באר יצחק, אבן העזר ט׳Be'er Yitzchak, Even HaEzer 9

א׳בענין הקודם ובענין חצי דבר מה שהשבתי להגאון הצדיק המפורסם המנוח מוה' יצחק אייזיק [זצ"ל] האב"ד דק"ק טיקטין, על דברי תשובתו הרמה [אשר בה הסכים ג"כ להכשיר גט זה ע"י הכרזה בין כתיבה לנתינה, ע"פ רוב חריפותו ובקיאותו בש"ס ופוסקים], ובדרך כלל ישרו בעיני דבריו הנחמדים, ובכמה ענינים מן קונטרסי הקשה כמה קושיות כאשר אביאם אחת לאחת, ונאמנים פצעי אוהב, וראיתי ליישב כל דברי בעז"ה, ונבונים יחזו וישפוטו, וזה החלי, בעזר ה' צורי וגואלי.

ב׳[א] פתח דבריו יאיר להקשות בפי' רש"י (גיטין ל"ד ע"ב) ד"ה מפני תקון העולם כו' שלא יוציאו לעז על בני' מן השני כו', ושם ( פ"ו ע"א) ברש"י ד"ה מפני תקון העולם כתב דשמא ימותו עדי מסירה ויערער הבעל כו', אמאי לא פי' רש"י גם כאן שהחשש הוי משום ערעור הבעל עכ"ל, הנה לפמש"כ כבר ניחא, דהוכרח רש"י לפרש דהחשש הוא מלעז ולא משום ערעור הבעל, דאם משום ערעור הבעל א"כ קשה אמאי פסלו בכתב שם מ"כ לבדו ושולח הגט מיהודא לגליל הא לעיל בריש גיטין אמרינן דממדינה למדינה בא"י א"צ לומר בפ"נ משום דבתי דינים שכיחי ולא יערער הבעל שמתיירא שמא יכחישו אותו בקל, א"כ ה"ה כאן ג"כ לא שייך למפסל משום ערעורו דהא שיירות מצויות מחמת עולי רגלים ובתי דינים, לכן הוצרך רש"י לפרש דמפסל משום לעז אנשי מ"נ, אבל גבי עדים חותמין שייך שפיר שיערער הבעל כשימותו עדי המסירה, וכבר כתבתי לחלק אליבי' דשיטת הר"נ שכ' לחוש לערעור הבעל, אבל רש"י לא ס"ל לחלק ביניהם.

ג׳[ב] ומה שדקדק כת"ה אמאי כתב רש"י דהלעז הוי על הבנים ולא פי' משום לעז האשה שתנשא שלא כדין, ג"כ אינו קשה, דהא מצינו בהרבה מקומות בש"ס דלא חשו רק ללעז הבנים, לפי שזהו חשש פסול ומעוות לא יוכל לתקון, אבל האשה יש לה תקנה להתגרש כמו דאי' בקידושין (דף פ"א) דאין מלקין על היחוד דא"א שלא יהא לעז על בני', אלמא דלא חששו רק ללעז בני', וכן אי' בגיטין (דף ל"ג) דאמרו מאי מפני תקון העולם מפני תקנת ממזרים, ומש"כ מעכ"ת לחלק דלכן לא חשו משום לעז האשה עצמה משום שיכולה לברר שהלעז הוא שקר, ז"א דהא לא שייכא סברתו בהא דמבטל שלא בפני השליח דהוי פסול אמיתי על האשה שניסת שלא כדין, וע"כ מוכח דכיון שיש לה תקנה להתגרש לא חששו חז"ל משום פסול האשה, ופשוט.

ד׳[ג] ומש"כ כת"ה להקשות במה שכתבתי לתרץ שיטת הרמב"ם ע"פ פירושו למשניות דכלל הך תקון העולם עם מפני תקון העולם דלא יבטל שלא בפני השליח והחשש הוא שלא יקלקל לאשתו, דהא קיי"ל דלא חשדינן את הבעל שיקלקל לאשתו במזיד כמש"כ התוס' והרא"ש בריש פ"ק דגיטין, גם זה אינו קשה, דהא מצינו בב"ב (קס"ז ע"ב) דאמרו שם דבעי להכיר שם האשה בגט, ופי' הרשב"ם דזהו משום חשש דלמא מכוין להתירה לינשא שלא כדין, ופי' המהרש"א שם דהוא משום חשש שיקלקל לאשתו, [וע' בגט פשוט (סי' ק"כ ס"ק י"א) שהאריך בפי' הרשב"ם והמהרש"א הנ"ל], וגם מצינו להרמב"ם גופא שכתב לחד טעמא דלכן בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן, משום דחיישינן שמא בגט פסול גירש [והובא באה"ע (סי' קנ"ב בב"ש ס"ק ג')], אלמא דהרמב"ם ס"ל דחיישינן שהבעל יקלקל לאשתו, וראיות התוס' בגיטין (כ"ז ע"ב) בד"ה מעולם לא חתמנו כו' שכתבו ג"כ הך סברא דלא חשדינן לבעל שיקלקלה והוכיחו מהא דבעל שאמר גרשתי נאמן ע"ש, ולהרמב"ם דס"ל בבעל שאמר גרשתי דחיישינן שמא בגט פסול גירש א"כ להרמב"ם נסתר עיקר ראית התוס' הנ"ל וחייש גם לקלקול אשתו במזיד, לכן שפיר כתבתי לשיטתו לחוש שיקלקל לאשתו.

ה׳גם מה שהקשה כ"ת דאיך יקלקלה דהא היא יודעת שאינו נקרא בשם הנכתב בגט, ג"כ אינו קשה, דהא חזינן בהא דב"ב לפי' רשב"ם וכפי' המהרש"א דיקלקלה ויכתוב שם אחר לא כשם האמיתי ותנשא, ועוד י"ל דיש לחוש שמא ישנה שמו במכוין כדי לקלקלה דיחזיק שמו בשם אחר יום או יומים והיא לא תדע דבעי דוקא שלשים יום כדקיי"ל בב"ב (שם), ובירושלמי גיטין (פ"ד ה"ב) אי' במגרש בע"כ חיישינן שיקלקלה וישנה שמו ע"ש ואכמ"ל.

ו׳[ד] גם מה שהקשה למה תקן ר"ג לכתוב כל שם שיש לו, הא כה"ג שכתב שם אחר שאינו שמו לא מהני' כתיבת כל שום, אינו קשה, דהא כתבתי בארוכה [בסי' הקודם] לבאר דעיקר התקנה של ר"ג היתה לכתוב שמם האמיתי דיזהרו סופר ועדים בזה, ואגב תקן לכתוב כל שם שיש לו וכמו שכתבו אית דמפרשים [הובאו בר"נ] דתקנת ר"ג היתה על שני אופנים להיכא דאיתחזק ולהיכא דלא אתחזק, וכמש"כ כבר בארוכה.

ז׳וזולת מה שכתבתי כבר, י"ל עוד דהרמב"ם פי' המשנה ג"כ כשיטת כל הפוסקים דס"ל דהחשש הי' דלא הי' כותב רק שם מ"כ או שם מ"נ לבדו, ומיירי במי שיש לו שני שמות מחולקים בין מ"כ למ"נ, רק דהרמב"ם ס"ל דהחשש הי' משום דיוכל לבר לקלקול מה"ת אם לא כתבו רק שם מ"כ או מ"נ, משום דלא הוי מוכח מתוכו, וכמש"כ [בסימן הקודם] לבאר דעיקר הפסול להרמ"בם הי' משום דאינו מוכח מתוכו, ושפיר כלל הרמב"ם בפי' המשניות הך מפני תקון העולם עם תקון העולם דבטול שלא בפני השליח דהוי מה"ת, והיא לא תדע שהגט בטל משום דבעינן מוכח מתוכו, ולכן התקין לכתוב כל שם שיש לו היינו שם מ"כ ומ"נ כדי שלא יוכל לבא לקלקול, ולפ"ז אין מקום לקושית כ"ת הנ"ל כלל, א"כ בין למש"כ כבר או כעת אתי שפיר מש"כ בישוב דברי הרמב"ם בעז"ה.

ח׳[ה] ומה שהקשיתי לר"מ דבעי מוכח מתוכו אמאי כשר מה"ת בכתב שם מ"כ או מ"נ, כתב כ"ת לתרץ דהא מבואר ברש"י ד"ה מגורשת דביהודא יודעים שיש לו שם אחר כו', א"כ י"ל דבמ"נ יודעים שם של מ"כ ע"כ הוי שפיר מוכח מתוכו עכ"ל, דבריו תמוהים בזה דהא מבואר ברא"ש ובב"י וכן היא שיטת הבעה"ת והמרדכי והסמ"ג להדיא דאם מכירים במ"נ שקורין לו כן במ"כ כשר וליכא חשש לעז כלל, וכמש"כ הפ"י בסוגיא זו בגמ' ד"ה אמר רב אשי כו' בסופו, ומש"כ הפ"י דאפשר דגם הרא"ש סובר כן כבר תמהתי עליו בסי' הקודם.

ט׳[ו] ועל מש"כ דר"ג ס"ל כר"מ דע"ח כרתי, הקשה כ"ת דהא מבואר ברש"י על משנה דעדים חותמין הגט דכל אלו מן תקנת ר"ג הזקן עכ"ל, אינו קשה כלל, דהא מבואר בתוס' (ל"ו ע"א) ד"ה והעדים חותמים כו' שכתבו דר"ת מחק מספרו וי"ו מוהעדים, משום דס"ל דזהו לא מתקנת ר"ג הוי, א"כ כתבו התוס' להדיא כמו שכתבתי דהא דעדים חותמין לא הי' מתקנת ר"ג, ע"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כר"ת בזה, וזולת זה הא כתבתי (שם) עוד די"ל דר"ג מיירי בליכא ע"מ רק ע"ח דמהני אף לר"א וכשיטת הרמב"ם, ואז לכ"ע בעינן מוכח מתוכו, כמש"כ הגט פשוט (בסי' קכ"ד ס"ק ה) והב"ש (שם ס"ק ג'), ע"כ לר"ג הזקן דס"ל בסוף יבמות דלא מהני קרוב ואשה במיתת בעלה לכן מיפסל מה"ת בכתב שם מ"כ או מ"נ לבד, אבל לדידן דפסקינן דאף קרוב ופסול מהימני בגילוי מילתא לכן כשר הגט בזה"ז אף בכתבו שם מ"כ או מ"נ, וכמש"כ כבר בארוכה.

י׳[ז] ועל מה שכתבתי דהא דבעי מוכח מתוכו הוי משום חצי דבר, הקשה כ"ת לפ"ז אף אם הוי מוכח מתוכו עכ"ז הוי עדיין חצי דבר, דהא ע"ח אינן רואין את המסירה לידה וכ"ז שלא הגיע ליד האשה לא הוי שום ממש מחתימתם, א"כ הוי לעולם חצי דבר עכ"ל, אין זה קשה כלל, דהא עיקר מילתא דחצי דבר לשיטת רשב"ם הוי אם היו יכולים לראות יותר, והיכא דלא היו יכולים לראות יותר לא מקרי חצי דבר, א"כ הא ע"ח אינם יכולים לראות בעת החתימה את המסירה דהא החתימה והמסירה אינם בבת אחת, ובלא"ה תקשה כן על מש"כ התוס' בגיטין (ס"ג ע"ב) בד"ה אפילו הן כו' דכיון דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דשליש נאמן כו' עכ"ל, הא הוי עדיין חצי דבר דבעינן לעדי מסירה, אך באמת יתבאר לקמן דזה אינו קשה כלל, א"כ ממילא גם קושית כ"ת תתורץ ע"פ מה שיבואר לקמן גם זולת הנ"ל.

י״א[ח] ומה שהקשה כ"ת דלפמש"כ יפסלו כל הגיטין הבאין ממדה"י שלא נודע לנו שמם ושם אביהם בלא עדים המעידין עליהם, ומה שכתבתי דלכן כשר משום דהא לא היו יכולים לראות יותר אינו מספיק לתרץ זה לשיטת התוס' בב"ב (ד' נ"ו) בשם רשב"א דס"ל דעיקר הך מילתא דחצי דבר תלוי אם הוי' תועלת מעדותן ע"ש, א"כ תקשה לדידהו בכל הגיטין הבאים ממדה"י דיופסלו משום דלא הוי מוכח מתוכו והוי חצי דבר עכ"ל, גם זה אינו קשה כלל, דהא ידוע דהא דבעינן מוכח מתוכו הוא רק שיטת התוס' בגיטין (דף כ"ב וכ"ד) וב"מ (דף י"ח), אבל שיטת הר"נ והריטב"א וש"פ דאף לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו, כמבואר דברי הפוסקים הנ"ל בגיטין (דף כ"ד), א"כ י"ל דשיטת הסוברים דבעי מוכח מתוכו היא שיטת התוס', והנה שיטת התוס' בשם ר"י בב"ק (ע' ע"ב) בד"ה למעוטי כו' להכריע בפי' חצי דבר כשיטת הרשב"ם, דתלוי אם היו יכולים לראות יותר ולא ראו ע"ש, לכן שפיר כתבתי, דהא סתם תוס' הוא הר"י א"כ י"ל דהא דכתבו התוס' בגיטין דבעי מוכח מתוכו לר"מ זהו משום חצי דבר, כמש"כ כבר בארוכה, דאל"כ קשה אטו הלמ"מ הוא דבעי מוכח מתוכו כנ"ל, וכל הגיטין הבאין ממדה"י וכן הא דגיטין (ד' פ"ו) בשנים ששלחו גט כו' אף דהוי חצי דבר, י"ל דס"ל לשיטת רשב"א דהובא' בב"ב (דף נ"ו) הנ"ל כשיטת הסוברים דלא בעי מוכח מתוכו אף לר"מ, והטעם משום דס"ל דזה לא הוי חצי דבר כמו שכתבתי כבר וכאשר יבואר להלן בארוכה אבל להסוברים דבעי מוכח מתוכו שפיר י"ל כמש"כ דזהו משום חצי דבר, וכשיטת הרשב"ם הנ"ל.

י״ב[ט] ומש"כ כ"ת וז"ל דגוף הענין שחידש כת"ה לומר דמוכח מתוכו הוי משום חצי דבר, הוא נכון מאוד, אך במש"כ לתרץ קושית התוס' בגיטין (כ"ד ע"ב) שהקשו למ"ד דחיישינן לשני שוירי א"כ לר"מ דבעי מוכח מתוכו יופסלו כל הגיטין, ותי' כת"ה דיכולים לשלש שמותם, בזה לא תיקן כת"ה כלל, דהא קושית התוס' הוי' על סתם גיטין שאין משלשין שמותם עכ"ל מעכת"ה אות באות, תמיהני על כת"ה בזה, שלא עיין היטב במה שכתבתי ולכן תמה, ובאמת לא כתבתי לתרץ קושית התוס' הנ"ל, אך כתבתי בקצרה ליישב מה שיש להקשות על מש"כ מקושית התוס' הנ"ל שהקשו דיפסלו כל הגיטין הבאין ממדה"י למ"ד חיישינן לשני שוירי, ולפמש"כ דפסול מוכח מתוכו הוי משום חצי דבר, ולכן היכא דלא היו יכולים לראות יותר ולתקן שיצא מפיהם ענין שלם כשר אף דלא הוי מוכח מתוכו, כמו שהוכחתי מכל הגיטין הבאים ממדה"י ומהא דגיטין (דף פ"ו) בשנים ששלחו גט כנ"ל, א"כ לפ"ז אין מקום לקושית התוס' שהקשו דיפסלו כל הגיטין למאן דחייש לשני שוירי, דהא מה היו יכולין לתקן שם שיצא מהם ענין שלם, וע"ז כתבתי לתרץ דאין סתירה כלל בעז"ה לדברי מקושית התוס' הנ"ל, משום דהא היו יכולים לתקן ולשלש שמותם דאז היה יוצא מהם ענין שלם, ושפיר כתבתי בעז"ה.

י״ג[י] ובעיקר הכלל שכתבתי שם דהיכא דא"צ ב"ד לקבלת עדות [היינו היכא דאשה ופסול נאמנין] אז לא מקרי חצי דבר, והוכחתי כן מהתוס' גיטין (דף ס"ג) שכתבו דלכן לא הוי התם חצי דבר משום דשליש נאמן, ועדי אמירה ל"צ לעדי קבלה ואף דבעינן להגדת השליש, בע"כ מוכח דכיון דשליש מהימן אף חוץ לב"ד כדמוכח מהא דגיטין (ס"ד ע"א) דמקשה הש"ס ל"ל קיבל, ופי' התוס' שם בד"ה תינח בפנינו אמרה כו' דל"ל קיבל לא הי' צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם עכ"ל התוס', א"כ מוכח להדיא דשליש מהימן אף חוץ לב"ד, ולכן אף דצריך להגדת השליש אפ"ה לא מקרי חצי דבר, לכאורה יש מקום לסתור הכלל הנ"ל ממש"כ התוס' בב"ק (דף ע') ד"ה למעוטי כו' בשם ר"י שכתב להוכיח מהא דגיטין דשנים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע דלא חשיב כה"ג חצי דבר משום שלא היו יכולים לראות יותר, דאל"כ הא אף למ"ד שליש נאמן מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו הוי חצי דבר כו' עכ"ל התוס', אלמא דגם היכא דמהני' הגדתו אף חוץ לב"ד כמו בשליש אפ"ה כתבו דזה הוי חצי דבר, א"כ לכאורה מזה סתירה להכלל המחודש שכתבתי.

י״ד[יא] אכן באמת אין כאן שום סתירה כלל, משום דהא הך משנה דגיטין דשנים אומרים בפנינו קיבל וקרע מיירי בגט שאין עדים חתומים עליו, וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ד) בד"ה ור' אלעזר היא כו' ע"ש, ולפ"ז שפיר כתבו התוס' בב"ק שזה מקרי חצי דבר כיון שצריך שנראה הגט בידו כו' משום דהא שליש לא מהימן רק בעדים חתומים על הגט, אבל באין עדים חתומים לא מהימן השליש, דהא לא היה לו מיגו מעולם, כמבואר בח"מ (סי' נ"ו), ע"כ אף דשליש מהימן מ"מ מקרי חצי דבר, דהא התם דמיירי באין עדים חתומים עליו לא הי' מהימן השליש, וצריכי עדי אמירה לעדי קבלה [היינו עדי מסירה], ומקרי חצי דבר, ושפיר הוכיח מזה הר"י דחצי דבר תלוי במה שהיו יכולים לראות יותר ולא ראו, והיכא שלא היו יכולים לראות יותר מקרי דבר שלם, אבל היכא דחד מהימן ואף חוץ לב"ד, שפיר י"ל דגם התוס' בב"ק מודי דזה לא מקרי חצי דבר כמו שהוכחתי.

ט״וושיטת התוס' בגיטין (דף ס"ג) שכתבו דכיון דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דשליש מהימן לא מקרי חצי דבר, אף דאין עדים חתומים בו דלא מהימן השליש בזה, אפ"ה כתבו כן, משום דס"ל להתוס' בגיטין (שם) דכיון דבעת שראו עדי אמירה שעושה האשה אותו לשליח קבלה היה יכול להיות איזה אופן שיצא מהם דבר שלם [דהא קיי"ל בכתב הבעל בכת"י אף שלא חתמו עדים ג"כ כשר מה"ת] לא מקרי חצי דבר, וכמש"כ התוס' בגיטין (שם ס"ג) בזה"ל דכיון דאם אין שלשתן בעיר ל"צ עדי אמירה לעדי קבלה כולי דבר הוא עכ"ל, אלמא דס"ל דכיון דהי' יכול להיות איזה ענין שיצא ע"פ דבר שלם שלא היו צריכים להגדת שאר עדים בב"ד, אף דעכשיו שלא חתמו העדים ולא כתוב בכת"י הבעל לא מהני' עדותן בלא הצטרפות כת אחרת, אפ"ה מקרי דבר שלם, אבל התוס' בב"ק לא ס"ל סברא זו, ע"כ אין מדברי התוס' בב"ק שום סתירה כלל להכלל שכתבתי בעז"ה.

ט״ז[יב] ומש"כ כ"ת להוכיח מהרמב"ם והמחבר באה"ע (סי' ל"ה סעי' ג') דס"ל דמי שעושה שליח לקבל או להוליך הקידושין צריך עדים, דקשה איך מהני עדים במינוי שליחות, הא הוי חצי דבר, דהא לא נגמרו הקידושין כ"ז שלא הגיע לידה, ובזה לא שייכא סברת התוס' שכתבו הואיל ושליש מהימן, דהא במטבע בעי עדים שקידשה השליח עכ"ל, לענ"ד אין זה קשה, דהא אף לשיטת הרשב"א והרי"ף שהובאה בב"ק שם דס"ל דחצי דבר תלוי לחלק אם יוצאת תועלת מעדותן ולכן גבי חזקה מועיל שלש כתות, משום דיש תועלת מעדותן להוציא הפירות כו', ואף דבאמת כעת אינה יוצא' שום תועלת מהם להוציא הפירות, דהא אדרבה ע"י ג' כתות מוקמינן השדה והפירות ביד המחזיק, אפ"ה כיון דהי' יכול להיות איזו תועלת מהם ולהוציא הפירות מהמחזיק, אף דעכשיו לא הועילו מאומה, מ"מ לא הוי חצי דבר וכמש"כ לעיל בארוכה, א"כ ה"ה בעדים הרואין שעשה שליח להוליך הקידושין, א"כ הוי' תועלת מהם אם יטעון השליח להד"ם שלא קיבל מעולם הכסף ממנו, דע"פ העדים יהי' מוחזק כפרן להוציא ממנו הכסף, אף בשטר לא שייך זה, ומ"מ י"ל דס"ל להלכה כשיטת הרשב"ם דעיקר הך מילתא דחצי דבר תלוי באם היו יכולים לראות יותר, ולכן וודאי אתי שפיר דברי המחבר הנ"ל.

י״ז[יג] ומה שהקשה כ"ת על מש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ג) דלכן לא הוי חצי דבר משום דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דהא שליש נאמן, דהא בעינן ע"מ ואכתי הוי חצי דבר עכ"ל, לכאורה יפה הקשה, דהא מוקי בש"ס התם דמיירי הך משנה באין עדים חתומי' בו כמש"כ התוס' שם (דף ס"ד), א"כ בזה צריך ע"מ, אך גם זה ניחא, דהא באמת שיטת התוס' בב"ק (דף ע') להוכיח מזה כשיטת הרשב"ם בפי' דחצי דבר, והא דכתבו התוס' הכא בגיטין להקשות על המשנה דשנים אומרים בפנינו קיבל כו' הא הוי חצי דבר, הוא רק לשיטת הרי"ף בפי' דחצי דבר, והא ידועה שיטת הרי"ף שהובאה ברא"ש (פ' המגרש) ובאה"ע (סי' קל"ג) דהיכא דיש עדים חתומים בו א"צ לעדי מסירה אף לר"א, וכיון דקושית התוס' הנ"ל היא רק להרי"ף דס"ל דחצי דבר תלוי באם יש תועלת מהם, ע"כ שפיר תי' לשיטתו דהא עדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דשליש נאמן, משום דל"צ לעדי מסירה אם היו עדים חתומים בו, ואף דכעת דאין עדים חתומי' לא הוי' שום תועלת יוצאת מהם בלתי ע"מ, מ"מ שפיר כתבו, וכדפרישית לעיל דס"ל דהעיקר תלוי דאם היה יכול להיות איזו תועלת מהם בלא הצטרפות לכת אחר' לא מקרי חצי דבר, אף דעכשיו לא מהני' סהדותייהו בלא הצטרפות לכת אחר', ואין להקשות הא אכתי בעינן לע"ח א"כ הוי חצי דבר, דהא כבר כתבתי דכיון דכתוב בכת"י הבעל כשר מה"ת, א"כ הי' מצי להיות תועלת מה"ת מעדי אמירה בלא שום הצטרפות לכת אחרת משום שיכול הבעל ליתן גט בכת"י דאז לא יצטרך לשום כת עדים לשיטת הרי"ף גופי' דס"ל דע"ח כשר בלא ע"מ, כן י"ל בכוונת התוס', וע' במהרש"א שם.

י״חוכן י"ל להנך הסוברים דלא בעי מוכח מתוכו אף בליכא ע"מ רק ע"ח לבד, וטעמם כתבתי כבר משום דס"ל דזה לא מקרי חצי דבר, דהא בעת שחתמו ראו דבר שלם, ואף דבלא המסירה אין תועלת יוצאת מהם כלל, מ"מ הא לשיטת הרי"ף וש"פ הנ"ל דס"ל דבעדים חתומים ל"צ לעדי מסירה כנ"ל, ע"כ לא מקרי חצי דבר, דחצי דבר לא מקרי אלא במחוסר עוד כת עדים שיצטרכו להגיד בב"ד דהוי מחוסר מעשה, משום מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמו בקדושין (דף ס"ב), והיכא שמחוסר' המסירה לבד בלא הצטרכות עדים, לא מקרי חצי דבר, אבל הסוברין דבעי מוכח מתוכו לא ס"ל כן, וכמש"כ כבר.

י״ט[יד] ומה שהקשה כ"ת על מש"כ הטור בשם הרמ"ה באה"ע (סי' קמ"ב) דאם יש עדים שמסר הבעל גט זה לסומא להיות שליח הולכה דצריך השליח למוסרו לה בפני אותן העדים משום חצי דבר וכן הובא זה במחבר שם (סעי' י"ב), דהא הטור הביא שיטת הרא"ש (בריש סי' קמ"א) דכל שליח הולכה צריך למנותו בעדים וכן כתב המחבר (סי' הנ"ל סעי' י"ג), א"כ תקשה לשיטתם דפסקו ג"כ דצריך למוסרו בפני אותן העדים כדי שלא יהי' חצי דבר, לפ"ז בכל גיטין הבאין ממדה"י דע"כ מוסרו לה לפני עדים אחרים, א"כ הא הוי חצי דבר לשיטתם, ונשאר כ"ת בצ"ע, יפה הקשה, וביותר יש לתמוה על הרמ"ה הנ"ל מה יענה בהך משנה דגיטין (דף ס"ג) דשנים אומרים בפנינו קיבל וקרע כו', דהא לשיטת הרי"ף בפי' חצי דבר, וכן להרמ"ה הנ"ל דאזיל בשיטת הרי"ף הנ"ל, מוכרחים לתרץ כמש"כ התוס', והובא בב"ש (שם ס"ק כ"א), דלכן לא הוי חצי דבר משום דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה אם הגט ביד השליש ומהימן כו', א"כ תקשה גבי שליח הולכה נימא ג"כ הכי, דהא אם השליח מוסר לידה ל"צ להביא ע"מ, דהא היא נאמנת לומר דהשליח מסרו לידה בעדים, וכמו כל אשה דנאמנת לומר שנמסר לה בעדים, משום דתפיסתה מוכחת עלי' דוודאי בא לידה מהבעל לפני ע"מ, דחזקה דנעשה כד"ת, וכמש"כ הרא"ש (פ' המגרש סי' ז'), משום דהכל יודעים דאין דבר שבערוה פחות מב', וה"ה דאמרינן כן גבי שליח דמסר לה בעדים, א"כ קשה על הרמ"ה שכתב דזה הוי חצי דבר, הא י"ל בזה ג"כ דעדי שליחות ל"צ לע"מ, דהא היא נאמנת יותר משליש לכ"ע, ומש"כ הריב"ש [והובא בב"י (ססי' קמ"ב)] אינו מובן כ"כ, דמ"ש בין שליחות קבלה דהוי כיד האשה ובין שליח להולכה דהוי כיד הבעל, דהא עכ"פ ל"צ לע"מ וכמו התם שליש מהימן ה"ה בשליח להולכה היא נאמנת בלא בירור עדים לפנינו, וצ"ע לכאורה.

כ׳[טו] ולכן נלע"ד לומר בזה ע"פ מש"כ (לעיל אות י"ב) בכוונת התוס' בגיטין הנ"ל, שכתבו דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה, ואף דצריך למוסרו לה בע"מ אפ"ה שפיר כתבו כן לשיטת הרי"ף דס"ל דע"ח מהני בלא ע"מ, א"כ בעת שעושה אותו לש"ק אז הי' יכול להיות תועלת מהם בלא שום הצטרפות לכת אחר' אם ימסור גט בכת"י לש"ק, דלא יהא צריך לשום כת עדים הן לע"ח והן לע"מ, ואף דעכשיו מוסר לה גט בלא כת"י ואך ע"י ע"מ וכמבואר בש"ס (שם דף ס"ד) אפ"ה כיון דבעת שראו העדים עשייתו לש"ק הי' יכול אז להיות יוצא מהם ענין שלם, לכן לא מקרי חצי דבר, א"כ י"ל דהרמ"ה ס"ל ג"כ כשיטת הרי"ף דע"ח מועילי' בלא ע"מ לכן אתי מתניתין דגיטין הנ"ל שפיר, אבל הרמ"ה שפיר כתב באם עדים מעידים דמסר לסומא גט זה דצריך למוסרו בפני אותן עדים, ולא אמרינן דהא ע"ח מהני בלא ע"מ לפי מש"כ דס"ל כהרי"ף, משום דהא דמהני ביש עדים דמסר הבעל גט זה להשליח, היינו משום דהבעל אינו חשוד לקלקלה, כמש"כ הב"ש (בסי' קמ"ב ס"ק כ') ושם (סעי' י"ח), ולפ"ז יש לדון דכה"ג צריך השליח למסור בע"מ לכ"ע אף לשיטת הרי"ף [דס"ל דע"ח מועילי' בלא ע"מ], משום דיש לחוש דלמא הבעל זייף חת"י העדים, וזה ברור דגט שהבעל זייף חתימת העדים דאפ"ה כשר למוסרו לה בע"מ, ולא אמרינן דהא הוי מזוייף מתוכו דפסול, משום דהא כתבו התוס' בגיטין (ד' ע"א) דלכן פסול מזוייף מתוכו דשמא נפיק ממונא ע"י פסולין ע"ש, א"כ כה"ג דזייף חת"י לא שייך זה דאיך יבואו שום ב"ד לסמוך עליהם דהא אם לא נתקיים לא מהני כלל, וגט של חוץ לארץ צריך קיום, וראי' לזה מהא דגיטין (י' ע"ב) דבשמות מובהקים כשר הגט בע"מ, ואף להפוסלין היינו משום דגזרי אטו שמות שאינן מובהקין, אבל מצד מזוייף מתוכו לא מיפסל, משום דלא מצית למיפק תקלה ולסמוך עליהם, א"כ ה"ה בזייף חת"י העדים, וע' בב"ש (סי' קל"א ס"ק ו') שהקשה בהא דשמות מובהקים אמאי לא נגזור חתימה אטו כתיבה, וכבר תי' זה הפ"י בגיטין (שם) בגמ' ד"ה הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין דכיון דחתימתן אינו מעלה ומוריד לכן לא שייך לגזור בהם חתימה אטו כתיבה ע"ש, וכן שייכא זו הסברא בזייף חתימתן, דהוא מוכרח להביא ע"מ כיון דלא מצי לקיים חת"י בשום אופן בעולם, לכן לא הוי מזוייף מתוכו.

כ״א[טז] ולפ"ז י"ל דכיון דעיקר הטעם דסמכינן בעדים מעידין דהבעל מסר לסומא גט זה לגירושין משום דאינו חשוד לקלקלה כנ"ל, לכן צריך השליח למסור לה לפני ע"מ משום דאפשר דהבעל זייף חת"י, ולא שייך בזה לומר דאינו חשוד לקלקלה, משום די"ל דהבעל סמך דהשליח יתן לה בע"מ, דאז כשר הגט אף בחת"י מזוייפת כנ"ל, א"כ כה"ג צריך השליח למסור לה בע"מ אף לשיטת הרי"ף דס"ל דע"ח סגי בלא ע"מ, משום דחיישינן שמא אין כאן ע"ח כלל, א"כ אתו שפיר בעז"ה דברי הרמ"ה שהצריך דעדי השליחות שמעידים דהבעל מסר לו גט זה שיהיו ע"מ משום חצי דבר, דס"ל כשיטת הרי"ף דע"ח סגי בלא ע"מ, לכן המשנה דשנים אומרים בפנינו קיבל כו' לא הוי חצי דבר, משום דבעת שראו עדי אמירה דעשתהו לש"ק הי' יכול לצאת איזו תועלת מהם על דבר שלם אם ימסור הבעל גט בכת"י, דהא כתוב בכת"י כשר מה"ת לשיטת הרי"ף אף בלא ע"מ, וכמש"כ התוס' שם דאם אינן בעיר אחת לכ"ע שליש נאמן, ואף דעכשיו הם בעיר אחת, אפ"ה לא הוי חצי דבר, משום שהי' יכול להיות איזה אופן שיצא מהם דבר שלם כנ"ל, אבל בעת שרואין העדים שעושה הבעל הסומא לשליח הולכה על גט זה, דהא בעינן שיעידו דגט זה מסר לו הבעל כמבואר שם, ע"כ בעת שרואין לא מצי למיפק ע"פ ענין שלם כלל, ולא שייך לומר בזה דהא אם יתן הבעל כת"י יהי' כשר בלא ע"ח וע"מ, משום דבעת שראו העדות לא הי' מצי אז לצאת מהם דבר שלם, דהא כבר נגמר הגט בעת ראייתן [ואינו נותן לו גט בכת"י רק בע"ח, וזה מוכרח להיות ע"י ע"מ אם אינן מכירין חת"י העדים, משום דכיון דיש לחוש שמא זייף חת"י א"כ בעי בכה"ג ע"מ לכ"ע], לכן מקרי חצי דבר, אבל המשנה הנ"ל מיירי מקודם נתינת הגט לש"ק א"כ הי' יכול לצאת מהם דבר שלם אם יתן הבעל גט בכת"י, וסברא זו מוכרחת בלא"ה מתוס' הנ"ל שכתבו דשליש נאמן, אף דמיירי התם באין עדים חתומים בו, וכמש"כ (לעיל אות י"ג), ע"כ י"ל דהרמ"ה ס"ל כשיטת הרי"ף הנ"ל בזה ג"כ, והטור והמחבר דהחמירו כשיטת הרמ"ה, לכן כתבו דיהיו העדי' שלוחים לע"מ בעצמם, ואתו שפיר דברי הראשונים הנ"ל.

כ״ב[יז] ולפ"ז תתורץ קושית מעכ"ת, דמה שהצריכו (בסי' קמ"א) שיהיו עדים על השליחות אף דאינן ע"מ בעצמן, כמו בכל הגיטין הבאין ממדה"י, משום דהא התם אין העדים צריכין לראות רק שהבעל עשהו שליח הולכה, ואף דאינן רואין את הגט כלל, אפ"ה מהני' עשייתו לשליח דהא יכול להיות ש"ה אף מקודם שכתב את הגט ומסר, לכן שפיר הוי דבר שלם אף להרמ"ה, משום דהי' יכול לצאת ענין שלם מעדותן [אם יתן הבעל גט בכת"י, דאז לא יהיו צריכין להצטרפות איזו כת אחרת בעולם, כמו דמוכח מהמשנה הנ"ל, דהא אינם צריכין להעיד רק שעשהו לש"ה] שלא יהיו נצרכים לע"ח וע"מ, אבל בהך מילתא דמיירי הרמ"ה דהא צריכין להעיד שמסר גט זה לסומא ע"כ עדותן דמסר לו גט זה לא היה יכול להיות מעולם ענין שלם מפיהם לבד, אחר שכבר נגמר הגט שלא נכתב בכת"י רק בע"ח, א"כ עדותן אינה מועלת כלל בלא הצטרפות כת אחרת זולתן, ע"כ שפיר מקרי חצי דבר, ובעז"ה דברי הנ"ל נכונים מאוד למעיין היטב בכ"ז.

כ״ג[יח] ועוד נראה לענ"ד לתרץ קושית כת"ה וקושייתי ממשנה על הרמ"ה הנ"ל, והוא, די"ל במה שהקשה כ"ת על דברי התוס' הנ"ל במש"כ דעדי אמירה א"צ לש"ק דהא אכתי צריך ע"מ, וכמבואר לעיל (אות י"ג), משום די"ל דלא מקרי חצי דבר רק היכא דבעי שתתקבל עדותן בב"ד כנ"ל, וע"ח הא אינן צריכין להגיד בב"ד, א"כ לא שייך בזה לומר מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמו בקידושין (דף ס"ב), וכיון דסגי בע"ח בלא ע"מ לשיטת הרי"ף, ע"כ הי' יכול לצאת מהם דבר שלם אם היו חותמין, לכן אף עתה שלא חתמו העדים מ"מ כיון שהי' יכול לצאת מהם ענין שלם לא מקרי חצי דבר כנ"ל בארוכה, ואתי שפיר המשנה הנ"ל, משום די"ל בזה הא עדי אמירה א"צ לעדי קבלה כדברי התוס' הנ"ל, אבל בהך דרמ"ה כיון דצריך השליח למסור לה בעדים משום דחיישינן שמא זייף חת"י, ולא שייכא בזה סברא דלא חשיד בעל לקלקלה כמשכ"ל בארוכה, שפיר כתב הרמ"ה למסור בפני אותן העדים, משום דלשיטת הרי"ף (בפ' המגרש) דס"ל דע"ח מהני בלא ע"מ, והוכיח זה מהא דסמכינן על ע"ח ולא בעינן דתתקבל עדות ע"מ בב"ד, ברור הוא דהיכא דצריך לע"מ כגון בגט ע"י שליח סומא דאף דמעידין שהבעל מסר גט זה לו דאכתי בעינן ע"מ כנ"ל, דודאי בעינן ע"מ להתקבל עדותן בב"ד, ולא אמרינן דגיטה מוכיח עלי' דוודאי מסר לה השליח בע"מ כד"ת, דהא הרי"ף לשיטתו לא ס"ל סברת הרא"ש (שם) שכתב [לדחות הוכחת הרי"ף] דהכל יודעים שצריכין ע"מ וחזקה שנמסר בע"מ, דהא הוכיח מזה דא"צ ע"מ וסגי בע"ח כנ"ל, א"כ בכה"ג דיש לחוש שמא זייף חת"י העדים, ודאי דלא סמכינן על ע"ח לבד בלא קבלת ע"מ בב"ד, משום דיש לחוש דלמא לא מסר השליח לה בע"מ כמו שחשש הרי"ף בכל הגיטין כנ"ל [רק דבכל הגיטין מסיק הרי"ף דסמכינן על ע"ח לבד ובכה"ג דיש לחוש שמא זייף חת"י לא שייך זה], וסברא דלא חשוד הבעל לקלקלה לא שייכא בזה, משום די"ל דהבעל סמך דהשליח ימסור לה בע"מ, א"כ לשיטת הרי"ף הנ"ל צריך ע"מ להתקבל עדותן בב"ד דנמסר לפניהם, וכיון דצריך זולתן עוד כת שיגידו בב"ד, א"כ הוי מחוסר מעשה ומי יימר דמזדקקי לי' תלתא, לכן הוי שפיר חצי דבר כנ"ל בארוכה.

כ״ד[יט] והב"י קיצר בהעתקת לשון הריב"ש שהאריך בשיטת הרמ"ה הנ"ל, וראיתי בשו"ת הריב"ש (שם באה"ד) וז"ל דכאן אין ערעור הבעל מסתלק אלא כשתביא האשה עדים דהבעל מסר להשליח והשליח מסר לידה כו' עכ"ל, ולכאורה צריך ביאור, אמאי צריך עדים דנמסר לה מהשליח, ולא נימא דתפיסתה לגט זה מוכח דבא לה מהשליח כמו בכל גט דגיטה מוכיח דמסר לה הבעל, והוא לכאורה תמוה מאוד.

כ״האבל לפמש"כ ניחא בעז"ה, משום דהא הרמ"ה סבר גם בזה כהרי"ף דע"ח מהני בלא ע"מ, ולא ס"ל סברת הרא"ש שהבאנו (באות הקודם), א"כ שפיר כתב הריב"ש אליבי' דצריכה להביא עדים דמסר לה השליח בע"מ, משום דהא לא אמרינן סברא דחזקה דמסר לה בע"מ, רק חיישינן דלמא לא מסר בע"מ כשיטת הרי"ף, ובכ"מ דסמכינן על ע"ח לשיטת הרי"ף היינו משום דע"ח מהני אף בלא ע"מ, וגם י"ל עוד דכה"ג לא שייכא חזקה דהכל יודעים, דהא כיון דיש חת"י רק שיש לחוש שמא זייף לכן בכה"ג לאו כ"ע דינא גמירי להצריך ע"מ, אך אין אנו צריכין לזה, כיון דמיירינן לשיטת הרי"ף והוא לא ס"ל כלל סברת הרא"ש הנ"ל, ודברי הריב"ש הנ"ל מדוקדקים, והענין נכון, וסרה קושייתי מעל הרמ"ה הנ"ל.

כ״ו[כ] ולפ"ז מתורץ מה שהקשה כ"ת מהא (דסי' קמ"א) דהצריכו לעדי שליחות להולכה, ולא כתבו דיהיו בעצמן ע"מ, וכן איך מהני בכל הגיטין הבאין ממדה"י, דשאני בהך דהרמ"ה הנ"ל דמיירי בסומא דאין יכול לומר בפ"נ וצריך להביא עדים בב"ד דהבעל מסר לו גט זה, וכן צריך לע"מ דתתקבל עדותן בב"ד, לכן הוי חצי דבר, אבל בהא דסי' קמ"א בכל ש"ה הא מבואר (בסי' קמ"א סעי' י"א בהג"ה) דש"ה נאמן לומר דעשאו לשליח בעדים, וכיון דל"צ שתתקבל עדותן בב"ד הן עדי השליחות והן עה"ח א"צ להגיד בב"ד, ונאמנת לומר דנמסר בע"מ, והרי"ף אף דמחמיר בפי' דחצי דבר, מ"מ הא לשיטתו סגי בע"ח לבד, וכיון דעדות שתי הכתות א"צ להתקבל בב"ד, לכן לא מקרי חצי דבר, כדמוכח מהמשנה (גיטין דף ס"ג) הנ"ל, וכללו ש"ד בקצרה דכמו דמוכרחין לתרץ המשנה הנ"ל ע"פ שני אופנים, כן תתורץ עפ"ז קושית כ"ת, והבוחר יבחר, ובעז"ה נכונים המה.

כ״ז[כא] ולכאורה יש להוכיח מב"ק (כ"ד ע"ב) במה דאמרו במכירין בעל השור ואינן מכירין את השור כו', דקשה איך מועיל שלש כתות מפוזרין, הא כל כת הוי חצי דבר לשיטת הרי"ף, דהא אין תועלת מעדותן של כל כת בלא הצטרפות לכת אחרת, ומוכח מזה כשיטת הרשב"ם דתלוי באם היו יכולים לראות יותר, אך באמת ניחא גם לשיטת הרי"ף, משום דהא בעת ראייתם הנגיחה היתה מועלת עדותן אז אף בלא הצטרפות לשום כת בעולם, ואף דאח"כ שכחו מ"מ הא בעת ראיי' היתה מועלת עדותן לבד, וכש"כ לפמש"כ התוס' (שם) בד"ה במכירין בעל כו' דמיירי בנאבד א' מהם, א"כ ודאי שהיתה תועלת מכל כת אלו לא נאבד השור, וכבר כתבתי לשיטת הרי"ף דאף אם היה יכול לצאת בעת ראיי' איזו תועלת מהם לבד, לא מקרי חצי דבר, כדמוכח בגיטין (דף ס"ג) במשנה שם וע"פ התוס' דשם.

כ״ח[כב] והתוס' בב"ק (שם ) בסד"ה במכירין בעל השור כו', הקשו אמאי לא מתרצי דמיירי באין שור המנוגח, או דנגח שור הפקר כו', ותי' בשם ר"י דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב ע"ש, אבל לשיטת הרי"ף מתורצת קושייתם בפשיטות, משום דבנגח שור הפקר כו' או באין מכירין את שור המנוגח די"ל שמא הוי דהפקר, לא הוי' שום תועלת כלל מהם רק לעשותו מועד כשיהיו עוד ג' כתות, א"כ הוי חצי דבר, ודוקא בהך גונא דמשני הש"ס במכירים בעל השור כו' היתה יכולה להיות תועלת מכל כת לבד אלו לא נאבד השור ולחייבו בפחות כמש"כ התוס' (שם) , ע"כ לא מקרי חצי דבר, אבל לא כן בהפקר, אך התוס' בשם ר"י דמתרצי בתי' אחר אזלי לשיטתם שהכריעו בב"ק (דף ע') כשיטת רשב"ם בפי' חצי דבר לכן הקשו שפיר, אבל להרי"ף ניחא מאוד.

כ״ט[כג] ולפ"ז שפיר כתבתי דבכתב רק שם מ"כ פסול מה"ת לשיטת הרשב"ם בחצי דבר דתלוי דוקא באם היו יכולים לתקן בעת ראייתן והגדתן שיפרשו גם שם מ"נ כמשכ"ל בארוכה, ואין לומר דהא היתה יכול' להיות תועלת מהם אם היה מגרשה במ"כ, דהא שיטת רשב"ם הוא לחלק, דלכן מהני עדי חזקה משום שלא היו יכולים לראות יותר, ולא חילק כשיטת הרי"ף שכתב משום דהיתה יכולה להיות תועלת להוציא הפירות, דס"ל להרשב"ם דכיון דעכשיו אין לנו תועלת מהם להוציאם, רק אדרבה מוקי הפירות ביד המחזיק, וכיון דלא נגמר' התועלת הנ"ל לכן מקרי חצי דבר, ע"כ חילק הרשב"ם בחילוק אחר, לכן ברור דכתב שם מ"כ לבד מקרי חצי דבר, דעכשיו ששולח הגט למק"א שלא במ"כ, א"כ לא הוי' תועלת מהם לבד רק ע"י הצטרפות כת אחרת המעידין איך נקרא שמו במדה"י, הוי שפיר חצי דבר משום שהיו יכולים לפרש שמו של מ"נ ג"כ, ופסול דמוכח מתוכו שכתבו התוס' הוי משום חצי דבר לשיטת ר"י [דהוי סתם בעל התוס'] שהכריע בב"ק כפי' רשב"ם בשיטת חצי דבר, וע"כ בשני יוב"ש שהיו יכולים לחקור אחר איזה סי' לברר איזה יוב"ש לוה או גירש, ע"כ הוי חצי דבר.

ל׳[כד] ומה שהקשה כ"ת דלפמש"כ א"כ היכי דאי אפשר להם לידע הסימן לברר איזה יוב"ש הי' לא שייך לפסול משום מוכח מתוכו, א"כ הוי מצי הש"ס בגיטין (דף כ"ד) לתרץ במה דהקשו שם שני הוא דלא מצי לגרש הא א' מצי לגרש דמיירי שאינם יודעים איזה סי' ביוב"ש עכ"ל, ג"כ אינו קשה לפמש"כ כבר [בסי' הקודם] לבאר דאף דאין יודעים סימן מבורר להכיר איזה יוב"ש, אפ"ה כיון דחד מהימן א"כ הי' אפשר להם לברר בקל ולשאול על הסימן דיוב"ש הב' ולכן הוי חצי דבר, וזהו מוכרח דאל"כ תקשה מ"ט פסלו לאינו מוכח מתוכו אטו הלמ"מ היא וכמש"כ לעיל (שם), ובמשנה בר"פ כל גט כו' איתא דמצאו בן עירו וא"ל שמי כו', א"כ היה אפשר להעדים לברר ולחקור אחר יוב"ש הב' על שם אבי אביו או איזה סימן אחר בעת שכתבו הגט כיון דהוא מבני אותו העיר, והא שם אביו נהגו לכתוב ע"פ עצמו כמבואר (בסי' ק"כ סעי' ג'), ודוחק לומר דלא מצי לחקור אח"ז, ולכן מתרץ הש"ס בפשיטות הא מני ר"א היא.

ל״א[כה] ומה שהקשה כ"ת א"כ מה הקשו התוס' בגיטין (כ"ד ע"ב) בד"ה בע"מ כו', דלמאן דחייש לשני שוירי, א"כ כל הגיטין הוי אינו מוכח מתוכו, ולפמש"כ אינו קשה דמה היו יכולים לעשות ולתקן לזה החשש עכ"ל, תמיהני על כ"ת, דהא כבר הקשיתי זה בעצמי [בסי' הקודם] ותירצתי דהא אפשר להם לשלש שמותם, ובכה"ג לא חיישינן לב' יוב"ש כמו שהוכחתי שם מגיטין (כ"ז ע"ב), וע' לעיל (אות ט') מ"ש שם.

ל״ב[כו] וזולת זה י"ל דאף דנימא דפסול דאינו מוכח מתוכו אינו משום חצי דבר, משום דמה היו יכולים העדים לעשות היכא דלא ידעו הסי' מיוב"ש הב', אפ"ה זה ברור דהיכא דידעו העדים הסימן לברר איזה יוב"ש הי', פסול משום חצי דבר, משום שהיו יכולים להגיד בשטר [דזוהי הגדתן במה שחותמין על השטר] דיהא נפיק דבר שלם ע"פ, לכן שפיר תירצתי אמאי לא הביא הרמב"ם בחבורו לפסול בכתב שם מ"כ לבדו, משום דס"ל דהש"ס דפסל בכתב שם מ"כ, זהו מה"ת, אם ידעו העדים מן שם מ"נ, משום חצי דבר אכן אף דברי התוס' דפסלו לאינו מוכח מתוכו, אף שאינו ענין למש"כ בתירוץ הרמב"ם הנ"ל, אפ"ה נלע"ד ברור דגם אינהו פסלי משום חצי דבר, דאל"כ מנין להם לפסול אינו מוכח מתוכו.

ל״ג[כז] ודברי התוס' הנ"ל [בב"מ (י"ח ע"ב) בד"ה חיישינן לשני שוירי שהקשו דלמאן דחייש לב' שוירי א"כ כל גט לא הוי מוכח מתוכו, ותי' דכיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכח מתוכו, ומ"מ כשנפל חיישינן עכ"ל, וכ"כ התוס' בגיטין (כ"ד ע"ב) בד"ה בע"מ כו' בשם הר"י] צריכין ביאור, דאי נימא דכוונתם לחלק משום דבנפל י"ל איתרע ולכן חיישינן לב' יוב"ש, אבל היכא דלא איתרע לא חיישינן לב' יוב"ש או לשני שוירי, ז"א סברא כלל, דהא דוקא היכא דיש חשש פרעון או חשש זיוף י"ל כיון דנפל איתרע, אבל בחשש שמא נפל הגט מאחר דלא הוי בי' שום חשש זיוף ושקר [וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ז) בד"ה מעולם לא חתמנו דלא חיישינן שיקלקלה כו', וכ"כ התוס' (שם) בד"ה כאן במקום דידוע דנפל מיוב"ש זה ע"ש בסוגיא] רק החשש הוא שמא גם מאחר נפל וחיישינן דיסבור על גט אחר שהוא שלו, כמש"כ התוס' שם, א"כ לא שייך בזה לומר נפל איתרע, דהא מא' בוודאי נפל, ואין בו חשש זיוף וכה"ג.

ל״ד[כח] וביותר תקשה לאביי דס"ל ביבמות (דף קט"ו) דחיישינן לב' יצחק ר"ג בעובדא דקאזל מקרטובא לאספמיא, והתם דלא הוי' שום נפילה וודאי דלא שייך נפל איתרע, ואפ"ה חשש אביי לשני יצחק ר"ג, א"כ לאביי יפסלו כל הגיטין לר"מ דהא לא הוי מוכח מתוכו כקושית התוס' הנ"ל, ובוודאי דמאן דחייש לשני יצחק וב' יוב"ש גם לשם שוירי חייש, כמש"כ הב"ש (בסי' קל"ב ס"ק ד' ע"ש) וע' ברא"ש (גיטין פ"ג סי' ג') שהקשה דברי הרי"ף אהדדי ולא חילק דשאני בנפילה דנפל איתרע, אלא וודאי כמש"כ דאין סברא לחלק בזה, א"כ דברי התוס' הנ"ל צ"ע לכאורה.

ל״ה[כט] ולכן נלע"ד לומר דכוונת התוס' בחילוקם הוא ע"פ הסברא שכתבתי, דפסול דאינו מוכח מתוכו הוי משום חצי דבר דכיון דהיו יכולים לתקן שיצא ע"פ דבר שלם ולא תקנו הוי חצי דבר, ע"כ לא פסלו משום זה רק היכא דיכולים לתקן, אבל היכא דאין יכולין לא חיישינן לזה, וע"כ היכא דלא הוחזק לנו רק עיר א' ששמה שוירי, א"כ מה היו יכולין לתקן ולברר כיון דלא ידעי מזה כלל, ודוקא היכא דיש בעיר עוד יוב"ש ב' ויודעין העדים ממנו אז י"ל דהיו יכולים לברר זה בקל, כמש"כ כבר, וזוהי סברת ר"י שם בתירוצו שמדוקדק היטב בדבריהם כל הנ"ל, וז"ל דדוקא בגט הנמצא חיישי שמא מאחר נפל, משום דבאמת חיישינן לשני שוירי וב' יוב"ש, אבל חשיב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזק רק יוב"ש א' עכ"ל, והיינו משום דלא ידעי העדים רק מן יוב"ש א' וכן משוירי א', א"כ מה היו יכולים העדים לתקן דיהא נפיק אפומייהו ענין שלם, דאיזה סימן יכתבו, דאפשר דיש עוד שוירי דעל רכיס נהרא כמו עיר זו, וכן יוב"ש ב', לכן לא הוי חצי דבר, ואזיל הר"י לשיטתו כמש"כ לעיל (אות כ"ב).

ל״ו[ל] ולפ"ז אין מקום לקושייתי ולקושית כ"ת בסתירת הכלל שכתבתי מקושית התוס' הנ"ל, משום דאדרבה יש להעמיד זה גופא בתי' התוס' הנ"ל, ומוכרח כן לפמש"כ בעז"ה, וממילא מוכח כן מכל הגיטין דכשרי' לר"מ למאן דחייש לשני שוירי, דהא לא שייך בזה לומר תפיסתה מוכחת עלי' דנתגרשה מבעלה, דהא חיישינן לב' יוב"ש וב' שוירי, וכיון דצריכה בירור זולת הגט שת"י, א"כ לא הוי מוכח מתוכו, ומוכח מזה דפסול דאינו מוכח מתוכו הוא משום חצי דבר, ע"כ היכא דאינן יכולין לתקן בקל לא מיפסל משום חצי דבר ומוכח מתוכו, ונכון בעז"ה.

ל״ז[לא] ובמש"כ לשיטת הר"נ דהיכא דשיירות מצויות דליכא חירום המפסיק ביניהם כשר בכתב שם מ"כ לחוד משום דלא יערער הבעל בכה"ג, הקשה כ"ת הא חזינן דבזה"ז צריך לומר בפ"נ אף היכא דשיירו' מצויות, א"כ ה"ה בכתב שם מ"כ עכ"ל, אין זה קשה כלל דהא כבר בארתי שם דשא"ה דהטעם הוא דעכשיו אנו טרודים ואין נותנין לב להכיר החתימות, אבל בשם המשתנה מחמת הברת הלשון דוודאי כל איש בקי בלשון עמו ומדינתו ברור דלהר"נ הנ"ל יש מקום להקל בכה"ג, דלא שייך לומר דמחמת טרדא תשכח הברת לשונם ובכה"ג אין לנו להחמיר מדעתנו, דמסברא אין לפסול בזה, ורק מיהודא לגליל מצינו דפסלו משום חירום המפסיק ביניהם,

ל״ח[לב] ומה שהקשה כ"ת מהא דסתמו בשו"ע דשולח גט ממ"כ למ"נ בשינוי השם של מ"נ דפסול, ולא מחלקי בין שיירות מצויות או לא עכ"ל, גם זה אינו קשה, דהא כבר ישבתי [בסי' הקודם] דדוקא בשם המשתנה לגמרי כמו ביוחנן יוסף, דמבואר בש"ס, בזה י"ל דכמו דגבי בפ"נ הצריכו לומר אף משכונה לשכונה משום דאנן טרודים ואין נותנין לב להכיר החתימ' ה"ה די"ל דמשום הטרדא אין נותנין לב לדעת שמו איך הוא נקרא שם, ולא מיירי אלא בכה"ג, אבל שם המשתנה מחמת הברת לשונם כמו בנ"ד, בזה וודאי לא שייך לומר דמחמת הטרדא ישכחו הברתם אם מדברים בש' שמאלית או אם מדברים בחיריק ונרגשת י' במבטא, דידוע לכל דבוואלין הברתם כן.

ל״ט[לג] ומש"כ כ"ת די"ל דלכן נקט יהודא וגליל, משום דהא כתב הרא"ש דמיירי בבורח, ודרכם לשנות שמם, ואורחא דמילתא דמן הסתם בורח למקום רחוק שלא יודע מקומו, וע"כ נקטו יהודא וגליל עכ"ל, לא נהירא לי, דא"כ מאי מקשה הגמ' בב"ב (דף ל"ח) אי מחאה שלא בפניו הוי מחאה אפילו יהודא וגליל נמי, הא (שם ע"ב) אי' דאין מחזיקין בנכסי בורח מחמת מרדין, וי"ל דלכן נקט יהודא וגליל דמיירי בבורח מחמת מרדין, וסתמא היכא דבורח בורח למקום רחוק למדינה אחרת, כמש"כ כ"ת, ומדלא משני הגמ' כן, בע"כ מוכח דאין הכרח לומר דאם הוא בורח בורח וודאי למדינה אחרת כמש"כ כ"ת, ולכן שפיר הקשה הש"ס שם וכמו כן תקשה הכא כנ"ל.

מ׳ועוד דהא קושית הש"ס שם דמ"ש יהודא וגליל דנקט, ופי' רשב"ם דה"ל למתני שלש ארצות לחזקה, א"כ ה"ה כאן ה"ל למתני היו לו שתי נשים בשתי ארצות וגירש אשתו דבארץ הזאת בשמו דבארץ אחרת כו', בע"כ מוכח דגם בנ"ד הוי נפ"מ לדינא דסתם יהודא וגליל כשעת חירום דמי.

מ״אועוד דהא מש"כ להקל בשיירות מצויות בשם המשתנה מחמת הברת הלשון, עיקרו הוא רק לשיטת הר"נ, ובחידושי הר"נ לגיטין במשנה דהי' משנה שמו כתב בזה"ל דפעמי' היה הולך מיהודא לגליל וכן דרך השמות שהם מתחלפי' בחילוף המקומות כו', הרי דהר"נ לא כתב כמש"כ האשר"י דהיו גולין מחמת מרדין, א"כ תקשה דה"ל למתני היו לו שתי נשים בשתי ארצות כו', דגם בלא יהודא וגליל שייך לומר דדרך השמות שמתחלפים בשינוי הארצות, ולכן שפיר כתבתי להוכיח מדנקט התנא יהודא וגליל כמש"כ שם, וכמו שהוכחתי מהירושלמי כנ"ל.

מ״ב[לד] ובנידון שכתבתי להוכיח מסוף גיטין דקול ואמתלא עמו לא חיישינן שמא שמע בקול ולא שמע באמתלא, דה"ה היכא דההכרזה היא לפרש את הגט לא חיישינן שמא שמע בזה ולא שמע בהך, הקשה כ"ת עלי דהא אמרינן התם כיון דבעידנא דהוי קלא לא הוי אמתלא לאו כל כמינך דאתחזקת אמתלא, הרי דאף לפרש המעשה ג"כ חיישינן שמא שמע בזה ולא שמע בהך עכ"ל, אינו קשה, דהא מבואר שם ובאה"ע (סי' מ"ו סעי' ד') דאם האמתלא היא פי' טוב מהני' אף אחר כמה ימים, כגון ביצא קול שזרק לה קידושין מועיל הקול אף אח"ז לפרש שהי' קרוב לו, ודוקא אם יצא קול שקידשה סתמא לא מהני אחר זמן לפרש שהי' קרוב לו, משום דסתם קידושין הוא שלא בזריקה כמש"כ הח"מ שם (ס"ק ט'), ודוקא תנאי לא מועיל לפרש אח"ז משום דהוי כמו עקירה דהא כמה פוסקים ס"ל בח"מ (סי' כ"ט ומ"ו ופ"ב) דבכת"י יוצא ממק"א לא מהימני לפרש ולומר תנאי הי' בדבר אבל פירוש טוב מועיל אף אח"ז, כיון דנראים הדברים לב"ד שהוא אמת כמבואר שם, א"כ בנ"ד דהכרוז הוא פי' טוב ואין כאן רק גילוי מילתא בעלמא לפרש שבוואלין קורין לכל דוואשא בשם דוואסיא, ודאי דלא הוי תו חשש לעז כדהתם, ועוד דהא אף בתנאי ג"כ מהני ביצא קול ואמתלא עמו מיד, א"כ בנ"ד דבעת הגט יכולים להכריז ולפרסם הפירוש הנ"ל, א"כ הוי כמו הקול ואמתלא בבת אחת, ופשוט.

מ״ג[לה] ומה שהוכחתי מגיטין (דף י"ח) שהקשו למה גט שאין בו זמן האידנא מיפסל, הא בזה"ז ליכא חשש שמא יחפה, והקשיתי לשאול דהא הוי דבר שבמנין, ומזה הוכחתי כסברת הב"א (בסי' מ"א), ודחה כ"ת משום דהא גם בזמן הבית לא תקנו חכמים זמן במקום דליכא חשש שמא יחפה, כדאמרו שם גיטין הבאין ממדה"י יוכיחו, ומתרצי הנהו קלא אית להו, א"כ דומה לגילוי שכתבו התוס' דלא שייך בזה דבר שבמנין עכ"ל כ"ת, תמיהני דהא מבואר (שם) בתוס' ד"ה הנהו קלא אית להו שכתבו להדיא דגם בהנהו גיטין הבאין ממדה"י תקנו לכתוב זמן, משום דהא דאמרינן הנהו קלא אית להו היינו דע"י זמן הנכתב בהגט דאינו ביום המסירה קלא אית להו, א"כ גם בזה שייך דבר שבמנין, ופשוט.

מ״ד[לו] ובעיקר דברי הב"א שכתב דבמקום מצוה לא שייך הכלל דדבר שבמנין צריך מנין אחר היכא דבטל הטעם, נראה לכאורה להוכיח מביצה (דף ו') דלא כדבריו, דהא כתבו התוס' שם דבזה"ז שאין חברי מותר, ואין לומר צריך מנין אחר להתירו, כיון דזה הטעם משום חששא ועבר החששא וכמו במים מגולין כו' ע"ש, אלמא דוקא משום דדומה לגילוי, אבל לולא זה הי' אסור משום דבר שבמנין, ולדברי הב"א הנ"ל א"כ הכא הא הוי מצוה משום כבוד המת, דמה"ט שווי' רבנן ליו"ט ב' כחול, ואפ"ה אמרו דאף דבטל הטעם מ"מ שייך בי' דבר שבמנין, אמנם יש לחלק דשא"ה דהא שייך התם מצות יו"ט אי לא מחללינן לקבור את המת, וכן יש להעיר במה דהקשה הב"א (שם) מגיטין (דף ל"ז) דאמרו אי אכשור דרי מבטלינן, דמוכח דאף במצות שביעית אפ"ה צריך מנין אחר עכ"ל, די"ל דהתם אי נימא צריך מנין אחר להתירו ומהני הפרוזבול לבטל מצות שביעית, אזי יהא הבע"ח מחוייב ועומד מצד פריעת חוב דהוי מצוה מה"ת, א"כ לא דמי לנידון דידי' שכתב הב"א הנ"ל שם.

מ״ה[לז] וזולת זה יש לחלק דדוקא במקום דשייך לשבת יצרה כתב הב"א הנ"ל דלא שייך צריך מנין אחר היכא שבטל הטעם, משום דהא מבואר בב"ב (דף י"ב) דלשבת יצרה הוי מצוה רבה, ואף בנשים דאינן מצוות בפ"ו מ"מ הא שייך בהו הך דלשבת יצרה, והא דברי קבלה הוי כמו דאורייתא כמש"כ הטו"א (מגילה ה' ע"ב) גבי חזקי' קרי בטבריא כו' מספקא לי' כו' דד"ק כד"ת דמי כיון דאל אחד אמרן אין לחלק ביניהם ע"ש, ע"כ היכא דבטל הטעם דגזרו מחמתו איך יכולים חז"ל לבטל לד"ת, דהא לא שייך בי' משום מיגדר מילתא דיבמות (דף צ"א) כיון שבטל הטעם, אבל הא דביצה דאף דאמרינן משום כבוד המת שווי' כחול, מ"מ אין זה רק מדרבנן משום דמה"ת אין חיוב רק שלא להלין את המת, ע"כ שייך בזה שפיר הא דדבר שבמנין אף דבטל הטעם, משא"כ הא דלשבת יצרה דמחמת זה מוכרין ס"ת אף להשיא אשה, כמש"כ הב"ש (בסי' א') כ"פ דס"ל כן, וכ"כ המג"א (בסי' קנ"ג ס"ק ט') ע"כ לא מצי חז"ל לעקור לזה היכא דבטל הטעם, וכן מיושבת עפ"ז קושית הב"א הנ"ל מהא דגיטין גבי שביעית כנ"ל, משום דהא קיי"ל דשביעית בזה"ז דרבנן, כדפסק הרמב"ם (ה' שמיטה), ע"כ במצוה דרבנן שייך שפיר דבר שבמנין צריך מנין אחר, כמו שהוכחתי מהתוס' דביצה הנ"ל.

מ״ו[לח] ועל הכלל של הב"א הנ"ל הקשה כ"ת מהא דעירובין (דף ס"ג) דמבוי דדר בו אינו יהודי דאין מועיל עירוב משום שמא ילמוד כו', הא בזה"ז לא שייך הגזירה דשמא ילמוד כו' כמבואר ביו"ד (סי' קנ"ט) גבי ריבית, והא דלא מהני עירוב כה"ג בזה"ז הוא משום דבר שבמנין כו', ואף דעירוב הוי מצוה כמו דמצינו בעירובין (דף ס"ח), אלמא דגם במקום מצוה שייך דבר שבמנין עכ"ל הטהור, הנה לפי מש"כ מיושבת קושייתו דהא מצות עירוב לא הוי' רק מצוה דרבנן, ובלא"ה יש לחלק בין הך גזירה דשמא ילמוד דגבי ריבית ובין הך גזירה דשמא ילמוד דאסרו לדור עמו, דכיון דדר עמו בדירה אחת שייך טפי חשש ללמוד ממנו אף בזה"ז יותר מן משא ומתן.

מ״ז[לט] ומרגלא בפומי מכבר לומר בעיקר מה שאמרו דדבר שבמנין צריך מנין אחר דיש לומר דלרב אדא ורב שלמן דביצה (דף ה') דאמרו בביצה דאסורה הוא משום מהרה יבנה בהמ"ק דאין הכרח אליבייהו לעיקר כלל שהוכיחו שם בש"ס מתחלה דאף בדרבנן צריך מנין מעיטור שוקי ירושלים כו', משום די"ל דלכן בכרם רבעי אם לא נמנו להתיר הי' אסור, משום דגם בזה שייך לומר מהרה יבנה בהמ"ק ויהא שייך לעטר שוקי ירושלים כמקדם, והתוס' במנחות (ה' ע"ב) בד"ה האיר המזרח כו' הקשו איך קאמר הגמ' (שם דף ס"ח) דמשום מצוה ליקו וליגזור משום מהרה יבנה בהמ"ק, הא אמרו (ריש ביצה) דאף באיסור דרבנן גזרו משום מהרה יבנה בהמ"ק עכ"ל התוס', ויש ליישב קושייתם דהרא"ש בסוגיא דשמא יחפה על בת אחותו כתב דאף בזמן הזה דלא שייך לומר דיחפה על בת אחותו דאין אנו דנין דיני מיתה, מ"מ גם לדידן שייך הך טעמא דלא יחפה שלא יהיו בני' ממזרים, ואף דמטעם זה לחוד לא תקנו לכתוב זמן, עכ"ז כיון דעיקר התקנה תקנו בשביל טעם גמור ועכשיו ג"כ לא בטל לגמרי הטעם, דקצתו שייך גם האידנא, א"כ לא מקרי בטל הטעם דתהא התקנה בטלה משום זה, וכמש"כ הפ"י בסוגיא דגיטין (שם).

מ״חולפ"ז י"ל דגם הנך אמוראי דס"ל בביצה לגזור משום מהרה יבנה בהמ"ק, הוא משום דס"ל דהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו היכא דלא בטל לגמרי הטעם, דיש חשש שמא יחזור הדבר לקלקולו, כמו בריש גיטין, לכן בביצה דיש לחוש משום מהרה יבנה בהמ"ק ויחזור החשש, א"כ הא לא בטל לגמרי הטעם דמחמתו נגזרה הגזירה, ועיקר האיסור הוי מחמת דבר שבמנין ולא מחמת משום מהרה יבנה בהמ"ק לחוד, רק כוונתם דמשום מהרה יבנה בהמ"ק י"ל דהוי דבר שבמנין ויחזור הדבר לקלקולו, א"כ מתורצת קושית התוס' הנ"ל דבאמת י"ל דהיכא דלא שייך לומר דהוי דבר שבמנין לא גזרו מחמת שמא יבנה בהמ"ק לחוד.

מ״טולפ"ז י"ל דהנך אמוראי דלא ס"ל כלל להך דבר שבמנין היכא דבטל לגמרי הטעם [ופליגי ממילא על הוכחת רב יוסף שהוכיח (לעיל שם) דאף בדרבנן צריך מנין אחר היכא שבטל הטעם ג"כ] משום דשא"ה בעטור שוקי ירושלים דלא בטל לגמרי הטעם, משום דיש למגזר משום מהרה יבנה בהמ"ק, אבל היכא דבטל לגמרי אינו מוכח אליבייהו לומר דבר שבמנין כו', דכיון דנסתר' אליבייהו הוכחת הש"ס (שם) מהא דעיטור כו', וכיון דקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל, א"כ יש להקל בהך דבר שבמנין היכא דבטל לגמרי הטעם דמחמתו נאסר, כן נלע"ד לולא דברי הראשונים שכתבו כולם להלכה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף היכא שהטעם בטל לגמרי.

נ׳והא דגיטין (ל"ו ע"ב) דאמרו דאי אכשור דרי אין לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו כו', ג"כ י"ל דזה לא מקרי בטל הטעם לגמרי, משום דיש עדיין לחוש שמא יחזור הדבר לקלקולו, כדאמרו (בריש גיטין) גבי אחר שלמדו דיש לחוש שמא יחזור הדבר לקלקולו, וכ"כ הפ"י (שם).

נ״אויש להאריך עוד בזה, רק עת לקצר, כי לא באתי בדברי אלה רק לטייל בהשגותיו הנ"ל, ולהראות שבאמת אין כאן שום השגה, כאשר בארתי בעז"ה אחת לאחת, ובפרט כיון שלהלכה הסכים מעכ"ת להקל כמש"כ, לכן אין להאריך יותר. א"ד ידידו מאז יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל החופ"ק ברעזי.