו ע"א) ד"ה ורבא דידי' אמר כו' ואכמ"ל], משא"כ בחשש זיוף דלא הוי עביד לגלויי כלל היכא דמצאו כתוב, דמי הוא שכתבו, עדיין יש לחוש, אכן להסוברין כהרמב"ם דגבי מושלך בבור לא חיישינן לשד ושם ליכא למימר הטעם של עביד לגלויי, וע"כ מוכח דשעת הסכנה שאני ותלינן להקל ע"כ שפיר הוכיח הח"מ, ועפ"ז יש לפלפל בדברי הב"ח שכתב להקל בכל ספק מהא דשעת הסכנה והובא בב"ש (ס"ק ל"ח).

מ״הועדיין י"ל דאף להח"מ שהקיל ולא הצריך קיום היינו דוקא היכא שהאשה נאמנת לומר מת בעלי משא"כ היכא דהאשה אינה נאמנת שפיר יש לחוש שמא זייפתו להכתב, וכמו דחיישינן לשכרתו, דכיון דאינה נאמנת וליכא דייקא דסניא לי' ע"כ יש לחוש שמא זייפתו, אכן נלע"ד דשפיר יש להקל ולא להצריך קיום להכתב, דהא בריש גיטין מבואר דלכן אצרכוהו לקיום בפני נכתב, דחיישי שיבא הבעל ויערער ויוציא לעז, אבל מה"ת כנחקרה עדותן בב"ד דמי ולא חיישינן לזיוף, ומה"ט ממדינה למדינה בארץ ישראל או באותה מדינה בח"ל א"צ קיום, אלמא דמשום עיגונא הקילו רבנן ולא אצרכוהו לקיום אלא משום לעז שיבא ויערער, לכן ברור במצאו כתוב מת פלוני ליכא חשש זיוף, דסמכינן על הסברא דמה"ת לא חשוד לזיופי, ובזה ליכא חשש דיערער ויוציא לעז כיון דמחזיקין שהוא מת, ודומה למביא גט בא"י דא"צ קיום, וכן ראיתי בר"ן (פ' מי שאחזו) דפסק להקל בלא קיום עפ"י ההוכחה הנ"ל, וגם היכא דעיקר עדותן אינו מועיל רק מדרבנן ג"כ סמכינן על מה דמה"ת לא חשידי לזיופי, דהא מבואר בשו"ת מהרי"ק (סי' ט"ז) דלשיטת הרמב"ם דס"ל דשטר אינו מועיל רק מדרבנן דהא דאמרינן בכולי ש"ס דקיום שטרות מדרבנן ומה"ת כמו שנחקרה עדותן בב"ד היינו משום דעכ"פ דחשש זיוף ליכא מה"ת, לכן סמכינן להקל בקיום שטרות, ע"כ שפיר כתב הח"מ להקל, וה"ה בנ"ד, והא גם בגט אינה נאמנת [אם אין גיטה בידה] לומר גרשני בעלי שלא בפניו.

מ״ווגם בגוף הענין דמפי כתבם יש לדון, דאף למ"ד דס"ל דעפ"י כתב אין משיאין כמבואר' הפלוגתא בירושלמי [והובאה ברי"ף סוף יבמות] י"ל דבעדות יבמה כ"ע מודין דמהני' עפ"י כתב, דהא מבואר ברמב"ן במלחמות (יבמות פ"ג בסוגיא דף ל"א) אי דזכירי ליתו וליסהדי אי לא זמנין דחזי בכתבי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, שכתב (שם) דלכן אינו מועלת עדות בשטר להעיד להשיאה לחד מ"ד, משום דלא ניתן לכתוב דהא יכולין לומר לה מת בעלך, ואשה נאמנת לומר מת בעלי, לכן לא נתנו חכמים כתיבה בדבר עכ"ל הרמב"ן, ולפ"ז הסברא נותנת במיתת היבם דאשה אינה נאמנת לומר מת יבמי דנתנו חכמים כתיבה בדבר ומהני מפי כתבם לכ"ע.

מ״זולפ"ז יש להקשות בהא דהוכיחו הפוסקים בהך פלוגתת הירושלמי דמשיאין ע"פ כתב כמבואר באה"ע (סי' י"ז סעי' י"א) מהא דגיטין (דף ע"א) דבודקין אותו לעדות ואמר רב ששת בעדות אשה דהקילו רבנן ולכן מהני מפי כתבם, וע"כ הכריעו דמשיאין ע"פ כתב לכ"ע, ולדברי הרמב"ן הנ"ל יש לדחות ראייתם, וי"ל דהא דאמר ר"ש דבעדות אשה מועיל מפי כתבם קאי בעדות יבמה, דבזה נתנו חכמים כתיבה בדבר כיון דהיא אינה נאמנת, אבל בעלמא דהיא נאמנת י"ל עדיין דאין משיאין ע"פ כתב משום דלא נתנו חכמים כתיבה לזה כסברת הרמב"ן הנ"ל, ואין לומר דהא מבואר בירושלמי (ס"פ בתרא דיבמות) דלכ"ע אם אין משיאין ע"פ ע"א לא מהני מפי כתבם, דהא רב ששת ס"ל ביבמות דע"א נאמן ביבמה ולכן מועיל מפי כתבם ביבמה כשיטתו, וזה אין דוחק לומר דר"ש מיירי במיתת יבם, דהא חזינן בכולי ש"ס דאמרו דע"א קם לעדות אשה, וכמה סוברים דביבמה אינו מועיל ע"א, וע"כ קאי הא דעדות אשה רק בא"א ולא ביבמה, כמו כן י"ל דהך עדות אשה דגיטין הנ"ל מיירי ביבמה, דאטו יבמה לא מקריא אשה, וכבר שנינו אין האשה נאמנת לומר מת יבמי, אך לפמש"כ הנו"ב דע"א כשר מהימן ביבמה, אבל קרוב ואשה לא מהימני, אין לומר דהתם מיירי ביבמה דא"כ קשה אמאי כשר מפי כתבם דהא אמרו שם בעדות אשה הקילו רבנן ופי' רש"י שם ע"פ קרוב ושפחה, ואלו בעדות יבמה הא לא הקילו להאמין לקרוב ושפחה, וע"כ מוכח דמיירי בעדות אשה מבעלה, ולכן שפיר הוכיחו כולם דכשר מפי כתבם בא"א, ואף דנאמנת לומר מת בעלי עכ"ז נתנו חכמים כתיבה לדבר.

מ״חובלא"ה יש להמציא הרבה גווני שאין האשה נאמנת בעצמה כגון במלחמה וכה"ג, ואפ"ה לא מוקמי כה"ג, משום דכתוב סתמא, ומיירי בכל גווני, דאל"כ ה"ל לפרש, ואין הכרח להוכיח כדברי הנו"ב הנ"ל, ולכן כיון דכתבתי לעיל להוכיח דגם בעדות אשה וקרוב משיאין ביבמה, ע"כ מהני מפי כתבם גם ביבמה, משום דלדברי הנו"ב הנ"ל יש לדון כיון דאמר בגמ' שם דלכן מועיל מפי כתבם בעדות אשה משום דהקילו רבנן בעדות קרוב, א"כ ביבמה דלא מהני' עדות קרוב יש לדון דלא מהני מפי כתבם, אבל לפמש"כ לעיל להוכיח דלא כהנו"ב מהני מפי כתבם גם ביבמה.

מ״טוגם יש לדון לדברי הרמב"ן הנ"ל, דבלא"ה אין הכרח מהא דגיטין להוכיח דע"פ כתב משיאין, דהא התם מיירי בנשתתק, ולא שייך בי' סברת הרמב"ן הנ"ל דלכן לא נתנו חכמים כתיבה לדבר לפי שיכול להגיד להאשה ותהא נאמנת בעצמה, משא"כ בנשתתק דאינו יכול להגיד כלל ע"כ מועיל מפי כתבם, וע"כ מוכח דלא פלוג רבנן, וכיון דלא נתנו חכמים כתיבה בדבר לפי שע"פ רוב יכול להגיד להאשה, ע"כ אף היכא דאינו שייך לומר כן מ"מ לא מהני מפי כתבם לפ"ז, ויש להאריך בכ"ז הרבה, אכן בנ"ד דהוי עדות ערכאות וודאי דמהני מפי כתבם דהא עיקר עדות דערכאות לא הוי רק משטר וכמש"כ לעיל דבזה לא בעי פרטי עדות רק מצד חזקה דלא מרעי נפשייהו ראו להאמינם, ובפרט דהא קיי"ל דע"פ כתב משיאין גם היכא דשייך פרטי עדות כמו בעדות ישראל.

נ׳ובחשש קיום יש עדיין להחמיר לשיטת הסוברים במצא כתוב דמת פ' דצריך קיום, [והובא' שיטתם בנ"י סוף יבמות], והש"ך בח"מ (סי' מ"ו ס"ק ט') כתב סברתם דהיכא דנמצא בשוק לא שייך לומר לא חשיד לזיופי, ודווקא היכא דהוא ביד בן אדם אמרו דמה"ת לא חשיד לזיופי ע"ש, וכן יש להסביר דברי הש"ך הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ז ) וב"ב (דף נ"ב) ושבועות (ד' מ"ו) דבאומר נגנבו ממני לא שייך לומר אחזוקי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בעולם ע"ש, וכן י"ל בהא דאמרו דלא חשיד לזיופי, דהא כמה חשודים איכא בעולם וע"כ בנמצא בשוק חיישינן לזיוף, [ואפשר דשיטת הסוברים להקל במצא כתוב מת פ' הוא משום דהא כבר כתבתי בשם התוס' (כתובות דף צ"ב) דאף גזלן גמור לא נחשד לזייף, א"כ בחשש זיוף לא נחשדו כ"כ, וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף ק"ע), ואינו דומה זה להא דאחזוקי בגנבי לא מחזקינן], א"כ בנ"ד דבא ע"י הפאצט להוראדנא דהוי כמו נמצא כתוב בשוק יש מקום להחמיר [אם קרה דבר כזה בימים הקדמונים], ואף מה"ת צריך כה"ג קיום ולכן אזלא בזה הראי' דריש גיטין הנ"ל.

נ״אאמנם יש להוכיח מגיטין (דף כ"ז) דהמביא גט ואבד ממנו אם לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו כו' הא אמר תנו נותנין אף לזמן מרובה, ויש להקשות אמאי לא מוקמינן דלעולם לא חיישינן לב' יוב"ש רק המשנה הנ"ל מיירי במביא גט בארץ ישראל דלא צריך לומר בפ"נ [וכדלעיל (כ"ג ע"ב) דאמרו כאן בארץ ישראל כו'] דסמכינן על דבר תורה א"צ קיום, והו"א דכשר, דמשום דאין יכול לומר בפ"נ אין לפסול דהא בא"י א"צ לומר בפ"נ, וע"כ אשמועינן המשנה להך דינא דהיכא דנמצא בשוק חיישינן לזיוף מה"ת, ופסול מה"ט דאפשר דאיש א' זייפו והשליכו בשוק, אבל במכירו כשר דאז הוי בע"ד לפנינו, ומה"ת א"צ קיום בכה"ג דלא חשיד לזיופי, ובאינו מכירו פסול מה"ט, אבל לב' יוב"ש לא חיישינן, ואין לומר דזה הוי מילתא דפשיטא, דהא כיון דמצינו פלוגתת הפוסקים בזה א"כ לא הוי פשיטא כ"כ [וכמש"כ התוס' בגיטין (ד' ע"ב) ד"ה אמר רב הונא כו' דלא שייך לומר פשיטא כיון דרב הונא לא ס"ל כן, וה"ה בפלוגתת הפוסקים דמ"ש] ומדלא אוקי כה"ג מוכח דהיכא דנמצא בשוק ג"כ א"צ קיום מה"ת, לא מבעיא לפמש"כ הפ"י דהא דד"ת הוי כנחקרה עדותן בב"ד הוי זה מגזה"כ דוכתוב בספר וחתום ודאי אין לחלק בין נמצא בשוק או לא, ואף אי נימא מחמת הסברא דלא נחשדו בני ישראל לזייף, ג"כ י"ל דאף בנמצא בשוק ג"כ סמכינן, דמה"ת כנחקרה עדותן בב"ד משום דלא נחשדו שום א' ע"ז, ושפיר יש להקל אף בנמצא בשוק, והיא ראי' ברורה, ולכן כיון שהוכחתי מריש גיטין דרבנן לא אצרכוה קיום משום עגונא ע"כ יש להקל בנ"ד.

נ״בועוד י"ל דהא הקאנווערטין הנשלחין מן איזה פריסודסטווא המה נשלחין ע"י סטריחאווייע, ומי ששולח את המכתב חותם בעצמו ששולח מכתב זה, א"כ זה הוי כמו בע"ד לפנינו וכה"ג א"צ קיום, כי משום תקנת עגונות הקילו כנ"ל, וגם הא הוי קיום בנ"ד מצד עדות הערכאות שחותמין שקיבלו קאנווערט כזה מהמושלים דבאלניצע, ולחתום שקר לא מרעי נפשייהו כמו שנתבאר כבר דזה מהני בעדות אשה ולכן יש להקל [לענין דינא בימים הקדמונים] בנ"ד אחר שיסכימו עוד שני רבנים מובהקים להיתרא ובצירוף דעת מעכ"ת.

נ״גא"ד ידידם דו"ש יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק.