באר יצחק, אבן העזר ח׳Be'er Yitzchak, Even HaEzer 8

א׳בגט הבא ממרחקים ונכתב בשם האשה דוואסיא ובמדינתנו קורים אותה בשם דוואשא שאלה בגט א' הנשלח ממדינת וואלין למדינתנו לק"ק ריזנאי, ובעל האשה הלך זה ערך ארבע שנים לוואלין, ונכתב בגט שם האשה אסתר דוואסיא, ובמדינתנו קורין אותה בפ"כ בשם אסתר דוואשא וזהו מקום עיגון גדול, והאשה היא עניי', ואין ידה משגת על הוצאות נסיעה לוואלין לקבל שם הג"פ, וביקש ממני הרב הגאון המפורסם המנוח מוה' אפרים זלמן זצ"ל האב"ד דק"ק הנ"ל ע"פ מכתבו, לעיין בשריותא דהך איתתא.

ב׳תשובה. בעז"ה, לכאורה נראה לפי המבואר בגיטין (דף ל"ד) בשני שמות מחולקים בין מקום כתיבה למקום נתינה דצריך לכתוב שני השמות ואם כתב א' מהם פסול, וכן מבואר (בסי' קכ"ט) ובכל הפוסקים, ע"כ אף שבוואלין קורין לכל שם דוואשא דוואסיא כפי שכתב כת"ה, שכן הוא הברת מדינתם, [וכן מבואר בטיב גיטין שבמדינותיהם קורין שם זה בשם דוואסיא] א"כ אף שבמקום כתיבה קורין לה בשם דוואסיא מ"מ כיון דבמקום נתינה קורין לה בשם דוואשא הי' נראה לכאורה דפסול מחמת י' הניתוסף כמו בתונס שכתב תנס דמבואר דפסול, ועוד משום ס' דכתבו במקום ש' ימנית, ודוקא ש' שכתבו במקום ס' כתבו להקל משום דיש לקרות בש' שמאלית כמו שכתבו בשם שול ושולטנא, אבל בכתבו ס' במקום ש' ימנית דלא שייך לומר כן וודאי דפסול ואף שס' וש' הם ממוצא א', עכ"ז הא כבר הוכיחו מהך דגיטין (דף ס"ג) בנפאתא דכתב טפאתא דפסול אף שהם ממוצא א' כמש"כ הג"פ (סי' קכ"ט), וכיון דשם מקום הנתינה עיקר לכן בכתבו שם מקום כתיבה לחוד נראה דפסול, אך מצאתי בספר גט פשוט (שם ס"ק כ"א) בשם פאלומבא דבמ"נ קורין לה פאלונבא אם עבר וכתב כמנהג מקום הכתיבה דכשר, ושם (ס"ק פ"ב) הביא ראי' לזה מן המרדכי (פ' המגרש) בשם הנכתב בורייש ואנו קורין באורייש שכתב דכיון דמתוך כתיבת הגט מוכח דבא מארץ הגר וכן דרך לשונם ע"כ אין להקפיד בכך, וביאר הג"פ דדוקא בשמות מחולקין כמו ביוחנן יוסף אז פסול בכתבו שם א' מהן אבל במה שנשתנה מחמת הברת הלשון ועיקר השם הוא א' כשר בנכתב שם מ"כ ע"ש, אך יש לחלק דדוקא באיש שעומד במ"כ ושולח הגט למק"א בזה שייך לומר שכתב כשם מקום הכתיבה, דהא במ"כ מקרי כך בעת שהוא שם, אבל בשם האשה דאינה עומדת במ"כ י"ל דלא שייך לומר גבי דידה מ"כ דהא לא היתה מעולם שם, ומ"מ גם בזה מוכח מהג"פ דאין לחלק דהא בשם פאלומבא ושם אירני ושם גיוויא דהמה שמות נשים כתב הג"פ דכשר בכתבו שם מ"כ, וכמו כן כתב הטיב גיטין בשמות נשים (אות ז') גבי שם זושטא וגושטא, והטעם נראה דכיון דהסופר והעדים עומדים במקום שקורין לה כך לכן מקרי זה שפיר שם מ"כ אף שאינה עומדת שם בעת הכתיבה [ובפרט למה שיבואר לקמן דבנ"ד דהבעל נשתקע כמה שנים שם ולשונו ג"כ כהברת לשונם ועיקר הגט הוא לשון הבעל כמש"כ הרא"ש (סוף גיטין) ובאה"ע (סי' קכ"ו)], א"כ לפ"ז יש להקל בנ"ד כיון דשם דוואשא שנקראת כאן ידוע דבוואלין קורין דוואסיא שכן הוא הברת לשונם, כשר, אמנם הג"פ סיים שם דדוקא באם מפורסם במ"נ שקורין בלשון זה במ"כ אז יש להקל, אבל באם אינו מפורסם קשה להקל, ועדיין צ"ע בנ"ד לפ"ז.

ג׳ענף א. ועכ"ז אפתח בהצלה בעז"ה ע"פ מה שנתחדש לי בס"ד, והוא דהנה בשיטת הרמב"ם יש לעיין למה לא הביא להך דין דמי שיש לו שני שמות א' במ"כ וא' במ"נ שאם כתב א' מהם אינה מגורשת כמבואר להדיא בש"ס דרב אשי והתוספתא ס"ל דפסול בדיעבד אם כתב א' מהם וע' ברמב"ם (פ"ג מה"ג), בשלמא הא דלא הביא הך דין דצריך לכתוב לכתחלה שם מקום נתינה ושם מקום כתיבה דמבואר בגמ', י"ל דסמך על מה שכתב דצריך לכתוב כל שם שיש לו ובכלל כל שם נכלל שם מ"כ ונתינה אבל זה קשה דהך דמרים ופורתא שרה הביא, אבל הא דמ"כ ומ"נ לא הזכיר לפסול בדיעבד, ותמוה מאוד.

ד׳והנלע"ד לתרץ, והוא דיש לעיין לכאורה במה שכתב הר"נ וש"פ במשנה דהי' משנה שמו ושמה דמתחלה לא הי' כותב אך שם מ"כ אך מחשש לעז פסול, וכ"כ הב"ש (סי' קכ"ט) דמה"ת כשר בכתב שם מ"כ לחוד כמבואר בתוס' גיטין (דף כ'), ויש להקשות מפני מה מועיל מה"ת בכתב שם מקום כתיבה או שם מ"נ, הא ס"ל לר"מ דבעי דיהא מוכח מתוך הגט כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ב ודף כ"ד), ומה"ט ס"ל דבשני יוב"ש שהוחזקו שיכתבו סימן כדי שיהא מוכח לכל הרואה את הגט דנתגרשה מבעלה, דכיון דנולד לנו ספק איזה יוב"ש גירש וצריכים לברר זה ע"פ בירור גמור זולת השטר, א"כ לא הוי מוכח מהגט לבד לכל הרואה אותו דנתגרשה מבעלה, וה"ה במה דבמ"נ קורין לו בשם אחר לא כמו שנכתב בגט, א"כ לא הוי מוכח מתוכו בעת נתינה דהא לא מהני הגט לבד בלא בירור, וכמש"כ הר"נ במשנה הנ"ל דמתחלה היו צריכים הב"ד לקבל עדים שכן הוא נקרא במדה"י ע"ש, ואין לומר דכיון דניכר מתוך הגט [ליודעים שמו דבמ"כ] דזהו גיטה מקרי שפיר מוכח מתוכו, א"כ תקשה גבי ב' יוב"ש ג"כ נימא הכי דהוי מוכח מתוכו להאנשים היודעים דיוב"ש הב' לא זזה ידם מתוך ידו ביום שנכתב הגט, וכן מבואר באה"ע (סי' ק"ל סעי' ז') דאמרינן דאם שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר והוא שיהא ניכר שלא נזדייף אבל אם לא ניכר פסול, אך אם יש לו עדים שמעידים שלא נעשה זיוף ונמסר לה בעדים כשר, וכתב הרב המגיד בזה דדוקא בע"מ כשר כשיש עדים שלא נזדייף אבל ע"ח לא מהני, ולא אמרינן דהא מוכח לעדים דיודעים שלא נזדייף, והטעם משום דבעינן שיהא מוכח לכל מתוך הגט לבד דלא יצטרכו לבירור זולתו.

ה׳הג"ה [וע' במנחות (ג' ע"א) גבי מחשבה דמנכרא לא פסל, דבין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי ואין מעשיהם מוכיחים מקרי, ואף דמוכח לאותם שיודעים שהוא זכר דהוי עולה עכ"ז כיון דלא מוכח מראייתו לבד בלא ידיעתו שמתחלה, מקרי אינו מוכח, ומסוגיא הנ"ל נראה לי להביא ראי' להסוברים באה"ע (סי' קל"ו) בב' יוב"ש דאף שאין שמות נשותיהם שוים, עכ"ז לא מקרי מוכח מתוכו, דאמרינן דעבר על חדר"ג ע"ש, ולכאורה הוא צ"ע הא יש לנו לאוקמי על חזקת כשרות, אף מהתם מוכח כנ"ל, דהא אמרינן התם דקדשים קלים ששחטן בדרום לירצו דמעשיהם מוכיחים כו' אמרי קדשי קדשים הוא ומיעבר הוא דעבר ושחט להו בדרום, אלמא דאמרינן דמקרי אינו מוכח די"ל דעבר על איסור מה"ת, כש"כ דנאמר דמקרי אינו מוכח מתוכו די"ל דעבר על איסור דרבנן, אך למש"כ התוס' (שם) בד"ה לא שנא אמר עלי כו' בתי' א' יש לדחות זה, אך לתי' הב' יש מקום להוכחה זו, ועדיין יש לחלק קצת].

ו׳נחזור לעניננו, דכיון דצריך בירור זולת הגט שנקרא כן במ"כ, א"כ תקשה אמאי כשר בכתב שם מ"כ לחוד קודם תקנה, מה לי אם צריכים לברר דזהו יוב"ש שגירש, או במה שנולד לנו ספק בשמו אם מקרי יוחנן במדה"י, או שלא נקרא שם כך ויוחנן אחר גירשה, ואין לחלק ביניהם, דהא עכ"פ לא מהני השטר בלא בירור זולתו א"כ בעת נתינה דאז הוא גמר הגט חסר הפרט דמוכח מתוכו דזהו מפרטי הגט לעיכובא, וכמו כן קשה בכתב שם מקום נתינה לחוד אמאי כשר קודם תקנה, הא בעת שחתמו לא הוי' חתימתם מוכח מתוכו, ומבואר באה"ע (סי' קל"א) בב"ש (שם) דהא דכתב לגרש את הגדולה לא יגרש הקטנה וגדולה מצי לגרש היינו רק לר"א, אבל לר"מ דבעי מוכח מתוכו אינו יכול לגרש אף הגדולה, ואף דבעת שינתן לידה אז יהי' מוכח מתוכו, דהא קיי"ל בשני יוב"ש דמוציאין שט"ח על אחרים דלא חיישינן לנפילה ופקדון, עכ"ז כיון דבעת שחתמו לא הוי מוכח מתוכו א"כ חתמו בפסול, ואף דבגיטין (דף כ"ד) משמע קצת להיפוך מהמבואר בב"ש הנ"ל, אך כבר תי' זה האו"ת (סי' מ"ט ס"ק ז') וכתב דבגט בעי דיהא מוכח מתוכו מעת חתימה ע"ש, והא דב' יוב"ש דיכתבו סי' ומהני, י"ל משום דזה גלוי לכל במ"כ ובמ"נ, ובדבר הגלוי לכל לא שייך בי' שם עדות, כמבואר ביבמות (דף פ"ח) בתוס' ד"ה אתא גברא וקאי כו', אבל בזה קשה כנ"ל, והא דיש להקשות על כל הגיטין הבאין ממדה"י שאין אנו מכירין שמו כלל וכן הא דגיטין (דף פ"ו) בשנים ששלחו גיטין לנשיהם ושמותיהם שוין, יבואר לקמן בעז"ה.

ז׳ונראה לומר דמחמת זה ס"ל להרמב"ם דזהו הטעם דפסלו בכתבו שם מ"כ או מ"נ לחוד דבפי' המשניות להרמב"ם על המשנה דהי' משנה שמו ושמה, מבואר דלא ס"ל להרמב"ם כפי' רש"י דפי' דקאי על מי שיש לו שני שמות א' במדה"י וא' כאן, רק משמע דפי' דקאי על מי שהיו משנים שמם במכוון וכפשטות לשון דהי' משנה דמשמע דקאי על מי ששינה במכוון, והרמב"ם בפי' כלל להך דמפני תקון העולם שתיקן ר"ג שלא יבטל אלא בפני השליח, דחייש שלא תדע ויהיו בני' ממזרים מה"ת, וקאי הך תיקון העולם על הסופר והעדים שיזהרו לכתוב כל שם שיש לו כי היכי דלא יבא לידי קלקול, ואח"ז הביא הש"ס דין מחודש במי שיש לו שני שמות א' במ"כ וא' במ"נ שתיקן ר"ג לכתוב שני השמות מפני תקון העולם, וג"כ שיזהרו העדים והסופר לעשות כן מטעם הנ"ל, ועיקר הפסול הוי מחמת דאינו מוכח מתוכו ובטל מה"ת [כמש"כ בפי' המשניות לשון בטל דזהו פסול מה"ת כידוע], ולשיטת הרמב"ם ניחא קושית הר"נ על אית דמפרשין דאיך יפסל הגט בדיעבד משום חשש לעז וכמו שהקשה הפ"י, משום דעיקר הפסול הוי מחמת אינו מוכח מתוכו, וכן מורה לשון הירושלמי דקאמרי בתר הך משנה דיתר על כן אמרו מי שיש לו שני שמות א' ביהודא וא' בגליל כו', ומדקאמרי יתר על כן אמרו אלמא דמתניתין לא מיירי בהך גווני, והיינו כשיטת הרמב"ם, ולכן לא הזכיר הרמב"ם בפי' המשנה אלא השינוי דהי' שמו יצחק וכתבו בגט אברהם ולא הא דמ"כ ומ"נ כנ"ל, ומ"מ גם לשיטתו מוכח דלכתחלה התקין ר"ג לכתוב כל שמות שיש לו אף ששני שמותיו הוי במק"א, אך עיקר התקנה הי' שלא יקלקל בפסול מה"ת, ואגב התקנה התקין לפרש כל שמותיו שיש לו ויכתוב איש פ' וכל שום כו', אך בזה לא שייך לפסול בדיעבד, וכמבואר כה"ג בר"נ לאית מפרשים שהביא שם דפי' דמפני תקון העולם קאי על ב' דברים, היינו באתחזק ס"ל דפסול בדיעבד, ובלא אתחזק תיקן דלכתחלה יכתבו כל שמותיו, א"כ י"ל דר"ג ס"ל כר"מ דעדי חתימה כרתי ובעי מוכח מתוכו, וכדמוכח קצת (שם דף ל"ו) שהביא רב יוסף תוספת' דתקן ר"ג שיהיו מפרשין שמותיהם מפני תקון העולם, א"כ מוכח קצת מתוספתא הנ"ל דתקנת ר"ג היתה לפרש שמותם, אבל החתימה לא תיקן ר"ג כי מה"ת מחוייבים לחתום, ולפ"ז ניחא מה דפליג רשב"ג בתוספתא ומכשיר בכתב שם מ"כ לחוד, משום דרשב"ג לשיטתו דס"ל (שם דף י"א) דעדי מסירה כרתי, ועיקר הפסול לר"ג בכתב שם מ"כ משום דלא הוי מוכח מתוכו, א"כ לרשב"ג דס"ל עדי מסירה כרתי לכן כשר בכתב שם מ"כ לחוד, ובב"ב (קס"ז ע"ב) כתב המהרש"א ג"כ בהא דבעי להכיר שמותם דזהו כדי שלא יקלקל לאשתו, והגט פשוט (סי' ק"כ ס"ק י"א) ביאר זה בארוכה ע"ש, והוא שיטת הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל.

ח׳והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק כו' אף דודאי דוחק לומר שיסבור עדי חתימה כרתי, עכ"ז י"ל דרב אשי בא לפרש דברי ר"ג, דלא נימא כיון דלישנא דאיך מגרשין נשותיהן משמע בדיעבד כמו דס"ל לי"מ שהובא בר"נ, א"כ כיון דחזינן דר"ג תקן לכתוב כל שמותיו אף שהם במקום אחד והוי אמינא דמפסל בדיעבד אם לא עשה כתקנת ר"ג דהוי משנה ממטבע שטבעו חז"ל, ע"כ בא לפרש דהא דמשמע כאן דפסול בדיעבד אם לא עשה כתקנת ר"ג, אינו רק באתחזק בשני שמות המשונים, וכפי' המרדכי והסמ"ג בסוגיא הנ"ל שפי' דשם שיש לו בגליל אינם מכירים ביהודא, אבל במכירים שם אחד משמותיו במ"כ ובמ"נ אינו פסול בדיעבד, משום דאז הוי מוכח מתוכו לכל הן במ"כ והן במ"נ, ואך לכתחלה התקין ר"ג לפרש כל שמותיו, א"כ ממילא לדידן דלא בעינן מוכח מתוכו ועיקר הפסול בכתב שם מ"כ לחוד לא הוי מחמת עובר על התקנה [דא"כ הי' לנו לפסול בדיעבד בכתב שם א' משמותיו אף שהם במק"א] רק משום דאינו מוכח מתוכו למאן דס"ל ע"ח כרתי, א"כ לדידן דס"ל כר"א דע"מ כרתי כשר בדיעבד, כן י"ל בכוונת ר"א, ולכן לא הביא הרמב"ם הך דינא דפסול בכתבו שם מ"כ.

ט׳אך גם זה אינו מספיק לתרץ דברי הרמב"ם, דעדיין תקשה הא שיטת הרמב"ם להכשיר בע"ח כשליכא ע"מ, ומבואר בב"ש (סי' קל"א ס"ק ג') דאף לר"א אם ליכא ע"מ רק ע"ח אז בעינן לכ"ע מוכח מתוכו, א"כ אכתי הי' להרמב"ם להביא זה, וגם אכתי תקשה לפמש"כ התוס' (שם דף כ') דפסול שינה שמו מיירי בכתבו שם יהודא בגליל ואינו פסול אלא מדרבנן אף דמיירי אליבא דר"מ, א"כ קשה דיפסל מה"ת מחמת מוכח מתוכו.

י׳ענף ב. ולכן נלע"ד לומר כלל מחודש בעז"ה, והוא, דעיקר מה דאמרינן מוכח מתוכו נ"ל דהוא בגדר מאי דקיי"ל דבר ולא חצי דבר, דאם שני עדים מעידים לפנינו ומחוסר' עוד עדות זולתם כיון דבלא בירור זולתם אין ממש בדבריהם, לכן אינן מצטרפין אהדדי, וה"ה בשטר דסמכינן על ע"ח דחתימתם הוי' הגדתם וכמו שנחקרה עדותן בב"ד, ולא עדיף מאלו הגידו עדותן בפיהם לפני ב"ד, דאם לא הגידו על דבר שלם רק מחוסר' עוד עדות זולתם דרחמנא פסל אותן, ולכן גם בשטר במעידין דיוב"ש גירש אשתו, א"כ אינם מעידין רק דיוב"ש גירש ואינם מעידין איזהו, צריכין עוד בירור להם ולא נגמר מפיהם דבר שלם, לכן פסולין, כיון דמהגדתן לבד אינה מועלת עדותן ע"כ לא מהימני, ואף שהעדים בעצמן יודעין ענין שלם עכ"ז כיון דלא הגידו לפני ב"ד רק ענין אחד הוי חצי דבר, ע"כ אף דיש עדים דמעידים דאותו יום שנכתב הגט לא זזה ידם מתוך ידו של יוב"ש הב' ויודעים דלא גירש עכ"ז כיון דמשטר דזהו הגדתם אין זה מוכח ומתברר לא מהימני, ועפ"ז ניחא לתרץ מה שהקשה הנו"ב (מה"ת סי' קי"ג) אמאי לא בעי מוכח מתוכו לר"א כמו לר"מ, דהא וכתב לה פירושו לר"מ החתימה ולר"א הכתיבה ממש, א"כ אמאי לא תהי' כתיבה לר"א כמו חתימה לר"מ ע"ש, ולפמש"כ אינו קשה כלל, משום דהא דבעינן מוכח מתוכו הוא משום דבר ולא חצי דבר, א"כ ז"א רק בע"ח דזהו הגדתן בעת שחתמו על השטר והא אינן צריכין להתקבל עדותן בב"ד דמיד שחתמו הוי כנחקרה עדותן בב"ד, לכן בעינן שיעידו על דבר שלם, אבל לר"א לא שייך זה, דהא בעת שרואין, רואין ענין שלם, ובעת שמגידים מגידים ג"כ על דבר שלם, לכן בכתיבה לא שייך כלל חצי דבר, אבל בע"ח כרתי בעת שבא השטר לב"ד לא נגמר ענין שלם על פיהם, ואף שזהו דבר חדש שלא ראיתיו בשום פוסק, עכ"ז ברור לענ"ד טעמא דהך מילתא כנ"ל בעז"ה.

י״אומה"ט ניחא בהא דגיטין (דף פ"ו) בשנים ששלחו גט לנשותיהם ושמותיהם שוין דמבואר (שם דף כ"ד) בתוס' ד"ה בעדי מסירה כו' דלר"מ מיירי דיש סימן אך במ"נ אינו ידוע לכל, דתקשה ג"כ הא בעת הנתינה לא הוי מוכח מתוכו, וכמו כן קשה בכל הגיטין הבאין ממדה"י שאין מכירים שמו כלל במ"נ דכשר אף אליבא דר"מ, ובוודאי בעינן בעת הנתינה והמסירה ג"כ דיהא אז מוכח מתוכו, ובפרט לפמש"כ דהוא מן דין חצי דבר, א"כ לפמש"כ הר"נ בפ' המגרש דע"ח מהני, משום דע"ח מעידים על המסירה דתפיסתה מוכחת ע"ז, א"כ בעינן בעת הנתינה שיעידו על דבר שלם, וכמו כן בעת הכתיבה דאז הם מעידין שכך אמר הבעל כמש"כ הב"ש (סי' ק"ל ס"ק י"ט), א"כ קשה הא בעת הנתינה אינו מוכח מתוכו, ולפמש"כ ניחא, משום דהא שיטת הרשב"ם [הובא' בב"ק (דף ע') ובב"ב (דף נ"ו)] אם היו יכולין לראות יותר ולא ראו יותר אז הוי חצי דבר, אבל אם לא היו יכולין לראות יותר אז מקרי דבר שלם אף דאין עדותן מועלת רק להצטרף לעדות אחרת, דכיון דלא היו יכולין לראות יותר הוי גבייהו דבר שלם דהא לא היו יכולין להוסיף עוד שנאמר ששיירו קצת דהוי חצי דבר, א"כ ה"ה להסוברין דבעינן מוכח מתוכו אינו שייך רק באם שהיו יכולין לתקן ולברר שיוגמר כל הענין ע"פ, כגון בשני יוב"ש שהיו יכולין לכתוב סימן זקינו, ואף שאינם יודעים, מ"מ היו יכולין לשאל ע"ז, וזה דבר קל דהא גם אשה מהימנא כדלקמן, וכיון דהיו יכולין לברר זה ולא תקנו בראייתם למען יוכלו להגיד דבר שלם, לכן מיפסל' משום חצי דבר, משא"כ היכא שכתבו הסימן, אך במ"נ אינם נכרים בסימן זה, מה היו יכולין לתקן יותר, לכן כשרים ואינו מפסל משום מוכח מתוכו, משום דכה"ג לא שייך חצי דבר.

י״בולהראשונים דס"ל דגם לר"מ כשר אף באינו מוכח מתוכו, י"ל דמחלקי בין הך לבין חצי דבר, משום דבשטר הא בעת שחתמו היו יודעים ענין שלם, אבל בחצי דבר לא ידעו מעולם שלמותו, אך באמת זהו דוחק, דהא בחצי דבר ברור הוא דאף דראו ענין שלם ושכחו אח"ז חצי דבר ואינם זוכרים רק חציו וודאי דפסול, וכמש"כ הנתיבות (סי' מ"ט ס"ק כ"א) משום דהגדתם אינה רק על חצי דבר וה"ה בהך, ולכן הסברא נוטה לשיטת התוס' שכתבו דלר"מ מעכב אם אינו מוכח מתוכו, והטעם הוא משום חצי דבר, וזהו מוכרח, דאל"כ קשה אטו הא דבעי מוכח מתוכו הלכה למשה מסיני הוא, ולכן ברור בעז"ה כמש"כ, [ובכתבו על דבר המזדייף י"ל ג"כ הטעם דהא היו יכולין לכתוב על דבר שאינו מזדייף והי' נגמר דבר שלם על פיהם דזוהי הגדתם כנ"ל וכיון דלא תקנו מקרי שפיר חצי דבר כנ"ל].

י״גוהא דהקשו התוס' בגיטין (דף כ"ד) ד"ה בע"מ כו' דלמ"ד דס"ל דחיישינן לב' יוב"ש א"כ כל הגיטין לא הוי מוכח מתוכו לר"מ, ולא תירצו ע"פ מש"כ דמה היו יכולין לתקן יותר, משום דהא היו יכולין לתקן ולשלש שמותם, והיכא דשלשו שמותם לא חיישינן לב' יוב"ש כדמוכח (שם דף כ"ז) דאם אמרו העדים לא חתמנו מעולם רק על גט אחד של יוב"ש לא חיישינן לב' יוב"ש ודלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים, והא עדים א"צ לפרש שם אביהם, אלמא דלא חיישינן לעוד שני יוב"ש זולת המגרשים ונשיהם, וה"ה דלא חיישינן לעוד שני יוב"ש באביהם כשם של אלו אנשים ונשיהם.

י״דולפ"ז נראה לע"ד לומר, דפסול מוכח מתוכו לא שייך אך אם צריך להשטר עוד שם עדות, אבל אם א"צ להשטר רק גילוי מילתא בעלמא מקרי שפיר מוכח מתוכו, משום דחצי דבר לא שייך רק באם שצריך עוד שם עדות זולתן אז אמרינן דמחוסר מעשה, משום מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמו בקידושין (דף ס"ב) משום דקבלת עדות צריכה ב"ד, אבל במקום דלא בעי שתתקבל עדותן בב"ד, וחד ג"כ מהימן, ואף אשה וקרוב מהימני כמו שיבואר, בזה שפיר מקרי מוכח מתוכו דהא מי שרואה את השטר כשיבואו אליו אף אשה וקרוב ואף חוץ לב"ד ג"כ יתברר הדבר ע"פ השטר א"כ הוי מוכח מתוכו, וע' בחלקת מחוקק (סי' י"ז ס"ק ע"ח) שכתב דהיכא דאשה ועד מפי עד מהימן אז לא בעינן כלל לקבל עדותו בב"ד דהא העד הא' לא הגיד בב"ד ואפ"ה מהימן ע"ש, ואף דאכתי צריכינן לגילוי מילתא אפ"ה מקרי מוכח מתוכו, וראי' לזה מהא דגיטין (ס"ג ע"ב) בתוס' ד"ה אפילו הן כו' שכתבו דלא מקרי חצי דבר ב' הכיתות דכיון דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דהא שליש נאמן כו', ועדיין קשה הא עכ"פ בעי עדיין לאמירת השליש ומקרי חצי דבר, וע"כ מוכח כיון דשליש ואף קרוב ואשה נאמנים לכן לא מקרי חצי דבר, דהא וודאי דשליש נאמן אף חוץ לב"ד, דהא הימנותי' מן דין מיגו ולא מן דין עד.

ט״ווכן מוכח מהא דסדר חליצה דעל שני' בעינן דיהיו שני עדים מעידין, ועל שערות אף אשה מהימנא, ואף דבשו"ע אה"ע (סי' קמ"ב) מחמיר לחוש בחצי דבר אף לשיטת הרי"ף בפי' חצי דבר, וע"כ מוכח דכיון דעל שערות אף אשה מהימנא, וכללא הוא דהיכא דאשה מהימנא אף עד מפי עד מהימן כמבואר בבכורות (דף ל"ו) דבמקום דאשה כשירה אף עד מפי עד מהימן, [ובאמת יש לעיין למאן דס"ל באה"ע (סי' ז') דבשבוי' הקילו דאשה מהימנא ואפ"ה אין עד מפי עד כשר ואכמ"ל], והיכא דעמפ"ע מהימן לא בעי שיגיד בב"ד כמש"כ בחלקת מחוקק כנ"ל, וכן מבואר ברדב"ז (ח"א סי' ל"ו) דהיכא דא"צ רק גילוי מילתא מהימן אף חוץ לב"ד, א"כ ה"ה בחצי דבר בחליצה ובשליש דלא בעינן לקבל עדותו בב"ד לא מקרי חצי דבר, ועפ"ז מתורץ מה שהביא הט"ז באה"ע (סי' קמ"ב ס"ק י"א) בשם הד"מ שכתב בשם גאון א' בא' שהי' מתיירא שבמ"נ לא יהיו עדים המכירין אשתו ולכן גבה עדות במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמ"נ לא הוצרכו להעיד רק שהיא בת ראובן, ותמה הד"מ דהא הוי חצי דבר, ולפמש"כ ניחא דהא להעיד שהיא בת ראובן אף אשה מהימנא, כמבואר ביבמות (דף ל"ט) דלהכיר אחיו של מת אינו רק גילוי מילתא וה"ה בזה, א"כ לא מקרי מחוסר מעשה כלל לומר דהוי חצי דבר, דהא אינו רק גילוי מילתא בעלמא כנ"ל.

ט״זוכיון דנתבאר דהיכא דאשה מהימנא אזי מקרי מוכח מתוכו אף דצריך לגילוי מלתא, א"כ מתורץ מה שהקשיתי למה כשר מה"ת בכתב שם מ"נ לר"מ דבעי מוכח מתוכו, משום כיון דקיי"ל ביבמות (שם) דאף אשה וקרוב נאמנין בהכרת אחיו דגילוי מלתא בעלמא, ואף היכא שזה הענין לא יתגלה במקום קרוב אלא במקום רחוק ג"כ ע"א מהימן, משום דמלתא דעביד לגלויי לא משקרי אינשי, כמבואר בר"ה (דף כ"ב) דבא א' בסוף העולם ואמר דקדשו ב"ד את החודש דנאמן כמש"כ הטו"א שם, דלשיטת הרמב"ם דע"א במיתה מהימן מה"ת משום מלתא דעביד לגלויי ה"ה בהך דקידשו ב"ד את החודש נאמן מה"ת.

י״זוידועה שיטת התשב"ץ והנו"ב (בסי' ל"ג) דדוקא בעד כשר ס"ל להרמב"ם דמהימן מה"ת אבל באשה וקרוב לא מהימן רק מדרבנן, והא דהימנון רבנן היינו משום תקנת עגונות ובצירוף עביד לגלויי כמבואר ברמב"ם (ס"פ י"ג מה' גירושין), והרמב"ם אינו מחלק בין הך עביד לגלויי ובין שאר עביד לגלויי כמבואר במה שהביאו האחרוני' בשם התשב"ץ, אך הריב"ש מחלק בינייהו, וע' בנו"ב (שם) ובמראות הצובאות בפתיחה, ומבואר ברמב"ם (פ' ד' מה' יבום) דלכן מהימן אף קרוב ואשה בהכרת אחיו משום דעביד לגלויי וכמו שבארנו סוף ה' גירושין עכ"ל הרמב"ם, ומדציין הרמב"ם הך דינא להא דה' גירושין מוכח דטעם אחד להם, דלכן מהימן בהכרת אחיו משום מילתא דעביד לגלויי ומשום תקנת עגונות, וכן מוכח מסברא, דאל"כ קשה הא שיטת הפוסקים הנ"ל אליבי' דהרמב"ם דדוקא בעד כשר מהימן משום דעביד לגלויי אבל אשה וקרוב לא מהימני מה"ת אף דעביד לגלויי, וע"כ מוכח דלכן מהימני אשה וקרוב בהכרת אחיו משום דגם בזה שייכי שני הטעמים הנ"ל היינו מפני תק"ע ועביד לגלויי, ולכן מדמה הרמב"ם זה להא דסוף ה' גירושין משום דטעם א' להם, וגם כמו דמהימן עד מפי עד התם כמו כן מהימן בהכרת החלוץ וכמש"כ הב"ש (סי' קנ"ז), ואף דבהכרת החלוץ לא שייך דייקא ומינסבא, עכ"ז הא שיטת הרמב"ם דאף במקום דלא שייך דייקא ומינסבא ג"כ ע"א מהימן, ומה"ט ס"ל בע"א ביבמה דאף דלא דייקא, משום דלא הוי רק איסור לאו, אפ"ה מהימן, לכן מה"ט אף אשה מהימנא דנקרא בשם זה במדה"י, דבזה שייך ג"כ תק"ע ועביד לגלויי, וכיון דאשה מהימנא לכן מקרי שפיר מוכח מתוכו בכתבו שם מ"כ או שם מ"נ וכשר מה"ת, וזה ודאי דלהעיד ששמו הוא כך במדה"י הוא דומה ממש לעדות שמת בעלה, ואי נימא דלא מהימן בעד מיתה כש"כ דלא מהימן דשמו הוא כך במדה"י דהא לא שייך בזה דייקא כ"כ כמו במיתה.

י״חהג"ה [ויש להעיר בזה לפי מש"כ הרי"ף (פ' החולץ) אהא דקאמר והלכתא גלוי מילתא בעלמא שהוא לפי שלא אאיסורא קמסהדי אלא מילתא בעלמא קמגלי לן כו' (והובאו דברי הרי"ף הנ"ל בגט פשוט (סי' ק"כ ס"ק י"ד) שבאר דבריו), א"כ לפ"ז י"ל דאף קודם התקנה שהתקינו דאשה וקרוב נאמנין במיתת הבעל מ"מ נאמנין להעיד דנקרא בשם כזה במדה"י וכדפסקו בח"מ (סי' מ"ט) דקרוב נאמן להעיד על שמו אף בממון, אך באמת ז"א לשיטת הרמב"ם דהא הרב המגיד (פ' י"ג מה' גירושין ה' כ"ט) כתב להוכיח כהרמב"ם דס"ל דלכן מהימן קרוב משום תק"ע ולא כתב הטעם משום דייקא ומנסבא מהא דיבמות (דף ל"ט) דמהימן קרוב להעיד בהכרת אחיו, אלמא אף היכא דלא שייך דייקא מהימן קרוב ע"ש, א"כ מבואר להדיא ברמב"ם והה"מ דלא ס"ל סברת הרי"ף הנ"ל, וכמו שהוכחתי ממש"כ הרמב"ם בטעם נאמנות הכרת החלוץ כנ"ל, ושפיר כתבתי לשיטת הרמב"ם דאי ע"א קרוב במיתה אינו נאמן ה"ה בהכרת החלוץ, ועל שמו של מדה"י, ועיין במ"מ (פ' כ"ד מה' מלוה ה"ד) שמשמעות דבריו אינה כן, עכ"ז מהרמב"ם (ה' יבום) והה"מ (סוף ה' גירושין) מוכח כמו שכתבתי.]

י״טולפ"ז י"ל דזהו אחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ אשה ועד מפי עד, אבל קודם שהוחזקו להשיא ע"פ אשה והיו צריכים עד כשר דוקא כמבואר סוף יבמות (דף קכ"א), א"כ לא מקרי מוכח מתוכו היכא דכתבו שם מ"נ או שם מ"כ לחוד, דהא במקום דע"א כשר מהימן אז בעי שתתקבל עדותו בב"ד ע"כ מקרי עדיין חצי דבר, דמחוסר מעשה דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, ואין זה בגדר גלוי מילתא כיון דבעי עד כשר, ומבואר במשנה (סוף יבמות) דר"ג הזקן אמר שמשיאין אשה ע"פ ע"א, ואחר זה הוחזקו להשיא ע"פ אשה וקרוב, ובימי ר"ג הזקן דלא האמינו לאשה וקרוב אף בגילוי מילתא, שפיר אזיל ר"ג הזקן לשיטתו ואמר כאן בגיטין דאם יכתבו שם מקום כתיבה או מ"נ בטל מה"ת דאינו מוכח מתוכו, לכן התקין ר"ג הזקן דיזהרו סופר ועדים לכתוב כל שמותיו כדי שלא יוכל לבא לידי קלקול [וכפי' המשניות להרמב"ם בפי' על מפני תקון העולם], אבל אחר תקנת ר"ג דאז אף אשה מהימנא וגם עד מפי עד כדהוחזקו כנ"ל, אזי כשר בדיעבד בכתב שם מ"כ או נתינה לחוד דשפיר מקרי מוכח מתוכו, ולכן אף היכא דליכא ע"מ רק ע"ח אף דאז בעי מוכח מתוכו עכ"ז כשר משום דג"ז מקרי מוכח מתוכו, ור"ג ס"ל כר"מ דע"ח כרתי, או דמיירי במקום דליכא ע"מ רק ע"ח דאז בעי מוכח מתוכו אף לר"א, וכדמוכח ברמב"ם (פ"ד מה' גירושין) וכמש"כ הג"פ (סי' קכ"ד ס"ק ה).

כ׳והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק, י"ל כמש"כ לעיל בכוונתו, דלא נימא מאחר דלא עשה כתקנת ר"ג שתיקן לכתוב כל שמותיו הוי משנה ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין, ע"כ אשמועינן דעיקר הפסול בדיעבד לא הי' רק היכא דאתחזק בשני שמות המשונים וכפי' המרדכי והסמ"ג, אבל במכירים שם א' משמותיו במ"כ ובמ"נ אז כיון דלא שייך לפסול מחמת דאינו מוכח מתוכו, לא פסלינן משום דעבר על תקנת ר"ג שהתקין לכתוב כל שמותיו לכתחלה אף שהם במקום אחד, והך תוספתא דמבואר דפסלו אם כתב שם מ"נ י"ל שנשנית מקודם שהוחזקו להשיא ע"פ עד מפ"ע ואשה, וכדמשני בסוף יבמות כאן קודם שהוחזקו כו', וכדמצינו בב"ק (דף צ"ה) דכאן קודם תקנה.

כ״אועוד י"ל דהרמב"ם פי' בהא דאמר רב אשי והוא דאתחזק כשיטת רש"י והרא"ש, ואדרבה לפי"ז מיושבת על נכון כוונת הש"ס בזה, דהא לפי' רש"י שפי' דדוקא בידעו העדים במ"כ מהשם של מ"נ אז פסול, אבל בלא ידעו העדים משם של מ"נ כשר, יש להקשות דהא עיקר הטעם דנתקן משום לעז, א"כ גם בלא ידעו אכתי איכא לעז, וכן הקשה הט"ז, אבל לפמש"כ בכוונת הרמב"ם ניחא בעז"ה, דכבר כתבתי לעיל דפסול מוכח מתוכו וחצי דבר לא שייך אך אם היו יכולין לראות יותר כדי שיוגמר דבר שלם ע"פ אף דעכשיו אינן יכולין לגמור כל הענין ע"פ, וכש"כ כשראו הענין בשלימות ובעת ההגדה לא הגידו דבר שלם דמקרי חצי דבר, דהא בעת הגדתן היינו בעת שחתמו היו יכולין לגמור כל הענין ע"פ, וכיון דעיקר הפסול הוי כאן בכתבו שם מ"כ לחוד משום דהוי חצי דבר, א"כ ז"א שייך רק בידעו שזה יוסף שבמ"כ קורין לו יוחנן במ"נ, וכיון דהיו יכולין להגיד דבר שלם א"כ לא חתמו רק על חצי דבר אבל בלא ידעו משם מ"נ ובמ"כ אינן יודעין כלל משם מ"נ א"כ למי היו יכולין לישאל, ולא שייכא הסברא שכתבתי לעיל דהיו יכולין לברר בקל, לכן לא שייך לפסול מחמת דאינו מוכח מתוכו וכשר.

כ״בואין להקשות דאכתי ה"ל להרמב"ם לכתוב להך דין דכתב שם א' משמותיו במקום א' דכשר, דהא זה מבואר בגמ' לרב אשי להדיא דכשר ולפי' הסמ"ג הנ"ל, די"ל עפי"מ שכתבו התוס' להוכיח דכתב שם א' משמותיו כשר דלא גרע מחניכה דכשר, א"כ י"ל שסמך הרמב"ם על מש"כ שם דאם כתב חניכה דכשר, וממילא ידענו בכתב שם א' שיש לו בגליל ולא כתב שם שביהודה דג"כ כשר דלא גרע מחניכה, והא לא תקשה דאכתי יכולין לחלק ולומר דבש"כ לחוד איכא לעז, דהא ידוע דרך הרמב"ם שלא להביא מה שהובא בש"ס שלא אליבא דהלכתא, וכיון דנתבאר דהש"ס אינו פוסל אך קודם שהוחזקו א"כ לא שייך כלל כן לדידן, והא דאמר רב אשי כו' כבר כתבתי דעיקר סברתו דלא נימא מדתיקן לכתוב כל שמותיו אף שהם במק"א א"כ ה"א דפסול בדיעבד, ע"כ בא לומר דבדיעבד לא מפסל, ולכן כיון דפסק הרמב"ם בחניכה דכשר ממילא ידעינן זה.

כ״גואין להקשות דא"כ ה"ל להש"ס להוכיח כרב אשי מהמשנה דלקמן (דף פ"ח) דכתב חניכה כשר, דיכולין לדחות דהמשנה דהתם נשנית קודם תקנת ר"ג וכמש"כ סברה זו לעיל, ולכן מייתי הך תוספתא דר' שמעון ב"ג פליג בה ורשב"ג הי' אחר תקנת ר"ג, ואפ"ה תניא דאם לא איתחזק בתרי שמות המשונים דכשר, אלמא דלא תקנו לפסול בדיעבד, א"כ הא דפסלו בדיעבד בכתב שם מ"כ היינו משום דאין מוכח מתוכו, ולדידן לא שייך כן דהא אשה מהימנא ג"כ.

כ״דובעיקר הכלל דאשה מהימנא שכתבתי, יש להעיר ממש"כ הר"נ במשנה דמתחלה היו צריכין הב"ד לקבל עדים שכן שמו במדה"י, ולמאי דכתב התה"ד (סי' רל"ח) דכל מקום דמוזכר לשון עדים הן בש"ס והן בפוסקים נתמעטו קרוב ואשה, א"כ מוכח מהר"נ דפסולה אשה להעיד על שמו שבמדה"י שהוא מקום רחוק, אך הט"ז באה"ע (סי' קמ"ב סעי' י"א) השיג על התה"ד הנ"ל, וע"ש בב"ש (ס"ק י"ט), גם י"ל דהר"נ כתב כן על קודם תקנת ר"ג ואז ודאי היתה אשה פסולה להעיד כנ"ל.

כ״הא"כ נתבאר בעז"ה דדברי הרמב"ם מתורצים על מכונם, ולהרמב"ם מוכח דבדיעבד כשר בכתב שם מ"כ לחוד ואף דאנן בעינן שיכתוב שמו מה"ת כמש"כ הר"נ דבעי ספר דברים, אבל לזה סגי בכתב שם מ"כ או מ"נ לחוד, דהא מוכח שמו מתוך הגט שפיר, ומחמת תקנה לא מיפסל בדיעבד כדמוכח מרב אשי הנ"ל, ומ"מ חלילה לסמוך לדינא ע"ז לחוד, דהא כל הראשונים והשו"ע כולם כתבו דבדיעבד מיפסל בכתב שם מ"כ לחוד.

כ״וענף ג. ובעיקר הך מילתא דשמות המשתנים ממקום למקום ועיקר השם הוא אחד רק מחמת הברת לשונם נשתנה קצת, [כמו שכתב הגט פשוט בשם פאלומבא ופאלונבא דבמ"כ קורין לשם זה במ' ובמ"נ קורין בנ' דבעינן שיהי' הדבר מפורסם במ"כ שבמ"נ קורין בשם זה וכמו כן כתב הטיב גיטין (שמות נשים אות ז') בשם זושטא וגושטא, אך הג"פ העלה דבעי שיהי' מפורסם במ"נ שקורין כן במ"כ], לענ"ד נראה להקל, ונקדים מש"כ הר"נ במשנה דהי' משנה שמו וז"ל דמתחלה היה כותב שם מ"כ וכשבא הגט לכאן היו הב"ד מקבלים עדות שנקרא כן במדה"י ואח"ז שהי' נשכח הדבר היה יכול הבעל לקלקלה ולומר שלא נתגרשה מעולם לפיכך תיקן שיכתבו שם הנתינה ג"כ כדי שלא יוכל הבעל להוציא לעז עכ"ל, וכן כתב הר"נ בחידושיו דעיקר החשש הוי שהאשה תהי' סומכת על הגט ותנשא ולבסוף שיהי' נשכח יקלקלה הבעל וכן בשם מ"נ חיישינן דאם תרצה לגבות כתובה ולהנשא במ"כ יערער כו', והנה ברא"ש ורש"י וש"פ ביארו הטעם דהחשש הוי דבני הנתינה יוציאו לעז, ומהר"נ מוכח דלא ס"ל כן רק החשש הוא שהבעל יקלקלה.

כ״זוע"פ דברי הר"נ הנ"ל ניחא לי מה שיש לדקדק ולהקשות על התוספתא דנקטא מי שיש לו שני שמות א' ביהודא וא' בגליל דה"ל למנקט בקצרה מי שיש לו שני שמות בשני מקומות וגירש אשתו בשם הנתינה כו', וכמו דמצינו בב"ב (דף ל"ט) בהא דשלש ארצות לחזקה יהודא כו' וגליל דמקשינן מ"ש יהודא וגליל דנקט ומשני דסתם יהודא וגליל כשעת חירום דמי, א"כ כמו כן נדייק כאן דמ"ש יהודא וגליל דנקט, וע"כ נראה לי לומר מלתא חדתא בעז"ה, והוא, דיש להקשות לכאורה לפי דברי הר"נ הנ"ל דהחשש הוי שמא יערער הבעל עלי' והיא סומכת על הגט, א"כ קשה מהא דקיי"ל בריש גיטין דממדינה למדינה בא"י א"צ לומר בפ"נ משום דשכיח בתי דינים, וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ד' ע"ב), ואף דביהודא וגליל איכא חירום אפ"ה שאני כאן משום דהאשה תהא מחזרת אחר קיום, א"כ כאן ג"כ נימא הכי דיהא כשר בכתב שם כתיבה לחוד דאין כאן חשש לערעור הבעל אח"ז, משום דהאשה תהא מהדרת אחר אנשים שממקום כתיבה שיכירו בשם הנכתב, ודוחק לחלק ביניהם, ויש לומר דהא (שם ) אמרינן אי מההיא ה"א הני מילי דיעבד אבל לכתחלה כו' ופי' התוס' דה"א דלכתחלה יצטרך לעמוד השליח אצל כתיבת הגט כדי שיהא יכול לומר בפ"נ דלכתחלה יהדרו לתקן בעת הכתיבה שלא יהי' יכול הבעל לערער כלל דהא עכ"פ איכא חירום המפסיק ביניהם, ואף דמסקינן התם דאף לכתחלה א"צ לעמוד בעת הכתיבה י"ל דהטעם הוא משום טרחא להשיג שליח שיעמוד בעת הכתיבה, ואף במקום שמשיג בקל עכ"ז אמרו שא"צ כדי שלא להוציא לעז על שארי גיטין כדמצינו סברא זו בכ"מ, אבל כאן שיכתוב כל שם שיש לו הוא דבר קל ע"כ חשו לזה ותקנו לכתוב כל שמות שיש לו משום דהא איכא חירום המפסיק ביניהם ויש לחוש דלמא לפעמים לא תשיג עדים לברר איך נקרא במ"כ.

כ״חועוד יש לחלק דדוקא התם בחשש מזוייף דלא הוי רק פסול דרבנן דהא מה"ת א"צ קיום, לכן לא חששו כל כך, אבל כאן דיכול לקלקלה בפסול דאורייתא ע"כ חששו במקום שיש חירום המפסיק ביניהם, וגם י"ל התם דמה"ט דלא חיישינן מה"ת לזיופי דלא חציף אינש לעשות זה, כן מה"ט לא חיישינן לערעור, דהא החזקה הנ"ל תסתור דברי ערעורו, ועכ"פ יש לחלק ביניהם בחד מהנך גווני הנ"ל.

כ״טולפ"ז י"ל דדוקא ממדינה למדינה שחירום מפסיק ביניהם אז חיישינן לערעור הבעל משום דאין שיירות מצויות כ"כ, אבל באותה מדינה מעיר לעיר אף שהשמות מחולקין בין שתי העיירות עכ"ז כשר בכתב שם כתיבה לחוד, דהא שיירות מצויות מעיר לעיר א"כ לא יהי' יכול הבעל לערער כיון דעביד לגלויי בקל דערעורו הוא שקר, ומלתא דעביד לגלויי בקל לא משקרי בי', וע"כ נקטא התוספתא דוקא יהודא וגליל, וכמו שמתרץ בגמ' דב"ב כנ"ל.

ל׳ועפ"ז נראה לי דהא דרשב"ג פליג רק בתוספתא הנ"ל וס"ל דאף בכתב ש"כ או ש"נ לחוד ג"כ כשר ולא פליג גם במשנה דהתקין ר"ג לכתוב כל שם שיש לו, משום די"ל דבמשנה יש לדון דלא תיקן ר"ג רק לכתחלה אבל בתוספתא מבואר דבדיעבד פסול ובזה פליג רשב"ג, ולפמש"כ לעיל ניחא בפשיטות, משום די"ל דבשם הנשתנה ממדה"י לארץ ישראל אף רשב"ג מודה דפסול בכתב שם א' מהם, דהא אין שיירות מצויות ממדה"י לא"י ויכול הבעל לקלקל, אבל בא"י ממדינה למדינה דבתי דינים שכיחי ס"ל לרשב"ג דזה דומה לבפני נכתב דא"צ לומר וה"ה בזה, ולא ס"ל לרשב"ג הנך חילוקים שכתבתי לעיל אליבא דת"ק.

ל״אויש להעיר קצת לפי מה שהביא הש"ך בח"מ (סי' קע"א) בשם התוס' דב"מ (דף ס"ט) דהלכה כרשב"ג אף בברייתא, א"כ כאן נימא ג"כ הכי ובפרט דמסתבר טעמי' כמש"כ, אך י"ל בעבור שלא הובאו דבריו בש"ס דילן לכן לא פסקינן כוותי', וע' בשבת (י"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אין נותנין כו' דפסקו שם כרשב"ג משום דסתם משנה כוותי' כו' אבל לא משום הלכה כרשב"ג בברייתא, וע' במג"א (סי' ע' ס"ק ב'), ואפשר שזהו טעמא דהרמב"ם דלא הביא לפסול בכתבו שם מ"כ או מ"נ משום דסמך על הלכה כרשב"ג אף בברייתא כנ"ל, [ובח"מ (סי' רמ"ה סעי' י"א) מוכח דהרבה פוסקים ס"ל דלא קיי"ל הלכה כרשב"ג אלא במשנתינו ולא בברייתא כמבואר בסמ"ע (שם ס"ק כ') ובש"ך (שם ס"ק ז')], וברמב"ם (ספ"א מה' שכנים) מבואר דפסק הלכה כרשב"ג אף בברייתא, ולכן אזיל הרמב"ם לשיטתו ומכשיר וסתם בזה, ואף דנימא מדלא הובאו דברי רשב"ג בש"ס דילן לא שייך בזה לומר הלכה כרשב"ג כנ"ל, מ"מ כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן א"כ י"ל דלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא ממדינה למדינה אבל מעיר לעיר דליכא חירום כשר לכ"ע בכתב שם א' מהם כנ"ל.

ל״בובירושלמי גיטין (פ"ד ה' ב') אמרו על משנה דהי' משנה שמו ושמה כו' דיתר על כן אמרו היו לו שתי נשים א' ביהודה וא' בגליל ולו שני שמות א' ביהודה וא' בגליל וכתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל כו' אינה מגורשת מתניתא שהי' מיהודה וכתב לגרש בגליל כו' אבל אם הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה כו' ה"ז מגורשת אמר ר' אילי בתחילה צריך לומר אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל עכ"ל הירושלמי, וכתב המראה פנים שם בד"ה אבל לכתחלה כו' דמוכח מהירושלמי דס"ל דמ"כ עיקר דקאמר אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל כו' עכ"ל, וכן הקשה הפ"י בגיטין בסוגיא הנ"ל בתוס' ד"ה והוא דאתחזק כו' שכתבו וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא כו', לדבריהם דהירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ איך דייקו התוס' בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם נתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא דלכתחלה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל א"כ משמע דשם כתיבה עיקר עכ"ל הפ"י.

ל״גוהוכחת המראה הפנים והפ"י הנ"ל דהירושלמי ס"ל דמ"כ עיקר, נפלאה ממני, דהא י"ל דר' אילי קאי על מה דקאמר מקודם דאם הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה ה"ז מגורשת, ופי' הפני משה דקאי היכא שמקום כתיבה ונתינה הם במקום אחד דאז מגורשת אף בשם א' של מ"כ ומ"נ ולא איכפת לן במה שנקרא במקום אחר בשם אחר הואיל ונכתב שם מ"כ ומ"נ עכ"פ וע"ש, לכן שפיר קאמר ר' אילי ע"ז דלכתחלה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל, משום דזה ודאי פשוט דאם מ"כ ומ"נ הם במקום א' הם עיקר לגבי שם שיש לו במקום אחר ולכן צריך לכתוב אני פ' שמיהודה כו' משום דקאי אם הכתיבה והנתינה הן הכל ביהודה והוי שם של יהודא עיקר ושם של גליל הוי טפל כיון שבגליל אינו מ"כ ומ"נ, וכן משמע בר"נ בסוגיא הנ"ל שפי' כן כוונת הירושלמי הנ"ל, אבל באמת י"ל דס"ל להירושלמי ג"כ כש"ס דילן דמ"נ הוי עיקר לגבי מ"כ, ולכן דוקא מהתוספתא הוציאו התוס' דס"ל דמ"כ עיקר, והוא פשוט וברור.

ל״דואכתי יש להקשות במה דקאמר הירושלמי דיתר על כן אמרו היו לו שני שמות כו', דמשמעות הלשון מורה דאשמועינן דאף דכתב שם כתיבה אפ"ה פסול, א"כ משמע מזה דמ"כ עיקר, וכמו דדייק מזה הפ"י כן, וכן פי' הפ"מ שם, אך אפשר לומר דיתר ע"כ הוא לרבותא דאף דיעבד אינה מגורשת, ויותר נראה לומר בכוונת יתר על כן שבירושלמי, משום דמן המשנה יכולנו לומר דרק בגט הבא ממדינת הים לארץ ישראל יש לחוש לערעור הבעל אחר זמן כמו שכתב הר"נ כנ"ל, אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל ה"א דכשר, וכמו בפני נכתב דא"צ לומר בא"י משום דשיירות מצויות דאיכא בתי דינים כו', וע"כ אשמועינן הירושלמי בהך דיתר על כן דאף מיהודא לגליל ג"כ פסול בכתב שם א' מהם משום חשש לעז אנשי מקום הנתינה כמש"כ התוס', או משום ערעור הבעל, וכמש"כ לעיל לחלק בבפנ"כ לגבי זה, ולכן גם ההוכחה מהא דיתר על כן דס"ל דמ"כ עיקר נדחתה לפמש"כ בעז"ה, ולכן לא הוכיחו התוס' רק מהתוספתא וכמשכ"ל, ולפי מש"כ דהירושלמי אשמועינן הך דממדינה למדינה בא"י לרבותא, א"כ ממילא י"ל דמי שיש לו שני שמות במדינה א' דכשר בכתב אף שם אחד מהם, אך לקמן יבואר להוכיח מירושלמי דמ"כ עיקר.

ל״הונראה לע"ד להוכיח בראי' ברורה בעז"ה דבמדינה א' בב' עיירות כשר בכתב שם א' מהם, והוא דהא קאמר הירושלמי הנ"ל דמתניתא שהי' מיהודה וכתב לגרש בגליל מגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל ה"ז מגורשת, ופי' הפ"מ דמיירי שהכתיבה והנתינה הן במקום אחד [וע' בר"נ שכתב ג"כ כהפ"מ], ואכתי יש לדקדק דה"ל למיתני בקצרה דאם הבעל והאשה הם במקום אחד מגורשת, ולכן נראה לענ"ד לפרש בעז"ה כוונת הירושלמי דקאי ג"כ דומיא דמיירי לעיל ביש לו שני שמות מחולקים בשני מקומות, וכאן ג"כ מיירי ביש לא' שני שמות מחולקים בשתי עיירות במדינה א' דמגורשת אף בכתב שם אחד מהם, והכי קאמר דמתניתא בהיה מיהודה וגירש בגליל דהוי שתי מדינות חלוקות וחירום מפסיק ביניהם, אבל אם הי' מיהודה וגירש ביהודה והכתיבה והנתינה עכ"פ שתיהן במדינה א' אף בב' עיירות כשר משום דשכיחי שיירות מעיר לעיר, ולכן לא נקט רק לשון מדינה כדאמרינן בב"ב דמ"ש יהודא וגליל דנקט משום דה"ל למנקט ב' עיירות במדינה אחת.

ל״וועוד דהא בלשון הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה משמע להדיא אף שהם בשתי עיירות ואינו תלוי רק אם במדינה אחת, וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (ל"ח ע"א) בד"ה אפילו הי' ביהודה והחזיק ביהודה בעיר אחרת נמי לא תיהוי מחאה ואמאי קתני עד שיהא עמו במדינה עכ"ל, אלמא דהיכי דנקט מדינה משמע אף בשתי עיירות שהם במדינה אחת, ואף דהסמ"ע בח"מ (סי' י"א ס"ק י"ב) כתב דמדינה נקרא' עיר אחת, אפ"ה אינו סותר להרשב"ם בב"ב הנ"ל דכתב דמדינה משמע אף שתי עיירות במדינה א', משום די"ל דהיכי דנקט התנא מדינה לבד כוונתו עיר אחת כמש"כ הסמ"ע, אבל היכי דנקט ברישא שתי מדינות ומפרש כגון יהודה וגליל דהמה שתי מדינות חלוקות ולא שתי עיירות א"כ בסיפא דנקט לשון מדינה וודאי כוונתו מדינה ממש, בפרט דהיכא דנקט לשון יהודה ודאי הוא מדינה א' אף שהם בשתי עיירות [והא דריש פ"ד דר"ה אינו ענין לכאן], א"כ מוכח מהירושלמי הנ"ל דנקט ברישא יהודה וגליל, ובסיפא נקט יהודה ע"כ ודאי אף בשתי עיירות כיון דהוי במדינה א' מגורשת אף בכתב שם מ"כ לבד, וזה ברור בעז"ה לאמיתה של תורה בכוונת הירושלמי.

ל״זוהא דמקשה בש"ס דילן (דף ל"ד) על הא דתניא יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת ולא מוקמינן דמיירי במדינה אחת משום דמשמע דקאי אלעיל דכתיבה ונתינה המה בשתי מדינות, והא תני סתמא יצא למק"א דמשמע אף דיצא למדינה אחרת ג"כ כשר, לכן מוקי דמיירי בלא אתחזק, משום דמן הסתם באותו מקום שיוצא עכשיו אין יודעים שיש לו שם אחר במק"א, דאין מכירים אותו כל כך.

ל״חולפמש"כ דכוונת הירושלמי דקאמר הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה דקאי ג"כ היכא שהכתיבה ונתינה הם בשני מקומות ורק במדינה אחת, א"כ לפ"ז נסתר מש"כ לעיל לפרש מאמר ר' אילי דבירושלמי שם דקאי על הך הקודם דהי' מיהודה כו' כנ"ל, ולכן צריך לכתוב שם מ"כ ומ"נ לעיקר ושם שבמק"א לטפל, דהא הך דהי' מיהודה כו' קאי ג"כ היכא דמ"כ ומ"נ הם בשתי מקומות חלוקות, לכן נראה לפרש דר' אילי קאי על מה דאמרו בברייתא מקודם ביהודה וגליל דצריך להזכיר שם מ"כ ומ"נ דלכתחלה צריך לכתוב שם של מ"כ לעיקר ומ"נ לטפל, ובדיעבד אף בכתב שם מ"נ לעיקר ומ"כ לטפל ג"כ כשר, וכמש"כ הפ"י והמראה הפנים כנ"ל, ושפיר מוכח לפ"ז דס"ל לירושלמי דמ"כ עיקר וכמש"כ הר"נ, אך לפירושם בהא דהי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה אין הכרח להוכחתם כנ"ל, משא"כ למש"כ בכוונת הירושלמי בהא דהי' מיהודה כו' שפיר מוכרח כפירושם דר' אילי קאי על גוף הברייתא, והא אכתי קיימינן באמצע הדיבור דהא אח"ז אמרו בירושלמי אם הי' שרוי במק"א מגרש לאיזו שירצה, דהוא לשון התוספתא כמבואר בש"ס דילן [בלשון אחרת קצת] דאמרו אם יצא למק"א וגירש בא' מהם מגורשת, [ומימרא דר' יוסי ור' אבין המבואר' בירושלמי שם, פרשתי בחידושי לאה"ע בארוכה ואכמ"ל], ואף דמהר"נ לא משמע כן בפי' הירושלמי הנ"ל, מ"מ יש על מה לסמוך כנ"ל בכוונת הירושלמי הנ"ל בעז"ה. כי הדברים נכונים וברורים למבין.

ל״טועכ"ז אין לסמוך על זה ולהקל בשמות [כמו יוסף ויוחנן] המחולקים לגמרי ממ"כ למ"נ בשתי עיירות אף במדינה אחת, משום די"ל דכיון דקיי"ל באה"ע (ריש סי' קמ"ב) דלדידן צריך לומר בפני נכתב אף בעיר אחת משום דאנן טרודים וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ו') בד"ה שאני בני מחוזא דניידי, א"כ מחמת האי סברא שייך לומר ג"כ לענין שינוי מ"כ למ"נ בשם הבעל דכיון דאנן טרודין אין אנן בקיאין בשמו איך נקרא איש פ' שם, ולכן יש עדיין לחוש שמא יערער הבעל אח"ז, וגם כש"כ הוא, דהא חזינן גבי חשש מזוייף קיי"ל דממדינה למדינה בא"י א"צ לומר בפ"נ לדינא דגמ', ואלו גבי שם מ"כ מצינו דאף ממדינה למדינה בא"י חשו שמא יערער הבעל, וכמש"כ לעיל לחלק ביניהם, א"כ כיון דלדידן מחמירינן גבי חשש זיוף בעיירות מחולקות במדינה א' כש"כ דחיישינן בזה בשינוי השם בין מ"כ למ"נ אף בשתי עיירות חלוקות במדינה אחת, ולכן שפיר סתמו השו"ע וכל הפוסקים ולא חלקו בזה כנ"ל.

מ׳אבל ז"א שייך אלא בשמות חלוקות לגמרי כמו יוסף יוחנן די"ל דלאו מלתא דרמיא עלייהו לידע איך קורין אותו בשם במ"כ דהם טרודים וכמש"כ רש"י (שם) גבי בני מחוזא דניידי דאין נותנין לב להסתכל ולהכיר חתימת בני העיר כו', א"כ אפשר לומר דגם בהכרת שמו, מחמת הטרדא שוכחים השם של מ"כ, אבל היכא שעיקר השם הוא אחד במ"כ ובמ"נ, אך שמשתנה קצת מחמת הברת לשונם כגון בזושטא וגושטא שהביא הטיב גיטין הנ"ל שהברת לשונם לדבר בג' על ז', וכה"ג בפאלומבא ופאלונבא, דבזה ודאי יש להקל אם הכתיבה והנתינה במדינה אחת דליכא חירום המפסיק ביניהם, דהא כל איש בקי בלשונו ובהברת מדינתו, א"כ לא שייכא טרדא בזה, דאטו מחמת טרדתם ישכחו הברת לשונם, לכן בזה יש לסמוך על הסברא שכתבתי דכיון דהוי במדינה אחת דשיירות מצויות מעיר לעיר, וכשר אף בכתב רק שם מ"כ לחוד לשיטת הר"נ דכתב דטעם התקנה הי' מחשש ערעור הבעל דכה"ג דעביד לגלויי שקרו לא יערער כי יתברר דשקר ערעורו, ולפ"ז בנ"ד דעיקר השם דוואסיא הוא חדא עם שם דוואשא, אך מחמת שינוי הברת אנשי וואלין שמדברים ש' ימנית בשמאלית או בס', וגם מדגישין סוף תיבה בחיריק כמבואר בטיב גיטין בכמה מקומות, ובמקום שמדגישין סוף תיבה בחירק מושך י' אחריו, ולכן קורין לשם דוואשא בשם דוואסיא מחמת שע"פ הברתם מדברין כך, יש להקל כשכתבו אך שם מ"כ לחוד, דהא שיירות מצויות מן וואלין לכאן, וליכא חירום המפסיק ביניהם כמו בין יהודא לגליל, ומחמת דהאידנא הם טרודים כמו גבי בפ"נ, לא שייך בזה, דהא ודאי לא ישכחו הברת לשונם וכל איש בקי בלשון עמו וארצו לכן כשר הגט בנ"ד לשיטת הר"נ, ואף כשיבוא רק אחד מן וואלין לכאן שלא מאותה העיר שנכתב הגט ג"כ תתברר הברת לשונם, [משא"כ בשמות המחולקין לגמרי דבעי דוקא מאותה העיר שנכתב הגט, וכן גבי קיום הגט לומר בפ"נ דבעי דוקא אותן שמכירין חת"י העדים], וסגי אף ע"י א' שאינו מאותה העיר, ולכן זהו יסוד גדול להקל בנ"ד אף שאינו מפורסם במ"כ איך מדברים במ"נ, ומצינו בכתובות (דף ל"ג) א"ל רב סמא ברי' דר"א, ובב"ק (דף י"ח) אי' א"ל רב סמיא ברי' דר"א, הרי מצינן בשם א' דפעמים הוא מלא י', ופעמים חסר, וכהנה רבות, א"כ נתבאר דלשיטת הר"נ יש להקל בנ"ד, וכן לשיטת הרמב"ם ודאי דיש להקל כמו שנתברר בארוכה לעיל בעז"ה, וע' במל"מ (פ"ג מה' גירושין ה' י') מה שהביא בשם הריב"ש.

מ״אענף ד. ועתה נבאר לשיטת הרא"ש ורש"י וש"פ שכתבו הטעם דפסול שם מ"כ הוא מחשש לעז אנשי מקום הנתינה שאינם מכירים בשם מ"כ, א"כ לפי זה בעינן דיהא לשון מ"כ מפורסמת כאן במ"נ כמו שכתב הג"פ כנ"ל, דאל"כ אכתי לא נפק מחשש לעז, מ"מ יש להקל מטעם אחר לשיטתם, דהא שיטת הרא"ש ורש"י לבאר הא דאמרו בגמ' והוא דאתחזק דהיינו שמסדרי הגט לא ידעו בעת הכתיבה משם שקורין לו במ"נ אז כשר, א"כ בנ"ד דהגט נשלח מב"ד דשם וחזקה על הב"ד שעשו כהוגן ומסתמא לא ידעו במ"כ שנקראת בשם דוואשא במ"נ א"כ יש להקל בנ"ד מטעם זה לשיטתם, אמנם לשיטת המרדכי והסמ"ג והרשב"א בחידושיו דפי' להא דאמרו והוא דאתחזק דאף בלא ידעו משם מ"נ אכתי לא נפק מחשש לעז, וכמש"כ המהרש"ל והובא בט"ז, לכן פירשו דקאי על אתחזק בשני שמות המשונים ששם שקורין לו ביהודה אינם יודעים כלל בגליל ושם של גליל אינם יודעים ביהודה, אבל במכירים א' משמותיו בשני המקומות כשר אף בכתבו שם א' מהם, א"כ לשיטתם נסתר ההיתר מה שלא ידעו במ"כ שם של מ"נ, מ"מ יש לצרף לסניף הדבר החדש שכתבתי לשיטת הר"נ דהיכא דליכא חירום המפסיק ביניהם יש להקל בשם המשתנה מחמת הברת לשונם, א"כ לשיטת הרא"ש ורש"י והתוס' והרמב"ם ולשיטת הר"נ כנ"ל לכולם יש להקל בנ"ד לכ"א מטעם אחר, ובדרבנן הא סמכינן על רוב המסכימים להקל אף שאינם מסכימים מטעם א' כמבואר בח"מ (סי' כ"ה) וכמ"ש במק"א, והך מילתא דפסול שם של מ"כ אינו אלא מדרבנן כמבואר בכל הפוסקים, ובנ"ד הא יש רוב המסכימים להקל, וגם יש לדון ספק ספיקא, ספק שמא הלכה כשיטת רש"י ורא"ש והתוס' וש"פ בפי' והוא דאתחזק, ואת"ל כהסמ"ג, אכתי ספק דלמא הלכתא כמש"כ הר"נ בפסקיו וחידושיו בהא דמפני תקון העולם דהחשש הוא שיבוא הבעל ויערער, וכשר לפ"ז בנ"ד, ובצירוף שיטת הרמב"ם וזהו יסוד גדול לסמוך להיתרא.

מ״בענף ה. ועוד נלע"ד למצוא היתר לכל השיטות, והוא, דהא לשיטת המרדכי והסמ"ג שכתבו בהא דוהוא דאתחזק דהיינו בשני שמות המשונים, דשם שקורין לו ביהודה אינם יודעים כלל בגליל ושם של גליל אינם יודעים ביהודה, אבל במכירים א' משמותיו בשני המקומות כשר אף בכתבו א' מהם, א"כ מבואר במרדכי דאם במ"נ יודעים שבמ"כ קורין לו בשם זה כשר דליכא לעז כיון דיודעים שקורין לו בשם זה במ"כ, ובאמת כן משמע באשר"י ג"כ אף שכתב לפרש והוא דאתחזק בפי' אחר, עכ"ז מוכח מלשונו שכתב על הך משנה דהתקנה היא משום לעז אנשי מקום הנתינה דאינן יודעין שיש לבעלה שם זה במק"א, א"כ מבואר מדבריו דאם יודעין במ"נ שקורין לו כן במ"כ כשר דנפק מחשש לעז, וכן מוכח מלשונו שכתב לקמן בגמ' במומר שגירש אשתו דדוקא היכא שבגליל אין מכירים שם שביהודה יאמרו דלא זהו שגירש כו', והב"י כתב ג"כ בפי' על הרא"ש דהיכא דבמ"נ יודעים שיש לו שם אחר במק"א כשר דליכא למיחש לקלקול כל כך עכ"ל, ואפ"ה אינו קשה לשיטת הרא"ש איך הוכיח הש"ס מהא דתניא דאם יצא למק"א וגירש בא' מהם מגורשת דמיירי בלא ידעו הב"ד שם של מ"נ לפי' הרא"ש, הא אפשר לפרש דמיירי ביודעין במ"נ שם מ"כ דלכן כשר אף לשיטת הרא"ש הנ"ל, משום די"ל מה תלוי זה ביצאו למק"א, יותר ה"ל למנקט בהדיא דאם יודעים כאן שם של מ"כ כשר, ועכשיו לפירושם דפי' דלכן כשר משום דאינם יודעים הב"ד משם מ"נ, א"כ זה תלוי ביצאו למק"א דמחמת דיצאו למק"א אין מכירים אותם כ"כ, ולכן פי' דהא דיצא למק"א מיירי דלא ידעו הב"ד של מ"כ משם של מ"נ, א"כ נתבאר דגם לשיטת הרא"ש כשר היכא שבמ"נ יודעין שם של מ"כ, וכש"כ לשיטת הסמ"ג ומרדכי הנ"ל.

מ״גוראיתי בפני יהושע שכתב על המשנה דהי' משנה שמו ושמה כו', דאף היכא דיודעים במ"נ שם של מ"כ אכתי איכא חשש לעז משום שמא ישתכח הדבר ויהא לעז אח"ז, ע"ש, וכתב כן בשם הרא"ש, אכן אליבא דשיטת הסמ"ג והמרדכי ודאי כשר כה"ג, ואפשר שזוהי כוונת הסדר גיטין וכפי שהגיה הטיב גיטין בלקוטי שמות (ס"ק י"ז) וז"ל דאם אין מוחזק במ"כ שיש לו שם אחר במ"נ אם מוחזק במ"נ שיש לו שם אחר במ"כ א"צ לכתוב אלא שם של מ"כ עכ"ל, ולפמש"כ אתי שפיר דבריהם, משום דבזה כ"ע מודי דכשר, דלשיטת הרא"ש כשר כשלא ידעו במ"כ הב"ד מסדרי הגט משם של מ"נ, ולשיטת הסמ"ג שהחמיר בזה עכ"ז הא לדבריו כשר אם יודעין במ"נ שם שקורין לו במ"כ, א"כ כה"ג כשר לכל השיטות.

מ״דאמנם עיקר דברי הפ"י הנ"ל במש"כ בשם הרא"ש, איני יודע אנה מצא בו כן, דהא משמע להדיא ברא"ש הנ"ל דמודה דאם יודעים במ"נ שקורין לו כן במ"כ כשר, שוב מצאתי בפ"י (שם בגמ') בד"ה אמר רב אשי והוא דאתחזק כו' שכתב דאפשר דגם הרא"ש סובר כן כהמרדכי דאם יודעים במ"נ שם של מ"כ כשר ע"ש, אך מש"כ בלשון אפשר אינו כן, כי ברור דס"ל כן להרא"ש בודאי כמש"כ, אך מש"כ הפ"י להחמיר בזה בשם הר"נ שכתב דחיישינן שמא יהי' נשכח לאח"ז, יפה כתב, כמבואר בר"נ להדיא הן בפסקיו והן בחדושיו, ואפ"ה אין זו סתירה למש"כ הגט פשוט שהובא לעיל דאם מפורסם כאן דהברת לשון מ"כ כך הוא דכשר כשכתבו לשון של מ"כ, ולא חייש לשמא יהי' נשכח אח"ז, משום די"ל דשאני בשם המשתנה ע"פ הברת לשונם דעיקר השם אחד הוא אזי י"ל דלא חיישינן שמא יהי' נשכח אח"ז, דלא שייך לומר דישכחו הברתם דודאי כל איש בקי בלשון עמו והברתה, ודוקא כשהשמות מחולקין לגמרי כגון יוחנן יוסף בזה שייך לומר שמא יהי' נשכח במ"כ שם של מ"נ, ועוד דהא לשיטת הר"נ נתבאר היתר אחר כנ"ל בארוכה.

מ״הוכיון דנתבאר דאם מכירים במ"נ שקורין לו כן במ"נ ע"פ הברת לשונם כנ"ל, א"כ יש לדון ולהמציא קולא בנ"ד דאף אם אינו מפורסם במדינתנו שמדברים כן בוואלין, עכ"ז יש עצה לפרסם זה בהכרזות בכל בכ"נ ובמ"ד במ"נ שבמ"כ נקראת בלשון דוואסיא לפי שקורין כן ע"פ הברת לשונם ש' ימנית כמו ס' ומדגישין בחיריק ומזה נמשך י' כמש"כ הטיב גיטין כמה פעמים ואז ליכא לעז, וליכא למיחש לשמא ישכח אח"ז, משום דהא נתבאר דאף להרא"ש כשר באם שמכירים שקורין לו כן בשם זה במ"כ וס"ל בזה כמש"כ המרדכי בשם בעה"ת והסמ"ג, א"כ לדידהו ליכא למיחש לשמא יהי' נשכח כו' דאל"כ איך כתבו להקל היכא שיודעים במ"נ שקורין לו בשם זה במ"כ, הא אכתי יש לחוש דכיון דאין קורין לו בשם זה במ"נ א"כ שמא ישכחו מה שיודעין שקורין לו בשם זה במ"כ, וע"כ מוכח דלא חיישי לזה, ואין לנו לחוש רק למש"כ הר"נ שמא יהי' נשכח אח"ז וכמש"כ הפ"י דלטעם זה יש לחוש אף היכא דמכירין דקורין לו כן במ"כ, א"נ יש לחוש גם בנ"ד דלאח"ז ישכחו ההכרזה ואז יהי' לעז, אכן כבר נתבאר דלשיטת הר"נ בלא"ה אין לחוש בנ"ד דליכא חירום המפסיק ביניהם, א"כ כה"ג יש להקל לכל השיטות, ומבואר בש"ך ביו"ד (ססי' רמ"ב) דבמידי דרבנן אף שאינן מסכימים מטעם א' יש להקל ובפרט היכא דיש לדון להתיר לכל השיטות כבר כתבתי במק"א בארוכה דכה"ג יש להקל אף דאינן מסכימין מטעם א' אף בדאורייתא.

מ״וונראה להוכיח דהכרזה מהני' כמו בנ"ד, ולא חיישינן למה דאמרו ביבמות (ר"פ האשה בתרא) באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י דחיישינן דלמא איכא אינש דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה, משום דז"א שייך אלא היכא שההכרזה אינה באה רק לסתור מעשה הקודמ', אבל היכא שההכרזה אינה רק לפרש אופן המעשה איך הי' אז לא חיישינן ללעז דלמא איכא אינש דשמע בהא כו', וראי' לזה מהא דסוף גיטין כשיצא קול ואמתלא עמו אף מכאן עד י' ימים לא חיישינן, ואף דכמה פוסקים ס"ל דלא מבטלינן קלא אף כשנתוודע שהקול הוא שקר דחיישינן משום לעז ורינון, ואפ"ה כשיצא קול ואמתלא אף אח"ז לפרש את הקול לא חיישינן ללעז ולומר דלמא איכא אינש דשמע בקידושין ולא שמע באמתלא דמפרש' להקול, וע"כ מוכח דכיון דהקול השני הוא פירוש לקול הראשון לא חיישינן ללעז, וה"ה בנ"ד דההכרזה מפרשת את הקול להודיע שמה שנכתב הוא שם אחד כשם הקריאה במ"נ, לכן לא חיישינן לאיכא דשמע וראה את הגט ולא שמע בקול ההכרזה, וכן מוכח בקידושין (מ"ד ע"ב) גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דצריכה גט ומיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה, וכתב הרא"ש (שם) דבנערה צריכא הכרזה לפרסם דלא הוי קידושין דאורייתא ולא חיישינן לאיכא אינש דשמע הגט ולא שמע ההכרזה, וע"כ מוכח לחלק דכיון דההכרזה באה לפרש את המעשה דהגט הי' מחמת ספק לכן מועלת ולא חיישינן לזה, ועוד יש לחלק דשא"ה ביבמות דיש חשש משום דהחליצה הוי' עכשיו וההכרזה היא אחר זמן, אבל כאן דבעת הגט יכריזו דלא הוי קידושין דאורייתא לא חיישינן לדלמא איכא אינש דשמע בהך ולא שמע בהך, או דלמא יראה איזה איש את הגט בידה ולא שמע ההכרזה, א"כ ה"ה בנ"ד מהני' ההכרזה, וגם יש לחלק דדוקא התם ביבמות דאפשר להמתין עד שתדע שמעוברת צרתה כמבואר במשנה שם, אבל היכא דלא אפשר לתקן באופן אחר או בנ"ד דהוי מקום עיגון מתקנינן בהכרזה ולא חיישינן כנ"ל.

מ״זאך במש"כ דהיכא דההכרזה היא לפרש ענין המעשה לא שייך החשש דמבואר ביבמות ר"פ האשה בתרא כנ"ל, וכן בחילוק הב', יש לפקפק מהא דקידושין (דף פ"א) דפסקינן דביחוד דא"א לא מלקינן ומכריזינן משום דחיישינן שמא שמע במלקות ולא שמע בהכרזה ואף דהמלקות וההכרזה הן בעת א', א"כ נסתר הני שני חילוקים שכתבתי, אך מצאתי במהרי"ט (ח' אה"ע סי' ס"ג וסי' ק"ג) דפסק בנידון דהתם דמהני' הכרזה וכתב ג"כ להחילוקים שכתבתי לעיל, ועיקר חילוקו הוא דדוקא התם ביבמות דאפשר להתברר אבל במקום עיגון לא מעגנינן אתתא בשביל החשש דשמא שמע בזה ולא שמע בהכרזה, ע"ש, א"כ י"ל דלכן בקידושין חששו משום דהא הפ"י כתב שם דאף דבמקום דאין לה בנים לא שייך לומר דאתה מוציא לעז על בני', עכ"ז כיון דהא דמלקין על היחוד הוי מדרבנן לכן משום לא פלוג ובסברא קלה נדחית הך תקנתא דרבנן, ולפ"ז י"ל ג"כ דאף דהך חשש שמא שמע בזה ולא שמע בזה הוא חשש רחוק, ובפרט היכא דהענין וההכרזה המה ביחד דאז ודאי הוא חשש רחוק, מ"מ מצינן לדחות משום חשש הנ"ל לתקנתא דרבנן דמלקות כנ"ל, אבל במקום עיגון לא חיישינן להחמיר משום הך חשש וכמש"כ המהרי"ט, ובפרט בנ"ד דהוי כקול ושוברו עמו להודיע דעיקר השם דוואשא ודוואסיא הוא שם א' בזה ודאי מהני' הכרזה, וכמו בהא דסוף גיטין גבי קול ואמתלא עמו, [וע' במל"מ (פ"ה מה' יבום ה' י"ז) שכתב ג"כ סברא הנ"ל לחלק דדוקא בר"פ האשה דאפשר לה בתקנה לידע אם מעוברת צרתה החמירו משום חשש דלמא איכא אינש דשמע בזה כו' ע"ש, וע' בעירובין (דף ס"ד) דאמרו דמכריזינן אכרזתא לדרדקי כו', ויש להאריך עוד בזה], א"כ לפ"ז נראה דבנ"ד שפיר מהני' ההכרזה בעת קבלת הגט ולפרסם זה והוי כמו אם הי' הדבר מפורסם מכבר דהעלה הג"פ להקל בשם המשתנה ע"פ הברת לשון מדינה, כן נראה לי בכ"ז.

מ״חועוד נראה לי ברור ופשוט דתוכל להחזיק א"ע כל ל' יום מקודם הנתינה בשם דוואסיא וכן מאז ולהבא לכל ימי' תהא נקראת בשם זה, א"כ ודאי לא שייך שמא שמע בהך כו' או שמא ישכח אח"ז ויוציאו לעז, דהא כולן יהיו קורין אותה מכאן ולהבא בשם זה שהחזיקה א"ע ל' יום מקודם קבלת הגט, ובצירוף הכרזה כנ"ל.

מ״טאמנם יש לעיין בזה עדיין, איך מהני' הכרזה והחזקת שמה אחר שנכתב בפסול להכשיר את הגט, דהא נחתם כבר בפסול, אך גם זה אינו קשה דהא מבואר בב"ש (אה"ע סי' קכ"ו ס"ק ל"ב) באם לא האריך הווי"ן דיכולים הב"ד לתקנם מקודם נתינה, ומבואר שם דאף אם נכתבין כיודי"ן אפ"ה כשר, ואף דהריב"ש חולק ע"ז כמובא במל"מ (פ"ד מה' גירושין ה' י"ד), עכ"ז מודה דאם ציוה הבעל לתקנם שפיר דמודי כ"ע דכשר הגט, ולא אמרינן דהא נחתם בפסול, וע"כ הטעם כמבואר בט"ז (שם) בשם הפרישה דכיון דקיי"ל ע"מ כרתי לכן כשר כשמתקנין מקודם הנתינה וכמש"כ הגט פשוט (שם), ואף דלכמה פוסקים פסול התם אף אם אין הבעל מערער, אפ"ה כיון דעיקר החשש לא הוי אלא מחשש לעז בעלמא לכן כשמתקנין מקודם הנתינה כשר, ואף דיש לחוש התם דיבא הבעל ויאמר דלכך נתכוונתי דמי יכחישנו והוי נכתב בפסול אפ"ה כשר, וכש"כ בנ"ד דא"צ לתקן הכתיבה כלל, וכשיבא הבעל ויערער יכחישו אותו הכל ודאי דמועיל לתקן מקודם נתינה, ולא תקשה התם (בסי' קכ"ו) אמאי מועיל תיקון התם הא הוי מזוייף מתוכו, משום די"ל דהא (בסי' ק"ל סעי' א') ס"ל להרבה פוסקים דשטר שאפשר לזייף כשר כשנמסר בעדי מסירה ולא מקרי מזוייף מתוכו, משום דשאני מזוייף מתוכו דהוי מיד שם פסול עליו, ובאפשר לזייף לא הוי שם פסול עדיין, לכן אף דיכול לבא לידי זיוף מ"מ מועילי' ע"מ כמש"כ שם בביאור הגר"א זצ"ל, והחולקים שם ופסלי אף בע"מ היינו משום דאכתי יוכל לבא לידי זיוף דיכול לזייף השטר, אבל בתיקון הווי"ן דעיקר החשש לא הוי אלא מחשש לעז בעלמא לא מקרי מזוייף מתוכו כשתקנן מקודם הנתינה, א"כ כש"כ בנ"ד דמהני' הכרזה מקודם נתינה, ולא חיישינן למה שנחתם בפסול, משום דכיון דעבר חשש הלעז, א"כ אין כאן שום פסול מעולם כלל, ולכן שפיר תועיל החזקת שמה לשם דוואסיא ובצירוף הכרזה כנ"ל.

נ׳ענף ו. ועוד נראה לע"ד דאף לשיטת הר"נ שכתב דחיישינן שמא ישכח הדבר אח"ז, עכ"ז יש להקל האידנא משום דלא שייך זה בזה"ז, ולכן יש להכשיר אף בכתב רק שם של מ"כ לחוד, דהא להר"נ עיקר החשש הוא משום דתהא סומכת על הגט שיהי' לראי' בידה ותנשא על סמך הנ"ל ותוכל לבא לידי קלקול ע"י הבעל אחרי השכחה, א"כ ז"א שייך רק בזמן הש"ס שהיתה סומכת על הגט שיהא לראי' בידה כמבואר בב"מ (דף י"ח) וכתובות (דף פ"ח), אבל לדידן דמבואר בסדר הגט דנהגו לקרעו שתי וערב וטעמו מבואר בתה"ד (סי' מ') כדי שלא תוכל האשה לגבות כתובתה בהגט, וברדב"ז (ח"ג תשובה ת"מ) כתב דלכן נהגו כן כדי שלא יהא יכול להוציא לעז באותן דקדוקין המבוארי' באה"ע (סי' קכ"ו) ומפני כך יתייאש הבעל לערער עכ"ל, וכן מבואר בב"ש (סי' ק"ל ס"ק א') דהקשה בשם התה"ד דהאידנא דנהגו לקרוע את הגט דאינו עומד לראי' כלל למה צריכים העדים לחתום, ותי' דזהו כדי לצאת לכתחלה אף אליבא דר"מ, א"כ לפ"ז האידנא דאין הגט עומד לראי' כלל דהא קורעין אותו וגונזין וכמש"כ התה"ד (בסי' רל"ב), א"כ ליכא כלל האידנא חשש לעז שכתב הר"נ דחשו שמא יבא הבעל לערער אחר זמן דיהא נשכח הדבר, ואינה סומכת עתה רק על עדים או על כתב פטור מב"ד של מ"נ, והא הב"ד יבררו כל זה בכתב הניתן לה ויכתבו דשם דוואסיא קורין במ"כ לכל דוואשא, א"כ ליכא כלל חשש תקלה מהגט, ומה דיש לחוש ללעז אנשי מקום הנתינה בעת מסירת הגט לידה, הא לזה תועיל וודאי ההכרזה והפרסום ונפק גם מחשש לעז מקום נתינה א"כ יש כאן עוד היתר גמור לכל השיטות, ואף לשיטת הר"נ כנ"ל.

נ״אאמנם עוד יש לפקפק בזה, דהא קיי"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם, וכיון דפסלו חז"ל בכתב רק שם מ"כ, א"כ אף האידנא שבטל הטעם, משום שגונזין הגט, מ"מ יש להחמיר משום דבר שבמנין, אבל באמת גם ז"א קשה דהא ידוע מש"כ התוס' בע"ז (דף ל"ה) בד"ה חדא קתני קיבת שחיטת כו' גבי מים מגולין דכיון דבזמן הש"ס אינו נאסר רק היכא דמצויי' נחשים לכן האידנא מותר, ולא שייך בזה דבר שבמנין, משום דגם עיקר התקנה לא נתקנה אלא היכא דהיו נחשים מצויי', וכן בהא דגיטין (פ' ע"ב) בתוס' ד"ה זו דברי ר"מ כו' שכתבו דהאידנא אין כותבין לשנות כו' ולא שייך בזה דבר שבמנין משום דבזמן הש"ס ג"כ היכא דהמלכו' אינה מקפדת כגון הא דכתבו לסנטר דמבואר שם דכשר, וכן יש לדון בהא דשבת (דף ס"ד) בתוס' ד"ה ר' ענני כו' שכתבו דנשי דידן אין מראות תכשיטיהן מותרות לצאת בהן, ולא תקשה דהא הוי דבר שבמנין, די"ל דכיון דבזמן הש"ס לא הי' אסור רק חפצים חשובים דרגילין להראותן א"כ דומה להא דמים מגולין הנ"ל, ובר"ה (דף ל"ב) בתוס' ד"ה בשעת גזירת כו' כתבו דאע"ג דבטל גזירת כו' ולא כתבו משום דבר שבמנין י"ל ג"כ כנ"ל דהא לא תקנו זה מתחלה אלא במקום דהיתה הגזירה ולא בכל דוכתי, גם י"ל דכתבו לתרץ להנך אמוראי בריש ביצה דס"ל דבדרבנן א"צ מנין אחר, וזוהי כוונת התוס' בביצה (דף ו') ד"ה והאידנא דאיכא כו' שכתבו דהאידנא דליכא חברי מותר כיון דעבר החשש וכמו במים מגולין כו' משום דהא היכא שלא היו חברי לא תקנו זה מתחלה, א"כ דומה למים מגולין כנ"ל, [והתוס' דביצה (דף ל') בד"ה תנן אין מטפחין כו' דכתבו דלדידן שרי, ולא שייך בזה דבר שבמנין, מבואר אצלי במק"א ואכמ"ל בכ"ז], א"כ בנ"ד ג"כ יש לדון כן למאי דכתב הג"פ (סי' קכ"ה ס"ק פ"ב) דבדבר המפורסם במ"נ שקורין בשם זה במ"כ דכשר, א"כ י"ל בנ"ד דלא שייך לאסור מחמת דבר שבמנין דהא חזינן דבזמן הש"ס ג"כ היה כשר היכא דליכא לעז, א"כ ה"ה בזה"ז דלא שייך לעז כנ"ל דומה ממש להא דגילוי דלא אמרו בזה לאסור משום דבר שבמנין כנ"ל.

נ״בולכאורה יש להקשות בתוס' פסחים (דף נ') שכתבו דאף בזה"ז דליכא הקרבה אסור לעשות מלאכה בע"פ דכיון שנאסר אז אסור לעולם, הא בזמן המקדש ג"כ לא הי' אסור רק למי שהי' מביא קרבן פסח, אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה הא הי' מותר לעשות מלאכה, א"כ דומה להך דמים מגולין הנ"ל, ודוחק לומר דזהו לא שכיח דהא החיוב על כולם להביא ק"פ, ויותר נראה דעיקר האיסור התם הוי משום גזירה מהרה יבנה בהמ"ק כדאמרו בריש ביצה (דף ה') וכן כתבו התוס' בגיטין דף (י"ח) בד"ה הנהו קלא אית להו כו' ע"ש, וע' בעירובין (מ"ג ע"ב) תוס' ד"ה ואסור לשתות יין כו' וכריתות (דף ט') ובמנחו' (דף ה') בתוס' ד"ה האיר המזרח כו' ואכמ"ל.

נ״גועוד יש לדון בהך כללא דדבר שבמנין, ע"פ מש"כ בברית אברהם (ח' אה"ע סי' מ"א) כלל מחודש, דדוקא בדבר הרשות צריך מנין אחר להתירו, אבל בדבר מצוה מותר אף בלא מנין אחר היכא דבטל הטעם, ולכן העלה דנאמנת יבמה להעיד שמת אם הוא מקום עיגון דהא אשה מצווה על לשבת יצרה, והוכיח כן מהא דריבית דיו"ד (סי' קנ"ט) דמותר להלוות ברבית ולא אמרינן דהוי דבר שבמנין ע"ש, ולדעתי יש לדחות ראי' זו, דהא מבואר התם דת"ח מותרין להלוות משום דלא שייך בהו לומר שמא ילמוד כו', אלמא דבזמן הש"ס ג"כ אינו אסור רק היכי דשייך שמא ילמוד א"כ האידנא דלא שייך טעם זה כמש"כ הט"ז התם א"כ דומה לגילוי כנ"ל, ומה שיש להוכיח להיפך מהא דריש ביצה משובו לאהליכם דהתם היתה מצות פו"ר ואפ"ה צריך מנין אחר להתירו, כבר עמד ע"ז הברית אברהם שם ודחה זה.

נ״דואף דראית הברית אברהם נדחתה, מ"מ יש להוכיח כדבריו ממה שהקשו התוס' בגיטין (י"ח ע"א) בד"ה הנהו קלא אית להו כו' שהקשו דבזה"ז למה כותבין זמן בגיטין הא האידנא לא שייך שמא יחפה כו' ותי' ג' תירוצים, וגם הרא"ש תמה שם בזה, ויש להקשות על עיקר קושייתם, למה לא כתבו בפשיטות דלכן פסול גט שאין בו זמן משום דהוי דבר שבמנין וכמו שפסק הרא"ש בריש ביצה דדבר שבמנין אף שבטל הטעם אפ"ה צריך מנין אחר, ואין לומר דקושייתם היא דא"כ למה לרב יוסף להוכיח בריש ביצה דדבר שבמנין בדרבנן צריך מנין אחר אחר מכרם רבעי, הא ה"ל להוכיח זה מגט שאין בו זמן דפסול האידנא, דז"א משום די"ל דרב יוסף רוצה להוכיח כן אף למאן דס"ל זמן משום פירי, ולכן נלע"ד להוכיח מהא דס"ל כסברת הברית אברהם הנ"ל דבמקום עיגון לא מעגנינן לה היכא שבטל הטעם, א"כ שפיר הקשו איך פסלו גט שאין בו זמן במקום עיגון דהא מצווה על לשבת יצרה, ומוכח כסברת הב"א הנ"ל, ואין לומר דקושייתם היא למה לא נמנו לבטל התקנה דפסלו גט שאין בו זמן, דא"כ תקשה בכל דבר שבמנין היכא דבטל הטעם למה לא נמנו לבטלו וע"כ מוכח כנ"ל.

נ״הולפ"ז ברור דסברת הר"נ דחייש שמא ישכח אח"ז ויקלקלה לא שייך בזה"ז, דגונזין הגט ואינו עומד לראי' כלל ולא יוכל לבא לידי קלקול, ובמקום עיגון לא שייך לחששא דדבר שבמנין ככ"ל , ולהרא"ש וש"פ דחשו ללעז מ"נ הא לזה מועיל מה שיכריזו לפרסם מקודם הנתינה, א"כ כשר לכל השיטות, וברדב"ז (ח' ה' בתשובה ש"א וד"ש) כתב דאף לדידן דקורעין את הגט עכ"ז עומד לראי' דהא לא קרעינן אותו שתי וערב שהוא קרע ב"ד עכ"ל, אך מתה"ד שהובא בב"ש (ריש סי' ק"ל) מוכח דבזה"ז אינו עומד לראי' כלל משום דמבואר בסדר הגט לב"י (סעי' פ"ו) דקורעין הגט בקריעת שתי וערב שהוא קרע ב"ד ולא נמצא שום חולק ע"ז שם, א"כ אינו עומד לראי' כלל.

נ״וובפרט בנ"ד דנשתקע הבעל כמה שנים שם שהוא מדבר ג"כ כלשונם, ונ"ל דאם אין הבעל קורא לה רק בשם של מ"כ יש לדון ולהכשיר אף אם נכתב רק בשם של מ"כ לבד, דהא הגט הוא לשון הבעל כמש"כ הרא"ש ובאה"ע (סי' קכ"ו) וכה"ג כתב הגט פשוט (סי' קכ"ט בסופו) דאם הבעל הוא אשכנזי והיא ספרדית דלכתחלה כותבין כלשון הבעל דהא כתיב וכתב, דעליו רמיא ע"ש, א"כ יש לדון דהיכא דהבעל אינו מדבר רק בהברת לשון של מקום הכתיבה דאף לכתחלה אינו יכול לכתוב לשון של מ"נ, דאיך יכול לכתוב לשון של מ"נ ואת אנתתי דוואשא דהא מחזי כשיקרא אם יכתוב כן דהא ידוע לכל שאין הבעל קורא לה בשם זה, ובזה יש ליישב קושית הגט פשוט (סי' קכ"ט ס"ק ו') על לשון הרמב"ם והמחבר שכתבו דצריך לכתוב איש פ' וכל שם שיש לו גירש אשה פ' וכל שם שיש לה, הא הגט הוא לשון הבעל כו' עכ"ל הג"פ, ולפמש"כ י"ל משום דהא דצריך לכתוב כל שם שיש לו דמשמע דאף בשם המשתנה מחמת הברת הלשון ג"כ צריך לכתוב כל שם [דזה נכלל ג"כ בכל שם], א"כ זהו דוקא היכי דהגט נכתב בלשון עדים והעדים מדברים זה לכל העולם, לכן יש להם לכתוב כפי לשונות של כאו"א איך קורין לה' בכל העולם אבל אם נכתב בלשון הבעל שמדבר אלי' בלשון נוכח, והיא יודעת ומכרת שהברת לשונו לדבר כך א"צ לכתוב רק כפי לשונו משא"כ בעדים דאין ידוע לכל כ"כ, איך מדברים העדים בלשונם, ויש להאריך בזה הרבה, לכן יש לצרף גם זה לסניף להקל בנ"ד.

נ״זוגם י"ל דנ"ד מקרי מפורסם במ"נ שהברת לשונם בוואלין לדבר ש' ימנית כמו ס' וגם מדגישין סוף התיבה בחיריק מושך י' אחריו וכמש"כ הטיב גיטין בכ"מ, ובשם פעסיא דתלוי בהברת המדינה, וכמו שמצאתי (בסוף חלק ג' להרמב"ם בהשמטה מחלק ב' מה' גירושין) שכתבו בשם מהרי"ש שפירא בשם פעסיא דבמדינותיהם הברתם ביו"ד וכן כתב שם בשארי שמות כה"ג שמדגישין היו"ד במבטא, והיכא שמפורסם כבר כתב הג"פ להקל בלא שום פקפוק כלל.

נ״חולכן יש להקל באם שיכריזו ל' יום ששמה מהיום ולהבא הוא דוואסיא ותתחזק כל שלשים יום בשם זה מקודם הנתינה, ואף דבשינוי שם גמור בין מ"כ למ"נ אין לסמוך על הכרזה והחזקת השם כנ"ל, עכ"ז בנ"ד שכתבתי לעיל היתר ברור לשיטת הר"נ משום דליכא חירום המפסיק ביניהם, ולהרא"ש ורש"י וש"פ יש היתר ברור משום דלא ידעו במ"כ שם של מ"נ, ולשיטת המרדכי והסמ"ג והבעה"ת יש להקל אם יתפרסם ששם זה הנקרא כאן דוואשא נקרא בוואלין דוואסיא ע"פ הברת לשונם ועיקר השם הוא אחד, ולהר"נ דחייש שמא ישכח אח"ז הא נתבאר היתר לשיטתו, כנ"ל בארוכה, ועוד דהא גונזין הגט כנ"ל, בפרט דנשתקע הבעל כמה שנים שם, לכן דעתי מסכמת להקל ע"פ הכרזה והחזקת שמה כנ"ל, ובצירוף דעת מעכת"ה, ובצירוף עוד גדול א' מגדולי זמננו, אז אני נמנה עמכם להתירה מכבלי העיגון. כ"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק ברעזי.

נ״ט[בשולי קונטרס התשובה הנ"ל].

ס׳והרב הגאון המנוח מוה' אפרים זלמן זצ"ל האב"ד דק"ק ריזנאי הסכים להיתרא דנא, וגם הרב הנ"ל אמר שיתחיל לכתוב קונטרס בזה אך מרוב חולשתו נתמשך הענין, וכתב אלי במכתבו שכל דברי באמת ולאמיתה של תורה נאמרו, ומקום הניחו לי מן השמים בכל זה, וגם הודיע לי שהראה את קונטרסי הנ"ל לכמה רבנים גדולי' ושבחוהו מאוד, ויען ששמע שכבר הית' עובדא כזו בהיות הרב הגאון המפורסם הצדיק מוה' יצחק אייזיק [זצ"ל] בעל המחבר ספק בית יצחק אב"ד בק"ק ריזנאי והכשיר ע"פ הכרזה כנ"ל לכן יעצני שמן הראוי לשאול פי צדיק הגאון הנ"ל, וכן עשיתי ושלחתי את קונטרסי הלז ליד הגאון הנ"ל לק"ק טיקטין והשיב לי תשובה בארוכה בפלפול עמוק בש"ס ופוסקים שהוא מסכים להכשיר גט זה ע"פ הכרזה כנ"ל, והסכים לכל דברי וכתב שהמה נכונים וברורים מאוד ובכמה ענינים פלפל בקונטרסי כאשר יבוארו בסימן הבא בעז"ה, והעיקר מה שנצרך לעניננו הודיע לי במכתב י"ק שכבר קרה מעשה כזה בהיותו בק"ק ריזנאי שבא שם גט א' ממרחקים באשה שהיתה נקראת בפ"כ רישא ביו"ד ונכתב רושא בוא"ו ויצא הענין להיתר ע"י הכרזה ע"פ הסכם הגאונים הג' הצדיקים המפורסמים כו' כקש"ת מוה' ארי' ליב זצ"ל האב"ד דק"ק בריסק ומוה' אבלי זצ"ל האב"ד דק"ק ווילנא ומוה' בנימן זצ"ל ראב"ד דק"ק הוראדנא, כ"ז הודיע לי הגאון הנ"ל, וטעמם לא הודיע לי, ות"ל שכוונתי להלכה לדעת הרבנים הגאונים הג' הצדיקים זצ"ל הנ"ל, ולכן יש לנו לסמוך על אילני רברבי הנ"ל בעז"ה, וא"כ יצא הענין דנ"ד להיתירא ע"פ הסכם כל גאונאי קשישאי הנ"ל.