באר יצחק, אורח חייםBe'er Yitzchak, Orach Chayim

א׳שאלה באחד שלא הי' בביתו בערב פסח והי' במקום שלא הי' יכול למכור שם חמצו והי' נראה לו שיבוא לביתו בעת מכירת חמץ ואיחר עד שבא לביתו אחר זמן איסורו. והב"ד הממונים בעסק מכירת חמץ השתדלו לטובתו ומכרו כל חמצו בתורת זיכוי דזכין שלא בפניו ונשאלתי אם חל המכירה אם לא:

ב׳תשובה בעז"ה והוא דאיתא בפסחים דף י"ג דחמץ שהופקד אצל אחד דבשעה חמישית ימכור, וכמבואר באו"ח סימן תמ"ג ובח"מ סימן רצ"ב סעיף י"ז, ואף אם אינו חייב באחריותו ג"כ מוכר וגם בהרבה חמץ שלא יכלה מקודם זמן האיסור מהני המכירה של הנפקד כמבואר שם, וקשה מי נתן רשות להנפקד למכור והא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו, ואף דמפני השבת אבידה אמרו התם דמוכר עכ"ז מי נתן לו רשות למכור, והא לא חזינן גלוי דעת מהבעלים שהרשוהו למכור ועדיין עוברים הבעלים בבל יראה, ובע"כ מוכח דמשום זכין שלא בפניו נגעו בה, ואמדינן דעת המפקיד דודאי ניחא לי' בהמכירה כדי שלא יפסיד נכסיו והוי מכירה מעליא ואינם עוברים בבל יראה, ומהאי טעמא בכל הנך דחשיב התם בח"מ ובב"מ דף ל"ח ובפסחים דף י"ג ביותר מכדי חסרונן דמוכרן בב"ד דמשמע דהוי תיכף של הלוקח גם לקדש בהם את האשה, דזהו משום דאמדינן דודאי ניחא להבעלים זה וזכין לאדם שלא בפניו. וכעין זה חקר הפרי מגדים בפתיחה לה' פסח פ"ב אות ג' דין זכיי' גבי ביטול חמץ עיין שם. אך יש לחלק דשאני ביטול דהא יכול בעצמו לבטל ומדלא ביטל בעצמו מוכח דאינו חפץ בהביטול לכן לא שייך בזה אומדנא הנ"ל משא"כ במכירת חמץ כמו בנ"ד דהא הי' הבעלים במקום שלא היה יכול למכור וגם לאו כ"ע דינא גמירי בהלכות מכירה היכא שהחמץ אינו אצלו שפיר יש לדון זכות דניחא להו המכירה, וכן מבואר בח"מ סימן רצ"ב סעיף ט"ו דאם הבעלים בעיר יודיעם, משום דאם הבעלים בעיר אז לא שייך זכות ואומדנא הנ"ל דהא יכולים בעצמם למכור, וה"ה בביטול חמץ דהא יכול בעצמו לבטל את החמץ, אבל במכירה כמו בנידון דידן הוי כמו התם בנפקד באם אין הבעלים בעיר דמוכרן כנ"ל והוא הדין בנ"ד שייך זכות:

ג׳ענף א. אך יש לדחות זה הראי' והוא דיש להקשות בהא דפסחים בהך עובדא דיוחנן חקוקאה דא"ל למוכרו לעכו"ם וכן מבואר בכל הראשונים בלא שום חולק. וקשה לפמש"כ הפוסקים ביו"ד סימן ש"ך גבי בכור ובאו"ח סימן תמ"ח גבי מכירת חמץ דאנן מסופקים אם נכרי קונה במעות או במשיכה דמספקא לן אי הלכתא כריו"ח או כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת, ולכן כתבו דיעשה שני קנינים כסף ומשיכה או כסף וקנין אג"ק וחצירו ובדיעבד אם לא נמכר רק במשיכה כתבו להקל מחמת שחמץ שעבר עליו הפסח אינו רק מדרבנן אבל לכתחלה ובחשש בל יראה דהוי איסור דאורייתא כתבו דודאי בעינן לתרווייהו, ובב"מ דף ע"א ע"ב בתוס' בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' כתבו דאם נכרי מזכה מעות עבור ישראל אחד ע"י ישראל דלא מהני זכייתו משום דאף דישראל לישראל נעשה שליח עכ"ז כיון דהבעל הממון הוא נכרי דאינו בר שליחות לכן לא שייך בזה גדר זכיי', וכה"ג כתב הנימוקי יוסף בב"מ דף י"א על משנה דראה אותן רצין אחר המציאה דאי אפשר לזכות לחבירו אא"כ נעשה שליח של בעל הממון, ועיין ביו"ד סימן קס"ט בש"ך סקט"ז, וכן הוא דעת ר' ירוחם שהובא בח"מ סימן ק"ה בסמ"ע ס"ק ב' דאינו יהודי אינו יכול לזכות בדינינו לישראל ע"י ישראל ע"ש, א"כ לפי זה בהנפקד שמוכר חמצו דהמפקיד קשה מזה על הסוברים דלעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף, דהא בנפקד הנ"ל לא שייך קנין כסף כלל דהא הקנין כסף הוי כן דאם נקנה ונמסר הכסף להמוכר אז נקנה החפץ ללוקח וכיון דבעל הממון הוא נכרי ולא מצי הישראל הנפקד לזכות עבור המפקיד משום דהא בעינן שלוחו של בעל הממון כנ"ל כיון דאין שליחות וזכיי' היכא שהבעלים אינן בני שליחות א"כ אין כאן קנין כסף. ועיין בקדושין דף ח' ע"ב גבי אם הי' סלע שלה מקודשת וסלע של שניהם כו' ובתוס' שם בד"ה אם הי' סלע כו' דס"ל לרש"י דלא חיילי קדושי כסף רק באם הגיע הכסף לרשות האשה, והתוס' שם דפליגי על רש"י הא מבואר כוונתם בבית שמואל באה"ע סימן ל' סקט"ז דמיירי בבא אח"כ לידה, ואם לא כן לא הוי קדושי כסף, וה"ה בקנין כסף ודאי בעינן שיגיע הכסף לרשות המוכר דאל"כ לא מועיל כלל. וכן באם הנפקד לא זכה בהכסף עבור המוכרים הוי כלא הגיע הכסף לידו ורשותו של המוכר א"כ אין כאן קנין כסף כלל, ומשיכה הא לא מהני בנכרי. אך בסוגיא דפסחים הנ"ל דאמרו שם דאף ר' סבר להא דרב נחמן כו' משום דמוכרין לעכו"ם, יש לתרץ דרב נחמן לשיטתו דהא ס"ל בב"מ דף מ"ח כר' יוחנן דבר תורה מעות קונות וממילא לנכרי במשיכה וקנין משיכה שייכא אף בנפקד, ובאמת לר"ל דס"ל לנכרי בכסף יש לומר דיפרש להך דיוחנן חקוקאה דמוכרין לישראל כמבואר שם או דיפרש דמוכרין ג"כ לא"י רק דמיירי דיאכלנו קודם זמן איסורו, אבל מכל הראשונים דכתבו כולם דמוכרין לנכרי תקשה עליהם איך שייך קנין כסף בנפקד הנ"ל דהא רוב הראשונים כתבו להחמיר דצריכים שני קנינים בנכרי כסף ומשיכה. ועיין בתוס' ע"ז דף ע"א ע"א בד"ה רב אשי כו' שכתבו דצריך מספק לעשות שני קנינים כסף ומשיכה, א"כ תקש' לשיטתם שכתבו בב"מ דף ע"א דבעי שליחות של בעל הממון, דאיך מהני בנפקד למכור לנכרי אף בחמץ הרבה ודוחק לומר דלדידהו מיירי הך דפסחים דמוכרין לישראל:

ד׳ואפשר לומר לפמש"כ התוס' בע"ז דף ע"א בד"ה פרדשני כו' דבמתנה דליכא כספא לכ"ע קונה במשיכה, אלמא דס"ל להתוספת דהיכא דליכא חסרון כספא קונה במשיכה מה"ת, א"כ י"ל דה"ה אם הנכרי סילק כל דמי המכירה אף דלא הגיע לרשות המוכר מ"מ כיון דנתן עכ"פ כל דמי' למקום המשתמר עבור המוכר דאז הוי כמו ליכא חסרון כסף וקנה במשיכה מה"ת, א"כ מיירי הך דהנפקד שהנכרי סילק כל דמי', וכה"ג כתבתי בתשובה א' בבכור דהיכא שמגבהו בחובו דאז קנה במשיכה מן התורה לשיטת התוס' הנ"ל וה"ה היכא שהנכרי עכ"פ סילק כל המעות דאז גמר ומקני במשיכה כיון דלא הניח עכ"פ אצלו מדמי המכירה, ועדיין תקשה לשיטת הרמב"ן דס"ל דאף במתנה דליכא כספא לא קנה במשיכה והובא שיטתו בשטה מקובצת לב"מ דף מ"ט. וכן מוכח בתוס' בכורות דף י"ג ע"א בד"ה מיד עמיתך כו' דכתבו בסוף הדיבור דמשיכה קונה לכ"ע במציאה והפקר ע"ש, ומדלא כתבו דבמתנה ג"כ קנה משיכה מוכח דס"ל כהרמב"ן רק הפקר שאני דכיון דליכא עלי' בעלים כלל קל ביותר לזכות בו, וזהו ראיה לסברת הנו"ב במ"ת סימן ס"ג שכתב ג"כ דבהפקר קנה לכ"ע במשיכה משום דהא הבטה בהפקר יש כמה סוברים דקנה, וגם מצינו בבית יוסף ביו"ד סימן קס"ט שכתב בשם הרמב"ן דס"ל כהתוס' בב"מ דף ע"א דנכרי אינו יכול לזכות ממונו לישראל ע"י ישראל, וכן כתב המגיד משנה בפ"ה הלכות מלוה ולוה ה"ד בשם הרמב"ן וע"ש. וגם לשיטת התוס' דס"ל דבמתנה דליכא כספא קנה משיכה מן התורה ג"כ אינו שייכות לזה דהא אף שמסר הנכרי המעות להנפקד בשביל המפקיד מ"מ יש כאן חסרון כסף דהא חסרה כל זמן דלא הגיע ליד הבעלים ממש, וכיון דיש כאן כסף עכ"פ אם יגיע להמוכר א"כ לא נקנה במשיכה כל זמן דלא הגיע לידם ממש:

ה׳ואין לומר דמיירי בחליפין דהא שיטת כמה פוסקים דחליפין לא מהני בנכרי כמבואר בח"מ סימן קכ"ג בש"ך סק"ל, ועוד דמה"ט דאין זכיי' כה"ג גם חליפין לא מהני, וגם אין לומר דמיירי בקנין אודיתא דהא כיון דאינו של הנפקד לא שייך אודיתא על חפץ של אחר וכמש"כ הש"ך ביו"ד סימן קס"ט סק"מ בשם היש"ש גבי אשה נושאת ונותנת דלא מהני הודאתה ע"ש, ועוד דהא כ"פ סבירא להו דלא מהני קנין אודיתא:

ו׳ובאמת יש לתמוה בכל מכירת חמץ דעושין הבע"ב לב"ד לשלוחים למכור עבור הבע"ב את החמץ להנכרי ועבדינן קנין כסף ג"כ והאוף גאב שנותן הנכרי זוכין הב"ד עבור הבע"ב. (וכבר בארתי בתשובה אחת דבאוף גאב שמקבלין הב"ד מהנכרי הקונה שיגיע פרוטה לכאו"א דאל"כ אין כאן קנין כסף ואין זה דומה להא דקדושין דף ז' ע"ב בהא דבעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה בתר נותן ומקבל אזלינן כו' ופלפלתי הרבה בזה) וקשה לשיטת התוס' דב"מ הנ"ל דכיון שבעל הממון הוא נכרי א"כ הא אין ישראל זוכה עבור ישראל חבירו ועיקר הקנין כסף דעבדינן הוא מה שהב"ד זוכין עבור הבעלים וכיון דכה"ג לא מהני הזכיי' כיון דבעינן שלוחו של בעל הממון כמש"כ התוס' בב"מ הנ"ל, א"כ קשה איך יוצאין אנחנו לשיטת רש"י דס"ל דבעינן דוקא כסף מנכרי, וגם הא אין מקבלין כל הכסף רק האו"ג לבד ואז ודאי איכא חסרון כספא דאז אינו קונה במשיכה להסוברין כריש לקיש, ואף בעשאו ישראל לישראל לשליח לקבל המעות מן הנכרי ג"כ מבואר בטור יו"ד סימן קס"ט בב"י בשם תלמידי הרשב"א שכתבו בשם רבם דלא מצי לזכות עבורו, ועיין בש"ך יורה דעה סימן קס"ט סקט"ו, א"כ קשה איך יוצאין בקנין כסף להתוס' ותלמידי רשב"א הנ"ל. אכן בזה י"ל דכיון דמבואר בקידושין דף ז' בתן מנה לפלוני ותהא שדי קנוי' לך דקנה מדין ערב וכמבואר בח"מ סימן ק"צ, א"כ אף דלא מצי זכי הב"ד את המעות עבור הבעלים בתורת זכיי' משום דאין שליחות כו' עכ"ז יש כאן קנין בתורת ערבות דהא הבע"ב ציוו להב"ד דיהי' שלוחים למכור חמצם ולקבל המעות מן הנכרי הקונה, א"כ הוי כמו שאמרו הבע"ב להנכרי שיתן דמי האו"ג ע"פ ציוויים להב"ד, והוי כמו תן מנה לפלוני, ולכן בכל מכירת חמץ שפיר סמכינן על קנין כסף מחמת סברא הנ"ל דאף דלא נקנה הכסף להבעלי בתים מכל מקום יש כאן קנין כסף בתורת ערבות כנ"ל:

ז׳ובבכורות דף י"ג ע"א ברש"י ד"ה כלל וכלל לא דעד שתבא לרשותו של ישראל לא קני עכ"ל, משמע דבקנין חצירו של הישראל ודאי קני, ולהסוברין דחצירו אינו רק מדין שליחות ולשיטת התוס' דבעי שלוחו של בעל הממון, א"כ חצירו של ישראל אינו יכול לזכות מן הנכרי, אך זה אינו ברור ויש לדון בזה הרבה ולחלק דשאני חצר גבי זה:

ח׳וצ"ע על התוספות דס"ל דהיכא דבעל הממון הוא אינו בן שליחות לא מצי לזכות על ידי ישראל לישראל חבירו. מן הא דמנחות דף ע"ג בתוס' שם בד"ה איש איש לרבות כו' שכתבו התוס' התם על הא דתניא בת"כ דאין מקבלין שקלים מהנכרי כו', וקמ"ל קרא דאפ' בא הנכרי ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו ואף שאר קרבנות צבו' אין מקבלין ממנו עכ"ל. וקש' למה לי קרא הא כיון דלא מצי לזכות עבור ישראל חבירו היכא שהבעלים הוי אין בני שליחות, א"כ הא לא זכי הצבו' בקרבנות ובשקלים של נכרי רק הזוכה בעצמו מצי זכי לעצמו א"כ הא אין קרבן קרב משל צבור רק משל יחיד, ואי בחליפין הא אין מטבע נקנה בחליפין, וגם הא כמה פוסקים סבירא להו דאין חליפין בנכרי, ועיין בקדושין דף ג' בתוס' ד"ה ואשה כו', ומהאי טעמא למאן דחייש שלא ימסרנו יפה הוי טעמו משום דאז אינו קרב משל צבור רק משל יחיד כדאיתא בב"מ דף קי"ח וביומא דף ל"ה וכיון דבנכרי דהוי בעל הממון לא מצי לזכות עבור הישראל א"כ איך מצי הגזבר לזכות בשקלים או בקרבנות צבור עבור הצבור. ולא שייך לדון בכל הענין המבואר שם דנכרי מסתלק לי' והוי הפקר כמו הא דב"ב (דף נ"ד) משום דז"א שייך אלא התם דכל קנינו בכסף כמש"כ הרשב"ם שם ועיין בנתיבות ס' קצ"ד ועוד קשה מן שקלים פ"א משנה ה' דתנן התם דקטנים אי שוקלים מקבלים מידם וכתב שם רבינו עובדי' מברטנורה דבלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכא דלא להוי קרבן צבור קרב משל יחיד עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דהא קטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה רק מדרבנן א"כ קשה דעדיין קרב הקרבן צבור משל יחיד, ויש לומר דהא מן התור' בטל ברוב רק הא דמטבע חשוב ולא בטל הוי רק מדרבנן א"כ אתי תקנתא דרבנן דקטן יכול להקנות ומפיק איסורא דרבנן, וכן מצאתי בשער המלך פ"א ה' שקלים. אבל לשיטת התוס' דב"מ דס"ל דבזכיי' בעי שלוחו של בעל הממון, אם כן קטן דאין לו שליחות כלל אף מדרבנן בודאי אינו יכול לזכות ממונו ע"י אחר, וקשה איך יכול הקטן למסור לצבור בתורת זכיי' דהא הצבור אינם יכולים לזכות ממונו דהא בעינן שלוחו של בעל הממון ואין שליחות לקטן:

ט׳ויש לתרץ משום דיש לחלק דשאני בשקלים וקרבנות צבור דיכול הזוכה לזכות עבור הצבור משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' כמש"כ הקצה"ח בסימן שמ"ח וסימן ק"ה סק"ב גבי אין שליח לדב' עבירה ע"ש, וכן מוכח מן הנימוקי יוסף לב"מ במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה שכתב להקשות איך שייך דין שליחות בחצר והא בעינן שלוחו של בעל הממון ולא שייך בחצר לומר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עכ"ל הנימוקי יוסף משמע להדיא דהיכא דשייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אז מצי הזוכה לזכות עבור חבירו אף דלא הוי שלוחו של בעל הממון, וידוע מה דאיתא בב"מ דף ח' בשנים שהגביהו מציאה דאף מאן דס"ל מגבי' מציא' לחבירו לא קנה חבירו עכ"ז היכ' שזוכ' עבו' עצמו אז זוכ' עבו' חבירו. ועיין בח"מ סי' ק"ה בש"ך ס"ק ב' דאף דלא מצי הזוכ' לזכות בכולו אמרינן ג"כ מגו דזכי כו' ע"ש, א"כ לפ"ז יש לומר דהיכא דהזוכה זוכה לעצמו ג"כ באותו הזכיי' מצי לזכות עבור חבירו אף ממונו של נכרי, דאף דבעינן שלוחו של בעל הממון, ונכרי לאו בר שליחות הוא עכ"ז כיון דזוכה לנפשי' זכי נמי לחברי' אף היכא דלא הוי שלוחו של בעל הממון ועיקר סברת התוס' הוי דלכן אין נכרי יכול לזכות חפצו לאחר משום דבעי שלוחו של בעל הממון, אבל היכא שזוכה ג"כ לעצמו אז כיון שעכ"פ מרשהו הנכרי לזכות עבור הצבו' מצי הזוכה לזכות, כיון דגם הזוכה הוי בכלל הצבור וגם לו יש חלק בקרבנות צבור וניחא קושיתי על התוס' הנ"ל, ולפ"ז יש לומר דלכן במכירת חמץ שלנו דהא גם הב"ד בעצמם מוכרין את החמץ שלהם, ובקבלת האו"ג שמקבלין מהנכרי יש להב"ד גופא זכיי' בהמעות, ואז לא בעי בי' שלוחו של בעל הממון, וניחא שפיר המנהג שלנו. אך לפ"ז בעי שהב"ד ימכרו את חמצם ג"כ. ועיין בדרוש וחדוש של הגאון ר' עקיבא איגר כתובות דף י"א על סוגיא דגר קטן מטבילין כו' במש"כ שם ג"כ כעין סברא הנ"ל לומ' מגו דזכית לעצמה הגירות זכית נמי לעובר, ומש"כ רע"א שם שז"א רק בחפץ א' ולא בשני חפצים כמו שהוכיח מקדושין דף מ"ב, עכ"ז בנ"ד בקבלת האו"ג הא לא ניכר איזה פרוטה מקבל עבור נפשו ואיזה פרוטה מקבל עבור חבירו והוי מעורבין לכן הוי כחפץ אחד כל זמן דלא נסתלק לכ"א ואחד בפ"ע:

י׳והא דמנחות דף ע"ג דמבואר שם בנכרי שהתנדב להביא שלמים נתן לישראל ישראל אוכלין משו' שזכה בהם ישראל, יש לומר דמיירי במסרן ליד מי שרוצה ליתן לו המתנה והוא בעצמו יכול לזכות בודאי מהנכרי, אך מלשון הרמב"ם פ"ג הלכות מעשה הקרבנות שכתב בהלכה ג' בזה הלשון נתנן לישראל ע"מ שיתכפר בהם לישראל ישראלים אוכלים אותן כדין שלמי ישראל, משמע מלשונו דאף במסר הנכרי לישראל אחר שיזכה בהם עבור ישראל אחר ג"כ מצי לזכות, א"כ נראה מזה דלא ס"ל כתוס' דב"מ הנ"ל, אך יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דהא ברמב"ם פ"ה הלכות מלוה הלכה ד' מבואר דס"ל בהעמידו אצל ישראל אעפ"י שנתן הנכרי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זה ריבית קצוצה ע"ש בהמגיד משנה, אלמא דס"ל להרמב"ם להדי' דלא כשיטת התוס' דב"מ הנ"ל וס"ל להרמב"ם דלא בעינן שלוחו של בעל הממון:

י״אהג"ה [וע"פ סוגיא דמנחות הנ"ל דאמרו שם שלמי נכרי עולות יישבתי עפ"ז קושית הפנים מאירות שהקשה על הא דאיש איש לרבות נדרים ונדבות שקרבין בנכרי והקשה הא אין שליחות בנכרי. ולענ"ד נראה לומר דאף דמבואר בקדושין דף ע"ב דבעי שליחות בשחיטת קדשים יש לומר דהיינו דוקא בישראל דיש להבעלים זכות בגוף הקרבן כגון אם הם שלמים יש להם זכות לאכול הבשר ואם הם עולות וחטאות יש להבעלים זכות שמכפרת על ל"ת או על עשה, ולכן שייך שפיר על הבעלים חיוב לעשות שליח על השחיטה משום דעדיין יש להבעלים חלק בקרבן, משא"כ בנכרי דאחר שמסרו להקדש לא שיירו לעצמן שום זכות כלל בהקרבן משום דהא שלמי נכרי הם עולות, ומכפרת עליהם לא שייך כמבואר בהגהות אשר"י בפ"ק דב"ב דלכן אין מקבלין צדקה מהם, ונדרים ונדבות מקבלין מהם משום שאין באין לכפרה, א"כ ליכא להם שום זכות בהקרבן דנימא דיעשו שליחות על השחיטה דהוי כמאן דליתא לבעלים על הקרבן כלל, ויש לעיין עדיין ע"ז במנחות דף צ"ג דממעט נכרי מקרא דאינם סומכין, ולפמש"כ תקשה דלמה לי' למעט מקרא הא אין סמיכה אלא בבעלים והא אחר שהקדישו פקע שם בעלים מהם, דהא לית לי' שום זכות בגוי' כנ"ל. ויש לומר משום דהא איתא בירושלמי נזיר פ"ט ה"א דר' יוסי ס"ל דישראל צריך היתר חכם ונכרי אין צריך היתר חכם, א"כ יש לנכרי זכות בהקרבן מקודם ששוחטין דכמו דישראל יכול לשאול על נדרו מקודם שנשחט ונזרק אף במטא לרשות העזרה וכשיטת הרבה ראשונים וכמו שפי' ר' אליעזר ממיץ המובא בראש נדרים דף נ"ט, ואז יכול הנכרי לחזור בו אף בלא שאלה וכמו שפירשתי בקונטרס א' שיטת הסוברין כן, ועיין בש"ך ח"מ סימן רנ"ה, ועוד דהא הרבה סוברין דמשיכה לא קני אף במתנה, וחצר הא אין חצר להקדש כמש"כ התוס' שם בב"ב דף ע"ט ד"ה ואין מועלין כו' ואכמ"ל. אבל אחר שמתחילין לשחוט אז גם ישראל אין יכול לשאול משום דהא מבואר בדוכתי טובא דאחר שנשחט ליתא בשאלה, א"כ ה"ה בנכרי אינו יכול לחזור אחר שמתחילין לשחוט. (ועיין במשנה למלך פי"א הלכות מעשה הקרבנות ה"ד ויש להאריך בפרט זה הרבה). ולכן בשחיטה לא שייך שם בעלים משום דתיכף כשמתחילין לשחוט אז פקע שם בעלים ממנו וזהו מוכרח משום דאל"כ איך שוחטין לקרבנם בעזרה וניחוש דילמא יחזור בו והוי חולין בעזרה, וקי"ל ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, ולכן לא פשטו מזה דכהני שלוחא דרחמנא משום דהוי מצי לדחות כנ"ל, ובסמיכה לא שייך לחוש דילמא יחזור בו ויהיו חולין בעזרה כמבואר בב"ב דף פ"א ע"ב, משום דהא הרשב"ם כתב שם בד"ה דילמא לאו ביכורים כו' באי נמי דזה אינו רק מדרבנן דילמא איכא דחזי כו', ועיין בתוס' שם ד"ה ודילמא לאו ביכורים כו' ובתוס' מנחות דף פ' ע"ב בד"ה וכי מכניסין חולין לעזרה כו', ולכן צריך למעוטי לסמיכה בהם מקרא ויש להאריך בזה הרבה ע"כ]:

י״בועכ"פ בכל מכירת חמץ יש ליישב ע"פ מש"כ בשני אופנים והעיקר כמש"כ לעיל דזה מהני מן דין תן מנה לפלוני:

י״גענף ב. נחזור לענינינו דבנפקד שמוכר חמצו יש להקשות דהא לא שייך בזה קנין כסף ומשיכה, ובזה לא שייך לדון דין ערבות כמש"כ בכל מכירת חמץ, דהא המפקיד לא ציוה לו למכו' ורק בתורת זכיי' נגעו בה, וגם מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' לא שייך בנפקד דהא אם הנפקד מוכר חמצו המופקד לו לבדו לא שייך זה, ואף אי נימא דהוי אומדנא מהמפקיד דהוי כאמר לו בפירוש שיהי' שליח על המכירה, עכ"ז ערבות לא שייך בזה דהא לא נתן ע"פ ציווי דהבעלים, וגם בשוויא שליח בפירוש מבואר בב"י ליו"ד סימן קס"ט הנ"ל שיש הרבה סוברים דכה"ג ג"כ לא זכה לישראל אם בעל הממון אינו בר שליחות, ואף דנימא דיפרשי דהך סוגיא דפסחים מיירי אליבא דמאן דס"ל משיכה קונה בנכרי וכמש"כ לרב נחמן דר"נ ס"ל כריוח כנ"ל עכ"ז תקשה דברי הש"ע דהא הרמ"א כתב ביו"ד סימן קס"ט סעיף וא"ו דבמקום שנהגו להקל אין למחות בידם וזהו שיטת התוס' דס"ל דלא מצי זכי עבור חבירו אם בעל הממון אינו בר שליחות, והא הרמ"א אינו חולק באו"ח סימן תמ"ג סעיף ב' על נפקד שמכר חמצו המופקד אצלו, והתם הא מיירי בהרבה חמץ שודאי לא יאכלנו קודם פסח כמבואר שם סעיף א' ואיך יהי' יוצאין לשיטת הסוברין דבנכרי דוקא כסף קונה ולא משיכה וגבי בכור החמירו דצריך שני קנינים כסף ומשיכה, ודוקא גבי חמץ שעבר עלי' הפסח מקילינן בחד קנין משום דאינו אלא בדרבנן אבל לא גבי בל יראה דהוי דאורייתא וודאי דצריך שני קנינים לצאת לכל הדיעות וחסר לקנין כסף כנ"ל:

י״דויש לתרץ והוא די"ל דשאני הנפקד למה דאיתא בב"מ דף ל"ד בשילם הנפקד ולא רצה לישבע דנעש' כאומ' לכשתשלם לי תהי' פרתי קנוי' לך מעכשיו או סמוך לגניבה וכן מבואר בח"מ סימן רצ"ה, והרמ"א בתשובה סימן פ"ז כתב גבי בכורה דאם הנכרי השומר סילק במעות להמפקיד דנפטרת מבכורה דאמדינן דעת הבעלי' דניחא להו להקנו' גוף הפרה להנכרי כדי להפטר מבכור' דאין לך אומדן דעת יותר מזה ועדיף הך אומדן דעת מן אומדנא דאמרו חז"ל בכפילא עכ"ל הרמ"א. ולפ"ז בחמץ הנפקד ג"כ יש אומדנא הנ"ל דהא בלא זה יפסיד כל חמצו ודאי הי' האומדנא להקנות להנפקד את החמץ כדי שיהא יכול למכור את החמץ, וגם הא הנפקד משלם דמי החמץ להמפקיד דהוי כאומר לכשתשלם לי אז יהא קנוי לך מעכשיו החמץ או סמוך לזמן איסורו והיינו בשעה חמישית וכמו סמוך לגניבה בכפל משום דאם לא עכשיו אימתי. וזהו כש"כ מגניבה דהא בחמץ עיקר ההצלה הוי רק ע"י הקנאה להנפקד דאל"כ הא אין לו מצילין, ולפ"ז הוי הנפקד כבעל דבר בעצמו למכור, ואין צריך בזה לדיני זכיי' ושליחות, ושפיר חל קנין כסף משום דהוי בע"ד בעצמו דהא ודאי הקנה לו כדי שיהא יכול למכור ולצאת לכל הדיעות ולא יעבור על בל יראה, ומתורץ קושיתי הנ"ל בעז"ה. ולפ"ז נדחה הוכחתי שכתבתי להוכיח דין זכיי' בחמץ לנ"ד משום דהא שאני התם, ובנ"ד לא שייך ההקנאה הנ"ל:

ט״וענף ג. ועכ"ז יש לדון ע"פ ראיות אחרות בנ"ד שמועיל שפיר זכיי' והוא שנקדים דברי התה"ד סימן קפ"ח המובא ביו"ד סימן שכ"ח סעיף ג' דכתב דהיכא דהעיסה מתקלקלת יכולה ליטול חלה בלא רשותה דזכין שלא בפניו, והש"ך סק"ה שם העלה דאף אינה משרתת יכולה להפריש חלה בלא רשות בע"ב, והקצה"ח בסימן רמ"ג סק"ח הקשה עלי' מהתוספת נזיר דף י"ב שהקשו בהא דאשה עושית שליח לחברתה שתפריש חלה מהעיסה והא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעושית שליח מקודם הלישה כו', ואי נימא דלא בעינן כלל דעת הבע"ב רק בתורת זכות אתינן עלה ואף בלא קלקול העיסה וכמש"כ הט"ז שם ליו"ד, א"כ לא גרע מה שעושית שליח מאלו לא עשתה שליח כלל והפרישה בעצמה כו' אע"כ מוכח דלא כסברת התה"ד משום דלא שייך בזה זכות, דזכות שלא בפניו אינו שייך רק במזכה לו חפץ או גט לאשתו דזוכה האש' בגט או במפריש משלו אבל לא במפריש מבעה"ב דאין זה זכיי' אלא ניחותא איכא ובעי לדעתכם דוקא עכ"ל הקצה"ח. וכה"ג כתב המרכבת המשנה בפ"ו ה' גירושין גבי גט שכותבין לנשתטית דהקשו מי איכא מידי דהשתא לא מצי למיעבד ויעביד שליח ע"ז על אח"ז ורצו לומר דמשום זכות נגעו בה, וע"ז כתב המרכבת המשנה דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות דלהוציא מרשות הנותן לא דיינינן בזה דיני זכיי', ודבריו נוטה לדברי הקצה"ח הנ"ל. ויש להסביר דבריהם ביותר ביאור משום דהא הרשב"א בגיטין דף כ' כתב דכי מקנה להם זקן מאי הוי והא אינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, וקשה מההיא דיבמות דעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו דלא קנה, ותירץ דשאני התם היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דבזה לא בעי כוונה לקניי' עכ"ל, ובכל זכיי' שמזכין לו חפץ הא חסר בזה כוונת הקונה, אך י"ל דכיון דדעת אחרת מקנה לו שאני וכיון דדעת המזכה להקנות להזוכה לכן זכה אף בלא כוונה, משא"כ להוציא מרשות הנותן דלא שייך בזה דעת אחרת מקנה וחסר כוונת המקנה, לכן אפשר דלא שייך בזה דיני זכיי' כן יש לומר בדבריהם:

ט״זאך באמת אבאר בעז"ה להוכיח דלא כדבריהם ונתרץ לקושיות הקצה"ח הנ"ל והוא דמה דהקשה מהתוס' נזיר הנ"ל, יש לתרץ ע"פ מש"כ התוס' בקדושין דף כ"ג ע"ב בד"ה מהו שיעשה שליח כו' בהא דאמרו התם דעבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו או לא. והא דמבואר במתניתין דשטר ע"י אחרים בתורת זכות יש לחלק דמיגרע גרע היכא שבא בתורת שליחות ואמר לי' לך וקבל גיטי כו', וכוונתם הוא דדוקא היכא שלא א"ל שיעשה שליחותו אז שפיר מצי זכי עבורו בתורת זכות ולא היכא שא"ל בפי' שיעשה שליחותו ואז הוי כמו קפידא דיהא חל בי' דיני שליחו', ולכן בא"ל לך וקבל גיטי דאי נימא דלא מצי משווי שליח אז אינו מועיל תורת זכיי' בזה, וכה"ג כתבו התוס' בגיטין דף ס"ו ע"ב בד"ה הא כתב ידן כו' דאף דמכשיר ר"מ במצאו באשפה עכ"ז בעשאום שלוחים לכתוב הגט אינן יכולים לצוות לאחרי' לכתוב משום דמילי לא מימסרי לשליח, שזה גרוע ממצאו באשפה, משום דכיון דצוה לכתוב צריכי' לעשות ציווי עכ"ל התוס', וכש"כ שדין זכיי' לא שייך בזה מכש"כ ממצאו באשפה הנ"ל, ולכן שפיר הקשו התוס' בנזיר על הפרשת חלה דאיך יכולה לעשות שליח לחברתה מקוד' הלישה והא הוי דבר שלא בא לעולם ודין זכיי' לא שייך בזה כיון שציוותה בתורת שליחות וזה מיגרע גרע כנ"ל, ולכן אין סתירה מהתוספת נזיר הנ"ל על התה"ד הנ"ל:

י״זובזה תירצתי בחידושי לאבן העזר סימן ל"ה סעיף וא"ו דס"ל דאין שליח ראשון עושה שליח ב' משום דמילי לא מימסרי והקשיתי דהא לפמש"כ המחבר לעיל בסעיף ד' דאם גילה דעתו שהוא חפץ בפלוני' והלך השדכן וקידשה לו הרי זה מקודשת א"כ אף דמילי לא מימסרי עכ"ז יהא יכול שליח ב' לקדשה לו בתורת זכיי', וכתבתי לתרץ ע"פ דברי התוס' הנ"ל דהיכא דנחת בתורת שליחות מיגרע גרע דאם אינו מועיל ע"פ דיני שליחות לא מהני בזה דין זכיי':

י״חואדכרנא מלתא אשר בעת שלמדתי אצל מו"ר המנוח הרב הגאון הג' וכו' מוה' בנימין זצ"ל ראב"ד דק"ק הוראדנא אמר לתרץ קושייתי הנ"ל ע"פ מה דקיי"ל בח"מ סי' רמ"ה דצווח על הזכיי' אין יכולים לזכות בע"כ לכן נפ"מ דאם הי' מהני בתורת שליחו' אינו מועיל מחאתו אבל אם לא מהני אלא בתורת זכיי' מועיל מחאתו, ושפתים ישק:

י״טומש"כ הקצה"ח דלא מצינו זכיי' רק במזכה החפץ לפלוני ולא היכא דלא הוי רק ניחותא בעלמא ובעינן לדעתיכם. זה נסתר מן הא דאיתא בכתובות דף י"א דגר קטן מטבילין אותו ע"ד הב"ד משום זכות וזכין שלא בפניו והתם מאי זיכוי חפץ איכא דהא אין מזכין לו התם איזה חפץ, ובע"כ מוכח דגם היכא דלא מזכין לו איזה חפץ ג"כ שייך זכות לזכות שלא בפניו, ולא שייך בזה לומר דבעי לדעתיכם משום דכיון דאמדינן דעתו דודאי יתרצה הוי כמו לדעתיכם ממש:

כ׳אך מש"כ המרכבת המשנה הנ"ל לחלק דהיכא שנוטלין החפץ להוציא מרשות הבעלים לא שייך בזה תורת זכות ולכן בגט דאף שהוי זכות לו, עכ"ז לא שייך דין זכיי' להוציא את הגט מרשות הבעל. זה לא נסתר מן הא דכתובות הנ"ל דהא התם לא מוציאין שום חפץ מן גר קטן הנ"ל, ולפ"ז יש לדון שפיר בהך דחידש התה"ד הנ"ל דבחשש קלקול עיסה אינה יכולה להפריש חלה בתורת זכות דהא זה הוי הוצאות ממון מרשות בעל העיסה ולא שייך בזה זכות:

כ״אאך יש להוכיח דאף היכא שמוציאין הממון מרשות בעל הממון שייך ג"כ זכות. והוא דהנה הר"ן בקדושין דף מ"ה בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דס"ל לכמה אמוראי דחיישינן שמא נתרצה האב וכתב הר"ן שם לפרש דרצוי דבתר קדושין ג"כ מהני שיהא חלין הקדושין למפרע, והטעם משום שכל אדם רוצה להשיא בתו ומצוה דרמיא עלי' הוא וזכין שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא לא נתרצה לא הוי קדושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאת מרשותו לכמה דברים, אבל כל שנתרצה גלי אדעתא דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה כו', ומיהו דוקא בשתק בשעת שמיעה אע"פ שצווח לאחר מכאן, אבל בצווח מעיקרא אין צריך גט שאין זכין לאדם בע"כ עכ"ל. הרי להדיא דאף במה שמוציאין את החפץ מרשותו וכמש"כ שם הר"ן שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים, עכ"ז הוי בי' זכות לדון בי' דזכין שלא בפניו, והא דצריך שיתרצה אח"כ הא כן קיי"ל בכל זכות דאם צווח בעת שיוודע לו מן הזכוי דאין יכולין לזכות בע"כ, כמבואר בב"ב דף קל"ח ובח"מ סימן רמ"ה ובקדושין דף כ"ג בר"ן שם על הא דשטר וכסף ע"י אחרים וביו"ד סי' רס"ז סעי' מ"א וברשב"א בחידושי' לקדושין דף כ"ג ולכן ה"ה בהך זכו' דכתב הר"ן דמצוה דרמיא על האב להשיא בתו ואנן סהדי דניחא לי' לא עדיף מן כל זכות דאם צווח בעת ששומע לא מהני הזכיי', ולכן בעי הר"ן שישתוק בעת שנשמע לו, ורצוי בפירוש לא בעינן אך סגי אם שתק וכמש"כ הר"ן להדיא שם דאם שתק בשעת שמיעה סגי, אבל שתיקה לבד מועיל בי' לומר דהוי למפרע זכות עבור האב משעה ראשונה, [אך אם הי' זכות גמור שאני ואינו יכול למחות אף בפירוש כמו שיבואר לקמן בסי' ב' בעז"ה] א"כ מוכח להדיא משיטת הר"ן הנ"ל דאף היכא שמוציאין את החפץ מן רשותם ג"כ שייך זכות היכא שהוי אומדנא דאנן סהדי דרוצה בזה:

כ״בוכן כתב הרא"ש בקדושין פ"ב סימן וא"ו דאם נתרצה האב הוי קדושין למפרע וכ"כ התוס' בקדושין דף מ"ו ע"א בד"ה בין היא כו' דהא דמקודשת בנתקדשה שלא לדעת אבי' הוי משום דאמרינן זכות הוא לו כו', ואף אותן הסוברים התם כרבינא דלא חייש לשמא נתרצה האב והובא שיטתם באה"ע סימן ל"ז סעיף י"א וזהו שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושארי פוסקים דלא פסקו כרב ושמואל, י"ל דטעמם משום דבקטנה ודאי ניחא סברתם דלא ס"ל זכות הנ"ל, משום דהא מבואר בקדושין דף מ"א ע"א דאסור לאדם לקדש לבתו קטנה והובא בשו"ע אה"ע סימן הנ"ל סעיף ח', א"כ לא שייך בזה זכות משום מצוה דרמיא עלי', ואף בנערה דמבואר התם ברמב"ם ובשו"ע הנ"ל דלא חיישי לשמא נתרצה היינו משום דס"ל דל"א בזה זכות כלל דהא יכול בעצמו לקדשה למי שיכשר בעיניו ולא הוי זכות כלל, ובאמת אם נתרצה ושתק בעת ששמע הביא הבית שמואל שם ס"ק י"ח בשם הרא"ש והר"ן דהוי קדושין למפרע, ואף לדעת המחבר שם שכתב אף בנתרצה אינן חלין הקדושין, יש לומר משום דזה לא הוי זכות כל כך דהא אפשר להאב בעצמו לקדשה, וגם הא מצינו בקדושין דף ג' וכתובות דף מ' דבושת ופגם שייך לאבי' דאי בעי מסר לה למוכה שחין, א"כ אפשר דהא יכול האב ליקח הרבה דמים עבורו ולכן לא הוי זה זכות ברור דנימא בי' זכין שלא בפניו, אבל היכא דהוי זכות ברור כמו בעובדא דתה"ד הנ"ל דחשש קלקל העיסה ודאי דאמרינן בי' זכות אף להוציא את החפץ מרשות הנותן כדס"ל לרב ושמואל ושארי אמוראי התם ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע:

כ״גוכן מוכח מגיטין דף נ"ב דאמרינן אפוטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל כו' ומוכרין בהמה ובתים שדות וכרמים להאכיל ולא להניח וכתב הר"ן בחידושיו לגיטין שם דף הנ"ל דכיון שהיא לתועלתן של יתומים אמרינן בי' זכין שלא בפניו כדאמרינן בקדושין בריש פ"ב מנין שזכין שלא בפניו שנאמר נשיא א' ליום כו' וללישנא בתרא נמי אמרינן התם מנין שב"ד חולקין בנכסי יתומים ומעמידין להם אפוטרופס שנאמר נשיא א' כו' ולהך לישנא נמי שמעינן דזכין שלא בפניו אלמא דמפרש דחלוקה הוי זכות כו' הלכך כל מה שציוו חז"ל לאפטרופס לעשותו זכות הוא ומעשיהם קיימים מן התורה, ע"כ לשון הר"ן, וחזינן דגם התם שמוציאין החפץ מרשות יתומים, אפ"ה דיינין בזה ג"כ תורת זכות, ולשיטת המרכבת המשנה הנ"ל דזכין לאדם אמרינן אבל זכין מאדם לא אמרינן ואין מוציאין את החפץ מרשות הבעלים, א"כ קשה איך מועיל המכירה בקרקעות ובתים של היתומים, והר"ן יליף זה מן הא דיתומים ב"ד חולקין בנכסיהן, ולהמרכבת המשנה הנ"ל אין זה ראי' כלל דהא התם בחלוקה אין מוציאין שום חפץ מרשותם רק חלוקה בלבד, משא"כ להוציא הבתים וקרקעות ברשותן, אלא ע"כ דלא כדברי המרכבת המשנה הנ"ל.

כ״דאך צריך עיון בדברי הר"ן הנ"ל דהא הר"ן בקדושין ריש פרק האיש מקדש כתב שם דהא דזוכין לקטן אינו מה"ת רק מדרבנן, ואף בתחלה מקודם דמסיק התם בשם רב גידל מנין ליתומים שבאו לחלוק כו' יש להוכיח דהי' ס"ל זכין לקטן אבל ללישנא בתרא אינו מוכח דזכין לקטן מה"ת רק דשאני התם בחלוקה דשלהם היתה וחילוקתן גילוי מלתא בעלמא הוא כו' עכ"ל הר"ן בקדושין ובחידושי' לגיטין מסיק להנך תרי לישנא דזכין לקטן מה"ת וצ"ע בדברי הר"ן דסתרי אהדדי:

כ״הענף ד. ובהא דמבואר שם דתורמין ומעשרין להאכיל כתבו התוס' בגיטין דף מ' ע"ב ד"ה וכתיב לי' גיטא דחרותא כו' דזהו משום הפקר ב"ד הפקר ונתנו התבואה של התינוק להאפטרופס כדי שיכיל לתרום כו', וקשה למה לא כתבו דבתורת זכות אתינן בזה ומוכח לכאורה מדברי התוס' הנ"ל דס"ל כסברת המרכבת המשנה הנ"ל דזכין מאדם לא אמרינן וזהו נגד דברי התה"ד הנ"ל.

כ״ואך יש לדחות זה משום די"ל דהתוספת לשיטתם דכתבו בכתובות דף י"א ובשארי דוכתי דזכי' לקטן אינו רק מדרבנן, ולכן עדיין תקשה איך אכלו טבל הטבול לתרומה ומעשר מה"ת ולכן הוכרחו לומר דזהו משום הפקר ב"ד כנ"ל.

כ״זאך עדיין צ"ע בדברי הר"ן בחידושי' לגיטין הנ"ל דהקשה מתחלה דאיך תורמין להאכיל והא הוי תורם שלא ברשות, ותי' משום דהקנו התבואה להאפטרופס והפקר ב"ד הפקר, ואח"ז הביא להא דמוכרין בהמות להאכיל כו' וכתב דמשום שזכין שלא בפניו נגעו בה, והובא לעיל, וקשה אמאי לא כתב ג"כ בהא דתורמין להאכיל דמשום זכין שלא בפניו אמרו זה וכמש"כ התה"ד בחלה דיכולים להפריש בלא רשות הבע"ב משום זכות דזכין שלא בפניו משום דהא אסור למיספי להו בידים ולא יהי' להם מה לאכול וזה וודאי לתועלתם, וכמש"כ הר"ן אח"ז תיכף בהא דמוכרין בהמה כו' דמה"ת זכין כנ"ל.

כ״חואפשר לחלק דשאני בתרומה דהוי הוצאות ממון מרשותם דהא הפרשת תרומה ומעשר שמפרישין זה הוי ודאי הוצאות ממון מרשותם לכן לא שייך בזה זכות וכסברת המרכבת המשנה הנ"ל, משא"כ בהא דמוכרין בהמות דהא בהכסף שמקבלין מהקונה זה הוי זכות גמור שמזכין חפץ להיתומים. לכן שייך בזה זכות כמו כל זכין לו ואף שמוציאין את החפץ הנמכר מרשות היתומים עכ"ז כיון שמכניסין חפץ אחר לרשותם, בזה שייך שפיר לומר זכין להם ואין זה הוצאות ממון מרשותם כ"כ, א"כ יהי' זה נגד דברי התה"ד הנ"ל שכתב בחלה דיכולים להפריש בתורת זכות, והא חזינן דהר"ן ס"ל דאין יכולים לזכות בתורת זכיי' להפריש תרומה אף שס"ל זכין לקטן מה"ת, וזהו נלמד מן אתם ולא אפטרופסין ולא ס"ל להר"ן כסברת הרשב"א שכתב בחידושי' לגיטין דמה"ת יכול האפטרופס לתרום אף להניח ובתי' א' כתב דלהאכיל וודאי תורם מן התורה והא דאתם ולא אפטרופסין קאי על לא להניח ע"ש ברשב"א, אך הר"ן ס"ל דלא שייך בזה כלל דין זכות א"כ מוכח מזה דלא כהתה"ד הנ"ל.

כ״טאמנם כיון שכבר כתבנו להוכיח דהר"ן בקדושין ס"ל דאם נתרצה האב אחר זה דיינינן שפיר לזכות ואף דמוציאין את בתו מרשותו, ודוחק לומר דהתם מיירי בקדושי כסף שאז יש לומר כסברא שכתבתי דכיון דמזכין את הכסף עבור האב לא הוי זה הוצאות ממון כ"כ, דהא כתבו סתמא דנתקדשה, ויכול להיות אף בקדושי שטר, א"כ בקדושי שטר דאינו שוה פרוטה לא שייך בזה לומר שמזכין את הקדושין לאב, ועיין באה"ע סימן ל"ז בב"ש סק"ז, ובע"כ מוכח דאף היכא שמוציאין את החפץ מרשותו ואין מכניסין שום דבר בחליפין לרשותו אפ"ה שייך בזה דין זכיי', א"כ תקשה עדיין דברי הר"ן אמאי לא כתב מתחלה על הא דתורמין דבתורת זכות אתינן עלי' וכמש"כ הר"ן תיכף על הא דמוכרין כנ"ל וצ"ע לכאורה.

ל׳ויש לתרץ דברי הר"ן הנ"ל דהא בלשון דאמרו תורמין להאכיל ולא להניח דמשמע דאף להאכיל לעבדיהם של היתומים או לאנשי ביתם המוטל עליהם לזונם או לאלמנות אביהם ג"כ יכולים לתרום להאכיל דהא לא מיעטו רק להניח אבל להאכיל משמע דיכולים לתרום אף שיאכילו לאחרים, כיון דהוי לתועלתם עכ"פ, אך להניח שאני דלא הוי תועלת כלל, ובקדושין (דף מ"ה) איתא דנתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' דס"ל דאינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אבי' וימחה, ומאן דס"ל התם אוכלת בתרומה הטעם משום דכיון דנתקדשה לדעת אבי' לא חיישינן לחזרה, ולפי מה דאיתא בקדושין (דף מ"ב) דחד ס"ל ביתומים שחולקין ב"ד בנכסי אביהם דהגדילו יכולין למחות, וחד ס"ל דהגדילו אין יכולין למחות, וגם זהו אינו רק מדרבנן כמו שאמרו שם דא"כ מה כח ב"ד יפה, אבל מה"ת יכולין למחות כשיגדילו, כדאיתא בכתובות (דף י"א) בגר קטן כו', א"כ קשה איך יכולים לאכול העבדים ואלמנות אביהם הא יש להם לחוש בפרט בטבל דאורייתא ושמא יגדילו וימחו, בשלמא בקטן עצמו שאוכל אין לחוש לשמא ימחה כשיגדיל משום דהא הוי דבר שבידו, וכמבואר באה"ע (סימן קמ"ג סעיף ב') דדבר שבידו ושב ואל תעשה לא חיישינן שיעבור בקום ועשה, אבל מה שביד אחרים חיישינן שמא יעבור בקום ועשה, וכמו דחשו לשמא יבא וימחה ה"ה דיש לחוש לשמא יגדיל וימחה על הפרשת התרומה, וכל שכן למאן דס"ל דהגדיל יכול למחות דתקשה עליו מברייתא דתנן תורמין להאכיל אבל לא להניח דאינו ממעט רק להניח דלא הוי תועלת כלל להם, אבל להאכיל על הצטרכות שלהם יכולין לתרום כנ"ל, והא זה הוי דבר שאינו בידם רק תלוי ועומד ביד אחרים, דלגבי אחרים האוכלים הוי דבר שאינו בידו, או יש לומר דאף אם מצטרכין רק על מזונות של יתום א' והב' לא יאכל, אז כשיגדיל הב' יכול למחות דלא שייך בזה לומר אתם אפילו שותפין, כמו שפסק הרמב"ם ה' תרומות (פ"ד ה"ח) דהא לא הוי בן דעה אז כשתרמו, א"כ הא משמע דדוקא להניח אין תורמין אבל להאכיל אפילו לאחד מן האחרים ג"כ תורמין, וקשה דהא יש לחוש לשמא יגדול אחיו וימחה, וגבי היתום שאוכל הוי דבר שאינו בידו ולכן הוכרח הר"ן לפרש דבתורת הפקר ב"ד נגעו בה, ואח"ז במוכרין בהמת כתב בפשיטות דבתורת זכות אתינן עליו כנ"ל, א"כ מוכח מזה כסברת התה"ד הנ"ל, ועיין באה"ע (סי' ל"ו סק"א) בב"ש שם ובמג"א (סי' קנ"ד סקל"ז) דמבואר ג"כ דס"ל דזכות אף להוציא החפץ מרשות הבעלים ג"כ שייך בי' גדר זכין, וכסברת התה"ד הנ"ל.

ל״אועוד ראי' לסברת התה"ד הנ"ל מן סוטה (דף כ"ה ע"א) דאמרי' התם איבעיא להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או אינו מקיימה כו', ת"ש אלו שב"ד מקנין להם מי שנתחרש ונשתטה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיימה עבדי' ב"ד מידי דדילמא לא ניחא לי' לבעל, ופירש רש"י שם דאין אנו נעשים שלוחים בדבר שהוא חוב לו והא אין חבין שלא בפניו עכ"ל, אלמא דמשום זכות דזכין שלא בפניו נגעו בהא דאמרו דב"ד מקנין להם, ותירץ הגמ' סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי' כו', וכן שם לקמי' אמרו דמסתמא דמילתא אדם מסכי' ע"ד הב"ד, והא שם רשות ביד הבעל לקיימה ואינה חובה עלי' לגרשה כמבואר (בסי' קט"ו סעיף ד') באה"ע, ובתוס' שם ד"ה שמע מינה כו', אפ"ה אמרינן מחמת דמצוה עליו לגרשה כמבואר שם דזהו הוי זכות וזכין עבורו בהקנוי, ועיקר הקנוי הוא לאסור עליו אשתו אם תעבור על הקנוי, והא התם מוציאין חפץ ממנו שאוסרין אשתו המשועבדת לו לכמה ענינים ובכמה דברים מצינו דשווי' ללוקח כמבואר בכתובו' (דף נ"ט ע"ב) ברש"י ד"ה אלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל דשווינהו רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה וכן בנכסי אשתו הוי כלוקח, ובהקנוי שתאסר אשתו עלי' הוי בזה הוצאות חפץ מרשותו דיוציאו אשתו ממנו אפ"ה דנו בזה דין זכות כיון דאנן סהדי דניחא לי', א"כ מוכח מזה כהתה"ד הנ"ל דאף להוציא חפץ מרשותו ג"כ דיינינן זכות היכא שאנן סהדי דניחא לי'.

ל״בוהא דהקשו מהתוס' דנזיר בחלה איך יכולה לעשות שליח על מה שיהי' נילוש, כבר כתבתי לעיל לתרץ בזה ע"פ דברי התוס' דקדושין (דף כ"ג) ומה דהקשה התה"ד מחולין (דף י"ג) באומר לשלוחו לתרום ומצא תרום כו', שפיר הקשה משום דהא התם גבי אחר דמפריש תרומה בתורת זכות הוי שפיר ככל הזכות, דהא עליו לא הי' הקפידה שיעשה בתורת שליחות, ודוקא השליח עצמו דציווה לי' לעשות בתורת שליחות בי' אמרי' דהא קפיד דוקא שיעשה בתורת שליחות ולא בתורת זכיי', לכן תי' בתי' אחר להא דחולין הנ"ל, ולכן דברי התה"ד נכונים, וכמו שפסק הרמ"א כדברי', ועיין ברא"ש פ"ב לקדושין סי' ז', ועפ"ז יש לדון במה שכתבתי לעיל בהא דאה"ע (סי' ל"ה).

ל״גוגם יש לומר בדברי התה"ד הנ"ל דאף לסברת המרכבת המשנה הנ"ל דס"ל דזכין להוציא חפץ מאדם לא אמרינן, עכ"ז שאני התם בחלה לפי מה דקיי"ל ומבואר ברמב"ם ה' אישות (פ"ה הלכה ו') דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ומבואר בתוס' סוכה (דף ל"ה) בד"ה אתיא לחם לחם כו' דאתרוג של טבל הוי כמו אתרוג של שותפין שיש לכהן ולוי חלק בהם כו', וזהו ג"כ מחמת הסברא שכתבתי דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ולכן אין שייך כלל לומר בחלה שזה הוי הוצאות ממון מרשות הבעלים דהא כבר אינו שלהם, א"כ אף לסברת המרכבת המשנה ג"כ אין אנו יכולים לחלוק על הך דינא שכתב התה"ד דאחר יכול להפריש חלה בלתי רשותו, אך למש"כ להוכיח דגם היכא שהוי הוצאות ממון ג"כ דיינינן זכין שלא בפניו, וודאי דנכונים דברי התה"ד הנ"ל, ואין לנו לחלוק על התרומות הדשן והרמ"א שדבריהם אנו שותין בכ"מ.

ל״דוכיון דאתינן להכי לכן בנדון מכירת חמץ שזה הוי כמו קלקול עיסה שכתבו דיכולים להפריש חלה מחמת אנן סהדי דניחא לי', וכל שכן בחמץ שאם לא יחול המכירה אז יפסיד כולו, ואלו בחשש קלקול העיסה כתב שם הקצה"ח לחלק דאיזה קלקול שייך בי' דהא יכולים להפריש חלה אחר האפייה וע"ש אבל בחמץ דהוי פסידא וודאית וודאי דאנן סהדי דמסכים על המכירה בתורת זכות, וכמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה רב אשי כו' בסה"ד דאע"פ ששוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שגמר ואקני כדי להפטר מבכורה כו' והתוס' בב"מ (דף למ"ד) בד"ה אפקרי' כו' ע"ש, ולחלק דשאני במכירת חמץ שהי' יכול בעצמו למכור היכא שהי' בע"פ ולהציל הפסידו, משא"כ בעיסה הטבולה לחלה, זה לא שייך בנ"ד דהא מבואר בהשאלה דנ"ד שהבעלים הי' במקום שלא הי' יכולים למכור את חמצם, וגם לאו כ"ע דינא גמירי בהלכות מכירה, וגם הא כבר ידוע שהנכרים אינם רוצים לקנות את החמץ בערב פסח, וכיון דלא הי' יכול להציל בעצמו מן הפסידו וודאי דהוי זכות ואנן סהדי דניחא לי' בזה וכש"כ בנ"ד דאומר כעת בפנינו שרצה באמת לבא להב"ד בזמן ההיתר למכור את החמץ, והוי כגלוי דעת המבואר באה"ע (סימן ל"ה ס"ק מ') ואף דלא היה הגילוי דעת בפני עדים, עכ"ז הא לא אברי סהדי אלא לשקרי, ובאיסורין הא כל אדם נאמן על עצמו ונאמן לומר דהוי גילוי דעת ממנו מקודם המכירה דנעשה בב"ד.

ל״הועוד דהא נ"ד דומה להא דסוטה (דף כ"ה ודף כ"ז) דמי שהלך בעלה למדינת הים דב"ד מקנין לאשתו בתורת זכות משום דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, ולא חיישינן דילמא אתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דבי דינא משום דכיון דב"ד עושין זה משום זכותו לכן לא חיישינן דיבא וימחה על הזכות שזיכו לו, א"כ הוא הדין בנ"ד דהב"ד זיכו לטובתו ומכרו את החמץ וודאי דאמרינן אדם מסכים ע"ד הב"ד והוי המכירה מכירה מעליא, והא התם בעוברת על דת הא קיי"ל דאינו רק מצוה לגרשה ולא חובה, ובמכירת חמץ הא הוי חובה עלי' לקיים מצות בדיקת חמץ, א"כ זהו כש"כ מהך דסוטה:

ל״וענף ה. ומסוגיא זו דסוטה דאמרו שם דמי שנתחרש ונשתטה דב"ד מקנין לאשתו, יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם בפ"ד דזכיי' והובא בח"מ (סימן רמ"ג ס' י"ז) דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה והרא"ש חולק עליו כמבואר (בפ"ב) דכתובות (סי' י"ד) דדווקא בעיתים חלים יכולים לזכות עבורו משום שאתי לכלל דעת בעת שיהי' חלים, ומשמע דלשוטה שאינו עתים חלים אינן יכולין לזכות עבורו משום שלא אתי לכלל דעת, ודווקא קטן מיקרי אתי לכלל דעת לכשיגדיל יכולין לזכות עבורו, והרמב"ם לא ס"ל כן, וסברתו דאף חרש ושוטה מיקרי אתי לכלל זכיי' אם יתפקח וישתפה, וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כו' דחרש ושוטה מיקרי בני כריתות לפי שכשישתפה השוטה יהא בן כריתות וזהו כסברת הרמב"ם הנ"ל וידוע דהרמב"ם אינו מחדש דין מסברא בעלמא והראי' שהביא הה"מ שם כבר השיג עליו בקצה"ח סימן הנ"ל סק"ו, ומן סוגיא דסוטה הנ"ל דאמרו לזכות למי שנשתטה ונתחרש דמקנין עבורו לאשתו זהו ראיה ברורה בעז"ה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאף לחרש ושוטה יכולין לזכותו בתורת זכות דאל"כ איך יכולין לקנות עבורו בתורת זכות והא אין זכין לחרש ושוטה ואיך חל כלל הקינוי דהא אמרו שם דכשיבריא חל הקינוי וכדפסק הש"ע באה"ע סימן קע"ח סעיף י"ג.

ל״זואין לומר דשאני התם בסוטה דהוי גזה"כ כמבואר התם בסוטה דף כ"ז איש איש לרבות אשת חרש שוטה כו', דאם כן קשה דמאי מקשה הגמרא בסוטה שם דכי עבדינן מילתא דאתי בעל ומחיל, וגם מקשו הגמרא בסוטה שם דכי עבדינן דדילמא לא ניחא לי' לבעל כנ"ל, והא י"ל דשאני התם דהוי גזה"כ, אע"כ מוכח דאף דדרשינן לרבות זה מן איש איש אפ"ה אין זה רק מצד זכות וכפירש רש"י דכי חבין לאדם כו' ובד"ה עבדי' מילתא כו'.

ל״חולפ"ז י"ל במה דפליגי הראשונים בהא דקיי"ל זכין שלא בפניו לקטן אי הוי מה"ת או מדרבנן דהא כיון דילפינן מן איש איש דלרבות אשת חרש ושוטה קאתי, וזהו מצד זכות א"כ מוכח מזה דזכין לקטן מה"ת מכש"כ דחרש ושוטה כדאמרינן בשבת (דף קנ"ג) דשוטה וקטן נותנין לשוטה וזה מילתא חדתא בעז"ה.

ל״טאך יש לומר דזהו תלוי בפלוגתא דאיתא בסוטה (דף כ"ד) ע"א דר' יונתן האי איש איש מאי עביד לי', ותירצו דלרבות אשת חרש ושוטה ור' יאשי' ס"ל התם דהאי איש איש לרבות שומרת יבם אתי א"כ לר' יאשי' דס"ל דלא דרשינן מן איש איש דלרבות אשת חרש קאתי לית לי' הדרש דאיש איש לרבות אשת חרש ושוטה כנ"ל, ולכן כיון דלא מצינו בקרא הוכחה על זכות לחרש, א"כ ה"ה בקטן יש לומר דלא מהני הזכי' רק מדרבנן ותליא פלוגתא הראשונים דפליגי אי זכין לקטן מה"ת או מדרבנן בפלוגתת התנאים הנ"ל, ועפ"ז יש לתרץ לקושיות התוס' בסוטה (דף כ"ד ע"ב) בד"ה ור' יונתן כו', דהקשו דלר' יאשי' דס"ל איש איש לרבות שומרת יבם, א"כ מנלן דאשת חרש מקנין הב"ד ונשארו בתימא, ולפמ"ש ניחא קושייתם די"ל דבאמת לר' יאשי' ג"כ הב"ד מקנין לאשת חרש ושוטה בתורת זכיי' דהא זכין אף לשוטה וכשיטת הרמב"ם והתוס' בגיטין (דף כ"ב) דהוי בר כריתות כשישתפה וה"ה דמיקרי מחמת זה אתי לכלל זכיי' כנ"ל, אלא דאין זה רק מדרבנן וכמו כל זכין לקטן דס"ל להרבה ראשוני' דאינו רק מדרבנן, אך לר' יונתן דס"ל לרבות זה מאיש איש הוי הא דב"ד מקנין להם מה"ת ומתורץ קושית התוס' הנ"ל.

מ׳ולפ"ז יש לדון דלפי מה דפסק הרמב"ם בפ"ב הלכות סוטה ה"ב כר' יונתן וכסתם משנה דרפ"ד דסוטה דלפ"ז מוכח דאיש איש לרבות אשת חרש כו' קאתי ויהי' מוכח לפ"ז דזכין לקטן מה"ת.

מ״אובירושלמי סוטה פ"ד ה"ה איתא דיליף דהא דב"ד מקנין לאשת חרש מן בני ישראל כו' וקינא, א"כ י"ל דר' יאשי' ס"ל ג"כ כדרש המבואר בירושלמי הנ"ל, ומתורץ קושית התוס' הנ"ל בסוטה ג"כ, אך יש לומר דהירושלמי לשיטתם דיליף בריש פרק ארוסה כו' דמקנין לארוסה ושומרת יבם מן וקנא את אשתו ואף מקצת אשתו, לכן ס"ל דבני ישראל ואמרת אתי לרבות אשת חרש כו' משא"כ לפי' ש"ס דילן דיליף בר"פ הנ"ל (דף כ"ד ע"א) דמקנין לארוסה ושומרת יבם מן בני ישראל ואמרת, א"כ אתי הך בני ישראל ואמרת כו' להך דרשה ולא ידעינן מזה הך דרשה דלרבות אשת חרש קאתי ושפיר הקשה התוס', [ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ו) בד"ה ואמרת רבוי הוא, ויש לתרץ קושיות התוס' הנ"ל די"ל דהא דמקנין לארוסה דרשינן מן בני ישראל ואשת עבד דרשו מן ואמרת יתירא אכן מרש"י סוטה (דף כ"ד) משמע דס"ל דהא דמקנין לארוסה נפ"ל מן ואמרת וכפי' התוס' ולפי"ז שפיר י"ל דר' יאשיה יליף דב"ד מקנין לאשת חרש כשיטת הירושלמי דילפי מן בני ישראל וקנא כנ"ל] אך לפמש"כ לעיל די"ל דמדרבנן זכין לקנות עבורם לכ"ע ניחא בעז"ה קושיות התוס' הנ"ל.

מ״בהג"ה [ולפמש"כ רש"י לקמן בסוטה (דף כ"ז) בד"ה וקנא והביא כו' ואי קשיא בקנוי נמי כתיב את אשתו דמשמע דבעל מקנא ולא אחר הא מתרבי מאיש איש דמקנין לאשת חרש עכ"ל, א"כ לפ"ז ג"כ שפיר הקשו התוס' דלר' יאשי' מנלי' אשת חרש דמקנין עבורם דאין לומר בתורת זכיי' מדרבנן, דהא משמע וקנא ולא אחר כמש"כ רש"י הנ"ל, וכיון דלא מתרבי מן איש איש א"כ יש לדון מיעוט הנ"ל, ולולי דברי רש"י הנ"ל י"ל דדווקא גבי והביא איש את אשתו דכתיב האיש בזה ס"ל להגמרא דמעטינן להו וכמש"כ התוס' בב"מ (דף צ"ו) בד"ה שליח כו' דאישות משמע דלא שליח כו', ולא גבי וקנא את אשתו דהא לא כתיב וקנא האיש כו' וכן משמע בירושלמי סוטה פ"ד ה"ה על משנה דאלו מקנין להם ע"ש, גם יש לפלפל בזה בפלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן בב"מ (דף צ"ו) בהפרה ע"י שליח, דר' יאשי' ס"ל דאין יכול לעשות שליח להפרה, וכתבו התוס' שם משום דכתיב תרי זימני אישה ואישה כו', א"כ אפשר דה"ה בקנוי דכתיב שני פעמים וקנא את אשתו דמשמע ג"כ בעלה דווקא ולא שלוחו ולכן ר' יאשי' לא סבירי' לי' כלל דמקנין לאשת חרש משום דהא נתמעט שליחות, ואפשר דה"ה זכיי' אך ר' יונתן דס"ל שם שלוחו כמותו לכן ס"ל לרבות אשת חרש בתורת זכיי' ור' יאשי' ס"ל דאיש איש לרבות שומרת יבם ולא לדרש דלרבות אשת חרש משום דס"ל דאין סברא לרבות זה משום דכיון דנתמעט שליחות לכן נתמעט זכיי' כנ"ל, ואף דזכיי' עדיף משליחות עכ"ז יש לומר דכמו דאתמעט שליחות כן אתמעט זכיי' ואכמ"ל].

מ״גויש לדחות מה שהוכחתי לעיל דזכין לחרש ושוטה מה"ת דיש לומר דעיקר הדרש דאיש איש לרבות למי שהלך בעלה למדה"י דלא נמעטי' מן וקנא את אשתו כפי' רש"י הנ"ל, וממילא כיון דידעינן מן דרש הנ"ל דשייך לזכות בתורת זכיי', א"כ לפי מאי דקיי"ל דזכין לקטן וחרש מדרבנן עכ"פ כשיטת הרמב"ם הנ"ל, א"כ דה"ה דמקנין בתורת זכות לאשת חרש והא דדרשו איש איש לרבות אשת חרש ומי שהלך בעלה למדינת הים, יש לומר דעיקר אתי למי שהלך בעלה למדה"י, ואשת חרש אגב גררא אמרו זה ובאמת אין זה רק מדרבנן, וכדמצינו בהא דמיעטו עבדים וקרקעות ושטרות מאונאה דכתבו דשטרות באגב נקטינהו משום דשטרות אין להם מכירה מה"ת רק אגב קרקעות נקט שטרות, וה"ה יש לומר דאשת חרש נקט אגב אינך ובאמת אין זה רק מדרבנן, וראי' לזה מקדושין דף מ"ב דאמרו מנין דזכין לקטן וילפי מן נשיא למטה כו' ואמאי לא ילפינן מהך דאיש לרבות אשת חרש וכש"כ קטן כנ"ל, אע"כ מוכח די"ל דאיש איש לא אתי רק לרבות למי שהי' חבוש בבית האסורין דהוי בר זכיי' ואשמעינן קרא דלא נמעטי' מן והביא האיש כמש"כ רש"י בסוטה כנ"ל, אבל אשת חרש לא ידעינן לי' מה"ת רק הוא מדרבנן, וכה"ג כתבו התוס' בסוטה (דף כ"ז) בד"ה איש איש כו' דהא דנקטו התם לפוסלה מכתובתה אין זה רק אגב גררא אבל עיקר קרא אתי לאוסרה יעו"ש, וה"ה יש לומר בהא דנקטי אשת חרש, אך לשיטת הרמב"ם שכתב דזכין לשוטה יש לי הוכחה ברורה מהש"ס הנ"ל.

מ״דוכן יש להוכיח מכתובות (דף מ"ה) דאיתא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסי' ומפרנסין כו' ודבר אחר וזהו תכשיט דיהבינן לה דלא ניחא לי' דתינוול, ואנן סהדי דניחא לי', א"כ הא התם מיירי בשוטה ואפ"ה מוציאין ממון מרשות הנותן מחמת זכות א"כ מוכח מזה שני ענינים א' כשיטת הרמב"ם דזכין לשוטה, וב' דאף זכין מאדם אמרינן וכדברי התה"ד הנ"ל:

מ״הענף ו. וראיתי להקצה"ח בסימן שנ"ח שכתב להוכיח מכתובות הנ"ל דמתנה שלא מדעת הוי מתנה וכמש"כ הש"ך בסימן הנ"ל דמותר ליטול של חבירו שלא מדעתו היכא שידוע שיתרצה דאל"כ איך נוטלין תכשיט שלא מדעתו עכ"ל, ויש לדחות זה משום די"ל דאף היכא דיש אומדנא דמסכים להמתנה כשיוודע להבעה"ב עכ"ז ניחוש דלמא ימחה אחר שיוודע ולא יסכים דאף דאין זה רק חשש מיעוטא עכ"ז הא ברוב דאיכא לברורי קיי"ל דמבררינן, א"כ יכול להיו' שימחה ויתברר שיהא אסור גזל וכמו שאמרו בקדושין דף מ"ו דחיישינן שמא יבוא אבי' וימחה, ועוד דהא יש בזה הוצאות ממון דקיי"ל אין הולכין אחר הרוב דמשום סמוך מיעוטא לחזקה נגעו בה כמש"כ בר"פ המניח, משא"כ התם בכתובות דב"ד יורדין לנכסי' ונותנין תכשיט, והא אמרי בסוטה (דף כ"ה) במה דהקשו דכי עבדינן מילתא דילמא לא יסכים הבעל אח"ז, ותירצו דמשום דמסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד הב"ד ולא חיישינן כלל לזה דכיון דב"ד עושין משום זכותו וטובתו אז אין כאן שום חשש כלל ואף מיעוטא ליכא כלל, וה"ה בתכשיט דב"ד נותנין וודאי דמסכים ולכן מותר ליטול שלא מדעתו ע"י ב"ד, וברוב גמור הולכין גם בממון אחר הרוב כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג' ע"ב) אבל שלא ע"י ב"ד אפשר דאסור.

מ״ונחזור לענינינו דנ"ד דנעשה הזכות ע"י ב"ד וודאי דיחול המכירה כמו בסוטה הנ"ל ובכתובות הנ"ל דענין הנעשה ע"י ב"ד הוי זכות אלים ומהני מעשיהם, א"כ ה"ה בנ"ד חל המכירה בתורת זכות, והא דאמרו בכתובות (דף י"א) בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד הב"ד, והקשו דאיך יהבינן לה קנס, הא דילמא כי גדלה ממחא ונפקא כו', ואמאי לא תירצו דשאני התם דנעשה בב"ד, וסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד, יש לומר דשאני התם דלא הוי זכות גמור, משום דבהפקרא ניחא לי' כמו שאמרו התם, ולכן כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב לכן שפיר חיישינן למיעוטא דילמא ימחה כשיגדיל, אבל היכא דהוי זכות גמור בלא שום חובה כלל, וודאי דמוכח מסוטה הנ"ל דיותר אלים זכות הנעשה בב"ד מזכות הנעשה שלא ע"י ב"ד, ונדחה שפיר ראיות הקצה"ח הנ"ל:

מ״זענף ז. ועוד יש להעיר בנ"ד לפי מה דמבואר בח"מ (סימן שנ"ט סעיף ב') דדבר העומד להמכר מותר ליטול שלא בידיעתו אם מזכין להם התשלומין, ומבואר במחנה אפרים הלכות גזילה (סימן ה') דדבר העומד להמכר דמותר ליטול ע"מ לשלם, והא שכתב הרא"ש בב"ק (דף ס') דדווקא בזוכה התשלומין ע"י אחר היינו דווקא באינו רוצה לשלם אלא בסחורה, אבל ברוצה לשלם במעות אז אמרינן אף בלא זיכוי ע"י אחר דהוי זכות, עכ"ל, וכן איתא בב"מ (דף כ"ט) גבי מצא תפילין שם דמיהן ומניחן ואינו חושש לחשש תפילין גזולין, וכן בשארי אבידות שהתחילו לרקוב מוכרן בב"ד כמבואר שם ובח"מ (סימן רס"ז) אלמא דכיון דהוי דבר העומד להמכר אמרינן דאנן סהדי דוודאי יתרצה לזה כיון דנעשה בב"ד, א"כ כש"כ בחמץ דוודאי הי' עומד להמכר דאל"כ יפסיד כולו ומהאי טעמא אמרו חז"ל דנפקד מחוייב למכור בשעה חמישית כפי שיכול כדי להציל להבעלים את חמצם, א"כ וודאי דהמכירה הוי זכות וגם התשלומין הם בעין בנ"ד, דהא החמץ הוא ת"י הבעלים עד שיסלק כל הנ"ח וכפי הנהוג במכירות חמץ, וודאי דדומה זה לדבר העומד להמכר הנ"ל.

מ״חומהתם ג"כ מוכח כהתה"ד דהמשרתת יכולה להפריש חלה בלא ידיעת בעה"ב, ואף להוציא מרשות הנותן אמרינן בו זכות היכא דשייך דין זכיי', דהא התם בב"ק בדבר העומד להמכר מוציאין את החפץ מרשות הבעלים ומשמע אף לענין שיכול הלוקח לקדש בהם את האשה והוי שלו לכל דבר כי המה שלו ממש ודלא כהמרכבת המשנה הנ"ל ויש לחלק כפי שכתבתי לעיל דהא חיוב התשלומין נכנסו במקומו, אך לפ"ז ה"ה בנ"ד שייך ה"ט ועיין בתוס' פסחים (דף י"ג) וכתובות (דף צ"ה) דאמרי לי' מאן שם לך כו' וב"מ דף ל"ב גבי פקדון דמוכרם ע"פ ב"ד ואף דרבי ציווה לו למוכרו אפ"ה צריך ב"ד בשעת מכירה כדי לשומן, ולפמש"כ י"ל דלכן צריך ב"ד בכל הנ"ל כדי שיהא שייך לומר אדם מסכים ע"ד הב"ד ואז הוי זכות אלימתא כמו בסוטה, ולפ"ז אפשר דבעי ב"ד מומחין כמש"כ הש"ך בח"מ (סימן ע"ג ס"ק מ"ו), ויש לפלפל עפ"ז בדברי הש"ך הנ"ל:

מ״טענף ח. ועוד יש להעיר בנ"ד ע"פ מש"כ הרמב"ם והובא ביו"ד (סימן של"א סעיף ל"א) בלא חולק עלי' דתורם שלא ברשותו ובא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות או שאר גילוי דעת ממנו דמסכים על עשיותיו דהוי תרומתו תרומה ואף דלא שווי' לשליח, והב"י והט"ז שם האריכו לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דהא בב"מ (דף כ"ב) מבואר דלאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מיירי הך ברייתא בשווי' שליח, ותי' משום דלמסקנת הגמרא דמסיק דשאני התם ניחותא דמצוה, א"כ אף בלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו, ולכאורה יש להוכיח מנדרים (דף ל"ו) דאיבעיא להו התם בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת, ופשטו מן הא דתורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו, לדעתו דמאן אילימא לדעתו דילי' מאן שווי' שליח כו', ולשיטת הרמב"ם הנ"ל הא הי' יכולים לומר דמיירי דתורם מבעל הכרי רק דאח"ז כשנתוודע להבעלים הסכימו על עשיותו, ופירש לדעתו היינו כשיסכים אחר שיוודע להם, אע"כ מוכח דלא מהני גילוי דעתו לאחר זמן, ויש לדחות זה משום דהא חזינן שם בגמרא דמדחה זה, ואמרו כדאמר רבא כל הרוצה לתרום כו', ופי' הר"ן דרבא קאמר זה על בעי' דר' ירמיה בסמוך, א"כ עדיין תקשה לרבא גופא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ולדידי' אתי הך דכלך אצל יפות אף בלא שווי' לשליח כמבואר בב"מ, א"כ למה לי' לרבא לומר דמיירי באמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, הא י"ל דמיירי דהבעלים הסכימו אחר הפרשתו להתרומה, ולרבא בוודאי מועיל גילוי דעתו, אע"כ מוכח דכיון דבעינן עכ"פ גילוי דעתו בפירוש גם להרמב"ם, ואינו דומה זה לכל זכין שלא בפניו דקיי"ל דמהני אף דשתיק בעת שנודע לו הזכיי' משום דלא מיקרי זה זכות כל כך, ולכן בעינן שיסכים בפי' ע"פ גילוי דעתו ולא מהני בזה שתיקה בלבד, ולכן אסור זה במודר הנאה, דהא עכשיו שמגלה דעתו בפי' שחפץ בעשיות השליח דמודר ממנו בהנאה, הוי זה כמהנהו ממש ואינו דומה זה להרוצה לתרום כו', או יש לומר דלשון תורם לדעתו הי' דוחק להגמרא לומר דמיירי בהאי גוונא משום דלשון תורם לדעתו הי' משמע להגמרא דהי' דעתו בעת שתרם, ולכן אין ראי' מזה לסתור דברי הרמב"ם הנ"ל.

נ׳ולתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דמנלן לי' להוכיח דבמקום ניחותא דמצוה מהני מתנה שלא מדעת, יש לומר דהוכיח הרמב"ם זה מהא דקדושין (דף מ"ה ע"ב) דמבואר שם בהך עובדא דהיא אמרה לקרובאי והוא אמר לקרובי דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה כו', דמוכח מזה דבלאו הכי הי' חושש שמא נתרצה בקידושי' שנתקדשה שלא בפני האב, וכמש"כ האלפ"ס והרא"ש שם דאביי ורבא הנ"ל מוכח דס"ל כשיטת רב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה, ומבואר שם דמאן דס"ל דחיישינן שמא נתרצה חלין הקדושין למפרע בתורת זכות, וכמש"כ הר"ן ורש"י ורא"ש שם וכו', וסברת הר"ן היא דמחמת ניחותא דמצוה דרמי' עלי' דאב אמרינן דכיון דנתרצה עכשיו דהוי זכות למפרע ואף דהוי שלא מדעת האב, בע"כ מוכח לומר דניחותא דמצוה שאני, וגם הא י"ל התם בקדושין דהא מצוה בו יותר מבשלוחו, וגם באב מבואר במהרי"ט רפ"ב דקדושין דגם באב המקדש בתו ג"כ מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפ"ה אמרי דחייש שמא נתרצה, אלמא דאף בזה אמרינן דכיון דניחא לי' עכשיו דאיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא הי' ניחא לי' כיון דהוי ניחותא דמצוה, דהא עכ"פ עכשיו נתקיים המצוה ע"י שליח. א"כ כיון דס"ל לאביי כן, ואף דס"ל לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, בע"כ מוכח דאביי גופה מודה דניחותא דמצוה שאני, ולכן מוכח מזה דה"ה בכלך אצל יפות דמודה אביי דאף דלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו דמגלה עכשיו דמסכים על עשיותו, ואף די"ל דילמא הי' חפץ בעצמו לקיים המצוה דהא מצוה בו יותר משלוחו , מ"מ הא גם בקדושי בתו ג"כ שייך בו יותר משלוחו, כמש"כ המהרי"ט ובתו המקבלת קדושין עבור עצמה ג"כ הטעם דנעשית כשליח דאב, וכמש"כ הרא"ש בקדושין (דף י"ט) על הא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך כו' [ועיין באה"ע סימן ל"ז ס"ק ט"ז בב"ש מזה], ומ"מ חזינן דס"ל אביי דמחמת ניחותא דמצוה מהני הקדושין למפרע, א"כ ה"ה בכלך אצל יפות ומוכח מזה דאף בלא שווי' שליח ג"כ מהני כלך אצל יפות אף לאביי, והא שפסק הרמב"ם בנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דלא חיישינן שמא נתרצה וכרבינא דבתראה דלא ס"ל לדרב ושמואל כמש"כ הרא"ש שם בקדושין, בע"כ מוכח לחלק ביניהם, דאל"כ תקשה פסקי הרמב"ם אהדדי, דהא בכלך אצל יפות פסק הרמב"ם דמהני רצוי שלו ובנערה שנתקדשה פסק הרמב"ם דאף בנתרצה האב אחר הקדושין לא חלין הקדושין, כמו שהובא בב"ש (סימן ל"ז ס"ק י"ז), וע"כ מוכח לחלק ביניהם והוא דבזכו' שיש לאב בבתו למוסרה לפני מוכה שחין כמו שאמרו בבושת ופגם דשייך לאב מהאי טעמא וכמש"כ הר"ן שם שהרי בתו יוצאה ממנו לכמה דברים, ולכן ס"ל דבזה לא הוי זכות לומר בי' מתנה שלא מדעת הוי מתנה אף דהוי ניחותא דמצוה, משא"כ בתרומה דלא מפסיד מזכותו כלל במה שמפריש השליח התרומה שלא מדעתו, דהא עומדת לתרום ודאי דמחמת המצוה מהני אף שלא מדעת לומר דכיון דמסכים עכשיו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ניחא לי' כדמוכח מאביי גופא בנערה שנתקדשה שלא לדעת דס"ל דניחותא דמצוה שאני, ואפושי פלוגתא לא מפשינן ביניהם, כיון די"ל דגם רבינא מודה בזה לאביי רק דס"ל דזה לא הוי זכות כלל, ואדרבה חובה לו שמפסיד זכותו, ובחובה גמורה מצינו להראשונים דכתבו דאף דמגלה דעתו דניחא לי' בזה מ"מ לא מהני רצוי שלו על למפרע, וכמש"כ הה"מ בפ"ד ה' זכיי' בשם הרמב"ן והובא בש"ך ח"מ (סימן קכ"ג ס"ק ל"ז) ושא"פ כתבו כן בדוכתי טובי, וכיון דמצינו עכ"פ דאביי גופא ס"ל דניחותא דמצוה שאני, ממילא ליתא לסוגית הגמ' דב"מ דאמרו אליבא דאביי דמיירי בשווי' שליח, די"ל דגם רבא דמוקי התם אליבא דאביי דמיירי בשווי' שליח, חזר בו אח"ז מחמת הסברא דמסיק התם דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד משום מצוה כו', וראי' לזה דסוגיא דקדושין מוכיח כן, ולכן פסק הרמב"ם בכלך אצל יפות דאף דלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו לאח"ז שיחול למפרע:

נ״אענף ט. ולכאורה יש לחלק בין פסקי הרמב"ם הנ"ל ע"פ סברת המרכבת המשנה שכתב דזכין מאדם לא אמרינן ובתרומה הא קי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כנ"ל, א"כ בתרומה הא אין מוציאין ממון מרשות הבעלים דהא הוי כמו שהורמו קודם ההפרשה, ולכן אמרי' שפיר כיון שניחא לו עכשיו דאיגלאי למפרע דמעיקרא הי' ניחא לי' משום זכות, וכסברת הר"ן בקדושין גבי נערה שנתקדשה כנ"ל, משא"כ בנערה שנתקדשה דהא הוי הוצאו' ממון מרשותו, שהרי בתו יוצאה לכמה דברים כמש"כ הר"ן, א"כ בהוצאות ממון שאני דלא זכין מאדם, אך באמת מוכח בב"מ (דף כ"ב) דמקשה הגמ' מכלך אצל יפות על יאוש שלא מדעת, ולא מחלקינן דשאני בתרומה דלא הוי הוצאות ממון מרשותו, משום דהא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי, משא"כ ביאוש שלא מדעת דמוציאין החפץ מרשותו, לכן לא הוי יאוש, אע"כ מוכח דאין לחלק בזה, ומוכח כמש"כ לעיל לחלק ביניהם, א"כ נתבאר שיטת הרמב"ם על מכונו בעז"ה.

נ״בוגם מצינו בש"ך ח"מ (סימן שנ"ח) דכתב דמתנה שלא מדעת הוי מתנה ומחלק בין יאוש שלא מדעת למתנה שלא מדעת, ועיין באה"ע (סימן כ"ח סעיף י"ז בב"ש ס"ק מ"ד) שכתב בשם רש"י והר"ן שכתבו בסוגיא דקדושין (דף נ"ב) על הא דאמרו התם דאף בבא בעה"ב ואמר למה לא נתת דבר שהוא טוב דמשום כסופא אמר זה, דכתבו דזה קאי על למפרע, ומשמע דס"ל לדינא כן, דאלו לא הי' כסופא אז הי' חלין הקדושין למפרע, ואף דהוי מתנה שלא מדעת, בע"כ מוכח דס"ל כסברת הש"ך הנ"ל לחלק בין יאוש שלא מדעת למתנה שלא מדעת, והב"ש הוכיח שם דבע"כ מיירי הסוגיא בסרסור שיש לו חלק, דאל"כ איך שייך כלל לומר דקאי על למפרע, הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עכ"ל, ודבריו תמוהים בזה דהא שם רבא הוא דקאמר זה, ורבא הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ולכן דברי הב"ש אינם מובנים, ובלא"ה אין מקום לקושיית הב"ש הנ"ל לפי שיטת הש"ך הנ"ל שכתב לחלק בין יאוש למתנה שלא מדעת וכמש"כ, אך לפמש"כ הר"ן גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דאם נתרצה אבי' לאח"ז מועיל הקדושין משעה ראשונה משום מצוה דרמיא עלי' דאב, וא"כ מוכח דדווקא במקום מצוה אמרינן דמועיל משעה ראשונה ולא היכא דלא הוי מצוה דרמיא עלי', א"כ התם בקדושין (דף נ"ב) הא לא הוי מצוה דרמיא עלי', א"כ לא מהני מתנה שלא מדעת, ובע"כ מוכח כשיטת הב"ש שכתב דמיירי בסרסור שיש לו חלק, דאל"כ איך כתב הר"ן לדינא דחל למפרע אלו לא הי' כסופא, הא חזינן שיטת הר"ן גופא דמתנה שלא מדעת לא הוי מתנה אם לא הוי מצוה דרמי עלי' כנ"ל, ויש לדחות זה ההוכחה שכתבתי משום די"ל דנפ"מ במה דהוי זכות אז אף דשתק בעת שנודע לו מ"מ חל הזכיי', ודווקא בצווח בעת שנודע לו הזכי' בזה אמרו דיכול למחות, וכמבואר בב"ב קל"ח, אבל בהא דמתנה שלא מדעת אף לשיטת הש"ך הנ"ל עכ"ז בעינן שיאמר בפיו דמסכים על המתנה או שיאמר כלך אצל יפות, אבל שתיקה לחוד לא מהני, א"כ י"ל דדוקא במקום דאיכא מצוה דרמי עלי' דאב אז מועיל שתיקה לחוד, משא"כ היכא דליכא מצוה דרמי' עלי' דאב בעינן הסכם בפיו עכ"פ, ולכן י"ל עדיין דהר"ן ס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל, ולכן כתב הר"ן לדינא דדוקא משום כסופא אינו חל למפרע, אבל אלו לא הי' כסופא הי' חל הקדושין למפרע, ואין צריך לדחוק דמיירי בסרסור כמש"כ הב"ש, רק הר"ן ס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל דמתנה שלא מדעת הוי מתנה, א"כ בנ"ד דהסכימו הבעלי' על המכירה וודאי דלשיטת הש"ך הנ"ל חל המכירה אף דהי' שלא מדעת וכמש"כ דהר"ן ורש"י ס"ל כשיטתו.

נ״גאך אין אנו צריכים לזה דהא במקום מצוה כבר נתבאר דס"ל להר"ן דאף דשתק לבד חל הזכוי למפרע כמש"כ גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת כו', א"כ נידון דידן וודאי דהוי מקום מצוה לקיים בדיקת חמץ בזמנו כתיקון חז"ל, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלא מהני רצוי דאב אף למפרע, עכ"ז הא מבואר שיטת הרמב"ם דס"ל דכלך אצל יפו' דחל השליחו' על למפרע אם הי' גלוי דעת מהבעלים בפי' עכשיו, כיון דהוי ניחותא דמצוה, ונידון דידן הא הוי ניחותא דמצוה כנ"ל, ואף דגבי נערה שנתקדשה ס"ל להרמב"ם דלא חל הקדושין, הא כבר נתבאר לעיל דזה הוי חובה דיוצאת ממנו לכמה דברים, משא"כ תרומה העומדת לתרום וה"ה חמץ הא עומד להמכר, דהא מה"ט נתנו רשות וחייבו לנפקד למכור חמצו המופקד אצלו, וודאי דחל המכירה בתורת זכות על למפרע, אך דנפ"מ בין היתרים הנ"ל דלהיתר שכתבתי לדון בתורת זכות, אז אינו שייך זה רק אם הי' הבעלים במקום שלא הי' יכולים למכור בעצמם כמו בנ"ד, משא"כ באם הי' במקום שהי' יכול למכור בעצמו אז לא הוי זכות מדלא מכרן בעצמו, משא"כ מחמת ההיתר שכתבתי משום כלך אצל יפות, אז מהני אף שהי' הבעלים בעצמם יכולים למכור, דהא בהא דכלך אצל יפות הי' יכולים בעלים בעצמם לתרום מקודם שהלכו, וכדאיתא בכתובות (דף מ"ח) דמחלקינן בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת כו', ואפ"ה מהני גלוי דעתו דאח"ז, אך בנ"ד דהי' במקום דלא יכול למכור בעצמו כמבואר לעיל וודאי דחל הזכוי ע"פ ב"ד, והוי מכירה מעליא לכל השיטות בין לשיטת הרמב"ם בהא דכלך אצל יפות, ובין לשיטת הר"ן והרא"ש בקדושין (דף מ"ה) לכל אחד מטעם אחר, ואף במצוה דרבנן דרמי עלי' כמו בתרומה בזה"ז דלא הוי רק דרבנן לשיטת הרמב"ם, אפ"ה מהני בי' כלך אצל יפות אף בלא שווי' שליח, וה"ה בבדיקת חמץ אף דלא הוי רק מדרבנן עכ"ז מקרי זה ניחותא דמצוה ומהני גלוי דעתו אח"ז:

נ״דענף י. והקצה"ח (בסימן רס"ב) כתב לדון דבר חדש בביטול חמץ בפסח דמהני הביטול על למפרע כדאמרו בעירובין (דף ע"א) בביטול רשות בשבת דנעשה כאומר כלך אצל יפות, והביא ראי' מהא דעירובין לשיטת הרמב"ם, וגם חידש דהא דאמרינן בכולו ש"ס דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל היינו בידע מעיקרא מן החמץ ולא ביטל, אבל שכח את החמץ בעת ההיתר אז מהני הביטול בפסח גופא עכ"ל הקצה"ח, וכבר תמה עלי' הנתיבות בסי' הנ"ל דהא כיון דהתורה אוקי ברשותו בע"כ, א"כ איך מצי לומר דיהא מועיל הביטול על למפרע, וגם לענ"ד דבריו של הקצה"ח תמוהין מפסחים (דף ו') דמקשה הגמרא וכי משכחת לי' לבטלי, ומשני דילמא משכחת בתר זמן איסורא כו', ולדברי הקצה"ח הנ"ל וודאי יש להקשות דלמה צריך לבטל בעת הבדיקה לחמץ שאינו ידוע לו, הא כי משכח לי' לסוף יבטלו אז ונימא דאיגלאי מילתא דהי' חפץ מעיקרא בהביטול, והא דלא ביטלו מעיקרא היינו משום שנשכח ממנו את החמץ ולא הכירו, אע"כ מוכח דלא כהקצה"ח, אך זה אינו רק גבי ביטול חמץ דבזה שפיר אמרינן דכיון דאוקי רחמנא ברשותו בע"כ לכן לא מהני הביטול למפרע, משא"כ היכא שנכנס לרשות הנכרי בזה שפיר אמרי' איגלאי מילתא למפרע אף דלא נתברר רק בזמן איסורו, כמו בנ"ד דבא אחר זמן איסורו והסכים על עשיות הזכוי למפרע וודאי דאמרינן איגלאי מילתא למפרע, וכמבואר בפסחים (דף ל"א) גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דאמרינן התם דאי למפרע גובה ניחא, משום דאיגלאי מילתא דמעיקרא ברשותא דנכרי הוי קאי ומותר וה"ה בנ"ד כמש"כ.

נ״הודברי הקצה"ח הנ"ל בלא"ה תמוהין, דלדבריו א"כ אמאי אין תורמין בשבת ויו"ט הא כמו דיכול לבטל רשות בשבת בששכח לבטל בערב שבת לעולא דאמר בעירובין דה"ל כאומר כלך אצל יפות הנ"ל, א"כ ה"ה דיכול לתרום בשבת משום דה"ל כמו כלך אצל יפות הנ"ל באם היה טרוד ונשכח בע"ש שיצטרך אותם הפירות, וזהו מוכח מכמה דוכתי דאפ"ה אין תורמין בשבת כה"ג, ובאמת תמוה דברי הגמרא בעירובין הנ"ל, דהא איך מדמי בגמ' שם לכלך אצל יפות, דהא אף לרבא דס"ל דהא דכלך אצל יפות מיירי אף בלא שווי' שליח משום דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, עכ"ז הא מיירי דאחר תרמו שלא מדעתו ואח"ז הוי גלוי דעתו מן הבעלים שמסכים על עשיות התורם שלא מדעתו, משא"כ היכא דלא נתרם כלל או כמו התם דעירובין דלא הי' ביטל כלל אף ע"י אחר שלא מדעתו, דאיך שייך כלל לדמות זה לכלך אצל יפות, ובאמת הריטב"א בעירובין התם נתכווין לתרץ זה, וזה לשונו נעשה כאומר כלך אצל יפות כו' דכשבטל להם רשותו גלי אדעתי' דניחא לי' בעירובין שעשו וכאלו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם כו' וגבי ערובי חצירות דרבנן די לנו בגלוי מילתא עכ"ל הריטב"א, וכוונתו דכיון דאנשי החצר עירבו, א"כ ה"ל כמו התם בכלך אצל יפות דאחר תרם שלא מדעתו, וה"ה בעירובן שעשו ה"ל כמו שרצו וכוונו לזכות אז לרשותו שלא יאסור עליהם בעת עירובם שעשו, וכיון דהסכים אח"ז לבטל ה"ל כמו שהסכים מעיקרא לעירובם והוי כמו תורם שלא לדעת, ועיין שם בעירובין דמקשה הגמ' ע"ז דמת נכרי בשבת מאי כלך אצל יפות איכא, ופי' הריטב"א שם דהא התם לא עירבו מבע"י כלל ע"ש, אלמא דדוקא היכא דעירבו האחרים בזה ס"ל לדמות לכלך אצל יפות וכסברת הריטב"א, הרי דמוכח מסוגיא גופא דלא כהקצה"ח בזה, או נאמר דשאני התם משום דעירוב דרבנן ומקולי עירוב שנו כאן, כמו שמצינו דבעירוב הקילו וכמש"כ הריטב"א הנ"ל, אבל היכא דלא נעשה הענין אף ע"י אחר שלא מדעת הבעלים כלל, לא מצינו דיהא דומה לכלך אצל יפות, ובפרט בדאורייתא דלא שייך בזה שני הסברות של הריטב"א הנ"ל, ולכן בביטול חמץ דלא נעשה הביטול אף ע"י אחר שלא מדעת הבעלים והוי דאורייתא וודאי דלא הוי ביטול כלל אף בביטלו בפסח, ולכן אין מקום לדברי הקצה"ח הנ"ל:

נ״וענף יא. נחזור לענינינו דנידון דידן כיון דע"פ זכיי' יצא מן רשות ישראל לרשות הנכרי וודאי דמהני מכירה הנעשה ע"פ ב"ד, ואף לפשט הסוגיא דב"מ דמשמע דלמאי דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני הא דכלך אצל יפות רק בשווי' שליח, ולא אמרינן ניחותא דמצוה שאני, יש לומר דטעם משום דכיון דמצוה בו יותר משלוחו והוי יכול לעשות בעצמו המצוה לכן לא מהני שלא מדעת, משא"כ בנ"ד דלא הי' יכול לעשות בעצמו המצוה משום שהא הי' במקום שלא הי' יכול למכור כנ"ל וגם הא הי' חפץ לבא לב"ד בזמן היתר לכן וודאי דלכ"ע מהני ההסכם שנתרצה אחר שבא, והא דכתבו האחרונים בסימן תל"ד בביטול ע"י שליח, היינו משום שלשיטת הסוברים דהפקר מצד נדר, א"כ הא נדר ע"י שליח לא מהני להסוברים כן, וה"ה זכיי', והא דלא שייך בביטול לדון בתורת זכיי' אם הוא שלא מדעת הבעלים והחמירו בביטול ע"י אשתו כמבואר בסימן תל"ד, י"ל דכיון דיכול בעצמו לבטל ולא ביטל, א"כ חזינן ממנו שאינו רוצה, וגם לא שייך זכיי' כל כך במה שיכול לעשות בעצמו, משא"כ בנ"ד שלא הי' יכול למכור את חמצו במקום שהי' בזמן ההיתר, וגם לאו כ"ע דיני גמירי, וגם אינם משיגים הקונים שיתרצו לקנות, לכן וודאי דהוי זכות, בפרט שהסכים בפי' כשנודע להם ענין הזכוי שנעשה בב"ד ואדם מסכי' ע"ד הב"ד כנ"ל, וגם לפמש"כ לעיל דקנין כסף אין כאן משום דהבעל המעו' אינו בר שליחות, כפי שכתבו התוס' בב"מ הנ"ל, ומש"כ לעיל לדון דין ערבות זה לא שייך בזכיי', עכ"ז הא רוב פוסקים פסקו דסגי משיכה לבד לנכרי, דהא קיי"ל כריו"ח דדבר תורה מעות קונות, וממילא נכרי במשיכה וכמבואר בסי' תמ"ח, ולכן כיון דמכרו הב"ד בתורת זכות את החדרי' בקנין שטר וודאי דזכה בחמץ ע"י חצר ואג"ק, ואין לומר דהא בשכירות החדרים לא הוי שום מצוה, דהא המצוה אינו רק על החמץ, דז"א דכיון דמוכרחים להשכיר החדר במכירת חמץ כדי שיהא קנין משיכה וכנהוג, ובפרט למש"כ דקנין כסף לא שייך אם נעשה בתורת זכיי', לכן מוכרח הוא להשכיר את החדר כדי שיהא קנין משיכה, והא מצינו באפטרופס שכתבו האחרונים שמוכר חמץ של יתומים.

נ״זוכבר נתבאר לעיל בשם הר"ן דכתב דלכן אפטרופוס מוכר בהמה ונכסיהם, משום דכיון דהוא לתועלת היתומים משום זכין שלא בפניו נגעו בי', ואף דאין להוכיח מזה לנ"ד די"ל דשאני אפטרופוס דנתנו לו חז"ל כח לכל המצות לקנות עבור היתומים כמבואר בגיטין (דף נ"ב) ובח"מ (סי' ר"צ סעיף ט"ו) דעושין לקטנים לולב וס"ת כו' ובמצות עשה לא שייך כלל זכיי', ודווקא בל"ת דאסור למספי להו בידים כמו בטבל שייך לומר זכות, וכמש"כ לעיל ולא במ"ע ומה"ט הקשו התוס' בפשיטות בפסחים (דף פ"ח ע"ח ) ד"ה שה לבית אבות כו' דאיך מאכיל פסח שלא למנויו לקטנים כו' ולא שייך לומר בזה זכין שלא בפניו, ומה דאפטרופוס מפריש מדעתו הוי בתורת זכות להקטנים וזכין לקטן מה"ת, משום דבמ"ע לא שייך לומר זכין שלא בפניו, דכיון דהמה פטורין, ולאו בני מיעבד מצוה נינהו, ודוקא באיסורין דכיון דאסור למספי להו בידים בזה שפיר כתבתי לעיל דהוי זכות, ואי זכין לקטן מה"ת שפיר תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא במ"ע, ובע"כ מוכח דזהו דנתנו רשות למכור נכסיהן ולקנות עבורם תפילין ולולב וס"ת אינו אלא מדרבנן, דהפקירו ב"ד ממונם וזוכה הלוקח בנכסיהם בתורת הפקר ב"ד, כמש"כ התוס' גבי הא דתורמין להאכיל כו', א"כ י"ל דה"ה במצות בדיקת חמץ דנתנו רשות לאפטרופוס למכור נכסיהם ג"כ זהו מדרבנן, דהקנו חז"ל את חמצם להאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור, וכמש"כ התוס' על הא דתורמין ומעשרין להאכיל, וכמש"כ הר"ן בגיטין והובא לעיל, ולכן אין להוכח מזה לנ"ד דשייך זכיי' במכירת חמץ, משום די"ל דשאני אפוטרופוס דהקנו לו חז"ל את חמצם, אבל יש להקשות דאיך יהי' יכול להיות אפטרופוס למכור חמץ של היתומים ולקבל עבורם כסף, הא כיון דהבעל המעות הוא לאו בר שליחות א"כ איך יכולים לזכות בקנין כסף שמקבלים עבור החמץ של יתומים, וכמש"כ התוס' בב"מ הנ"ל, והא לא שייך בזה ערבות כמש"כ לעיל, וגם הא קטן שערב לאחרים פטור כמבואר בסי' קל"ב, ואף לפמש"כ דחז"ל הקנו את החמץ להאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור, א"כ הו"ל האפטרופוס בע"ד על החמץ והו"ל חמצו ממש, או י"ל בזה דהאפטרופוס יכול לזכות מעות מן הבע"ד אף שאינו בר שליחות משום דאיהו עדיף משליח, כדמצינו ברא"ש פ"ק דב"מ שם בשם הר"ח דאפטרופוס התופס עבור היתומי' אף במקום שחב לאחרים קנה דעדיף משליח, וכמו שפסק המחבר (בסי' ק"ה סעיף א') בח"מ, וכן מצינו בח"מ (סי' קכ"ו סעיף כ') גבי מעמד שלשתן דאפטרופוס עדיף משליח, [ועיין בש"ך שם ס"ק פ"א ובח"מ סימן ר"ב ס"ד דמצינו בכל הני דאפטרופוס עדיף משליח], אבל עדיין תקשה דאיך שייך קנין משיכה במוכר נכסי יתומים, דהא משמע מכל האחרונים דסתמו דגם חמץ של יתומים יכול האפטרופס למכור בחדרים שלהם, ואז יהי' אג"ק וחצרו כמו בכל מכירת חמץ, דהא אם יהי' הרבה חמץ אצל היתומים אז לא אפשר במשיכה בשעה מועטת, ובע"כ עבדי' העצה כמו בכל מכירת חמץ, וקשה דמי נתן להאפטרופוס רשות למכור את החדרים ומקומות של היתומים, והא בגוף מכירת החדרים ומקומות ליכא מצוה למכור, ואף דחז"ל נתנו כח ורשות לכל אפטרופוס לקנות לכל מצות בעולם עבורם, עכ"ז הא מכירת החדרים לא הוי שום מצוה רק הוא מכשירי מצוה, משום דבלעדי זאת לא יקויים מצות בדיקת חמץ וגם יעברו על בל יראה, ואף דנימא דהקנו חז"ל את החמץ לאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור כנ"ל, עכ"ז קשה הא לא הקנו לו אלא את גוף החמץ אבל לא החדרים, ולרוב פוסקים הא בעינן משיכה לנכרי, משום דהא פסקו בח"מ (סימן קצ"ח) הלכה כריו"ח, ובפרט באיסור בל יראה דהוי מה"ת וודאי בעינן לקנין משיכה, והא אם הוא קטן שיגדיל בתוך הפסח יעבור בתוך הפסח על בל יראה, והא אינו מוכר בקרקעות עד שיגדיל, ודוקא בחמץ שעבר עלי' הפסח דעיקרו אינו אלא מדרבנן בזה סתמו להקל בקנין כסף לבד, אבל לא באיסור בל יראה ולמכור לכתחילה בקנין כסף לבד, ואיך שייך קנין משיכה היינו קניית החדרים ומקומות דהא בזה אין רשות לחז"ל להקנותן, ובע"כ מוכח דכיון דבלעדי החדרים ומקומות לא יהי' יכולים להציל אותם מן איסור בל יראה, ואף דלא הוי רק מכשירי מצוה, אפ"ה הוי כגוף המצוה, ושפיר הקנו חז"ל גם את החדרים ומקומות להאפטרופוס כדי שיהא יכול למכור או להשכיר, או לשיטת הסוברים דזכין לקטן מהתורה הוי זה ג"כ לזכות במה שמשכירין את החדרי', משום דהוא לצורך העסק הנ"ל, דגם זה בכלל צרכי מצוה דנתנו חז"ל רשות לאפטרופס לעשות עבור היתומים, כיון דבלעדי זה לא יוכלו לקיים המצוה, א"כ בנידון דידן דכיון דבלתי שכירת החדרים לא הי' אפשר להציל להבעלים מן בל יראה, ומחשש הפסד וחיוב בדיקת חמץ דחייבו חז"ל הוי ג"כ בכלל המצוה, ושייך שפיר בזה ג"כ זכות וזכין שלא בפניו, וגם לומר אדם מסכים ע"ד ב"ד דעשו ברשותו לטובתו [ועיין בפ"י בגיטין דף נ"ב שכתב דאפטרופוס דעושה לטובת היתומים זהו מה"ת וגזה"כ עיי"ש ובנקודת הכסף סימן ש"ה, אבל מכל הראשונים שם לא משמע כן], ולכן יש להקל בנ"ד.

נ״חשוב ראיתי דלפמש"כ התוס' קדושין (ד' י"ד ע"ב) בד"ה הואיל וחל קנינו ככסף כו' בשם ר"ת דקנין שטר לא שייך בנכרי וכ"כ התוס' בב"ב (דף נ"ד ע"ב) ובבכורות (דף י"ג) ד"ה מה אחוזה, וכן כתב המחבר בח"מ (סימן קצ"ד) דנכרי אינו קונה אלא בשטר עם נתינת הכסף, משמע אבל שטר לחוד אינו קונה, א"כ לפ"ז יש לדון אם הזכוי נעשה במה שמכרו הב"ד לנכרי לבד, דאין כאן שם קנין כלל לפמש"כ לעיל בשם התוס' דב"מ דאם בעל הממון אינו בר שליחות דלא מצי זכי הכסף עבור ישראל, ודוקא בכל מכירת חמץ דהב"ד נעשו שלוחים י"ל דסמכינן להקל על שיטת הפוסקים ביו"ד (סימן קס"ט בש"ך ס"ק ט"ז) ובב"י שם דבשווי' שליח מצי לזכות, או משום ערבות, אבל היכא דאינו רק בתורת זכות כמו בנ"ד יש להחמיר ע"פ שיטת התוס' דב"מ הנ"ל א"כ אין כאן קנין כסף כלל רק שטר ושטר לבד לא מהני בנכרי לקנות המקומות שיהא יכול לקנות אגבן להחמץ, ואף דמלשון הרמב"ם (בפ"א ה' זכיי' ה' י"ד) שכתב הרמב"ם דעכו"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר, ומשמע דבשטר לחוד קנה מ"מ מכל הפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן, וגם משמע דמפרשי דכוונת הרמב"ם היא ג"כ בשטר עם כסף, כדמוכח (בסי' קצ"ד) במה שהביאו לשון הרמב"ם שם, וע"כ דעתי מכרעת שימכרו דוקא לישראל אחר בתורת זכות, ואז יחול קנין כסף ג"כ ובשטר, וממילא קנה להחמץ בתורת חצר ואג"ק, ואח"ז ימכור אותו הישראל את החמץ לנכרי כמו כל מכירת חמץ שמוכר חמצו ואז דעתי מסכמת להקל ומ"מ הא מצינו בש"מ לב"מ שכתב בשם הריטב"א וש"פ שם (ד' ע"א) דס"ל דנכרי יכול לזכות ממונו לישראל ע"י ישראל, והובא באו"ת (סימן קכ"ו ס"ק כ"ז) ע"ש וכן הוא דעת המחבר שם (סעיף כ"ב) ואף שהש"ך שם (ס"ק צ"ט) הקשה על המחבר בזה, עכ"ז סיים שם בצ"ע, וכבר כתבתי לעיל דגם הרמב"ם (פ"ה ה' מלוה ה"ז) ס"ל דיכול לזכות כה"ג, ע"כ כיון דחמץ שעבר עלי' הפסח אינו אלא דרבנן יש להקל בדיעבד אף במכרו לנכרי לבד משום דיש קנין כסף לשיטתם כנ"ל:

נ״טבענין הנ"ל. ובענין אי בעי מתשיל וגורם לממון בחמץ.

ס׳ענף א. ועדיין יש לשדות נרגא בעיקר היסוד שכתבתי להקל בנ"ד מחמת זכות הנעשה בב"ד עבורו, או מחמת דגילה הבע"ב דעתו דרוצה בזכיותם לשיטת הרמב"ם בכלך אצל יפות, ולשיטת הר"ן והרא"ש והתוס' בקדושין (דף מ"ו) הנ"ל, דהא לפי מאי דקיי"ל בפסחים (ד' מ"ו) גבי הא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דעובר על בל יראה משום הואיל אי בעי מיתשיל, ואף דאינו רוצה להשאל עלי' וגם אינו רשאי לשאול לעבור על בל יראה, אפ"ה כיון דבידו לשאול הוי ממונו לעבור על בל יראה, א"כ ה"ה לפ"ז בכל זכיי' גמורה ג"כ כיון דקיי"ל דאף במה שאמרו זכין שלא בפניו אפ"ה אם צווח בעת ששומע זכותו אין יכולין לזכות בע"כ, כמבואר בב"ב (ד' קל"ח ובח"מ סימן רמ"ה, ובר"ן וקדושין דף כ"ג) על הא דשטר על ידי אחרים וביו"ד (סי' רס"ז סעיף מ"א), וכיון דעדיין ביד הבעלים למחות כשיודע להם מהמכירה הנעשה בב"ד מחמצם ולבטל את הזכיי' לכן אף אם מסכים כעת עכ"ז כיון דעד ההסכם שלו הי' ביד הבעלים לבטל את המכירה ולהיות צווח על זה, הוי ממילא ממונו לעבור עלי' על בל יראה. ואף דאחר שהסכים ושתק בעת ששמע את הזכיי' אין בידו שוב לבטלו, אפ"ה כיון דמתחלה קודם שנודע לו מהזכיי' היה בידו לבטל ולהיו' ממונו, יש לומר דהוי חמץ של ישראל שעבר עלי' הפסח ואסור, ואף דבסוגיא דפסחים (דף ל"א) בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאי למפרע גובה אז מותר החמץ לאחר הפסח משום דאיגלאי מילתא למפרע דהווי לי' חמץ של נכרי שעבר עלי' הפסח, הא הר"ן הקשה דנימא בזה הואיל אי בעי מיתשל, ותירץ משום דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל בזה, א"כ בנ"ד דלא הוי מחוסר ממונו ובצווח לבד היה מבטל את המכירה, א"כ הוי שפיר ממונו כ"ז שלא הסכים על הזכיי' בפירוש, ולכן אם נודע להבעלי' מהזכיי' בתוך הפסח, א"כ כיון דעבר בבל יראה בשעה א' עד שנודע לו דינו כחמץ שעבר עלי' הפסח, וכמש"כ השאגת ארי' (בסימן פ') וש"פ דגם כה"ג קנסוהו לאסור חמצו אחר הפסח, כיון ששהה שעה א' באיסור, אכן באם נודע להבעלים הזכיי' מהמכירה בערב פסח אף אחר חצות, אז שפיר יש לדון להקל, דהא מעת שהסכימו על המכירה מאז והלאה שוב אין בידו לבטל המכירה ולעשות ממונו, ואף דשעה א' אחר חצות היום היה בידו לבטל את המכירה ולהיות צווח, אפ"ה הא מבואר בשאגת ארי' (סימן ע"ט ובנוב במ"ת סימן ס"ג) דחמץ שעבר עליו ערב הפסח באיסור דכה"ג לא קנסוהו חז"ל לאסור חמצו לאחר הפסח, דכיון דעשה איזה טצדקי ותחבולה להיות ניצול מן איסור בל יראה, כמו שמבואר שם אז לא קנסוהו אחה"פ, א"כ ה"ה בנ"ד, אבל בנודע לו בפסח, יש לומר דכיון דבידו לבטל את הזכיי' הנעשה שלא מדעתו, א"כ הוי ממונו וקנסוהו בזה על אחר הפסח.

ס״אואם הי' המכירה הנעשה בב"ד ע"פ זכוי שמסרו את החמץ לרשות הנכרי ע"פ קנין משיכה בתורת זכות ונשאר החמץ עומד ברשות הנכרי יש מקום להקל אף בנודע לו בפסח, לפמש"כ השאגת ארי' (בסימן ע"ז) דלכן אמרו הואיל אי בעי מיתשיל בחמץ לעבור על בל יראה, משום דכמו דחדשה תורה לומר דדבר הגורם לממון כממון דמי בחמץ אף דבכולי ש"ס לא הוי כממון, ומשום גזה"כ דכתיב לא ימצא, ה"ה במאי דאמרי' הואיל אי בעי מיתשיל ודווקא בחמץ הוי זה כממון, וכ"כ הפני יהושע בפסחים דף מ"ו.

ס״בא"כ לפ"ז יש לדון לפי מאי דקיי"ל בחמץ שקיבל עלי' אחריות ומונח בביתו של נכרי דאינו עובר עלי' על בל יראה כמבואר בפסחי' (דף ו') ביחד לו בית אין זקוק לבער, וכמש"כ הש"א (בסי' ע"א) לפרש זה, דאף דבשאר חמץ לא מהני אי מונח ברשותו של אחר, עכ"ז כיון דגורם לממון דהוי כממון בחמץ נלמד זה מן לא ימצא, והא כתיב לא ימצא בבתיכם ע"ש, א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בהואיל הנ"ל דאמרינן בחמץ ולא בשארי מילי דכיון דבעצם לא אמרינן הואיל לעשות על שאינו שלו להיות כשלו כמש"כ רש"י בפסחי' (דף מ"ז), רק מחמת דלא גרע מכל גורם ממון, א"כ כמו דבגורם לממון אם מונח ברשות אחר אינו חייב לבדוק דה"ה בהואיל אי בעי מבטל להזכיי' שזיכו עבורו במכירת חמצו, דכיון שמונח החמץ ברשות אחר דלא חייבו חז"ל לבערו.

ס״גאך באמת מוכח ממשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלא אמרו התקנה דיוציאנה מרשותו, וכמו שהקשה השאגת ארי' באמת (בסימן פ"ג) דאמאי לא נתנו עצה להוציאו מרשותו להסוברין דבאינו ברשותו אינו עובר על בל יראה, ותירץ משום דאכתי מדרבנן תאסר, א"כ מוכח מזה דהואיל דאי בעי מיתשיל חמיר יותר מן גורם לממון ואינו מועיל בי' העצה להוציאנו מרשותו, ואפשר דמזה הוכיח הרי"ף והרא"ש דפסקי בפסחים (ד' מ"ו) דהלכתא כרבה דאמרינן הואיל איקלעי אורחין כו' מהא דהלכתא כר' אלעזר דאמרינן הואיל דאי בעי מיתשל כו', אלמא דאמרינן הואיל בכל דוכתא, ונראה דס"ל דהא דאמרי' הואיל דאי בעי מיתשל לא הוי מחמת דגורם לממון הוי כממון בחמץ בפסח, וכמש"כ הפני יהושע והשאגת ארי' כנ"ל, דלכן אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל משום דכמו דאמרינן גורם לממון כממון דמי משום הואיל אי מגנב ומתבד בעי לשלומי, דאי כסברתם א"כ איך הוכיחו דהלכה כרבה דאמרינן הואיל אי מיקלעי אורחין מהא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, הא יש לחלק ביניהם דשאני בחמץ בפסח דכמו דאמרינן הואיל אי מתבד בעי לשלומי הוי כממון ה"ה הואיל כנ"ל, אע"כ מוכח מהם דלא ס"ל לחלק בסברא זה, וכן מוכח מהתוס' שם (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל אי בעי מיתשיל כו' דהקשו דאמאי אין יוצאין במצה של מעשר שני נימא הואיל אי בעי מיתשיל עלי' ונחשב מצתכם, אלמא דלא ס"ל לחלק כסברת הפני יהושע והשאגת ארי', וטעמם נלע"ד דהוכיחו ממש"כ דאי נימא דהואיל אי מיתשיל והואיל אי מגנב בעי שלומי הוי הכל בגדר א', א"כ כמו דמועיל להוציא מרשותו בגורם לממון כן יועיל עצה הנ"ל בהואיל אי בעי מיתשל, ומדחזינן דלא נתנו עצה זו במשנה הנ"ל מוכח דהואיל אי בעי מיתשל דחמץ לא הוי משום חדוש דחדשה התורה בחמץ דגורם לממון כממון, רק הואיל הוי סברא עצמיות בכל דוכתי, ושפיר כתבו להוכיח דכיון דקיי"ל הואיל אי בעי מיתשל, א"כ ה"ה דאמרינן הואיל אי מקלעי אורחין כנ"ל, עכ"פ נתבאר דהך עצה להוציא מרשותו לא מהני בהואיל אי בעי מיתשל, וה"ה בהך הואיל דאי בעי הי' מבטל להזכיי' שזיכו עבורו שלא בפניו בהמכירה שנעשה כנ"ל, וכש"כ בנ"ד דהא דמונח עכשיו החמץ ברשות אחר הוי מחמת הזכוי של מכירת החדרים והא יכול לבטל הזכוי, א"כ אין כאן רשות אחר.

ס״דולכאורה יש לומר עוד דאי נימא כסברת הפני יהושע והש"א דהא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל הוי כמו גורם לממון, לפ"ז יש לדין לפמש"כ החק יעקב להתיר חמץ שבאחריות הישראל שלא ביערו, דמ"מ מותר אחר הפסח משום דלא שייך לקנוס בזה כיון דגוף החמץ אינו שלו רק של אחרים, וה"ה בהואיל אי בעי מיתשל דכיון דבאמת לא הוי שלו רק של אחרים, רק מחמת חומרא דחמץ החמירה התורה לעשות בו הואיל כממונו, ולכן לא שייך לקנוס בזה אחה"פ כיון דאחרים לא חטאו ופשעו כלל, וכן מוכח קצת לכאורה בפסחים (דף כ"ט ע"א) גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ושקל וטרי התם הגמ' מאן י"א, וקשה הא י"ל דפליגי בהך פלוגתא דפליגי ר"א ור"י אי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל, והתוס' שם בד"ה הואיל כו' הקשו דאיך אתה רואה של גבוה הא נימא הואיל אי בעי מיתשל, ותי' בתירוץ הב' דהיכא דאתא ליד גזבר לא אמרינן הואיל אבל בלא אתי ליד גזבר אמרינן שפיר הואיל אי בעי מיתשל, ולפ"ז יש לאוקמי להך דאוכל חמץ של הקדש דמאן דס"ל דלא מעל ס"ל כר"א דאמרינן הואיל ומיירי בהקדש דלא מטא ליד גזבר, וכיון דלא הוי בר דמים דהא נאסר אף לאחה"פ משום הואיל אי בעי מיתשלי , ולכן אף דנימא דגורם לממון כממון דמי, מ"מ כיון דנאסר לאחר הפסח מחמת דעברו הבעלים על בל יראה, א"כ לא הוי שום בר דמים אף אחה"פ, ומאן דס"ל מעל משום דס"ל כר' יהושע דלא אמרינן הואיל א"כ הוי בר דמים לאחה"פ משום דהא גורם לממון כממון דמי ויהא מותר לאחה"פ, אע"כ מוכח דאף דאמרינן הואיל מ"מ מותר החמץ לאחה"פ והוי בר דמים, ולכן לא מצי לומר דפליגי בזה.

ס״האמנם מזה אין להוכיח זה כידוע, דמן הוכחות כאלה אין להוכיח שום דין מחודש ובפרט דיש לדחות זה בכמה גווני:

ס״וענף ב. ונלע"ד להוכיח להיפך ממש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ הלכה ה') בישראל שהרהין חמצו אצל הנכרי ואמר לו אם לא אביא לך מעכשיו מעות מכאן עד יום פלוני קנה חמץ זה ה"ז החמץ מותר לאחה"פ, והוא שיהי' הזמן שקבע לו קודם פסח, ומבואר שם בהרב המגיד דטעמו משום דהואיל אי בעי פודהו והי' שלו השתא נמי הוי ממונו ואסור, וחזינן דסברת הרמב"ם שם דכיון דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, דה"ה דאמרינן הואיל אי בעי פודהו, ולא ס"ל למש"כ הר"ן דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל, אלמא דאם לא הי' הזמן קודם פסח אסור החמץ לאחר הפסח, ולפ"ז מוכח מהרמב"ם דגם היכא דשייך הואיל נאסר החמץ לאחה"פ, כיון דהוי ממונו, ומה שהקשה הרא"ש בפסחים (דף ל"א) על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל דקאמרי אי אמרת בשלמא למפרע גובה ניחא משום דאיגלאי מילתא למפרע דברשות נכרי הוי קיימי, אלמא דלא בעינן דיגיע זמן קודם פסח, יש לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלפי מה דקיי"ל דאמרינן הואיל וכרבה, לכן וודאי דאף במחוסר ממון ג"כ אמרינן הואיל וכדמוכח בפסחים (דף מ"ג) דמקשו התם על רבה מהא דתנן יש חורש תלם א' כו' ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב דהא הואיל וחזי לכסוי דם צפור, ופירש"י אי מזדמנו לי' צפרים וחיות טובא, אלמא אף דאין לו עכשיו צפרים וחיות מ"מ אמרינן הואיל אי מזדמנו לי', א"כ ה"ה בממון, ובפרט אם יש לו דודאי שייך לומר הואיל אי הי' פודהו, וכן איתא בביצה (ד' כ"א) דאמרו הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי'.

ס״זואפשר דכוונת הר"ן שכתב דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל משום כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו, ולכן אף ביש לו ממון מ"מ לא אמרינן הואיל אי בעי פודהו, דאף דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל והוי מתיר נדרו באסור מ"מ ליתן ממון ולפדותו לא יתן, וכה"ג כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה הואיל כו' [ועיין בתוס' פסחים דף ס"ב ד"ה האי מחוסר מעשה כו'].

ס״חעכ"פ כוונת הרמב"ם הוא דכיון דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, דהא התרת נדרים אינו בידו כ"כ וכדאמרינן בקדושין (דף ס"ב) דמי יימר דמיזדקקי לי' תלתא, ובשבת (דף מ"ו) מבואר דזה הוי דבר שבידו, משום דאי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי' תלתא, ולחלק ביניהם נראה משום דשאני בקדושין דצריך אחד מהם להיות גמיר, ובנדרים סגי בגמיר קצת כמבואר ביו"ד (סימן רכ"ח), ומצאתי שכבר עמד בזה המשנה למלך בפ"ה מהלכות בכורות ע"ש, וכן הקשה זה הרשב"א בחידושי' ליבמות ר"פ האשה רבה.

ס״טועוד יש לחלק דשאני נדרים דהא מצוה לאתשולי משום דכל הנודר כבונה במה כו', משא"כ בקידושין גבי התקדשי לי אחר כו' דקשים לישראל כספחת ומה"ט אמרו ביבמות (ד' ק"ט) תבא רעה למקבלי כו' ע"ש בארוכה, ולפ"ז הא בהואיל אי בעי מיתשיל בחמץ וודאי דאינו בידו כ"כ להשאל דהא לא יזדקקו להתיר נדרו ויעבור על בל יראה, אע"כ מוכח דכמו דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחין דבזה לא הוי בידו מ"מ אמרינן הואיל, ה"ה בהואיל אי בעי מיתשל, ולכן ג"כ בהואיל אי בעי פריק ג"כ אמרינן דאף דמחוסר ממונא ג"כ אמרינן הואיל, וגם הא מצינו להרמב"ם ה' גירושין והובא בטור אה"ע (סימן קמ"ג) גבי ע"מ שתתני לי מאתים זוז דרשאי להנשא על סמך שתתן, והברייתא דגיטין (דף ע"ד) דמבואר שם דאינה רשאה להנשא לאחר עד שתתן, כתב שם המ"מ דס"ל להרמב"ם דנדחה ברייתא זו ע"פ מה דמבואר בפרק המגרש דתנאי שבידה מותרת להנשא וממון הוי דבר שבידו, ועיין בב"ש באה"ע (סימן קמ"ג ס"ק ד'), א"כ כיון דס"ל להרמב"ם דממון הוי דבר שבידו, א"כ וודאי דאמרינן הואיל אי בעי פריק מכש"כ דהואיל אי בעי מיתשיל דלא הוי בידו כ"כ דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, [עיין בר"ן בגיטין שכתב דתנאי ע"מ שתתן הוי דבר שאינה בידה דשמא תפסיד כו'], וסוגיא דפסחים דקאמרי הניחא לאביי דס"ל למפרע גובה ולא ס"ל הואיל אי בעי פריק, י"ל דאביי אזיל לשיטתו דס"ל בפסחים (דף מ"ז) דמקשה אביי לרבה ממבשל גיד כו' דאי אמרת הואיל אהבערה לא ניחייב, אלמא דאביי ס"ל דלא אמרינן הואיל, ולכן שפיר לשיטתו ניחא אי אמרינן למפרע גובה, משא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, א"כ ה"ה דאמרינן הואיל אי בעי פריק לי', וכמו שהוכחתי לשיטת הרמב"ם הנ"ל ושפיר כתב הרמב"ם, א"כ מוכח מהרמב"ם דס"ל דגם בהואיל נאסר החמץ לאחה"פ כיון דהוי ממונו.

ע׳וגם בעיקר מש"כ החק יעקב להתיר בחמץ שקיבל אחריות עלי', כבר כתבו האחרונים להוכיח (מסימן תמ"א) כהמגן אברהם דאוסר, וכן כתב ר' עקיבא איגר זצ"ל בתשובה (סימן כ"ג) דהוכיח כן מהרמב"ם, ולענ"ד נראה דמוכח כן מרש"י פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה מעל כו' שכתב דאע"ג דקניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח דהנ"מ בחמץ הדיוט אבל האי דבהיתרא שהי' גבי' לחמץ של גבוה דאמר מר אבל אתה רואה של גבוה אחר הפסח הוי מזבין לי' כו' עכ"ל, אלמא דאי הוי אסור להשהות חמץ של גבוה אז הי' נאסר החמץ אף לאחה"פ, ואף דאין החמץ שלו רק של גבוה, עכ"ז הי' נאסר לאחה"פ, בע"כ מוכח דתליא זה בהדדי דאי עבר עליו על בל יראה אז ממילא נאסר החמץ לאחה"פ אף דהוי של אחרים, א"כ לפ"ז יש לדון עדיין בנודע להבעלים מהזכוי בתוך הפסח, דכיון דעברו על בל יראה מקודם שנודע להם א"כ הוי ממונו, וכיון דעברו בשעה א' באיסור נאסר אף לאחה"פ, וזהו כש"כ מן הואיל אי בעי מיתשיל, דהא התם הי' צריך ג' עכ"פ, ובנ"ד הי' בידו בלבד לבטל את הזכי' הנ"ל:

ע״אענף ג. שוב ראיתי דגם בזה יש להקל ע"פ מש"כ הנו"ב במהדורא קמא (סימן כ') ובמהדורא תנינא (סימן ס"ג) דבזכה הנכרי בחמץ בתוך הפסח דאז מותר החמץ אחה"פ משום דהא בתוך הפסח לא חל האיסור של חז"ל דהא בל"ז נאסר חמץ בפסח מה"ת, ורק אחה"פ מתחיל האיסור דאסרו חז"ל לחמץ שעבר עלי' הפסח, לכן היכא דבכלות ימי הפסח הוי של נכרי לא אסרו כה"ג, משום דהא כיון דבכלות הפסח לאו הוי חמצו של ישראל רק של נכרי, על חמצו של נכרי לא אסרו, א"כ לפ"ז יש לומר דאף בנודע להבעלים מהמכירה בתוך הפסח, כיון דמאז והלאה הוי של נכרי ואינו שוב בידו לבטל את המכירה, דהא אחר שהסכים לא שייך לומר הואיל כנ"ל, והיכא דבכלות הפסח הוי של נכרי אז לא אסרו לאחה"פ כיון דבכלות הפסח כבר נפק מרשות הישראל, משא"כ באחריות דגם בכלות הפסח עדיין הוא באחריותו, אבל בנ"ד לא שייך כמש"כ.

ע״באך הנו"ב לא כתב שום הוכחה לזה, ולענ"ד נראה להוכיח כדבריו מן מש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ ה"ה) ישראל שהרהין חמצו אצל הנכרי וא"ל אם לא אביא לך מעות עד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהא אותו זמן שקבע לו קודם הפסח, וכן הוא דעת רבינו אפרים והובא שם במגיד משנה, וכתב דהוציאו זה מן התוספתא דתני' נכרי שהלוה לישראל על חמצו וא"ל אם לא באתי מכאן קודם הפסח הרי הוא מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה, והובא ברא"ש פ"ב דפסחים, והרמב"ם ור"א הנ"ל פירשו דקודם הפסח דתוספתא הנ"ל קאי על קביעת הזמן שקבעו על קודם פסח, ולכאורה יש להעיר דאמאי לא נקט הרמב"ם דאף דהי' קביעות הזמן בתוך הפסח מ"מ מותר כיון דבכלות הפסח הוי של נכרי אע"כ מוכח דלא כהנו"ב, אבל זה אין ראי' משום דאיך יכול להיות לקבוע הזמן לתוך הפסח לכתחילה, דהא בתוך הפסח אינו רשאי בלא"ה לפדות את החמץ דהא אסור בהנאה, ואדרבה מזה הוא ראי' להנו"ב הנ"ל, דהא בלשון קודם הפסח משמע ג"כ ערב פסח דגם ע"פ הוא בכלל קודם הפסח, ובנדרים (דף ס') באמר עד הפסח אסור עד שיגיע וודאי דע"פ הוא בכלל האיסור, ואין צריך ראי' לזה כי הוא פשוט וברור דבלשון קודם הפסח וודאי דע"פ עד הלילה הוא בכלל קודם הפסח ג"כ, ולכן אם קבעו לזמן שאם לא יבוא קודם הרי הוא מכור לו ודאי דגם בע"פ יכול הלוה לעבור ולפדותו, דהא הזמן לא נשלם עד הלילה ולא מקודם אף בע"פ, ובע"כ מוכח מתוספתא הנ"ל לפי' הרמב"ם ור"א הנ"ל דאף דבע"פ הי' גוף החמץ עדיין של ישראל, מ"מ כיון דזכה הנכרי אח"ז לא קנסוהו לאסור לאחה"פ וברמב"ם (פ"ג ה' חמץ ה"ח) מבואר דהרמב"ם ס"ל דבע"פ ג"כ עובר על בל יראה, וכמו שפי' הראב"ד לכוונת הרמב"ם שם וכן הכריע הנו"ב לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל במהדורא קמא (סי' כ'), א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם בערב פסח עובר על בל יראה, תקשה עליו לפי פירושו של הרמב"ם להתוספתא הנ"ל דקודם הפסח דקתני קאי על קביעת הזמן וכנ"ל, דאמאי מותר בא"ל אם לא באתי קודם הפסח, דהא כיון דבלשון זה נכלל גם ערב פסח, ובערב פסח עבר הישראל על בל יראה רק דהחמץ מותר לאחה"פ כמבואר שם בתוספתא, ולא איירי שם אם עובר על בל יראה רק מיירי באם החמץ נאסר לאחה"פ או לא, וקשה כיון דעברי הבעלים על בל יראה אף בערב פסח ועבר עליו שעה א' באיסור, א"כ אמאי מותר לאחה"פ הא כיון ששהה שעה א' באיסור, קנסי לי', אע"כ מוכח כהנו"ב במש"כ דאם בכלות הפסח יצא החמץ מן רשות הישראל לרשות הנכרי דמותר דלא קנסו כה"ג, א"כ ה"ה בהך דתוספתא הנ"ל דכיון דבפסח הי' של נכרי לא חל כה"ג קנס, ולפ"ז ה"ה אף אם הקביעו' הזמן היה בתוך הפסח ג"כ מותר, והא דלא נקטו כה"ג, היינו משום דהא לכתחלה בוודאי לא שייך לקבוע זמן על תוך הפסח, אך הלשון דקודם הפסח דחל על זמן היתר וממילא נכלל בלשון הנ"ל ערב פסח גופא דהוא זמן איסור, ויכול אף לכתחלה לקבוע זמן בלשון קודם הפסח לכן מזה שפיר מוכח כמש"כ, וסיפא דהתוספתא הנ"ל דתני ג"כ קודם הפסח הוא אגב הרישא ע"ש, וזהו ראי' ברורה לסברת הנו"ב הנ"ל.

ע״גולפ"ז בנ"ד אף אם נודע להם מהזכיי' בתוך הפסח ג"כ יש להקל, דנ"ד דומה ממש למש"כ הרמב"ם הנ"ל דכיון דפקע אח"ז האי הואיל אי בעי פריק דמותר אחה"פ, וה"ה בנ"ד כיון דפקע אח"ז האי הואיל מותר החמץ לאחה"פ:

ע״דענף ד. ועוד נלע"ד דהא מוכח מהר"ן בקידושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, והובא לעיל דהתם יכול האב למחות משום שלא הוי זכות גמור כ"כ שהרי בתו יוצאה מרשותו לכמה דברים, ומשמע מדבריו דהיכא דהוי זכות גמור אינו יכול למחות אף שצוח בעת שנשמע הזכיי', ומתנה שאני משום דהא שונא מתנות יחי', וכן מצאתי להרשב"א בחידושיו בקדושין (דף כ"ג) שכתב בזכיי' לעבד בשטר ע"י אחרים דאין יכול למחות משום דשאני מתנה דלאו זכות גמור הוא מצד עצמו ואדרבה חוב הוא לו משום דכתיב שונא מתנות יחי', אבל גט שחרור זכות גמור הוא מצד עצמו דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו בע"כ ובטלה דעתו אצל כל אדם והוכיח זה מפ"ק דגיטין יעו"ש, אלמא דס"ל להרשב"א להדיא דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי' בעת ששומע וצווח, ואף דכל הראשונים חלקו על הרשב"א וכתבו דיכול העבד למחות ולבטל להזכיי' גט שחרור דנעשה ע"י אחרים, י"ל דהיינו דווקא התם דס"ל דזהו לא הוי זכות גמור, כדמצינו לר"מ דס"ל דאין זכות שיוצא מרבו לחירות ובהפקירא ניחא לי', אבל היכא דהוי זכות גמור לא מצינו דפליגי על הרשב"א בזה, ולכן אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין יכול למחות העבד, י"ל דהתם מסתפק הרשב"א דלמא לא הוי זכות גמור כ"כ וכמש"כ, משא"כ היכא דהוי זכות גמור וודאי דאינו יכול למחות וכמש"כ הרשב"א להדיא.

ע״הוראי' לזה מסוטה (דף כ"ה) דאיבעי להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא, ופשטו מהא דב"ד מקנין למי שנתחרש ונשתטה והי' חבוש בבית האסורים כו' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי', תו איבעי להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא, ופשטו מהא דאלו ב"ד מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחול כו' עכ"ל הגמ', ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי' א"כ כיון דבעת שלא ידע מהתירוץ דסתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד הב"ד, א"כ אף דנימא דלא מצי בעל למחול קנויו, עכ"ז תקשה דהא כיון דב"ד מקנין להם הוי זה בתורת זכות וכמש"כ לעיל בארוכה, א"כ כיון דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי להו הנ"ל, דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכיי' א"כ איך ב"ד מקנין להם והא איכא זילותא דבי דינא וכפירש"י שם, ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דאתי הבעל ומחול, אע"כ מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי', והתם הוי פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור, א"כ מוכח מסוגיא זו כמש"כ הרשב"א והר"ן דבזכות גמור אינו יכול למחות. וכן מבואר ברשב"ם ב"ב (דף קל"ח) דאין מזכין בע"כ משום שונא מתנות יחיה. הרי דזכות גמור מזכין בע"כ

ע״ווהא דכתובות (דף י"א) דאמרו התם הגדילו יכולין למחו', י"ל דהתם אף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין כו' שהוא זכות גמור, מ"מ כיון שמצינו התם בגמ' כו' דאמרו דסד"א דבהפקירא ניחא לי', א"כ לא הוי זכות כ"כ, ולכן אף אליבא דהאמת מ"מ יכול למחות עכ"פ מחמת זה הסברא דאולי בהפקרא ניחא לי', ואדרבה מסוגיא זו דאמר רב יוסף הגדיל יכול למחות מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות, דקשה מאי אשמעינן רב יוסף הא בב"ב (דף קל"ח) איתא ות"ק אף עומד וצווח בלשון בתמי' אלמא דפסיקא להו דבצווח לא קני ויכול למחות על הזכיי', ועוד קשה דהא בכתובות מקשה רבא על רב יוסף הנ"ל ממשנה דאלו נערות, וקשה הא מצינו לרבא גופא דאמר בב"ב שם דבצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי כו', אלמא דרבא גופא ס"ל, דבזכות יכול למחות, א"כ מאי מקשה בכתובות שם לרב יוסף דאי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס כו', הא איהו לנפשי' הי"ל להקשות לשיטתו גופא מהך משנה דאלו נערות הנ"ל, ודוחק לומר דבתר דתרצו לי' הך דאלו נערות שם אמר להך דב"ב, אע"כ מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות, ורבא דמקשה על רב יוסף שם ס"ל דקטן דמטבילין אותו הוי זכות גמור וכמש"כ התוס' התם, אך רב יוסף ס"ל דאפ"ה לא הוי זכות גמור כ"כ, וע"ז מקשה רבא מאלו נערות הנ"ל ואף די"ל דלמא זה גופא אשמעינן רב יוסף דאף בזכות גמור יכול למחות, אפ"ה הא מרבא מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ולכן אין לנו לאפושי פלוגתא כידוע, ולכן י"ל דדוקא התם ס"ל לרב יוסף כן משום דהי' פסיקא לי' דלא הי' זכות גמור כ"כ, ואפשר דניחא לי' בהפקירא, משא"כ היכא דהוי זכות גמור כ"ע מודו לרבא דס"ל דיכול למחות, וכמו שהוכחתי מסוטה הנ"ל, ואפשר דזה שיטת הרי"ף דלא הביא לרב יוסף כמבואר ברא"ש שם, דסמך על הסוגיא דסוטה הנ"ל ולא ס"ל חילוק שכתבתי.

ע״זונ"ד וודאי דהוי זכות גמור כיון דבל"ז יפסיד הרבה, וגם הא מחוייב לקיים בדיקת חמץ מן הדין בזמן ההיתר, והוי דבר העומד להמכר, וגם כיון דהמנהג הוא שכל מי שיש לו חמץ מוכרו בב"ד, וא"כ דומה למה דאיתא בחולין (דף פ"ג) דבארבע פרקים משחיטין את הטבח בע"כ ובזוכה ע"י אחר אם מת מת ללוקח כמבואר שם ולא יכול למחות הלוקח ולומר עכשיו דמת לא ניחא לי' בהזכוי, אע"כ מוכח מהתם דכיון דבד' פרקים המנהג הוא לשחוט וגם הוא מצוה לכן אינו יכול למחות, וגם מהתם מוכח בדבר שהוא זכות גמור לא מועיל מחאתו, א"כ ה"ה בנ"ד דהמנהג הוא לכל למכור את חמצו שיש לו בע"פ בב"ד, וגם הא הוא מצווה ועומד בזה, א"כ וודאי דאינו יכול למחות כלל ולבטל להזכיי' הנעשה בב"ד, בפרט שהבעה"ב דנ"ד ג"כ הי' רגיל בכל שנה למכור חמצו, א"כ וודאי דהוי זכות גמור, וגם הא היה גלוי דעת ממנו ג"כ כמו שאומר עכשיו, ואין צריך עדים רק לשקרי, וודאי דמותר החמץ לאחה"פ בפרט שחמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן לכן יש לסמוך על כל מש"כ:

ע״חענף ה. וגם בספק דרבנן דחמץ שעבר עלי' הפסח כבר העלה החק יעקב (בסי' תמ"ט) דמותר אף באכילה והמג"א (בסי' תמ"ט) העלה דספק אסור באכילה, והוכיח זה מהתוס' עירובין (דף ס"ד) והאריך בדבריו המחצית השקל יעו"ש, ושיטת החק יעקב שם דאף שבתוס' בד"ה ולמדנו שחמצו כו' כתבו דיש לאסור מספק שמא נעשה בפסח, עכ"ז בתוס' הקודם בד"ה שהולכן כו' דכתבו דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה, אלמא דמספק תלינן להקל אף באכילה, משום שאחר זה מיירי בספק דאורייתא, משא"כ מתחלה אי נימא דחמצו של נכרי מותר, א"כ לא נאסר חמצו של ישראל רק מדרבנן ובספק קיי"ל לקולא ולשיטת המג"א צ"ל דהא דכתבו התוס' דבישראל יש לומר דאחה"פ נעשה, היינו מחמת חזקה על בני ישראל דלא יהיה להם חמץ בפסח, ומחמת חזקת כשרות שלהם סמכינן להוכיח דוודאי אחה"פ נעשה, ואין להקשות כיון דחיישינן לספק להחמיר באכילה דלמא נפל מישראל מקודם פסח, אף דנימא דודאי עשה כהוגן וביטל חמצו, מ"מ הא מבואר (בסימן תמ"ח) דאף בביטל והיה אנוס על הביעור ג"כ אסור החמץ לאחה"פ, זה אינו קשה משום דהא מבואר בתשובת אחרונים דאם הפקיר חמצו וגם מונח החמץ במקום הפקר דמותר החמץ משום דכה"ג לא חיישינן להערמה, א"כ התם בעובדא דעירובין כיון דנמצא מושלך במקום הפקר, וודאי דאף אם נימא מספק לחוש שמא נפל מישראל מקודם הפסח ג"כ מותר.

ע״טולענ"ד נראה להוכיח כהחק יעקב בכוונת התוס' הנ"ל, דאי כהמג"א דס"ל דהא שכתבו דבישראל יש לומר דאחה"פ נעשה היינו מחמת חזקת כשרות, תקשה ע"ז ממש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ו) בד"ה והא רבא כו' דבנגנבו לא שייך לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן משום דהרבה גנבים יש בעולם, וכ"כ התוס' בב"ב (דף נ"ב ע"ב) בד"ה דברים כו', ובשבועות (דף מ"ו ע"ב) בד"ה וספרא כו' וכה"ג כתב הש"ך בח"מ (סי' מ"ו ס"ק ט') דבשטר הנמצא בשוק לא שייך לומר לא חשוד לזיופי, משום דהא לא ידעינן מי הוא הבע"ד, ולכן התם בעירובין כיון דנמצא בדרך לא שייך לומר בזה חזקת כשרות כיון דלא ידעינן של מי הוא, והרבה רשעים יש בעולם כמש"כ התוס' התם, ולכן נלע"ד להוכיח מזה כסברת החק יעקב בכוונ' התוס' הנ"ל דבספק ג"כ תלינן להקל אף באכילה, והיינו שכתבו דבישראל דכיון דמיירי בישראל אז יש להקל דאחה"פ נעשה, משא"כ אי נימא דהולכים אחר רוב דנכרים המה אין כאן ספק כלל דאף דנימא דאחה"פ ג"כ אסור.

פ׳ועדיין צריך עיון לפענ"ד לפי פי' של הח"י הנ"ל דהא עדיין יש ספק ספיקא להחמיר, וגם אם לא היינו הולכי' אחר הרוב דהוי של נכרי ג"כ היה לנו לאסור מספק ספיקא, ספק דילמא דנכרי ואת"ל דישראל דילמא נפל בפסח ולא אחה"פ, וגם אם נפל קודם הפסח אך דלא ביטלו ג"כ נאסר, והוי ספק ספיקא להחמיר דהעלה המשנה למלך (בפ"ד מה' בכורות) דמחמרינן אף בדרבנן, בשלמא להמג"א דס"ל לפרש לכוונת התוס' הנ"ל דמחמת חזקת כשרותו סמכינן דוודאי לא יצא תקלה מן בני ישראל ניחא ואין כאן ס"ס להחמיר, משא"כ לפמש"כ דחזקת כשרות לא שייך בזה, בפרט די"ל דזה הוי כמו חזקה דלא נתבררה כיון דלא ידענו ממי נפל, ואפשר דזהו כוונת התוס' בשבועת וב"מ וב"ב שכתבו דלא שייך כה"ג לומר אחזקי בגנבי לא מחזקינן משום דהוי חזקה דלא נתבררה, אך מהלשון של התוס' מורה כמש"כ מתחלה, א"כ תקשה על התוס' הא יש ס"ס להחמיר, וי"ל דהא בע"כ כוונת הש"ס בעירובין דאמרו ש"מ דהולכין אחר הרוב עוברי דרכים, היינו משום דהתם הא דאסרי באכילה אינו רק מדרבנן, והוכיח דאף בדרבנן ג"כ הולכין אחר הרוב משום דבדאורייתא כבר ידוע ומבואר בכמה משניות דהולכין אחר הרוב אף ברוב דליתא קמן, ובע"כ כוונת הגמ' להוכיח אף בדרבנן דהולכין אחר הרוב, וידוע דבס"ס דמהני אין זה רק מצד רוב כמבואר, א"כ בהוי אמינא אי נימא דאין הולכין אחר רוב להחמיר בדרבנן, א"כ אז י"ל להקל דילמא אחה"פ נעשה משום דהא אז לא מהני ס"ס להחמיר, כיון דרוב ג"כ לא מהני להחמיר בדרבנן.

פ״אגם יש להעיר במש"כ התוס' דחיישי לספק שמא בפסח נעשה, הא קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיף בכל דוכתי מחזקה דהשתא, ולכן יש לומר דהשתא הוא דנעשה, ויש לתרץ דאפשר דזה דומה לחזקה דלא נתבררה כיון דלא ראינו אותה מתחלה, וראיה מגיטין (דף כ"ז) דשהה כדי שתעבור שיירא ותשרה, ואמאי לא חיישינן שמא מקודם נפלו, אך למש"כ הריטב"א שם אינו ראיה מזה כלל [ועיין שם בריטב"א] ויש להקל בנ"ד בלי שום פקפוק כלל.

פ״בוכ"ז בדיעבד אבל לכתחלה מחוייב להדר ולמכור חמצו בעצמו או ע"י שלוחו, משום דלפמש"כ חסר לי' קנין כסף דכיון דבעל הממון הוא אינו בן שליחות, וערבו' לא שייך בזה כיון שעושין שלא מדעת הבעלים ולכתחילה בעי ב' קנינים כסף ומשיכה ובפרט לפמש"כ לעיל (סוף סי' א') דנכרי אינו קונה בשטר בלבד, וע"כ היותר נכון שימכרו לישראל אחר בתורת זכיי' ואז יהא ג"כ קנין כסף כדין כיון דהבעלים המה בני שליחות, ואח"ז ימכר לנכרי, אבל בהזכוי שמכרו לנכרי עדיין יש לעיין בחשש בל יראה בפסח, אבל לאחה"פ וודאי יש להקל, ומ"מ בתוך הפסח ג"כ כיון דבטלו לא הוי אלא חשש בדרבנן לכן יש לסמוך עכ"ז ולהקל כמו שכתבתי בסוף סימן א' לעיל.

פ״גומצאתי בשו"ת הגאון פנים מאירות ח"ב סי' נ"ב בסוף התשובה שחקר שם גבי חמץ אי מהני משום זכי' ולא העיר כלל אף בקצת ממש"כ בס"ד:

פ״דבמכירת חמץ ששכח הבע"הב לכתוב בצעטיל שלו מיני חמוצים והשליח נזכר ומכר ובענין חצר שלא מדעתו אם קונה באינו יהודי ובענין יאוש אל כבוד ידידי הרב המאו"הג המפורסם וכו' מוהר"ר יוסף נ"י אב"ד דק"ק יעדוובנא.

פ״העל דבר מה ששאל מעכ"ת בנידון מכירת חמץ בעיר א' שהאנשים הממונים בזה לא היו בקיאים כל כך בטיב הדינים השייכים לזה, ונתהווה כמה סבות בשטר מכירה שנותנין להנכרי, היינו שהבע"ב עשו שלוחים למכור חמצם ובכמה בע"ב נמצא ברשימות שלהם ששכחו להזכיר כמה מינים חמוצים רק שלוחם נזכר זה וכתבם בהעצעטיל [פתק בלע"ז] שלהם, וגם מנהגם שלא לכתוב שמות המינים בפרטות רק בדרך כלל כל מיני חמוצים ותערובות חמוצים, ובשטר מכירה הנ"ל נמצא באמצע השטר חלק הרבה יותר משני שיטין וגם במה שהבע"ב שכחו לכתוב כמה מינין בצעטיל [פתק בלע"ז] שלהם לא כתבו בדרך כלל אלא בפרט, והשליח נזכר וכתבם כנ"ל, ונשאלתי אם דינם כחמץ שעבר עליו הפסח או לא, וזה הי' בשנת דהי' ע"פ בשבת והאריך כ"ת בזה:

פ״וענף א. תשובה בעז"ה, ויבואר כל הספיקות אחת לאחת, מתחלה נבאר בנידון מה שהבע"ב שכחו ברשימתם כמה מינים לכתוב וגם לא כתבו את חמצם בדרך כלל אלא בפרט שמות המינים החמוצים אלא הבעל כח שלהם נזכר וכתבם. וכיון דלא נעשה שליח למכור אלא על המינים המבוארים הוי לכאורה דינו כחמץ שעבר עליו הפסח, אלא אם נזכרו הבע"ב את המינים ששכחו לכתוב ברשימתם מקודם מכירת הב"ד להנכרי יש להקל, דהא חזינן דעתם דמסכימים על המכירה, דהא כיון שנזכרו רק סברו דשליחות שלוחם הוי ע"פ ד"ת גם על החמץ ששכחו לכתוב ברשימתם, או דסברו שרשמו כל מיני חמוצים בצעטיל שלהם, עכ"פ הא הי' בהסכם מהם על המכירה אחר שנזכרו ולא ביערו את החמץ, דהא לאו ברשיעי עסקינן לעבור על בל יראה, והוי גילוי דעת מהם שמסכימים על המכירה, ודומה למה שכתב הרא"ש והמחבר באה"ע (סי' ל"ה סעי' ה'), דכה"ג הוי בגדר זכות, וזכין שלא בפניו, ולכן הוי כמו שהודיע להב"ד דמסכים למכירתם, ואף דהוי דברים שבלב עכ"ז הא היכא דהוי אומדנא דמוכחא הא מבואר בכמה פוסקים דמועיל דברים שבלב, וגם שלא בפני הב"ד יכול למנות אותן לשלוחין, כמש"כ הרא"ש (פרק ז' דגיטין סי' כ'), וכה"ג כתב הנתיבות (בסי' קפ"ב ובסימן רמ"ד) גבי מכירה דנעשה באופן שאין השליחות מועיל ע"פ דין, אפ"ה מועיל המכירה שנעשה ע"פ שליח, משום דבזה לא בעינן תורת שליחות, אלא כיון שנתברר דהבעלים מסכימים על המכירה שפיר חל המכירה, ולכן אף בעשה שליח על המכירה לחרש שוטה וקטן וא"י ג"כ חל המכירה כמש"כ האחרונים הנ"ל, ובחדושי לח"מ הארכתי בראיות להוכיח כדבריו ואציג כאן ראי' אחת, דהא איתא בירושלמי (פרק ז') דסנהדרין הלכה י' וז"ל, טבח ולא מכר, חזקי' אמר חייב, ר' יוחנן אמר פטור, ומבואר התם בסוגיא דפליגי בטביחה ע"י שליח, דמאן דפוטר משום דאין שליח לדבר עבירה, ומאן דמחייב היינו כש"ס דילן בב"ק (דף ע"א) וכמש"כ הפני משה שם, אך בזה שאמרו לא מכר נדחק הפ"מ שם לפרש היינו דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר אלא בטביחה פליגי, אם מקשינן טביחה למכירה כמו בש"ס דילן דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"ש, ופירושו תמוה מאוד דלמה להירושלמי לומר דלא מכר, דהא נאמר בתורה ומכרו והא כל מכירה ע"י אחר היא, ולכן נראה לי לפרש כוונת הירושלמי הנ"ל דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אם מועיל שליחות בזה או לא, אבל במכירה ע"י שליח כ"ע מודי דמועיל, דאף היכא דלא חל השליחות כגון בדבר עבירה כדהתם, אפ"ה חל המכירה, דהא כיון דהבעלים הסכימו על המכירה, לכן חייב ד' וה' וקרינן בי' ומכרו, אלא בטבח ע"י שלוחו פליגי, וזהו ברור בכוונת הירושלמי, ואפשר דזהו כוונת הגמרא דמה מכירה ע"י אחר דכמו דמכירה ע"י שליח מועיל ה"ה בטביחה, ועיין ברש"י כתובת (דף ל"ג) בד"ה מכירה אי אפשר כו', א"כ ה"ה אף בשליח חרש שוטה וקטן ג"כ חל המכירה, וכה"ג איתא במעילה (דף כ"א) גבי שילח ביד חש"ו ואכמ"ל, וזהו ראי' ברורה לדברי הנתיבות הנ"ל.

פ״זאבל באותו החמץ שלא נזכרו להבעלים מכ"ז עד אחר המכירה בב"ד א"כ לא הוי גילוי דעת מהם להסכי' על מכירת המיני חמוצים ששכחו לכתוב, ע"כ לכאורה אין להקל בזה, אך למה שנתבאר לעיל (בסימן א') לדון כה"ג דין זכות דזכין לאדם כו' דכש"כ דשייך גם בנ"ד להקל ע"פ הא דזכין כנ"ל דהא בנ"ד נעשה שלוחו למכור החמץ וזהו עדיף מנידון המבואר לעיל.

פ״חוזולת זה יש לדון ולהקל בזה ע"פ מש"כ הנו"ב במ"ת (סימן ס"ג) חלק א"ח, דאף דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו, דזהו דוקא כ"ז דלא זכה אחר, אבל בזכה נכרי אחר חצות קודם הלילה מותר, דה"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, וכבר הארכתי להוכיח כדבריו, א"כ לפ"ז יש להקל ע"פ מה דאיתא בב"ק (ד' ס"ו) בחמץ מכי מטא זמן איסורו וודאי מייאש מרייהו מיני' כו', וכמבואר בכריתות (דף כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם בהן זכה משום יאוש, ואף בצווח ואמר לא נתייאשתי מבואר בב"ק בירושלמי (פרק י' ה"ה) דהוי יאוש כדס"ל לר' יוחנן שם, א"כ לפי שיטת הסוברים דחצר קונה מדין יד אף באינו עומד מצדו אם הוא חצר המשתמר, וכמבואר במחנה אפרים ה' קנין חצר (סימן א') שיטתם בארוכה, א"כ בנ"ד דכיון דהמנהג למכור החדרים של החמוצים, ועל החדרים ציווה הבע"ב למכור ונמכר החדר להנכרי, ולכן ממילא זכה הנכרי בחמוצים שלא נזכרו להבע"ב, בתורת יאוש בקנין חצר, ואין לומר דכ"ז אי נימא דא"י קונה במשיכה משא"כ לשיטת הסוברים דקנין א"י הוא ע"י כסף א"כ הא לא עדיף חצירו דא"י מן יד שלהם דאינו קונה במשיכה, זה אינו דהא מבואר בנו"ב (בסימן ס"ג) הנ"ל דאף דנימא דנכרי אינו קונה במשיכה, דז"א רק במכירה ולא מן הפקר דנסתלקו כבר רשות בעלים ממנו, ואף דשיטת כמה אחרונים דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, א"כ הא לא נסתלקו רשות הבעלים ממנו מקודם דאתי לרשות א"י הזוכה, עכ"ז הא כבר העליתי בתשובה להוכיח דלא כהאחרוני' הנ"ל, והוכחתי בעז"ה דגם ביאוש נסתלק רשות הבעלים ממנו אף מקודם דאתי לרשות זוכה, ולכן יכול הנכרי לזכות מן יאוש כמו מן הפקר במשיכה, וראיתי להנתיבות (בסימן ק"ה ס"ק ב') שכתב שם באמצע הדיבור במאמר המוסגר דנכרי אינו זוכה אבידה ביאוש כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך ולכן אין נכרי קונה אבידה ביאוש עכ"ל, ולפע"ד אינו כן, וכדמוכח בגיטין (דף ל"ח) דנכרי קונה לעבד בחזקה, ופי' רש"י שם בד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בתורת יאוש כשנתייאש ממנו כו', וכ"כ שם בד"ה עמון ומואב כו', א"כ מוכח מהסוגיא הנ"ל דשייך דין זכי' מיאוש אף בא"י, ואין כאן מקומו להאריך. אכן לפמש"כ הפ"י בגיטין שם יש לחלק בין יאוש דשבאי ליאוש דאבידה

פ״טוכבר הוכיחו הפוסקים דגם לנכרי יש קנין חצר מהא דע"ז (דף ע"א) דקאמר ותקני לי' כליו וכן איתא ביו"ד (סי' קל"ב) א"כ בהגיע תחלת שש שעות דאז נאסר החמץ וזכה אז הנכרי ע"י חצירו, וכדין זוכה מיאוש ובכה"ג לא אוקמי' רחמנא ברשותו, וכיון דהחדר נמכר להנכרי ה"ל חצירו דנכרי לזכות בו מדין יאוש, ואין לומר דה"ל יאוש שלא מדעת דזה אינו דהא בזוטו של ים ושלוליתו של נהר דאבודה מכל אדם קיי"ל דהוי יאוש אף בלא מדעת, כדאיתא בב"מ (דף כ"א), וחמץ כיון דאסור לכל הוי אבוד מכל אדם ולכן זכה הנכרי להחמץ בתורת קנין חצר כנ"ל, אף דנשכח זכרונם לגמרי מהבעלים.

צ׳וכ"ז הוא לשיטת הטור והר"ן דס"ל חצר מדין יד איתרבאי וכמש"כ המחנה אפרים שם, אבל להרמב"ם והרי"ף דס"ל דחצר מדין שליחות אתרבאי, וכן לשיטת הרא"ש דהיכא דאינו עומד בצדו לא הוי רק מדין שליחות, א"כ כיון דאין שליחות לנכרי לכן לא קנה חצירו, וכמש"כ הקצה"ח (בסי' קצ"ד) והמחצית השקל (בסימן תמ"ח), ועוד יש להחמיר כיון שהנכרי הי' סובר בעת המכירה שהי' מכירה כד"ת וקנה כבר את החמץ, ומכירת חמץ דשנה האידנא הי' ביום י"ג בערב שבת, א"כ בעת שהגיע זמן האיסור בשבת לא נתכוין אז הנכרי לקנות משום דסבר שהם כבר שלו מעת המכירה של ע"ש ובאמת יש לדון כן במכירת חמץ של כל השנים דהא הב"ד מוכרין בזמן היתר והיאוש חל לאח"ז והוי כעודר בנכסי הגר וסובר שהן שלו דלא קנה, בשלמא בכל מכירת חמץ שייך שפיר קנין חצירו מדין יד להסוברים כן משום דהא הוי חצר מדעתו, אבל לא בנידון דידן, דאף דחצר שלא מדעתו קונה ג"כ, עכ"ז הא המחנה אפרים בהלכות קנין משיכה (סימן ה) והובא בנתיבות (סי' ר' ס"ק ט"ו) כתבו דחצר שלא מדעתו לא הוי רק בתורת שליחות, ולכן כיון דאין שליחות לנכרי לא מהני קנין חצר לנכרי, וגם לא שייך בזה קנין אג"ק דהא הקרקע קנה בעת המכירה בב"ד ומטלטלי קונה וזוכה בעת היאוש ולא הוי בבת אחת [ועיין בח"מ סי' ר"ן בסמ"ע ס"ק נ"ד בסופו].

צ״אומ"מ יש להקל דהא במג"א (סי' תל"ו ס"ק ט"ו) כתב בישראל יוצא מבית נכרי ונכרי נכנס בו דאין צריך לבער כיון דנכרי נכנס בו דזוכה ג"כ החמץ שהרי הישראל מפקירו, ואף דעדיין יש לחוש דילמא לא יוודע להנכרי מיני החמוצים והוי חצר שלא מדעתו, ועוד דהא עד עת שיוודע לו קאי החמץ ברשות הישראל, ומוכח דס"ל גם בחצר שלא מדעתו שייך קנין בנכרי משום דגם בלא מדעתו הוי דין יד על חצירו, אלמא דלא ס"ל להמג"א כסברת המחנה אפרים הנ"ל.

צ״בועוד יש לומר לפמש"כ הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ס"ק ה' בשם המ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, וטעמו משום דדוקא ישראל לנכרי לא נעשה שליח משום מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ובעינן שליח דומיא דמשלח, אבל נכרי לנכרי נעשה שליח דכיון דהשליח דומיא דמשלח דהא שניהם אינן בני ברית, וכבר כתב הפני יהושע בב"מ (דף י') ובגיטין (דף כ"א) דע"פ סברא לא שייך בחצר דין שליח, דהא לא הוי בן ברית רק גזה"כ דחצר נעשה שליח, א"כ ה"ה בנכרי דנעשה חצירו לשליח, דהא החצר והנכרי המשלחו אינן בני ברית ודומים זה לזה, וכיון דנכרי הוי בר עשיות שליח לכמותו לשיטת המ"ב הנ"ל, א"כ גם חצירו שלא מדעתו אף דנימא דמדין שליחות נגעו בה נעשה שליח לנכרי, וכן מצאתי במחצית השקל (בסי' תמ"ח) שכתב בפשיטות לשיטת המ"ב הנ"ל דחצר נעשה ג"כ שליח לנכרי אבל לשיטת המג"א (בסי' תמ"ח) שכתב בשם הירושלמי בפ"ו דדמאי דאיתא דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, וכן איתא בירושלמי פ"א דתרומות, אלמא דנכרי לאו בר עשיית שליח הוא כלל אף לכמותו, א"כ ה"ה בחצר לא נעשה שליח בנכרי, ולכן העלה שם במחצית השקל דמכירת חמץ שלנו הוא מדין קנין אג"ק יעו"ש, א"כ ביאוש והפקר דלא שייך קנין אג"ק וכמש"כ הנו"ב (בסי' ס"ג הנ"ל) דבעינן דעת אחרת מקנה בקנין אג"ק ע"ש. א"כ ממילא יש לפקפק על קנין חצר בנכרי דכיון דהוי שלא מדעתו אז לא הוי רק בגדר שליחות לשיטת המחנה אפרים הנ"ל, ואין שליחות לנכרי.

צ״גאך כבר כתבנו דמוכח מהמג"א גופא דס"ל דשייך קנין חצר מנכרי, ואף בלא דעתו יש לו דין יד דמהני בנכרי ג"כ כנ"ל, ואף דהמג"א גופא ס"ל דנכרי לא משוי שליח אף לנכרי כמותו, מ"מ הא כתב המג"א דשייך קנין חצר שלא מדעתו אף בנכרי, ועוד בעיקר מש"כ המג"א דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, יש לעיין הרבה, ואף שכ"כ הב"ש (בסימן ה' ס"ק ט') בשם התה"ד, אך כבר כתב הקצה"ח (בסימן קפ"ח ס"ק א') שאין ראי' מהתה"ד לסתור דברי הש"ך ומ"ב הנ"ל.

צ״דולכאורה יש להוכיח ממש"כ התוס' בכתובות (ד' ז') בד"ה שנאמר ויקח בועז כו' דמסכת כלה מייתי קרא על ברכת חתנים מן ויברכו את רבקה, והוכיחו מזה דאף אשה המתקדשת ע"י שליח ג"כ צריך לברך, שהרי אליעזר שליח היה עכ"ל, ולמש"כ הפר"ד (בדרוש א') דשיטת התוס' דקודם מתן תורה לא יצא מכלל בני נח, א"כ קשה איך הי' יכול אליעזר להיות שליח ליצחק, אע"כ מוכח דהם משוים שליח לכמותם, אך זה יש לדחות בכמה אנפי, ולענ"ד נראה להוכיח מהא דקידושין (דף מ"א ע"ב) דיליף מן ושחטו אותו כל קהל ישראל כו' ששלוחו כמותו, וקשה לשיטת הסוברים המובא בפר"ד (דרוש א' וב' וג') דס"ל דקודם מ"ת לא היה להם דין ישראל, א"כ תקשה מקודם דמסיק התם דשאני התם דאית לי' שותפות בגווייהו, איך הי' יוצאין מצות שחיטת הפסח בפסח מצרים דאז לא היה נוהג דין שליחות, אע"כ מוכח דכיון דהשליח דומה להמשלח נוהג בו דין שליחות, וה"ה נכרי לנכרי כנ"ל, וביותר מוכח כן ומבואר במדרש סדר נח פ' ל"ד דנוהג בב"נ דין שליח, וחייב ע"י שליח, אלמא דנוהג בב"נ דין שליחות.

צ״ההג"ה [ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש הפר"ד (דרוש א') דנחלקו בו חכמי התלמוד אי יצא מקודם מ"ת מכלל בני נח אי לא, והוא כי בסנהדרין (דף נ"ח) איתא דגוי שהכה את ישראל כו' שנאמר ויפן כה וכה כו' ובמדרש שמות איתא טעם אחר על הריגת משה להמצרי, ופי' המהר"ש יפה משום דהמדרש ס"ל דהי' להם קודם מ"ת דין ב"נ ותלמוד דידן דילפי בסנהדרין זה ס"ל דהיה להם מקודם מ"ת דין ישראל עכ"ל, והובא בפר"ד שם, ולפ"ז י"ל דהמדרש דס"ל דנוהג דין שליחות בב"נ, אזיל לשיטתו דס"ל דקודם מ"ת היה להם דין ב"נ, ולכן היה קשה להו מפני מה הרג משה להמצרי והוכרח לתת טעם אחר, ומזה הוכיח בעל המדרש דנוהג בו שליחות, משום דאל"כ תקשה איך יצאו במצות שחיטת הפסח דהא לא היה נוהג אז דין שליחות, ובע"כ מוכח דגם לנכרי נוהג ג"כ דין שליחו', ולפ"ז עדיין יש לומר לשיטת תלמודא דילן דס"ל דהי' להם דין ישראל, א"כ אינו מוכח כלל מהא דושחטו אותו כל קהל כו', משום די"ל דאז ג"כ הי' נוהג דין שליחות משום דהי' להם דין ישראל אף קודם מ"ת, משא"כ לב"נ י"ל עדיין דאף נכרי לנכרי לא נעשה שליח, והירושלמי דדמאי דהובא במג"א הנ"ל י"ל דס"ל ג"כ כשיטת הסוברים דקודם מ"ת הי' להם דין ישראל ולכן אין מוכח מושחטו אותו כנ"ל, אך זה ליתא דהא חזינן דהמ"ד במדרש דס"ל דב"נ נוהג בו דין שליחות הוא ר' חנינא ובעל המימרא בסנהדרין דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה הוא ג"כ ר' חנינא, וכבר הוכיח המהר"ש יפה הנ"ל דמאן דס"ל דגוי שהכה ישראל חייב מיתה, ס"ל דאף מקודם מ"ת הי' להם דין ישראל, ואפ"ה ס"ל לר' חנינא גופא דב"נ חייב ע"י שלוחו, אלמא דנוהג בו דין שליחות לכמותו, ובע"כ מוכח דלא תליא זה בזה, דאף דליכא הוכחה מושחטו אותו הנ"ל, מ"מ ס"ל מסברא דנוהג בו דין שליחות, א"כ עדיין אין לדחות להך שיטה דס"ל דנכרי לנכרי נעשה שליח, דיש להם סייעתא מן המדרש הנ"ל ומדרש הנ"ל הובא באו"ת סימן ל"ב יעו"ש, וכ"כ המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' י"ד) דמתלמודא דילן מוכח דנכרי לנכרי נעשה שליח, דהא בע"ז (דף נ"ג) איתא דכי עבדי ישראל העגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכי עשו שליחותייהו דישראל קעבדי עכ"ל, ויש להם יסוד ע"פ המדרש הנ"ל].

צ״וא"כ לפ"ז ברור דגם חצר שלא מדעתו אף דנימא דאינו רק מדין שליח דעכ"ז נוהג בנכרי, ואף דמירושלמי מוכח דס"ל דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, עכ"ז הא מהמדרש מוכח דנעשה שליח, וממילא קנה הנכרי להחמץ ע"י חצירו והוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח דהוכיח החק יעקב דמותר באכילה כמבואר בסי' תמ"ט, ובפרט שמוכח כנ"ל מהמג"א גופא דחצר שלא מדעתו ג"כ קונה בנכרי אף דלא שייך דין שליחות לנכרי אף מכמותו, ולכן יש מקום להקל בנ"ד, וכבר כתבתי דאין שייך בזכי' מיאוש לדון דהא נכרי לא קנה במשיכה רק בכסף, וכמ"ש הנו"ב הנ"ל, ועוד דהא התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה פרדישני כו' כתבו דבמציאה לכ"ע קונה במשיכה, ואף לשיטת הרמב"ן דהוכחתי כבר בתשובה דס"ל דמתנה לא קני במשיכה להסוברים דבעינן כסף דוקא, מ"מ במציאה והפקר דנסתלקו כבר רשות הבעלים כ"ע מודו דמשיכה קונה אף בנכרי וכנ"ל בשם הנו"ב, וכן מוכח בבכורות (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה מיד עמיתך כו' דכתבו בסה"ד דמשיכה קונה במציאה והפקר עכ"ל, ומשמע דס"ל דבמתנה אינו קונה במשיכה וכשיטת הרמב"ן הנ"ל מדלא נקטו מתנה אלא מציאה והפקר א"כ מוכח כסברת הנו"ב הנ"ל שכתב דמציאה לכ"ע מקני במשיכה:

צ״זענף ב. אך יש לסתור כל היסוד שכתבתי לדון דכיון דכי מטא זמן איסורו מייאש נפשי' וממילא קנה חצירו היינו החדר הנמכר לנכרי מיאוש, דהא בפסחים (דף ל"א) מקשה הגמרא על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה, ממשנה דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, דאי אמרת מכאן ולהבא גובה הא ברשותי' דישראל הוה קאי, ולפמש"כ יש לומר דלכן מותר בהנאה משום דכי מטא זמן איסורו נתייאשו הבעלים וזכה חצירו של הנכרי והוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, אע"כ מוכח מסוגיא הנ"ל דלא אמרינן כן, [ולומר דמיירי בחצר שאינה משתמרת זה אין סברא לומר כן, ובב"ק (דף מ"ט) מקשה הגמרא ותיקני לי' חצירו ומשני דליתא כו' ובפסחים הנ"ל דלא אמרו דמיירי בחצר שאינה משתמרת מסתמא דוחק לומר כן], וכן קשה ע"ז מהא דכתבו הראשונים בישראל שהפקיד חמצו לנכרי דעבר על בל יראה, והובא ברא"ש פ"ק דפסחים ובר"ן שם ובאו"ח (סי' ת"מ סעיף ד'), וקשה לפמש"כ כיון דנתייאשו הבעלים א"כ ממילא זכה הנכרי בקנין חצירו וכמו כן קשה מפסחים (דף ל"א ע"ב) בחנות של נכרי ופועלים ישראלים נכנסים שמה דס"ל הר"ח כגירסתו (המובא בסי' תמ"ט) דאסור בהנאה, וקשה דנימא דחצירו של הנכרי זכה מיאוש ומכל הנ"ל מוכח לסתור כל מש"כ, ובאמת לגירסת רש"י שם בחנות של נכרי הנ"ל דגרס דחנות נכרי וישראלים נכנסים דמותר בהנאה, יש לומר דטעמו דס"ל כמש"כ אך מבואר ברש"י שם טעם אחר עיי"ש אבל מגירסת ר"ח הנ"ל קשה על מש"כ.

צ״חאך יש לומר דאין מזה סתירה כלל דהא הראשונים הקשו בב"מ (דף כ"ו) גבי מצא בחנות ובכותל ישן דתקנה לי' חצירו, ותי' דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, א"כ ה"ה די"ל כן בהא דחנות של נכרי דפסחים הנ"ל, דלכן אינו זוכה חצירו להחמץ משום דיכול להיות שלא ימצאנה לעולם, או י"ל לשיטת הנימוקי יוסף בב"מ שם שכתב דלכן אין החנות קונה לו משום דהוי חצר שאינו משתמר כיון שבני אדם נכנסים ויוצאים שמה ובעל החנות אינו מכיר בהאבידה כו', א"כ ה"ה י"ל כן בחנות דפסחי' הנ"ל, דהא סתם חנות הוי חצר שאינו משתמר ואין קונה כה"ג, ועפ"ז יש לדון במש"כ המג"א (סי' תל"ו ס"ק ט"ו) שהנכרי יזכה בחמץ ע"י חצירו כנ"ל דהא יכול להיות שלא ימצאנה לעולם, אך בנ"ד שהשליח נזכר וכתב החמוצים בצעטיל שלו, א"כ הוי סופו להמצא לפי שאם יראה בצעטיל ימצאנו בחדר הנמכר לו וודאי יגיע לידו מה שימצא כתוב בצעטיל וזכה שפיר חצירו כנ"ל.

צ״טובהא דנכרי שהלוה לישראל יש לומר לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ו) בד"ה הכי נמי כיון דמייאש כו' דלכן אינו קונה גזלן ביאוש משום דהא נתחייב בהשבה כו', וכמו כן ס"ל להרבה פוסקים בח"מ (סימן קס"ג) דחוב אינו נקנה ביאוש אף דאתי לידי' בהיתרא משום דהא נתחייב בהשבה, א"כ ה"ה בפקדון אינו יכול לזכות הנפקד אף אי שכחו הבעלים ונתייאשו, משום דהא הנפקד נתחייב בהשבה, וכמו שחקר המחנה אפרים בזה (ה' מכירה קנין חצר סי' ח') א"כ ה"ה נכרי שהלוה לישראל על חמצו דהא בעת שקבל הנכרי את החמץ בתורת משכון נעשה שומר על המשכון, ואף דבעכו"ם אין דין שומרים, מ"מ על גוף החפץ נתחייב בהשבה, בפרט נכרי לישראל ודאי דנתחייב בהשבה מחמת כך דינינו, וגם בפקדון מצינו בח"מ (סימן נ"ח סעיף א') דנתחייב בהשבה, וכן מבואר (בסי' פ"ו) דגבי פקדון שייך שעבודא דר' נתן משום דיש לו שעבוד על הנפקד להשיב לבעליו הפקדון, ולכן לא מצי נכרי לזכות ביאוש, משום דהנכרי נתחייב בהשבה וכמו כן בישראל שהפקיד לנכרי הנ"ל, אבל בנ"ד שהבעלים שכחו את החמץ והוא בתוך הבית הנמכר לו ולא נתחייב עליו בהשבה, שפיר זוכה מדין יאוש ולא שייך לומר בזה סברת הש"ך בח"מ (סי' רס"ח) שכתב דהיכא דאתי לחצירו קודם יאוש אינו זוכה חצירו משום דבאיסורא אתאי לידי' דלא עדיף מידו זה לא שייך בנ"ד, דהא לא אתא לחצירו באיסורא, ועד עת שהגיע זמן איסורו לא היה עליו שם אבידה כלל, א"כ שפיר כתבתי להקל בנ"ד מחמת קנין חצר הנ"ל, והש"ס בפסחים דמקשה על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה מן נכרי שהלוה לישראל כו', ולא מתרץ דרבא ס"ל דיאוש קני אף בגזל דנתחייב בהשבה משום דהא התוס' בב"ק דף ס"ז ע"ב בד"ה רבה אמר כו' כתבו דרבא ס"ל דיאוש לא קני כו' ע"ש והטעם הוי משום חיוב השבה כנ"ל.

ק׳ועכ"ז יש לדקדק בזה, דהא הרמב"ן במלחמות בב"מ (דף כ"ו) בסוגיא דנטלה ע"מ להחזירה כו' כתב שם דלכן בנטלה ע"מ להחזירה אינו קונה ביאוש משום דהשומר הוי כידו של בעלים וכל היכא שהוי ברשותו של הבעלים לא מהני יאוש, והובא דבריו בקצה"ח (סימן קס"ג, ובסי' רנ"ט) משום דס"ל להרמב"ן דכל היכא שעומד החפץ ברשות הבעלים לא מהני יאוש, והא דב"ק (דף ס"ו) דאמרינן מכי מטא זמן איסורו מייאש כנ"ל אף שהחמץ עומד ברשותו, ואף דהתם מיירי בחמץ ברשות נגזל מ"מ הא באמת גם בחמץ ברשות בעלים דיינינן כן כמבואר במקור חיים (ס' ת"מ ס"ק א') יש לומר דשאני חמץ שמקרי אינו ברשותו כמבואר בש"ס בכמה דוכתי מחמת איסור הנאה שלו, או מחמת שהוי אבוד מכל אדם, לכן מהני יאושו אף בעומד ברשות הבעלים, וכמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאף שעומד ברשות הבעלים עכ"ז יש דין יאוש משום דהוי אבוד מכל אדם, אלמא דס"ל דלכן לא קנה מן יאוש בנטלה ע"מ להחזירה, משום דידו כיד הבעלי' ומקרי דבר שברשותו, ומדלא כתב הרמב"ן הטעם דלכן בנטלה ע"מ להחזירה אינו זוכה מיאוש משום דנתחייב בהשבה, מוכח דס"ל להרמב"ן דאף היכא דנתחייב בהשבה זכה מן יאוש, וגזל שאני דבאיסורא אתי לידי', ובנטלה ע"מ להחזירה הטעם משום דקאי ברשות הבעלים, ולפ"ז יש לדון שפיר בחמץ שהפקיד ת"י נכרי דמהני יאוש שלו, משום דהא כיון שנאסר בהנאה הוי זה כאינו ברשותו, ומחמת חיוב השבה הא מועיל היאוש, וכן העיר הקצה"ח (בסימן קס"ג) על יאוש בחוב ע"ש.

100

ק״אועוד יש לומר דהיכא דהוי אבוד מכל אדם כמו זוטו של ים כו' אז מועיל יאוש שלו אף היכא דנתחייב בהשבה, ומה"ט י"ל דמודה אביי בב"מ (דף ק"א) בזוטו של ים דאף יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש משום דכי אתא לידי' באיסורא אתא כדאמר אביי שם בב"מ, אבל בזוטו של ים דהוי אבוד מכל אדם, אף דאתי לידי' שלא מדעת מודה דהוי יאוש משום דבזה מהני אף דנתחייב בהשבה, ובזה יש ליישב קושיית הקצה"ח הנ"ל (סימן קפ"ג) דהקשה על הסוברים דיאוש בחוב לא מהני, מן הא דגיטין (דף למ"ד) במלוה מעות מן הכהן כו' נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהן לפי שאין מפרישין על האבוד כו' ובגמרא שם פריך נתייאשו פשיטא כו' אלמא דיאוש בחוב מהני כו' עכ"ל, ולפמש"כ ניחא די"ל דוקא יאוש מחמת חשש דלא יחזירנו הלוה אז לא הוי מהני יאוש משום חיוב השבה של הלוה, וזה לא הוה אבוד מכל אדם דהא נשאר ת"י הלוה, משא"כ יאוש מחמת שאבוד מכל אדם כמו נשתדפו שדותיו דהתם דשום אדם לא יזכה בהפסדו, זה מועיל אף אחר חיוב השבה, ואף דמב"מ הנ"ל אינו ראי' משום דשאני התם בזוטו של ים דאף בעומד וצווח לא נתייאשתי הוי יאוש, אך מהא דגיטין הנ"ל שפיר מוכח כן להסוברים דיאוש בחוב לא מהני כנ"ל, א"כ בחמץ דהוי אבוד מכל אדם יש לדון דהוי יאוש אף על מה שנתחייב הנכרי בהשבה, ובאמת גם בחמץ אף בצווח ולא נתייאשתי הוי יאוש כמו בזוטו של ים דמ"ש דהא אין לחלק ביניהם כלל אך בב"ק (דף ס"ו) דמקשה הגמרא מגזל חמץ דאומר לו הרי שלך לפניך ואי ס"ד יאוש קני אמאי אומר לו הרי שלך לפניך כו', משמע דאי נימא יאוש לא קנה בגזילה הוי ניחא, והא התם הוי אבוד מכל אדם לא קני גזלן ביאוש למאן דס"ל יאוש לא קני, א"כ מוכח דאין לחלק בזה, והא שכתבתי להוכיח מזוטו של ים דמודה אביי דהוי יאוש בלא מדעת, אינו ראיה כלל דשאני התם דהא אף בצווח ואומר לא נתייאשתי ג"כ הוי בע"כ יאוש, וכמבואר בירושלמי ב"ק פ' בתרא כנ"ל, א"כ אף בעת שהגיע לידו ג"כ הוי בהתירא אתי לידי', וקושיית הקצה"ח הנ"ל מגיטין יש ליישב באופן אחר.

101

ק״באך לפי מה שכתבתי להוכיח לשיטת הרמב"ן הנ"ל דגם נפקד יכול לזכות מיאוש, עדיין תקשה מנכרי שהלוה ומנכרי שקבל פקדון חמץ דעוברים הבעלים על בל יראה, ולא זכה הנכרי מיאוש ע"י חצירו, מוכח מזה כסברת המחנה אפרים דס"ל דחצירו שלא מדעתו לא הוי רק מדין שליחות, ולכן אף דבנכרי יש דין חצר כדהוכיחו מע"ז כנ"ל, עכ"ז דין חצירו שלא מדעתו לזכות לו ליכא בנכרי, וכמש"כ הנתיבות הנ"ל, ומזה ראי' ברורה לדבריהם בעז"ה, וידעתי שיש לומר דלכן בנכרי שהלוה לישראל אינו זוכה מיאוש משום דהנכרי אינו רוצה לזכות בהחמץ לפי שרוצה לתבוע חובו מן הישראל, וכמש"כ התוס' בב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי כו' דאינו זוכה בע"כ, ואם יזכה בהחמץ אז תיפוק מרשות הישראל ולא נוכל לתבוע ממנו, אך אין דעתי נוחה מזה ולכן נסתר היסוד דכתבתי כעת:

102

ק״גענף ג. ולכן נלע"ד להקל מטעם אחר דהא ידוע דגם בי"ד שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ואומרים כל חמירא כו', ומבואר באו"ח (סי' תל"ד) דביטול הלילה הוי על החמץ דאינו ידוע לו ונשכח ממנו, ולכן אומר כל חמירא דלא חמיתי', וביטול חמץ של היום קאי גם על חמץ ידוע, ומבואר שם דביטול מתורת הפקר נגעו בה, ובפרט לנוסח שלנו דאומרים להוי הפקר בע"כ ס"ל כשיטת התוס' דביטול מחמת הפקר, והוי הפקר גמור על החמץ שאינו ידוע לו בעת הביטול של הלילה, דהא אומר כל חמירא דלא חמיתי' להוי הפקר, א"כ בהגיע זמן המכירה שב"ד מוכרין את החמץ לנכרי בערב שבת, הוי אז החמץ הנשכח מן הבע"ב הפקר גמור דהא הפקירו בפירוש, ע"כ שפיר זכה לו חצירו ע"י חדר הנמכר לו כדין כל זוכה מהפקר ע"י חצר, וגם נכרי יוכל לזכות ע"י חצר מהפקר דהא יש לו דין חצר כמו שהוכיחו מע"ז כנ"ל, וזה הוי מדעתו דהא הנכרי נתכוין בעת הקני' לזכות בכל הרשום בצעטיל, וכיון שנרשם ע"י שליח דנזכר וכתב להנשכח מהבע"ב ברשימת הצעטיל, והנכרי מכוין לקנות כל מה שימצא רשום בצעטיל, א"כ הוי דעת קונה שפיר, ולא שייך לומר בזה דאין הוה להמצא כמש"כ בב"מ (דף כ"ו) ובח"מ (סימן רס"ח), משום דכיון שנרשם עכ"פ בהצעטיל א"כ ודאי יגיע לידו מה שיראה כתוב בשטר, ואף דהנכרי אינו יודע בעת המכירה שהשליח כתבם בעצמו בלא הבע"ב וסובר שנעשה לשליח מהבע"ב כד"ת על כל מה שנרשם, עכ"ז מקרי שפיר כוונתו לקנות דהוי כעודר בנכסי הגר זה ונמצא שהם של גר אחר דקיי"ל דקנה, כדאיתא ביבמות (דף נ"ב) ובח"מ (סי' רע"ה סעי' כ"ו), וה"ה בנתכוין לקנות בתורת קנין ונמצא שהקני' אינו חל רק הפקר דודאי זוכה ג"כ, ואין לחלק ביניהם דעכ"פ הא מכוין לקנותם, ואף שאין צריך ראי' לזה, מ"מ לרווחא דמלתא אביא ראי' לזה דהא שיטת התוס' בב"ב (דף מ"ד) ובסוכה (דף ל') ובשארי דוכתא דקרקע נקנית ביאוש ושינוי רשות ובגזל שדה ומכרה לאחר ונמצא גזל ונתייאשו הבעלים דקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות, וקשה הא בעת דקנה וזכה השדה בעת המכירה לא נתכוין הלוקח לזכות מההפקר רק נתכוין לזכות בתורת קני' ומכירה, א"כ לסוף דנתברר דבטל המכירה ולא זכה הלוקח מעולם בתורת קני' רק כדין זוכה מהפקר בעלמא, א"כ הא אח"ז הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קנה, וג"כ הלוקח סבור שהוי שלו מכבר ע"י תורת קני', בשלמא במטלטלי שזוכה הלוקח ביאוש ושנוי רשות, י"ל דזוכה הלוקח ע"י קנין חצר שלא מדעתו אבל בקרקע דאין שייך בה דין זה דחצירו קונה קשה, ובע"כ מוכח לומר כמש"כ דג"ז מקרי כוונה לקנותו דהא עכ"פ נתכוין לקנותו בעת הקני' שלוקח השדה, ואף שסובר שהמה בתורת קני' ובאמת הוי זוכה מהפקר, עכ"ז הא כיון לקנותו עכ"פ ודומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם של גר אחר דקיי"ל דקנה, ובודאי אין לומר דהא דקרקע נקנית ביאוש ושנוי רשות מיירי בעושה זכי' וחזקה אחר שנתברר שמכרו לו שדה גזולה וכיון לקנות מיאוש, דע"ז יש הרבה סתירות ואכמ"ל, והאריכות בזה הוא אך למותר כי פשוט הוא.

103

ק״דולפ"ז הוי שפיר בנ"ד זכי' מהפקר ע"י חצירו מדעתו, דהא עכ"פ נתכוין לקנות כל מה שרשום בצעטיל, והוי שפיר כמו כל מכירת חמץ שלכמה פוסקים סומכין על הקני' בתורת חצר, וכמש"כ המק"ח (בסי' תמ"ח) להוכיח מע"ז דתקני לי' כליו, דחצר המשתמר קנה מדין יד [ועיין בבית יוסף סי' תל"ד ובמ"ב סי' נ"ט ובנו"ב מ"ק סימן י"ח נידון ביטול שהוי כמו הפקר, ונוסח דידן שאומרי' בפירוש להוי הפקר ודאי דהוי הפקר גמור].

104

ק״האך אפשר לומר לכאורה דאף שמבטל בלילה, עכ"ז אפשר דכוונתו שיותחל הביטול רגע מקודם שהגיע זמן האיסור, והוי עיקר כוונת הביטול שלא יעבור על בל יראה, א"כ אף דנימא דחל הביטול רגע מקודם זמן האיסור, עכ"ז הא אינו עובר על בל יראה, אך יש לדון דאפשר דהפקר לאחר זמן אינו מועיל, משום דהא כליא אמירתו אחר זמן, וכדמצינו בנדרים (דף כ"ט ע"ב) בר"ן שם גבי הקדש אחר ל' יום בד"ה פשיטא כו' ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט מחמת נדר כמש"כ שם הרא"ש לא שייך בביטול, אך לפמש"כ המחבר (סי' קע"א) בשם הרמב"ן דס"ל דבהפקר הוי כמו נדר, יש לדון גם בהפקר אחר ל' יום דחל, ובאמת מצינו בתמורה (דף כ"ה) באמר עם נשירת רובו יהא הפקר, אלמא דחל הפקר לאחר זמן, ועיין בב"ק (דף ס"ט) בסוגיא דצנועין מזה ועיין בירושלמי גיטין (פ"ז הלכה ג') דגם בהפקר אחר שלושים יום חל.

105

ק״וובאמת ליתא לסברא זו כלל, דהא אומר כל חמירא דאיכא ברשותי להוי הפקר, דמשמעות הלשון הוי מהיום כמו כל הפקר סתמא דהוי מעכשיו, ורק באומר בפירוש שיחול אחר זמן אז אינו מתחיל רק מהזמן שאמר, אבל סתם כמעכשיו דמי, ואף בתנאי על מנת אמרינן דכמעכשיו דמי, וכמש"כ הר"ן בנדרים (דף מ"ח ע"ב) בד"ה וההוא שעתא כו', דסתם הוי כמעכשיו, וכש"כ אם אמר בלא תנאי כלל דוודאי דעתו מעכשיו במה שאומר לשון הפקר, וראי' לזה מאו"ח (סימן תל"ד) שמבואר שם בטור והובא במג"א שם שכתב בשם הרא"ש פ"ק דפסחים שכתב דלכן בעי לבטל ביום שנית לפי שחוזר וזוכה בפת שנוטל, ואי נימא דהביטול של הלילה אינו חל רק סמוך לזמן איסורו רגע סמוך לו משום דאחר שנאסר אינו ברשותו לבטל, א"כ אף שבפת שנוטלו לאכילתו זוכה בו, עכ"ז אין זה חזרה על הביטול שביטל, דהא גם מתחלה בעת הביטול לא כיון רק שיותחל הביטול סמוך לזמן איסורו ולא מקודם, ואיך כתב הרא"ש דפת שנוטלו הוי חזרה על הביטול, אע"כ מוכח דהביטול חל תיכף בעת אמירתו ומעכשיו חל הפקירו.

106

ק״זוכן מוכח ממה דמבואר באו"ח (סימן תל"ד) שצריך לבטל אחר שנשרף כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ואי נימא דהביטול אינו מתחיל רק סמוך לזמן איסורו מקודם רגע סמוך לו, א"כ הא יכול לבטל מקודם ששורפין את החמץ, משום דהא בעת שמבטלו אינו חל אז הביטול רק סמוך לזמן איסורו, וא"כ בעת השריפה מקיים מצות שריפה בחמץ שלו, אלא ע"כ מוכח דהביטול חל מיד בעת הביטול, ולכן אין לבטל עד אחר שנשרף כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ולכן ברור ופשוט דהביטול חל מיד אור ליום י"ג, ולמחר בעת שמוכרין את החמץ בב"ד הא כבר נתבטל והפקיר את החמץ שאינו ידוע לו, ואף שהחמץ הידוע אינו מבטל בלילה רק בשבת אחר המכירה דאז הוא ביטול של יום כמבואר בש"ע, עכ"ז הא עיקר מה שיש להחמיר בנ"ד הוא על החמץ שלא נזכר להבעה"ב בתוך כך קודם המכירה, וכמש"כ לעיל, משום שהחמץ שנזכר מקודם המכירה ששכחו לכתוב בצעטיל שלו, אז וודאי חל המכירה, כיון שמסכים עכ"פ על המכירה, ואינו מחוסר רק גילוי מלתא ובירור שמסכים על זה, ואין צריך בזה דיני פרטי שליחות, וכמש"כ לעיל בשם הנתיבות (בסימן קפ"ב) בשלח למכור ע"י חש"ו, והחמץ שלא נזכר ממנו בעת הביטול של הלילה אף שנזכר למחר אחר המכירה וודאי חל הביטול שלו של הלילה, דהא בעת הביטול לא היה ידוע לו החמץ אז, וע"ז קאי שפיר ההפקר שלו אף שנזכר אח"כ, א"כ הוי הפקר גמור בעת המכירה וזכה לו חדרו הנמכר לו בקנין חצר מדעתו, והיה תועלת ממה שרשם הבע"כ בצעטיל שלו, משום דאם לא רשם אותם היה אז הדין חצירו שלא מדעתו דלא קנה בנכרי כנ"ל בארוכה, אבל עכשיו הוי חצר מדעתו מחמת שהנכרי מכוין לקנות כל הרשום בצעטיל שלו וקנה, וזה ברור דנכרי יכול לזכות מהפקר כמבואר בגיטין (דף מ"ז) דאדעתא דעכו"ם מי מפקרי, ובתוס' שם בד"ה אדעתא דעכו"ם בהפקיר לישראל ולא לעכו"ם בירושלמי דפאה כו', אבל בהפקר גמור יכול גם נכרי לזכות מהפקר ופשוט, [ועיין בנו"ב מהדורא קמא סי' י"ח וסי' כ'].

107

ק״חואין לומר דכיון דחשו חז"ל בביטול חמץ בלא בדיקה משום הערמה כמבואר בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ב) והובא בכל הפוסקים, א"כ ה"ה אף בזכה הנכרי מהפקר ג"כ אפשר דאסרו חז"ל, דהא יש לחוש דלמא ביטל חמצו בהערמה ואז לא זכה הנכרי מהפקר, דז"א משום דהא מוכח בירושלמי פסחים הנ"ל דקאמרי התם דחד ס"ל דלכן אסור חמץ בביטול לבד משום דחש להערמה וחד ס"ל דאסור משום דבעי זכי', ופירשו הראשונים שם דכוונתם הוא משום דר' יוסי ס"ל בנדרים דהפקר לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ולכן כ"ז דלא זכה בו אחר הוי עדיין חמץ של הבעלים, וקאמרי שם בירושלמי נפ"מ ביניהם בנפל עליו מפולת דלמאן דס"ל הערמה מותר, ומאן דס"ל זכי' אסור, ועיין בנו"ב במ"ק (סי' י"ט) שכתב להוכיח מדלא אמרי נפ"מ אחריתא ע"ש, ובאמת זה אינו הוכחה כלל, דהא ידוע סוגיית הש"ס בכמה דוכתי דהוי מצי למימר איכא בינייהו אחרינא ולא אמר, אך הא כבר כתב הלחם משנה בה' מלוה (פרק כ"ו ה"ו) דהיכא דהי' יכול לומר איכא בינייהו אחרינא דיהי' קולא להך מ"ד וחומרא להך מ"ד, ובא"ב דקאמר יש קולא לאידך מ"ד וחומרא להך מ"ד, אז שפיר יש להוכיח מדלא קאמר להך א"ב דמסתמא לא הוי הך א"ב יעו"ש, ולפ"ז בהא דירושלמי דקאמר שם דלמ"ד דס"ל זכי' בעי אז הוי אליבי' חומרא בנפלה עליו מפולת, ואי נימא דלמ"ד דס"ל משום הערמה ס"ל אף בזכה הנכרי ג"כ אסור משום דחיישינן להערמה ולא הוי הפקר כלל, א"כ קשה דהא הוי מצי למימר א"ב בזה דאם זכה הנכרי בתורת הפקר וכמו עובדא דנ"ד, דלמ"ד דס"ל משום הערמה אסור, ולמ"ד דס"ל משום זכי' אבל הערמה לא ס"ל, ורק כ"ז דלא זכה בו אחר לא פקע שם בעלים ממנו, אבל בזכ' בו אחרים כיון דיוצא מרשות הבעלים לרשות אחר מבעי להיות מותר החמץ, ומדלא קאמר להך א"ב, מוכח דאף למ"ד משום הערמה דלא אסרו רק בלא זכה בו אחר, אבל בזכה אחר לא אסרו משום הערמה, דלא שייך בכה"ג הערמה, ובלא"ה ג"כ אין סברא לומר כן וברור.

108

ק״טאך כל זה לשיטת הר"ן והטור ושא"פ דס"ל דחצר משום יד איתרבאי, א"כ הא יש דין יד לנכרי בהפקר, אבל להרי"ף והרמב"ם דס"ל דחצר שאינו עומד בצדו מדין שליחות הוי, וכמש"כ המחנה אפרים שיטתם בארוכה בה' מכירה קנין חצר (סי' א') ולדידהו הוי עיקר מכירת חמץ מחמת קנין אג"ק, וכמש"כ המחצית השקל (בסי' תמ"ח), א"כ בנ"ד שעיקר זכיית הנכרי הוי ע"י הפקר, א"כ הא לא שייך בו אגב קרקע לזכות מהפקר ע"י אג"ק, וכמש"כ הנו"ב (בסי' ס"ג) דדוקא במתנה דיש דעת אחרת מקנה קונה אג"ק ולא בהפקר, וכ"כ הנתיבות (בסי' ר"ב וסי' רע"ה), אך כבר כתבנו דבחמץ שעבר עליו הפסח קיי"ל להקל בספק פלוגתא, לכן סמכינן להקל על הסוברים דחצר משום יד איתרבאי, ובפרט דיבואר בעז"ה דהפקר נקנה באג"ק, ובעיקר הך מלתא דס"ל להנו"ב והנתיבות דבהפקר לא שייך אג"ק, כבר חולק בזה הקצה"ח (בסי' רע"ה) והוכיח דאג"ק שייך גם בהפקר, ולפי שנ"ל להכריע כהקצה"ח, כאשר יבואר בארוכה לכן ראיתי לסדר זה בעז"ה בסי' בפ"ע:

109

ק״ישאלה אם הפקר נקנה אג"ק או לא.

110

קי״אתשובה הנה הנתיבות (בסי' ר"ב ובסי' רע"ה) כתב דהפקר אינו נקנה אג"ק, והוכיח מהא דכתב הר"ן בקדושין דאג"ק הוה זביני ריעי, ולכן אין לך בו אלא חדושו דלא מצינו אג"ק בקרא רק בדעת אחרת מקנה, עכ"ל, וכ"כ הנו"ב במ"ת (בסי' ס"ג) דדוקא במתנה דדעת אחרת מקנה מצינו בו קנין אג"ק, אבל לא בהפקר, והקצה"ח (בסי' רע"ה) כתב בארוכה דאג"ק חל אף בהפקר לקנות:

111

קי״בענף א. ולדעתי נראה להכריע כהקצה"ח, דמש"כ הנתיבות ע"פ סברת הר"ן הנ"ל, הנה באמת לפי שיטת הר"ן הנ"ל יהי' מוכח בהוכחה ברורה דס"ל כהנו"ב והנתיבות דלא שייך אג"ק בהפקר [ולא כמש"כ הנתיבות ע"פ סברא בעלמא לפי סברת הר"ן רק דמוכח בהוכחה ברורה כדבריהם, אך יבואר דז"א רק לשיטת הר"ן ולא לשאר פוסקים דקיי"ל כוותייהו לדינא], וגם משיטת רש"י בקדושין יהי' מוכח דס"ל כהנתיבות הנ"ל בהפקר, דהא הר"ן כתב להך דאג"ק הוי זביני ריעי, על הא דקידושין (דף כ"ז) באמר רבא ל"ש אלא שנתן דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן לא קנה רק נגד מעותיו, ופי' הר"ן דזה קאי על קנין אג"ק, והטעם משום דאג"ק הוי זביני ריעי, וכן מכר עשר שדות ג"כ הוי זביני ריעי יעו"ש בר"ן, וכן הוא שיטת רש"י שם לפרש הך מימרא דרבא על אג"ק, ולפ"ז מוכח שפיר דאג"ק הוי זביני ריעי, דהא חזינן בכל הקנינים כמו משיכה וכסף דאף דלא נתן דמי כולן מ"מ קונה הכל בלא עייל ונפק אזוזי, ובע"כ מוכח דשאני מטלטלי אג"ק דאינו קונה רק בנתן דמי כולן, משום דזהו קנין גרוע מכל הקנינין, ולפי הך שיטה הנ"ל יהא מוכח כשיטת הנו"ב והנתיבות דלא שייך אג"ק בהפקר, דהא שם בגמ' הנ"ל מייתי תניא כוותי' דרבא מברייתא דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות דקנה כולן בד"א בנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה רק כנגד מעותיו, ולכאורה תמוה דאיך מדמה ומייתי ראי' מקנין חזקה לקנין אג"ק, אך כבר הרגישו שם רש"י והר"ן בזה וכתבו דמטלטלי וקרקע כשדה שאינה סמוכה דמי, ולכן מוכיח שפיר דכמו דמכר עשר שדות בעשר מדינות אינו קונה רק בנתן דמי כולן דה"ה בקנין מטלטלי אג"ק:

112

קי״גולפ"ז מוכח דכמו דחזינן לחלק בין נכסי חבירו לנכסי הפקר בעשר שדות, דדוקא בנכסי חברו דיש דעת אחרת מקנה קנה במתנה כולן, משום דהא התם ליכא חסרון כספא, ודומה למכר שנתן דמי כולן, ובהפקר אינו קונה רק כדאזל תיירא דשוורי והדר, כדאיתא בב"ב (דף נ"ד), אלמא דמחלקינן בין דעת אחרת מקנה להפקר דליכא דעת אחרת מקנה, א"כ לפ"ז מוכח דה"ה במטלטלי אג"ק אינו קונה בהפקר דהא כשדה שאינה סמוכה דמי כשיטתם דאל"כ תקשה איך קאמר הגמ' תניא כוותי' דרבא מחזקה דעשר שדות להוכיח במטלטלי אג"ק, הא יש לדחות ראי' הנ"ל ולומר דהפקר יוכיח דבעשר שדות בעשר מדינות לא קנה כולן, ואלו מטלטלי אג"ק נקנה בהפקר ג"כ, אלמא דמטלטלי אג"ק עדיף וקל לקנות מחזקה בעשר שדות בעשר מדינות, ובע"כ מוכח מתניא כוותי' הנ"ל דס"ל להגמ' דשוה ממש מטלטלי אג"ק לחזקה בעשר שדות הנ"ל, ולכן ממילא מוכח דכמו דחזקה בעשר שדות הנ"ל אינו קונה כולן מהפקר דה"ה מטלטלי אג"ק לא נקנה בהפקר, ולכן קאמרי תניא כוותי' דרבא כנ"ל, וסברת הגמ' דמטלטלין אג"ק דמי לעשר שדות בעשר מדינות משום דהנך קנינים הוי זביני ריעי, ומוכח משיטת רש"י והר"ן הנ"ל כשיטת הנו"ב והנתיבות, אך במש"כ הנתיבות דז"א רק ע"פ סברא בעלמא ע"פ שיטת הר"ן דכתב דאג"ק הוי זביני ריעי, ולכן חידש הנתיבות עפ"ז דאין לך בו אלא חדושו בדעת אחרת מקנה דוקא, כבר בארתי דלהר"ן ורש"י הנ"ל מוכח בהוכחה ברורה דאג"ק לא שייך בהפקר.

113

קי״דאך זה אינו מוכח אלא לשיטת הר"ן ורש"י דפי' להך מימרא דרבא דא' ל"ש אלא בנתן דמי כולם דקאי על אג"ק, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים דס"ל דהך מימרא דרבא הנ"ל אינו קאי אלא על מכר עשר שדות בעשר מדינות, אבל בקנין מטלטלין אג"ק קנה אף בלא נתן דמי כולם, כמבואר בח"מ (סי' ר"ב) ובב"י שם, א"כ לפי מאי דקיי"ל לדינא נסתר ההוכחה שכתבתי, משום דהא מטלטלין אג"ק עדיף לדידן מעשר שדות, ולכן אין להוכיח על הפקר במטלטלין אג"ק מעשר שדות הנ"ל, דהא חזינן לדידן דעדיף קנין אג"ק מעשר שדות בלא נתן דמי כולן.

114

קי״הולפ"ז נסתר ג"כ סברת הנתיבות שכתב דכיון דאג"ק הוי זביני ריעי אין לך בו אלא חדושו בדעת אחרת מקנה דוקא עכ"ל, דהא הר"ן הוכיח זה משיטתו דס"ל דבלא נתן דמי כולן אינו קונה באג"ק דמוכח מזה דהוי זביני ריעי כנ"ל, משא"כ לדידן דקיי"ל דאף בלא נתן דמי כולן קנה, א"כ י"ל דאג"ק הוי זביני חשוב ככל הקנינים, ודוקא עשר שדות מצינו בו דהוי זביני ריעי לא באג"ק, א"כ אין מקום להוכחת הנתיבות הנ"ל לפי מאי דקיי"ל לדינא.

115

קי״וואדרבה נלע"ד להוכיח להיפך דאג"ק הוי קנין חשוב מהא דב"ב (דף ע"ז) דמתרץ הגמ' שם אגב שאני דהא מטבע אינו נקנה בחליפין ונקנה באגב, ושיטת הרמב"ם בה' מכירה דשטר נקנה אג"ק בלא כתיבה ומסירה, וכן פי' הרא"ש שם לשיטת הרי"ף דס"ל ג"כ כהרמב"ם הנ"ל והובא שיטתם בח"מ (סי' ס"ו סעיף י') א"כ מוכח מדבריהם דאג"ק הוי קנין חשוב יותר ממשיכה והגבהה, דהא חזינן דשטר לא נקנה במשיכה והגבהה לבדו אלא צריך כתיבה להמשיכה, ואלו באג"ק נקנה שטר בלא כתיבה כלל אלמא דכח הקנין דאג"ק אלים ביותר מקנין משיכה והגבהה וזה ברור ומוכח כן לשיטת הרמב"ם והרי"ף, וגם להחולקים שם וס"ל דבעי כתיבה ואג"ק כהכרעת הש"ך בח"מ שם ס"ק כ"ז, מוכח ג"כ מדבריהם דאגב קרקע אינו קנין גרוע וכמש"כ שם התוס' בב"ב ד"ה נקנה השטר כו' דהמקשה היה סובר דאגב הוי קנין גרוע, ומשני דאגב שאני דאין אגב קנין רעוע, ומשום דאלים וחשוב אגב כמסירה גמורה, דהא אף דבר דאין נקנה בחליפין נקנה אג"ק כמו מטבע כמבואר שם, וכ"כ הרא"ש שם דאגב חשוב ואלים כמסירה, א"כ מוכח מהם דלא כהנתיבות דכתב דאגב הוי זביני ריעי וגרע מכל הקנינים, דהא חזינן דרק המקשה היה ס"ל כן, אבל מסקנת הגמרא אינו כן, וכ"כ הש"ך שם לדינא דאגב ומשיכה דמיין להדדי, א"כ לפ"ז כמו דמשיכה מהני בהפקר דה"ה דאגב מהני לקנות בהפקר.

116

קי״זאך לשיטת הטור דס"ל בח"מ (סימן ס"ו) הנ"ל דאגב גרע ממשיכה דבשטרות אינו יכול להקנות רק ע"י מסירה וכתיבה אבל אגב וכתיבה אינו מועיל, וכמש"כ שם הרמ"א בסימן הנ"ל, א"כ לשיטת הטור שפיר כתב הנתיבות דהפקר אינו נקנה באגב ע"פ סברת הר"ן הנ"ל דהוי זביני ריעי, אבל לדינא כהכרעת הש"ך שם שהכריע דלא כהטור הנ"ל א"כ מבואר ומוכח דאגב הוי קנין חשוב, וכש"כ להרי"ף והרמב"ם דמוכח דאגב הוי קנין חשוב ביותר מקנין משיכה והגבהה, ולשיטת התוס' וש"פ הוי עכ"פ חשוב ושוה כמו משיכה, ולפ"ז מיבעי להיות קונה ע"י אג"ק מהפקר כמו משיכה.

117

קי״חוסברת הטור צריך עיון, דכיון דפסק (בסי' ר"ב) דלא בעינן נתן דמי כולן באג"ק, א"כ מנליה דאגב הוי זביני ריעי דלא יהיה מועיל הקנאתו בשטרות, [ואפשר דהר"ן דכתב דאגב הוי זביני ריעי, ס"ל ג"כ כשיטת הטור דשטרות לא נקנו באג"ק אף במקום משיכה, אך לא עיינתי לע"ע בשיטות הר"ן איך ס"ל בשטרות אי מקני אג"ק או לא כעת מצאתי בחי' הר"ן ב"מ (דף כ') שהביא פלוגתת הפוסקים בזה יעו"ש] עכ"פ יהי' איך שיהיה דהא מוכח לדידן דפסקינן דאג"ק חל בשטרות, דלפ"ז הוי אג"ק חשוב מכל הקנינים ודלא כהנתיבות.

118

קי״טולפ"ז יש מקום בעז"ה לתרץ שיטת הרי"ף והרמב"ם וש"פ שלא הביאו הך מימרא דרבא דאמר ל"ש אלא שנתן דמי כולן דקדושין (דף כ"ז) גבי אג"ק, ותמה הר"ן בקידושין שם דאמאי לא הביאו לגמ' מפורשת בלא חולק כלל וכן תמה המ"מ והלח"מ ברמב"ם ה' מכירה (פ"ג ה"ח), וכן הבית יוסף בטור (סי' ר"ב) ובאמת הוא תמיה רבתא.

119

ק״כולפמש"כ ניחא משום דלשיטת רבא דס"ל בלא נתן דמי כולן דלא קנה רק נגד מעותיו, ע"כ הטעם דלכן שאני אג"ק מן קנין משיכה וכה"ג דקנה אף בלא נתן דמי כולן בלא עייל ונפק אזוזי, משום דאגב הוי קנין גרוע, וכסברת הר"ן הנ"ל, א"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל לפרש סוגית הגמ' בב"ב (ד' ע"ז) דאגב שאני משום דאגב הוי חשוב ביותר משארי קנינין, ולכן שטר נקנה אג"ק לבד בלא כתיבה כשיטתם, א"כ מוכח לפ"ז דאגב הוי חשוב ביותר מקנין משיכה, ולפ"ז מוכח דלא בעינן שיתן דמי כולן, משום דכמו בקנין משיכה וכוותי' קנה אף בלא נתן דמי כולן, כש"כ באגב דחשוב ביותר מכל הקנינין דודאי לא בעינן שיתן דמי כולן, וכן לשיטת שארי פוסקים כהתוס' והרא"ש דס"ל דאגב חשוב כמשיכה ג"כ מוכח לפ"ז דלא בעינן שיתן דמי כולן כמו במשיכה, דהא חשוב כמשיכה, וכן מוכח זה מראיית הגמ' בב"ב שם דמוכיח דאגב הוי חשוב, דהא מטבע לא מקני בחליפין ומקני באגב, וחשוב אג"ק מחליפין לכל השיטות, א"כ ה"ה וכש"כ באגב, וכיון דמוכח מהך דב"ב דאגב לא הוי קנין גרוע, בע"כ מוכח דלא קי"ל לדינא כהך מימרא דרבא בקידושין, ועשר שדות שאני דזה הוי קנין גרוע ולא אג"ק, או דמזה הוכיחו דמימרא דרבא הנ"ל לא קאי רק במכר עשר שדות ולא על אגב, וכמו שכתבו הפוסקים, ולפ"ז שייך שפיר הך תניא כוותי' דרבא, דהא התם מיירי בעשר שדות ולא כמו שנדחק הר"ן בזה, וניחא שיטת הראשונים הנ"ל.

120

קכ״אועכ"פ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאגב חשוב יותר ממשיכה והגבהה, ודאי מוכח בלא פקפוק כלל דהפקר נקנה ע"י אגב דהוי כש"כ מן משיכה והגבהה דמהני בהפקר, וכן לשיטת שא"פ דס"ל דחשיבות אג"ק שוה לחשיבות משיכה והגבהה, יהי' מוכח מצד הוא הדין דג"כ קונה אגב בהפקר כמו דקונה במשיכה, דאל"כ איך קאמרי דחשוב כמשיכה, הא חזינן דשאני וגרוע כחה ממשיכה דהא משיכה בהפקר קונה ואגב אינו קונה, אע"כ מוכח דאגב קונה וכשיטת הקצה"ח הנ"ל, דכמו דאג"ק קונה להוציאו מרשות בעלים ראשונים ולהכניסו לרשות הזוכה, ה"ה היכא דליכא רשות בעלים כמו בהפקר דאג"ק יכול להכניסו לרשות הזוכה, [וכבר כתבתי בשם הנו"ב דאף להסוברים דנכרי אינו קונה במשיכה מ"מ במציאה והפקר קונה גם נכרי במשיכה, משום דהיכא דליכא רשות בעלים יכול בקל יותר לזכות בהם, א"כ ה"ה בהפקר דקונה ע"י אג"ק מכש"כ דמכירה ומתנה].

121

קכ״באך לשיטת הפוסקים דבעי אמירת קני אג"ק אף בצבורין, א"כ י"ל דבהפקר דלא שייך אמירה הנ"ל אינו מועיל לקנות בהפקר אג"ק, משום דהא חסר אמירה הנ"ל, וזה אין להקשות על הסוברין כן, לפי שנתבאר דאג"ק הוי חשוב ככל הקנינין, א"כ מדוע בכל הקנינים אין צריך לומר בפיו שיקנה אגב אותו קנין, ובמשך בפניו א"צ לומר לך חזק וקני, משום די"ל בזה דהא אמירה הנ"ל למדו מפסוק ויתן להם מתנות עם ערים בצורות, וכמש"כ הלבוש (בסי' ר"ב) והובא בט"ז שם, א"כ כמו דבעינן בחליפין מנא דכשר למקני' בי' ובל"ז אין שם חליפין עליו, או במשיכה והגבהה בעינן פרטי דינים באיזה מקום מועיל המשיכה וההגבהה, והיכא דליכא פרטי דינים הנ"ל אין שם משיכה והגבהה עליו, ה"ה באג"ק הוי מפרטי דינין שלו לומר בפיו קני אג"ק ובל"ז אין זה בתורת קנין אג"ק, אבל לשיטת הרמב"ם והרי"ף וכמש"כ הבית יוסף (בסי' ר"ב) דשיטת הרי"ף נוטה ג"כ לדעת הרמב"ם דבצבורין לא בעי קני אג"ק, א"כ לפ"ז שפיר גם בהפקר אם הם צבורין בתוכה יכול לזכות ע"י אג"ק, דאין לחלק בסברא בעלמא ולומר דבעי דעת אחרת מקנה דוקא, וכמש"כ הנתיבות דהוי זביני ריעי, ולכן אין לך בו אלא חדושו וכל יסודו הוא ע"פ סברא הנ"ל, דהא אדרבה נתבאר דאג"ק הוי קנין חשוב ביותר ממשיכה והגבהה לשיטת הרי"ף והרמב"ם, ולדידהו ס"ל דבצבורין לא בעי אמירה הנ"ל א"כ ודאי דחל קני' מהפקר ע"י אג"ק וכהקצה"ח הנ"ל.

122

קכ״גענף ב. ולפ"ז יש לדון במש"כ האחרונים לפקפק במכירת חמץ ע"י אג"ק לפי שאינו רק מדרבנן כמש"כ התוס' בב"ק (דף י"ב), משום דמשיטת הרי"ף והרמב"ם יהא מוכח דאג"ק הוי קנין מה"ת, דהא ס"ל דאג"ק חשוב ביותר ממשיכה והגבהה, ואי נימא דאגב אינו עיקרו אלא מדרבנן, א"כ קשה איך יוכל להיות אג"ק דלא הוי רק מדרבנן יותר חשוב ממשיכה והגבהה, דבמתנה לכ"ע הוי מה"ת כמש"כ התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה פרדישני כו' דהיכא דליכא חסרון כסף קונה אף לריו"ח מה"ת במשיכה, [וגם בקנין שטרות ס"ל להש"ך בריש סי' ס"ו בדעת הרי"ף דהוי מה"ת] ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ומוכח משיטתם דאגב הוי מה"ת וגם משיטת התוס' והרא"ש דב"ב הנ"ל דכתבו דאגב חשוב כמשיכה מוכח ג"כ דס"ל דאגב הוי מה"ת דאל"כ איך יוכל להיות חשוב כמשיכה דהא משיכה הוי קנין מה"ת כנ"ל, ואגב לא הוי רק מדרבנן, אע"כ דאגב הוי מה"ת, וכן לפי ראיית הש"ס מחליפין דמטבע לא מקני בחליפין כו' כן יש להוכיח מזה דאג"ק הוי מה"ת, דהא אגב עדיף מחליפין, וכיון דחליפין הוי קנין מה"ת א"כ איך יוכל להיות דאגב דלא הוי רק מדרבנן יהא עדיף מחליפין, וזהו הוכחה כהסוברין דאג"ק קונה מה"ת דאף דאגב הוי ד"ק הא חליפין הוי ד"ק ג"כ ודוחק לומר דכוונת הגמ' מחמת שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.

123

קכ״דוכן שיטת התוס' בב"ק (דף ק"ד ע"ב) בד"ה אגב אסיפא דביתא דכתבו שם דאגב הוי קנין מה"ת, והא דפרק הזהב (דף מ"ו) גבי הי' עומד בגורן דפריך ולקני' לי' אגב ארעא הוכיחו מזה להקשות על קנין אודיתא, ותי' משום דהתם מדאורייתא בעי דיהי' לי' ארעא, דאי לית לי' ארעא לא הוי קרויין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן מ"ש עכ"ל, ובאמת להסוברין דאג"ק לא הוי רק מדרבנן, אין קשה מב"מ הנ"ל די"ל דכיון דתקנו רבנן לקנין אג"ק ממילא הוי הפקר ב"ד וניקנו מעותיו לחבירו מה"ת, וכמש"כ הפוסקים באה"ע סי' כ"ח גבי קדשה במעמד ג', א"כ לפ"ז ג"כ אינו קשה איך מועיל הקנין אג"ק באיסור חמץ בלא ביטלו דהוי מדאורייתא, משום דהא אי נימא דאג"ק לא הוי רק מדרבנן, ממילא מוכח דקנין דרבנן מועיל להפקיע ג"כ לדאורייתא, עכ"פ מתוס' הנ"ל מוכח דס"ל דאג"ק הוי מה"ת.

124

קכ״הוכן מוכח מהא דקדושין (דף ז') דפריך והא אנן איפכא תנן דנכסים שאין להם אחריות נקנין אגב נכסים שיש להם אחריות, משמע דאלו הי' שייך התם קנין אג"ק הי' ניחא מה דמתקדשת, ואי נימא דקנין אג"ק לא הוי רק מדרבנן איך מהני בקדושין, אך זה יש לדחות די"ל דבאמת הייתי אומר דהא דמתקדשת באג"ק אינו רק דרבנן, וכדמצינו ד' אמות בקדושין דאינו רק מדרבנן מ"מ הוי קדושין גמורין משום הפקר ב"ד וה"ה בזה. ובאמת שיגרא דלישנא הוא דהא התם דמיירי בהילך מנה לפ' ואקדש אני לך לא שייך לדון בזה הפקר ב"ד אך בעיקר ראיה זו י"ל דבלא"ה דחי הש"ס לזה

125

קכ״ווגם מהתם מוכח דאג"ק שייך בהפקר ג"כ, דהא הר"ן בנדרים (ד' למ"ד) ד"ה ואשה נמי כו' כתב דאשה לבעלה מתקדשת אינו רק שעושות עצמה לדבר של הפקר כו' אלמא דאי הי' שייך אג"ק בקדושין היתה מתקדשת ועפ"ז יש לדון הרבה בקדושין (ד' ה') בשטר מנין כו', וכן בקדושי כסף, והא שטר וכסף לא שייך בהפקר ואכמ"ל.

126

קכ״זוכן כתב הש"ך בח"מ (סי' שס"ג ס"ק ב') דאג"ק הוי קנין מה"ת, ועיין ברש"י גיטין (דף ע"ז) גבי ותיחוד ותפתח דאשה מתגרשת ע"י גט באג"ק, אך זה יש לדחות וכמש"כ לעיל בקדושין דהא מצינו קנינים דרבנן בגט כמו ד' אמות וקרוב לה, והנימוקי יוסף בב"ב גבי הענין דגובין מן עבדים כתב דאגב הוי מה"ת, וכמש"כ הש"ך בשמו (בסי' שס"ג), וגם מן הרמב"ן מוכח דס"ל דאגב הוי מה"ת דבב"מ פרק הזהב בסוגי' דריו"ח ס"ל ד"ת מעות קונה, הביא השיטה מקובצת בשם הרמב"ן להקשות, דמתנה במאי קני לי' מה"ת ותירץ דקונה בחליפין או בחצירו או באג"ק עכ"ל, אלמא דס"ל דאגב הוי מה"ת, וכן מוכח מן הרמב"ן במלחמות בפסחים בסוגיא דלמפרע גובה (דף ל"א) שם כתב דלכן לאביי דס"ל למפרע גובה דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאינו עובר, משום דמיירי בשעבד לו מטלטלי אג"ק, אלמא דאג"ק הוי קנין מה"ת ואזיל לשיטתו בב"מ הנ"ל, אך מהרמב"ן במלחמות הנ"ל יש לדחות ולומר דהתם מיירי בביטול חמצו דאז לא הוי רק דרבנן, אך מהרמב"ן בש"מ הנ"ל מוכח בפירוש דס"ל דאג"ק מה"ת, וראיתי בתורת גיטין על גיטין (דף כ"א ע"ב) בתוס' ד"ה יצא זה כו' שכתב דהרמב"ן יסבור דאגב הוי מדרבנן ונעלם ממנו הרמב"ן בש"מ הנ"ל, וכ"כ הריטב"א בקידושין (דף כ"ו) בשם מורו דאגב הוי מה"ת, וכן מוכח בקידושין (ד' ה') בתוס' ד"ה שכן פודין כו' שכתבו באמצע הדיבור דמה לקרקעות שכן קונין אגבן מטלטלי, אלמא דאגב הוי מה"ת דאל"כ אין זה פירכא, ואין לומר דהתם מיירי בקנין חצר דהא התוס' כתבו שם דמטלטלי אין קונין מטלטלי אגבי', ואי בקנין חצירו, הא גם במטלטלי שייך קנין חצר כמו בכליו דתורת חצר שייך בו, אע"כ מוכח דהתוס' הנ"ל ס"ל דאגב הוי מה"ת.

127

קכ״חוראיתי בשער המלך פ"ג ה' מכירה שהוכיח כהסוברים דאג"ק הוי מה"ת, מהא דפרכינן בב"ב (דף קכ"ו) יכיר ל"ל כו', ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר ל"ל כו' וקשה הא י"ל בפשיטות דיכיר איצטרך להיכא שהיה לו מעות בעין במדה"י דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב, דאי בחליפין ושטר, אין מטבע נקנה בחליפין ושטר, ובמשיכה הא ליתנהו גבי' ואג"ק הא אינו אלא מדרבנן אע"כ מוכח דקנין אג"ק מדאורייתא ונשאר בצ"ע, ולענ"ד נראה לדחות זה ההוכחה, משום דהא מבואר בב"ק (דף ק"ד) בתוס' ד"ה אגב כו' ובב"מ (דף מ"ו) בתוס' ד"ה וניקניהו כו' דאודיתא הוי קנין בעצם, וכמש"כ הקצה"ח בסי' קצ"ד, א"כ עדיין יכול להקנות המעות שיש לו במדה"י בקנין אודיתא, אך עדיין יש להקשות דהא אודיתא אינו שייך רק במעות שיש לו, ולא במה דהוי דשלב"ל, ואליבא דמ"ד אדם מקנה דשלב"ל משום דאיך שייך אודיתא על להבא, דאף דאודיתא הוי מצד דאדם נאמן על עצמו, אבל איך יכול לידע בנכסים שיפלו אחר זמן לומר דיודה שהם של פ', ולכן עדיין תקשה קושיות השער המלך דמה מקשו לר"מ הא עדיין י"ל דנפ"מ במטבעות שיפלו לו אח"ז דע"ז לא שייך שום קנין אף קנין אודיתא.

128

קכ״טאך גם זה יש לתרץ משום דהא בב"מ (דף מ"ה) פליגי רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין אי לא, ולא מסיימי דהא לא קאמר שם תסתיים כדרך הגמ' לומר בכל מקום תסתיים, ועיין בתוס' שם (דף מ"ז) בד"ה בכלי' של מקנה כו' דנסתפקו ג"כ אי לוי סבר מטבע נעשה חליפין אי לא, ומבואר שם דמאן דס"ל מטבע נעשה חליפין כ"ש דנקנה בחליפין, דהא אף למ"ד דס"ל אינו נעשה חליפין רצה הגמ' שם לומר דעכ"ז נקנה בחליפין, ועיין בתוס' (ד' מ"ו) בד"ה אלא ש"מ דאין מטבע כו' דכתבו דכש"כ נקנה מנעשה חליפין, א"כ אי נימא דרב ס"ל נעשה חליפין כש"כ דנקנה בחליפין, ומצינו לרב דס"ל ביבמות (דף צ"ג) אדם מקנה דשלב"ל, א"כ שפיר הקשה הש"ס לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי, דאי נימא דנפ"מ במטבעות שנפלו לו אח"ז עדיין תקשה לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וס"ל דנקנה מטבע בחליפין, והא לא קאמרי בש"ס תסתיים דרב ס"ל אינו נעשה חליפין, ובע"כ מוכח דלא תלי' בזה, א"כ שפיר הקשו לר"מ יכיר למה לי, ואף די"ל עדיין דלמא סבר רב כר' יהודא דיכיר אתא לאשמועינן כוותי', עכ"ז י"ל בפשיטות דהגמ' מקשה למאן דס"ל מטבע נקנה בחליפין דתקשה אליבי' מר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי, דהא במטבע יכול להקנות בחליפין, ונסתר ההוכחה של השעה"מ הנ"ל, אך בלא"ה הא הוכחתי דהעיקר כרוב פוסקים הנ"ל דאגב הוי מה"ת, וכמו שהוכחתי בעז"ה מב"ב להרי"ף והרמב"ם דס"ל דאגב חשוב יותר ממשיכה, ולהחולקים עליהם מוכח עכ"פ דעדיף מחליפין אליבא דכ"ע, ולכן שפיר סמכו בקנין אג"ק גבי מכירת חמץ:

129

ק״לענף ג. נחזור לענינינו דכיון דנסתר היסוד של הנתיבות שכתב דאג"ק הוי זביני ריעי, ואדרבה נתברר להיפך דמוכח דאג"ק קונה מהפקר ג"כ וכהקצה"ח, ובלא"ה אין סברא לחלק בין דעת אחרת מקנה להפקר, דהא מוכח דאין שייך לחלק בקנין דכתוב בתורה בין דעת אחרת מקנה להפקר, דאל"כ קשה איך ילפינן חצר במציאה מגט כמבואר בב"מ (דף י') הא יש חילוק בין גט דיש דעת אחרת מקנה למציאה דליכא דעת אחרת מקנה, ועיין בב"מ (ד' י"א) דגט מיקרי דעת אחרת מקנה, ואף מאן דס"ל דלא ילפינן מציאה מגט הא פי' רש"י התם משום דממונא מאיסורא לא ילפינן, וגם הא אנן קיי"ל דילפינן, ואי נימא כיון דבגניבה כתיב בהדיא דחצר קונה והא התם ג"כ ליכא דעת אחרת רק דלא ידעינן אי מדין יד או משליחות, לכן ילפינן שפיר בגלוי מלתא בעלמא במציאה מגט דקונה מדין יד, אכתי תקשה בגיטין ר"פ הזורק דעבד הש"ס צריכותא בגניבה וגט, דגניבה מגט לא ידעינן משום דגט בע"כ, הא בלא"ה לא ידעינן גניבה מגט, דשאני גט דיש דעת אחרת מקנה, משא"כ בגניבה, [ועיין בפני יהושע בב"מ שם ובגיטין (דף כ"א) דכתב דחצר אינו קנין מסברא דהא לא הוי בן דעת ובן ברית, ומגזה"כ הוא דהוי שליח] אע"כ מוכח דקנין דכתוב בפי' בתורה לא שייך לחלק בין דעת אחרת מקנה להפקר, ואף דמצינו בפרטי קנינים דמחלקינן בין דעת אחרת מקנה, כגון בקנין אכילת פירות להרמב"ם דס"ל דהיכא דיש דעת אחרת מקנה קנה במכירה ומתנה בגדר חזקה, משא"כ בהפקר דלא קנה באכילת פירות וכמבואר דבריו בח"מ (סי' קצ"ב וסימן רע"ה), וכן בעשר שדות בי' מדינות דמחלקינן בין מכר לנכסי הגר, עכ"ז אינו קשה מהא דגיטין ר"פ הזורק הנ"ל משום די"ל דהא עכ"פ שם חזקה קונה גם היכא דליכא דעת אחרת מקנה, אך באכילת פירות אי הוי זה ג"כ בגדר חזקה בזה מחלק הרמב"ם בין דעת אחרת להפקר משום דאינו רק פרט בעלמא, אבל לחלק בין עיקר הקנין ולומר דאין שייך שום קנין זה כלל רק בעי דעת אחרת מקנה, זה ודאי אין סברא לומר כן, ולכן בגזילה אף דליכא דעת אחרת מקנה מ"מ אין סברא לומר דלא יהי' שייך בי' כלל שם חצירו לקנות, ולכן הוצרך הגמרא למיעבד צריכותא אחריתא שם בריש הזורק.

130

קל״אועכ"ז אינו קשה מזה על שיטת הנתיבות הנ"ל משום דלשיטת הר"נ דס"ל דאגב הוי זביני ריעי, אינו מוכח מגיטין זה שכתבתי, משום די"ל דוקא בקנין חשוב כמו קנין חצר לא מחלקינן בין דעת אחרת מקנה למציאה, ולכן מקשה הגמ' שפיר דנכתוב בגט ונילף גניב' מני', אבל בקאג"ק דלא הוי רק זביני ריעי מחלקינן שפיר בין דעת אחרת מקנה למציאה, אך לפי מה דהוכחתי דאגב הוי קנין חשוב לכל הפחות ככל הקנינים, א"כ כמו דחזינן בקנין חצר דלא מחלקינן בין דעת אחרת מקנה למציאה, ה"ה בקנין אג"ק לא מחלקינן ביניהם.

131

קל״בוהקצה"ח הביא ראיה מב"ק (דף קי"ז), דאיתא התם בגוזל את הפרה ושטפה נהר דחייב להעמיד לו פרה דברי ר"א כו', ומוקי ר"פ בגזל שדה והיתה בו פרה רבוצה ופירש רש"י דלר"א קנה המטלטלי באג"ק להתחייב באונסין, והא התם ליכא דעת אחרת מקנה, ואפ"ה קנה הגזילה באג"ק, אלמא דאף היכא דליכא דעת אחרת מקנה אפ"ה שייך קנין אג"ק, והנתיבות כתב להשיג על ראי' זו דאפשר דחצר הגזול קונה לגזילה להתחייב באונסין, ובאמת זה אינו סברא כלל, דהא מבואר בר"פ הזורק דנכסי מלוג של אשה אין קונה משום דמה שקנתה קנה בעלה, וכתבו התוס' שם משום דחצר אינו קונה רק במה שהוי שלו לפירות או למכור, וכדאמרינן בב"מ (דף י') גבי פאה דכי זכה לו רחמנא להלוכי בה כו', למהוי חצירו לא זכה לי' רחמנא כו', א"כ חצר הגזול דאינו רשאי להשתמש שם כלל, וודאי דלא שייך קנין חצירו בזה גם על גזילה, וידוע דשוה הוא קנין בגזילה להתחייב באונסין לקנין במכירה, כמבואר בע"ז (דף ע"א ע"ב) דמקשה הגמ' דאי אמרת דמשיכה אינו קונה דאזי בגזילה ג"כ אינו קונה להיות נהרג עליו בב"נ, [ואף לפמש"כ התוס' שם בד"ה ואי ס"ד משיכה כו' לחלק ומוכח מהם דס"ל דאף אי נימא דישראל אינו קונה במשיכה במכר, עכ"ז חיוב אונסין בגזילה שאני, עכ"ז מוכח בדוכתי טובי דמה דאינו קונה במציאה דאינו קונה בגזל לחיוב אונסין, כמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ט) בד"ה או שהוציאו וכדמוכח בכתובות (דף ל"א) ועיין בתוס' שם בד"ה וברשות הרבים כו' וכ"כ המשנה למלך ה' גניבה פ"ב הט"ו], א"כ כמו דחצר הגזול אינו קונה במציאה ה"ה בגזל ג"כ אינו קונה לחיוב אונסין, ובלא"ה הא רש"י כתב שם בב"ק דבתורת קנין מטלטלי אג"ק מיירי התם, וידוע דכל מקום דמבואר הלשון אג"ק דאינו מן דין חצר רק מדין אג"ק גם מש"כ הנתיבות שם לדחות זה הראיה דר"א סובר דסתם גזילה יאוש בעלים ויאוש הוא דומה למתנה, גם ז"א דא"כ אמאי אין יוצאין בסוכה גזולה לר"א כמבואר בסוכה (דף ל"א) להנך אמוראי דס"ל דיאוש קונה בגזילה, כמבואר במרובה (דף ס"ו ודף ס"ח), והא שיטת התוס' דהיכא דיאוש קני לא שייך מצוה הבאה בעבירה, א"כ אמאי אין יוצאין בגזולה, הא סתם גזילה יאוש בעלים, וסברת ר"פ שהכריח מן ר"א שם דס"ל פרה נגזלת אג"ק, הא מוכח שם מברייתא כן, אע"כ מוכח דר"א לא ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים, ודוחק לומר דהא דסוכה גזולה דר"א הנ"ל מיירי בידוע דלא נתייאשו.

132

קל״גגם מש"כ הנתיבות דבגזילה איכא דעת אחרת מקנה כדי שיתחייב באונסין זהו סברא רחוקה, ולכאורה יש להוכיח כדבריו בזה, דיש להקשות בב"ק (דף קי"ז) דאמרו דלר"א דקרקע נגזלת לא דרש רק רבוי ומיעוט, ומיעט שטרות, וקשה למה צריך למעוטי שטרות הא מבואר דמה דאין קונה במתנה ומכירה דלא נתחייב הגזלן על קניית הגזילה באותו הקנין באונסין, וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ט) בד"ה או שהוציאו כו', וכ"כ המשנה למלך פ"ב ה' גזילה, א"כ אי נימא דמכירת שטרות אינו אלא דרבנן, קשה דלמה איצטריך למעוטי שטרות, הא בלא"ה אין חל הקנין בהם לקנותם שיתחייב באונסים עליהם, א"כ ל"ל למעוטי, שטרות בגזילה, [ועיין בשבועות (דף ל"ז ע"ב) בתוס' בד"ה מיעט שטרות כו'] אך י"ל דנפ"מ בשטרות שכתוב בהם לכל המוציאו דאז חל הקנין בו מה"ת, וכמש"כ האו"ת בריש (סי' ס"ו) ולכן בעינן מיעוט מגזה"כ [ועיין בב"ב (דף ע"ו ע"ב) בתוס' ד"ה קני לך כו' דהקשו דלמה צריך למעוטי שטרות מאונאה כו'] אבל עדיין קשה לפמש"כ המחבר בח"מ (סי' ס"ו סעיף ט') דשטרות אינן ניקנין רק ע"י מסירה ובדעת אחרת מקנה, וכמש"כ התוס' בב"ב, ומבואר שם בקצה"ח (ובסי' ק"ד סק"ז) דגם בממרני שכתוב בהן לכל המוכ"ז אינן ניקנין בלא דעת אחרת מקנה, א"כ עדיין תקשה דלמה צריך למעוטי שטרות בגזילה, הא בלא"ה ידעינן דאינן נגזלין, דהא אינו חל הקנין בהם, דהא בגזילה ליכא דעת אחרת מקנה, ושטרות הא אינן ניקנין במסירה ומשיכה בלא דעת אחרת מקנה, אך לסברת הנתיבות דס"ל דגם בגזילה שייך דעת אחרת מקנה, ניחא זה הקושי' א"כ מוכח לכאורה כסברתו בזה.

133

קל״דאך גוף סברת הנתיבות הנ"ל שכתב דגזילה איכא דעת אחרת מקנה הוא תמוה בעצם, וגם א"כ בגזל מקטן נימא דאינו נגזל אג"ק לר"א דהא התם ליכא דעת אחרת מקנה דקטן לאו בר אקנוי' הוא, ולסברת הנתיבות הנ"ל א"כ מבעי להיות בהמה גסה ניקנית לגזלן בחיוב אונסין במסירה להסוברין דבהמה גסה ניקנית במסירה כמבואר בקידושין (דף כ"ה ע"ב, ובח"מ סימן קצ"ו), אך להמפרשין דמסירה הוא מן יד המוכר ליד הלוקח, ניחא דהא בגזילה לא שייך זה, אך להסוברין בפירוש מסירה דא"צ רק דעת אחרת מקנה, וכמש"כ התוס' בקידושין שם, וב"ב (דף ע"ו), ובח"מ (סימן ס"ו) גבי שטרות, ולפ"ז אם היה המסירה בפני המוכר אין צריך לומר לך חזק וקני, וכמש"כ התוס' יו"ט בקידושין על משנה דבהמה גסה ניקנית במסירה, וכ"כ הטור בח"מ (סי' קצ"ח סעיף י"ב) ע"ש, א"כ בגזלן דלא משכה להבהמה הנגזלת רק אחזה בידו באוכף שלה, או באפסר כמבואר בב"ב (דף ע"ה) מיבעי להיות חייב באונסין משום דזה הוי קנין לקנותה, רק בנכסי הפקר אינו קונה ע"י מסירה, משום דבעינן דעת אחרת מקנה, כמבואר בב"מ (דף ח') א"כ בגזילה אי נימא כהנתיבות דמקרי דעת אחרת מקנה, א"כ מיבעי להיות חייב באונסין על גזל בהמה במסירה, דהא הוי קנין גבי' משום דהא יש דעת אחרת מקנה כדי שיתחייב באונסין, ובאמת מוכח דגזלן אינו מתחייב רק ע"י משיכה ולא במסירה, וראי' לזה מב"ק (דף נ"ז ע"ב) בנטלוה ליסטין חייבין דמקשה הגמרא פשיטא כיון דאפקוה קיימא ברשותי' כו' כי הא דאמר רבה אמר ר' מתניה אמר רב המעמיד בהמה על קמת חבירו חייב, מעמיד פשיטא כו' הכישה אמרת לן ולסטים נמי דהכישוה כו', ובתוס' שם ד"ה ולסטים נמי כו' כתבו דלא חשוב לה מילתא דפשיטא כו' אלמא דגם עכשיו שמתרץ דהכישוה ג"כ הוי מילתא דפשיטא, וקשה הא ה"מ לאוקמי דמיירי במסירה ולא משכו הגזלנים, ואשמועינן כתנא דס"ל בקידושין דבהמה גסה ניקנית במסירה וגם אשמעינן דגזילה מקרי דעת אחרת מקנה, ואף דנימא דהמשנה דריש הכונס דתני הוציאוה ליסטים חייבין, וקאי על צאן לדיר והא בהמה דקה לא ניקנית במסירה לכ"ע, [ועיין בח"מ ריש סימן קצ"ז ברמ"א שם], עכ"ז תקשה דלמה הכריח לפרש למימרא דרב דמיירי בהכישה וזהו קנין משיכה כמבואר בב"ב שם (דף ע"ה), הא י"ל דרב מיירי בבהמה גסה, ומדוקדק לשון המעמיד בהמת חבירו, וכפי' רש"י והתוס' שם דכתבו דמעמיד מיירי שאוחזה בידו, או מחזיק בידו האפסר, ומצינו בקידושין (דף כ"ה) דרב היה ס"ל מעיקרא דבהמה גסה ניקנית במסירה ולסוף הדר בי', א"כ דילמא היה הך מימרא דרב דאמר המעמיד בהמת חבירו חייב ג"כ קודם דחזר בו, ואז אשמעינן רבותא דניקנית במסירה ולא הוי פשיטא כל כך, אע"כ מוכח דגזל לא הוי בי' דעת אחרת מקנה, ולכן פשוט לפ"ז דלא ניקנית בגזילה להתחייב עלי' בקנין מסירה.

134

קל״האכן אין להוכיח מב"ק (דף ע"ט) במימרא דר' אליעזר ראוהו שהטמין ביער כו' אמאי הא לא משך, ואמאי לא מתרץ דע"י מסירה קנאה בגזילה, וכן בב"מ (דף מ"א ע"א) דמקשה הגמ' וכי עודן עליו מאי הוי הא לא משכה, וכן בכתובות (דף ל"א ע"ב) דמוכיח רבינא מדקתני הגביהו או הוציאו מרשו' בעלים חייב דמשיכה קונה בר"ה, ואמאי לא מתרץ דמיירי ע"י מסירה דקני' בר"ה כמבואר בב"ב (דף ע"ו ע"ב), דאין זה הוכחה כלל משום דהתם מיירי בגניבה ושלא בפני הבעלי' נטלה לגוזלה, אפשר דלא שייך בי' דעת אחרת מקנה, ודוקא בגזילה ס"ל דהוי דעת אחרת דנטלה בפני הבעלים, או משום דבב"ק (דף ע"ט) קאמר דחייב ד' וה', וה' דחייב, זהו בצאן דהוי בהמה דקה, וכן בב"מ (דף מ"א) הנ"ל קאמר ברועה שהי' רועה עדרו והוי ג"כ צאן, וכן התם בכתובות דייק ממשנה דב"ק דקאמר שם ברישא משלם ד' וה' דקאי על בהמה דקה דאינה ניקנית במסירה, לכן אינו קשה מהתם על סברת הנתיבות הנ"ל, או די"ל בהא דב"ק (דף ע"ט) דמתרץ בהכישה במקל ולא קאמר במסירה, משום דהתם מיירי לר' אלעזר, ולר"א הא ס"ל בב"ק (דף י"א) דבהמה גסה ניקנית במשיכה ולא במסירה כדאיתא שם.

135

קל״ואבל בהא דב"ק (דף נ"ו) קשה דמנלי' לפרש דרב מיירי בהכישה במקל, דילמא מיירי ע"י מסירה, ואז לא הוי פשיטא כ"כ, והתם מיירי בגזלן דסתם ליסטים היינו גזלן כדאיתא בב"ק (דף קי"ד), ודילמא קודם דחזר בו רב בקדושין הנ"ל אמרה רב להא דב"ק הנ"ל, ואף דנימא דהי' דוחק להגמ' לאוקמי מלתא דרב דאמר זה מקודם חזרה, עכ"ז אף דנימא דמהגמ' הנ"ל אינו ראי' לסתור סברת הנתיבות הנ"ל, עכ"ז מהטור בח"מ (סי' שצ"ג סעיף ג') מוכח דס"ל דמסירה לא הוי קנין גבי גזלן, דהא כתב שם על הא דהוציאוה לסטים דחייבין דהיינו משעת משיכה או שהכישה במקל כו', והא הטור (בסי' קצ"ז) פסק דבהמה גסה ניקנית במסירה, וגם כתב שם (בסי' קצ"ז) בשם אביו הרא"ש דמסירה לא הוי מיד ליד רק דעת אחרת מקנה סגי, א"כ לסברת הנתיבות דכתב דגזילה הוי דעת אחרת מקנה דרוצה להקנותו בתורת גזילה כדי שנתחייב באונסין, א"כ למה הצריך הטור משיכה דוקא בגזלן דיתחייב או בהכישה במקל דהוי ג"כ ענין משיכה, הא גם במסירה יכול להתחייב משום דהא הוי דעת אחרת מקנה דקנה במסירה ג"כ, אע"כ מוכח דגזילה לא הוי דעת אחרת מקנה, ולכן לא שייך שם קנין מסירה בגזילה, משום דהא במציאה ונכסי הגר דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה מסירה כמבואר בב"מ (דף ח'), וה"ה בגזלן דכיון דליכא דעת אחרת מקנה בי' לכן לא שייך בי' קנין מסירה ולכן הצריך הטור שם דוקא קנין משיכה, וכן מוכח מהרמ"א בח"מ (סי' קצ"ז סעיף א') דבהמה גסה ניקנית במסירה (ובסי' שצ"ו סעיף ג') סתם הרמ"א כדברי המחבר דבעי דוקא משיכה בגזלן, ולכן שפיר הוכיח הקצה"ח מב"ק בגזל פרה אג"ק דפרה נגזלת אג"ק, דמוכח מזה דלא בעי דעת אחרת מקנה באג"ק, והא שכתבתי להוכיח מב"ק (דף קי"ז) דמיעט שטרות לר"א, ולא אמרינן דהא בלא"ה אינן נגזלין דלא שייך בי' דעת אחרת מקנה, יש לתרץ זה בכמה גווני, ובפרט לפמש"כ הש"ך בח"מ (סימן ס"ו סעיף ט' ס"ק ק"ה) דבקנין משיכה זוכין שטרות אף מהפקר, דדוקא מסירה לא שייך לזכות מהפקר, א"כ אין מקום לקושית והוכחה הנ"ל דהוצרך למעט שטרות אם עשה בהן משיכה.

136

קל״זוהוכחת הקצה"ח הנ"ל שהוכיח מגזילה להפקר, הוא ג"כ למש"כ לעיל להוכיח מתוס' ב"ק (דף עט) והמשנה למלך הנ"ל, דשם דלא הוי קנין במציאה או במכירה דלא קנה לי' גזלן להתחייב באונסין, ובאמת לכאורה צ"ע למאן דס"ל משיכה אינו קונה מה"ת רק כסף, דאיך יתחייב במשיכה, ודוחק לומר דזה אינו רק מדרבנן דתקנו משיכה גם במכירה, והתוס' בע"ז (ד' ע"א ע"ב) בד"ה ואי ס"ד משיכה כו' הרגישו בזה ע"ש, אך התוס' לשיטתייהו שכתבו שם דמתנה דליכא כספא קנה מה"ת במשיכה, א"כ ה"ה בגזילה קונה במשיכה להיות חייב באונסין, אך לשיטת הרמב"ן שחולק על התוס' הנ"ל, והובא בש"מ בב"מ (דף מ"ז), א"כ אכתי תקשה זה, ומזה מוכח כסברת הנו"ב הנ"ל שכתב דבמציאה והפקר לכ"ע קונה במשיכה מה"ת, א"כ גזלן חייב במשיכה, משום דזה ראוי להיות קנין עכ"פ במציאה והפקר, ולכן בקנין אג"ק שפיר הוכיח הקצה"ח דהוי קנין בהפקר, משום דאל"כ תקשה איך קנה לי' גזלן לאונסין, דמשום דהוי קנין במכירה לא שייך זה בגזילה, דהא חזינן דדוקא במכירה דיש דעת אחרת מקנה הוי קנין ולא בהפקר, א"כ בגזילה דלא שייך דעת אחרת מקנה, אמאי הוי קנין בגזילה, אע"כ מוכח שפיר דאג"ק הוי קנין בהפקר, ועיין ברא"ש בב"ק פרק הכונס סימן ג' על הוציאה ליסטים דחייבין בהכישה במקל וז"ל ואע"ג דגזלן לא קני לי' במשיכה מ"מ כיון שנעשה לה דבר הקונה במקח וממכר ואכמ"ל יותר:

137

קל״חענף ד. אך עדיין עומד נגדנו ראיות הקצה"ח והנתיבות שהוכיחו מב"מ (דף י"א) בעובדא דר"ג וזקנים שלא הקנו באג"ק, דקאמרי בגמ' שם דטובת הנאה אינו ממון לקנות אגב קרקע, זהו לכאורה ראי' אלימתא לסתור מש"כ דמוכח מזה בברור דהפקר אינו נקנה אג"ק וכמש"כ הקצה"ח ונדחק לתרץ זה, ובעל הנתיבות בנה יסודו על ראיה זו.

138

קל״טולפענ"ד נראה לדחות זה הראיה משום דנלענ"ד ברור דקנין מטלטלי אג"ק אינו אלא בנותן א' להמטלטלי והקרקע, דאז שייך לומר דכי היכי דנפק הקרקע מרשותו כן נפקי המטלטלים מרשותו, משא"כ בב' נותנים דא' נותן המטלטלי והב' נותן הקרקע, דלא שייך בזה קנין אג"ק לומר כי היכי דנפק הקרקע מרשות של פ' כן נפקי המטלטלין מרשות חבירו, בשלמא מהפקר דליכא עלי' רשות אחר כלל ולא דיינינן אלא בזכיית המקבל לרשותו, בזה ודאי מהני כמו בכל מטלטלי אג"ק, דאמרינן כמו דמצי לקנות הקרקע כן נקנה המטלטלי להכניסו לרשותו, אבל בב' נותנים דדיינינן גם להוציא מרשות הנותן זה ודאי לא אמרינן, דאיזה שייכות הוא זה לזה, וכ"כ הקצה"ח שם, רק שכתב זה ע"פ סברא בעלמא, ולפענ"ד נראה להוכיח כן בראי' ברורה מגיטין (דף כ"ב ע"א) דאמרינן התם עציץ של א' וזרעים של א' מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עציץ וזרעים של א' ומכרן לא' החזיק בזרעים קנה העציץ [ועיין בתוס' שם ד"ה החזיק בזרעים כו' דכתבו דל"צ לומר התם קני אג"ק משום דבטל אגב זרעים], וקשה דהא התחיל בעציץ של א' וזרעים של אחר, ומתחיל בבבא שנית עציץ וזרעים של אחד ומכרן לא', ולמה צריך להאריך בלשונו וגם לשנות ממה שהתחיל, יותר טוב הי' לשנות בקצרה ולהיות קאי אדלעיל בזה"ל, מכרו לא' החזיק בזרעים קנה העציץ, ואז הי' לשון קצרה, וגם הי' משמיענו הך רבותא דאף בב' נותנים שייך קנין אג"ק, אע"כ מוכח דבב' נותנים לא שייך קנין אג"ק, וכש"כ הוא בכל אג"ק מעציץ וזרעים, דהא בכל אג"ק צ"ל קני אג"ק, והתם רצו התוס' לומר דאצ"ל קני אג"ק, א"כ כש"כ בכל דוכתי דלא שייך בשני נותנים קנין אג"ק.

139

ק״מוכן יש להוכיח מב"ב (דף מ"ד ע"ב) דמקשינן וניחוש דלמא אקני לי' מטלטלי אג"ק, ומתרצינן דלא ה"ל ארעא מעולם, ואכתי תקשה דניחוש שמא אקני לי' אג"ק של אחר אי נימא דמהני, ועיין בתוס' שם בד"ה דלא הו"ל ארעא כו' דהקשו על הא שכתבו שם מקודם בקנין אג"ק ע"פ הודאת בע"ד, דאמאי לא ניחוש דלמא אקני אג"ק באודיתא שיש לו קרקע יעו"ש, אלמא דאין מחלקין בין קני' לשעבוד, אע"כ מוכח דלא מהני אג"ק של אחר, אך יש לחלק דשאני שעבוד מקנין בזה, דהא בעינן אפוקי קלא ואגב הקול דיוצא על הקרקע שלו, יוצא הקול על מטלטלי, א"כ בקרקע של אחר לא שייך זה, ובאמת לפ"ז החלוק יש לעיין בראיית התוס' הנ"ל על אודיתא בקנין משעבוד דהא יש לחלק ביניהם עפ"י הסברא כנ"ל, דכיון דבאמת אין לו קרקע, א"כ לא שייך אפוקי קלא בזה, אך כבר הוכחתי מגיטין הנ"ל בראי' מוכרחת לזה, והקצה"ח כתב שם ג"כ מסברא כמש"כ במה שנתווכח שם עם גדול אחד עי"ש.

140

קמ״אולפ"ז אזיל הוכחתם מב"מ בעובדא דר"ג וזקנים הנ"ל, משום דאיתא בב"ק (דף ק"י ע"ב) דכ"ד מתנות נתנו לכהונה, וחשיב שם תרומה ותרומת מעשר, ועיין שם ברש"י בד"ה יורשי הגר הן או מקבלי מתנות ממון גבוה הוי, אלמא דמקבלי מתנות גבוה הוי, וי"ל דלכן מתנה שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כמו שפסק הרמב"ם בה' אשות (פ"ה ה"ו) משום שכבר זכו בהן הכהנים משולחן גבוה, משום דבל"ז קשה לומר דיהי' כמו שהורמו מקודם ההפרשה, וע"כ מוכח כמש"כ, ושם בעובדא דר"ג וזקנים מיירי בהקנאות תרומה ותרומת מעשר, כמבואר שם במשנה דמעשר שני בסיפא דעמד ר"א ואמר תרומת מעשר שאני כו', ולכן אי טובת הנאה אינה ממון לקנותו ע"ג קרקע, אזי אין שייך בזה להקנות אג"ק, משום דזה גרוע מהפקר דזה הוי כב' נותנים מיוחדים, דהא הקרקע נקנה להם מכח הבעלים היינו ר"ג והמתנות הוי מקבלי מתנות ממון גבוה, וכדאמרינן בכל דוכתי במתנו' כהונה דמשולחן גבוה קזכו, והוי כמו ב' נותנים דלא שייך בזה קנין אג"ק, והא דהמקדש בתרומה מקודשת, היינו משום שאחר שקנאם הוי שלו לכל דבר, אך אי טובת הנאה ממון אז הוי כבעלים א' משום דרחמנא יהיב הזכות של הנתינה אל הבעלים והוי בעל א' אבל אי טובת הנאה אינה ממון ואין להבעלים שום זכות בהן אז הוי ב' נותנים, לכן ס"ל להגמ' דלא מהני בזה קנין אג"ק, אבל בהפקר דליכא שם בעלים עליהם ורק על הזכי' דיינינן, אז שפיר נקנה אג"ק, וכמו דקנה המקבל לזכות שבהם אג"ק מנותן א' להכניסו לרשותו, כן בהפקר ג"כ קנאם באג"ק, ונסתר עיקר היסוד שלהם מב"מ הנ"ל שהוכיחו מזה על אג"ק בהפקר, וכבר הוכחתי מב"ב (דף ע"ז) והרמב"ם ורי"ף שכתבו דאג"ק חשוב הוא ממשיכה, דהא שטרות לא מקני במשיכה בלא כתיבה ואג"ק נקנו בלא כתיבה ג"כ.

141

קמ״בואין לסתור הוכחה הנ"ל ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דהא מבואר בח"מ (סי' ס"ו סעיף ט'), דמהפקר אינו יכול לזכות במשיכה לפי דבעי דעת אחרת מקנה, א"כ אף שאג"ק עדיף בשטרות ממשיכה עכ"ז הא במשיכה ג"כ אין יכול לזכות בשטרות מהפקר, דזה אינו דעכ"פ יהי' מוכח ממשיכה דעלמא במטלטלין דזוכה בהם מהפקר, ואי נימא דאג"ק אינו זוכה בהם מהפקר, תקשה אמאי כתבו דאג"ק עדיף ממשיכה או כפי שכתב התוס' דשוה אג"ק למשיכה, הא חזינן דגרע אג"ק ממשיכה, דהא משיכה במטלטלי דהפקר קונה ואלו באג"ק מהפקר אינו קונה, אע"כ מוכח כמש"כ דגם ע"י אג"ק זוכה מהפקר.

142

קמ״גאך מה שיש לפקפק בראי' זו ע"פ מש"כ הש"ך בח"מ (סי' ס"ו ס"ק כ"ב) בשם הרמב"ן שכתב דשאני משיכה דשטרות שאין הראי' שבהן מוגבהת ונמשכת במשיכתן וגרע משיכה דילי' ממשיכה דמטלטלי, והש"ך הכריע שם כמותו, א"כ לפ"ז יש לומר דדוקא במשיכה דשטרות דלא אלים כ"כ ולכן עדיף אג"ק ממשיכה, משא"כ משיכה במטלטלי דזוכה בהם מהפקר אפשר דאלים המשיכה במטלטלי יותר מאג"ק.

143

קמ״דאך גם זה אינו דהא הש"ך כתב שם (בס"ק כ"ה) דבמשיכה יכול לזכות בשטרות מהפקר לפי שיטתו שהכריע כהרמב"ן הנ"ל ולא כהמחבר שם, א"כ ודאי דקמה וגם נצבה ראייתי הנ"ל בעז"ה דכיון דחזינן לשיטת הרמב"ן והש"ך הנ"ל דמשיכה דשטרות דלא אלים כ"כ ואפ"ה מצי לזכות בהם מהפקר, א"כ ה"ה באג"ק דכיון דחשוב הוא כמשיכה לכן כמו דמשיכה מהני לזכות מהפקר ה"ה אג"ק דאל"כ איך אמרו דאג"ק שוה למשיכה וכל הקנינים וכמש"כ הש"ך שם (בס"ק כ"ז) ולשיטת המחבר שם דס"ל דע"י משיכה אינו יכול לזכות מהפקר בשטרו', עכ"ז מוכח ממשיכה דמטלטלי הפקר דזכה בהם, א"כ כיון דס"ל דשוה הוא משיכה דשטרות למשיכה דמטלטלי דלא ס"ל כסברת הרמב"ן הנ"ל, אלא ס"ל דשטרות כיון דהוי מילי ואין גופן ממון לא מקני במשיכה בלא מסירה, וכיון דאג"ק עדיף ממשיכה דשטרות או דשוה למשיכה, א"כ ה"ה במטלטלי דשוה אג"ק למשיכה, או עדיף מן משיכה דהא בעצם המשיכה לא ס"ל לחלק בין שטרות למטלטלי, ולא ס"ל סברת הרמב"ן הנ"ל כמבואר התם, וכיון דמשיכה מועיל לזכות מן הפקר במטלטלי ה"ה אג"ק ושפיר כתבתי להוכיח מהא דב"ב דאג"ק חשוב הוא כמשיכה או דחשוב ביותר להרי"ף והרמב"ם הנ"ל.

144

קמ״הועפ"ז יש מקום ליישב קושיות הש"ך על המחבר (בסי' ס"ו הנ"ל ס"ק ק"ה) דלמה צריך לומר דהזוכה בשטר הפקר אינו קונה מחמת דליכא דעת אחרת מקנה, הא בלא"ה לא קנה כיון דליכא כתיבה, ולפמש"כ ניחא דברי המחבר די"ל דנפ"מ אם זוכה השטר אג"ק מהפקר דהא שיטתו דאג"ק א"צ כתיבה, א"כ מחמת חסרון הכתיבה אינו מגרע באג"ק אך מחמת שלא תקנו הקנאת השטרות רק ע"י דעת אחרת מקנה, ולכן לא קנה אף ע"י אגב מהפקר, וזהו דוקא בשטרות אבל במטלטלי מצי לזכות בהם ע"י אג"ק גם מהפקר, אך הש"ך הקשה זה אליבא דשיטת התוס' וכפי שהכריע לקמן דאג"ק צריך כתיבה:

145

קמ״וענף ה. וכן יש להוכיח מן ב"ב (דף ע"א) במשנה שם דהמחזיק בנכסי הגר, החזיק בכולן, וכן בנותן מתנה זכה בכולן, ובמכירה אם אמר כל מה שבתוכן כולן מכורין, ומבואר בח"מ (סימן רט"ו) בבית יוסף דגם בתבואה תלושה הצריכה לקרקע הוי בכלל כולן, וכמש"כ הרשב"ם א"כ מסתמא קאי הך כולן דקתני בהחזיק בנכסי הגר ג"כ על מטלטלי כנ"ל, ולפ"ז קשה דבמאי זכה במטלטלי בזכיות השדה, דאין לומר דמיירי ע"י קנין חצר דכיון דזכה בשדה הנ"ל שדהו כחצירו, דהא שיטת הש"ך בח"מ (סימן ר"ב ס"ק ג') דאין חצירו קונה רק כשהוא כבר חצירו ולא ע"י חצירו ומתנתו באין כא', וכבר תמה המחנה אפרים על הש"ך הנ"ל והקצה"ח מן ר"פ הזורק דתיזל ותיחוד ותפתח ומן מקומו מושכר לו דר"ג וזקנים, וכן הנו"ב (בסי' ס"ג במ"ת חלק או"ח) תמה עליו בזה, והחתם סופר (בסי' ש"י) כתב לתרץ דברי הש"ך הנ"ל אך מגיטין (דף כ"א) בכתב לה שטר מתנה וכתב גט ונתנו בחצירו מתגרשת בו, דמבואר שם דבתורת קנין חצר איירי ולא ע"י אג"ק, אלמא דשייך קנין חצר אף בגיטה וחצירה כא', ושם לא שייך תירץ החתם סופר הנ"ל ועי"ש, אך לשיטת הש"ך הנ"ל ודאי הא דהחזיק בשדה החזיק בכולן דאין זה מדין חצר, דהא כה"ג לא שייך דין חצר, ומשמע מלשון החזיק בשדה החזיק בכולן דמיד דהחזיק בשדה החזיק בכולן וקנה לכולן בבת אחת, ובע"כ הכוונה לשיטת הש"ך הנ"ל ע"י אגב קרקע, א"כ מוכח לפ"ז דגם מהפקר שייך אג"ק.

146

קמ״זובמג"א (סי' תרל"ז ס"ק ז') שכתב דלכן בית נקנה בחזקה משום מטלטלי אג"ק דס"ל דבית הוי תלוש, א"כ קשה הא מצינו קנין חזקה גם בבית בנכסי הגר, כמבואר בב"ב (ד' נ"ג) ובע"כ מוכח לשיטת המג"א הנ"ל דגם בנכסי הגר שייך קנין אג"ק, [ובעיקר דברי המג"א הנ"ל יש לפקפק דא"כ אמאי צר צורה בנכסי הגר קנה, אי בסייד וכייד והעמדת דלתות, הא חזקה לא מהני רק בעשה החזקה בקרקע ואגב וקונה להבית משא"כ חזקה בגוף הבית הא מטלטלי לא מקני בחזקה], ולהש"ך בח"מ (סי' צ"ה ס"ק ח') שכתב להוכיח דבית הוי מחובר דאל"כ במאי קני לבית בכסף, א"כ לדבריו אין הכרח לראי' זו, ועכ"ז לשיטת הש"ך גופא כפי שיטתו דלא אמרי' חצרו וקנייתו באין כאחד כנ"ל, א"כ יהא מוכח לפי שיטתו מטעם אחר מן הא דב"ב הנ"ל דהחזיק בשדה החזיק בכולן דשייך אג"ק בהפקר ג"כ, ואפשר דמזה הוציא הרמב"ם להוכיח דבצבורין א"צ לומר קני אג"ק דהא בהפקר חסר האמירה הנ"ל.

147

קמ״חומש"כ הנתיבות להשיב על ראיות הקצה"ח מרשב"א שכתב דשטר נקנה אג"ק אף מהפקר, וכתב הנתיבות דשאני שטר דאפסרא דארעא היא, הנה לא כן מסקנת הגמ' בקידושין (ד' כ"ז) דרצו להוכיח דלא בעי צבורין מהא דהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא, ודחו דשאני שטר דאפסרא דארעא הוא, ומקשה הגמ' והא עלה קתני זו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו', ופירש"י דשאר נכסים דינן כשטר, אלמא דמסקנת הש"ס שלא לחלק בין שטר לשארי מטלטלין, א"כ שפיר הוכיח הקצה"ח דכמו דשטר נקנה אג"ק מהפקר דה"ה שאר נכסים דינן כשטר לקנות מהפקר, ועיין בתוס' גיטין (דף כ"ב) בד"ה החזיק בזרעים כו' שכתבו דשטר אפסרא דארעא הוא ולא בעינן אגב עכ"ל י"ל דוקא לענין אגב מחלקינן, משום דהא בשאר נכסים עכ"פ שייך ומהני אג"ק באמירתו קני אגב, א"כ שטר דאפסרא דארעא לא בעי אמירת אגב, משא"כ אי נימא דבשאר נכסים לא מהני כלל אג"ק אף באמירה, בזה לא מחלקינן בין שטר לשאר נכסים כדמוכח במסקנת הגמ' דקידושין הנ"ל.

148

קמ״טלכן נראה לפע"ד ברור דהעיקר כהקצה"ח דשייך אגב קרקע אף בהפקר, אך יש לעיין להך דעה דס"ל בח"מ (סי' ר"ב) דבעי לומר קני אג"ק אף בצבורין, א"כ הא בהפקר לא שייך זה וחסר האמירה הנ"ל, אמנם דיש לומר דמוכח דהפקר נקנה אג"ק אף דלא שייך אמירה הנ"ל, כדמוכח מראיות הקצה"ח מב"ק (ד' קי"ח) כנ"ל, והא בגזילה לא שייך אמירה זו, וכבר כתבתי דראי' זו הוכחה ברורה כי אין מקום לדברי הנתיבות שהשיג על ראי' זו כנ"ל, ובע"כ מוכח דדוקא להוציא מן רשות אחר בעי אמירה, אבל בהפקר דנסתלקו רשות בעלים אזי נקל לזכות בו אף בלא אמירה, וכה"ג כתב המהר"ם לובלין והובא בח"מ (סי' ס"ו ש"ך ס"ק כ"ה) דלכן בהפקר יכול לזכות בשטרות אף דמחוסר כתיבה משום דכיון דליכא רשות בעלים עלי' אזי בקל נכנס לרשות הזוכה עכ"ל המהר"ם ועוד י"ל דכיון דלא שייך כתיבה לכן אינו מעכב הכתיבה, א"כ ה"ה באמירת קני אג"ק.

149

ק״נועכ"פ זה ברור דלהסוברים דבצבורין א"צ לומר קני וודאי דקנה מהפקר אג"ק כן נראה לפע"ד ברור.

150

קנ״אונחזור למה שסיימנו בסוף סי' ג' לחקור אי שייך קנין אג"ק בהחמץ שנשכח מהבעלים ושלוחם כתבו בעצמם בהצעטיל , דלפי מה שנתבאר דשייך קאג"ק אף בהפקר, א"כ זכה הא"י להחמץ אחר שהפקירו הבעלים כמו שנתבאר לעיל בארוכה בתורת קנין אג"ק, ולשיטת הר"ן דס"ל דאגב הוי קנין גרוע כמש"כ להוכיח לשיטת הר"ן ורש"י דס"ל דאג"ק לא שייך בהפקר, א"כ לדידהו י"ל דלא מהני אג"ק בנ"ד לזכות בתורת הפקר, ועכ"ז להר"ן יש קני' אחרת בנ"ד להקל, דהא שיטת הר"ן בחידושיו לב"מ (דף י"א) והובא במחנה אפרים ובנתיבות דחצר המשתמר אף דאין עומד בצדו קנה מן דין ידו, א"כ זה שייך בנכרי ג"כ לזכות בנ"ד בתורת חצירו, ולשיטת רש"י דהוכחתי דס"ל דאג"ק אינו קונה בהפקר משום דבעי דעת אחרת מקנה, עכ"ז יש לדון לשיטת רש"י מטעם אחר להתירא בנ"ד, דהא כתב רש"י בב"מ (דף י"ב), וכן כתב הנימוקי יוסף שם בב"מ דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה וכ"כ הרא"ש שם [ובאמת צ"ע לפ"ז ברא"ש שכתב בב"ב פרק המוכר את הספינה סימן ג' דהמפקיר שטרותיו לא חשיב דעת אחרת מקנה, ואכמ"ל], א"כ לשיטת רש"י דהפקר חשיב דעת אחרת מקנה, יש לדון בנ"ד שקנה הנכרי ע"י חדר הנמכר בקנין אג"ק לזכות מהפקר, דזה חשיב לדעת אחרת מקנה כיון שביטל חמצו והפקיר מדעתו שאמר להוי הפקר כו', ולהרמב"ם ורי"ף דס"ל דחצר אין לו רק דין שליחות, הא לדידהו נתבאר דשייך קנין אג"ק בהפקר דהא ס"ל דאג"ק חשוב ממשיכה, ואף דנימא דגם בצבורין בתוכה הא צ"ל קני אג"ק להרבה שיטות ובהפקר הא לא שייך אמירה הנ"ל, עכ"ז הא כתבתי בתשובה הקודמת דבהפקר כ"ע מודו דאינו מעכב האמירה, ועוד דהא מבואר בב"י (סימן ר"ב) בשם הרב המגיד בפ"ד מהלכות זכי' דשיטת הרי"ף נוטה ג"כ כהרמב"ם דבצבורין לא בעי אמירת קני אג"ק, ולכן כיון דכל החומרא בנ"ד הוא מחמת שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דחצר הוי מדין שליחות, ואין שליחות בנכרי, לכן שפיר כתבנו להקל אליבייהו מטעם אחר לשיטתם דס"ל דאג"ק חשוב יותר ממשיכה, וגם ס"ל דבצבורין לא בעי אמירת קני אגב קרקע דאזי מהני אגב קרקע גם בהפקר, ואף שאין מסכימים מטעם א', הא כבר מבואר בש"ך בח"מ (סימן כ"ה) וביו"ד (סימן רמ"ב) דבדרבנן יש להקל אף אם אינן מסכימים מטעם א', ואף שיש עדיין לעיין בשיטת הרא"ש גבי נידן דידן, דהא ס"ל דבחצר הוא מן שליחות, וגם הא הובא בטור (סימן ר"ב) דצבורין אליבי' שיטת הרא"ש בעי אמירת קני אג"ק, עכ"ז כיון שיש רוב דיעות דמסכימים להקל בנ"ד היינו לשיטת הסוברים דחצר מן שליחות, וגם שיטת הסוברים דצבורין לא בעי קני אג"ק, א"כ ודאי יש רוב דיעות להקל, ונ"ד הא הוי דרבנן כיון שביטל חמצו, ודאי יש להתיר בנ"ד, וזהו יסוד גדול בעז"ה להתירא.

151

קנ״ב[וגם יש לדון במש"כ הטור (בסימן ר"ב) בשם הרא"ש דס"ל דאף בצבורין בעי לומר קני אג"ק, דהא זה אינו משמע ברא"ש בקדושין כלל שידבר מזה ואדרבה משמעות לשונו להיפך דהא כתב הרא"ש (סימן ל"ד) בפ"א דקדושין על והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעי כלומר צריך המקנה לומר קני כו' וקני אגבה הך מטלטלי דאית לי במקום פלוני, וכן הוא לשון הרי"ף, ומזה הוכיח המ"מ דדעת הרי"ף נוטה לשיטת הרמב"ם דצבורין לא בעי קני אג"ק דהא קאמר וקני אגבה מטלטלי דאית לי במקום פלוני, משמע דעל צבורין בתוכה לא צריך לומר קני אג"ק, וכיון דהרא"ש כתב ג"כ בזה הלשון, א"כ אדרבה י"ל דדעת הרא"ש נוטה ג"כ לדעת הרמב"ם בזה], וכיון דנתבאר דהרא"ש ס"ל ג"כ כשיטת רש"י דהפקר חשיב לדעת אחרת מקנה, א"כ הוי בנ"ד בתורת קני' להנכרי גם להרא"ש מחמת אג"ק, דהא הוי דעת אחרת מקנה וצבורין לא בעי קני אג"ק גם להרא"ש, ואף דס"ל דחצר מן דין שליחות, עכ"ז נקנה לו בקנין אג"ק, ועוד דהא ס"ל להרא"ש בב"ב דאג"ק שוה למשיכה, וכנ"ל בארוכה ויש להאריך בפרט זה, אך אין אנו צריכין לזה כמו שנתבאר בעז"ה דעכ"פ יש רוב דיעות להקל, ואף שהרמ"א כתב (בסי' ר"ב) דהעיקר כדעת הסוברין דגם בצבורין צריך לומר קני אג"ק, עכ"ז אין להזניח שיטת הרמב"ם והמחבר שפסקו בפירוש דא"צ לומר קני אג"ק.

152

קנ״גועדיין יש לעיין בחמץ שעומד בכלים של הבע"ב, דהא אף שמפקיר חמצו עכ"ז הא הכלים אינו מפקיר, א"כ לא שייך בי' קנין חצר, דהא קיי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה, כמבואר בב"ב (דף פ"ה) ובח"מ (סימן ר') ובכל מכירת חמץ שכותבין סתם דמוכר לו כל המקומות שמונחים שם החמוצים ולא כתבו גם הכלים, עכ"ז יש להקל משום דהא מוכח מן עובדא דר"ג וזקנים שאמר מקומו מושכר לו והיה מקיים מצות ביעור בזה, וקשה אמאי לא חשש ר"ג שמא הניחו בני ביתו את התבואה בכלים, וכמש"כ התוס' בקידושין (בדף כ"ז) להקשות כה"ג דדלמא אכלו ב"ב ואז לא קיים מצות ביעור והפרשה, אלא ע"כ מוכח דבלשון מקומו מושכר לו נכלל גם הכלים דגם הם נקראין מקומו, אבל בנ"ד ששכח ולא הפקיר לכליו עדיין צ"ע דהא הוי כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה.

153

קנ״דאמנם גם זה ניחא משום דהא נתבאר דלכל השיטות [ולכל הפחות לרוב השיטות] אין להחמיר בנ"ד ולא הוי שום ספק כלל דהא אחרי רבים להטות, ולכן כיון דכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לא הוי רק מדין ספק, וכמש"כ הב"ש באבן העזר (סימן קל"ט ס"ק י"ד) להשיג על הסמ"ע ובנידן דידן דלא הוי רק חשש דרבנן מחמת חמץ שעבר עליו הפסח הא מקילינן בספיקו , ואין להחמיר בנ"ד מחמת שנולד הספק ונודע להם בפסח גופא כמש"כ כת"ה במכתבו א"כ הא אז נולד הספק בדאורייתא גבי בל יראה, דזה אינו דהא ביטל חמצו ולא הוי גם בפסח בעת לידת הספק רק ככל ספק דרבנן, ולכן אין להחמיר בנידון דידן כלל, וכבר כתבתי דאין לדון בנ"ד דהא לא הי' כוונת הקונה רק לזכות בתורת מקח וממכר ולא בתורת לקנות ולזכות מהפקר ע"י אגב קרקע, דהא נתבאר דכיון דהי' עכ"פ כוונת הנכרי הקונה לזכות בהחמץ, יהיה איך שיהי' בכוונתו עכ"פ נתכווין לקנות, וכל מכירת חמץ אנן סומכין על אג"ק וקנין חצירו כמש"כ האחרונים, א"כ הא זה שייך גם בנ"ד דהא הי' עכ"פ כוונתו לזכות כמו שנתבאר לעיל בארוכה, ובודאי אין לומר דכיון דהחדרים קונה מהבעלים והחמץ זוכה מהפקר דלא שייך בזה אג"ק, דז"א דהא מקושיית האחרונים דהקשו בב"מ (דף י"א) דיקנה להמתנות בתורת קנין אג"ק אי נימא דשייך קנין אג"ק בהפקר, כמו שהובא לעיל, א"כ מוכח דגם בזה שייך אג"ק, ואף דתירצתי לעיל דזה מקרי כמו ב' נותנים, זה אינו שייך אלא במטלטלין שאינן של הפקר דאינו יכול להוציא מרשות הבעלים אגב דמוציא הקרקע מרשות חבירו, אבל בהפקר דאין עליו רשות בעלים כלל ואין לנו לדון אלא בזכיית הזוכה ולהכניסו לרשותו, שייך שפיר בזה אג"ק כמו בכל אג"ק דאנו דנין מגו דמכניס הקרקע לרשותו יכול לזכות להמטלטלים ולהכניסם לרשותו, וזה ברור ופשוט, ובפרט דלהסוברים דהחצר יש לו דין יד ודאי דשייך זה אף בא"י כנ"ל.

154

קנ״הויש לעיין עדיין אי מיקרי זה חצר משתמר דהא כתבו התוס' בב"מ (דף י"א) דלכן לא הי' החצר משתמר להזקנים, משום שלא הי' מפסיק בין פירות של ר"ג לפירו' דזקנים, א"כ בנ"ד דאפשר דהי' בחדר הנמכר כמה חפצים השייכים להבע"ב שאינן מיני חמוצים, וכיון דלא הי' הפסק בין פירות וחפצים של בע"ב להחמץ א"כ הוי חצר שאינו משתמר, אך במקומות דנוהגין למסור המפתח להנכרי הקונה ודאי דהוי חצר המשתמר, אבל במקומות דלא נהיגי למסור המפתח צריך עיון, בשלמא בכל מכירת חמץ י"ל דסומכין על הך דעה דפסק בח"מ (סי' ר') כרב פפא דס"ל בב"מ (דף י"א) דהיכא דדעת אחרת מקנה סגי במשומר לדעת המוכר, אך זה אינו שייך רק אם הבעלים מכרו בעצמם או שלוחם, משא"כ בנ"ד דאין כאן דעת אחרת מקנה, דהא השליח רשמם בצעטיל בלא דעת הבע"ב, ואין אנו דנין רק בתורת הפקר כנ"ל א"כ אין דעת אחרת מקנה.

155

קנ״ואך גם זה ניחא משום דדוקא בהשכיר המוכר להלוקח חצירו אז אמרינן דאם אינו מפסיק בין פירות של המשכיר לפירות של השוכר הוי חצר שאינו משתמר, משא"כ במוכר המקום להלוקח כדי שיקנה בתורת חצר, אז קונה הלוקח הפירות אף שמעורבין עם פירות של המוכר, דאז הוי המוכר כאכסנאי שאינו מבטל רשות הלוקח, וכמבואר בשיטה מקובצת לב"מ (דף י"א) והובא בנתיבות (סימן ר' ס"ק ב') וברמ"א שם (סעיף א'), ולכן כיון שבמכירת חמץ כתבו האחרונים דצריך למכור החדר ולא מהני השכירות, וכמש"כ המקור חיים (בסי' ת"מ ס"ק ג') דאנו שאין מקבלין כל המעות רק או"ג לבד והמותר זוקפין עליו במלוה דהוי באחריות עדיין על הבעלים עד למדידה דלכן צריך למכור ולא להשכיר, ולכן הוי שפיר חצר המשתמר משום דאינו מפסיד אז מה שמפסיקין פירות של הבע"ב שלא נמכרו, ואף שלא נמסר המפתח ג"כ הוי חצר המשתמר, כמש"כ האחרונים בח"מ (סי' ר') דכיון דיש לו מחיצות אף שאינו נעול במנעל מקרי ג"כ חצר המשתמר, וכן מוכח בפסחים (דף ד') במשכיר בית לחבירו דמשמסר לו מפתח כו' וכתבו התוס' ורש"י שם טעמים איך תלוי בזה, ואמאי לא כתבו הטעם דלכן תלוי במסירות מפתח לפי שאז הוי חצר המשתמר וזכה רשות השוכר לפי שהמשכיר הפקיר את חמצו, וכמש"כ המג"א (סי' תל"ז סק"ב), ולכן לא מצינו לר"ג דמסר המפתח להם, וכן באם הי' פיקח שוכר מקומו ולא כתבו דצריך למסור המפתח, ונתברר דג"ז מקרי חצר המשתמר וברור ופשוט. ולכן יש להקל בכ"ז, ובפרט לפמש"כ במק"א לדון דשייך זכיי' במכירת חמץ, וכש"כ בנ"ד דנעשה שלוחו לכמה ענייים למכור והבוחר יבחר, אך נפ"מ באם צווח בעת ששמע את הזכיי' כנ"ל, ולכן יש לנו יסוד גדול להקל בנ"ד.

156

קנ״זונידון מה שנכתב בהצעטיל של הרשימות כל מיני חמוצים ולא נתפרשו המינים בפירוש, אף שהמקור חיים כתב (בסי' תמ"ח) דצריך לפרש כל מין ומין כמבואר בח"מ (סי' ר"ט סעיף ב') במוכר לחבירו כל מה שיש בבית אני מוכר לך בכך וכך דאינו חל המכירה משום דלא סמכא דעתי' של לוקח, עכ"ל המקור חיים, אך בדיעבד יש להקל אף בלא פירש המינין בפרטות, משום שהט"ז בח"מ (סי' ר"ט הנ"ל סק"ב) הקשה דהא (בסי' ר"ז) כתבו בשם הרמב"ם דכל שהוא בידו לא הוי אסמכתא ותירץ ב' תרוצים, ותירץ הב' הוי דשם מיירי שאינו בידו רק מושך לסימטא עכ"ל, א"כ לפי זה התירוץ ודאי במכירת חמץ שמוכרין את החדר והוי כמו בידו ממש ובכה"ג הא לא הוי אסמכתא, אך הראב"ד חולק שם על הרמב"ם וס"ל דגם מה שבידו הוי אסמכתא, עכ"ז להראב"ד הוי המכירה מכירה מעליא מטעם אחר, דהא הראב"ד ס"ל דאין בעכו"ם אסמכתא, כמבואר בשמו ברא"ש בפסחים (דף ל"א), ובמג"א (סי' תמ"א ס"ק ב') וגם הא המנהג לכתוב בשטר מכירה בבד"ח מעכשיו, וגם הא נעשה המכירה בב"ד, וזה מסלק אסמכתא כמבואר בסי' ר"ז, ואף שיש לומר דהמכירה דלא פירשו המינים גרע טפי מכל אסמכתות, וכפי תירץ א' של הט"ז הנ"ל, עכ"ז הא מוכח ומהש"ך (בסי' ר"ג ס"ק ו') דאם החליפו נכסיהם ולא פרשו המינים בפרט אך כתבו דנעשה בבד"ח מעכשיו דאז הוי חליפין גמורין, דכמו דזה מסלק אסמכתא בסי' ר"ז ה"ה דזה מסלק אסמכתא דסי' ר"ט דלא פירשו כל המינין בפרטות, משום דעיקר הכוונה דלא סמכא דעתי' של לוקח היינו שלא גמר להתחייב דמי', משא"כ היכא דנעשה בבד"ח לסלק אסמכתא אז אמרינן דגמר להתחייב דמי', אך מש"כ דכיון דהוי בידו לא הוי אסמכתא, זה אינו ברור משום דבעיקר קושיית הט"ז הנ"ל יש לחלק בפשיטות דדוקא היכא דהוי האסמכתא מחמת שהמוכר לא סמכא דעתי', אז אמרינן כיון דהוי ביד הלוקח אז גמר ומקני המוכר כיון שהוציא מת"י, משא"כ בהא דכתבו בסי' ר"ט דלא סמכא דעת הלוקח לא קנה ולא גמר להתחייב דמי המכירה, וממילא יכול המוכר ג"כ לחזור בו דכללא הוא בכל ה' מכירה דכ"ז שזה יכול לחזור בו דחוזר בו צד השני ג"כ, ואפשר דזהו כוונת הט"ז בתירוץ הראשון שם.

157

קנ״חעכ"ז נלפע"ד ברור דדוקא במוכר לחבירו כל מה שיש בבית בסך כך וכך היינו במקח הקצוב וכמבואר בסי' ר"ט להדיא, אזי יש לומר דלא סמכא דעתי' דהקונה דדלמא אינו שוה כפי הסך הקצוב, משא"כ במכירת חמץ שהמנהג לכתוב המקח כדשיימי תלתא, ובזה הוי כמו מקח הקצוב, כמבואר בח"מ (סי' ר') ואזי יש לומר דסמכא דעתי' דודאי לא ישומו לחייבו יותר משווי', וראי' לזה מפסחים (דף ל"א) דס"ל לאביי למפרע גובה, וגם במטלטלי ס"ל לאביי דלמפרע גובה כמבואר שם, וס"ל לאביי דמחמת השעבוד נעשה למפרע קנין גמור, וקשה דלא יהי' עדיף ממכירה גמורה דלא פירש לי' איזה מין מכר לו, דהא יכול הלוה לסלקו באיזה מין שירצה, ונימא דלא סמכא דעת המלוה דהוא הקונה, אע"כ מוכח דכיון שיקבל בשומא כפי החוב לכן לא שייך בזה לא סמכא דעתי' וכן מוכח בב"מ (דף ט"ז) דאיתא התם דכל מה שאירש מאבא מכור לך דאי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז חל המכירה, וקשה הא לא נתפרשו המינים כמשמעות הלשון בגמ' שם, ודוחק לומר דמיירי דהלוקח יודע פרטי המינים מה שיהי' יורש, ובע"כ צ"ל כמש"כ דכה"ג לא סמכא דעתי' ומיירי התם בב"מ דאמר לו כל מה שאירש מאבא מכור לך כדשיימי ג', וכיון שהמקח הוא כפי שישומו אותם סמכא דעתי', ולכן בדיעבד אין לנו לחוש אף דלא פירשו פרטי מינים, כן נלע"ד ברור:

158

קנ״טבשטר מכירה שנמצא חלק יותר משני שיטין. וכן יבואר נידון היכא שאין הרבים מסכימים מטעם אחד אם הוי רוב. ועתה נבאר נידון השטר מכירה שנמצא חלק הרבה יותר מב' שיטין, א"כ הא קיי"ל בשטר שהרחיקו עדיו שני שיטין דפסול, והוי שטר שיכול להזדייף, וכמו דלא מהני על שטר ראי' כמו כן לא מהני לקנות בו והוי שטר חספא בעלמא, וכמש"כ התוס' גיטין (דף י') בד"ה חספא ועיין בח"מ (סימן ס"ח).

159

ק״סאך יש להקל בעז"ה והוא דהא לשיטת התוס' בב"ב (דף נ"ד ע"ב) בד"ה וישראל לא קנה כו' דמיירי התם במקום שכותבין את השטר, משום דע"פ הדין נגמר קנינם בכסף לבד, וכמש"כ התוס' מתחלה בד"ה עכו"ם מכי מטא זוזי לידי' כו' דכל קנינו של נכרי בכסף כדמצינו בעפרון, וכן הוא לשיטת הרשב"ם שם, וכ"כ התוס' בקידושין (דף מ"ד ע"ב) בד"ה הואיל וכל קנינו כו' בשם ר"ת דקרקעות אין נכרי קונה בשטר כדאיתא בחז"ה כו' דאין קנין שטר בעכו"ם עכ"ל, וכ"כ הר"ן בקדושין על פיסקא דנכסים שיש להם אחריות נקנה בכסף דהא דב"ב הנ"ל מיירי במקום שכותבין השטר, וכן כתבו הב"י בח"מ (סימן קצ"ד) בשם הרבה ראשונים דכתבו כן, א"כ לפ"ז מן הדין נקנה הקרקעות להנכרי בקנין כסף עבור האו"ג שמקבלין ממנו, והמטלטלין ניקנין ממילא ע"י קנין חצירו או אגב קרקע כמש"כ האחרונים, ואף שבמקומנו המנהג האידנא לכתוב שטר והוי מקום שכותבין שטר, עכ"ז יש לדון בזה ע"פ דברי המהרי"ט והובא בנתיבות (בסי' קצ"א ס"קב), שכתב להסתפק, בהא דקיי"ל דבמקום שכותבין שטר דלא קנה בכסף עד שיכתוב שטר דבמוכר שדהו מפני רעתה נקנה בשטר אף שלא נתן מעות, ואפשר דזה אינו שייך רק בקנין שטר, אבל לא בקנין כסף, או דאמרינן דכיון דמוכר מפני רעתה, אז סמכה דעת הלוקח דודאי לא יחזור בו המוכר כיון שמוכר מפני רעתה, והדר פשט המהרי"ט מסברא דגם במוכרה מפני רעתה לא קנה בכסף במקום שכותבין שטר לפי דכש"כ דקפיד הלוקח שכסף אזיל מכליו ואף חספא לא יהבי לי' עכ"ל המהרי"ט.

160

קס״אולענ"ד נראה להוכיח להיפך מתשובת הרשב"א (סי' אלף רכ"ו) שכתב בזה"ל, דמחליף קרקע בקרקע, דכיון שהחזיק בשדה זו קנה חבירו בשדה הב' בתורת דמים וכסף, ושמא אף זה במקום שאין כותבין השטר, ואי נמי כאן ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שכל אחד מהם רוצה בתוספת החילוף כו' עכ"ל הרשב"א, והובא תשובת רשב"א זו בתשובת ר' בצלאל אשכנזי (בסימן י"ח), ובגוף תשובת הרשב"א הגירסא ושמא אף זה במקום שכותבין את השטר, אך בתשובת ר' בצלאל הנ"ל הובא גירסת תשובת רשב"א הנ"ל בזה"ל דשמא אף זה במקום שאין כותבין וכן הוא העיקר כמבואר בפשיטות, והרשב"א הוסיף בתירוץ השני, דאף במקום שכותבין שטר עכ"ז קנה בחליפין, דבשביל שמקבל תוספת החילוף מטלטלין ה"ל ג"כ כמוכר מפני רעתה לפי שרוצה בתוספת החילוף וכו', אבל עכ"פ חזינן דזה פשיטא להרשב"א דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בכסף או בחליפין בלא שטר, רק מתחלה הוי ס"ל להרשב"א דלא ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה ואח"ז הוסיף דגם זה ה"ל כמוכר שדהו כו', א"כ מוכח מהרשב"א להיפך ממש"כ המהרי"ט וגם ר' בצלאל אשכנזי אינו חולק על רשב"א מדהביאו כנ"ל.

161

קס״בוכיון דאתינא להכא דגם במקום שכותבין השטר קנה בכסף לבד בלא שטר במוכר מפני רעתה, משום דאמרינן דסמכה דעת הלוקח דודאי לא יחזור בו המוכר, א"כ ה"ה במכירת חמץ שלפי הדין מחויב הבע"ב למכור גוף הקרקע והחדרים שמונחים שמה החמוצים כדי שיחול אג"ק או חצירו להסוברים דנכרי אינו קונה במעות רק בעי משיכה, ובלא זה נתבטל המכירה וה"ל חמץ שעבר עליו הפסח, ומוכרח הוא ג"כ לקיים חיוב בדיקת חמץ, וכיון שמוכרח למכור ואנן סהדי שלא יחזור בו מהמכירה, וכמש"כ התוס' כה"ג בע"א (דף ע"א) בד"ה רב אשי אמר בסה"ד דאנן סהדי דישראל גמר ומקני כדי להפטר כו', וכ"כ התוס' בב"מ (דף ל' ע"ב) בד"ה אפקרי כו' וכן כתבו הפוסקים (בסי' תמ"ח) דלכן בחמץ בגלוי דעת על המכירה או הביטל סגי ע"פ סברת הר"ן ואין לך מפני רעתה גדולה מזה, דהא אם יחזור ממכירת החדרים יפסיד סך רב ויאסור חמצו, ובכה"ג ודאי סמכה דעת הנכרי שלא יחזור בו המוכר אף בלא קבלת שטר, לכן אף שנפסל השטר ג"כ קנה להחדרים וקרקעות ע"פ כסף, וכ"ז הוא לשיטת הראשונים הנ"ל, ועדיין יש להחמיר לשיטת הרמב"ם והובא בח"מ (סי' קצ"ד סעי' א') שכתב בה' זכי' פ"א דנכרי אינו קונה רק בשטר, והטעם מבואר שם בהמ"מ והפרישה (בסי' קצ"ד הנ"ל) דס"ל דאף דמה"ת קונה בכסף כדמצינו באברהם שקנה מעפרון ע"י קנין כסף לבד, וישראל מנכרי, ונכרי מישראל חד דינא אית להו, וכדאיתא בבכורות (דף י"ג), וכמש"כ הש"ך שם ס"ק א', עכ"ז ס"ל דחז"ל תיקנו דלא יקנה בכסף ובחזקה בלא שטר, לפי שחשו לנכרי אלם דיחזיק ויאמר שקנה הקרקע בחזקה או בכסף או שישליך המעות בע"כ ויאמר שמכר לו בקנין זה, ולכן תקנו חז"ל שאינו קונה בלא שטר, ואף במקום שאין כותבין שטר ס"ל להרמב"ם דאינו קונה בכסף מה"ט וכמש"כ הלחם משנה שם, לכן לשיטת הרמב"ם יש להחמיר בנידון דידן דכיון דבעינן שטר והשטר הו"ל יכול להזדייף ופסול והו"ל חספא בעלמא ואינו קונה בשטר כזה להחדרים.

162

קס״גולכאורה י"ל דמהני קנין השטר אף להרמב"ם, משום דהא קיי"ל דיכולים לומר אי אפשי בתק"ח, והא דשטר שיכול להזדייף דפסול הוא תקנת חכמים שחשו לתקנת המוכר והלוה, לפי שיכול הלוקח או המלוה לכתוב איזה חובה עליהם, וכדאמרינן בשטרי מוקדמין בב"מ (דף ע"ב) דפסול מדרבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, לכן בנ"ד יכול המוכר לומר אי אפשי בתק"ח שתקנו לטובתו לפסול השטר ואז הוי שטר מעליא לקנות בו, ואף שהי' יכול לכתוב שם איזה חוב על אנשים אחרים, עכ"ז יש לדון דכיון דקיי"ל בנדר ע"ד רבים דלדבר מצוה מועיל התרה משום דאמדינן דעת הרבים דודאי יסכימו במקום מצוה להתיר את נדרו, א"כ ה"ה יש לומר לכאורה גם במכירת חמץ אומדנא זו, לפי שאם יתבטל המכירה אז יעבור על חיוב בדיקה המוטל עליו והוי מקום מצוה, לכן ודאי מסכימים למה שאומר המוכר אי אפשי, כיון שעדיין לא נכתב שום זיוף בשטר, אך זה אינו ברור דיש לומר דשאני התם בנדרים בנדר ע"ד רבים דאמדינן דעת הרבים דודאי מסכימים דהא לא היו להם שום חשש הפסד בזה, משא"כ בשטר שיוכל להזדייף שהי' להם חשש הפסד שהי' יכול לכתוב איזה חובה עליהם, לכן יש לומר באמת דלא ניחא להו באמירת אי אפשי, ולכן להרמב"ם נפסל השטר בנ"ד, [וזו"ז י"ל כיון דאם לא יאמר א"א בתק"ח יתבטל המכירה, א"כ עדיין עובר על בל יראה מכש"כ דהואיל אי בעי מיתשל].

163

קס״דאך יש למצוא תרופה לשטר המכירה גם אליבא דהרמב"ם משום דבאה"ע (סי' ק"ל סעיף א') הובא שיטת הרמב"ם בפ"א מה' גירושין דס"ל בגט שהרחיקו שני שיטין את החתימה מהכתב דקיי"ל דפסול, דמכ"מ אם נמסר לפני עידי מסירה כשר הגט, משום דס"ל דכמו בכתב על הדיפתרא כשר בעידי מסירה כמבואר בגיטין (דף כ"ב) ובח"מ (סי' מ"ב) דה"ה בשטר שיוכל לזייף כשר בע"מ, אך הראב"ד חולק שם, א"כ לפ"ז בשטר מכירת חמץ דנעשה בב"ד דודאי היו הב"ד בעת מסירת השטר להקונה, ואף שב"ד המה שלוחים עכ"ז הא קיי"ל דשליח נעשה עד כמבואר בקדושין (דף מ"ג), ועוד דהא מן הסתם יש שם בעת המסירה אנשים אחרים הכשרים לעדות והוי עדי מסירה, והא דמבואר בח"מ (סי' מ' סעיף ב') דצריך לומר חתמו והעידו שנמסר בפניכם, הא מבואר שם באו"ת דדוקא לגבות ממשעבדי צ"ל כן, אבל בגט וגביית חוב מבני חורין אין צ"ל כן, לכן לפ"ז מועיל שטר הלז דנ"ד לקנות בו כיון דהוי עדי מסירה, וכיון דעיקר החומרא דיש להחמיר בנ"ד הוא רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דעכו"ם אינו קונה בכסף בלא שטר, וכיון דמצינו להרמב"ם גופא יסוד אחר להכשיר את השטר לשיטתו דס"ל להכשיר בעדי מסירה, א"כ הוי שטר מעליא אליבא דכ"ע.

164

קס״הואף דמבואר שם באה"ע (סי' ק"ל) דיש חולקין ופוסלין את השטר שיוכל לזייף אף על ידי עדי מסירה, עכ"ז הא נתבאר דרוב פוסקים ס"ל דסגי בקנין כסף בלא שטר, כמו בנ"ד שמוכר שדהו מפני רעתה, ואף שאינן מסכימים מטעם א' להתיר, דלהפוסקים עיקר היסוד להתיר מחמת שסגי בקנין כסף, ולהרמב"ם משום שכשר השטר בעידי מסירה, עכ"ז הא מבואר בש"ך (סי' כ"ה ס"ק י"ט) דבאיסור דרבנן מקילינן אף באין מסכימים מטעם א', ואף בדאורייתא יש לדון להקל כאשר יתבאר לקמן בסוף התשובה בעז"ה, א"כ הוי קנין מעליא על החדרים להנכרי.

165

קס״וומש"כ דמכירת חמץ הוי כמוכר שדהו מפני רעתה מוכרח הוא בלא"ה, דאל"כ תקשה איך מועיל השטר לקנות בו, הא קיי"ל דבמכר לא קנה עד שיתן כל דמים, כמבואר בקדושין (דף כ"ו) ובח"מ (סי' קצ"א) בסמ"ע סק"ה והנכרי הקונה את החמץ הא אינו מסלק כל המעות, רק נותן או"ג קטן כידוע, וע"כ מוכח דנ"ד הוי כמוכר מפני רעתה דקיי"ל התם דהמוכר גמר ומקני בשטר לבד, אך בזה י"ל דהא בפריש מועיל לקנות בשטר לבד כמבואר שם, א"כ נ"ד הוי כפריש, וכמש"כ המל"מ (בפ"א מה' מכירה ה"ד) דבמקום שבועה הוי כפריש לקנות בכסף או בשטר לבד וקנה, וה"ה בנ"ד דהוי במקום האסור המחוייב למכור כדי לקיים מצות בדיקה ומקום איסורא הוי כפריש, גם יש לומר דשאני הכא גבי מכירת חמץ דזוקפין שאר הדמים במלוה.

166

קס״זועוד י"ל דכיון דעיקר החומרא בנ"ד הוא להרמב"ם כנ"ל, ולהרמב"ם הא אין צריך במכירת חמץ הקנאת החדרים, דהא ס"ל להרמב"ם בפ"א מה' זכי' דנכרי קונה בכסף לבד במטלטלי, והובא בחק יעקב (סי' תמ"ח באו"ח) א"כ קנה הנכרי להחמץ ע"י כסף לבד, והא דצריכים הקנאת החדרים הוא רק להסוברין דבעי דוקא משיכה בנכרי אבל לא להרמב"ם כנ"ל.

167

קס״חועוד י"ל דאף אי נימא דשטר שיוכל לזייף דפסול אף בעדי מסירה, מ"מ בנ"ד נגמר כל קנינו בכסף, אך לפי שבמקומינו כותבים השטר, בזה ס"ל להרבה פוסקים דנכרי לא קנה ג"כ אף בנמסר בעדי מסירה, ואף בשטר ראי' לא קנה עד שיכתוב את השטר, כמבואר בר"ן לקדושין ובבית יוסף (סי' ק"צ), ואף דנימא דגם במוכר מפני רעתה ג"כ הדין כן דלא קנה בכסף לבד בלא שטר, מ"מ בנ"ד הא הוי שטר מעליא על הראי' שבו, ומהני אף שטר שהרחיק ב' שיטין, דהא מבואר בח"מ (סי' מ"ה סעיף ז') בשטר שהרחיק ב' שיטין דמ"מ אינו יכול לטעון להד"ם ונעשה הוחזק כפרן, וכיון דהא דלא סמכא דעתו בלא שטר ראי' הוא משום שחושש שמא יכפור בו ואף בדאיכא עדים עכ"ז חושש דלמא מייתי, כדאיתא בשבועות (דף ל"ז) דכופר בממון שיש עליו עדים חייב משום דעדים עבידי דמייתי, אבל כיון דנעשה שטר אף שיוכל לזייף מ"מ לא שייך לא סמכא דעתו דהא עכ"פ להד"ם לא יכול לטעון, והוי גם עכשיו על השטר שם שטר ראיה, וכיון דיש לו שטר ראי' עכ"פ, א"כ וודאי סמכה דעתו, ולענין דיטעון המוכר שלא קבל עדיין המעות דמי המכירה, הא גם בשטר מעליא שנכתב כד"ת ג"כ נאמן המוכר לומר דלא קיבל המעות, כמבואר בח"מ (סי' קצ"א סעיף ד'), ודוקא בכתב בשטר שהודה שקבל הלוקח נאמן, ובלא"ה אין הלוקח נאמן, משום דמוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא כמבואר שם ועכ"ז מקרי שטר ראיה משום שעיקר תלוי דלא יוכל להכחיש עיקר המכירה, ובפרט בשטרות על מכירת חמץ דהמנהג ליכתוב תורת נאמנות להבעה"ב המוכרין על סילוק המעות, וכיון דגם אם הוי שטר מעליא ונכתב כדין ג"כ אין נאמן הנכרי לומר פרעתי, ועיקר התועלת מהשטר היא על ענין המכירה, לכן גם האידנא דהוי שטר שהרחיק ב' שיטין ג"כ הוי ראיה שלא יכחישנו לומר להד"ם, וכמש"כ הש"ך בח"מ שם דהא יוכל להכשירו בחזרת דברים, ועוד דהא לא שייך לומר לא סמכה דעתו בלא"ה כיון דהיה סובר דהשטר הוא כשר, והא נכתב השטר ע"י ב"ד, וגם הא היה בידו למלאות בחזרת דברי', א"כ לא שייך לומר לא סמכה דעתו, וכ"ז הוא לשיטת הסוברין והובא בטור ח"מ (סימן קצ"א) דשטרי דידן שטרי ראיה המה, אבל לפמש"כ המחבר בח"מ שם דשטרי דידן שטרי קנין המה, א"כ י"ל דגם בנכרי מישראל הוי שטרי קנין, וליתא למש"כ דהוי ראיה מעליא, ולכן העיקר כמש"כ מתחלה להקל בנ"ד מחמת מוכר מפני רעתה, וע"י עדי מסירה והוי שטר כשר.

168

קס״טובכל מה שכתבתי בכל הקונטרסים הנ"ל ע"פ היתר לכל השיטות לכל או"א כפי שיטתו מטעמים אחרים, הנה הש"ך בח"מ סימן כ"ה ס"ל דהיכא שאין מסכימין מטעם אחד אין להקל רק בדרבנן ולא בדאוריית' וחולק על הרמ"א שם, ולענ"ד מוכח מהתוס' בנדה (דף נ"ד ע"א) בד"ה ולמאי דמשנה הש"ס כו' שהקשו לר"ת דפסק דימי לידתה שאינה רואה בהם אין עולין לספירת זיבתה, ולפירש רש"י דימים הראוין לנדה אין עולין אין תקנה לנשים בזה"ז כו', וסיימו ומיהו לפירש"י אתי שפיר דהוא פסק דימי לידה עולין לימי ספירתה ולר"ת הא ימי נדה אין עולין, אבל ימים הראוין עולין שפיר עכ"ל, אלמא דאף דלרש"י הוי הטעם מחמת דפסק דימי לידה עולין לה, ולר"ת מטעם אחר דאף שפסק דאין עולין לה, עכ"ז מטעם אחר לשיטתו יש להקל משום דימים הראוין עולין לה, אלמא דאין מסכימים מטעם א' וזה חולק על טעמו של זה, ואף דהתם הא הוי חשש איסור דאורייתא, עכ"ז כיון שכולם מסכימים מטעם א' להקל מקילינן, ומוכח כהרמ"א בח"מ שם, ועיין ביו"ד (סי' נ"ד) בדרכי משה שם והובא בש"ך שם (סק"ט), ובש"ך י' (סוף סי' רמ"ב) בסוף הנהגת או"ה יעו"ש, אך מתוס' נדה הנ"ל מוכח דגם בדאורייתא יש להקל אף דאינן מסכימים מטעם א', ולכן ה"ה בנ"ד כיון דנתבאר לכל השיטות נקנה החמץ להנכרי אף דהוי מטעמים אחרים, עכ"ז כיון דלדברי כולן נקנה עכ"פ החמץ יש להקל.

169

ק״עוכהאי גוונא מוכח בירושלמי סנהדרין (פ"א ה"ב) גבי עיבו' השנה דחד אמר לעבר השנה מטעם א', וח"א טעם אחר, וכן השלישי אמר טעם אחר דמעברין על פיהם, ומקשה הירושלמי והא אין מודין מצד א' ומשני דכיון דאילן מודין לאילן ואילן מודין לאילן כמי שכולם מודין מצד אחד דמי עכ"ל, ואף שזה חולק על טעמו של זה עכ"ז כיון שבעצם הענין מסכימים לדבר א' סומכין עליהם, וה"ה באו"ה או בדיני ממונות ונכונים דברי הרמ"א הנ"ל, ואף דמפסחים (דף כ"א) במאי דאמרו שם דאין הכרעה שלישית מכרעת פירשו שם משום דהוי מטעם אחר, ועיין בתוס' שם וב"ק (דף קי"א) בתוס' שם, ומהתם מוכח דהיכא דאינן מסכימים מטעא א' אין לסמוך על הך רובא, עכ"ז יש לחלק בין הך דתוס' נדה ובין התם, דיש לומר דוקא היכא דיש מיעוט החולקים ואוסרים אז לא סמכינן על הך רובא להקל, כיון שאינן מסכימים מטעם א' ע"כ אין רוב כזה יכול להכריע את המיעוט כמו הך דהכרעה שלישית דאינה מכרעת כנ"ל, משא"כ היכא דליכא שום דעת חולקת לאסור ולכל הדיעות יש להקל, לכן אף שזה חולק על טעמו של זה סומכין להקל, כדמוכח מתוס' נדה וירושלמי הנ"ל, ובנ"ד הא נתבאר לכל השיטות דיש להקל לכאו"א ועוד דהא נ"ד הוי דרבנן ולכן יש להקל בכל הנ"ל בלא פקפוק כלל בעז"ה.

170

קע״אוע"פ מש"כ לעיל בארוכה דהפקר נקנה אג"ק, נלפע"ד לדון ג"כ בהך עובדא דהובא בנודע ביהודא (סי' ס"ג) בא' שמכר חמצו לנכרי בערב פסח אחר חצות דכתב שם הנו"ב דאם הנכרי לא עמד בצדו של חמצו לא זכה ונאסר ואג"ק לא שייך בהפקר עכ"ל הנו"ב, ולפמש"כ להקל משום דהא לשיטת הר"ן וש"פ דס"ל חצר מדין יד אף דאינו עומד בצדו קנה הנכרי מדין יד, ושם בהאי עובדא הי' חצירו מדעתו דהא נתכוין נכרי לקנותו, ולהסוברים דחצר לא הוי רק מדין שליחות, עכ"ז יש להקל לשיטתם מחמת קנין אג"ק דקונה מהפקר ודלא כהנו"ב הנ"ל, א"ד ידידו החפץ בטובתו כל הימים יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל האב"ד דק"ק נאווהרדק.

171

קע״בנסתפקתי במי שאין לו רק כזית טבל דמבואר בפסחי' (דף ל"ה) דאין יוצאין בו י"ח מצה אם יש איזה עצה לצאת ידי חובתו או לא, וצדדי הספק יבוארו בתוך התשובה בעז"ה, וגם יבוארו כמה חידושים בעז"ה בדברי הראשונים בסוגיא דטעם כעיקר.

172

קע״גענף א. תשובה בעז"ה גרסינן בפסחים (דף ל"ה) דאין יוצאין בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני, וגם איתא שם תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר מעשר ראשון ולא מעשר שני ואף מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ כו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל כו' הא מני ר' שמעון דאמר אין איסור חל על איסור, והתוס' בסוכה (דף למ"ד) ד"ה משום כו' הקשו דתיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולכאורה תמוה קושייתם דהא לולי הדרש דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ הי' דוחה העשה דאכילת מצה להל"ת א"כ אין כאן עבירה, וכבר עמד על זה השאגת אריה (בסימן צ"ו), וכתב דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה לל"ת שאחר הדיבור יעו"ש, ולענ"ד יש לומר דכוונת התוס' בקושייתם הוא כן לפמש"כ השאגת אריה שם דטבל שלא ניטלה ממנו תרומה או תרומת מעשר דהוא במיתה אין עשה דוחה לל"ת שבמיתה, אך הגמרא הוצרך ליתן טעם על טבל שלא ניטל ממנו מעשר עני ומעשר שני דזה אינו במיתה רק לוקה, כמש"כ הרמב"ם (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות) עכ"ל, וביבמות (דף פ"ו ע"א) בתוס' בד"ה אי מהתם כו' כתבו התוס' בתירוץ הב' דטבל הטבול למעשר עני ג"כ במיתה, א"כ יפה הקשה התוס' בסוכה דתיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, וכן איתא בירושלמי (פ"ד) דדמאי על משנה דר"א אין צריך לקרות מעשר עני על דמאי כו', רבא בר הונא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר שני חייב מיתה, מה טעם דר"א כיון שהוא יודע שבעון מיתה הוא מפריש מה טעם דרבנן כו' אלמא דרב סבירא לי' להדיא דטבל הטבול למעשר שני ג"כ במיתה ודלא כרמב"ם, ובר"ש (פ"ד) דדמאי משנה ג' הביא בשם ירושלמי הנ"ל דהאוכל פירות טבולין למעשר עני חייב מיתה, ומפרש לטעם רבנן דקאמרי בירושלמי התם ע"ש, וכן מורה הלשון בירושלמי דקאי שם על מעשר עני כמבואר במשנה שם, ואף דמצינו לרב דקאמר במכות (דף ט"ו) דאוכל טבל של מעשר עני לוקה דמשמע דאינו חייב מיתה, עכ"ז חזינן דרב גופי' קאמר בירושלמי דחייב מיתה, לכן י"ל דרב קאמר לוקה וה"ה דחייב מיתה, א"כ מוכח ומבואר להדיא מן ירושלמי הנ"ל כהתוס', ותמיהני על השאגת אריה דלא העיר מירושלמי הנ"ל.

173

קע״דהג"ה [אמנם בסנהדרין (דף פ"ג) איתא אמר רב זר שאכל תרומה לוקה, אמרי לי' לרב ולימא מר במיתה כו' משמע דהיכא דקאמר לשון לוקה אינו במיתה ולפ"ז שפיר כתב הש"א הנ"ל, אכן בזבחים (דף ל"ג) איתא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וקאמרי בש"ס שם מתחילה דזה הוי גם עשה שיש בו כרת אך רבינא דחה זה ואמר דלענין מלקות אתמר אבל סתמא דגמ' מתחילה לא אמרה כן א"כ מצינו דאף דאמרו לשון לוקה דחייב ג"כ כרת].

174

קע״הוגם גוף תירוץ השאגת אריה דתירץ דהגמרא הוצרך ליתן טעם על טבל דמעשר שני ומעשר עני, זהו דוחק דהא קמיירי שם בברייתא מתחלה בטבל הטבול לתרומה ותרומת מעשר, וזה בוודאי הוי לכ"ע במיתה, א"כ נשאר לנו תמיהת התוס' והשאגת ארי' הנ"ל דלמה צריך למילף מקרא דאינו יוצא בטבל, הא בלא"ה ידעינן דכיון דאינו דוחה לל"ת של מיתה א"כ הו"ל מצוה הבא בעבירה להנך סוברים דמצוה הבא בעבירה הוי מה"ת כמש"כ הש"א שם.

175

קע״וונלענ"ד לתרץ זה ע"פ מה דמבואר שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו) הלכות מאכלות אסורות דאכל כזית חלב מעורב בג' ביצים גריסין בשאר איסורין לוקה ואינו חייב כרת, וכן היא שיטת הרמב"ם (בפ"א הלכות חמץ ה"ו) דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל על תערובות כזית בכא"פ אין בו כרת רק לוקה, ואם אין בתערובות כזית כא"פ אינו לוקה, ונלע"ד דסברת הרמב"ם דס"ל בחמץ אף אם יש כזית כא"פ אינו חייב כרת, משום דבפסחים (דף מ"ד ע"א) אמרינן אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א, אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ כו', דמשמע דזה ניחא דאמר דאין בהם כרת אף מתחלה דהי' סובר דיש בהם כזית כא"פ, אלמא דבכזית כא"פ ג"כ אין חייב כרת על תערובות חמץ משום דג"ז נתמעט מקרא דכל אוכל חמץ ונכרתה, וכמש"כ הכ"מ שם, ולפ"ז י"ל דגם בשארי איסורים דס"ל להרמב"ם דאינו חייב כרת אף בכזית כא"פ דיליף זה מן חמץ דמצינו דאין בו כרת וכמש"כ הכ"מ (בפ"א הלכות חמץ הלכה ו') בסופו, וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל באו"ח (סי' תנ"ג) דהרמב"ם יליף בשאר איסורים דאינו חייב כרת על תערובות אף כזית בכא"פ מן חמץ.

176

קע״זאך מן התוס' בזבחים (דף צ"ז) בד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת שכתבו דלאו אתאכל כחומר שבה פריך כו' דה"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת כו'. מוכח מדבריהם דס"ל דחייב כרת על תערובות איסור ודלא כהרמב"ם, אך יש לומר דגם התוס' מודים דבטעם כעיקר אינו חייב כרת והתם הא מיירי בהיתר מצטרף לאיסור כמש"כ רש"י שם בד"ה עד שיבלע כו' ובהיתר מצטרף לאיסור י"ל דלכ"ע חייב כרת אי נימא דחייב משום דכיון דמצטרף אז הוי שיעור שלם וממילא חייב כרת באיסורי כרת, והא שיטת הרמב"ם דבחמץ לא החמירו בתערובות רק משום טעם כעיקר ולא משום היתר מצטרף לאיסור כמבואר ברמב"ם (פ"א) הלכות חמץ ובכ"מ שם, א"כ לפ"ז יש לחלק שפיר בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור גבי חיוב כרת בשארי איסורים, משום דדוקא בטעם כעיקר דחזינן דאף דנאסר בחמץ עכ"ז מיעטו התורה מחיוב כרת, יש למילף מחמץ לשארי איסורין, משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור היכא דחזינן דאמרו דהיתר מצטרף לאיסור, י"ל שפיר דמצטרף ממש אף לגבי כרת, וכמו כל מצטרפין דבש"ס דאמרו כגון בכזית בכא"פ דמצטרף דגם לענין כרת אמרו דמצטרף, ואין שייך בזה לומר למילף מן חמץ משום די"ל דשאני חמץ דלא נאסר בו היתר מצטרף לאיסור, אבל היכא דחייבו משום היתר מצטרף לאיסור יש לומר דנאסר ממש כמו גוף האיסור אף גבי חיוב כרת, משא"כ גבי טעם כעיקר דאף דנאסר בחמץ מ"מ לא חייבו כרת, ע"כ בזה שייך שפיר למילף בכל האיסורין מן חמץ דאף דנאסר עכ"ז אינו חייב כרת רק לוקה, א"כ אין הוכחה מן תוס' זבחים הנ"ל דפליגי על הרמב"ם בזה.

177

קע״חועפ"ז ניחא דברי רש"י בזבחים (דף צ"ז) ד"ה עד שיבלע כו' דכתב דבהיתר מצטרף לאיסור איירי התם, ותמה הצאן קדשים דהא בנזיר (דף ל"ז) אמרו דיקדש אתי על טעם כעיקר, ואף דבחד אוקימתא אמרו התם דקאי על היתר מצטרף לאיסור, עכ"ז כיון דחד לישנא מוקי להך דיקדש על טעם כעיקר, א"כ קשה מי הכריחו לרש"י לפרש דמיירי התם בהיתר מצטרף לאיסור, אך ע"פ מש"כ בשיטת הרמב"ם הנ"ל יש לתרץ דברי רש"י הנ"ל, דהא התוס' שם בזבחים בד"ה ניתי עשה כו' ובד"ה אחד עצם כו' הקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה ולידחי ל"ת דילמא שאני התם דהוי גזה"כ דיקדש, ותירצו משום די"ל דקרא קאי על פסול נותר דבזה אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, משא"כ על שארי פסולין דליכא כרת שפיר י"ל דליתי עשה ולידחי ל"ת כו', ולפ"ז י"ל דאי נימא דהסוגיא דזבחים הנ"ל מיירי בטעם כעיקר, א"כ תקשה עדיין קושית התוס' הנ"ל דמאי מקשי ניתי עשה ולדחי ל"ת הא י"ל שאני התם דהוי גזה"כ, ואין לתרץ כמו שכתבו התוס' די"ל דהקרא קאי על נותר דהו"ל ל"ת של כרת ומנלי' שארי פסולין, דהא גם בפסול נותר אינו חייב כרת על טעם כעיקר לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ומדחזינן דהש"ס מקשה ניתי עשה לדחות ל"ת, מוכח דהאי סוגיא ס"ל דיקדש אתי להורות דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים, וכיון דבהיתר מצטרף לאיסור חייב כרת כמש"כ, א"כ שפיר יש לתרץ כתירוץ התוס' הנ"ל דקושית הגמרא הוי דמנלי' לשארי פסולין דג"כ היתר מצטרף לאיסור דלמא לא אתי קרא רק לפסול נותר דהו"ל בכרת ואין עשה דוחה לל"ת דכרת ומנלי' על שארי פסולין, וניחא דברי רש"י הנ"ל:

178

קע״טענף ב. וגם נלע"ד להוכיח כדברי הרמב"ם הנ"ל דעל תערובות אינו חייב כרת, דלמד הרמב"ם זה מן הא דאיתא בזבחים (דף ל"ג) דאומר ריש לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, והקשו התם ממצורע שחל שמיני שלו בערב פסח כו' דהו"ל עשה שאין בו כרת, ותירץ התם עולא לזה, ורבינא תירץ דלענין מלקות איתמר, ופירש רש"י דכי איתקיש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקיש אבל לכרת לא איתקש דאין עונש בנגיעה, וה"ה י"ל בתערובות כזית כא"פ באיסור כרת דכיון דעיקר טעם כעיקר נלמד מן געולי מדין ומשרת דנזיר, והנה מגעולי מדין הא מבואר שיטת הרב ר' יוסף מאורליינש המובא בתוס' חולין (דף צ"ד) ובע"ז דאינו רק בעשה, והא שכתב הרמב"ם דלוקה על טעם כעיקר משום שיליף זה מן משרת, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה הלכות נזירות, וכיון דנזיר אין בו כרת רק מלקות וכן יש לומר דה"ה לכל טעם כעיקר דעיקרו נלמד מנזיר, א"כ אינו חמור מן המלמד, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכמו ביאה במקצת דאף דעל ביאת כולו חייב כרת עכ"ז כיון דזה נלמד מן נגיעה ועלי' גופי' אינו בכרת, לכן על ביאה במקצת ג"כ אינו בכרת כדס"ל לרבינא שם, ואף דהרבה אמוראים שם בזבחים ס"ל דחייב כרת על ביאה במקצת ולא ס"ל סברא זו, עכ"ז כיון דרבינא בתראה ס"ל כמש"כ רש"י הנ"ל בכוונתו, והלכה כרבינא דבתראה דהא סתם רבינא דבש"ס הוא רבינא בתראה, כדמוכח בתוס' חולין (דף מ"ח) בד"ה אומר רבינא כו', לכן פסק הרמב"ם דטעם כעיקר אינו בכרת רק במלקות, ועיין בזבחים (ד' מ"ג ע"ב).

179

ק״פאך יש לסתור זה ההוכחה, משום די"ל דהא רבינא אמר זה אליבא דריש לקיש, ומצינו לר"ל ביבמות (דף ע"ח ע"ב) דס"ל דון מינה ומינה, ולכן ס"ל שפיר דאינו רק במלקות וכמו המלמד, אבל לדידן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה כמו שפסק הרמב"ם שם, דממזרים אסורים אסור עולם אחד זכרים ונקבות, וכמש"כ הצאן קדשים במנחות (דף ק"ז) ומצינו בסנהדרין (דף ע"ה) דתלוי בהא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה לענין אם אמו אי ילפינן מן אם אמה בשריפה או בסקילה כאתרי' אלמא דשייך הך פלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה לגבי עונש איך דיינינן, וה"ה בנידון דידן גבי חיוב כרת יש לומר דזה תלוי בהך פלוגתא הנ"ל, א"כ לדידן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה, יש לומר ולדון דחייב כרת על תערובות כזית בכא"פ כמו על גוף האיסור דשוה טעמו לממשו ממש בכל דיניו, ועיין בחולין (דף ק"כ ע"ב) ברש"י ד"ה בדון מינה ומינה כו', שכתב דגם בבנין אב שייך הך פלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה, א"כ ה"ה בקל וחומר, והא דקיי"ל דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, היינו משום דלא שייך התם לומר אוקי באתרה, וכמו בקרן ברשות הניזק, דהא אדרבה באתר' ליכא רק חצי נזק, וכמו כן בהא דאמרו קל וחומר לשכינה י"ד יום לא שייך התם לומר אוקי' באתרי', דהא לא הוי התם באתרי' שום ענין כלל מזה, וכמו כן בכל דיו כמבואר, ובאמת להנך אמוראי דס"ל שם בזבחים דמיירי התם אליב' דר"ל ואפ"ה ס"ל דחייב כרת על ביאה במקצת, בע"כ מוכח דס"ל לחלק דדוקא בנולד לנו ספק בעיקר הענין בזה אמרי דון מינה ומינה, משא"כ במה דילפינן דנאסר, יש לנו לומר דקאי באיסורו כמו באתרי' בלא שום גרעון כלל, אבל לפי מה דהוכחתי מסוגיא דסנהדרין הדבר מוכרח דגם בעונש תלוי בהך פלוגתא אי דון מינה ומינה או לא, לכן אין ראי' מרבינא הנ"ל לטעם כעיקר הנ"ל, וכן מצינו ביבמות (דף נ"ד ע"ב) דילפינן להעראה מן הקישא דרבי יונה, וגם אמרו שם אם אינו ענין להעראה דכתיב באחות אם תנהו ענין לבהמה, והעראה בחייבי מיתות אתי בהקישא דר' יונה דמקיש לנדה, וקשה מנלי' מיתת ב"ד בהעראה הא י"ל דכיון דגמר מנדה א"כ לא הוי רק בכרת כמו נידה ולא במיתה, וא"כ יש לומר דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין לכל חייבי מיתות ב"ד לחייבן מיתה אבל בהמה י"ל כסברת התוס' שם בד"ה בזכור מהו כו' דפטור על העראה והא דנכתב גבי אחות אב י"ל כדאמרי שם איידי דכולי קרא לדרשא אתי ובע"כ מוכח דכיון דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה א"כ חייב בעונש דגופי' גם על הלמד.

180

קפ״אויש לדון באמת להך מ"ד דס"ל דון מינה ומינה דאינו חייב מיתה על העראה דבהמה, משום די"ל דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין על כל חייבי מיתות, וגבי בהמה לא ידעינן כמש"כ התוס' התם לחלק, והא דבעי התם ביבמות רבינא מרבא המערה בבהמה מהו ופשט לי' באם אינו ענין להעראה דכתיב באחות אביו כנ"ל, ואף דרבינא ס"ל בזבחים דלענין מלקות איתמר ודיינינן הלמד כמו המלמד לגבי גוף העונש, א"כ לפ"ז יש לומר דהעראה דכתיב באחות אביו אתי לחייבו מיתות ולא לבהמה וכמש"כ דאתי להורות מיתה על העראה, דבל"ז לא ידענו לרבינא גופא, עכ"ז לפמש"כ ניחא זה משום די"ל דהתם בזבחים קאמר רבינא זה אליבא דריש לקיש, ור"ל הא ס"ל דון מינה ומינה, לכן שפיר י"ל דמלקות איתמר, משא"כ אליבא דדינא שפיר י"ל דס"ל לרבינא ג"כ להלכה כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה, א"כ שפיר ידעינן העראה במיתה בכל חייבי מיתות ולכן בע"כ מוכח דהעראה דכתיב באחות אביו אתי לבהמה באם אינו ענין כנ"ל, ומוכרח כמש"כ.

181

קפ״בהג"ה [וגם י"ל דלכן אמרו דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין על בהמה, משום דאלו הי' קאי לחייב מיתה בחייבי מיתות א"כ ה"ל למכתב זה בחייבי מיתות ודוקא בהא דאמרו דאתי לבהמה יש לומר איידי הנ"ל וקצרתי].

182

קפ״גונסתר הראי' שכתבתי אך כבר כתב הכ"מ וביאור הגר"א זצ"ל כנ"ל סברת הרמב"ם בכזית בכא"פ בכל איסורין דילפי זה מן חמץ וכמש"כ לעיל.

183

קפ״דשוב ראיתי להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דאינו חייב כרת על טעם כעיקר מהא דזבחים (דף ל"ה ע"א) דאין חיוב כרת על רוטב דפיגול ונותר וטמא, וכן פסק הרמב"ם (פי"ח ה' פסה"מ ה' כ"ב) והמל"מ שם סוף דין ז' כתב להסתפק אם חייב מלקות על אכילת רוטב, והעלה דדווק' כרת פטור אבל לוקה ע"ש, ולענ"ד נראה דזה תלוי במש"כ התוס' בחולין (ד' קי"ב) ד"ה ורוטבן כו' שהקשו דל"ל קרא על רוטב הא בלא"ה ידענו זה דהא טעם כעיקר, ותי' דעיקר דרשא לא הוי אלא לצירן, ותי' ב' דכיון דרוטב לא נבלע באוכל שאני ע"ש, א"כ לתי' הב' י"ל דאינו לוקה, אבל לתי' א' דזה הוי כמו כל טעם כעיקר לכן לוקה כמו בכל טעם כעיקר דפסק הרמב"ם דלוקה וי"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' א' של התוס' דרוטב לא גרע מן טעם כעיקר ואפ"ה אינו חייב כרת כמבואר בזבחים, וע"כ מוכח מזה דאף על טעם כעיקר אינו חייב כרת, ומזה הוכיח הרמב"ם דאינו חייב כרת על טעם כעיקר וזהו הוכחה נכונה בעז"ה.

184

קפ״הוע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל ניחא קושית התוס' הנ"ל והשאגת ארי' הנ"ל שהקשו דלמה צריך הברייתא למילף מן לא תאכל חמץ דיצא זה שאין בו משום לא תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, הא בלא"ה ידעינן דאין עשה דמצה דוחה לל"ת דכרת או מיתה, ולפי שיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא זה בעז"ה משום דהא קיי"ל דאם עירב בעיסת אורז כזית בכא"פ מן חטים דיוצא בה ידי חובתו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ו ה' מצה ה"ה), והוא משנה בחלה (פ"ג משנה ז') והובא בזבחים (דף ע"ח), וגם ויש סוברין דאף באין כזית בכא"פ יוצא ידי חובת מצה כמש"כ הרא"ש בה' חלה והובא באו"ח (סימן תנ"ג), א"כ אם עירב כזית מצה בכא"פ באורז א"כ בזה אף אם הי' טבל אינו חייב מיתה משום דהא טעם כעיקר לא איתרבאי רק למלקות, כמש"כ הרמב"ם גבי חייבי כריתות וממילא ה"ה במיתה דהא אינו רק במלקות וכמו בחמץ דילפי מהתם כנ"ל, וכה"ג דאינו במיתה הוי אמינא שפיר דיוצאין בו ידי חובת מצה משום דהא עשה דמצה דוחה לל"ת דאינו במיתה, לכן איצטריך למילף מלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום לא תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, ומלקות הא חייב אף על כזית בכא"פ כמש"כ הרמב"ם, וניחא קושיתם בעז"ה לשיטת הרמב"ם הנ"ל.

185

קפ״וועפ"ז יש ליישב דברי רש"י בפסחים (ד' ל"ה) הנ"ל בד"ה דמאי לא חזי לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, והקשה השאגת אריה שם דלמה צריך רש"י לכתוב טעם אחר דהא לקמן ילפי זה מן יצא זה שאין בו משום לא תאכל חמץ כו', ולטעמו של רש"י לא היו צריכים ליתן טעם הנ"ל, ולפמש"כ ניחא משום די"ל דרש"י לשיטתו אזיל דהא בחולין (דף צ"ח ע"ב) בד"ה לטעם כעיקר כו' פסק רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא, והא דגעולי מדין חדוש הוא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור, והרא"ש בסוף ה' חלה הקשה על שיטת רש"י מן הא דחלה דעושה עיסה מחטים ואורז דיוצא בהם י"ח אלמא דטעם כעיקר מה"ת, ומחומר הקושיא על רש"י הנ"ל יש לתרץ דאינו קשה כ"כ על רש"י הנ"ל, משום דהא בפסחים (דף מ"ה ע"א) כתב רש"י דאנן דקיי"ל כרבנן דס"ל על עירובו בלא כלום א"כ חזינן דטעם כעיקר לאו דאורייתא, ובריש חלה (בפ"א משנה ב') איתא שם דעל תערובות חמץ עובר עליו וסתם כר"א דאלו עוברין הנ"ל, וכיון דהמשנה דחלה ס"ל דטעם כעיקר מה"ת כמו שכתב רש"י לתלות להא דטעם כעיקר בהך פלוגתא דתערובות חמץ הנ"ל, א"כ י"ל דהמשנה דסוף חלה דס"ל דיוצאין ידי חובת מצה בטעם כעיקר אזיל לשיטתו שס"ל במשנה שם דטעם כעיקר מה"ת, ואפשר דלכן חייב על תערובות חמץ כדס"ל להמשנה שם משום דס"ל דילפינן בכל איסורין טעם כעיקר מן משרת או געולי מדין, ואפ"ה אין בו כרת כמש"כ בשיטת הרמב"ם הנ"ל, וממילא יוצאין ידי חובת מצה בטעם כעיקר, וזהו רק לשיטת המשניות בחלה, משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום כמו שחזינן דס"ל להרבה ראשונים באו"ח (סימן תמ"ב) דהלכה כרבנן דהוי רבים, א"כ כיון דמוכח מדידהו דס"ל טעם כעיקר אינו מה"ת כמש"כ רש"י בפסחים כנ"ל, לכן באמת אינו יוצא ידי חובת מצה בטעם כעיקר ולא פסקינן להלכה כהך משנה דחלה בעושה עיסה מאורז וחטים, משום דכיון דטעם כעיקר אינו מה"ת לכן אינו יוצא י"ח מצה בתערובות באורז, וכדמוכח בזבחים (ד' ע"ח) דאי טעם כעיקר אינו מה"ת ממילא אינו יוצא י"ח מצה בתערובות אורז, ולפ"ז שפיר כתב רש"י דלכן אינו יוצא בטבל ודמאי משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אף מקודם דידעו הדרש דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ, וכדמוכח בסוגיא שם דקאמר שם על הברייתא הנ"ל דהא מני ר"ש היא דמשמע דדין המשנה דאין יוצאין בהם אתי ככ"ע, ובע"כ הטעם משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, דכיון דטבל הוא במיתה אף טבל מעשר עני הוא במיתה כמ"ש לעיל בשם הירושלמי, [ומעשר שני אין יוצאין בו משום דלא שייך בו לומר עשה דוחה ל"ת דהא מעשר שני הוא בעשה כמ"ש הש"א שם וכן תרומה לזר ג"כ הוא בעשה כמש"כ שם הש"א, ולכן הוי מצוה הבאה בעבירה], ואפילו בתערובות דאז לא הוי במיתה עכ"ז הא בתערובות בלא"ה אין יוצאין בו י"ח מצה לשיטת רש"י דטעם כעיקר אינו מה"ת כנ"ל, לכן שפיר כתב רש"י דאין יוצאין בו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה.

186

קפ״זאבל הברייתא דת"ר דאין יוצאין בטבל משום דיצא זו כו' מסקינן התם דהיא ר"ש, ולר"ש הא מוכח דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כמש"כ התוס' בע"ז (ד' ס"ח) בד"ה ואידך קדירה כו', דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות אין לומר אליבי' דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור, דהא כל שהוא למלקות ולמה לי צירוף ובע"כ מוכח דמשרת אתי לטעם כעיקר כו' יעו"ש, וכן כתבו התוס' שם מתחלה אליבא דר"ש דס"ל נ"ט לשבח אסור ולפגם מותר, וקדירה בת יומא לא פגמה כלל, א"כ לא הוי געולי מדין חדוש וילפינן מהתם שפיר דטעם כעיקר מה"ת בכל מילי, וכ"כ התוס' בפסחים (דף מ"ד ע"ב) בד"ה ורבנן קדירה כו', וא"כ מוכח דס"ל לר' שמעון דטעם כעיקר מה"ת, אך לדינא דכתב רש"י דטעם כעיקר אינו מה"ת הוי משום דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וגע"מ הוי חדוש, וכמ"ש רש"י בחולין הנ"ל, אבל לר"ש דלא שייך לומר אליבי' כן מוכח דס"ל טעם כעיקר מה"ת, א"כ לר"ש הוי אמינא דיוצא י"ח בטבל ע"י תערובות חטים באורז בכזית בכא"פ דלא הוי בכרת כשיטת הרמב"ם, וכיון דטעם כעיקר מה"ת ממילא יוצא ידי חובתו בזה, לכן הוצרך למילף מן לא תאכל חמץ דיצא זה שאין בו אלא משום לא תאכל טבל דגם ע"י תערובות באורז אינו יוצא ידי חובת מצה, ולדידן דקיי"ל דאיסור כולל חל על איסור דאז לא שייך למילף לזה מן דרש הנ"ל, עכ"ז גם לדידן אין יוצאין בכל הנך משום מצוה הבא בעבירה דאין עשה דוחה לל"ת שבמיתה, ודמאי אף דלא הוי רק מדרבנן מ"מ כיון דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמש"כ הש"א שם, א"כ ה"ל כמו טבל דאורייתא דאין יוצאין בו משום דהוי במיתה וה"ל מצוה הבאה בעבירה, כן נראה לפע"ד לתרץ דברי רש"י התמוהין לכאורה, והא דקאמר רבינא התם בפסחים אפי' תימא רבנן י"ל דהנך רבנן ס"ל כר"ע דטעם כעיקר דאוריית' ויוצאין ע"י תערובות באורז כנ"ל:

187

קפ״חענף ג. ולשיטת רש"י דס"ל בפסחים דכיון דקיי"ל על עירובו בלא כלום ממילא קיימא לן דטעם כעיקר לאו דאורייתא יש להקשות דמאי מקשה הגמ' בזבחים (דף ע"ח) לר"ל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מן המשנה דעושה עיסה מאורז, הא י"ל דהך משנה אתי כמאן דס"ל דעובר על תערובות חמץ, ולפ"ז יכול להיות דטעם כעיקר דאורייתא, אך לדידן דקיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום, א"כ מוכרח לדידהו דטעם כעיקר לאו דאורייתא כמ"ש רש"י דזה תלוי בזה, ולכן באמת שפיר הקשו הרא"ש והתוס' בזבחים (דף ע"ט) בד"ה אמרו רבנן בטעמא כו' על רש"י מן הא דעושה עיסה מאורז כו', והא דס"ל לרבנן על עירובו בלא כלום כבר כתב הבעה"מ והטור באו"ח (סימן תמ"ב) לדחות זה דשאני התם דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא.

188

קפ״טוזו"ז צ"ע דמאי הקשה רבא על ר"ל מן הך משנה דעושה עיסה מאורז [וחטים] בזבחים שם, הא אמרו בירושלמי בחלה פ"ג על משנה דעושה מחטים ואורז דאם יש בהם טעם דגן יוצא י"ח, דאמר ריש לקיש הלכה כרשב"ג דלעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא דגן כשיעור, ופירש שם המפרש דבעי רובה דגן ולא סגי בטעם דגן, א"כ מאי מקשה הגמ' על ריש לקיש מהך משנה, הא י"ל דר"ל לשיטתו אזיל דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואינו יוצא בה י"ח וגם אינו חייב בחלה דהא שווין המה חיוב חלה ליוצא י"ח מצה כמבואר במנחות (דף ע') דאמר ריש לקיש דגמר לחם לחם ממצה, אמנם לפמש"כ התוס' ביבמות (ד' קי"ג ע"ב) בד"ה יצתה זו כו' דבירושלמי יש סוגיות ומימרו' הפוכות מהש"ס שלנו, וכ"כ התוס' בכתובות ד' ק"ב בסוף ד"ה אליבא דבן ננס כו' אינו קשה כ"כ מה שהקשיתי, אך בברכות (דף מ"ח ע"א) ד"ה תשעה שאכלו דגן כו' הקשו התוס' דריו"ח דש"ס דילן אדריו"ח דירושלמי כו', וכן הקשו התוס' בעירובין (דף ס"ו ע"א) בד"ה מערב אפי' שכירו כו' דריו"ח דש"ס דילן אדריו"ח דירושלמי, ולא תירצו דיש סוגיות הפוכות, וכדמצינו בתוס' מנחות דף נ"ח דהביאו הרבה סוגיות הפוכות גם בש"ס שלנו, וכהנה רבות.

189

ק״צועוד רציתי לומר בשיטת רש"י דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא דאינו קשה כ"כ עליו מהמשנה דעושה עיסה מאורז וחטים כו', ואף דבפסחים (דף מ"ג) אמרו דמאן דס"ל דעובר על תערובות חמץ היינו משום דאתרבי מכל אוכל חמץ כו' וא"כ אין הכרח לומר דהמשנה דחלה דס"ל דעובר על ערובו סובר דטעם כעיקר דאורייתא וכמש"כ מתחלה, עכ"ז יש לומר כעין שכתבתי מתחלה ובשנוי קצת, דהא דנתמעט אורז ודוחן אמרו בפסחים (דף ל"ה) דילפינן לי' מלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאין לידי חימוץ יוצאין ידי חובת מצה, ולפ"ז יש לומר דהך משנה דר"פ א"ע וריש חלה דס"ל תערובות חמץ עובר, דלכן ס"ל דיוצאין בעיסת אורז וחטים י"ח מצה דכיון דעובר בבל תאכל חמץ על תערובות חטים באורז דאתרבאי לחמץ מן כל אוכל חמץ, לכן כיון דאם הי' הנך החטים חמץ הי' עובר על בל תאכל חמץ, ממילא יוצא בו י"ח מצה, ואף דאין חייב כרת על תערובות חמץ מ"מ הא מוכח דאף במה שאינו חייב כרת ג"כ יוצא י"ח מצה כיון דעובר עכ"פ בלאו, כדמצינו בפסחים (דף ל"ה ע"א) דאיבעי להו לריו"ח בן נורי דאמר יוצאין באורז י"ח אי קרוב להחמיץ הוי אבל חמוץ גמור לא הוי ואינו חייב כרת, ומ"מ יוצאין בה משום דהא הוי עכ"פ בלאו, וכן מוכח מן מש"כ המגן אברהם (בסימן תע"א ס"ק ה') להקשות דלמה לי' למעט לעיסה שנילושה ביין ושמן מן לחם עוני דאין יוצאין בה י"ח מצה, הא בלא"ה כיון דמי פירות אין מחמיצין ואינו עובר בכל תאכל ידעינן דאינו יוצאין בה, והוכיח מזה דאף במי פירות עם מים אין יוצאין בה עכ"ל המג"א, ואף דמי פירות עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה ואינו חייב כרת אפ"ה כיון דעובר עכ"פ בלאו היו יוצאין בו י"ח מצה אי לא נתמעט כנ"ל, וכן מוכח לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל תערובות חמץ אינו חייב כרת כמש"כ ואפ"ה בעושה עיסה מחיטים ואורז יוצאין בה י"ח מצה, ולכן כיון דעובר על תערובות חמץ בלאו להנך משניות לכן יוצא ידי חובת מצה, משא"כ לדידן דאינו עובר על עירובו לכן אינו יוצא י"ח מצה ע"י תערובות והוא נכון בסברא.

190

קצ״אאך גם לפ"ז תקשה על שיטת רש"י מהא דזבחים קושיות הרא"ש והתוס' הנ"ל, לכן נלע"ד לתרץ דברי רש"י די"ל דאף דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואינו עובר על עירובו אף בחמץ כפסק רש"י, אפ"ה יוצאין בעיסת אורז אם יש בו כזית חטים בכא"פ, דהא הובא הירושלמי ברא"ש ה' חלה שכתבו דשאני אורז וחטים דמעין גרירה נגעו בי' היינו דהאורז נגרר אחר החטים ויבא לידי חמץ, ומה דאין יוצאין באורז לא נלמד זה מצד איזה גזה"כ דבמין אורז אין יוצאין רק ילפי זה בפסחים (דף ל"ה) דכתיב לא תאכל חמץ ותאכלו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין בו לאפוקי אורז דאינו בא רק לידי סרחון ולכן אורז בחטים כיון דיבוא לידי חימוץ ולא לידי סרחון לכן יוצאין בו י"ח מצה, וממילא יש לדון דחייב על עיסת אורז דנתערב בו חמץ בכזית כא"פ דג"כ עובר עליו על בל תאכל חמץ, דהא אמרו בפסחים (דף ל"ה ע"ב) דת"ר אין יוצאין בטבל משום דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ כו', ואף רבנן לא פליגי על ר"ש התם רק משום דס"ל איסור כולל חל על איסור, ועדיין יש בו משום בל תאכל חמץ, אבל כ"ע ס"ל דמה שיוצא בו י"ח מצה חייב עליו משום בל תאכל חמץ אלו נתחמץ, ולכן באורז יוצאין בו י"ח מצה כיון דבא עכ"פ לידי חימוץ וגם עוברים עליו משום בל תאכל חמץ כיון דאינו בא לידי סרחון רק לידי חימוץ, וכן מוכח שיטת הרמב"ם דהא שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו) מהלכות מ"א דאם אין כזית בכא"פ אינו עובר מה"ת רק מדברי סופרים, ואלו בעושה עיסה מאורז וחטים אף דאין כזית בכא"פ ג"כ שיטת הרמב"ם (בפ"י ה"מ) דיוצאין בו, וכמ"ש החק יעקב (בסי' תנ"ג) שיטת הרמב"ם כנ"ל, אך מן רמב"ם הנ"ל אין הכרח לזה די"ל שיטת הרמב"ם דס"ל כמו שכתב הרמב"ן בארוכה והובא ברא"ש הלכות חלה שם.

191

קצ״בועכ"ז בשיטת רש"י יש לומר דס"ל כמ"ש, וראי' לזה מן סוגיא דמנחות (דף כ"ג ע"ב) דאיתא שם תיבלה בקצח כו' כשירה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת קס"ד דאפיש לי' תבלין ממצה ומקשי דניבטל ברובא, ותמהו שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד בתר כו' מהך דעושה עיסה מחטים ואורז כו', וצ"ל דהך שמעתא פליגי אהך דזבחים (דף ע"ח) עכ"ל התוס', ולכאורה צ"ע דאיך שייך לומר דהך שמעתא פליג על המשנה דעיסת אורז, וגם אכתי תקשה דמאי מקשי על הברייתא דתבלה בקצח דלמא ס"ל הך ברייתא כהמשנה דעושה עיסה אורז כו' אע"כ מוכח דכוונת התוס' הוא כמש"כ דיש לפרש דהך שמעתא ס"ל דבעיסת אורז יוצאין אף אי נימא דטעם כעיקר לאו דאורייתא, משום דהא כיון דבא עכ"פ לידי חימוץ א"כ לא נתמעט זה מקרא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דהא גם זה בא לידי חימוץ עדיין, והסוגיא דזבחים ס"ל דאי נימא טעם כעיקר לאו דאורייתא אז אין יוצאין בעיסת אורז וכמש"כ הרמב"ן בארוכה והובא ברא"ש ה' חלה, ולכן אין קושיא על שיטת רש"י מסוגיא דזבחים משום די"ל דרש"י סמך על הסוגיא דמנחות הנ"ל, ולעולם טעם כעיקר לאו דאוריית' כמו שהוכיח רש"י.

192

קצ״גועדיין יש להעיר לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואפ"ה יוצאין בעיסת אורז וכמש"כ לבאר שיטתו כעת, א"כ תקשה עלי' מהירושלמי דהובא בקדושין (דף ל"ח) בתוס' שם דהקשו אמאי מעיקרא לא אכלו דיבא עשה דמצה לדחות ל"ת דחדש, ותי' דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור, ועדיין קשה דהא הי' יכולין לאכול עיסת אורז ולערב כזית חטים בכא"פ דאז לא יעברו משום חדש לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא בכל האיסורין, ואפ"ה יוצאין י"ח מצה משום דהא בא עכ"פ לידי חימוץ וכמש"כ.

193

קצ״דויש לתרץ משום דכיון דיוצא י"ח מצה באורז ע"י תערובו' חטים לכן ממילא חייב עלי' משום חדש, דהא מה דאינו נוהג חדש באורז יליף במנחות (דף ע' ע"ב) בגז"ש לחם לחם ממצה, לכן כיון דיוצא י"ח מצה בתערובות באורז מחמת גרירה ה"ה דנאסר מחמת זה באיסור חדש, ולכן תי' שפיר דאין עשה שקודם הדיבור כו'.

194

קצ״הולפמ"ש בשיטת רש"י דגם איהו מודה דיוצא י"ח מצה ע"י עיסת אורז מ"מ שפיר כתב רש"י דאין יוצאין בטבל ודמאי משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, משום דאף בתערובות באורז אף דאז לא שייך מיתה וגם לא הוי איסור כלל מה"ת דהא ס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אפ"ה יש לדון דעכשיו דאסרו חז"ל לטעם ועשו אותו איסור בחתיכה דאיסורא כעיקר, א"כ זה דומה לדמאי דכתב השאגת אריה דאף דאין שייך מיתה על דמאי מ"מ אין יוצאין בו משום מצוה בעבירה ולא אמרינן אתי עשה לדחות ל"ת דלא תסור, משום דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון יעו"ש בש"א, וכמו שמצינו בר"ה (דף ל"ב ע"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דשופר עשה הוא וי"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף דהתם אינו רק איסור דרבנן ואינו רק בלאו דלא תסור, מ"מ קרינן לי' עשה ול"ת, והטעם משום דכל מה דתיקון רבנן כעין כו' וכסברת הש"א הנ"ל, ולכן ה"ה בטעם כעיקר דכיון דאסרו חז"ל הוי הטעם ממש כעיקר, בפרט לשיטת רש"י דס"ל בחולין (דף ק"ט) דחתיכה נעשית נבלה, א"כ אם עירב חטים מטבל באורז נאסר אף גוף האורז מחמת חתיכה נעשית נבלה, וכיון דנאסר העיקר א"כ דומה ממש לדמאי דאמרו דכיון דאסרו חז"ל להדמאי הוי גוף איסורו כאיסור דאורייתא ממש, ולכן וודאי אין יוצאין בטבל אף ע"י תערובות באורז דהוי כמו העיקר דאינו יוצא בו משום מיתה ואין עשה דוחהו וה"ה בזה, משא"כ הברייתא דת"ר אתי כר"ש ור"ש כיון דס"ל טעם כעיקר דאורייתא ואינן חייבין מיתה על זה וכשיטת הרמב"ם א"כ כיון דלא הוי במיתה שפיר יכול עשה לדחותו ולא שייך בזה לומר כעין דאורייתא תיקון דהא לא נאסר אליבי' מדרבנן רק מה"ת. והתורה הא מיעטה ממיתה ולכן ה"א דיוצאין בו ע"כ איצטריך למילף מן יצא זה כו' וניחא בעז"ה דברי רש"י דפסחים הנ"ל:

195

קצ״וענף ד. אמנם לדינא לפי מאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא בכזית בכא"פ אבל כרת אינו חייב וכשיטת הרמב"ם הנ"ל, שפיר יכול לצאת אף בטבל אם ערב כזית בכא"פ, דהא לא שייך בזה מצוה בעבירה כיון דאינו חייב מיתה ויבא עשה לדחות ל"ת, ודרש דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל לא שייך לדידן דאי' לן איסור כולל ודלא כר"ש ואין לומר דכיון דאורז נגרר אחר החטים וכשיטת הירושלמי הנ"ל א"כ ממילא חייב מיתה ועדיף מטעמו דאינו חייב מיתה רק הו"ל כממשו דחייב מיתה, דז"א דהא בזבחים (דף ע"ח) מקשי מן הא דעושה עיסה מאורז וחטים על ר"ל דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, ופי' הרמב"ן והובא ברא"ש ה' חלה דאף דקיי"ל כסברת הירושלמי דמשום גרירה נגעו בה אף בכזית ביותר מכא"פ, מ"מ לא שייך גרירה רק אי טעם כעיקר מדאורייתא, משום דאם טעמו כעיקר לא הוי מה"ת איך שייך לגרור את האורז יעו"ש, וא"כ ממילא מוכח מזה דגם בעיסת אורז בכזית חטים בטבל אינו חייב מיתה, דלא עדיפא מכל טעם כעיקר דס"ל להרמב"ם דאינו חייב כרת, דאי נימא דזה ה"ל כממשו של האיסור מחמת גרירה א"כ מאי מקשו על ר"ל הא יש לחלק דלעולם טעם לא הוי מה"ת ושאני התם באורז דכיון דשייך בי' משום גרירה הו"ל כממשו של איסור, אע"כ מוכח דאף דהיכא דשייך משום גרירה מ"מ לא עדיף מן טעם כעיקר ולא הו"ל כממשו של איסור, ולכן הקשה הגמרא שפיר על ר"ל מעיסת אורז, ולפ"ז כמו דעל כל טעם כעיקר אינו חייב מיתה אף בכזית בכא"פ ה"ה אף בעיסת אורז בכזית כנ"ל ג"כ אינו חייב מיתה דלא עדיף מן כל טעם כעיקר, א"כ שפיר יכול לצאת י"ח מצה בזה, ואף בכזית ביותר מכא"פ אם עירב חטים באורז ג"כ יכול לצאת בו לשיטת הרמב"ם הנ"ל, דאף דשיטת הרמב"ם דביותר מכא"פ אינו אסור מה"ת רק מדרבנן, עכ"ז לא שייך לומר בזה דתקון דרבנן כעין כו' וכמש"כ לעיל בשיטת רש"י לדמות לדמאי, משום דז"א שייך רק לשיטת רש"י דס"ל בכל טעם כעיקר אף בכזית בכא"פ לא הוי מה"ת, לכן שייך שפיר לומר כל דתקון רבנן כעין כו' משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דבכזית בכא"פ נאסר מה"ת ואז יבא העשה לדחותו כיון דלא הוי במיתה, וגם לא שייך בי' לומר כעין דאורייתא תקון דהא לא נאסר מדרבנן רק מה"ת, א"כ ה"ה וכל שכן אם נתערב כזית ביותר מכא"פ אף דנימא דאף דיוצאין בו י"ח מצה לא הוי נחשב טעמו גבי איסורין רק מדרבנן ושאני לצאת י"ח מצה דהא עכ"פ בא לידי חימוץ וכמש"כ לעיל בארוכה מ"מ איך שייך להחמיר בכזית ביותר מכדי אכילת פרס דלא הוי רק מדרבנן דיהא חמור יותר מכזית בכא"פ דהוי אסור מה"ת דהא כעין דאורייתא תקון אבל לא יותר, רק היכא דמצינו בפירוש דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אז אמרינן כן. אבל לא היכא דסתמו הדבר, [וגם נראה לי דלשיטת הרמב"ם דס"ל דיוצאין בכזית חטים ביותר מכא"פ באורז י"ח מצה דה"ה דגבי איסורין נאסר מה"ת משום דכן משמע מדברי הרמב"ן הנ"ל דשאני אורז דמשום גרירה נגעו בה], א"כ שפיר יכול לצאת י"ח בכזית טבל בתערובות אורז כיון דלא הוי במיתה וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם.

196

קצ״זענף ה. וכן לשיטת הר' יוסף דהובא בתוס' חולין (דף צ"ט) וזבחי' (דף ע"ט) וע"ז (דף ס"ז) דאין לוקין על טעם כעיקר משום דכיון דילפינ' מגעולי מדין ולא הוי רק בעשה דתעבירו באש, ולכן קאמר ריו"ח בע"ז דף הנ"ל דאין לוקין על טעם כעיקר, ולא ס"ל סברת הר"ת שכתב שם דהדרינהו קרא לאיסורו ולא הוי בכרת ובמיתה על כל טעם כעיקר, וודאי דיכול לצאת י"ח מצה בכזית חטים מטבל בעיסת אורז כנ"ל, אמנם צ"ע לענ"ד על שיטת הר' יוסף הנ"ל מן זבחי' (דף ע"ח) דקאמר ר"ל פגול ונותר וטמא שבללן ואכלן פטור וקאמר בגמ' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ואותביה רבא מן עושה עיסה מחטים ואורז כו' ומתרצי דר"ל מיירי במין במינו, ולשיטת הר' יוסף קשה מאי מקשה רבא לר"ל, הא י"ל דלכן פטור ממלקות משום דאף דטעם כעיקר דאורייתא אפ"ה אין לוקין עלי' רק דקאי בעשה לחודה, ועיין ברא"ש פ"ז דחולין (סימן ל"א) דהך עיסת אורז הוי טעמו ולא ממשו כיון דלא ניכר וגם הש"מ צ"ע גדול לשיטתו.

197

קצ״חויש לתרץ משום דהא בשבת (דף כ"ה) ופסחים (דף פ"ג) ושא"ד אמרינן אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט, וכן איתא בשבת (דף קל"ג) על מילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט דתירץ רבא דכתיב לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו, ופי' רש"י התם דה"א למילף בק"ו מצרעת דדוחה עבודה דשבת שנדחית מפני עבודה אין דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, ועיין בתוס' שם ד"ה ולא מילה שלא בזמנה כו', והנה בדף קל"ז בשבת איתא במל של ערב שבת בשבת חייב חטאת ממילא מוכח דבמזיד חייב כרת למאן דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דחייב, וכיון דחייב חטאת ממילא מוכח דבמזיד חייב כרת, דאל"כ הא לא מחייב חטאת, ואי נימא דלא אמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי' רק נימא כיון דהוי אמינא דמותר למול אף למילה שלא בזמנה בשבת, רק מגזה"כ דלבדו אינו דוחה לכן לא הוי רק בעשה, וכמו בטעם כעיקר דמסברא הוי אמינא דניבטל ברובא כל טעם כמ"ש רש"י בחולין (דף צ"ח) ולא ידעינן איסורו רק מגע"מ לא הוי רק בעשה וה"ה במילה שלא בזמנה בשבת לא הוי רק בעשה, וקשה אמאי אמרו דחייב חטאת במל של ערב שבת בשבת, ותקשה מזה על שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, ובע"כ מוכרח דבאמת לרבא מוכח דס"ל דאמרי' אהדרינהו קרא לדוכתי', וכיון דהתורה אסרה זה ממילא נשארת באיסורה הראשון וחייב כרת ג"כ, והא דס"ל להרב ר' יוסף הנ"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי' לפי שהוכיח זה מן הא דאמר ר' יוחנן בע"ז דאין לוקין על טעמו, ובע"כ מוכח דס"ל לריו"ח דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ובאמת פליג רבא עליו, ולריו"ח נימא דלכן מילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת וחייב ג"כ כרת, משום דיסבור כתירוץ רב אשי דכיון דהו"ל בעשה ול"ת אין עשה דוחהו, וידוע שיטת הרב ר' יוסף בקדושין (דף ל"ד) בתוס' ד"ה מעקה כו' דהעשה מאלים להל"ת ולא נדחה כלל הלאו וממילא חייב כרת ומלקות כמו בלאו גמור, ולכן שפיר מקשה רבא בזבחים לריש לקיש מעושה עיסה מאורז וחטים דאין לחלק, דעכ"ז אינו חייב מלקות משום דלרבא מוכח דאי נימא דטעם כעיקר ממילא חייב מלקות ואהדרינהו קרא לדוכתי', וי"ל דלכן קאמר רב אשי לתרץ שם משום דהו"ל עשה ול"ת כו' ולא ניחא לי' בתירוץ רבא, משום דס"ל דלא אהדרינהו לדוכתי' והלכה כרב אשי דבתראה אך עכ"ז זהו דוחק לומר דרבא לא יסבור הכלל דכתב הרב ר' יוסף.

198

קצ״טויש לומר דאינו קשה על הרב ר' יוסף לשיטת רבא דאמאי במל שלא בזמנה בשבת דחייב חטאת דהרב ר' יוסף הנ"ל יפרש כשיטת הרב יוסף פורת דהובא בתוס' שבת (דף כ"ה) דלא גריס הק"ו הנ"ל רק דהוי אמינא דאתי עשה ודתי ל"ת לכן איצטריך למילף מן לבדו ולא מילה שלא בזמנה כו', ולפ"ז לא איצטריך ילפותא רק על מילה שלא בזמנה דלידחי ל"ת דיו"ט, אבל שבת בלא"ה לא דחיא לשיטת רבא דס"ל ביבמות (דף ח') דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך ביו"ט דלא הוי רק לאו גרידא ה"א דלידחי לכן איצטריך למילף מן לבדו כו', וכן לשיטת הר"י בתוס' שם דכתבו דהקל וחומר הוא מנדרים ונדבות דקרבין ביו"ט, א"כ בשבת לא שייך הק"ו הנ"ל דהא נדרים ונדבות אין קריבין בשבת, רק לשיטת רש"י שם דכתב דהקו"ח הוא מצרעת זה שייך אף על מילה שלא בזמנה בשבת כמו שכתב רש"י שם להדיא, א"כ מוכח לשיטת רש"י הנ"ל דאמרינן אהדרינהו קרא לאיסורו, ואפשר דלכן מוכיח רש"י בחולין (דף צ"ח) דטעם כעיקר לאו דאורייתא מן ר' יוחנן דאמר דאין לוקין על טעמו ולא ממשו ולא ס"ל סברת הרב ר' יוסף הנ"ל, משום דאזיל לשיטתו בשבת הנ"ל דמוכח מן רבא דס"ל דאהדרינהו קרא לדוכתי' דאל"כ אמאי חייב חטאת במל של ערב שבת בשבת אבל לשיטת הרב ר' יוסף פורת ולשיטת הר"י הנ"ל אין להוכיח מזה כלל וכמש"כ.

199

ר׳וכן מוכרחים לומר לשיטת התוס' בקדושין (דף ל"ד) ולשיטת הריב"א בחולין (ד' קמ"א ע"א) בתוס' ד"ה לא צריכא כו' דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה על הלאו דלא נשאר רק עשה לבדו, א"כ תקשה לרב אשי דמתרץ על מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט דה"ל עשה ול"ת, מן הא דמל של ערב שבת בשבת דחייב חטאת, ואי נימא דקרבן בעי אזהרה כמבואר במכו' (דף י"ג) וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ק"ו) בד"ה אזהרה מנלן כו' וא"כ תקשה כיון דהלאו נדחה א"כ ליכא אזהרה רק עשה לבד ואינו חייב חטאת ע"ז, אך ז"א קשה די"ל דהא לרב אשי מוכח דס"ל במכות (דף י"ג) דקרבן לא בעי אזהרה דאיתא שם דא"ל רב מרדכי לרב אשי חייבי כריתו' לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהי' ומקשה ודילמא אזהרה לקרבן ודחי לזה, ומדקבלה רב אשי מוכח דס"ל דקרבן א"צ אזהרה.

200

ר״אאך למש"כ מתחלה בלא"ה ניחא דהא מוכח ביבמות ( ח') דגם רב אשי ס"ל כרבא דערוה לא צריכא קרא דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, א"כ לכן במל של ע"ש בשבת חייב חטאת דהו"ל ל"ת דבכרת, וזה מוכרח בשבת (דף קל"ג) דמקשה על מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט, דהוא ברייתא התם דניתי עשה לדחות ל"ת, דמשמע דעל משנה דתינוקת דמל של ע"ש בשבת אינו קשה לי' כלל, ובע"כ מוכח דשאני שבת דהו"ל ל"ת שבכרת, ולהנך אמוראי דס"ל ביבמות (דף ז') בסוגיא דעלי' דעשה דוחה ל"ת שבכרת מוכח אליבייהו לומר דס"ל כתי' רבא ואביי התם בשבת דילפי מגזה"כ דאין מילה שלא בזמנה דוחהו, ויהי' מוכח לפ"ז דאמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי' דאל"כ הא לא הוי רק בעשה ולא בכרת, אך עכ"ז יש לתרץ לשיטת ר' יוסף הנ"ל דיסבור כשיטת הרב ר' יוסף בקדושין (דף ל"ד) דהעשה מאלים להל"ת, לכן י"ל דהנך אמוראי דס"ל דעשה דוחה ל"ת של כרת ס"ל כתירוץ רב אשי דיו"ט הו"ל עשה ול"ת וה"ה שבת דהו"ל עשה ול"ת ומאלים העשה להל"ת וחייב כרת ומלקות עלי', גם י"ל דבשבת כ"ע מודי דהו"ל עשה ול"ת דהא כתיב וביום השביעי תשבות רק ביו"ט ס"ל דלא הוי לי' עשה, ובעיקר מה שהקשיתי על הרב ר' יוסף משבת (כ"ה) דאמאי מילה שלא בזמנה חייב כרת נלע"ד דיש לחלק דשא"ה כיון דחזינן דהתורה אמרה שלא לדון הקו"ח ממילה בצרעת לכן אמרינן לכ"ע אהדרינהו קרא לדוכתייהו והתוס' שם ד"ה ה"ל יו"ט כו' כתבו דאין למילף מהתם דאין עשה דוחה ל"ת דשא"ה שיכול לעשות אחר יו"ט ע"ש, א"כ מה"ט נדחה הקו"ח לגמרי ויש להוכיח כן מכמה סוגיות ועיין בריש יבמות ובמ"ק (ג' ע"ב) תוס' ד"ה יכול ילקה כו' ואכמ"ל ועיין בתוס' ביצה ( ח') ד"ה סוף סוף עשה כו', וגם יש לעיין בכ"ז ע"פ מש"כ התוס' בביצה (דף י"ב) ד"ה השוחט עולת נדבה כו' במש"כ שם בענין אהדרינהו קרא לדוכתי', ובבכורות (דף ט"ו) בתוס' ד"ה ואהני קרא למיקים עלי' בלאו כו', ובמשנה למלך ה' מעילה (פ"א ה"ז) ובפר"ד בדרך מצותיך חלק ג' ואכמ"ל בפרט זה.

201

ר״בועדיין תקשה על הרב ר' יוסף הנ"ל דמה הקשה רבא בזבחים על ריש לקיש הא י"ל שאני גבי מלקות דהא אינו לוקה על טעם כעיקר, ולפמ"ש הפר"ד בדרך מצותיך חלק ג' דריו"ח דס"ל ביבמות (דף י') דבין הוא ובין האחים אינם חייבים על החליצה כרת, ואף דכתיב יבמה יבוא עלי' דמבואר ברמב"ם (פ"א ה' יבום) דעלי' ולא על צרתה ולא אמרינן אהדרינהו קרא לאיסורא קמא יעו"ש בפר"ד [וכעת אינו אצלי], ולפ"ז לריש לקיש דס"ל התם דבין הוא ובין האחים חייבין על הצרה כרת, מוכח דס"ל לר"ל דאהדרינהו קרא לדוכתי', וריו"ח באמת ס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ולכן קאמר ריו"ח דעל טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו וכשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דאזיל ריו"ח לשיטתו דס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ולכן שפיר מקשה לר"ל בזבחים דכיון דס"ל פטור ממלקות על נו"ט ממילא מוכח דס"ל לר"ל דנו"ט ברוב לאו דאורייתא, משום דאם הי' ס"ל טעם כעיקר מה"ת הי' לו להיות לוקה לשיטתו דס"ל אהדרינהו קרא לדוכתי', אך ג"ז אינו משום דמריו"ח דיבמות אינו מוכח דס"ל דלא אמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי', די"ל דשאני התם דאיהו שליחות דצרה קעביד, וכן איהו שליחות דאחים קעביד כדאיתא שם ביבמות, ולפ"ז יהי' מוכח מהתם דלולי הסברא הנ"ל הי' חייב כרת, ובע"כ מוכח לחלק ביניהם, וכן מוכח במה דקיי"ל דממעטינן איילונית מן אשר תלד הנ"ל וחייב כרת עלי', אלמא דלא שייך התם סברת הרב ר' יוסף הנ"ל וכמ"ש התם הפר"ד לחלק ביניהם, א"כ תקשה על הרב ר' יוסף הנ"ל מה שהקשיתי מזבחים.

202

ר״גויש לתרץ דהנה בנזיר (דף ל"ז ע"א) תוס' ד"ה טעם כעיקר מנלי' כו' כתבו דיותר יש לומר דמשרת אתי לטעם כעיקר מלומר דקאי על היתר מצטרף לאיסור, דהא בטעם כעיקר יש עכ"פ כזית כו', וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין (דף צ"ח) בשם הרמב"ן דלמאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא מוכח דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור חמור מן טעם כעיקר מסברא דבטעם כעיקר יש לומר דלבטל ברוב ובהיתר מצטרף לאיסור הא ליכא רוב וכמ"ש התוס' בפסחי' (דף מ"ד) ד"ה אלא מאי היתר כו' ובשארי דוכתי וכ"כ רש"י בחולין (דף צ"ח) בסוף ד"ה לטעם כעיקר כו' דטעם כעיקר לא דאורייתא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור, ובזבחים (דף צ"ז) כתב רש"י דיקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, וכבר הובא לעיל דברי רש"י הנ"ל בתמיהת הצ"ק, וי"ל דאזיל לשיטתו דס"ל לרש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואז מוכח דהיתר מצטרף לאיסור חמור יותר, ולכן י"ל דיקדש אתי על החומר היינו היתר מצטרף כו', [אך עדיין צ"ע בדברי רש"י הנ"ל מן חולין (דף צ"א) דמבואר שם ברש"י דבקדשים מודה דנאסר טעם כעיקר מה"ת, וכבר תירצתי לעיל דברי רש"י דזבחים הנ"ל] אך מאן דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ומשרת אתי לטעם כעיקר ס"ל דחמיר טעם כעיקר ממצטרף לאיסור, משום דבטעם כעיקר יש כזית בלוע משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור ליכא כזית שלם, וכ"כ בארוכה הפני משה בירושלמי נזיר פ"ו ה"א, והפני יהושע בפסחים (דף מ"ד) כתב ג"כ כן.

203

ר״דולפ"ז לר"ל דס"ל שם בזבחים דפיגול ונותר וטמא שבללן פטור משום דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא אף בקדשים דהא שם מיירי בקדשים, ובע"כ מוכח דלר"ל אתי האי יקדש דכתיב בקדשים להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, משום דאי נימא דקאי על טעם כעיקר א"כ מיבעי להיות לוקה על טעם כעיקר בקדשים, אף לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי' ולא הוי געולי מדין רק בעשה, עכ"ז בקדשים דכתיב יקדש ודרשינן להיות כמוה וודאי דחייב מלקות, כמ"ש הצל"ח בפסחים (דף מ"ה ע"א) דכיון דכתיב יקדש כמוה ממילא הוי בלאו אף לשיטת הרב ר' יוסף כמו עיקר האיסור דבשר חטאת יעו"ש, משום דדינו ממש כמוה בכל הדינים, ובע"כ מוכח דר"ל דס"ל דאינו לוקה על טעם כעיקר אף בקדשים דמוקי האי יקדש על היתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, ולפ"ז יסבור ר"ל דהיתר מצטרף לאיסור חמור יותר מן טעם כעיקר, ולכן שפיר מקשה רבא לר"ל מן עושה עיסת אורז דיוצא י"ח מצה, דכיון דמוכח מן משנה הנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא, ואף דנימא דאינו רק בעשה מ"מ הא חזינן מזה דטעם כעיקר חמור ביותר מן היתר מצטרף כו', דהא טעם כעיקר נאסר מה"ת בכל מילי ואלו היתר מצטרף לאיסור אינו רק בקדשים דכתיב התם יקדש, וחולין מקדשים לא גמרינן כדאיתא בפסחים (דף מ"ה), [בפרט לר"ל דס"ל בריש פ"ח דיומא דחצי שיעור מותר מה"ת, א"כ אין שום איסור תורה כלל על היתר מצטרף לאיסור בחולין בלא הוכחה], ואלו טעם כעיקר נאסר מה"ת אף בחולין כדמוכח מהמשנה דעושה עיסה מאורז דיוצא י"ח מצה, וגם הא ע"י צירוף שארי מינים לחצי זית מצה הא אינו יוצא י"ח מצה, וכיון דמוכח דטעם כעיקר חמור יותר מן היתר מצטרף כו', א"כ ממילא קשה על ר"ל דאמאי פוטר בטעם כעיקר בקדשים ממלקות ומוקי האי יקדש להיות כמוה על היתר מצטרף כו', הא יותר מסתבר לומר דהאי יקדש קאי על טעם כעיקר לחייבו מלקות ויש לדון עפ"ז בנזיר (דף ל"ז) וכמש"כ בחידושי רשב"א לחולין בשם הרמב"ן כנ"ל דמאן דס"ל דטעם כעיקר חמור מסתבר לומר דמשרת קאי על טעם כעיקר ולא על היתר מצטרף כו', וה"ה בהאי יקדש כמוה, וכבר כתבנו בשם הצל"ח דאי יקדש קאי על טעם כעיקר אז לוקה על טעם כעיקר בקדשים אף לשיטת הרב ר' יוסף, ושפיר מקשי בגמ' על ר"ל דס"ל דאינו לוקה אף בקדשים על טעם כעיקר, משום דהיתר מצטרף לאיסור חמור מן טעם כעיקר, דהא במשנה הנ"ל מוכח דטעם כעיקר חמור יותר מן היתר מצטרף כו' ומתורץ שפיר שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל.

204

ר״הומביצה (דף י"ב) בשוחט עולת נדבה דלוקה אליבא דבית שמאי משום דאהדרי' קרא לאיסורו אינו קשה על שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, משום די"ל דשאני התם דזה דומה לתזבח ולא גיזה דכתבו התוספת בחולין (דף צ"ט) ובשארי דוכתי דהתם לכ"ע בלאו משום דהא בלא הפסוק דתזבח ולא גיזה לא הי' ה"א כלל להתיר רק ה"א מקרא דתזבח דהתירה התורה זביחה בפסולי מוקדשין דה"ה גיזה על זה אמרו שפיר דתזבח ולא גיזה דממילא אהדרי' קרא לגיזה באיסורא קמא, וה"ה בשוחט עולת נדבה דג"כ לא הי' שום הוה אמינא כלל דיקרב ביו"ט דהא עולה אינה נכלל בכלל אשר יאכל לכל נפש, רק הוי אמינא דיקרב ביו"ט מקרא דל"ד וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ט) בד"ה אמר עולא כו', ולכן כיון דהתם נתמעט מן וחגותם חג אין עולה לא לכן לוקה אליבא דב"ש, ולב"ה דס"ל דאינו לוקה בשוחט עולת נדבה ביו"ט טעמם משום דכיון דאמרינן מתוך שהותרה כו', ונכלל בההיתר דיאכל לכל נפש וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב) בד"ה השוחט עולת נדבה כו', וא"כ אשכחן דהותרו בהדיא כו' יעו"ש.

205

ר״וענף ו. ויש להקשות בהא דאמרו בפסחים (דף מ"ג) דרב נחמן ס"ל דעד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיני' אבל חמץ ע"י תערובות לית לי', והא כיון דר"מ ס"ל בע"ז נותן טעם לפגם אסור בכל התורה ויליף מגעולי מדין, א"כ לדידי' גע"מ לאו חדוש הוא ומבעי לי' למילף טעם כעיקר מהתם, ואף לשיטת הבעה"מ בפסחים שם והובא בטור או"ח (סימן תמ"ב) דשאני כותח דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא, מ"מ לר"מ דס"ל נו"ט לפגם אסור בכל התורה א"כ אף היכא שנעשה רק לקיוהא הא לא גרע מנו"ט לפגם, אך לשיטת הר"י מאורליינוש הנ"ל דס"ל דמאן דס"ל דיליף מגעולי מדין לא הוי רק בעשה ניחא זה, דאף דנימא דיעבור בעשה מ"מ בלאו אינו עובר, ושפיר קאמר רב נחמן דהמשנה דאלו עוברין דס"ל דעובר על עירובו בלאו לא אתי כר"מ, משום דלר"מ הא אינו עובר בלאו, ולשיטת רש"י והר"ת דלא ס"ל סברת הר"י דאורליינוש הנ"ל יש להקשות דאיך אמרו דלר"מ אינו לוקה על עירובו, אך יש לומר דר"מ ס"ל דנזיר וגעולי מדין הוי שני כתובים כו' וכמ"ש רש"י בחולין (דף צ"ח).

206

ר״זועדיין יש להקשות לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דהא מוכח בפסחים ונזיר דמאן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא יותר מסתברא לאוקמי משרת על טעם כעיקר ולא על היתר מצטרף כו' וכמ"ש לעיל בשם הראשונים, א"כ לר"מ דס"ל דגעולי מדין לא הוי חדוש וכיון דנלמד מגע"מ לכל התורה דהוי על טעם כעיקר בעשה עכ"פ, אזי מסתבר לומר דמשרת דנזיר קאי על טעם כעיקר ללקות, דהא טעם כעיקר חמור ביותר דהא הוי עכ"פ עליו בעשה כמו בגע"מ, ואלו על היתר מצטרף כו' דלא אמרינן בכל איסורין לא הוי רק חצי שיעור, ועיין בתוס' שבת (ד' צ"א) ד"ה כגון כו', א"כ יש לנו ללמוד ולומר דלוקין על כל טעם כעיקר מן משרת דנזיר, וגם הא כתבו התוס' בנזיר (דף ל"ז) בד"ה טעם כעיקר מנליה דלכן מקשה הגמרא בפשיטות לר"ע טעם כעיקר מנליה, משום דיותר מסתבר לאוקמי על טעם כעיקר, ואין לומר דזה הוי ב' כתובים הבאין כו', דזה אינו דהא גע"מ הוצרך על נו"ט לפגם לאסור אליבא דר"מ ומשרת דנזיר הוצרך על מלקות דטעם כעיקר דאלו מגע"מ הא אין לוקין כשיטת הרב ר' יוסף, והא דפסחים דאמרו דר"ע יליף מגע"מ ומשרת אתי להיתר מצטרף כו' כבר פירשו המפרשים שם דליכא למימר דאתי למלקות דא"כ גע"מ למה לי, אבל לר"מ תקשה דאמאי אמרו לר"מ דאין עובר בלאו על תערובות חמץ, הא מיבעי לי' למילף מן משרת דלוקה על כל טעם כעיקר ולא הוי ב' כתובים משום דגע"מ הוצרך על נוטל"פ, ומשרת אתי על מלקות משום דגע"מ לא הוי רק בעשה לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, א"כ קשה איך אמרו בפסחים דלר"מ אינו בלאו כל תערובות חמץ, ואפשר לומר דס"ל להרב ר' יוסף כשיטת הבעל המאור הנ"ל דשאני כותח דלא הוי רק קיוהא בעלמ' ואף דזה עדיף מן נו"ט לפגם, עכ"ז י"ל דאף לר"מ דס"ל טעם כעיקר הוי בלאו עכ"ז נותן טעם לפגם לא הוי רק בעשה דנלמד מגע"מ, אך יש לדקדק בזה הרבה.

207

ר״חוהעיקר מה שנלע"ד שאף לשיטת הר"י מאורליינוש דס"ל דלא אהדרי' קרא, עכ"ז הא מצינו בר"ה (דף ד') דר"מ ס"ל דעל רגל א' עובר בבל תאחר מדכתיב ובאת שמה, וכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בבל תאחר ורבנן ההוא לעשה, א"כ לר"מ דס"ל התם דאף דיש סברא לומר דבעי שלשה רגלים מדכתיב חג המצות וחג השבועות וסוכות כמבואר שם, אפ"ה מדכתיב ובאת שמה דעובר בעשה ברגל אחד אמרינן אהדרי' קרא לדוכתי' לאיסורו דהוי בלאו דבל תאחר דכיון דגלה התורה דהוי בעשה ממילא גמרינן ללאו מיני', א"כ שפיר יש לומר דלכן ר"מ לא ס"ל טעם כעיקר משום דגע"מ ומשרת דנזיר הוי שני כתובים ואין מלמדין, דאי נימא דטעם כעיקר בכל התורה א"כ תקשה משרת למה לי דהא ללאו נלמד מגע"מ כיון דס"ל לר"מ דאמרינן אהדרי' קרא לאיסורו ולכן הוי ב' כתובים, אבל לרבנן דס"ל התם בר"ה דלא הוי רק בעשה יש לומר דלא אהדרי' קרא, וכשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, ואפ"ה אינו קשה על הר"ת דס"ל אהדרי' קרא דהא רבנן דר"ה לא ס"ל כן, דיש לומר דשאני התם דכתיב חג המצות ושבועות וסוכות דמוכח מהתם דבעי דווקא ג' רגלים, ועוד יש לחלק בין הא דר"ה לנידון דר"ת בטעם כעיקר, אבל מן ר"מ דס"ל התם דקאי בלאו דבל תאחר ברגל א' מוכח דס"ל דאמרינן אהדרי' קרא דכמו דחזינן דהיכא דחייבתו התורה ברגל א' ממילא הוי בבל תאחר ולא מחלקינן ביניהם לומר דבכל ג' רגלים הוי בלאו וברגל א' אינו אלא בעשה, א"כ ה"ה בטעם כעיקר דכיון דחזינן דהתורה אסרה לטעם א"כ לא מחלקינן בין טעמו לממשו ושוה ממש גם בהלאו לדברי ר"מ, ומ"מ יש לחלק ביניהם קצת דאין ראיה כ"כ מר"מ דר"ה הנ"ל לנ"ד א"כ ישבנו בעז"ה דברי הר"י מאורליינוש על נכון, ויש לתרץ כ"ז בהרבה גווני אך אכמ"ל.

208

ר״טוא"כ לשיטת הר"י מאורליינוש וודאי דלא הוי בכרת על טעם כעיקר, דהא לא הוי רק בעשה ואין לוקין וה"ה דלא הוי בכרת כיון דלא אהדרי' קרא א"כ וודאי דיכול לצאת י"ח מצה בכזית בתערובות באורז, כיון דקיי"ל דעשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמו שהעלה הש"א רק מחמת דהוי במיתה אינו דוחה, א"כ כה"ג דלא הוי במיתה וודאי דדוחה העשה לאיסור דטעם כעיקר, ואין לומר דכיון דהוי על טעם כעיקר בעשה לשיטת הר"י מאורליינוש, א"כ נימא אין עשה דוחה עשה, דז"א דא"כ תקשה דאמאי קיי"ל באיסורי לאווין דעשה דמצה דוחהו היכא דלא הוי במיתה וכרת רק בלאו לחודי', וכמו בחדש דמקשי בירושלמי דיבוא עשה לדחות ל"ת, דנימא דכיון דאסרה התורה כלי שבלע איסור מהם א"כ הוי בעשה מחמת הצווי דהגעלת כלי מדין, וכיון דהבלוע הוי בעשה כש"כ דהוי בעשה על גוף האיסור, א"כ הא אין עשה דוחה עשה, אע"כ מוכח דקיי"ל אין טפול חמור מן העיקר, כדאיתא בזבחים (דף ס"ג ודף מ"ח) וכמו דעל גוף האיסור דלא הוי רק בל"ת דחינן לי' היכא דיש מצות עשה כש"כ בבלוע טעם האיסור דוודאי דחינן היכא דיש עשה, דלא יהי' הטפל חמור כו', וכיון דעל טעם כעיקר דאיסורי לאווין דחינן לי' היכא דיש עשה דמצוה, א"כ ה"ה אף היכא דיש איסור מיתה על גוף האיסור עכ"ז כיון דעל טעם האיסור ליכא מיתה, ואינו רק באיסור דגזרה התורה על כל טעם דיהא כעיקר, א"כ כמו דעל כל טעם כעיקר מכל איסורין דחינן לי' מחמת עשה א"כ ה"ה אף בטעם כעיקר של איסור מיתה, דהא התורה כולל' לכל טעם כעיקר ביחד והכל נובע מן דרש א', וא"כ לא חמור הטעם כעיקר של איסור מיתה מן טעם כעיקר של שארי איסורין דנתבאר דמחמת שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דוחהו העשה דמצוה וה"ה בזה, ואף לרב אשי דס"ל בזבחים (דף נ"ז) דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לל"ת ועשה, עכ"ז שאני התם דהא לא שייך התם הך סברא דלא יהי' טפל חמור מן עיקר, דהא על עיקר פסולי המוקדשין כמו בפסול יוצא ונותר לא שייך התם שום עשה בשום אופן דנימא עשה דוחה לל"ת, משא"כ באיסורי טבל וכה"ג דשייך לומר עשה דמצה ידחהו אף בגוף האיסור, א"כ לא יהי' טפל חמור מן העיקר וברור ופשוט:

209

ר״יענף ז. אמנם לשיטת ר"ת דהובא ברא"ש חולין (פ"ז סימן ל"א) ובתוס' שם ובשארי דוכתי וברא"ש ה' חלה דהיכא דנבלע איסור אז לוקין על כזית כאלו הי' כולו איסור והוי טעמו ממש כממשו דאהדרי' קרא לאיסורו, א"כ כמו דחייב מיתה על כזית טבל ה"ה דחייב מיתה על טעם כעיקר של טבל, א"כ לשיטתו אין יוצאין בעיסת טבל אף אם נתערב באורז ביותר מכדי אכילת פרס, ולשיטת ר"ת שהובא ברא"ש שם תלוי זה באם נתערב כזית בכא"פ, וביותר מכא"פ אין יוצאין בלא"ה כמבואר שם וכן מבואר בתוס' בזבחים (דף צ"ז) בד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת דכתבו דבפסול נותר ה"ל ל"ת שבכרת כו', משום דהתוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל כשיטת ר"ת בזה בכמה דוכתי, ולכן אף על טעם כעיקר של נותר ה"ל בכרת, אך לפמש"כ לעיל בשם הצל"ח דכתב דבפסול קדשים לכ"ע אהדרי' קרא דכיון דדרשי מן יקדש להיות כמוה הוי ממש כמו העיקר, נדחת ראייתו הנ"ל, וכן לפמש"כ לעיל דהתוס' קאי על היתר מצטרף לאיסור כפי' רש"י שם ג"כ נדחת ראייתי הנ"ל מהתוס' דזבחים, אך אין אנו צריכים לראיות כלל על זה דזה פשוט לשיטת ר"ת הנ"ל דגם מיתה חייב על הטעם כמו על העיקר, ויש לומר דלכן התוס' בסוכה (דף ל') נשארו בצ"ע דלמה צריך קרא דאין יוצאין בטבל תיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, משום דאין לתרץ כמו שכתבתי ע"י תערובות באורז דהא לשיטתם דס"ל כהר"ת ה"ל תערובות טבל ג"כ במיתה, א"כ שפיר הקשו התוס' בסוכה.

210

רי״אאך גם לשיטת ר"ת יש לתרץ קושייתם, דהא כבר נתבאר לעיל דלמאן דיליף טעם כעיקר מן משרת וגם ס"ל דון מינה ומינה אז לא הוי בכרת ומיתה על טעם היוצא אף מן איסור מיתה, דלא חמור מן נזיר דלא הוי בי' רק לאו לחודה, ומבואר בתוס' בע"ז (דף ס"ח) בד"ה ואידך קדירה כו', שכתבו בסה"ד שם דלר"ש לא מצי למילף טעם כעיקר מן געולי מדין דחדוש הוא רק מן משרת יליף לטעם כעיקר כ"כ אליבא דר"ש, ובדורש לציון דרוש ד' העלה דר"ש ס"ל דון מינה ומינה יעו"ש, וכן יש להוכיח מן ירושלמי יבמות פ"ח דקאמר התם דר' אליעזר בר' שמעון ס"ל דממזר אחר דור עשירי נקבות מותרות משום דס"ל בגז"ש עשירי עשירי למילף מעמוני ולא עמונית, וס"ל דון מינה ומינה וכמבואר בש"ס דילן ביבמות (דף ע"ח) דזה תלוי בהך פלוגתא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, וגם מבואר בתוס' מנחות (דף ע"ט ע"ב) בד"ה ומי אית לי' כו' דר' אליעזר בר' שמעון ס"ל כוותי' דאבוה ולכן קפריך התם מן ר"ש וכן לעיל (דף ע"ב) דחוק לאוקמי' כוותי' עכ"ל התוס', ואף דבכמה דוכתי אמרו דר"א בר' שמעון ס"ל כוותי' דאבוה בחדא ופליג עלי' בחדא כדאיתא בשבת (דף מ"ד) ובשא"ד, עכ"ז היכא דמצי לומר דלא פליג על אביו ר"ש מתרצינן לומר דלא פליג עליו ולכן לפ"מ דנתבאר דר"א בר"ש ס"ל דון מינה ומינה, אמרינן דמן הסתם ס"ל לר"ש ג"כ כן דאל"כ לא הוי פליג ר"א על אביו, ושפיר כתב הדורש לציון שם, וגם יש הרבה לפלפל בעיקר קושיות הדורש לציון שם ע"פ דברי הירושלמי דהתם ואכמ"ל.

211

רי״בא"כ לפי מה דנתבאר דר"ש ס"ל דון מינה ומינה וגם נתבאר דר"ש יליף לטעם כעיקר מן משרת, וכבר נתבאר דלמאן דס"ל דון מינה ומינה לא שייך לחייב מיתה וכרת על טעם כעיקר דלא חמור מן המלמד דהיינו נזיר, ולכן שפיר הוצרך התנא דברייתא בפסחים להוכיח דאין יוצאין בטבל, משום דמחמת מצוה בעבירה הי' יכול לצאת בכזית חטים באורז דאז לא הוי במיתה לר"ש, והברייתא הא אמרו התם דהא מני ר"ש היא, וכן לרבינא דתירץ התם בפסחים דאף כרבנן אתי', עכ"ז יש לומר דהא רבינא לשיטתו דס"ל בזבחים (דף ל"ג) דלענין מלקות איתמר דס"ל דאין הלמד חמור מן המלמד לעונש כרת, א"כ ה"ה בטעם כעיקר, ואף לפמש"כ לעיל דרבינא אמר שם זה לריש לקיש דס"ל דון מינה ומינה, עכ"ז יש לומר דהנך רבנן ס"ל ג"כ דדון מינה ומינה, דהא פלוגתא דתנאי היא בדוכתי טובא, א"כ מתורץ שפיר קושיית התוס' הנ"ל, ואין להקשות לשיטת ר"ת דס"ל דאהדרי' קרא והוי ממש הילפות' כמו העיקר, דא"כ אמאי ס"ל לר"ת בפסחים (דף מ"ב) בתוס' ד"ה ואלו כו' דעל תערובות אינו עובר בבל יראה דהא י"ל דטעמו הוי כמו העיקר לגמרי די"ל דשאני התם דחזינן דהתורה מיעטה לתערובות מכרת, א"כ אינו שוה טעמו להעיקר.

212

רי״גולכאורה יש לדון אף לשיטת התוס' בשם ר"ת דנתבאר דחייב כרת גם על טעם כעיקר באיסור דכרת, יש לומר עדיין דאף דס"ל לר"ת דאהדרי' לדוכתי', עכ"ז לענין כרת אפשר דלא אהדרי' כדמצינו בבכורות (דף ט"ו) דאהני הקישא ואהני קרא אהני הקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עלי' בלאו, אלמא דלא אמרינן אהדרי' קרא גבי כרת רק ללאו לחודה, וה"ה י"ל כן בטעם כעיקר, אך באמת ז"א, בשכבר הקשו התוס' שם בד"ה ואהני קרא כו' דאמאי לא נימא אהדרי' קרא אף לכרת, א"כ מוכח להדיא מן התוס' דס"ל דאף גבי כרת אהדרי' קרא דכיון דגילה התורה דאסור ממילא קיימא בעיקר האיסור לגמרי לכל דיניו, וגם לפמש"כ רש"י שם בבכורות ד"ה ואהני קרא כו' דמסתבר טעמא דכי כתב כרת בחלב בבהמה הראוי' לקרבן כו', אלמא דלולא הסברא הזאת הי' חייב כרת גם על מה דאהדרי' קרא, ולפי שיטת התוס' דמדמי הא דטעם כעיקר להא דבכורות גבי גיזה דפסולי המוקדשין לענין אהדרי' קרא, א"כ כמו התם בבכורות ס"ל להתוס' דשייך אהדרי' קרא אף לכרת ה"ה בטעם כעיקר לשיטת ר"ת.

213

רי״דוכן מדברי הר"ן בפסחים (דף מ"ג) בסוגיא דתערובות חמץ שכתב שם דלרבנן דס"ל על עירובו בלא כלום משום דילפי מזה דגילה התורה דעל תערובות חמץ אינו בכרת וה"ה דאינו בלאו, וכ"כ הבעה"מ שם [וגם מבואר בטור או"ח (סימן תמ"ב) וברא"ש דדוקא התם קיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום משום דלא הוי אלא קיוהא בעלמא אבל טעם ממש דומה לעיקר וגם עובר על בל יראה] א"כ אי נימא דבכל תערובות איסור ליכא כרת איך כתב להוכיח מהא דהתורה מיעטו מכרת דגם בלאו אינו עובר, דהא בכל טעם כעיקר אינו חייב כרת, ובע"כ מוכח מדבריו דבטעם כעיקר חייב כרת אך שאני התם דלא הוי רק לקיוהא בעלמא וכסברת הטור והרא"ש הנ"ל, ויש לפלפל בדברי המהרש"א בפסחים שם שכתב דהא דעל תערובות חמץ אינו בכרת לא הוי מגזה"כ רק כיון דלא מצינו בפירוש לכן אינו בכרת, ואפשר שזהו כשיטת הר"י דאורליינוש דלא אמרינן אהדרי' קרא כו'.

214

רי״הענף ח. ולפ"ז בנ"ד דעירב כזית חטים של טבל באורז הדין כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל תערובות אינו חייב כרת, א"כ לפי מאי שהעלה הש"א דאף עשה דמצה שקודם הדיבור מצי לדחות ל"ת דלאחר הדיבור רק הא דאין יוצאין בטבל הוי משום דהוי ל"ת דבמיתה, א"כ היכא דעירב בתערובות אורז אז כיון דליכא מיתה שפיר יוצאין בו י"ח מצה, וכן לשיטת הר"י דאורליינוש דס"ל דלא אהדרי' קרא שפיר יוצאין בזה, אמנם לשיטת הר"ת דס"ל דאהדרי' קרא וממילא חייב מיתה ואינו יוצא אף ע"י תערובות אורז, וכן לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר לאו כו' רק נאסר מדרבנן וגם ס"ל חתיכה נעשית נבלה אין יוצאין בזה י"ח מצה, לא מיבעיא לפמש"כ לעיל דלרש"י דס"ל טעם כעיקר לאו כו' ממילא אין יוצאין בעיסת אורז דעירב בו כזית מצה דלא פסקינן הילכתא כהמשנה בעיסת אורז הנ"ל, וודאי דאין יוצאין בו, ואף לפמש"כ בתי' בתרא דגם לרש"י יוצאין בעיסת אורז שעירב בו כזית מצה משום דהא עכ"פ בא לידי חימוץ, עכ"ז בכזית טבל שעירב בתערובות אורז וודאי דאין יוצאין, משום דכיון דרבנן אסרו לטעם להיות כעיקר ובפרט דקיי"ל דאמרינן חתיכה נעשית נבלה, א"כ כל דתיקון רבנן לאסור גם תערובות היתר כעין דאורייתא תיקון, וכמו בדמאי דאין יוצאין בו וכמש"כ לעיל, א"כ ה"ה בתערובות הנ"ל.

215

רי״ואך לדינא אין אנו צריכים לחוש לשיטת רש"י אף מספק כדמוכח ביו"ד (סימן צ"ח סעיף ב') דבתערובות אינו מינו ונישפך אסור מספיקא, ואי נימא דיש לצרף שיטת רש"י הנ"ל לספק, א"כ אמאי מחמירין בתערובות באינו מינו בספק כשנשפך, הא יש ספק ספיקא להתיר ספק שמא אין כאן איסור דאורייתא כלל וכשיטת רש"י כיון דנתערב ברוב היתר עכ"פ, ואתמ"ל כשיטת התוס' והפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא, אכתי ספק שמא הי' בתערובות ששים ודומה ספק ספיקא זה להס"ס שכתב הש"ך בכללי הס"ס ביו"ד (סימן ק"י ס"ק ט"ז) גבי ציר דגים יעו"ש, אע"כ מוכח מזה דגם לספק לא מצרפינן שיטת רש"י זאת רק קיי"ל עיקר כהסוברים דטעם כעיקר דאורייתא, לכן בנידון דידן לא שייך לחוש לשיטת רש"י כיון דלא קיי"ל כוותי' לדינא כנ"ל, אך לשיטת ר"ת שפיר יש לחוש, א"כ לדינא אין יוצאין בתערובות טבל באורז משום דיש לחוש לשיטת ר"ת דכה"ג אין עשה דוחה לל"ת דבמיתה.

216

רי״זועכ"ז היכא שהטבל הוא ספק טבל כגון הא דמבואר ביו"ד (סי' של"א סעיף ל"ד) באומר לשלוחו צא תרום ואינו יודע אם תרם דס"ל להרמב"ם דלא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו לקולא, וי"א ס"ל התם דסמכינן על חזקה שליח עושה שליחות אף לקולא, א"כ בכזית ספק טבל כה"ג שעירב ברוב אורז שפיר יוצאין י"ח מצה משום ספק שמא הלכה כהסוברין דסמכינן על חזקה הנ"ל, ואת"ל כהרמב"ם דס"ל דלא סמכינן על חזקה הנ"ל לקולא אכתי ספק שמא הלכה כהרמב"ם דעל תערובות אינו חייב מיתה וכרת, בפרט דהרמב"ם גופא דחוששין לסברתו דמחמיר דלא סמכינן על חזקה שליח כו' לקולא, הא לדידי' אין חייבין כרת ומיתה על תערובות איסור, וגם להר"י דאורליינוש ג"כ יוצאין בזה וכן בכל ספק טבל יש לדון ספק ספיקא, ובפרט דהרמב"ם ס"ל דתרומה בזמה"ז דרבנן כמבואר ביו"ד (סי' של"א סעיף ב'), וגם בעבר ואכל כזית מצה טבל בתערובות אורז אפשר דיצא י"ח מצה, כיון דהעלה הש"א (בסימן צ"ז) דלכן בעבר ואכל טבל לא יצא י"ח משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, וכבר הוכיח הש"א (בסימן צ"ט) דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח מהתוס' התם, א"כ כיון דמספקא לן להלכה דלמא כהרמב"ם דעל תערובות ליכא כרת או כשיטת הר"י דאורליינוש או כשיטת התוס' בשם הר"ת א"כ הוי ספק מצוה הבאה בעבירה דאפשר דאין כאן עבירה כלל אי נימא כשיטת הרמב"ם הנ"ל, וכיון דעיקר מצוה הבאה בעבירה לא הוי רק מדרבנן לכן הוי ספק דרבנן דלקולא ובדיעבד יצא י"ח.

217

רי״חענף ט. ועוד יש לדון דאף דנימא דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת עכ"ז י"ל דבספק עבירה לא מקרי מצוה בעבירה ויצא בדיעבד י"ח, לפי דהתוס' בסוכה (דף ט) בד"ה ההיא למעוטי גזילה כו' הקשו דלמה לי קרא דלך למעוטי גזילה תיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, ותי' התוס' דמצוה הבאה בעבירה לא הוי מה"ת אלא מדרבנן כו', ובאמת להסוברים דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת תשאר קושית התוס' הנ"ל, ועיין לקמן (דף למ"ד) בתוס' ד"ה משום דה"ל כו', ויש לתרץ קושית התוס' הנ"ל ע"פ מה דאיתא בסוטה (דף כ"ט) דאמר רב גידל דדבר שיש בו דעת לישאל נפקא מן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וודאי טמא לא יאכל הא ספק טמא יאכל וסיפא והבשר כל טהור יאכל בשר הא ספק טמא לא יאכל, וכלל זה הובא בחוו"ד ריש כללי ס"ס, ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל והוא די"ל דכיון דמצוה הבאה בעבירה נפקא לי' בסוכה (דף למ"ד) מן והבאתם את הגזול ואת הפסח הגזול דומיא דפסח מה פסח לית לי' תקנתא אף גזול לית לי' תקנתא, והתם הא כתיב את הגזול א"כ משמע דדוקא גזול וודאי אבל ספק גזול יוצא בו, משום דלספק מצוה הבאה בעבירה לא חיישינן ויוצא בו מן התורה, ולכן איצטריך קרא דחג הסוכות תעשה לך למעוטי גזילה היינו אף ספק גזילה משום דבעי לך וודאי, וכדהתם בסוטה דאמרו טהור וודאי וטמא וודאי.

218

רי״טועפ"ז יש לתרץ קושית התוס' בסוכה (דף ל"ה) בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה, דהקשו דתיפוק לי' דמכתת שיעורו במצותו בשריפה, ולפמש"כ יש לומר דנפ"מ מן הטעם שכתבו דבעי דין לכם היתר אכילה או דין ממון אם נתערב אתרוג מן ערלה באתרוג דתרומה טהורה, ולפי מה דאיתא בבכורות (דף ל"ד) דמשמרת תרומותי כתיב דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דבעי שימור, א"כ אם נתערב אתרוג של תרומה באתרוג של ערלה דאז אינו יכול לשורפה, דאין לומר דהא ספיקא דאורייתא לחומרא וישרפנה, דהא י"ל להיפך דילמא הוא אתרוג של תרומה ואז בעי שימור וגם ספק תרומה בעי שימור דניליף מן תרומה תלויה דהצריכה התורה שימור ואסור לשרוף מספק, ולכן לא שייך כה"ג לפסול מחמת כתותי מכתת שיעורו, אך מחמת דגזרה התורה דבעי דין לכם א"כ בעינן לכם וודאי אבל בספק לכם אין יוצאין בו א"כ לפ"ז יש לדון דבספק מצוה אי הוי בעבירה אי לא יוצאין בו לכ"ע, אף אי נימא דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת, דאל"כ תקשה קושית התוס' בסוכה הנ"ל לשיטה הנ"ל.

219

ר״כועכ"ז יש לפקפק בזה לפי מה דמבואר דבבעלי מומין עובר על עשה דתמימים יהיו לרצון, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א ה' איסורי מזבח ה"א) א"כ ספק בעל מום וודאי פסול משום דבעי תמים וודאי וכיון דיליף גזול מן פסח [וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ג ה' איסורי מזבח ה"ג גבי זכר וודאי ונקבה וודאית כדאיתא בבכורות דף מ"א] יש לדון דכמו דספק בעל מום פסול ה"ה ספק גזל ג"כ פסול, ולפ"ז מצוה הבאה בספק עבירה ג"כ מיפסל אי נימא דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת, אך להסוברין דמצוה הבאה בעבירה הוי מדרבנן שפיר י"ל דיצא בדיעבד בספק מיתה כמו בנ"ד.

220

רכ״אוגם בעיקר כלל זה יש לפקפק מהא דמנחות (דף ו') דמקשה הגמ' דלמה לי' מכל אשר יעבור פרט לטרפה הא ממשקה לישראל נפקא, ועבדי צריכותא דאי ממשקה לישראל ה"א דאיכא שעת הכושר כו' לכן נכתב כל אשר יעבור כו', ולשיטת הסוברים דספק דאורייתא הוי לקולא מה"ת, א"כ מאי מקשה הא י"ל דאי ממשקה לישראל הי' ספק מותר ולכן נכתב כל אשר יעבור וודאי פרט לספק טריפה, ובע"כ מוכח דליתא לכלל זה ודלא כהחוות דעת הנ"ל.

221

רכ״בובר"ש פ"ב דטבול יום במשנה ג' כתב להקשות דאיך שייך למילף טעם כעיקר מק"ו דנזיר, הא לאיסור בלא"ה ידענו דאסור כמו כל חצי שיעור דקיי"ל דאסור מה"ת, ואי למלקות הא אין מזהירין מן הדין, ותי' דהך ק"ו אינו רק גלוי מילתא בעלמא, ולפ"ז נסתר מש"כ לעיל דהך פלוגתא דאי דון מינה ומינה או אוקי באתרי' שייך גם אם עונשין כרת על טעם כעיקר, דיש לדון כיון דזה אינו רק גלוי מילתא בעלמא, א"כ לכ"ע אמרינן בזה דון מינה ואוקי באתרי' ובוודאי חייב כרת ומיתה על טכ"ע מאיסוריהם וכמ"ש התוס' בקדושין (דף י') בד"ה זו שביאתה כו' דלא אמרי' דיו היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא, אך באמת יש לתרץ קושיות הר"ש הנ"ל ע"פ מש"כ במק"א בארוכה דלשיטת המהרש"א בסנהדרין דכתב דלכן אין עונשין מהדין משום דכיון דזה חמור לא סגי לי' בכפרה, דלפ"ז דהיכא דעל החמור מבואר בפי' דסגי בכפרה, ולקל ג"כ מצינו דצריך כפרה כזו אך על הממוצע לא ידענו אי צריך, וע"ז שייך שפיר למילף בק"ו דכיון דעל הקל מזה מצינו דצריך כפרה כש"כ על הממוצע דחמור מיניה דוודאי צריך לכפרה זו, ואין לומר דכיון דהוא חמור לא סגי לי' בכפרה זו, דהא כיון דחזינן דחמור ביותר סגי לי' בכפרה זו כש"כ דעל הממוצע דסגי לי' בכפרה זו, והוכחתי בהרבה ראיות לזה וכן מצאתי שכתבם ספר באר יעקב בכללי סוגיות סוף כלל ט"ז ע"ש א"כ ה"ה בטעם כעיקר דכיון דעל החמור כמו ממשו מצינו דלוקה, אך על טעמו לא ידענו ובזה שייך שפיר למילף בק"ו מנזיר דיצרך ג"כ לכפרה, ואין עונשין מן הדין לא שייך בזה, א"כ לפ"ז יש לומר שפיר כמו שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין ובריטב"א שם שכיון דילפינן טעם כעיקר מן נזיר דאין לוקין משום דאין מזהירין מן הדין, ס"ל דלא מקרי זה גלוי מילתא בעלמא [אך במה שכתב הר"ש והרשב"א דאין מזהירין מן הדין בזה שפיר כתבתי סברא נכונה כנ"ל דבכה"ג ענשו מן הדין] לכן שפיר שייך הך פלוגתא דאי דון מינה ומינה או אוקי באתרי' לענין אם מחייבינן מיתה וכרת בטעם כעיקר או לא כנ"ל, כן נלע"ד בכל זה.

222

רכ״גשאלה במי שאין לו רק חצי כזית מצה המותרת וחצי כזית מצה של אותן האסורין המבוארי' בפסחים (דף ל"ה) אם יכול לצאת ידי חובת מצה או לא ויבוארו בו כמה ענינים חדשים בעז"ה:

223

רכ״דענף א. תשובה והוא דמבואר התם דאין יוצאין בטבל וכבר כתבנו דאף לדידן דאית לן איסור כולל ולא שייך למילף זה מן הדרש דנפקא התם בברייתא מלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ כו', עכ"ז גם לדידן אין יוצאין במצה של טבל, משום כיון דה"ל במיתה א"כ הא אין עשה דוחהו, וכמש"כ הש"א (בסימן צ"ו), עכ"ז יש לדון דכיון דעל חצי כזית טבל לא שייך מיתה, א"כ בכה"ג מצי העשה דמצה דיש עליו חיוב לאכול כזית מצה לדחות הל"ת של חצי כזית טבל, דהא העיקר מה דאינו דוחהו הוא משום דה"ל במיתה וכיון דעל חצי כזית ליכא מיתה ולא הוי רק איסור לחודא שפיר מצי העשה לדחות הל"ת דאינו במיתה, אך לכאורה יש לסתור זה מן התוס' דזבחים (דף צ"ז ע"ב) בד"ה ניתי עשה כו', דכתבו דלאו אתאכל כחומר שבה פריך משום דה"ל ל"ת של כרת כו' והא התם דמיירי בטעם כעיקר דאסור בקדשים מחמת גזה"כ דיקדש, ובטעם כעיקר הא לא נבלע רק מיעוט ברוב היתר וכמ"ש רש"י בחולין (דף צ"ח) דלכן טעם כעיקר לאו דאורייתא משום דבטל ברוב, ובכל כזית קדשים כשרי' לא נבלע רק פחות מכזית מן קדשים פסולים, ויכולים לאוכלם ולחלקם להרבה כהנים שלא יגיע לכ"א כ"א כזית קדשים, והמצות עשה דאכילת קדשים מקיים בכל כזית וכזית, וכמבואר שם בהקושיא דמקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת, ואפ"ה כתבו התוס' דה"ל לאו של כרת, אלמא דאף על פחות מכזית דליכא עונש מיתה אפ"ה מקרי זה ל"ת של כרת כיון דבעיקרו של האיסור יש כרת.

224

רכ״האמנם אין זה ראיה כלל משום דלשיטת הר"ת דס"ל דאם נבלע כזית איסור אף ביותר מכא"פ לוקה על כל כזית, או לשיטת הר"ח דס"ל דאם נבלע כזית בכא"פ אז לוקה על כל כזית, והובא שיטתם באורך ברא"ש חולין פ"ז ובסוף ה' חלה, וודאי דאין ראי' מן תוס' זבחי' הנ"ל, משום די"ל אף אם ליכא בכל כזית וכזית רק פחות מכזית קדשים פסולים אפ"ה לוקה וחייב כרת, משום דהא שיטתם דנהפך ההיתר לאיסור אם מרגישין טעמו דהוי כממשו, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דאינו לוקה רק בנבלע כזית באכילת פרס ואכל כל הג' ביצים, אבל פחות מזה מקרי חצי שיעור עכ"ל, י"ל דשאני התם בזבחים דהא מיירי התם בהיתר מצטרף כו', וכמש"כ התוס' בד"ה שאח"ז שם, ובהיתר כיון דמצטרף לאיסור אז יש כאן שיעור שלם כזית ולכן כתבו דה"ל ל"ת דכרת.

225

רכ״וובזה יש לתרץ מה שכתב רש"י שם דהך יקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור, וכבר הובא לעיל בסי' הקודם שהצ"ק הקשה דמי הכריחו לפרש דמיירי בהיתר מצטרף לאיסור ולא בטעם כעיקר, ולפמש"כ ניחא משום דהא התוס' הקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת דילמא שאני זה דהוי גזה"כ, ותי' משום דאיכא לאוקמי על פסול נותר דה"ל בכרת, ואי נימא דקאי על טעם כעיקר אזי ליכא לתרוצי דאיכא לאוקמי על נותר דה"ל בכרת, דהא כיון דליכא שיעור כזית של איסור א"כ עדיין תקשה דאף דנימא דמיירי בנותר עכ"ז גם בנותר תקשה דניתי עשה לדחות ל"ת ויתחלק כל כזית קדשים לכל כהן וכהן בפ"ע, דאז ניתי עשה דאכילת קדשים לדחות הל"ת שאינו בכרת כיון דליכא כזית שלם של איסור בכל כזית וכזית וכשיטת הרמב"ם הנ"ל, ובע"כ מוכח דזהו גזה"כ, א"כ תקשה עדיין קושית התוס' דמאי מקשה הגמ' ניתי עשה דילמא שאני התם דהוי גזה"כ, ולכן הוכרח רש"י לפרש דמיירי בהיתר מצטרף לאיסור ואזי ה"ל ל"ת של כרת בפסול נותר, ושפיר תירצו התוס' דלא שייך דהוי גזה"כ משום דאיכא לאוקמי על נותר דה"ל בכרת, ולכן מקשה הגמרא שפיר.

226

רכ״זענף ב. אמנם יש להעיר לפ"ז בהא דיבמות (דף ה') דרצה למילף מכבוד אב ואם דתניא יכול כבוד או"א דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו מאי לאו דאמר לו שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא הא לאו הכי אתי עשה ודחי ל"ת אף ל"ת דכרת, וקשה דילמא מיירי דאביו א"ל לחלל שבת בחצי שיעור דהא איסורי שבת יש להם שיעור להתחייב חטאת ומיתה, וחצי שיעור גם בשבת מיתסר כמש"כ רש"י בשבת (דף ע"ד) בד"ה וכי מותר לאפות פחות משיעור כו' וכרת ליכא בפחות משיעור, וקשה איך מוכיח התם דעשה דוחה ל"ת דכרת ויש לומר דאפשר דהגמרא רצו להוכיח זה לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ לדידיה על פחות משיעור וודאי מחוייב על כיבוד דהא אין מחלל שבת כלל או די"ל דלשון שבתותי תשמורו דסמוך אצל כיבוד אב ואם משמע על שיעור שלם, דהא על פחות מכשיעור ליכא עשה ולאו גמור כמש"כ התו"ס בשבת (דף צ"א) ושבועות (דף כ"ג) או די"ל דבלא"ה משני הש"ס שפיר דמיירי בלאו דמחמר ולפ"ז נראה לי ברור ופשוט דחצי כזית טבל יכול לצרף לחצי כזית מצה המותרת משום דלא שייך בזה לומר אין עשה דוחה ל"ת של מיתה דהא על חצי כזית ליכא מיתה:

227

רכ״חויש להקשות לפ"ז בהא דפסחים (דף ע"ה) דמבואר שם דסכו להפסח בשמן תרומה דאם צלי הוא יקלוף את מקומו, וקשה דניתי עשה לדחות ל"ת של אכילת תרומה לזר וכדמקשה הגמרא בזבחים (דף צ"ז) על יקדש להיות כמוהו דניתי עשה לדחות ל"ת, ותי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ורב אשי תירץ דיקדש ה"ל עשה ול"ת כו', א"כ בתרומה טהורה לזר דליכא אלא לאו לחוד, וגם הא אין זה לאו דבמקדש דהא יקדש לא קאי רק על קדשים פסולי' א"כ תקשה ניתי עשה לדחות ל"ת, ואין לומר דשאני תרומה לזר דהא היא במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שבמיתה כנ"ל, דהא לפמש"כ דבחצי כזית דליכא מיתה אז דוחה העשה להל"ת, א"כ התם דאמרינן יקלוף וודאי דבקליפה ליכא כזית תרומה, ואף דנימא דיוכל להיות דבכל הקליפה על כולו יש לצרף כזית, עכ"ז תקשה דהא עכ"פ בכל כזית וכזית דהקרבן פסח ליכא בקליפתו רק פחות מכזית של התרומה, א"כ ניתי עשה דאכילת פסח ולידחי ל"ת דאין בה מיתה, ומצות אכילת קדשים הא מקיים בכל כזית וכזית כדמוכח בזבחים שם, וא"כ תקשה דיאכל כל כזית וכזית בפ"ע, וגם בלא"ה דוחק לומר דמיירי להא דסכו בשמן תרומה דיש בכל הקליפה כזית שלם הא סתמא תניא וא"כ אם נבלע בקליפה רק פחות מכזית א' תקשה כן, והיתר מצטרף לאיסור לא אמרינן רק בקדשים.

228

רכ״טאמנם בלא"ה תקשה להני אמוראי דס"ל בריש יבמות דעשה דוחה ל"ת אף דהוי בכרת, א"כ תקשה אמאי בסכו שמן תרומה יקלוף דניתי עשה כו', בשלמא בהא דתנן התם נטף מרוטבו על הסולת וחזר אליו יטול את מקומו אין להקשות דניתי עשה כו', משום די"ל דכיון דהרוטב נאסר מחמת העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה כי אם צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, ואין עשה דוחה עשה, וגם לרבא ה"ל ל"ת שבמקדש דאל תאכלו ממנו נא וגו' כי אם צלי אש, אבל בסכו בשמן תקשה כן, והיכא דבלא הקליפה ליכא כזית בשר כשר ועכשיו דיקלוף א"כ חסר לו כזית בשר שלם תקשה כנ"ל.

229

ר״לויש לתרץ דכיון דקיי"ל בקרבן דיה' ממשקה ישראל מן המותר לישראל כדאיתא במנחות (דף ו') ובזבחים (דף פ"ח) דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע משום דבעי מן המותר לישראל, וכפי' רש"י שם בד"ה ומנחות ונסכים דאף שמותר לכהנים דבעי מן המותר לכל ישראל, ועיין בתוס' שם ד"ה מהמדומע כו'.

230

רל״אהג"ה. [וברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח משמע דס"ל ג"כ כשיטת רש"י ודלא כהתוס' ע"ש ויש להאריך בפרט זה].

231

רל״בולכן כמו שבקרבן בעי מן המותר לישראל ה"ה באכילת קדשי' בעי מן המותר כו', דהא בקרבן ומנחות ונסכי' שיש בו אכילת מזבח ואכילת אדם הקפידה התורה דיהא מן המותר לישראל דהא בנסכים ליכא רק אכילת מזבח לבד ואפ"ה הקפידה התורה, א"כ ה"ה אכילת אדם בקדשים וודאי בעינן מן המותר לישראל דהא איתקש אכילת מזבח לאכילת אדם כדאיתא בזבחים (דף כ"ח ודף ל"א) ובכמה סוגיות, וכמו דעל אכילת מזבח בעי דיהא מן המותר לישראל ה"ה דבאכילת אדם בקדשים בעי כן, ולכן כמו דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע דבעי שיהא מותר לכל ישראל ה"ה דמהאי טעמא אם נבלע תרומה בפסח דאסור לאכול הקדשים דהא לא הוי מן המותר לישראל, וכן מוכח ממה שמבואר בחולין (דף פ"ט) דגיד הנשה נוהג במוקדשין, והקשה הש"א (בסי' צ"ו) דניחי עשה דאכילת קדשים לדחות ל"ת דגיד הנשה דהא האי תנא ס"ל יש בגידין בנו"ט, וכן הקשה בהא דפסחים (דף פ"ג) דגיד הנשה נוהג בפסח ונשאר בצ"ע, ובאמת מחומר הקושיא של הש"א הנ"ל מוכרח הדבר כמו שכתבתי דשאני בקדשים דבעי מן המותר לישראל, וכמו דאכילת מזבח בעי מהמותר כו' כן אכילת אדם דאיתקשו להדדו ואין היקש למחצה [וכמו דטריפה פסולה לכל הקרבנות מחמת המותר לישראל ולא אמרינן דכיון דיש חיוב בהבאת הקרבן המוטל עליו דמחמת זה הוי ממילא מותר לאכילה דעשה דאכילת קדשים דיהי' חל אח"ז דוחה ל"ת] וע"כ מוכח דכיון דאלולי העשה לא הי' רשאי לאכול מחמת הל"ת, לא מיקרי המותר כו' דבעי דיהא העצם מותר לישראל לולא העשה, א"כ ה"ה בסכו שמן תרומה דכיון דהעצם תרומה לא הוי מותר לישראל רק מחמת דחיית העשה יהי' מותר לישראל לא הוי מהמותר לישראל ופסול זה באכילת קדשים, והוי כמו פסול הגוף ואף דהעצם מותר כו' אך משום התערובת נאסר מ"מ הא כיון דעכ"פ אסור באכילה לולא העשה לא קרינא מהמותר והוי כמו מדומע דנאסר משום תערובות.

232

רל״גוהא דמקשה הש"ס בזבחים דליתי עשה ולידחי ל"ת דאכילת קדשים פסולים ולא מתרצינן דשאני התם דלא הוי מן המותר לישראל שאני התם דהא כתבו התוס' בחולין (דף ק"מ) בד"ה למעוטי צפרי עיר הנדחת כו' דמן המשקה לישראל לא שייך רק היכא שלא היתה שעת הכושר כו' וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחולין שם, וכש"כ היכא שהיתה שעת הכושר על הבשר אחר ששחטה ונזרק דמו ואח"ז נפסל ונעשה נותר, ואף שהתוס' כתבו בזבחים (דף צ"ז) ד"ה ניתי עשה כו' דקאי על פסול דנשחטה בלילה ולן דמה וחוץ למקומו והא התם הי' הפסול בעת השחיטה, עכ"ז הא דמי זה לצפרי עיר הנדחת דכיון דהי' להם שעת הכושר מקודם דנעשה עיר הנדחת מקרי שעה"כ, ולא מיפסל רק מוקצה ונעבד דגזה"כ שם דפסול כמש"כ שם הריטב"א, ולכן לא שייך לומר דהא בעי מן המותר כו', משא"כ בפסול דסכו בשמן תרומה דלא הוי על התרומה שעת הכושר מעולם לכל ישראל לכן לא שייך התם לומר דידחה עשה לל"ת.

233

רל״דואף לפמ"ש המשנה למלך (פ"ג ה' איסורי מזבח ה"י ) לתמוה על התוס' דחולין שכתבו לחלק בין היכא דהי' לו שעת הכושר או לאו דהא כתבו התוס' במנחות ד"ו דמטריפה ילפינן לכל דוכתי דאין לחלק בין שעת הכושר או לא, עכ"ל המל"מ, וכ"כ התוס' בנדה (דף מ"א) בד"ה היינו דאיצטריך כו', וכמש"כ הסדרי טהרה שם לפרש כוונת התוס' הנ"ל, עכ"ז יש לחלק בין היכ' שהי' הפסול בקודש כמו נשחטה בלילה ונשפך דמה ולן ויוצא ונשחט חוץ לזמנו ומקומו דמקרי כ"ז פסולו בקודש, כמבואר בנדה (דף מ"א) וזבחי' (דף פ"ד), וכמש"כ התוס' שם בד"ה שהי' פסולן בקודש לאפוקי פסול טריפה ונעבד וכן צפרי עיר הנדחת דכל אלו אין פסולן בקודש, וא"כ לפ"ז יש לחלק דכמו דהי' הוי אמינא לחלק בין נטרפה מקודם שהקדישה לנטרפה אחר שהקדישה גבי ענין מן המשקה לישראל, רק דגלי רחמנא גבי טריפה דאין לחלק בזה, ומני' גמרינן לכל האיסורין וכמש"כ התוס' במנחות ובנדה כנ"ל, וע"כ יש לחלק עדיין ולומר דשאני היכא שלא הי' פסולו בקודש אז לא מיקרי משקה לישראל משא"כ היכא שלא יכול להיות הפסול רק בקודש כגון הנך שכתבו התוס' התם כנ"ל יש עדיין לחלק ולומר דזה לא נפק מן המשקה לישראל, ומקרי שפיר מותר לישראל כיון שהי' ראוין ויכולין לשחוט ולהקריב בהכשר, וכמו דחזינן דמחלקינן בזה הסברא גבי אם עלו לא ירדו וה"ה גבי ענין מן המשקה לישראל, ולכן בזבחים גבי פסולי בשר דנפסל מחמת נשחטה בלילה ולן ויוצא וכל הנך שפיר יש לומר דכיון דליכא הוכחה דזה לא הוי מן המותר כו', וכיון דכה"ג אם עלו לא ירדו כמבואר שם, א"כ חזינן דזה מקרי מן המותר, דאל"כ מבעי להיות דירדו כמו בטריפה דלכ"ע ירדו מחמת דלא הוי מן המותר, ואף לר' יהודה דס"ל בזבחים ונדה הנ"ל, דנשחט בלילה ונשפך דמה ויצא דמה דתרד, עכ"ז הא מבואר בזבחים (דף פ"ב) דמודה ר' יהודא בפסול לן וחוץ למקומו ושארי פסולים דאם עלו לא ירדו, ואלו פסול דיקדש הא קאי גם על הנך פסולים, א"כ שפיר מקשה הגמרא לכ"ע אף לר' יהודא דניתי עשה לדחי ל"ת דהא אלו הפסולין מקרי שפיר מן המשקה לישראל, דאל"כ מבעי להיות דירדו, ולכן שייך שפיר בזה לומר הכלל דעשה דוחה ל"ת, משא"כ סכו בתרומה דזה לא הוי פסולו בקודש וודאי דזה לא מקרי מן המשקה לישראל.

234

רל״הובעיקר קושית המשנה למלך הנ"ל באמת היא תמי' רבתי דהא כתבו התוס' במנחות (דף ו') בד"ה כתב רחמנא כל אשר כו' דאע"ג דמוכח דהיכא שהי' לו שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל, אפ"ה מייתי לי' בכל דוכתי' ובתמורה (דף כ"ט) גבי נעבד, משום דכיון דגלי רחמנא בטריפה דאין לחלק בין שעת הכושר או לא דה"ה בכל איסורין, וכן כתב התוס' בנדה כנ"ל, ובאמת כן מוכח בתמורה הנ"ל דאמרו שם דמוקצה ונעבד לא נאסר בהדיוט דאלו הי' נאסר בהדיוט לא צריך קרא על איסור לגבוה דהא זה נפקא מן משקה לישראל, אלמא דאף נעבד ומוקצה דהיה לו שעת הכושר גם כן נפקא לי' זה מן משקה לישראל מחמת גילוי מילתא דטריפה.

235

רל״ווכדי שלא לשווינהו לרבותינו בעלי התוס' הנ"ל לטועים וגם הא הרשב"א והריטב"א בחידושם לחולין שם כתבו כהתוס' הנ"ל לחלק בין שעת הכושר או לאו, לכן נלע"ד לומר דס"ל להתוס' לחלק דיש לומר דאף דגמרינן מטריפה דאף בהי' לו שעת הכושר ג"כ נאסרת לגבוה, אפ"ה דווקא באיסור שהוי פסולו בגופו כעין טריפה בזה מצינו דאסרה התורה אף בהי' לו שעת הכושר, ולא באיסור שאין פסולו בגופו רק מחמת הבעלים נאסרו וכמו בצפרי עיר הנדחת, וכדמצינו בפסחים (דף ס' ע"ב) שמחלקים בין שינוי קודש דפסולו בגופו לשינוי בעלים דאין פסולו בגופו, וכן איתא בזבחים (ד"ד ), וכן איתא בפסחים (דף ס"ב) לחלק בין שלא לשמו דהוי פסולו בגופו ובין שלא לאוכליו דלא הוי פסולו בגופו וכן איתא כה"ג בקדושין (דף ס"ו) גבי מקוה דאמרו דשאני מקוה דפסולו בגופו וכן בעל מום ואל יוכיח בן גרושה דפסולו מאחרים, ולכן יש לומר דדוקא בפסול הגוף כעין טריפה בזה שפיר ילפינן מן טריפה דלא לחלק בין שעת הכושר או לא, ומוקצה ונעבד ג"כ ס"ל להש"ס דהוי כפסולו בגופו דהא נעשה בגופם האיסור הפוסלם, דס"ל להגמרא דכיון דהאיסור נעשה בהם עצמם הוי כפסולו בגופו כיון דהקצה אותם וכן בנעבד משא"כ בצפרי עיר הנדחת דלא נעשה בהצפרים שום ענין שינוי בגופם וכן לא נעשה שום ענין איסור בהצפרים עצמם רק מחמת הבעלים של עיר נדחת נאסרו הצפרים, לא הוי זה כפסולו בגופו וליכא למילף לזה מן טריפה, ומחמת משקה לישראל דבעי המותר לישראל לא שייך לאסור זה לגבוה משום דהא י"ל דהקרא קאי על אין לו שעת הכושר אבל על שהי' לו שעת הכושר לא מצינו לאסור באין פסולו ואיסורו בגופו, וכמו כן בצפרים שהחליפם אליבא אוקימתא דרב פפא שם בחולין (דף ק"מ) הנ"ל, ג"כ יש לומר דכיון דהאיסור שעל הצפרים אינו מחמת עצמן רק מחמת החליפין דזה ג"כ הוי כאין פסולו בגופו ופסולם הוי ע"י אחרים, וכמו שאמרו כה"ג בקדושין הנ"ל דאל יוכיח בן גרושה שפסולו מאחרים, משא"כ מוקצה ונעבד הוי פסולם מחמת האיסור שנעשה בהם עצמם והוי כעין טריפה ממש, גם י"ל דאפשר דהנהנה מחליפין של איסור אינו לוקה דהא זה ילפינן מן והיית חרם כמוהו, אפשר דאינו רק בעשה כיון דלא נכתב עליו לאו בפירוש, א"כ אפשר לחלק בין טריפה דלוקה וחמור מעשה, אך לפמש"כ בשם הצל"ח דכתב גבי היתר מצטרף לאיסור דקדשים דלוקה עליו כיון דתנן יקדש להיות כמוהו הוי ממש כמו עיקר האיסור דקדשים, א"כ ה"ה בחליפי איסור כיון דכתיב בפירוש חרם כמוהו הוי דומה לנהנה מן גוף האיסור דלוקה, ואף דכמוהו דכתיב בחליפי איסור לא הוי כמו האיסור ממש דהא חזינן בע"ז (דף נ"ד ע"ב) דס"ל לחד מ"ד דחליפי חליפין מותר אלמא דלא הוי כמו עיקר האיסור ממש, אפ"ה דוחק לומר כן, ולכן נלע"ד כמו שכתבנו מתחלה דס"ל להש"ס דגם צפרים שהחליפן מקרי אין פסולו בגופו כנ"ל, ומחלקי בין טריפה לבין צפרים חליפי איסור, ומתורץ שפיר קושית המל"מ הנ"ל בעז"ה.

236

רל״זועדיין יש להקשות בהא דאיתא במנחות (ד"ה ) דס"ל לר"ל דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירים אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת, ומקשה מקרב היכי קרבי ממשקה ישראל מהמותר לישראל, ומשני קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום, ותקשה דאמאי השירים אין נאכלין דהא באכילת קדשים איכא עשה וידחה ל"ת דחדש, והתם לא שייך כמש"כ לעיל דלא הוי מן המותר בלתי העשה, דהא התם מקרי שפיר מן המותר כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום, ויש לתרץ דהא ידוע מימרא דר"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם דאינו דוחה העשה, וה"ה התם דהא יכול להמתין ולאכול אחר שתקרב מנחת העומר אחרת לבו ביום, ועיין בשבת (דף כ"ה) שכתבו התוס' התם דלכן לא ילפינן מהתם דאין עשה דוחה ל"ת משום דשאני התם דיכול לעשות אחר יו"ט, וכש"כ היכא שיכול לקיים העשה היום בלתי דחיית הלאו, ואף לרב אשי דתירץ בשבת (דף כ"ה) דיו"ט ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, דמשמע דלולא העשה די"ט היה דוחה העשה לל"ת ואף דיכול להמתין על מחר, היינו דכיון דלא יכול לקיים בו ביום לא הוי זה בכלל כל דאפשר לקיים שניהם, דהא שיהוי מצוה לא משהינן להמתין על מחר, אבל כיון דיכול לקיים בהיתר בלא דחייה בו ביום וודאי דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת, וגם רב אשי מודה בזה לרבא ואביי וחזקיה ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

237

רל״חענף ג. נחזור לעניננו דכיון דחצי שיעור ליכא מיתה אזי הדין נותן שיכול לצרף חצי כזית טבל וחצי כזית מצה המותרת ולצאת י"ח מצה, אכן להתנא דס"ל דלכן אין יוצאין בטבל משום דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל אינו יוצא אף בחצי כזית טבל לצרף לכזית, דלא מיבעיא למאן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה דעדיין י"ל ג"כ דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ על החצי שיעור דהא אינו חל על איסור חצי שיעור דטבל רק משום בל תאכל טבל מיתסר בחצי שיעור של טבל, ואף לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, עכ"ז כיון דחזינן דהתורה גזרה דאין יוצאין בטבל מחמת איזה טעם שיהי', א"כ ה"ה בחצי שיעור של טבל דכיון דאלו הי' כזית שלם של טבל אין יוצאין בו מחמת גזה"כ, ה"ה בחצי שיעור, אבל לדידן דלית לן הך טעמא משום דאית לן איסור כולל חל על איסור והא דאין יוצאין בטבל הוי משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמיתה, א"כ בחצי כזית דאין בו מיתה וודאי דיכול לצרפו כנ"ל, ואפשר בזה לתרץ קושיות התוס' והשאגת אריה דהקשו דלמה צריך הברייתא למילף דאין יוצאין בטבל מקרא דיצא זו כו', בלא"ה ידענא דאינו יוצא משום דאין עשה דחה ל"ת דמיתה וה"ל מצוה הבאה בעבירה, דיש לומר דנפ"מ לחצי כזית טבל ולצרפו לחצי כזית מצה המותרת, דאלו מחמת מצוה הבא בעבירה יוצא בזה משום דאתי עשה ודחי לי' אבל להטעם דילפי התם אינם יוצאין בו.

238

רל״טענף ד. וכל זה הוא בחצי כזית טבל כיון דהא דאינו יוצא בו הוי משום דאין עשה דוחה ללאו דמיתה ולכן כיון דעל חצי שיעור ליכא מיתה מיבעי לצאת בו, משא"כ במה דאינו יוצאים בו משום דה"ל עשה כגון במעשר שני שלא נפדה דכתב הש"א שם דלכן אינם יוצאין בו משום דה"ל בעשה דלפני ד' תאכלנו כו', או תרומה טמאה דלכן אינם יוצאים בו משום דה"ל בעשה וכמו שכתב הש"א בסימן צ"ז דיש בו עשה דבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר כדאיתא ביבמות, ולפ"ז נראה דאף בחצי כזית תרומה טמאה אינו יכול לצרפו לחצי כזית מצה המותרת משום דהא גם בזה שייך לומר אין עשה דוחה עשה כן יש לומר.

239

ר״מאמנם יש לדון ולומר דגם בזה יכול לצרפו לחצי כזית תרומה טמאה ולצאת בו י"ח, והוא דנקדים דברי רש"י בב"מ (דף ל"ב ע"א) בד"ה אבידה עשה ול"ת השב תשיבם לא תוכל להתעלם, וקאי שם על תנו רבנן מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו שלא יחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי, ומקשי טעמא דכתב רחמנא ואת שבתותי תשמורו הא לאו הכי הוי אמינא דצייתא לי' ואמאי הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ותמה שם בפני יהושע דלמה צריך לפרש דקושית הגמ' הוי על אבידה דאמרו בברייתא הא יש לפרש דקושית הגמ' קאי על הקרא דחלול שבת דמיני' יליף זה דלמה צריך קרא לאשמועינן זה הא בלא"ה ידענו דהא אין עשה דוחה לל"ת ועשה דשבת.

240

רמ״אונראה לענ"ד לתרץ דברי רש"י הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי לה כו' דעל חצי שיעור דליכא עשה אלא איסור בעלמא דחל עלי' שבועה שאוכל דלא הוי בזה מושבע מהר סיני, אך התוס' כתבו שם בסוף דבשבועה שאוכל פחות מכשיעור לא חל השבועה על חצי שיעור נבלה, וברמב"ם פ"ה הלכות שבועות ה"ח מבואר בשבועה שאוכל פתות מכזית דחל על חצי שיעור נבלה לחייבו לאכול, וכן פסקו ביו"ד (סימן רל"ח סעיף ד'), ולפ"ז יש לדון כלל מחודש במה דקיי"ל בכל הש"ס דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דהיכא דעל העשה דהמצוה הוי שיעור שלם ובעשה ול"ת דיעבור יהי' חצי שיעור דבזה חייב לקיים המצוה דהעשה, ואף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ז הא כיון דעל כל מצות עשה קרינן בי' דהוי מושבע מהר סיני כדמצינו בשבועות (דף כ"ה) גבי מתנה לעני דפריך הא מושבע מהר סיני הוי דכתיב נתן תתן לו, אלמא דעל קיום מצות עשה הוי מושבע ועומד, א"כ כמו דבשבועה בפירוש חל על חצי שיעור נבלות וכמו שפסק הרמב"ם, ואף דבנבילה הוי עשה דאינה זבוחה ג"כ כמו שפסק הרמב"ם בה' שחיטה עכ"ז חל השבועה עליו כיון דלא הוי רק חצי שיעור מן האיסור, וגבי קיום שבועתו יהי' שיעור שלם דהא נשבע שיאכל חצי כזית, א"כ ה"ה למצות עשה דכיון דהוי מושבע מהר סיני לכן דינו כשבועה גמורה דהא חזינן דאינו חל שבועה שלא יאכל מצה משום דהוי מושבע מהר סיני, וכיון דהוי כנשבע בפירוש לכן חל על חצי שיעור מן איסור אף דהוי בעשה ול"ת דהא שבועה חל על חצי שיעור כנ"ל.

241

רמ״בוהא דאמרינן בכולא ש"ס דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מיירי הכל היכא דאף גבי העשה ול"ת דיעבור יהי' שיעור שלם, וכמו באין שורפין קדשים ביו"ט בשבת (דף כ"ה) דס"ל לרב אשי דה"ל עשה ול"ת משום דחיוב שריפת קדשים הוי על כזית, כמבואר בפסחים (דף מ"ט) דעד כמה הן חוזרין דבשר קודש בכזית, ואלו באיסור מבשל ואפי' הוי בגרוגרות דהוא פחות מכזית כמבואר בריש פרק המצניע, ובמג"א (סימן שס"ח ס"ק ב') ואף לפמש"כ המג"א (בסי' תפ"ו) דגרוגרת גדול מזית כמבואר ר"פ המצניע וכמ"ש התוס' בעירובין (דף פ') ויומא (דף ע"ט) עכ"ז הא חיוב הבערה הוי במשהו כמבואר ברמב"ם ה' שבת (פי"ב), וכמו כן במילה שלא בזמנה דס"ל לרב אשי דה"ל עשה ול"ת, ג"כ הוי שיעור שלם גבי עבירת העשה ול"ת, משא"כ היכא דבעבירת העשה והל"ת הוי חצי שיעור ולגבי קיום המצות עשה הוי שיעור שלם וודאי דחל ודוחה לל"ת ועשה.

242

רמ״גולכן הוכרח רש"י בב"מ לפרש דקושית הגמרא הוי על הברייתא דתניא דיכול אם אמר לו אביו אל תחזור אבידה דהוי אמינא דישמע לו, דמקשה הגמ' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דעל חילול שבת דקרא דאביו ואמו תיראו ושבתותי תשמרו יש לתרץ דמיירי באם א"ל אביו שיחלל שבת בחצי שיעור כגון לאפות פתות מכשיעור דמבואר ברש"י בפרק כלל גדול (דף ע"ד) דאסור לאפות מה"ת פחות מכשיעור, ועל חצי שיעור דחילול שבת הא לא הוי עשה ול"ת שלימה, וכיון דגבי כיבוד או"א הוי שיעור שלם דהא מקיים מצות עשה דכיבוד דהוי מושבע, לכן חל לאפקועי חצי שיעור דהעשה והל"ת, א"כ לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' לדינא אין מקום לקושיית הגמרא, לכן פירש רש"י דקושית הגמרא קאי על מה דאיתא בברייתא שם דהוי אמינא דישמע לאביו בא"ל אל תחזיר האבידה, וגבי השבת אבידה דה"ל עשה דהשב תשיבם ול"ת דלא תוכל להתעלם הוי שיעור שלם, דהא על פחות מן שוה פרוטה ליכא מצוה כלל להשיב כמבואר בב"מ (דף כ"ז) דיליף מן אשר תאבד דפרט לאבידה שאין שוה פרוטה דליכא חיוב מצוה כלל על פחות משוה פרוטה, ובוודאי קאי על אבידה שוה פרוטה, א"כ ה"ל עשה ול"ת בשיעור שלם ולכן מקשה הגמ' שפיר אף לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' והא ה"ל עשה ול"ת ובלא"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ונכונים דברי רש"י הנ"ל ע"פ הכלל המחודש הנ"ל בעז"ה.

243

רמ״דוהא דקיי"ל במצא חמץ בפסח דאסור לשורפו ביו"ט משום דה"ל עשה ול"ת דאין עשה דתשביתו דוחהו כמבואר פסחים (ד"ה ) וכמש"כ המג"א (בסימן תמ"ו), ולפמש"כ יש לדון במצא כזית חמץ בפסח דלפמ"ש הש"א (בסימן פ"א) דעל פחות מכזית ליכא בל יראה, א"כ יכול לשרוף פחות מגרוגרות דהוי חצי שיעור גבי איסורי יו"ט, וגבי העשה דתשביתו הא מקיים עשה שלימה אם ישרוף כדי שלא יהי' כזית שלם בביתו וישאר רק פחות מכשיעור דלא יעבור על בל יראה, וגם גבי תשביתו כתבו האחרונים דעשה דהשבתה אינו שייך על פחות מכשיעור וכמ"ש הש"א א"כ חל העשה לדחות העשה ול"ת של חצי שיעור, אך להבעיר האור הוי שיעור שלם דהא הבערה הוי בכל שהוא כמש"כ הרמב"ם כנ"ל, אבל אם האור הוסק כבר ואין עליו רק חיוב מבשל כפי מש"כ הנשמת אדם (ה' שבת כלל כ' סי' ב') דמאן דשדא סיכתא לשורפו חייב משום מבשל ע"ש, וה"ה בחמץ שייך מבשל, אמנם לקמן (סי' כ"ב) יבואר בעז"ה דלא כהנשמת אדם משום דהיכא דאין ממשן קיים לא שייך חיוב מבשל כדמוכח בפסחים (דף ה') דאמרו ש"מ מר' עקיבא הבערה ללאו יצאת וכן מוכח מיבמות (דף ו') גבי הבערת בת כהן מקודם דמסקי שם דבישול פתילה היא, והאמת ברור הוא דאף בהוסק האור כבר שייך ג"כ חיוב הבערה על הבערת הנוסף ופשוט אך יש לדון לכאורה כן למאן דס"ל בחמץ דסגי בזורה לרוח דיכול לזרות לרוח מה"ת פחות מגרוגרת כנ"ל א"כ בזה שייך שפיר לדון מש"כ דהא שיעור אופה ומבשל הוי בגרוגרות.

244

רמ״האמנם בלא"ה זה אינו דהא מבואר בשבת (דף צ"ד ע"ב) במוציא פחות מכזית מן כזית המת דחייב משום דאהני מעשיו, וה"ה בחצי שיעור גבי בל יראה, דאהני מעשיו שלא יעבור על בל יראה, וכן מוכח לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הי' יכול לשרוף חצי כזית כדי שלא יעבור על כזית בבל יראה, ובע"כ מוכח דכיון דאהני מעשיו שלא לעבור על בל יראה א"כ חשוב אף פחות מגרוגרות גבי מלאכת יו"ט.

245

רמ״וובנזיר (דף ד') איתא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ומאי היא קידושא הרי מושבע ועומד מהר סיני, והקשו התוס' שם בד"ה מאי היא קידושא כו', דאדרבה להכי איצטריך קרא כו', ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות כו' מ"מ תקשה הרי מושבע מהר סיני, ולפמש"כ יש לתרץ שתי הקושיות של התו' והוא די"ל דהכי כוונת קושית הגמרא משום דהרי קידוש יוצא בשתית מלא לוגמי' דהוא פחות מרביעית, ונזיר אינו נאסר רק ברביעית למשנה ראשונה כמבואר בנזיר (דף ל"ד), וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה ה' שבועות (ה"ב), א"כ שפיר הקשו דאיך חל איסור נזירות על חצי שיעור לבטל, דהא המצות עשה דקידוש יקיים בחצי שיעור והיינו במלא לוגמיו וגבי איסור נזירות אינו רק חצי שיעור דאין סברא לומר דכה"ג ג"כ גזרה תורה דיהא חל איסור נזירות ולכן מתרץ כגון שנשבע לשתות דאז אינו מקיים המצוה רק בשתית רביעית כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד ה' שבועות ושפיר חל הנזירות, דכמו דהוי שיעור גבי המצוה כן הוי שיעור בנזירות, אך ז"א דהא התם מיירי לר"ש ור"ש הא ס"ל דכל שהוא למלקות:

246

רמ״זולפ"ז יש לדון דחצי כזית תרומה טמאה דאף דהוי בעשה עכ"ז יכול לצרפו לחצי כזית המותרת ולצאת י"ח מצה, משום דהא דאף דהוי בעשה על התרומה טמאה עכ"ז הא אינו רק חצי שיעור, וגבי המצות עשה כשיצרפו לחצי כזית ב' יקיים מצוה בשיעור שלם והוי מושבע ועומד עלי', ואין לומר דכיון דיכול לקיים המצוה במצה אחרת א"כ לא הוי מושבע ע"ז החצי שיעור, דזה אינו דהא כיון דקיי"ל דעשה דמצה דוחה ל"ת של חדש, ואף דאפשר לקיים באחר עכ"ז עכשיו שאין לו אחרת יכול העשה לדחות הל"ת וכמש"כ הש"א בסי' צ"ו, וכיון דמקיים העשה על ידי זה עכשיו שאין לו אחרת, א"כ הוי מושבע ועומד ע"ז, וכמו כן בשבועות (דף כ"ג) דכתבו התוס' שם דבשבועה שאוכל דחל על פחות משיעור נבילות, דמשמע דאף שלא נשבע שאוכל נבילות רק נשבע סתמא שאוכל דאם אין לו אחרת דיכול לאכול החצי נבילות, משום דעל חצי שבועה לא הוי מושבע מהר סיני, א"כ ה"ה בחוב כזית מצה דמחויב לאכול והוי מושבע ועומד מהר סיני דחל על פחות מכזית דתרומה, דכיון דלא הוי רק חצי שיעור לא הוי מושבע עליו, ושבועה הא חל על חצי שיעור לשיטת הרמב"ם כנ"ל, והא דחזינן בר"ה (דף ל"ב ע"ב) גבי שופר של ר"ה דאין עולין באילן וכה"ג משום דה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף דלא הוי רק מדרבנן, עכ"ז הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והנשבע לעבור על דברי סופרים בקום ועשה אינו חל כמבואר ביו"ד (סימן רל"ט סעיף ו' בש"ך ס"ק כ') שכתב שם לחלק בין דרבנן לחצי שיעור דקילא מדרבנן.

247

רמ״חוכיון דנתבאר דלהרמב"ם דס"ל דשבועה חל על חצי שיעור, א"כ יש להצטרף חצי כזית תרומה טמאה ולצאת ידי חובת מצה, לכן יש לתרץ עפ"ז קושית הש"א שהקשה על הרמב"ם דפסק דאין יוצאין במצה האסורה, דמשמע ממנו דס"ל דאף דאין עובר עליו אלא בל"ת מ"מ אין יוצאין בו לפי דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, ותמה עליו דלמה הוצרך תנא דברייתא למעט טבל דאין יוצאין בו מן יצא זו כו', הא בלא"ה אין יוצאין בו כו' ולפמש"כ יש לומר דנפקא מיני' דאלו אי נימא דמחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו', אזי באם יש לו חצי כזית מצה המותרת וחצי כזית מצה האסורה, כיון דאף על עשה שקודם הדיבור הוי מושבע ועומד א"כ דינו כשבועה דחל לדחות החצי שיעור, אף דהוי לאחר הדיבור עכ"ז הא כיון דלא הוי רק חצי שיעור חל עליו, משא"כ להקישא דר"ש דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, דגם בחצי שיעור דטבל אין מועיל לצרפו כיון דעל אותו חצי שיעור דטבל לא חל איסור דחמץ, לכן מחמת גזה"כ אין יוצאין בו, וכ"ז הוא לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת, אבל לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, א"כ בלא"ה לא שייך הקישא דר"ש למעט חצי שיעור, דהא על חצי שיעור לבדו לא חל שום איסור מה"ת, אך די"ל דריש לקיש ס"ל כמאן דס"ל בירושלמי דאף עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, אך לדינא פסק הרמב"ם כמאן דס"ל בירושלמי דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור, והא אנן קיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת, ועיין בש"א שם שכתב שם מתחלה דזה תלוי בפלוגתא ר' יונה ור' יוסי דלר' יונה דס"ל דאכלו מצה מן החדש, ס"ל בוודאי דאף עשה שקודם הדיבור דוחה כו'.

248

רמ״טענף ה. ועדיין יש לפקפק בזה לפי מה דס"ל כעת דשבועה חל על חצי שיעור, א"כ ה"ה מיבעי להיו' דיחול איסור דיש בו שיעור שלם על איסור דלא הוי ביה אלא חצי שיעור, דהא התוס' מדמי בשבועות הא דאין איסור חל על איסור להא דשבועה אינו חל על המושבע מהר סיני, וכן הש"ס מדמי התם דלמאן דס"ל איסור כולל חל על איסור דה"ה שבועה בכולל חל על שבועה דאינו בכולל, רק הוי אמינא הי' לחלק בין איסור הבא מאיליו לאיסור הבא מעצמו כמבואר שם (דף כ"ד ע"ב), ואליבא דאמת לא מחלקינן ביניהם, א"כ גם להקישא דר"ש מיבעי להיות דיוצאין בחצי כזית טבל לצרפו לחצי שיעור מצה המותרת באכילה, משום דגם בזה שייך לומר דכיון דאין עוברין עליו משום בל תאכל טבל דהא אלו הי' חצי כזית שני דמצה המותרת של חמץ אז אינו מפקיע החצי שיעור של טבל את האיסור דבל תאכל חמץ, משום דהא באיסור חמץ ישנו שיעור שלם וגבי טבל ליכא רק חצי שיעור, ואיסור בשיעור שלם הא חל על חצי שיעור של איסור אחר הקודם, וכמו דסבירא לן דשבועה חל על חצי שיעור ה"ה דמבעי לומר כן באיסור חל על איסור אחר, וכמו שכתב הכרתי ופלתי (בסימן פ"ז ס"ק י"ג) ע"ש, דעכשיו שיצרפו לחצי כזית אחר אז יהא שיעור שלם דחמץ, וטבל לא הוי רק חצי שיעור, ולפמש"כ לעיל דגבי הקישא דר"ש שייך לומר דכיון דהתורה מיעטו מגזה"כ שלא לצאת בטבל יהי' מאיזה טעם שיהי', דעכ"פ כיון דאין יוצאין בטבל, א"כ ה"ה אף בחצי שיעור דטבל דאף דעדיין חל איסור חמץ, אם יצרפו לחצי שיעור אחרת מ"מ הא טבל דהוי פסולו בגופו ע"כ אינו יכול לצרפו לחצי כזית אחר ג"כ, ושייך שפיר לדון הך נפקא מינה שכתבתי דאלו מחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור אז יכול לצרף לחצי כזית האסור באכילה לחצי כזית המותרת באכילה, משא"כ כיון דנפקא ליה מהקישא דר"ש אז הוי גזה"כ דאין יוצאין בטבל, א"כ אף על חצי שיעור לא מהני אף ע"י צירוף, והא דס"ל לר"ש כל שהוא למלקו', עכ"ז יש לומר הך נפ"מ לשיטת התוס' בע"ז שכתבו לחד שיטה בשם ר' יקר דבתערובות לא אמר ר"ש דכ"ש למלקו', א"כ נפ"מ ע"י תערובות דאם הוא מחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו', א"כ אם עירב את החצי כזית דטבל בחצי כזית המותרת דאז לא שייך לומר כל שהוא למלקות, אך מה שכתבתי לדון דלריו"ח חצי שיעור אסור מה"ת כנ"ל, בזה אף ע"י תערובו' שייך זה כדמוכח בחולין (דף צ"ח) דגם ע"י תערובו' ס"ל לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת וכן כתב לראיה זו הר"ש בפ"ב דטבול יום, ושאני כל שהוא למלקות דבזה יש לדון דע"י תערובות ס"ל לר"ש דלא הוי כל שהוא למלקות.

249

ר״נוהתוס' דסוכה (דף למד) דהקשו דלמה לי הקישא דר"ש תיפוק ליה דה"ל מצוה בעבירה, וכתב הש"א לפרש קושייתם דאזלי לשיטתם דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו' אזלי לשיטתם דס"ל בע"ז (דף ס"ח) בשם ר' פרץ דכתב דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות דגם ע"י תערובות הדין כן א"כ ליכא הך נפ"מ בחצי שיעור דטבל משום דגם בחצי שיעור דטבל לא יכול לצרפו, משום דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור והוי שפיר מושבע אף על כל שהוא, משא"כ לשיטת רבינו יקר דס"ל דלא אמר ר"ש כל שהוא למלקות רק בעיניה ולא ע"י תערובות שפיר יש לדון דהוי נפ"מ בחצי שיעור טבל.

250

רנ״אובירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) מוכח ג"כ דס"ל דכל שהוא דר"ש למלקות הוי גם ע"י תערובות, דהא מוקמי להא דתערובות חמץ באזהרה דאתי כר"ש דכל שהוא למלקות, אלמא דאף ע"י תערובות ג"כ ס"ל לר"ש דכל שהוא למלקות, והוא כשיטת ר' פרץ הנ"ל ואכמ"ל.

251

רנ״בוביתר ביאור יש לבאר דאין לומר דגם למאן דיליף מן הקישא דלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום טבל ג"כ מועיל לצרפו לחצי כזית טבל לחצי כזית מצה המותרת, משום דהא עיקר הטעם דילפינן דאין יוצאין בטבל הוי משום דאין יוצאין רק במי שאיסורו בבל תאכל חמץ ויצא זה שאין בו משום חמץ רק משום טבל, א"כ אף בחצי כזית טבל אם יצרפו לחצי כזית שאינו של טבל הא בזה אחר שנצטרף ביחד אין לוקין עליו משום טבל רק משום איסור חמץ אלו הי' נתחמץ ואז הי' כזית חמץ, וכבר כתבתי דאיסור של שיעור שלם חל על חצי שיעור, וכיון דחמץ הוי שיעור שלם חל ממילא על חצי שיעור דטבל, וכמש"כ בשם הכרו"פ, דזה אינו דהא בזבחים (דף ס"ט ע"ב) אמרינן דטרפה דנאמר בטומאת עוף בבית הבליעה הוי למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה, ומקשו דהא לר' יהודא מנבלה נפקא לי' דתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה, משום דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כדאיתא בחולין (דף ק') הא י"ל דנפ"מ אם אכל חצי כזית מנבלת עוף טמא וחצי כזית מנבלת עוף טהור דאלו לטעם דיצא זו שאין איסורו משום נבלה רק משום טמאה א"כ כה"ג דהוי איסורו משום נבילה משום דהא איסור טמאה לא הוי רק חצי שיעור ואיסור נבלה הוי שיעור שלם ולוקין עלי' משום איסור נבלה, ולכן הוכרח למילף מן טריפה דלמעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה, ובזה אף חצי כזית מן טמא לא מהני לצרופי לחצי כזית עוף טהור, משום דהא עכ"פ לא הוי במינו טריפה רק חצי שיעור ע"י צירוף, אלא ע"כ מוכח דאף מן הדרש דיצא זו שאין איסורו משום נבלה רק משום טמאה, ג"כ נתמעט חצי כזית ע"י צירוף דכיון דחזינן דהתורה מיעטה דנבלת עוף טמא אינו מטמא אבית הבליעה יהי' מאיזה טעם שיהי', לכן ג"כ ע"י צירוף אינו מטמא, וה"ה בנ"ד שפיר כתבנו דלמאן דיליף מן יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' ואף חצי כזית טבל ג"כ לא מהני לצאת ידי חובת מצה אף ע"י צירוף, דכיון דאם הי' כל כזית טבל אינו יוצא בו מחמת גזה"כ ולכן ה"ה בחצי כזית טבל ג"כ אין יוצאין בו.

252

רנ״גואף דיש לדחות הראי' מזבחים הנ"ל די"ל דקושית הגמרא התם הוי דא"כ למה לר' יהודא למילף מן נבלה דיצא זו כו' תיפוק לי' זה מן דרש דטריפה למה, או די"ל דאכתי ה"ל לדרוש לדרש זו מן נבלה ג"כ דיצא עוף טמא שאין במינו נבילה רק טמאה, עכ"ז באמת מוכח דגם חצי כזית עוף טמא אינו מועיל לצרפו לנבלת עוף טהור ולטמא בבית הבליעה, דבחולין (ד' ק"ב ע"א) פריך הגמרא על הא דתנן אכל אמה"ח מן עוף טמא אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה אילימא בישראל פשיטא כו' ופירש רש"י דלגבי טומאת בית הבליעה בלא"ה אין לו שום טומאה בבית הבליעה, ואי נימא דחצי כזית מן טמא מועיל להצטרף לעוף טהור לטמא בבית הבליעה, א"כ מאי מקשי הא י"ל דהא דאין שחיטה מטהרתה נפ"מ גבי טומאת בית הבליעה ע"י צירוף, אע"כ מוכח דשום טומאה לא הוי בעוף טמא אף ע"י צירוף, וכיון דהא דנבלת עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה נפקי' לי' מן נבילה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום נבילה רק משום בל תאכל טמאה כדאיתא בחולין (דף ק' ע"ב), אלמא דמזה הילפותא דרשו ג"כ ע"י צירוף אינו מועיל לצרפו, דכיון דבעיקרו אינו מטמא מחמת איזה דרש דה"ה אף ע"י צירוף דלא יהי' עדיף מן העיקר, א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ הדין נותן דאלו להטעם דיצא זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אזי ג"כ ע"י צירוף אינו יוצא י"ח מצה, דכיון דחזינן דגזרה התורה שאין יוצאין במין טבל וכמו דאמרו בזבחים התם דיצא זו שאין במינו טריפה, משא"כ אי נימא דליכא גזה"כ למילף זה רק דלכן אין יוצאין בטבל משום דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת לאחר הדיבור, א"כ ממילא בחצי שיעור דלא הוי מושבע ע"ז וודאי חל עשה לדחותו משום דבעשה הוי מושבע כנ"ל, ולכן שפיר יש לדון הדין המחודש הנ"ל דהיכא דהל"ת הוי חצי שיעור וע"י צירוף יהי' שיעור שלם דאז העשה דוחה להל"ת, ושפיר יכול לצרף חצי כזית מצה הנאסרת ע"י עשה לידי מצה המותרת דאז יהי' שיעור שלם והוי מושבע ועומד וזה חל על אינו מושבע כנ"ל, כן יש מקום לדון בכל זה:

253

רנ״דבענין הנ"ל.

254

רנ״הענף א. אמנם ראיתי דיש לסתור זה מזבחים (דף צ"ג) דתנו רבנן כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' עד שיבלע בבשרה כו', ומקשינן אמאי וניתי עשה ולידחי ל"ת, אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת במקדש, ורב אשי אמר יקדש ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וקשה הא על כל כזית וכזית ה"ל עשה שיש בו שיעור שלם והאיסור שבכל כזית וכזית לא ה"ל אלא חצי שיעור, בשלמא להסוברים דהאי יקדש הוא על היתר מצטרף לאיסור שפיר ה"ל שיעור שלם בהאיסור שנבלע בההיתר, דהא כיון דהיתר מצטרף לאיסור ה"ל על כל כזית וכזית באיסור לאו בשיעור שלם, אבל להסוגיא בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ולחד אוקימתא דמוקי להא דיקדש על טעם כעיקר ואמרי צריכי לנזיר וחטאת דאי כתב רחמנא חטאת ה"א חולין מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא בנזיר ה"א מנזיר לא ילפינ' משום דחמיר איסורו דאפילו חרצן אסור ליה הלכך לא אתי מניה, וכ"כ התוס' בחולין (דף צ"ט ע"א) בד"ה גלי רחמנא גבי חטאת כו' דהך סוגיא דחולין ס"ל כהך סוגיא דנזיר, דמוקי להא דחטאת הנ"ל לטעם כעיקר, א"כ תקשה בזה דניתי עשה לדחות הל"ת, ואין לתרץ בזה כתי' רבא דאין עשה דוחה לל"ת במקדש או כרב אשי דיקדש ה"ל עשה ול"ת כו', דהא בטעם כעיקר אי ילפינן דנאסר הא הוי הרוב היתר והטעם דנבלע הוי מיעוט איסור גבי רוב היתר, וכמש"כ רש"י בחולין שם וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין שם, דאל"כ אינו צריך קרא למילף לאסור טעם כעיקר דהא בלא"ה ידעינן מן הטמאים דלאסור צירן ורוטבן בא, ואף שהתוס' בחולין (דף קי"ב ע"ב) בד"ה ורוטבן וקופה כו' הקשו כן שם, אך כבר תירץ הריטב"א (בחידושיו לחולין שם) את זה בטוב טעם, והוכיח דאף למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, עכ"ז היכא שהטעם עומד לעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור ע"ש.

255

רנ״ולכן אי נימא דחטאת אתי על טעם כעיקר א"כ תקשה דאיך שייך לאסור בקדשים לטעם הנבלע ברוב היתר, דהא בכל כזית וכזית יש רוב היתר וודאי לא נבלע רק פחות מכזית מקדשים פסולים בכזית היתר, א"כ תקשה בזה עדיין ניתי עשה לדחות ל"ת, ואף דהוי ל"ת שבמקדש או עשה ול"ת עכ"ז הא כיון דעל הכזית היתר ה"ל מושבע ועומד לאכלו ועל האיסור לא הוי מושבע משום דה"ל פחות מכשיעור, ולכן אם נשבע לאכול פחות מכזית מקדשים פסולים וודאי דחל השבועה לשיטת הרמב"ם כנ"ל, דמה לי בנשבע לאכול חצי שיעור נבילה דג"כ ה"ל עשה דאינה זבוחה ול"ת ואפ"ה חל, א"כ ממילא בעי להיות הדין כן גם בקדשים פסולים דתחול השבועה, בשלמא בהיתר מצטרף לאיסור שפיר ה"ל שיעור שלם כנ"ל, אבל אי נימא דקאתי על טעם כעיקר תקשה כנ"ל, ואין לומר דבאמת להך מ"ד דס"ל דיקדש אתי לטעם כעיקר בקדשים, דמיירי בנבלע כזית מקדשים פסולים בשני כזית קדשים היתר, והאיסור הוא לאדם א' לאוכלם דהא אם יאכלם באכילת פרס אז יעבור על ל"ת בשיעור שלם, אבל אם יחלקם לשני בני אדם אז יכול באמת כ"א לאכול כזית בפ"ע דהא עשה בשיעור שלם ידחה להל"ת של חצי שיעור, מלבד דזהו דוחק דהא משמע מהברייתא דיקדש כמוה דגם לחלקם לשני בני אדם אסור לאוכלן דדינה כמוה, גם יש לסתור זה מן הא דזבחים (דף צ"ז) במשנה שם דמבואר אם בישל בו קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בו בנותן טעם הרי הקלין נאכלין כחמורין שבהן, וקשה דהא ידוע דכבר כתבו הפוסקים דנגד כל קליפות הכלי יהי' ששים בהתבשיל שבקדירה רק נגד גוף הכלי לא יהיה ששים, אבל הא וודאי דליכת כזית איסור באכילת פרס היתר להבליעה היוצאת מן גוף הכלי, א"כ תקשה אמאי באם בישל בשר קדשים קלים בקדירה שבישל בו בשר קדשי קדשי' דאסורים לאוכלן אם הוי חוץ לזמנו של קדשי קדשים, דניתי עשה לדחות החצי שיעור דהא בכל כזית וכזית איכא עשה בשיעור שלם, ועוד דאמאי אמרו שם במשנה דתאכל כחמור דמשמע דאין לו שום עצה אחרת, הא יכול לחלקם לכמה כהנים כזית לכאו"א, ובוודאי בכל כזית היתר לא נבלע רק פחות מכזית, א"כ ניתי עשה דשיעור שלם וידחה עשה ול"ת של חצי שיעור, בשלמא לשיטת ר"ת דס"ל דכיון דטעם כעיקר דאורייתא אז לוקה על כל כזית וכזית מן ההיתר דהיתר נהפך לאיסור (והובא לעיל) ניחא די"ל דכיון דיש בו בנו"ט א"כ הוי ממילא שיעור שלם של איסור על כל כזית וכזית, ושייך שפיר בזה לומר אין עשה דוחה ל"ת דבמקדש או דה"ל עשה ול"ת כתירוצם, אבל לשיטת הרמב"ם (בפרק ט"ו ה' מאכלות אסורות ופ"ה הלכות נזירות) דאינו לוקה על טעם כעיקר עד שיאכל ג' בצים היתר ויהא בהם כזית איסור אבל בפחות מזה לא נאסר טעם כעיקר רק מדרבנן, או לשיטת הר"ח שהובא ברא"ש (סוף ה' חלה ובפרק גיד הנשה ובתוס' בדוכתי טובא) דס"ל דאינו לוקה על טעם כעיקר עד שיהא כזית איסור בתוך אכ"פ, ופחות מזה אין לו רק דין חצי שיעור ונאסר מה"ת, א"כ תקשה דניתי עשה לדחות ל"ת של חצי שיעור, ומה בכך דה"ל ל"ת דבמקדש הא מ"מ לא הוי מושבע ועומד מהר סיני כיון דלא הוי רק פחות מכשיעור וכנ"ל והא שיטת הרמב"ם דשבועה חל על חצי שיעור.

256

רנ״זולכאורה י"ל דהא להך שיטה דס"ל דלטעם כעיקר אתי הך קרא דיקדש בחטאת כמוה, א"כ הוי גזה"כ דלא שייך בזה לומר אתי עשה לדחות ל"ת, דהא דוחק לומר דקרא דאסר בשר חטאת מיירי דווקא ביש בו כזית בכא"פ, ודווקא לאדם א' אסור לאוכלן דהא סתמא כתיב, ובוודאי מוכח לפ"ז דגם כה"ג דלא הוי רק חצי שיעור בכל כזית וכזית אפ"ה גזה"כ דאסור, דלא שייך בזה לומר אתי עשה לדחותו, וכן מצינו בתוס' התם שהקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת דלמא שאני התם דהוא גזה"כ, ותירצו לחד תי' דהא י"ל דקרא אתי על פסול נותר דה"ל בכרת, א"כ זה התי' לא שייך רק אי נימא דעל היתר מצטרף לאיסור קאי הך קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש, דהא בהיתר מצטרף לאיסור ה"ל בכרת כמו על שיעור שלם של נותר וכמ"ש לעיל, משא"כ אי נימא דעל טעם כעיקר אתי, א"כ הא היכא דלא נבלע רק כזית איסור בג' בצים או ד' בצים דהיתר, א"כ על כל כזית וכזית וודאי דלא הוי בכרת לשיטה הנ"ל, וכש"כ למש"כ לעיל דשיטת הרמב"ם הוא דאף אם אכל כל הג' בצים בכא"פ אינו בכרת לכן לא שייך בזה לומר דה"ל בכרת על פסול נותר, וכיון דלא שייך בזה התירוץ של התוס' הנ"ל, י"ל דלהך שיטה אינו קשה כלל דניתי עשה לדחות הל"ת, משום די"ל דשא"ה דהוי גזה"כ דאף על פחות מכשיעור אינו חל כלל העשה לדחותו, ואפשר לומר דלכן כתב רש"י בסוגיא הנ"ל דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי התם, וניחא בזה קושיות הצאן קדשים שהבאתי לעיל שהקשה דלמה לא כתב רש"י דבטעם כעיקר מיירי, משום די"ל דרש"י נתכווין לתרץ מה שהקשיתי דבטעם כעיקר מוכרח לומר דהוי גזה"כ, דהא לא שייך בזה לומר תירוץ הגמ' הנ"ל משום דהא הוי רק פחות מכשיעור כנ"ל, כן י"ל לכאורה.

257

רנ״חאבל באמת ז"א דא"כ תיקשי דלמה הוצרך הש"ס בנזיר הנ"ל למיעבד צריכותא דאי כתב רחמנא בנזיר לא אתי חטאת מיני' משום דחמיר איסורו דאף חרצן אסרה רחמנא כמובא כ"ז בתוס' חולין הנ"ל, רבותא עדיפתא הי' להם לומר, ובקצרה דא"כ רחמנא בנזיר לא אתא מיני' חטאת משום דה"א דבחטאת דיש עשה לכן דוחה לחצי שיעור, ואלו לא הי' גזה"כ הנ"ל לא הוי ידענא בחטאת לאסור מחמת טעם כעיקר ולמילף מן נזיר, דהא ה"א דאתי עשה בשיעור שלם לדחות ל"ת של חצי שיעור ושאני בנזיר דליכא עשה, אע"כ מוכח דליתא להכלל שכתבנו, והוצרך למעבד צריכותא משום דממילא ידענו זה למילף מנזיר דגם בחצי שיעור שייך ג"כ לומר דה"ל ל"ת דבמקדש כיון דחצי שיעור אסור מה"ת עכ"פ ולא מחלקינן בין שיעור שלם לחצי שיעור.

258

רנ״טואין לומר דשא"ה בבלוע דהא על הבלוע דאיסור לא הוי מושבע לאכלו, רק על ההיתר הוי מושבע, משא"כ בנידון דידן דגם בחצי כזית טבל יקיים המצות עשה דחובת מצה ע"י צירוף, דזה אינו דא"כ תקשה דמאי מקשה הגמ' ניתי עשה לדחות ל"ת באכילת קדשים הא יש לחלק דשא"ה דעל בליעת האיסור לא הוי העשה, אע"כ מוכח מזה כמש"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ב') להעיר בזה דגם כה"ג שייך לומר אתי עשה לדחות ל"ת, דהא עכ"פ מצוה לאכול הכזית קדשים, א"כ לפ"ז שייך ג"כ לומר בזה אי נימא דהעשה של שיעור שלם חל לדחות חצי שיעור, א"כ אף בזה שייך לומר מושבע על כל כזית מהר סיני דהא היכא דהוי עשה ממילא הוי מושבע מהר סיני, דכיון דאם נשבע שלא לאכלו לא חלה השבועה לבטלו משום דהוי מושבע מהר סיני, א"כ ממילא הוי דינו כדין שבועה דחל על חצי שיעור ובוודאי אין לחלק בסברא זו ביניהם:

259

ר״סענף ב. וביותר יש להקשות על ריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, ולכן ס"ל בשבועות (דף כ"ג) דאם נשבע מפורש על חצי שיעור דחל עליו שבועתו בלא אוכל ובוודאי לדידי' ה"ה אם נשבע שאוכל פחות מכשיעור נבלה דוודאי ג"כ חל, משום דהא בעי הן ולאו, דרק לר' יוחנן הקשו התוס' דמדאו' לא חל באוכל על חצי שיעור, ולכן הקשו דהוי מצי למימר דלכן לריו"ח לא ס"ל לפרש כר"ל משום דהא אינו חל בהן, אבל לר"ל דס"ל דלא נאסר חצי שיעור רק מדרבנן לכן חל אף בקום ועשה לכ"ע, כדאיתא בשבועות (דף כ"ד ע"א) בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן, ואף להרשב"א שהובא בש"ך יו"ד (סימן רל"ח ס"ק ו') דס"ל דשבועה אינו חל לעבור בקום ועשה, עכ"ז מודה דר"ל ס"ל דחל אף בקום ועשה, וכדאיתא ביומא (דף ע"ג) דכיון דאית לי' היתר מה"ת לכן חלה השבועה, ואף דהש"ך ביו"ד (סימן רל"ט ס"ק כ') כתב דנשבע לעבור על דרבנן בקום ועשה לא חלה השבועה, בע"כ יחלקו בין איסור דרבנן לחצי שיעור דשאני בחצי שיעור דקילא טובא מכל איסור דרבנן דליכא בי' שיעור שלם עכ"פ, דבשלמא בכל איסור דרבנן י"ל הסברא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דהא מפאת השיעור הוי שיעור שלם רק עיקר האיסור הוי מדרבנן, משא"כ היכא שהחסרון הוי מחמת השיעור וודאי דחלה השבועה אף בקום ועשה, וזה פשוט.

260

רס״אא"כ לפ"ז מה שאמרו במשנה בזבחים דאם בישל קדשים קלים בקדירה שבישל בה קדשי קדשים דתאכל כחמור שבהן ואחר הזמן של החמור אסור לאוכלם, תקשה הא כיון דבכל כזית וכזית ליכא רק פחות מכשיעור מנותר, וכיון דשבועה חלה על חצי שיעור [אליבא דר"ל דס"ל דחצי שיעור לא נאסר רק מדרבנן] א"כ ניתי עשה דעל כל כזית לדחות החצי שיעור דאינו אלא מדרבנן, בשלמא בהא דמבואר בפסוק דכל אשר יגע בבשרה יקדש י"ל דמיירי באמת באופן דנבלע כזית בתוך ד' בצים מן היתר, וכמו דכתב הרמב"ם בהלכות נזירות גבי נזיר ובפרק ט"ו ה' מאכלות אסורות, ואסרה התורה לאדם א' לאכול באכילת פרס, אבל על המשנה קשה דהא מצי לאשכוחי עצה לחלק לכמה כהנים כזית לכל אחד ואחד, וכדאיתא ביומא (דף ל"ט) גבי חלוקת לחם הפנים, ואז עשה דוחה לחצי שיעור דלא הוי מושבע עליו לר"ל לכ"ע וכש"כ לפמש"כ הדורש לציון (בסוף דרוש א') דמקיים אף בפחות מכזית לכאו"א מצות אכילת קדשים יעו"ש, וכן מצאתי בתוס' ישנים ביומא (דף ל"ט) גבי הא דאיתא התם דכל כהן שהי' מגיעו כפול כו' שהקשו דהא איך היו מקיימין מצות אכילת קדשים הא בעי כזית ותי' דלא בעי כזית לגמרי כו' הרי לך כסברת הדורש לציון הנ"ל, א"כ לפ"ז תקשה דאף בפחות מכזית אם יחלקו ביניהם יקיימו מצות אכילת קדשים וגבי האיסור לא יהי' רק חצי שיעור, ואף לפי מה דמוכח בזבחים (דף ל"א) דבעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו, ואי נימא דמקיים מצות אכילת קדשים אף בפחות מכזית כיון דעכ"פ נאכל ע"י כולם כזית א"כ מאי קמיבעי לי' התם, דהא כיון דנתקיימה ע"י חלוקה לכאו"א אף פחות מכזית מצות אכילת קדשים א"כ אמאי לא יהי' שייך בי' פיגול, אך יתכן לומר דבאמת לאחר דנפשטה האיבעי הנ"ל התם דשייך כה"ג פיגול ג"כ, אפשר דממילא מוכח מזה דנתקיימה כה"ג מצות אכילת קדשים ג"כ, ויש לעיין עדיין במה דאיתא שם דאף לאכול כזית ביותר מאכילת פרס שייך בי' פיגול, משום דמדמינן לאכילת גבוה ויש להאריך הרבה בזה בנזיר (דף כ"ט ע"א) ואכמ"ל.

261

רס״באכן אף אי נימא דלא כהדורש לציון הנ"ל, עכ"ז הא בחלוקת כזית לכאו"א מקיימין וודאי מצות אכילת קדשים, ואין לומר דכיון דרבנן אסרו לטעם כעיקר אף בכזית ביותר מכא"פ א"כ דיינינן כו' לומר כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון, דזה אינו דהא כבר נתבאר דעל חצי שיעור לר"ל לא שייך לומר כלל הסברא הזאת ובוודאי לא עדיף חצי שיעור ע"י תערובות מן חצי שיעור בעין (ועיין בר"ש בפ"ב דטבול יום), וכיון דעל חצי שיעור בעיני' חלה השבועה כש"כ דתחול על חצי שיעור דבתערובת, וודאי לא עדיף טעם כעיקר לריש לקיש דאינו רק איסור דרבנן על כל כזית וכזית מן טעם כעיקר לריו"ח היכא דהוי כזית ביותר מכא"פ לשיטת הרמב"ם או לשיטת הר"ח הנ"ל, ואין לומר דכיון דחתיכה נעשית נבלה וכמבואר ביו"ד (סימן צ"ב) א"כ שייך שפיר לומר על כל כזית וכזית מן היתר דמחמת בליעתו טעם מן האיסור נהפך כל ההיתר לגוף האיסור, כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון, דהא הוי שיעור שלם בכל כזית וכזית עכ"פ מדרבנן, וכמו דעל כל דרבנן בקום ועשה אינה חלה השבועה כמש"כ הש"ך בשם כמה פוסקים לחלק ביניהם כנ"ל כיון דהוי שיעור שלם, וה"ה בהא דחתיכה נעשית נבילה אף דאינו אלא מדרבנן כיון דעכ"פ הוי שיעור שלם, דזה אינו דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דאיירינן אליבי' לא יתכן דהא מבואר ביו"ד (סימן צ"ב) בבית יוסף שם דהרמב"ם ס"ל כשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה בשארי איסורין רק בבשר בחלב וודאי דתקשה כן לר"ל, ואף לשיטת הסוברין דאמרי' חתיכה נעשית נבלה בכל איסורין, עכ"ז הא איתא בחולין (דף ק"ח) דר"ל ס"ל אפשר לסוחטו מותר, א"כ חזינן דר"ל ס"ל בהדיא דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה, ולא נאסרה גוף החתיכות היתר רק מחמת הטעם של איסור דעומד וקיימא באיסורו הראשון ומחמתו נאסר אף ההיתר, וכיון דאין בהטעם שנבלע בכל כזית וכזית היתר רק פחות מכזית מן האיסור, א"כ תקשה בפשיטות דאמאי תאכל כחומר שבהם ואין לו שום עצה אחרת הא אף שנימא בדוחק דזה מיירי ביש כזית בתוך אכילת פרס עכ"ז הא בכל כזית וכזית בפ"ע ליכא רק פחות מכזית של האיסור ויכול להתחלק לכהנים בכזית לכאו"א.

262

רס״גואין לומר דלר"ל נימא דלכן תאכל כחומר שבהם משום דס"ל דהך יקדש דכתיב בחטאת ה"ל משום היתר מצטרף לאיסור, וכיון דהיתר מצטרף כו' א"כ ה"ל שיעור שלם של ל"ת על כל כזית וכזית, דזה אינו דהא מבואר בנזיר (דף ל"ז) ובתוס' פסחים (דף מ"ד ע"א) בד"ה אלא מאי היתר כו', דאם ההיתר נפיש מן האיסור לא שייך בי' כלל לומר היתר מצטרף לאיסור רק טעם כעיקר שייך בו, והא התם בקדירה שבישל בו וודאי דיש רוב היתר נגד הבלוע בקדירה, לכן וודאי לא שייך בי' כלל לומר היתר מצטרף כו', וברור דהא דאמרו במשנה שם תאכל כחמור שבו הוי זה מחמת טעם כעיקר, א"כ תקשה כל זה לריש לקיש דהא לר"ל כ"ע מודי דשבועה חלה על פחות מכשיעור.

263

רס״דומרן הכ"מ (בפ"א מה' חמץ) כתב דלהרמב"ם מוכח דס"ל דאף בהיתר רבה ג"כ שייך היתר מצטרף כו', ובאמת אין דבריו מוכרחים כמ"ש בעצמו שם לתמוה דהא בנזיר הנ"ל מוכח להיפך, וגם כל הראשונים כתבו בפשיטות דהיכא דרבה ההיתר לא שייך כלל לומר היתר מצטרף כו' וכש"כ היכא דליכא כזית בכא"פ וודאי דלא שייך בו היתר מצטרף כו', ולכן בקדירה שבישל בו ק"ק דודאי ליכא בו כזית בכא"פ, וגם הא אמרו דאם יש בו בנו"ט תאכל כחומר שבו, וודאי דאף בכזית ביותר מכא"פ ג"כ הוי בנו"ט ואוסרת, וכיון דלא שייך בי' היתר מצטרף כו' רק מחמת טעם כעיקר נאסר הבשר דקדשים קלים א"כ קשה דניתי עשה ולידחי' כו'.

264

רס״הוכן יש להעיר בהא דפסחים (דף ע"ה) בהא דנטף מרוטבו על חרס וחזר אליו דיטול מקומו דבשלמא מחמת היתר מצטרף כו' אם הוי כזית שלם של איסור ניחא משא"כ אי נימא דמחמת טעם כעיקר קאתינן עלה תקשה כנ"ל, אך התם יש לדחות דמיירי באמת דהוי כזית איסור הבלוע בכזית היתר, אך בהא דזבחים קשה, וכן תקשה על הרמב"ם דפסק ג"כ להא דזבחים דתאכל כחמור שבו, דהא כיון דעשה דוחה לחצי שיעור א"כ בכל כזית וכזית אינו רק חצי שיעור, ואין לומר דכיון דהרמב"ם ס"ל דבכזית ביותר מכא"פ הוי איסור דרבנן כמש"כ בנזיר ובה' מאכלות אסורות, א"כ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, דז"א דהא כיון דבכזית א' מן היתר באכלו אינו לוקה, ורק אם אכל כל הג' גריסין ס"ל להרמב"ם דלוקה, א"כ אף דנימא כעין דאורייתא תקון עכ"ז הא אינו חמור מדאורייתא, וגם בדאורייתא חל על כל כזית דלא הוי רק חצי שיעור כנ"ל:

265

רס״וענף ג. ולכן נלע"ד לחלק דאף דלר"ל כ"ע ס"ל דשבועה חלה על חצי שיעור דלא עשו בחצי שיעור כדאורייתא, וכן להרמב"ם דס"ל דגם לדידן דחצי שיעור אסור מה"ת אפ"ה שבועה חל עליו, עכ"ז זה אינו רק במפרש שלא אוכל חצי שיעור דהשבועה הוי על חצי שיעור, ובחצי שיעור לבדו בלא שום צירוף מקיים השבועה לכן שפיר חל על חצי שיעור, משא"כ היכא דבחצי שיעור של האיסור לבד אינו מקיים השבועה רק ע"י צירוף לחצי שיעור אחרת מקיים למצות עשה בשיעור שלם, לכן אין כח לשבועה מהר סיני לחול על החצי שיעור, ולכן אם נבלע רק חצי כזית קדשים פסולים בכזית קדשים כשרים אסור לו לאכול משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, או דה"ל עשה ול"ת כתירוץ רב אשי דאף בחצי שיעור הוי דינו בעשה ול"ת עכ"פ, או לר"ל דס"ל דחצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן אפ"ה בזה אלמוה לדרבנן להיות כעין דאורייתא, ודווקא בנשבע לאכול לחצי שיעור ובמפרש אז שפיר חלה השבועה שאוכל על חצי שיעור, דכיון דלא הוי רק דרבנן לכן לא אלמוה בזה לתקנתא שלהם, משא"כ היכא דבחצי שיעור לבדו לא יקיים להעשה רק ע"י צירוף או בקדשים דהבלוע לבדו לא יקיים מצות עשה רק ע"י אכילת היתר בכזית מקדשים, בזה אלמוה רבנן לחצי שיעור ג"כ דאינו חל העשה להפקיע את האיסור דרבנן גם בחצי שיעור בקום ועשה.

266

רס״זואף שהדבר מוכרח בעצמו ע"פ מה שהוכחתי מהא דזבחי' הנ"ל נראה לפענ"ד להוכיח עוד בראי' אחרת, דהנה הכרתי ופלתי (בסימן פ"ז ס"ק י"ג) כתב דאם בישל נבלה בחלב ואכלו לחצי כזית נבלה עם החצי כזית חלב דלוקה משום בשר בחלב, ולא שייך בזה לומר אין איסור חל על איסור משום דהא כיון דנבלה ליכא רק חצי כזית ומחמת איסור בשר בחלב הוי כזית שלם, א"כ הא איסור בכזית שלם חל על חצי שיעור דנבלה, וכמו שכתבו התוס' בשבועו' (דף כ"ג ע"ב), רק באכל לכזית נבלה אז אינו חל איסור בשר בחלב על איסור נבלה ועיין שם, ובאמת מוכח להיפך במעילה (דף ט"ז) דאמרו שם דכל הנבלות מצטרפות ואמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לאכילה טהורין בפני עצמן וטמאים בפני עצמן, ופי' רש"י והתוס' שם משום דאין איסור חל על איסור, ולוי דס"ל שם דלאכילה ג"כ מצטרפין טעמו משום דס"ל דאיסור נבלה חל על איסור טמאה אבל בגוף הסברא מודה ג"כ לרב וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"ז) דאינם מצטרפין, א"כ הא התם דבחצי כזית טמאה לא הוי רק חצי שיעור ואפ"ה חזינן דאינו חל עליו איסור נבלה ע"י צירוף דעכשיו שיצרפו יהי' לוקה עליהם, ובע"כ מוכח דלא ככרו"פ הנ"ל, ומוכרח לחלק דשאני בנידון דהתוס' בשבועות שכתבו שם דשבועה חלה על חצי שיעור משום דבחצי שיעור לבדו יקיים שבועתו, משא"כ בהא דמעילה הא גם אם הי' כזית שלם של טמאה הי' לוקה והוי שיעור שלם, וגם עכשיו אם לא נצטרף בחצי כזית דנבלה ג"כ אין בו רק חצי שיעור ורק ע"י צירוף לנבלה יש בו עכשיו כזית שלם, לכן כה"ג אמרי' ג"כ אין איסור חל על חצי שיעור, וכעת שהגיע לידי שו"ת חתם סופר על יו"ד ראיתי שכתב (בסימן צ"ב) בד"ה והאמת מורה דרכו כו' בזה"ל והוא דדוקא בהא דשבועות שפיר חל על חצי שיעור משום דבחצי שיעור נעשה איסור לעצמו בלא צירוף, אבל בחצי כזית תרבא שנתבשל עם חלב דגם עכשיו אין לו שיעור בפני עצמו ובזה לא אמרינן איסור חל על ח"ש עכ"ל. הנה כתב סברתו ולא הביא ראייתי מהא דמעילה, ובאמת משם מוכח בפירוש כסברתו זאת.

267

רס״חענף ד. והחתם סופר שם הקשה בהא דר"פ גיד הנשה דמבואר שם דבולדות קדשים לא אתי גיד וחייל, וקשה הא משעה דנקשר הגיד על הכף נעשה ג"ה, ואז אין בהגיד שעל הכף כזית והאוכלו אע"פ שאין בו כזית חייב דג"ה הוי ברי' בפ"ע, ומשום קדשים לא מתחייב עד שיאכל כזית נמצא ג"ה קדם ותו לא פקע מיני' ונשאר בצ"ע, וכן יש להקשות כעין קושית החתם סופר הנ"ל בהא דחולין (דף ק' ע"ב) דשקל וטרי הגמרא אליבי' דר' יהודא דאמר דגיד נוהג בטמאה דהא איסור טומאה קדם, ואע"ג דטומאה קדים אתי איסור גיד וחל עליו שכן איסורו נוהג בב"נ כו', וקשה דהא גיד קדם דיש בו שיעור משום בריה מקודם דנוצר כזית גיד. אך ז"א קשה כלל, דהתם מיירי אליבי' דר' יהודא ור"י הא ס"ל בחולין (דף צ"ו) דגיד הנשה צריך כזית, א"כ שפיר מקשה הגמרא, משא"כ בריש פרק ג"ה שהש"ס מוכיח שם דהמשנה אתי דלא כר' יהודה מדקתני נוהג בימין ושמאל, לכן בזה תקשה קושית הגאון זצ"ל הנ"ל.

268

רס״טויש לתרץ זה דהא התוס' שם בחולין בד"ה בולדות קדשים עסקינן כו' הקשו דהא אין איסור גיד רק בבן ט' חי אבל בן ח' חי משמע דלכ"ע אין בו איסור חלב וה"ה גיד, ותי' דווקא איסור חלב אין בו אבל איסור גיד נוהג בו, אי נמי ניחא לי' למיפרך ממתניתין דנזיר דמשמע בהדיא דלאו בהדי הדדי קאתי עכ"ל, וא"כ לתירוצם האחרון דבאמת הא גיד אינו נוהג בבן ח' י"ל דלפ"ז שפיר חל איסור מוקדשין מקודם משום דהא עד שהוא בן ט' אינו נוהג בו איסור גיד ואז כבר יש כזית גיד על הכף, דדווקא בעת שנקשר הגיד על הכף אז אין בו כזית, משא"כ אחר שהוא בן ט' י"ל דיש אז כזית ולכן חל איסור קדשים תחלה, וכש"כ לפמש"כ התוס' שם (דף צ' ע"א) בד"ה הכא במבכרת כו' דלר' יוחנן לא חל האיסור גיד עד שיצא לחוץ ממעי אמו, די"ל דאז יש ע"פ רוב כזית גיד כבר, ואף דהמקשה לא סבר כן הא באמת כתבו התוס' דהוי מצי למיפרך זה רק דניחא לי' למיפרך ממתניתן כו', וכיון דהאמת אינו כן לכן הוכרח התרצן לתרוצי דהאי תנא ס"ל כוותי' בחדא כו' אך קושיתו תסוב על תי' קמא של התוס' שכתבו לחלק בין חלב לאיסור גיד דהא בעת שנקשר הגיד על הכף וודאי דלית בי' כזית גיד, אך גם בזה י"ל דהא כיון דלמסקנא שכתב התוס' הנ"ל דגיד אינו חל עד שיצא לחוץ לאויר העולם לכן הוצרך הגמ' לתרוצי כנ"ל, וגם י"ל דבאמת התוס' בתירוץ קמא ס"ל כשיטת הרשב"א בתשובה (סי' תרט"ז) והובא' בש"ך יו"ד (סימן רל"ח ס"ק ו') ובמשנה למלך (פ"ד מה' שבועו' ה"א) דשבועה שלא אוכל איננה חלה על חצי שיעור, ואף שהתוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי לה כתבו דחלה על חצי שיעור, ובסוף דבריהם כתבו דאם נשבע שאוכל לא חלה השבועה על חצי שיעור בקום ועשה, דמשמע דבנשבע שלא אוכל ס"ל גם למסקנתם דחלה השבועה, וכן שם (דף כ"ב) בד"ה אהתירא כו' כתבו ג"כ שני תירוצים אי הוי בחצי שיעור מושבע כו', וגם י"ל דתי' הב' מודה ג"כ דלא הוי מושבע רק לשון התירא לא שייך על חצי שיעור, ולכן כתבו בתירוץ ב' דקאי על שלא כדרך הנאתן, אך ע' בתוס' שבועות (דף כ' ע"ב) בד"ה דכי לא נדר כו' שכתבו דאם אמר קונם שלא יאכל ביוה"כ אינו חל הקונם משום דאין איסור חל על איסור, והנה להסוברים דשבועה חלה על חצי שיעור תקשה הא קונם חל על כזית אם אמר בלשון אכילה, ואלו ביוה"כ אינו רק ככותבת וככותבת הוי יותר מכזית, א"כ הא מיבעיא להיות דיחול הקונם, דהא בכזית משום איסור יוה"כ לא הוי רק כמו פחות מכשיעור, אע"כ מוכח דהתוס' שם ס"ל כשיטת הרשב"א דגם בשב ואל תעשה אין השבועה חלה על חצי שיעור, ולכן י"ל דכן ס"ל התוס' בחולין בתי' א', וממילא אינו חל האיסור גיד על קדשים משום דהא על חצי שיעור ג"כ אינו חל, ועיקר קושיתו תסוב לשיטת הסוברים דשבועה חל על חצי שיעור, ולשיטה זו י"ל דס"ל כתי' ב' של התוס' הנ"ל, ועיקר קושיתו היתה דהא מוכח בגמרא דבתחלת יצירתו של הגיד על הכף אין בו כזית, וזה אינו מוכח רק בעת שהי' נפל אבל לא בנעשה בן ט', כאשר ישכיל כל מעיין בסוגיא הנ"ל, ולכן שפיר יש לתרץ כמש"כ.

269

ר״עאכן בעיקר הכלל שכתבתי אני גם החתם סופר הנ"ל דאף דנימא דשבועה חלה על חצי שיעור, עכ"ז זה אינו רק אם האיסור השני או השבועה השניה נחשב החצי שיעור לבדו בלא שום צירוף, וכמו הא דשבועות במפרש שלא אוכל חצי שיעור נבילות, או הא דמבואר התם (דף כ"ז ע"ב) בנשבע שלא יאכלנה ואחר זה נשבע שלא אוכל, אבל היכא שגם באיסור השני לא הוי חצי שיעור חשוב באנפיה נפשיה להיות לוקה עליו רק ע"י צירוף לענין אחר שיכול לצרפו עכשיו ע"י כח איסור שני דמתחלה לא הי' מועיל צרופו דגם בזה אמרינן דאין איסור חל על איסור דאכתי תקשה מן שבועות (דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כו' דכתבו באה"ד לשיטת רש"י דלא ניחא לי' כגי' הספרים דהוי מצי לפרושי דהא דנשבע אח"ז שלא יאכל תאנים וענבים מיירי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה כו', וכן שם אח"ז כתבו ואי בחצי שיעור לא שייך בהא מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד כו' הרי להדיא דאף דגם עכשיו אחר השבועה השניה לא הוי דינו להיות חייב על חצי שיעור דתאנים רק ע"י צירוף לענבים אפ"ה חלין על חצי שיעור הקודמן אלמא דלא כמש"כ.

270

רע״אויש לדחות זה משום דהא מבואר במל"מ (פ"ד ה' שבועות ה"א) בשם חידושי הר"ן והרמב"ן דס"ל דבחצי שיעור דשבועה כגון פחות מכזית לא הוי אסור כלל מה"ת לר' יוחנן, ולר"ל לא נאסר אף מדרבנן דכיון דסתם אכילה בכזית ולא נתכוין אלא לכזית ממילא פחות מכזית היתר הוא, דאינו דומה ליוה"כ דהא זה הוי איסור הבא ע"י עצמו לכן לא שייך ביה לומר דחצי שיעור אסור, אך הרמב"ם וש"פ חולקים וס"ל דג"ז נאסר מן התורה, לכן י"ל דגם התוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן ור"ן הנ"ל דבשבועה ליכא איסור תורה כלל על פחות מכשיעור, לפ"ז שפיר חייל שבועה שלא אוכל תאנים וענבים על השבועה שלא אוכל תאנים, דהא הוי נפ"מ בחצי כזית תאנים דלא נאסר כלל מה"ת, וממילא שפיר יכול להצטרף לחצי כזית ענבים, אבל היכא דנאסר מה"ת אף בפחות מכשיעור אז שפיר אינו חל איסור ב' כלל אף על פחות מכשיעור שיחול צירוף, וי"ל דלכן רש"י לא ניחא לי' לפרש בחצי כזית ענבים משום די"ל שכיון שאסור מה"ת א"כ אינו חל כה"ג, וכפי הכלל שכתבנו.

271

רע״בוכן אין להוכיח מן התוס' חולין (דף ק"ב ע"ב) בד"ה שאין בו כזית כו' שהקשו על רש"י דאי נימא דהא דלקמן דקסבר ר"ל באכל אבר ובשר מהטריפה דאינו חייב אלא אחת משום דלאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה דמיירי שאין באבר זה כזית רק ע"י צירוף לטריפה דהשלים בכזית, דא"כ אמאי לא חייל עליו איסור אמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא חצי שיעור כמו דמוקי ר"ל בשבועות כו' אלמא דאף ע"י צירוף ג"כ חל על חצי שיעור האסור הקודמו, כי נקל הוא לדחות ולומר דהא התם מיירי התוס' אליבא דריש לקיש דס"ל לאו לאברים עומדת, ולר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת וודאי דיש כח לאיסור השני לחול על החצי שיעור דלא נאסר מתחלה רק מדרבנן להיות מצטרף עכשיו לאיסור שני ולהיות לוקה, משא"כ לריו"ח דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת בזה שפיר יש לדון לכלל שכתבנו דכיון דנאסר עכ"פ מן התורה, לכן כיון דגם עכשיו ע"י האיסור השני הבא עליו אין לו שיעור בפ"ע רק ע"י צירוף, לכן כה"ג לא חייל כלל להצטרף לשני להיות לוקה, ואף שכבר כתבנו דמוכח גם לר"ל דמושבע מהר סיני אינו חל בקום ועשה היכא שלא יקיים שבועתו רק ע"י דבר אחר ולא ע"י האיסור בעצמו, ואינו חל זה אף על חצי שיעור דלא נאסר רק מדרבנן משום דכה"ג אלמוה רבנן לחזק דבריהם כעין דאורייתא, אך זה אינו רק בקום ועשה ולבטל דבריהם בידים בזה אלמוה רבנן כנ"ל. משא"כ התם בחולין הא לא מיירי התוס' רק להיות לוקה על איסור ב' דאמה"ח אם אכלו, ולכן בזה שפיר דינו דיחול אף אם אינו חל רק ע"י צירוף דהא אינם יכולים חז"ל לבטל ולעקור דאורייתא בלא שום צורך, משא"כ גבי לעבור על דבריהם בקום ועשה בזה שפיר אלמוה חז"ל לתקנתם אף כה"ג, ולכן ברור הכלל שכתבנו, וכדמוכח ממעילה להדיא.

272

רע״גענף ה. ועיין בשו"ת ר' עקיבא איגר זצ"ל (סימן ע"ו) שהקשה דלמה צריך ר"ל לאוקמי בשבועות במפרש חצי שיעור, הא י"ל פשוט דנשבע שלא אוכל דברים אסורים ואכל כזית מנבלות ושקצים ע"י צירוף כזית וכמבואר במשנה שם דלענין איסור נבילה ושקצים הוי כ"א לאיסור חצי שיעור ואין מצטרפים נבילות ושקצים כו' ע"ש, ואף להכלל שכתבנו דכיון דשבועה לא תחול רק ע"י צירוף לכן אין כח בשבועה לחול על החצי שיעור בזה, עכ"ז שפיר הקשה הגאון הנ"ל דהא התם מיירי לר"ל, וכבר כתבנו דהיכא שלא יעבור עכשיו בידים ס"ל לר"ל דגם כה"ג שייכת השבועה על חצי שיעור, וכמו שמוכח מן התוס' חולין הנ"ל, וקושית הגאון הנ"ל טובה וע"ש שנדחק לתרץ.

273

רע״דולענ"ד יש לתרץ קושייתו, והוא דהא במשנה דשבועות (דף כ"ב ע"ב) איתא שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ולא אמרו ושקצים (בוא"ו) רק שקצים ורמשים צריך לפרש דמיירי דאכל השקצים בלא הנבילות, ומבואר במעילה (דף ט"ו) דכל השקצים מצטרפין ואף לאכילה מצטרפין, משום דהא אמרו במכות (דף י"ז) דלכל השרצים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ועוף יש לאו א' דלא תשקצו את נפשותיכם ולא תטמאו בהם הכולל את כלם, ולכן אם אכל לשקצים ג"כ ע"י צירוף מכל השקצים וודאי דהוי שיעור שלם, וכמש"כ הרמב"ם (בה' מ"א פ"ב ה"ו) ולא חלה עליו שבועה להיות לוקה משום שבועה, ודווקא נבילות ושקצים אינן מצטרפין משא"כ שקצים להדדי וניחא שפיר קושית הגאון הנ"ל.

274

רע״הולכן כיון שכבר נתבאר בהוכחה דבאיסור חל על איסור דכיון דלא מהני איסור ב' רק ע"י צירוף לכן לא חל על חצי שבועה דאיסור ראשון, א"כ ה"ה במושבע מהר סיני דהא התוס' בשבועות (דף כ"ג) בד"ה דמוקי לי' מדמי הא דאין איסור חל על איסור להא דשבועה ומושבע מהר סיני הכל להדדי [ועיין בנו"ב מהד"ק חלק או"ח סימן ל"ו בסופו] דברור הוא דעשה בשיעור שלם אינו חל על חצי שיעור דעשה ול"ת, משום דכיון דבחצי שיעור לבדו לא יצא י"ח רק ע"י צירוף לענין אחר, ומה"ט שפיר אמרו בבישל בו קדשי קדשים דתאכל כחמור שבהן, משום דכיון דהבלוע לבדו לא הוי בי' מצוה רק על הכזית קדשים כשרי' הוי בי' מ"ע, ואף דהוי מושבע ועומד על הכזית כשרי' מחמת העשה, עכ"ז כה"ג לא אמרינן דיחול על החצי שיעור, והוא כש"כ מן הא דכתבנו להוכיח מהא דמעילה דאינם מצטרפים לאכילה דהא התם הוי ביחד עכ"פ צירוף כזית, משא"כ בבלוע איסור בקדשים לא הוי בי' שום תועלת כלל לצרפו לכשרים מכש"כ דאמרינן כן, ואף דנ"ד אין להוכיח כ"כ מהא דזבחים דיש לחלק ביניהם עפ"ז, דשא"ה בזבחים דהבלוע לא חזי לצירוף כלל משא"כ בנ"ד דהא מחמת החצי כזית איסור יצורף להיות כזית מצה, עכ"ז יש להוכיח להא דנ"ד מהא דמעילה דחזינן דאיסור בשיעור שלם אינו חל על חצי שיעור מאיסור אחר, ואף דהתם חזי עכשיו לצירוף מ"מ אינו חל, א"כ ה"ה במושבע מהר סיני דאינו חל על חצי שיעור כמו בנ"ד, והתוס' בשבועות שם מדמי הא דאיסור כו' למושבע מהר סיני.

275

רע״וולפ"ז דעתי נוטה בסיומא דפסקא דין, דבמה דאין יוצאין בו י"ח מצה הוי מחמת איסור מיתה דאין עשה דוחהו, לכן בחצי כזית דליכא בי' מיתה וודאי דמצרפינן, אך במה דאין יוצאין בו י"ח מצה משום דה"ל בעשה, לכן גם בחצי כזית איסור ג"כ אין מצרפינן לחצי שיעור דהיתר, משום דגם בזה אמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה כדמוכח מן זבחים הנ"ל לתי' רב אשי כן, ומעילה הנ"ל, אך היכא שהעשה הוי על החצי שיעור לבדו כמו שכתבתי בכוונת רש"י בב"מ גבי כבוד או"א על חילול שבת בחצי שיעור, בזה שפיר יש לדון דחל כיון דהוי בזה לבדו מושבע מהר סיני, ולכן חל על חצי שיעור וכמו שמפרש שלא אוכל חצי שיעור נבלות לשיטת הרמב"ם הנ"ל.

276

רע״זוגם היכא דכבר אכל חצי כזית מצה המותרת ובתוך אכילת פרס רוצה לאכול לחצי כזית האסורה משום עשה, עכ"ז גם בזה לא דיינינן לומר דאם יאכל לחצי שיעור האסור לבדו יקיים מצות חובת מצה עכשיו עם מה שכבר אכל חצי כזית מהמותרת, משום דגם בזה מוכח ממעילה הנ"ל, דאמרו שם דאינן מצטרפין לאכילה, דמשמע דאף אם כבר אכל לחצי כזית נבילה דטהורה עכ"ז אינו מועיל הצירוף שיאכל כעת, דכיון דעכ"פ לא הוי בי' חשיבות באנפי נפשיה בלא הצירוף מעבר כו' וודאי דלא דוחה גם כה"ג, דהא עכ"פ לא הוי עליו לבדו חשיבות איסור רק ע"י צירוף לענין אחר הן מאכילת איסור דעבר והן להבא, וה"ה אי נימא דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת דאחר הדיבור דלא מהני גם ע"י צירוף לצאת י"ח מצה, ושפיר הקשה הש"א על הרמב"ם דכיון דפסק דכל מצה הנאסרת באכילה אינם יוצאין בו י"ח מצה, דלמה צריכי למילף מן דרשה דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ כו' דהא לא הוי שום נפ"מ מן דרש זה.

277

רע״חובעיקר קושית הש"א הנ"ל מרגלא בפומי מכבר לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (דף ל"ח) בתירוץ ב' דלכן אינו דוחה לל"ת דחדש משום גזירה כזית א' אטו כזית ב', והש"א תמה שם דהא לא מצינו זה רק גבי איסור ביאה דנפשו של אדם מחמדתן, ובאמת מצינו כן בנדרים (דף ל"ט) בגזירה דשמא ישהא בעמידה, ואף דיש לחלק דהתם גזרינן דיהי' שב ואל תעשה משא"כ לעבור בקום ועשה י"ל דלא גזרי רק היכא דנפשו של אדם כו', עכ"ז הא מצינו כה"ג בזבחים (דף ל"ג) בגזירה שמא ירבה בפסיעות ויהי' פסיעה יתירה שלא לצורך מצוה והתם הא הוי בקום ועשה ואפ"ה גזרו, א"כ י"ל דגם בכזית מצה דלא שייך לדקדק כל כך דלאו כ"ע יודעים לצמצם שיעור כזית בצמצום ולא יותר וגם הא מצה לכל מסור שייך שפיר לגזור אטו יותר מכזית וז"א רק מדרבנן, לכן בברייתא הוצרך למילף מן קרא דאין יוצאין בטבל, וכוונת הרמב"ם לאיסור מדרבנן מחמת גזירה הנ"ל.

278

רע״טולפי מה דהעליתי הדבר ברור דבחצי כזית נבלת עוף טמא וחצי כזית נבלת עוף טהור דאין חל איסור נבילה על הטמא, כדמוכח מן הא דמעילה הנ"ל לכן אין מצטרפין גם לטומאת בית הבליעה כמש"כ לעיל, משום דגם בזה שייך הדרש דר' יהודא בזבחים (דף מ"ט) דיצא זו שאין בו משום בל תאכל נבילה דגם כה"ג אין איסור חל על איסור, כנלע"ד בכ"ז בס"ד:

279

ר״פנשאלתי מן כמה רבנים הי"ו אודות היי"ש הנעשה מן רעצקעא שקורין גריקע אם יש היתר לשתותן בפסח כו', והחיי אדם בנשמת אדם מפקפק בזה ודעתו שלא להתיר.

280

רפ״אתשובה, ראיתי בנשמת אדם (סימן ל"ב) שאוסר אף אם הרוב נעשו מדבש והמיעוט הוא רעצקע דכיון דעיקר בכך הוי כד' מיני מדינה דעיקרו בכך ואסור, וכמש"כ המגן אברהם (בסי' תמ"ב ס"ק א') עכ"ל, ולענ"ד נראה להקל ע"פ מש"כ התרומות הדשן (בסימן קי"ב) דמותר להנות במיני קטניות בפסח, דדווקא לאכילה דבכרת בזה גזרו על קטניות משא"כ בהנאה דליכא אלא לאו לא גזרו, והנה הרמב"ם (פ"א מה' חמץ ה"ו) כתב דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל ע"י תערובות אף בכזית בכא"פ אין בו כרת רק לוקה, וכן כתב (בה' מאכלות אסורות בפרק ט"ו) דאכל כזית חלב ע"י תערובות בכא"פ אינו רק במלקות, וכבר כתבתי בתשובה הקודמת בשם הכ"מ וביאור הגר"א זצ"ל באו"ח (סי' תנ"ג) שהרמב"ם יליף שארי איסורין דאינו חייב כרת ע"י תערובות מן חמץ בפסח דיליף בפסחים מקראי דאינו חייב כרת על תערובתו.

281

רפ״בא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ ולא על תערובות אף שיש כזית בכא"פ ואף שיש בו טעם גמור, א"כ בקטניות אף דנעשו להעמיד ולא לקיוהא בעלמא עכ"ז כיון דבחמץ גמור אינו בכרת, לכן אף בקטניות כיון דבחמץ כה"ג אינו בכרת א"כ זה דומה להנאה דלא גזרו בקטניות מחמת דלא הוי בכרת, וכן להשהות בביתו לא גזרו בקטניות כיון דליכא כרת, וכמו דיליף זה התה"ד מן הא דפסחים (דף מ"ג) דשיאור דר"מ לר' יהודא נותנו לפני כלבו ולא גזרו בהנאה בזה מחמת דאינו בכרת, א"כ ה"ה בתערובות קטניות אף אם יש בו כזית בכא"פ ונעשו להעמיד ולטעם גמור אפ"ה לא גזרו ביה, והא דאמרו בשיאור דנותנו לפני כלבו ולא אמרו דמותר לערבו ברוב דהא לא גזרו בזה, יש לומר דכיון דאין מבטלין איסור לכתחלה אף באיסור דרבנן בפרט דיש לו עיקר בתורה, לכן דווקא נותנו לפני כלבו, משא"כ קטניות דבנ"ד דמערבין אותו מקודם הפסח דאז מותר לבטלו ברוב כיון דשם היתר עליו מקודם הפסח, לכן ליתא בזה לאיסור דאין מבטלין איסור לכתחלה, בפרט דאינו רק תקנת הגאונים, וקילא זו מן חלת חו"ל דמבטלי לכתחלה ברוב אף דהוי גזירה הקדומה כש"כ זה, וכיון דמבואר בחק יעקב (סימן תנ"ג) דבתערובות רוב לא גזרו בקטניות א"כ ה"ה בערבו במכוין ולהעמיד בטעם גמור ג"כ מותר דאזלינן בתר טעמא דמחמת דליכא כרת לא גזרו ביה וה"ה בזה, ואף דלשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דאיכא כרת גם בתערובות אם נעשו להעמיד ולטעם גמור דשאני ד' מיני מדינה דאין נעשין רק לקיוהא בעלמא וכמש"כ הטור והרא"ש והר"ן, עכ"ז במקום גזירת הגאונים יש לסמוך על שיטת הרמב"ם ולהקל.

282

רפ״גומצינו כה"ג בחולין (דף ו') בתערובות דמאי לא גזרו, ואף דקיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא בפרט היכא דיש חשש על כזית בכא"פ ואפ"ה לא גזרו, דהא לא חלקו שם בזה ולא תירצו דהא דחושש לשאור כו' מיירי בחשש כזית בכא"פ, א"כ כש"כ בגזירת הגאונים וודאי דיש לחלק בין בעיני' לתערובות, והוא סמך גדול להקל בגזירות קטניות בתערובות, ועיין בדמאי (פ"א משנה א') בתוי"ט שכתב דלכן החמירו לגזור בדמאי משום דהוא עון מיתה וכמש"כ רש"י בסוטה (דף מ"ח), לכן בתערובות דליכא מיתה לא גזרו, ובמעשר עני דתקנו לקרות שם אף דליכא בי' מיתה עכ"ז כיון דקילא איסורו בתערובות גבי כרת לכן הקילו בתערובות ג"כ אף במה דעיקרו בלאו ולא בכרת, דלא יהי' חמור מדמאי בתרומות מעשר דהוי עיקרו מיתה ואפ"ה לא גזרו בתערובות כיון דליכא מיתה ביה, א"כ ה"ה בדמאי דמעשר עני, וזו ראיה גדולה דעל תערובות ליכא כרת ומיתה כשיטת הרמב"ם, דאל"כ תקשה אמאי לא גזרו על תערובות דמאי כיון דקיי"ל טעם כעיקר מה"ת וגם לוקין על כל כזית וכזית לשיטת ר"ת ולשיטת ר' אליהו בכזית בכא"פ כמו שנתבאר לעיל, ואף דהא דלא גזרו על תערובות דמאי מיירי בלקח מן עם הארץ ע"י עירוב, ואלו בנתערב אחר שלקחו לדמאי מחמרינן גם ע"י תערובות וכמש"כ רש"י בחולין, היינו משום דאחר שנאסר מחמת גזירת חז"ל דינו כאיסור גמור לאסור גם התערובות, משא"כ בלקחו ע"י תערובות דלא נכנס זה כלל בכלל גזירת חז"ל, א"כ ה"ה בגזירת קטניות שעיקר האיסור מתחיל בפסח, ולכן כיון דנתערב מקודם הפסח ג"כ לא הי' חל ע"ז כלל מעולם גזירת הגאונים לאסור הקטניות, ולכן אם נתערב הקטניות ברוב אף דעבידי לטעמא ג"כ יש להקל.

283

רפ״דואף דלא הוי רוב בכפל רק משהו יותר ג"כ כבר העלו הפר"ח (בסימן ק"ט) והפרי מגדים בפתיחה ושארי אחרונים דסגי לתערובות בהך רובא, וגם נלע"ד להוכיח ג"כ דלא בעינן כפל מן הא דמנחות (דף כ"ג) בגמרא דמקשי משתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמו ומזו בפ"ע כשרות ואם לאו פסולות והא הכא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך ה"ל שירים ולא מבטלי שירים לטיבלא כו', וקשה דמנלן דהמותר משתי קמצים שנתערבו יש באחד כפל נגד השנית וכיון דליכא כפל לכן לא מצי לבטל השירים לטיבלא ומאי מקשי, אע"כ מוכח דאף במשהו יותר ג"כ יש לו דין ביטול ברוב, וכיון דאי אפשר לצמצם התערובות שיהי' המותר משתי הקמצים שווים, דאיך אפשר לצמצם כ"כ וכמו דמקשו בגיטין (דף ע"ח) ובסוכה (דף ט"ו) וכמש"כ התוס' בבכורות (דף י"ז) בד"ה אפשר לצמצם כו' דקשה לצמצם שיהי' שווים יעו"ש, וכיון דאי אפשר שיהיו שווין ובע"כ מוכח דיש באחד משהו יותר מחבירו לכן שפיר מקשה הגמ' דליבטל שירים לטיבלא, וכפי' רש"י משום דהוי ספק שמא רובה שירים והוי ספק מה"ת, וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' ס"ו) בשני ביצים דהוי ספק תערובות מחמת אי אפשר לצמצם ומסוגיא זו ראיה לדבריו, א"כ מוכח מכאן דסגי במשהו יותר ולא בעי כפל וכמש"כ הפר"ח הנ"ל.

284

רפ״הויש לדחות הראיה הזאת ממה שמצינו בנדה (דף כ"ז), דתניא מלא תרוד רקב שנפל עפר כל שהוא לתוכו דאי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה א' עפר ונפיש לי' שיעורא משום דבטל הפרידה עפר בשתי פרידות רקב, לכן בהא דשתי מנחות הנ"ל שפיר יש חשש דלמא נתערב פרידה א' מן מותר מנחה א' בשתי פרידות של אידך מנחה ונתבטל הטבל בהשירים, ובזו יש כאן כפל דהא הך שתי פרידות הוי כפל נגד הפרידה הא', ולכן מחמת אי אפשר לצמצם בוודאי יש פרידה א' יותר במנחה א' ממנחה ב' והוי כפל כנ"ל וממילא נחסר פרידה א' מן מנחה שניה, וה"ל מנחה שנחסרה מקודם קמיצה ושפיר הקשו בגמרא, אך בלא"ה כבר הוכיחו האחרונים דא"צ כפל וסגי ברוב משהו יותר, וכן מוכח בזבחים (דף ע"ח) גבי הפיגול ונותר לחד גירסא דגרסי שם הפיגול והנותר ולא גרסי והטמא א"כ הא ליכא כפל שם ואיך אמרו א"א שלא ירבה, אך לפמש"כ מתחלה דיכול להיות דאע"ג דליכא כפל רק רבה משהו יותר יהי' בי' כפל היינו שתי פרידות נגד פרידה א', א"כ גם בהא דזבחים משכחת ג"כ עד"ז הביטול ברוב (כנ"ל) בעת הלעיסה בפיו.

285

רפ״ווכ"ז אינו רק דנתערב ברוב, אבל בקטניות בעיני' דכה"ג בדגן חייב כרת כדאיתא בחולין (דף ק"כ) דהמחה חמץ וגמעו חייב כרת דאתרבי מהנפש לרבות השותה, וכמש"כ שם המהרש"א בתוס' ע"ב ד"ה היכא דלאו איסור כו' דאף לפמש"כ התוס' שם לחלק בין המחה גוף הפרי לציר היוצא מהפרי, עכ"ז ברבוי דהנפש הוי כולם בכלל, ולכן אין לנו מקום להתיר בקטניות בעיני' בלא תערובות, ועיין בע"ז (ד' ל"ה) בתוס' ד"ה מכלל דאיכא כו' דכתבו ג"כ להוכיח מהא דחולין הנ"ל על תערובת פת א"י ע"ש.

286

רפ״זשוב ראיתי דגם בקטניות ע"י תערובת קשה להתיר משום דהא בחולין (דף ו') גבי מה דקאמר דלא גזרו בתערובת דמאי כנ"ל, ומקשו שם מהא דתנן הנותן לשכנתו עיסה כו' ומשני סתמא דגמ' שאני התם דכיון דקאמר לה עשי משליכי כמאן דערב בידים דמי ורפרם תי' דשאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל, ולכאורה צ"ע לפמש"כ המג"א (בסי' תמ"ב ס"ק ט') בשם האו"ה דהא דמעמיד לא בטיל הוי מדרבנן והובא בש"ך (יו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט), א"כ קשה אמאי בתערובת דמאי דאף דיש בו כזית בכא"פ דאסור בכל מקום מה"ת אפ"ה לא גזרו ביה, ואלו בעביד לטעמא דאינו רק מדרבנן בכל האיסורין אפ"ה גזרו בתערובת, ואפשר לומר דבאמת הא דגזרו בשאור ותבלין משום תערובת דמאי לא מיירי ביש ס' כנגדו וכמו בכל הש"ס גבי תבלין ושאור, רק דמיירי דליכא ס' וניכר טעמו ממש, ולפי שהי' ביה עוד מעלה מחמת שעביד לטעמא לכן גזרו ביה על תערובת דמאי כי זה חמור יותר.

287

רפ״חובזה י"ל לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, דיש להקשות עליו מן הא דפסחים (דף מ"ד) דמקשה אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א, הא י"ל דלכן פליגי משום דלית להו טעם כעיקר, [ובמק"א כתבתי משום דהא בפסחים שם אמר זה אביי ואביי הא ס"ל בחולין (דף ק"א) דטעם כעיקר דאורייתא, אך לפמש"כ התוס' שם בד"ה מבשר בחלב כו' דאביי חזר בו אחר שקיבלה מרבא ליתא לזה], אך לפי מאי דמוכח בחולין הנ"ל דמה דעביד לטעמא חמור יותר מן תערובת סתמא אף דלא הוי ס' נגדו, לכן י"ל דכותח הבבלי דעביד לטעמא שאני ולכן אם יש בו כזית בכא"פ לא הוי פליגי רבנן עלי'.

288

רפ״טובאו"ח (סימן תמ"ז במג"א ס"ק מ"ד) העלה המג"א דחמץ אחר הפסח מותר ע"י תערובות רוב אף באכילה, ובחמץ שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסר (שם ס"ק מ"ה), ולכאורה קשה דאיך יהי' דבר המעמיד אף ביותר משישים חמור מן תערובות ברוב בא"מ דליכא ס' נגדו, אך לפי סוגית הגמרא דחולין הנ"ל דאמרו דעל תערובות דמאי לא גזרו ואלו בעביד לטעמא כמו שאור גזרו בי' א"כ מוכח דזה חמור, ובאמת פשיטות הגמ' מורה דאף דיש בו ס' אפ"ה חמור כיון דעביד לטעמא לא בטיל דמשמע אף ביותר מן ששים.

289

ר״צולכאורה יש לתמוה על הרמב"ם (בה' מעשר פי"ג הי"ח) דפסק דבשאור ותבלין גזרו אף על תערובת דמאי וכתי' רפרם, וקשה הא כיון דסתמא דגמ' ס"ל דאין לחלק בזה ולכן חלקו שם מתחלה דשא"ה דכיון דאמר עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי ולא מחמת דעביד לטעמא, א"כ מנלן להרמב"ם לפסוק כשני התירוצי' הנ"ל יעו"ש ולהחמיר בדרבנן כיחידאה, ויש לתרץ ע"פ מה דאיתא בירושלמי (דמאי פרק א') על המשנה דשמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין, ואמרו שם דתני ר' יודא לא פטרו רק בשמן של פלייטין בלבד וכן תני אחרים בשם ר"נ כו' יעו"ש, וכתב הר"ש (בדמאי שם במשנה ג' הנ"ל) לפרש דדווקא שמן פלייטין דעיקרו למשיחה לכן מיבטל בבשמים ולאו לאכילה דחמיר, ואף דע"י תערובות לא גזרו בדמאי ע"כ שאני זה משום דהוי עביד לטעמא ולא מיבטל אף דנתערב בבשמים, וכיון דר' יהודא דהוא תנא ס"ל כסברת רפרם ואין שום חולק שם על ר' יהודא, לכן פסק הרמב"ם כרפרם דבמה דעביד לטעמא חייב בדמאי ולא בטל, ויש לעיין עפ"ז ברמב"ם (פי"ג ה' מעשר ה' ט"ז) גבי שמן ערב, ואכמ"ל.

290

רצ״אולפ"ז כיון דמצינו דמה דעביד לטעמא חמור יותר מכל תערובת, ואף דבתערובת דמאי לא גזרו עכ"ז בעביד לטעמא החמירו משום דזה הוי כמו בעיני' ממש, א"כ ה"ה י"ל בתערובת קטניות דאף דהקילו בי' וכמש"כ החק יעקב (בסי' תנ"ג), עכ"ז היכא דעביד לטעמא אין זה בכלל תערובת והוי כמו בעיני' ממש, ואף שכרת אינן חייבין ע"ז ג"כ לשיטת הרמב"ם דהא כתב דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל כותח הבבלי ושכר המדי כו' אין חייבין עליו כרת והא כותח הבבלי ושכר המדי הוי מן ד' מיני מדינה, והרמב"ם לא ס"ל סברת הטור וריא"ז שכתבו דשאני הני דלא עבידי רק לקיוהא בעלמא, דהא יליף מזה לכל האיסורין כמו חלב בגריסין דאינו חייב כרת רק לוקה, אפ"ה יש לדון דכמו בדמאי דמצינו דהקילו בתערובת דמאי עכ"ז החמירו בעביד לטעמא, א"כ ה"ה בתערובת קטניות אפשר ג"כ דהחמירו בי' דלא מיקרי זה תערובת רק הוי כמו בעיני' כנ"ל, ומהא דחולין הנ"ל הוא ראיה לסברת החיי אדם הנ"ל.

291

רצ״באך י"ל דשאני תקנת הגאונים מתקנת חז"ל והא גם בתקחז"ל מצינו לתי' קמא בחולין שם דהי' ס"ל דאף היכא דעביד לטעמא ג"כ הוא בכלל תערובת, ע"כ י"ל דבתקנת הגאונים כ"ע מודי דלא גזרו ע"ז כמו כל תערובת, ובפרט דלאו כ"ע ס"ל הך תקנה.

292

רצ״גועוד נלע"ד להקל אף לעשות היי"ש מן קטניות לבד, והוא דהטור (בסימן תנ"ג) כתב סברת האוסרין קטניות משום דאי אפשר לבררם מהדגן, וכ"כ הב"י בשם הגהות סמ"ק שכתב ג"כ טעם זה, ועוד טעם אחר כתב הב"י בשם הראשונים דיש בו חשש אחלופי דיבואו לאכול דייסא, ולטעם דאי אפשר לבררו מן הדגן יש להקשות דאיך מותר לאכול החטים שרבו בהם מצומחים כשמבררין החטים הנצמחים כדאיתא בסימן תנ"ג דניחוש שמא אי אפשר לבררו, והא חטים מצומחים הוי חמץ גמור וכמש"כ המנחת יעקב (בכלל ל"ט ס"ק ט"ז) דזה מיקרי מין באינו מינו כמו מין בא"מ בשאר איסורים, ולברור חטים מחטים היינו הנצמחים מבלתי נצמחים ידוע כי קשה יותר מלברור קטניות מחטים, ולכן בנצמחים מבלתי נצמחים יש לחוש יותר, א"כ קשה אמאי לא החמירו גבי חטים נצמחים מחמת חשש דאי אפשר לבררן, ובע"כ מוכח לחלק לפ"ז דבאמת אין לחוש שלא יהא ס' מקטניות נגד הדגן דוודאי יבררו היטב שיהי' ששים, אך החשש הוא שמא יהי' נשאר גרגיר א' ביותר מששים כי לברר שלא ישאר אף גרגיר א' קשה מאד, ולכן בחטים שיש בהם מצומחים דכיון דהמנהג לטוחנם מקודם פסח וגם בוררין אותם שיהא ששים בוודאי נתבטל מקודם פסח ואינו חוזר וניער אחר שנעשה לח בלח מקודם פסח, אבל בקטניות דאוכל אותם בעיני' ולא נטחנין כלל לכן חיישינן דלמא נשאר שם אף גרגיר א' וביבש קיי"ל דחוזר וניעור ולא נתבטל מקודם הפסח ובעת שנותנין לתבשיל בפסח שפיר יש לחוש מחמת הסברא דאי אפשר לבררו והוי כוודאי דיש כאן גרגיר א' מן מיני דגן ויהיב טעמא בפסח (כי חוזר וניער) ואכל משהו חמץ וודאי בפסח.

293

רצ״דולפ"ז ניחא טפי דאמאי התירו להשהות לקטניות ואסרו לאכול, והתה"ד הנ"ל כתב לחלק משום דבאיסור כרת החמירו יותר מלאו, ויש לפקפק בזה דהא איתא ביבמות (דף קי"ט) דלא שנא בין כרת לאיסור לאו, ואפשר לומר לפמש"כ המשנה למלך (בפ"א ה' יו"ט הי"ז) דדווקא באיסור לאו דלוקין עליו בזה לא מחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת, משא"כ היכא דאין לוקין על הלאו אז שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת, א"כ לפמש"כ הרמב"ם דאין לוקין על איסור הנאה והובא במל"מ (פרק ה' ה' יסודי התורה ה"ח) וכמו כן בלאו דבל יראה דה"ל לאו הניתק לעשה דתשביתו ואין לוקין לכן שפיר יש לחלק כנ"ל, ואפשר דמה"ט מצינו דחילקו חז"ל ואמרו אוכלין בארבע אבל בהנאה מותר אף בשעה חמישית וה"ה בנ"ד יש לחלק כן.

294

רצ״הולפמש"כ יש לחלק בפשיטות דכיון דהחשש הוי מחמת תערובת חמץ דאי אפשר לבררו, וכיון דשיטת כמה פוסקים דעל תערובת אינו עובר על בל יראה לכן לא החמירו לאסור להשהותם, גם י"ל דלכן מותר להשהותם לפמש"כ הפוסקים דעל חצי שיעור ליכא בל יראה א"כ אין לנו לחוש שישאר דגן כזית רק החשש הוא על איזה גרעין, ודאי ליכא בהן כזית, אכן במה שהתירו להנות מהם מוכרחים אנו לחלק כסברת התה"ד הנ"ל, ומה"ט חילקו בחמץ נוקשה דבטל בס' משום דליכא כרת וכמבואר בסימן תמ"ז.

295

רצ״וולהטעם דאי אפשר לבררו מהדגן לגמרי דא"א שלא ישאר גרגיר א', א"כ כשטוחן להקטניות ועושה היי"ש קודם הפסח דנעשה לח בלח מקודם פסח וודאי דאין להחמיר לפי טעם זה כשבורר היטב ויהא ס' נגד השעורים והדגן, דאף דנשאר גרגיר אחד עכ"ז כבר נתבטל בעשיית היי"ש מקודם פסח כמו חטים הנצמחים הנ"ל, ואף להסוברין דחטים מצומחים מקרי מין במינו יש לחלק דשאני האי חשש דקטניו' דהגרעינים שנתערבו הוי מין באינו מינו, עכ"ז הא ידוע דכ"ע מודי דאם נטחנים ונאפו קודם פסח דזה מקרי לח בלח, א"כ כשבוררן היטיב שיהא בהם ס' אין לנו מקום להחמיר רק לטעם הב' שכתבו משום אחלופי דיבא לאכול דייסא אזי גם בזה יש להחמיר,

296

רצ״זאמנם באמת גם לטעם הלז יש להקל אם ביררו את הקטניות מקודם הפסח ונתבטל ק"פ דמשום חשש אחלופי ג"כ לא שייך בזה דאיתא בסוכה (דף ט"ו) דאם מפקפק אחת מן נסרים ומסכך בהם אף דיש בהם רוחב ד' טפחים עכ"ז לא שייך בזה לגזירת תקרה דבטלה בהכי, כפי' רש"י שם דזהו טעמא דבית הלל דס"ל הכי, דכיון דעבד מעשה מוכיח שהתקרה פסולה לא גזרו בי' לגזירת תקרה דפסול משום תעשה ולא מן העשוי, וכן פי' רש"י שם לעיל (דף י"ב ע"ב) בד"ה אין מסככין בהם כו' דאם נענע אותם כשר דהא אסיק אדעתי' ותיקן, וליכא למגזר משום זימנא אחריתא שהרי המעוות תיקן וכש"כ שלא יעוות עכ"ל רש"י שם, אלמא דמצינו בגזירת חז"ל דהיכא שעשה מעשה המוכיח דיודע הפסול דלא גזרו בזה הא אטו הא, ואף היכא שמסכך לכתחלה בנסרים שיש בהם ד' לשם סוכה ויודע שצריך לסכך לשם סוכה, אפ"ה גזרו בזה משום גזירת תקרה דלמא יהי' נשכח ממנו זה או משום גזירת הרואין, אבל היכא דעשה מעשה המוכיח דיודע את הפסול דתולמ"ה דאזי יהי' זה מפורסם לכל והוא בעצמו לא משכח זה כיון דעשה מעשה המוכיח לזה, א"כ כש"כ בגזירת הגאונים בפרט דהא חששא רחוקה לחוש דיבואו לאכול חמץ בפסח המבואר בתורה בפירוש שלא לאכול חמץ, כש"כ דיש להקל בזה דהיכא דעשה מעשה המוכיח ובירר מקודם פסח הדגן מן הקטניות כדי שיהא בהם ששים והוי זה מעשה אלימתא ביותר מן פקפוק הנסרים הנ"ל, וגם הא מכשיר הכלים של הברייהויז לשם פסח, דוודאי כיון שעושה מעשה המוכיח לזה לא שייך בזה כלל הגזירה הנ"ל, ומנלן דגזרו כה"ג דהא הרבה פוסקים לא ס"ל הך גזירה כלל וכמו שפסק המחבר, אך הרמ"א החמיר בזה, לכן אם ביררו היטב מקודם הפסח לא גזרו כלל בזה דאין להחמיר בזה יותר מן גזירת הש"ס דמקלינן מחמת סברא הנ"ל.

297

רצ״חאך בקטניות בעיני' לאוכלם בפסח וודאי דאף אם ביררם היטב מקודם פסח ג"כ אסור לאכול מחמת טעם הב' שכתבו להחמיר משום דאי אפשר לבררם שלא ישאר גרגיר א' והוי יבש ביבש דחוזר וניער, אבל בטוחנן ועושה מק"פ מהם את היי"ש וגם ביררם היטיב דיש ס' וודאי נגדם דאז לא שייך להחמיר מחמת טעם הנ"ל דהא נתבטל מקודם פסח, ואין לנו להחמיר בזה רק משום אחלופי דיבואו לאכול דייסא א"כ בעשה מעשה המוכיח כנ"ל אין לנו להחמיר גם מחמת טעם הלז, וגם יש לחלק עוד דהא ברירת קטניות לאוכלם בעיני' אין זה מעשה המוכיח כ"כ דהא זה הוי מעשה זוטרתי, וגם אפשר דאנקיותא בעלמא קפדי דהדרך בלא"ה לברר קטניות אם מבשלם בעיני' ואין זה מקרי מעשה המוכיח כלל, משא"כ ברירת הרעצקע על עשיית היי"ש דלא שייך לברור זה מחמת נקיות רק מוכח לכל דעושה זה מחמת ההכשר לשם פסח, וגם הא הוי טרחא מרובה וכן עשיית כלים חדשים בברייהויז טרחא מרובה היא, וודאי דזה מקרי מעשה המוכיח לכל שעושה כל טצדקאות לבל יוכשל באיסור חמץ, ולכן אין להחמיר בזה לכל הטעמים הנ"ל, בפרט דהרבה גאונים לא ס"ל לגזירה הנ"ל.

298

רצ״טוהא דמבואר באו"ח שם דגם השמנים הנעשים מן הקטניות אסורים, יש לומר דמיירי דלא בררו אותם מקו"פ או דעשו אותם השמנים בפסח, ואף דבררו בפסח עכ"ז הא אסור מחמת הטעם דא"א לבררם ונתערב בפסח דלא נתבטל מקו"פ והוי יבש דניעור בפסח כנ"ל, משא"כ בקטניות על עשיית היי"ש דנתבטל מקו"פ כנ"ל אין לנו להחמיר כלל כנ"ל, ואין לחלק דשא"ה בגזירת תקרה שהבע"ב היושב בסוכה יודע בעצמו שתקנה משא"כ ביי"ש ששותין ממנו אחרים שלא הם רק הבע"ב העושה להיי"ש בררם מהדגן ותקנם במעשה מוכיח, דז"א דהא התם בהסוכה וודאי דמותרים גם אחרים לצאת י"ח סוכה בסוכה זו שהבע"ב פקפק א' מהנסרים לשם הכשר סוכה, וה"ה בנ"ד דמותרים גם אחרים לשתות משום דזה לא נכנס כלל מעולם בגזירת הקטניות שגזרו.

299

ש׳ואף שבמלחמות (שם בסוכה) הקשה על פי' רש"י הנ"ל דהא יש לחוש להנכנסים ויוצאים שלא יהי' יודעים אם תיקן הבע"ב להסוכה ואכתי שייך גבייהו גזירת תקרה, עכ"ז הא חזינן דשיטת רש"י הוא דלא חיישינן לזה משום דאמרינן דזה יהי' ידוע לכל שהבע"ב תקנה, וכן פסק המחבר באו"ח (סימן תרל"א סעיף ט') כי הביא דעה הראשונה דס"ל כן בלא שם יש אומרים, רק הדעה ב' הביא בשם יש מי שאומר, והרבה ראשונים ס"ל שם כשיטת רש"י הנ"ל א"כ ה"ה בנ"ד, ועיין בשבת (דף נ"א ע"א) דאמרו שם אם פינה ממיחם למיחם מותר דהשתא אקורי קא מוקיר לי' ארתוחי קא מרתח לי', דנלע"ד דזהו ג"כ כעין סברת רש"י הנ"ל בגזירת תקרה דהתם נמי כיון שעשה מעשה המוכיח שאינו חפץ להרתיחם, לכן לא גזרו בזה משום נכנסים ויוצאים דלא יהיו יודעים דפינן ממיחם למיחם, ודוחק לחלק ביניהם, ועיין בשבת (דף קנ"ג) דאמרו שם כיון דלית לי' היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה ע"ש.

300

ש״אוכש"כ בנ"ד דמעשה התיקון בהקטניות על עשיית היי"ש ניכר ומפורסם לכל בהכשר הכלים על הברייהויז וברירתם, דכ"ז נעשה בטורח גדול וגם צריך לזה הכשר בכתב דוודאי ידעו הכל מזה, וודאי דזה דומה להא דסוכה דבטולי תקרה שרי, ולכן אם ביררו היטיב אותם מן הדגן מק"פ ונתבטל הכל מק"פ וודאי דאין לנו לחוש כלל בזה וזהו יסוד גדול בעז"ה להיתרא, ומה"ט ניחא המנהג שנהגו הכל לאפות מצה מן רעצקע כשבוררין אותם היטב מן גרעיני דגן מק"פ ובעת האפיי' אין נזהרין לאפותם כדרך מצת חטין, וראיתי למי שתמה ע"ז דהא שייך גם בזה גזירת קטניות, ולפמש"כ ניחא המנהג הלז דהא כיון דבוררין אותם היטיב וטוחנין מק"פ והוי מעשה המוכיח לכל כנ"ל, לכן לכל הטעמים הנ"ל אין להחמיר בהם, והא דאין אוכלין קמח קטניות אף שנברר ונטחן קודם פסח, י"ל משום דחיישינן להך שיטה דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש, ודווקא האפי' והלישה מערבת אותם וכמבואר (בסי' תנ"ג בט"ז ס"ק ב'):

301

ש״בעוד נשאלתי בזה איך יהי' ברירות הרעצקע הנ"ל וצדדי הספק יבוארו לקמן, וזה אשר השבתי בס"ד.

302

ש״גלכאורה יש לדון דאם בילל הקטניות היטיב ונוטל בחפניו ובודק אם יש בו ששים נגד הדגן דאזי אמרינן דוודאי נבלל לפי החשבון, וכדמצינו בר"ה (דף י"ג) דר"ש שזורי ס"ל בפול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה דצובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו משום דיש בילה אף בדבר יבש, אלמא דסמכינן אף בדבר יבש לומר דנבלל לפי ערך של כל א', דאל"כ יש לנו לחוש דילמא לא נבלל כפי חשבון ונמצא ממעט בחשבון המעשרות, וכיון דסמכינן דוודאי נבלל כפי החשבון א"כ ה"ה בנ"ד יש לומר דוודאי נבלל לחשבון הקטניות והדגן, ולכן אם ראה בחפניו דיש ס' בקטניות נגד הדגן וודאי דסמכינן שכן הוא לפי ערך גם בהמותר ואין לחוש דילמא אירע כך בהך מעט שקיבץ דיש בו ס' ולא בהמותר, דא"כ התם בפול המצרי ג"כ ניחוש דילמא במה דקבץ לעשר הי' רובו מן החדש, אע"כ מוכח דוודאי המקובץ הוא כפי החשבון וה"ה בנ"ד, אכן מצינו להראב"ד (בפ"א דמעשר שני ה"ח) דפסק כשמואל דאין בילה חוץ מביין ושמן, א"כ יש להחמיר בנ"ד, ועיין במל"מ (סוף הלכות מעשר) שכתב בשם המהרי"ט דהרמב"ם ס"ל יש בילה ביבש אף בוודאי טבל, ושיטת הראב"ד היא דדווקא בדמאי הקילו לומר דיש בילה אף בדבר יבש כדמוכח בדמאי (פ"ה מ"ה) דבתמרים וגרוגרות בולל ונוטל, אך י"ל התם כפי' הר"ש דבולל היינו דדורס ועושה אותם כגוף אחד דאז וודאי יש בילה וכמש"כ המל"מ שם, ואין להקשות לשיטת הראב"ד דס"ל דביבש אין בילה מהא דחלה (פ"ג מ"ט) בזיתי מסיק שנתערב בזיתי ניקף, דיוציא לפי חשבון, די"ל שיפרש כמש"כ שם הר"ש דמיירי דדורך אותם שנעשה שמן ובשמן דהוי לח לכ"ע יש בילה, וכן הא דתרומות (פ"ה מ"ה) דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ג"כ ניחא בפשיטות, דהא בדרבנן לכ"ע יש בילה ודמוע אינו רק מדרבנן משום דמה"ת חד בתרי בטל, וכן המחומץ ג"כ אינו רק מדרבנן וכמש"כ הש"ך בשם האו"ה בי"ד (סי' צ"ח ס"ק כ"ט), וגם י"ל דהוי תרתי דרבנן משום דבעת שהי' מדומע מתחלה לא הי' אסור רק דרבנן, וגם עכשיו שמדמע לפי החשבון ג"כ אינו רק מדרבנן דהא מצינו ביו"ד (סי' ק"י) דהקילו בתערובת ב' משום ס"ס ע"כ בהך דהמדומע מדמע דינו כתערובת ב' דהקילו, ואף דאין בילה ביבש מ"מ יש לדון ס"ס ספק דילמא לא נפל מן האיסור כלל לתערובת ב' ואת"ל דנפל אכתי ספק דלמא יש שיעור בטול ע"כ סמכינן בזה לומר יש בילה לכ"ע ותרתי דרבנן קילא מן חד דרבנן כמבואר בתוס' בכמה דוכתי.

303

ש״דאמנם יש להקשות לשיטת הראב"ד הנ"ל מן מעשר שני (פ"ב מ"ה) גבי מעשר שני דבללן וחפן לפי חשבון, והא התם הוי חשש דאורייתא וביבש הא ס"ל דלא סמכינן על בילה, ולפי מה דאמרו בירושלמי על משנה זו דסלקת מתניתן הנבללין ונחפנין לפי חשבון, ופירש שם המפרש דכוונת הירושלמי דתרווייהו בעינן כמו דתני בלל וחפן עכ"ל, א"כ אפשר לומר דאף דס"ל להראב"ד דאין בילה ביבש, עכ"ז בבלל וחפן אז לכ"ע יש בילה אף ביבש, ולכן בנ"ד יש לדון אם בללן וחפנן ביחד אז לכ"ע יש בילה אך אין זה במשמע בדברי הראב"ד הנ"ל, ולכן נלע"ד לומר דבפי' הר"מ במשנה דמע"ש הנ"ל מפרש דמיירי כגון שהי' מעות מעשר שני ק' ושל חולין ר' כו' ורבו מעות חולין על מעות מעשר שני, ומה"ת חד בתרי בטל והא דמטבע חשוב ולא בטיל הוי מדרבנן, ולכן כיון דבדרבנן סמכינן על בילה אף בדבר יבש לכ"ע לכן סמכינן התם על בילה, והרמב"ם (בפ"ו מהלכות מ"ש) שמפרש להא דבלל וחפן לפי חשבון דמיירי בהי' ר' של מעות מ"ש וק' של חולין ורבו המ"ש על החולין ואפ"ה סמכינן על בילה, לשיטתו אזיל דס"ל דאף בדאורייתא סמכינן דיש בילה גם ביבש, אבל הראב"ד יפרש דמיירי בחשש דרבנן וכמ"ש.

304

ש״האמנם אכתי תקשה דכיון דהראב"ד ס"ל דגם בפול המצרי דלא הוי רק דרבנן אפ"ה לא סמכינן על בילה, א"כ מאי שנא דאמרינן במעות מע"ש ומעות חולין הנ"ל דבלל וחפן הוא לפי חשבון, דאף לפמש"כ דס"ל לפרש דמיירי ברבו החולין על מעות מע"ש, אפ"ה הא החמירו גם בדרבנן לומר דאין בילה חוץ מביין ושמן ודוקא בדמאי הקילו, וכן תקשה לפמש"כ הטורי אבן (ר"ה דף י"ג) דאף לר"ש שזורי דס"ל דיש בילה ביבש אין זה רק בפול המצרי אבל לא בטבל של תורה אף שנתערב משום דאף אחר שנתערב לא פקע מיני' איסור תורה יעו"ש, א"כ קשה מן הא דבלל וחפן לפי חשבון הנ"ל דאף לפמש"כ דמיירי ברבו החולין על המע"ש, עכ"ז הא כיון דתקנו דמטבע חשיב ולא בטיל, א"כ זה דומה לטבל שנתערב דאף דהתערובת לא נאסרו רק מדרבנן אפ"ה כתב הט"א דמחמרינן כשל תורה שלא לסמוך על בילה, בשלמא הא דאין המדומע מדמע הנ"ל י"ל כמ"ש לעיל דהוי תרתי דרבנן, או משום דמיירי בלח בלח [דהא ס"ל להרבה פוסקים דקמח בקמח הוי לח בלח וכן שאור], ועיין ביו"ד (סי' שכ"ד בט"ז ס"ק י"ג), אבל מן הא דבלל וחפן הנ"ל קשה, וכן יש להקשות לשמואל דס"ל דאין בילה חוץ מביין ושמן ואף בפול המצרי דלא הוי אלא מדרבנן אפ"ה ס"ל דאין בילה, א"כ איך יפרנס משנה דמע"ש ה"ל .

305

ש״וויש לתרץ עפ"י מש"כ התוס' (נדה י"ח ע"א) בד"ה אחר הרוב, וז"ל הכא איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עכ"ל, אלמא דאף דיש רוב היתר בכל זאת דיינינן על כל חתיכה וחתיכה לומר אוקי אחזקת איסור, אף דידעינן דיש שם הרבה חתיכות דהיתר עכ"ז מוקמינן כל חתיכה בפני עצמה בחזקתה הראשונה שהיתה לה, לכן ה"ה במעות מע"ש וחולין דיש לדון שם אוקי אחזקת חולין, דהא גם מעות מע"ש היו חולין מקודם דנתחללו על מע"ש, וכמו בשני שבילין דדיינינן על כל א' בחזקת טהרה וכדאיתא בפסחים (דף י'), רק האיסור הוי מדרבנן כמו בשני שבילין בבת אחת כו', וה"ה במע"ש לא הוי עיקר איסורו אלא מדרבנן מחמת אוקומי אחזקה הנ"ל, א"כ הוי התם ג"כ תרתי דרבנן, הא' משום דמה"ת אף מטבע חד בתרי בטל כנ"ל, והב' משום אוקי אחזקה הנ"ל ולכן סמכו התם על בילה, משא"כ היכא דליכא אלא חד דרבנן לא סמכינן על בילה ביבש זולת בדמאי דהקילו בי'.

306

ש״זאמנם אכתי צ"ע דמנלן להראב"ד לפסוק דאין בילה ביבש, כיון דלפ"ז יהי' מוכרח לדחוק ולתרץ כל מה שהקשיתי, ובאמת מוכח מכל הני דוכתי בפשיטות כשיטת הרמב"ם, וכן נלע"ד להוכיח מן ירושלמי (ב"ק פ"ד ה"א) שאמרו שם בשנים שהטילו לכיס ונגנב דחולקין והתנן באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה, ומחלק שם שאני באבנים דגסות הן אבל סלעים דקות הן ואפשר לבלול כו', אלמא דסמכינן על בילה ביבש, אך בירושלמי (פ"ה דדמאי ובפ"ב דמע"ש) איפליגו בזה דר' יונה בשם חזקי' ס"ל אין בילה ליין ושמן ור' יוחנן ס"ל עד כזיתי' נבללין יעו"ש, ואפשר דעיקר סמיכת הראב"ד היא על שמואל דס"ל אין בילה חוץ כו' וכמש"כ הראב"ד בפירוש.

307

ש״חוהנה הט"ז באו"ח (סימן תצ"ח ס"ק כ"א) הביא בשם הרש"ל דפסק גבי שחט בהמה וחיה דהיכי שלא יספיק לו דקירה א' לא יכסה כלל אפילו דקירה אחת דשמא לא יכסה דם המחויב כיסוי ונמצא טורח ביו"ט שלא לצורך, וכ"כ הטור שם, והקשה הט"ז עליהם דכיון דקיי"ל דמו אף מקצת דמו, א"כ כאן שנתערבו הדמים אין שייך כלל לחוש ולומר שמא נשאר במקום אחד דם חי' ועוף בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה, ותדע שהרי קיי"ל בתערובת לח בלח באיסורין דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שנשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וה"ה ה"נ בכל חלק וחלק יש דם חי' או עוף כו' עכ"ל הט"ז, והיא קושיא עצומה על הטור ורש"ל, והמג"א שם (ס"ק ל"ח) פסק כהטור והרש"ל.

308

ש״טונראה לענ"ד לתרץ דבריהם ולהוכיח כדברי הראב"ד הנ"ל דאין בילה ביבש וכשיטת הטור והרש"ל הנ"ל בראי' ברורה בעז"ה מן הא דזבחים (דף פ' ע"א) דהובא שם תנן התם צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהוא ר"א אומר מזה שתי הזיות וחכמים פוסלין, ואמרינן בשלמא רבנן סברי יש בילה והזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות אלא ר"א מאי קסבר אי קסבר אין בילה כי מזה שתי הזאות מאי הוי דילמא תרווייהו מיא קא מזי אלא קסבר יש בילה כו' ואי נמי מצטרפין להזאות מי יימר דמלא לי' שיעורא, ופי' רש"י בד"ה מי יימר כו' דשמא רוב שתיהן מן השאובין הן ואין בשתיהן כדי הזאה כשירה עכ"ל ור"ל ורבא ורב אשי שקלו וטרו שם לתרץ זה, ויש לתמוה בעיקר הקושיא הנ"ל על הגמ' דמקשה ועל האמוראי דלא מתרצי בפשיטות דאי נימא דס"ל לר"א יש בילה א"כ מן הסתם נבלל לפי חשבון וכמו דסמכינן לעשר בחדש וישן דנתערבו דודאי נתעשרו כ"א לפי חשבון שבו, א"כ ה"ה בצלוחית שנפל לתוכו מים כ"ש ורבו מי החטאת א"כ אין כאן רוב משאובין, אדרבה הרוב בכל הזאה הוא מן מי החטאת הכשרין כיון דנבלל לפי חשבון ובפרט דהא הוי לח בלח ולכ"ע יש בילה והיא קושיא עצומה, ואפשר לתרץ לפמש"כ התבואות שור (בסי' כ"ח ס"ק כ"ד) להוכיח מן נזיר (דף ס"ד) דאפר פרה עם המים אינן מתערבין שפיר עם שארי מים לחודא, וע' נזיר שם ברש"י ד"ה שרץ צף על מי חטאת ומי חטאת צפין על גבי מים דמי חטאת עבין הן מפני אפר פרה שבו ואיבעיא להו אי הוי כאוכלא יעוי"ש, א"כ לפ"ז י"ל דלכן גבי צלוחית שנפלו לתוכה מים כ"ש לא סמכו על בילה לומר דנבלל כפי החשבון משום דהתם גרע משארי לח בלח לפי דמי חטאת בשארי מים אינן מתערבין שפיר וי"ל דדוקא יין ביין דמתערבין שפיר אמרינן דנבלל כפי החשבון ולא במי חטאת בשאר מים שאינן מתערבין שפיר משום אפר פרה שבהם, ולכן אף דנימא דר"א ס"ל יש בילה גם בזה אבל לומר דנבלל כפי חשבון שבו לא אמרינן רק בלח בלח גמור שמתערב שפיר, והא דמקשי בגמרא שם מן דם שנתערב בדם הניתן למעלה שנתערב בניתן למטה דס"ל לר"א יתן למעלה והתחתונים עלו לו, דאי ס"ל לר"א אין בילה א"כ דילמא קא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה, ולא מחלק דשאני מי חטאת שאך מחמת האפר פרה שבו אין מתערבין שפיר בשארי מים, משא"כ דם בדם ולכן ודאי לכ"ע יש בילה, יש לומר בזה ג"כ כסברת התב"ש דכתב שם דדם בדם אינן מתערבין שפיר מחמת דדם סמיך וכדאיתא בשבת (דף ע"ז), וכיון דתרווייהו סמיכי אינן מתערבין שפיר משא"כ יין דקליש, וע' עוד שם שכתב לדמות מי חטאת עם שארי מים לדם שנתערב בדם, ומן סוגיא דזבחים הנ"ל דס"ל להש"ס לדמותם להדדי ולהקשות כן מוכח דס"ל כסברת התב"ש הנ"ל דדם בדם הוי כמו מי חטאת הנ"ל דאינן מתערבין שפיר, ולכן מקשה הגמ' שפיר דמי יימר דמלא לי' שיעורא משום דלאו בכל לח בלח אמרינן דנבלל כפי החשבון, רק יין ביין ובמים אמרינן דנבלל כו' ולא היכא די"ל דאינו מתערב שפיר.

309

ש״יאבל עדיין קשה על קושית הגמ' שם הא אכתי י"ל דר"א ס"ל כר"ש שזורי דס"ל דגם ביבש יש בילה דנבלל כפי כו' וכש"כ במי חטאת שנתערב במים, דאף דזה גרע טפי מכל לח בלח, עכ"ז ודאי אי נימא בפול המצרי דהוי יבש ביבש דיש בילה לפי החשבון כש"כ במי חטאת דנתערב במים דודאי י"ל דנבלל כפי כו' והוי רוב מן מי חטאת נגד המים שאובין, בפרט דהא התם לא הוי אלא איסור דרבנן, דהא מה"ת בטל ברוב רק משום חומרא דמי חטאת החמירו דלא ליבטל ברובא כמש"כ התוס' בזבחים שם ואמאי לא הקילו לומר דנבלל לפי החשבון.

310

שי״אלכן נלע"ד להוכיח מזה דגם לר"ש שזורי דס"ל דצובר את גרנו לתוכו אינו אלא בקטניות דעיקרו מדרבנן, וכמש"כ הטורי אבן שם לחד תירוץ להוכיח מהא דמנחות (דף ל"א) דמוכח שם מן ר"ש שזורי דבנתערב טבל בחולין לא מהני לצבור מתוכו, אף דמן התורה נתבטל ברוב עכ"ז כיון דמדרבנן אינו בטל לכן חמור זה יותר מן פול המצרי, ולא סמכינן בזה על בילה דנבלל לפי חשבון ע"ש, ומהך סוגיא דזבחים ראי' מוכחת מאוד לסברא זו דהא במי חטאת ג"כ מה"ת בטל ברוב רק משום חומרא דמי חטאת נגעו בה דאינו בטל ברוב ונפסל מדרבנן, ואפ"ה מקשה הגמרא בפשיטות דמי יימר דמלא לי' שיעורא, אלמא דלא אמרינן דנבלל לפי חשבון, ורק בדמאי שהקילו בכמה קולות הקילו גם בזה כנ"ל, וכמש"כ המל"מ בשם הירושלמי כנ"ל, ואף בדרבנן לא סמכינן על בילה משום דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, והא דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, שא"ה משום דהוי תרי דרבנן וכמש"כ לעיל, ומצינו בתוס' יבמות (דף פ"א ע"א וכן במקומות הרבה) בד"ה מאי היא כו' שחילקו בין תרתי דרבנן לחדא דרבנן, אבל בחדא דרבנן לא סמכינן על בילה ביבש מכש"כ מן מי חטאת הנ"ל.

311

שי״בואין לומר דהא מקשה הגמרא מי יימר דמלא לי' שיעורא משום דתנן סתמא ר"א אומר מזה שתי הזאות דמשמע אף דאינו בולל, אבל בבולל י"ל דיש בילה כו', דז"א דהא (חלה פ"ג) גבי זיתי מסיק הנ"ל לא תנן בילל, ואפ"ה אמרינן בי' דיוציא מעשר לפי חשבון משום דיש בילה, א"כ במי חטאת נמי הו"ל להגמרא לומר דלכן מזה שתי הזאות ולא חיישינן דילמא רוב שתיהן מן השאובין משום דמיירי בבילל, אע"כ מוכח דאף בדרבנן לא סמכינן על בילה רק היכא דמצינו בפירוש דהקילו בי' לסמוך על בילה לפי החשבון, אבל היכא דסתמו לא סמכינן וחיישינן דלמא לא נבלל יפה וכפי החשבון, א"כ עכ"פ מוכח מסוגיא דזבחים הנ"ל דמה דלא הוי לח בלח גמור לא סמכינן על בילה דנבלל לפי כו' אף לר"ש שזורי, דאל"כ הוי מצי הגמרא לומר דר"א ס"ל כוותי', ורק היכא דהוי עיקרו מדרבנן בזה ס"ל לר"ש שזורי יש בילה וכמש"כ הטורי אבן הנ"ל, והראב"ד הוכיח שיטתו מסוגיא דזבחים הנ"ל.

312

שי״גועפ"ז מיושב שפיר שיטת הטור באו"ח הנ"ל ושיטת הרש"ל, דמה שהקשה הט"ז דאמאי לא יכסה בדקירה א' דהא קיי"ל יש בילה בלח ודמו אף מקצת דמו כו', יש לתרץ משום דלפי מה דפסקינן דביבש אין בילה כשיטת הראב"ד הנ"ל דפסק כשמואל דאמר בפירוש דאין בילה אלא ליין ושמן [ואף דבירושלמי מצינו פלוגתא בזה, עכ"ז הא בש"ס דילן לא מצינו לשום אמורא דיחלוק על שמואל] לכן ה"ה דם בדם ג"כ הא מוכח מן הא דזבחים [דס"ל להגמ' להקשות דאי נימא דס"ל לר"א אין בילה במי חטאת דא"כ דם בדם נמי נימא אין בילה, ולא מחלק הש"ס דדוקא מי חטאת דיש בו אפר פרה לכן אינו מתערב היטיב עם המים משא"כ דם בדם דהוי לח בלח ולכ"ע יש בילה בלח בלח ומנלן להש"ס להקשות כן, ובע"כ מוכח כמש"כ לעיל] דהש"ס ס"ל דדם בדם כיון דתרווייהו סמיכי אינן מתערבין היטיב ודומה למי חטאת דלא הוי לח בלח וכסברת הת"ש הנ"ל, ולכן חיישינן בזה לומר דילמא לא נבלל כפי החשבון ואסור לכסות אם אינו מספיק דקירה אחת דחיישינן במקום שמכסה אינו נבלל כפי החשבון ויש שם הרבה דם מבהמה, ואף דמשהו נבלל שם כדמוכח בזבחים הנ"ל עכ"ז חיישינן שמא יש שם הרבה דם כ"כ מהבהמה דדם חי' לא הי' ניכר מראיתו אם הי' דם בהמה מים דאז אינו מקיים מצות כסוי, כמבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' י"ג), ואף דנימא לחלק דשאני בהא דזבחים דעיקר הפסול דמים שאובין הוי מה"ת רק ע"י ביטול נעשה דרבנן לכן החמירו דלא אמרינן בו יש בילה, משא"כ בכסוי ביו"ט דלא הוי עיקרו רק מדרבנן לאסור לכסות ביו"ט שאני, וכמו שחילק הטורי אבן הנ"ל, עכ"ז כיון דחזינן דשמואל ס"ל דאף בפול המצרי אין בילה ביבש אף דהוי עיקרו אלא מדרבנן, א"כ ה"ה באיסור כסוי ביו"ט אף דלא הוי עיקרו אלא מדרבנן ג"כ אסור לכסות, כיון דחזינ' דבזבחים מוכח דדם בדם לא הוי דינו כמו לח בלח גבי יש בילה ודינו כמו יבש ביבש, ולכן כמו דלא סמכינן על בילה ביבש ה"ה דם בדם נמי ג"כ.

313

שי״דואף דקיי"ל בזבחים (דף פ') דיש בילה אף גבי תערובו' דם, דהא מבואר התם במשנה דהניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה דאם לא נמלך ונתן כשר, וכמש"כ התוס' שם בד"ה בשלמא רבנן קסברי יש בילה כו' י"ל דהיינו משום דאף דאמרינן דדם בדם אין דינו כמו לח בלח וגבי בילה דינם כמו יבש ביבש, מ"מ הא יבש ביבש ג"כ סמכינ' דנבלל עכ"פ קצתו מן מין השני ג"כ, אלא לומר דנבלל כפי החשבון זה לא אמרינן, ולכן גבי נתינת הדם ע"ג המזבח דאין שיעור ואף במשהו סגי כדמוכח כל הסוגיא שם בזבחי', לכן שפיר סמכינן על יש בילה דוודאי נבלל קצתו מן דם הב' ג"כ, אבל לומר דנבלל כפי החשבון ממש זה לא אמרינן, ולכן מקשה הש"ס דאף דנימא דס"ל לר"א יש בילה מ"מ ניחוש דלמא לא מלא לי' שיעורא והוי רוב שתיהן מן השאובין אי הזאה צריכה שיעור, והא דאמר שמואל לכל אין בילה כו' י"ל ג"כ דכוונתו הוא דאף דביבש ג"כ נבלל קצתו מן הב', עכ"ז לומר דנבלל כפי החשבון שבו ולסמוך בחשבון המעשר והתרומה ע"ז, לא מקילינן לסמוך על בילה ביבש, וחיישינן דילמא רבה בו איזה מין יותר על השני, וכן מורה לשון רש"י (ר"ה י"ג ע"ב) בד"ה אין בילה כו' דאין סומכין על כך שי"ל לא נבלל יפה והוי רובו של מעשר מן החדש או מן הישן עכ"ל, הרי להדיא דכל החשש באין בילה היינו דחיישינן שמא אין החשבון מכוון כ"כ, ויש לחוש שמא רבה אחד על חבירו, משא"כ לחוש שמא אין כאן מן החדש או מן הישן כלל לזה ודאי לא חיישינן, וכן מוכח מן הא דזבחים הנ"ל כמש"כ בעז"ה.

314

שי״הועכ"ז בחלה (בסימן שכ"ד) גבי שאור ושאור שנתערבו דסמכינן על בילה, ואף דהעליתי דדם בדם אינו נבלל לפי ערך משום דסמיכי וכש"כ שאור ושאור, עכ"ז הא כיון דמוכח בזבחים הנ"ל דאעפי"כ אמרינן גבי מי חטאת ודם בדם דיש בילה במשהו דמשהו נבלל בודאי, וכמש"כ רש"י דאי אין בילה יש לחוש דילמא לא נתערב כהחשבון אבל משהו יש, ולכן כיון דחלת האור אין לו שיעור מה"ת, לכן סמכינן על בילה כמו בדמאי דהקילו, בפרט האידנא דאין שיעור לחלת האור דילן כמבואר ביו"ד (סימן שכ"ב), וע' תה"ד (סימן ק"צ).

315

שי״ואך ד' תוס' דר"ה (י"ג ע"ב) ד"ה חוץ מיין ושמן שכתבו דלענין מעשר איירי, וה"ה מים לענין הזאה כו' אינן מובנין לי כעת, דהא ביין ושמן דאמרינן יש בילה סמכינן דנבלל כפי החשבון ואלו במי חטאת (בזבחים) שנפלו לתוכן מים כ"ש הא מוכח התם כנ"ל דאף דנימא יש בילה עכ"ז חיישינן דלא נבלל לפי ערך וצ"ע כעת.

316

שי״זוע"פ מה שהעליתי בעז"ה להוכיח מהא דזבחים דאף דאין בילה אלא בלח מ"מ סמכינן דקצתו בוודאי נבלל, לכן יש להקל אם שכחו ליטול חלה ממצה בע"פ, וביו"ט הא אין מפרישין חלה, ואוכל והולך ואח"כ מפריש אינו שייך רק בעיסה שנילושה יחד, וכמש"כ התוס' בנדה (דף ז' ע"א) ד"ה ומקפת כו', אך במצות השלימות יכול להניח מכל מצה ומצה חתיכה עד אחר יו"ט ויפריש אז, אבל במצות הכתושות צ"ע דהא יש לחוש דאף שמניח מעט מן המצות הכתושות על חוה"מ ולהפריש אז, עכ"ז דלמא לא נשאר בנשארים מאלה שכבר נאכלו ואפשר דאכלן בלא שום שיור כלל אף כל שהוא, רק לפמש"כ דבדמאי הקילו לסמוך על בילה ביבש כפי החשבון ועד כזיתים נבללין כמבואר בירושלמי, א"כ כש"כ בחלת ח"ל לדידן דשורפין דחלת האור אין לה שיעור כלל וכבר כתבתי דמשהו נבלל עכ"פ ודאי בכל חלק וחלק כדמוכח בזבחים הנ"ל וכמו שהוכחתי מן רש"י דר"ה הנ"ל, לכן כיון דאמרינן דודאי נבלל מכל עיסה ועיסה בהנשאר ממצות הכתושות [דהא עד כזיתים נבללין] אוכל והולך ואח"כ מפריש כיון דודאי ישאר מכל עיסה ועיסה רק יבללם היטיב וישאיר ממצות הכתושות על חוה"מ ויפריש אז, ומותר לאכול ביו"ט אף ממצה הכתושה על סמך ההפרשה בחוה"מ.

317

שי״חומה שהקשה הט"ז על הטור הנ"ל מהא דקיי"ל בכל האיסורין לח בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר במקום א' האיסור יותר מההיתר ובע"כ מוכח דאמרינן דנבלל כפי החשבון, נלע"ד לתרץ בפשיטות די"ל דשאני התם דהא קיי"ל דיבש ביבש בטל ברוב הן מחמת הטעם דאמרינן דהרוב מברר לנו בעת שאוכל כל אחת דמכשרה קא אכיל וכל דפריש מרובא פריש, או דאמרינן דהאיסור נהפך להיתר מחמת דהאיסור אינו ניכר כמבואר בפוסקים ביו"ד (סי' ק"ט), רק לח בלח החמירו דצריך ס' משום דקא יהיב טעמא והטעם נבלל ונתפשט בכולו, וכיון דעיקר החשש הוי משום טעמא לכן אם יש ס' נגד האיסור אז מקילינן דהטעם נתפשט בכולו ואינו נ"ט שכן שיערו חז"ל דבס' אינו בנותן טעם כלל, ולא חיישינן שמא לא נתפשטה ממשות האיסור בכולו רק עומדת במקום א' ואוכל האיסור משום דבזה החשש סמכינן על כל דפריש מרובא פריש ולא חמיר יותר מן יבש ביבש ממש דסמכינן על כל דפריש כו' או דנהפך האיסור להיתר כנ"ל, ונותן טעם אין בו כיון דנתבטל הטעם ואם התחיל להתפשט מתפשט בכולו, והוא חילוק ברור, והנכון עם הטור והרש"ל לדינא וכמו שהוכחתי מזבחים, ולכן הביא המג"א שם דברי הטור ורש"ל לדינא ולא חשש לקושית הט"ז הנ"ל.

318

שי״טוראיתי להאליהו רבה באו"ח (סי' תצ"ח) הנ"ל שכתב לתרץ קושית הט"ז הנ"ל בקצרה, דלכן אינו מכסה בדקירה א' ג"כ משום דחיישינן דילמא באותו הדם דמכסה רבו דם בהמה על דם החי' באופן שאם הי' מים הי' נהפך מראית הדם חי' למראה מים עכ"ל, ובאמת לא העלה ארוכה לקושית הט"ז הנ"ל, דהא כיון דקיי"ל יש בילה ביין ושמן לכ"ע ולא חיישינן במעשר דילמא רובו מן החדש או מן הישן, וכן באיסורין כמו שהקשה הט"ז, א"כ אמאי לא נסמוך שם על הבילה דנבלל כפי חשבון, אך לפמש"כ בעז"ה מתורץ שפיר קושית הט"ז, ואפשר דלזה נתכוין גם הא"ר הנ"ל רק שקיצר במקום שהי' לו להאריך, ומוכח כשיטת הראב"ד הנ"ל דביבש אין בילה בפרט בדאורייתא.

319

ש״כוע"פ מה שהעליתי תתורץ קושית הנתיבות בח"מ (סי' רצ"ב סעיף י') גבי שנים שהפקידו אצל א' דאמרינ' כל דפריש מרובא פריש בנגנבו כו', שהקשה הא קיי"ל דיש בילה עד כזית ע"ש, ולפמש"כ יפה פסק הרמ"א, כי אין לסמוך על בילה כפי החשבון ביבש כדמוכח בהך דזבחים הנ"ל.

320

שכ״אולכן לדינא בנ"ד בברירת קטניות ברור דלא סמכינן על בדיקת החפנים ולומר כי ודאי נבלל כפי החשבון וכמו דיש ס' בהנך שנוטל לבדוק כן נחזיק כל הנשאר, משום דביבש לא סמכינן על בילה ולומר דנבלל כפי החשבון, בפרט דהא בנ"ד הוא חשש דאורייתא, ועוד דהא בשני מינים שאינן שוין כמו קטניות בדגן אפשר דאין בילה ביבש כה"ג דלא מצינו בכל הש"ס שיאמרו יש בילה רק במין אחד רק א' חדש וב' ישן וכה"ג, משא"כ בשני מינין שונים לא מצינו כלל לומר בזה דנבלל כפי חשבון, וי"ל דבזה גם הרמב"ם מודה דלא לסמוך על בילה ביבש, בפרט שעיקר החומרא הוי מחמת שאי אפשר לבררו היטיב, ולכן צריך לברור היטיב עכ"פ [וחטים מצומחין שאני דהעיקר דמקרי מין במינו], והא דמכות (ד' ע"א) דא' רב הטובל בים הגדול לא עלתה לו טבילה דחיישינן לשלשה לוגין שלא יהי' במקום אחד ולא סמכינן על בילה דהא בלח כ"ע מודי דיש בילה, מצאתי בתשובת חוות יאיר סי' קי"ז שתירץ, וכן הת"ש בסימן כ"ח העיר בזה יעו"ש, כן נלע"ד בכל זה:

321

שכ״בפלפול בארוכה בענין בנין ביו"ט אם אסור מהתורה או אינו אסור אלא מדרבנן נשאלתי מן הרב המפורסם מוה' משה אב"ד דק' בערדייאנסק לבאר הך מילתא דבנין ביו"ט אי אסור מה"ת אי לא, ואמר לשיטת הרמב"ם דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת תקשה קושיית התוס' בשבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה כו'.

322

שכ״גוגם נשאלתי במי שנפל סוכתו ביו"ט ואין לו סוכה אחרת אם מותר לומר לנכרי לתקנה ביו"ט.

323

שכ״דולפי שראיתי שהוא ענין רחב בש"ס לכן ראיתי להאריך בזה הרבה ולחלק כל הפלפולים אשר יפלו בענין הזה לכמה ענפים כאשר יבוארו בעז"ה:

324

שכ״הענף א. תשובה עיקר איסור בנין ביו"ט איננו ברור דהוי מה"ת לכ"ע, כי התוס' בשבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה כו' הקשו דכיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת אף בדאפשר א"כ נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבנותו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך [דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך] הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש, ותירצו דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכא דאסור טחינה והרקדה ביו"ט עכ"ל התוס', הרי מבואר שיטת התוס' להדיא דבנין ביו"ט במקום צורך קצת מותר מה"ת מחמת מתוך כו', ויש לומר דזוהי דעת התוס' גם בביצה (דף כ"ב ע"א) בד"ה ובית הלל כו' דכתבו לחלק בתי' קמא דהכא מיירי ביו"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים ושם מיירי בשבת דהחמירו, וכוונתם משום דאזלי לשיטתם דעיקר איסור בנין ביו"ט לא הוי רק מדרבנן ולכן הקילו ביו"ט לזקוף את המנורה כיון דאין בנין בכלים, משא"כ בשבת דבנין אסור מה"ת לכן החמירו אף בזה, ועפ"ז י"ל בהא דמבואר בביצה (דף י"ב) דב"ש גזרי ציר באמצע אטו ציר מן הצד וב"ה סברי לא גזרינן, משום דב"ש לשיטתו אזיל דס"ל דלא אמרינן מתוך א"כ הוי בנין ביו"ט אסור מה"ת, ולכן גזרו שפיר, משא"כ ב"ה דס"ל דאמרינן מתוך וממילא אף ביש ציר מן הצד אין איסורו אלא מדרבנן, לכן לא גזרי אטו ציר מן הצד משום דה"ל גזירה לגזירה, אכן למ"ד דס"ל שם (דף י"ב) דלא פליגי ב"ש ובית הלל רק בעירוב והוצאה ליו"ט ליכא למימר כן, ובלא"ה מוכח שם דהחשש בציר מצד הוא שמא יתקע והוי מכה בפטיש ולא משום בנין ע"ש.

325

שכ״וויש להקשות לשיטת התוס' הנ"ל מהא דאיתא בביצה (דף ל"ב ע"א) דאמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט איתבי' רבה אין מקיפין שתי חביות כו' א"ל שא"ה משום דקא עביד אהלא, אלא מעתה בנה אצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא הכי נמי דשרי א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע, הרי דבנין גמור אסור מה"ת ביו"ט דהא קאמרי אסרה תורה, ואפשר לומר בזה דהא מצינו לשון אמרה תורה אף על דרבנן כמש"כ הרמב"ן בספר המצות שורש א'.

326

שכ״זועוד נלע"ד לומר דלפי מה דאיתא בביצה (דף י"ב) דס"ל לרבה דלא פליגי ב"ש וב"ה במתוך אלא בעירוב והוצאה ביו"ט, וכ"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש כו', ושם בביצה מבואר דרבה הקשה לרב נחמן מן הא דאין מקיפין שתי חביות כו', ור"נ תירץ לי' לחלק דשא"ה דקא עביד אהלא, וע"ז הקשה רבה זוטי אלא מעתה בנה אצטבא כו', ולכן תי' לי' שפיר דשא"ה דבנין קבע אסרה תורה משום דהא לרבה דס"ל דלא אמרינן מתוך כו' ודאי דאסור בנין מה"ת וקאי שם לרבה שהי' שם עיקר המקשן מקודם אבל לדידן דאמרינן מתוך כו' שפיר י"ל דבנין גמור אינו נאסר אלא מדרבנן, וניחא קושיא הנ"ל, אבל אין לומר דהתם מיירי בבנין שאינו לצורך יו"ט שאסור לכ"ע מה"ת לשיטת התוס' שכתבו בביצה (דף י"ב) דעכ"פ צורך קצת בעינן והיכא דליכא צורך קצת לא אמרינן מתוך כו', דז"א דהא התם מיירי ביש לו צורך קצת מהבנין דהא אבנים של בית הכסא וכן הא דאין מקיפין שתי חביות דקאמרי התם הא מיירי בצורך להם וע"ז מקשה בנה אצטבא ותי' לי' כנ"ל, בע"כ מוכח שאף שצריך להבנין ג"כ אסור מה"ת, וכן בהי' אפשר מאתמול לבנות ג"כ אין לחלק כדמוכח בסוגיא התם דמשמע דאף בבנה אצטבא דלא הי' אפשר לעשות מאתמול ג"כ אסור מה"ת דאל"כ מאי מקשה לי' שם אכן לפמש"כ ניחא בפשיטות.

327

שכ״חובביצה (דף י"א ע"ב) ברש"י ד"ה דאין בנין בכלים כו' כתב דבנין בבתים חייב אף בכל שהוא רק בכלי אינו חייב רק משום ממחק כו' דמשמע ממנו דבנין ביו"ט חייב מה"ת, וביותר מוכח כן מן רש"י (שם ל"א ע"ב) בד"ה ונפחת מאלי' דנוטל ממקום הפחת, שכתב ולא אמרינן דהא הוי מוקצה מחמת איסור דכיון דלא הוי פחיתתו איסור דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כו' עכ"ל, אלמא דלולא זה היה אסור מה"ת, ועיין בתוס' שם בד"ה ונפחת כו' שהביאו לשון רש"י הנ"ל, וי"ל דבאמת התוס' לא ס"ל כשיטת רש"י הנ"ל בזה רק ס"ל דבנין מותר מה"ת ביו"ט רק דלא נחתו שם לזה, והא דקשה גבי בית שנפחת הא לא הוי סותר ע"מ לבנות ובלא"ה לא הוי איסור דאורייתא, כבר הקשה זה הר"ן בשם הרמב"ן ע"ש, ואפשר דמהאי טעמא כתב רש"י בביצה (דף י"א ע"ב) על תריסין דהתיר ב"ה להחזיר ומוקי שם בתריסי חנויות ומשום התירו סופן משום תחלתן, ופי' רש"י שם דחנויות היינו תיבות ואין מחוברות לקרקע עכ"ל, די"ל בכוונתו משום דאם הי' מחוברות לקרקע אסור מה"ת להחזיר כמבואר בשבת (דף קכ"ב) וכמש"כ המג"א (סי' ש"ח ס"ק כ"ב), וכיון דיש בו איסור מה"ת לכן לא שייך להקל בו משום שמחת יו"ט, וכמש"כ המג"א (סי' תצ"ז ס"ק י"ט) דלא התירו סופן משום תחלתן אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, ואך באינן מחוברות לקרקע דלא נאסר רק מדרבנן בזה הקילו סופן כו', ועכ"ז אין להוכיח מסוגיא הנ"ל דאמרו שם במסקנא דביש להם ציר מן הצד דאסור אף לב"ה, ולא הקילו בי' סופן משום כו', דמוכח דבנין גמור אסור מה"ת, דאל"כ ה"ל להתיר גם בזה סופן משום כו', די"ל דבמחובר החמירו רבנן יותר אף ביו"ט משום דמחזי כעובדא דחול וכמש"כ התוס' בשבת הנ"ל דבשביל זה אסרו לבנות בנין ביו"ט, ולפ"ז אינו מוכח כלל מן רש"י דתריסי חניות, די"ל דכוונת רש"י דאלו היו מחוברות לקרקע היו נאסרי' עכ"פ מדרבנן משום דבזה לא הקילו וכדמוכח לומר לשיטת התוס' בסוגיא זו דמיירי התם באינן מחוברות לקרקע משום דקאמרי התם דמהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים אלמא דמיירי באינן מחוברות לקרקע, וזהו שהכריח לרש"י לומר דמיירי באינן מחוברות לקרקע, אכן מן רש"י דביצה (דף ל"א) הנ"ל מוכח להדיא דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת ואין לחלק בין בנין לסתירה, דהא לשיטת התוס' הנ"ל ודאי דכמו דבנין אינו אסור מה"ת משום מתוך כו' ה"ה סתירת בנין, דהא שייך גם בי' לומר מתוך הנ"ל דהא הותרה סתירה בגבינות, אם צריך לסתור משום אוכל נפש וה"ה בסתירת בנין מחמת מתוך הנ"ל.

328

שכ״טולפ"ז תקשה לרש"י דס"ל דבנין אסור ביו"ט מה"ת לקושיית התוס' דשבת הנ"ל דנימא מתוך שהותרה בנין בגיבון דחייב משום בונה דהותרה גם בבנין גמור, ולכאורה יש לומר ולתרץ דברי רש"י משום דהתוס' דהקשו כן והוכיחו לדינא דבנין ביו"ט אינו נאסר אלא מדרבנן ס"ל כמש"כ הרב המגיד (בה' שבת פ"ז ה"ז) בשם הר"ח והרי"ף והרמב"ם דפי' דחכמים דפליגי על ר"א ואמרו שם דא' זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דקאי רק מהמכבד ואילך, אבל במגבן דמחייב משום בונה מודי חכמים לר"א, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"י ה' שבת הי"ג) משא"כ רש"י יסבור כשיטת ראשונים שהביא שם הרב המגיד דס"ל דחכמים פליגי על ר"א אף במגבן דאינו אלא משום שבות, ולכן לא שייך אליבי' לומר מתוך הנ"ל.

329

ש״לאמנם בפסחים (דף ס"ה ע"א) ברש"י בד"ה אחד זה ואחד זה כו' מבואר דס"ל בפירוש דחכמים לא פליגי על ר"א רק ממכבד ואילך אבל במגבן מודי לר"א דלוקה משום מגבן א"כ תקשה על רש"י קושיית התוס' הנ"ל.

330

של״אואפשר לומר דרש"י בביצה שכתב גבי בית שנפחת דלכן נוטל ממקום הפחת דלא נאסר מחמת מוקצה משום דלא נאסר הסתירה רק מדרבנן דהא מוקי לי' באוירא דלבני כו', שהוכרח לפרש כן להמשנה כדי שלא תקשה מן המשנה הנ"ל על מאן דס"ל דלא אמרינן מתוך, דהא כמה אמוראי ס"ל דלא אמרינן מתוך ורק בעירוב והוצאה פליגי ב"ש וב"ה, משא"כ לדינא אפשר דמודה רש"י להתוס' דכיון דאמרינן מתוך דממילא לא נאסר בנין ביו"ט מה"ת רק מדרבנן:

331

של״בענף ב. ונלע"ד להוכיח מן ירושלמי כשיטת התוס' דבנין ביו"ט איננו אסור אלא מדרבנן, והוא דאיתא בירושלמי (שבת פ' י"ב ה"א) דאמר שמואל המלחים את התריצין חייב משום בונה וקשיא דבר שעשאו בשבת חייב חטאת ב"ה מתירין אף להחזיר, ומשני משום דהתירו סופן משום תחלתן, ופירש המפרש שם דהמלחים את התריצין היינו דמחזיר את הקרשים שנועלין בהם פתחי חנויות בשבת חייב משום בונה ע"ש, ויש להקשות כיון דמחזיר את התריצין בשבת חייב משום בונה וחייב חטאת איך התירו זה ביו"ט כדי שלא למעט בשמחת יו"ט דהא לא התירו סופן משום תחלתן אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא בפרט בקום ועשה כמש"כ המג"א (סימן תצ"ז ס"ק י"ח) יעו"ש, וכן מצאתי בשיטה מקובצת לביצה (דף י"א) שכתב ג"כ כהמג"א הנ"ל, לכן נלע"ד להוכיח דשיטת הירושלמי הנ"ל כשיטת התוס' דבנין ביו"ט אינו אסור רק מדרבנן משום מתוך ואף דמגבן אסור ביו"ט הא לא נאסר אלא מדרבנן, כמבואר בשבת (דף קל"ד) ובירושלמי (סוף פ"א דביצה ה"ב), ולכן שייך שפיר לומר מתוך שהותרה גיבון ביו"ט מה"ת הותרה נמי בנין גמור וכמש"כ התוס' ולפ"ז ודאי אף דמחזיר התריצין בשבת חייב חטאת עכ"ז מותר ביו"ט מה"ת משום מתוך רק דנאסר מדרבנן, וקושית הירושלמי היא כן דכיון דבשבת חייב חטאת אלמא דזה נקרא בנין גמור, וכיון דמן הדין אסור לבנות בית מדרבנן עכ"פ אף לצורך כמש"כ התוס' בשבת כנ"ל, א"כ איך התירו חז"ל להחזיר את התריסין כיון דמדרבנן אסור לבנות ביו"ט, ובחזרה הא לא שייך לומר דמשום שמחת יו"ט הקילו, וכיון דהוי דרך בנין בכך להתחייב חטאת בשבת, לכן הוי זה בכלל איסור בנין דאסרו חז"ל ביו"ט, ומתרץ דהתירו סופו משום תחלתו, ומוכח מן ירושלמי הנ"ל כשיטת התוס' דבנין ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן.

332

של״גאכן לכאורה יש לסתור מש"כ בכוונת הירושלמי דס"ל דבנין מותר ביו"ט מן התורה מדין מתוך שהותר לגבן דהוי בונה, דנהי דבש"ס דילן מבואר דמגבן חייב משום בונה, אמנם בירושלמי בשבת (פ"ז ה"ב) בסופו איתא דמגבן חייב משום לש, א"כ אין שייך לומר מתוך להתיר בנין ביו"ט מה"ת, ונ"ל בזה דלכן אמרו בש"ס ירושלמי לחייב במגבן רק משום לש משום שי"ל שזה תלוי בפלוגתא דאי יש בנין בכלים, משום דאי אין בנין בכלים רק במחובר לקרקע כש"כ דאין לחייב באוכלין משום בונה, אך לפמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ב ע"ב) ד"ה האי מאן כו' דבנין גמור יש בנין בכלים, יש לומר דמגבן הוי בנין גמור, ובאמת לשיטת היראים המובא בכ"מ (פ"י מהלכות שבת הי"א) דאף בנין גמור ג"כ אין בנין בכלים וכן כתב הר"ן בריש פרק הבונה בשם יש מפרשים דרב דס"ל דעל שיפתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה משום דס"ל יש בנין בכלים, ולא מחלקי בין בנין גמור לבנין שאינו גמור, וכן הוא שיטת רש"י בשבת (דף ע"ד) בחביתא וחלתא דאין חייב משום בנין דאין בנין בכלים [והתוס' שם ד"ה חביתא ותנורה פליגי על רש"י משום דבנין גמור שייך אף בכלים וכשיטתם, והא דשבת (דף י"ז) במחזיר מטה של טרסיים דחייב חטאת היינו משום מכה בפטיש כדפי' רש"י שם], ולשיטתם מוכח דמגבן אינו חייב משום בונה משום דאין בנין רק במחובר לקרקע, ומוכח מזה כשיטת הסוברין דרבנן דפליגי על ר"א וס"ל דאחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דקאי גם על המגבן, וכמש"כ הרב המגיד בשמם כנ"ל.

333

של״דויש לומר לפ"ז דהא דפליגי ר"א ורבנן בשבת במגבן דר"א ס"ל דחייב משום בונה וחכמים ס"ל דאינו אלא משום שבות, היינו משום דמבואר בביצה (דף כ"ב) דב"ש ס"ל יש בנין בכלים וב"ה ס"ל אין בנין בכלים, וכיון דמבואר בשבת (דף ק"ל) דר"א שמותי הוא ומתלמידי ב"ש וס"ל בכל מקום כב"ש, וכיון דס"ל יש בנין בכלים ה"ה דיש בנין במגבן, וחכמים ס"ל כב"ה דאין בנין בכלים רק במחובר ממילא ה"ה באוכלין לא שייך בנין ולכן מגבן אינו אלא משום שבות, כן י"ל להך שיטה דס"ל דאי אין בנין בכלים דגם בנין גמור אין בו משום בנין בכלים, אכן בעירובין (דף ל"ה) מבואר דרבה ורב יוסף ס"ל דת"ק סבר כלי הוא ואין בנין בכלים ור"א ס"ל אהל אבל אי הוי כלי הוי ס"ל לר"א ג"כ אין בנין בכלים, ועיין בתוס' שם ד"ה ומתני' במאי מוקי לה כו'.

334

של״הובאמת צריך עיון דכיון דשיטת רש"י דגם בנין גמור אינו בכלים מה"ת לדידן דקיי"ל אין בנין בכלי' א"כ אמאי ס"ל לרש"י בפסחים (דף ס"ה) דרבנן מודי לר"א במגבן דחייב משום בונה, דהא כיון דאין בנין בכלים ה"ה דמיבעי להיות דאין בנין באוכלים כיון דהא אינן מחוברות לקרקע, ואפשר לומר דכיון דס"ל לרש"י דבחולב ומחבץ מודי חכמים לר"א דהוי איסור מה"ת ומוכרח לומר דחכמים לא קאי לפלוג על כולו מימרא דר"א דהמכבד הוא ענין בפ"ע דהא לא כתיב והמכבד בוא"ו אלא המכבד והמרבץ כו', ונראה יותר פשוט דלא פליגי רק על המכבד ואילך דקאמ' ר"א דלוק', אבל על הנך דכלל ר"א מקוד' לומ' בחולב ומחבץ ומגבן כגרוגרות בחד בבא דכמו דלא פליגי רבנן על חולב ומחבץ כן לא פליגי על מגבן רק על אידך בבא ממכבד ואילך, דאל"כ מאן יוכח דהתחלת פלוגתת חכמים הוי ממגבן ואילך דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא לסתום, וס"ל לרש"י דחכמים ג"כ סברי דיש בנין בכלים כדמצינו בעירובין (דף ק"ב ע"ב) על משנה דעליון כאן וכאן אסור משום דקסבר יש בנין בכלים, וע' בתוס' שם ד"ה והעליון כו' שהקשו דא"כ יהי' סתם משנה כב"ש, אבל רש"י לא חשש לזה משום דכיון דפליגי תנאי אי יש בנין בכלים י"ל דהך משנה ס"ל כהך תנא דס"ל דיש בנין כו' והא דס"ל לב"ה אין בנין כו' י"ל כמש"כ התוס' בביצה (דף כ"א ע"א) בד"ה וב"ה כו' כתי' השני שם, א"כ י"ל דהנך חכמים דפליגי אר"א ס"ל ג"כ דיש בנין כו', אבל באמת לדינא דקיי"ל אין בנין בכלים כמ"ש רש"י בשבת (דף ע"ב) דאין חייב משום בונה בכלים כנ"ל, י"ל דה"ה דלא שייך במגבן לחייבו משום בונה, וממילא ניחא מה שהקשיתי לעיל לשיטת רש"י דס"ל דבנין איסור מה"ת ביו"ט דהא שייך לומר מתוך כקושיית התוס', משום די"ל דלא שייך לומר מתוך הנ"ל לשיטת רש"י כלל דהא מגבן לא שייך בו בונה כלל כיון דאין בנין בכלים לדינא ה"ה באוכלין לא שייך בונה.

335

של״ווגם יש לכאורה לתרץ מה שהקשיתי לשיטת רש"י דס"ל במגבן דחייב משום בונה ואפ"ה בנין אסור מה"ת ביו"ט, משום די"ל שלשיטתו אזיל דס"ל בעירובין (דף ל"ט ע"ב) בהפסק שלו דצידת צבי הוי מלאכה דאו' ופי' התוס' בביצה (דף כ"ג ע"ב) בד"ה אין צדין כו' דצידה אסור דדמי' לקצירה, וס"ל לרש"י כשיטת הסוברים דקצירה אסור מה"ת וכמ"ש התוס' ביצה (דף ג' ע"א) בד"ה גזירה שמא יעלה כו' בשם הירושלמי דיליף מן ושמרתם את המצות דמשימור ואילך מותר היינו משעת לישה ואילך אבל מלאכות דמקודם אסורין, וכן מבואר ברש"י (שם כ"ט ע"ב) בד"ה דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה הוא, אלמא דרש"י ס"ל דקצירה וברירה אבות מלאכה ונאסרו מה"ת וממילא נאסר מגבן ביו"ט מה"ת דהא רק המלאכות דאוכל נפש דמשימור הלישה ואילך מותר ולא שארי מלאכות, ובנין לא הוי מן מלאכות דמן לישה ואילך לכן נאסר גם מגבן ביו"ט מה"ת ולא שייך לומר מתוך הנ"ל להתיר בנין ביו"ט אך באמת אין סברא כלל לומר כן דא"כ קשה דשחיטה וכה"ג אמאי מותר כמו שיבואר לקמן:

336

של״זהגה [וכבר הקשיתי מהא דעירובין שכתב רש"י דצידת צבי אסור מה"ת, על מש"כ רש"י בביצה (ר"פ אין צדין) דצידה אסור משום דאפשר לצודו מאתמול, וסברת אפשר לעשותו מאתמול אינו רק מדרבנן כמ"ש הר"ן וכל הראשונים, וראיתי בפ"י (ביצה שם) שהעיר בזה, ולענ"ד נראה לתרץ די"ל דזה תלוי בפלוגתת אמוראי בפסחים (דף מ') דלמאן דס"ל דבעי דווקא שימור מעת קצירה וקאי ושמרת את המצות על קצירה ג"כ, לפ"ז גם קצירה מותר מה"ת דהא כל מה דנכלל בושמרתם התורה התירה במלאכת יו"ט וכמש"כ הפוסקים, אך להנך אמוראי דס"ל דלא בעי שימור מעת הקצירה וכמ"ש התוס' שם להוכיח לדינא דיוצא י"ח מצה אף במה דלא משתמר רק מלישה ואילך, א"כ וודאי דקצירה אסור מה"ת ביו"ט דהא אינו מותר רק במלאכות דמן שימור ואילך, ולכן לדינא דקיי"ל דלא בעי שימור מעת הקצירה שפיר כתב רש"י בעירובין שם דצידת צבי אסור מה"ת דדמי' לקצירה כמש"כ התוס', משא"כ בפי' המשנה דר"פ אין צדין ליכא לפרושי משום דדמי' לקצירה ונאסר מה"ת, דאכתי תקשה למ"ד דבעי שימור מן קצירה ואילך וקצירה בכלל השימור א"כ לדידי' גם קצירה מותר מה"ת, וא"כ תקשה עליו ממשנה מפורשת הנ"ל דאמאי אסור צידה, מש"ה הוכרח רש"י לפרש המשנה דר"פ אין צדין דצידה אסור משום דהי' אפשר לצוד מעי"ט, ומהאי טעמא אסור קצירה מדרבנן לשיטת רש"י הנ"ל משום דהוי אפשר לקצור מאתמול, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' יו"ט) ועיין בר"ן ר"פ אין צדין, א"כ תסור קושית הפ"י מרש"י ארש"י, ולפ"ז יהי' מוכח דרש"י ס"ל דלא בעי שימור משעת קצירה גם על הכזית לצאת י"ח מצה וכשיטת הראשונים דס"ל כן].

337

של״חנחזור לעניננו במש"כ דיש לדון דאי יש בנין בכלים אז שייך במגבן לחייב משום בונה אבל אי אין בנין בכלים אז לא שייך לחייב בו משום בונה ולכן י"ל דהירושלמי דס"ל דבמגבן אין שייך בונה רק משום לש, משום דס"ל להירושלמי כסברת הכ"מ בשם היראים וכשיטת רש"י דאף בנין גמור אין בו משום בנין בכלים לכן ה"ה דאין בו משום בנין באוכלים, משא"כ הש"ס דילן ס"ל דבנין גמור הוי בו משום בנין אף בכלים וכמ"ש התוס' הנ"ל, לכן חייב משום בנין אף באוכלין, ואף דאין באוכלין משום תיקון כלי כמבואר בביצה (ל"ג ע"ב) עכ"ז משום בנין שייך אף באוכלין כדמוכח בש"ס דילן.

338

של״טוהנה זה ברור דשמואל דס"ל בירושלמי דשבת (פ' י"ב) דהמלחין את התריצין דחייב משום בונה, דוודאי דלא קאי שמואל על מחובר לקרקע, דא"כ מאי מקשה הירושלמי עלי' דאיך התירו ביו"ט להחזיר את התריסין, הא י"ל דלא התירו רק באינן מחוברות לקרקע וכפרש"י בביצה כנ"ל, וע"כ דשמואל מיירי אף באינן מחוברות לקרקע דאל"כ מאי קמ"ל, ואפ"ה ס"ל דחייב חטאת משום בונה דס"ל יש בנין בכלים וכדאיתא בש"ס דילן ר"פ כל הכלים דאי יש בנין בכלים אז נאסר ליטול ולהחזיר אף באינן מחוברות לקרקע, א"כ וודאי דאליבא דשמואל דס"ל יש בנין בכלים דה"ה דשייך במגבן לחייבו משום בנין ג"כ, דהא אפושי פלוגתא על ש"ס דילן לא מפשינן כידוע, ואפ"ה מותר לגבן ביו"ט מה"ת רק מדרבנן אסרו וכמבואר בירושלמי (סוף פ"א דביצה) וכשיטת התוס' בשבת, והא דיליף הירושלמי מן ושמרתם את המצות דלא הותר רק משימור ואילך, כבר כתבו קצת מהראשונים דאין זה רק אסמכתא בעלמא, כמבואר בטור או"ח (סי' תצ"ה) ובב"י שם, א"כ שייך שפיר לומר מתוך שהותרה גבון ביו"ט מן התורה ה"ה הותרה בנין גמור ביו"ט מה"ת ולכן אינו נאסר רק מדרבנן, ומחמת שמחת יו"ט יכולים חז"ל להתיר דהם אמרו והם אמרו, ושפיר פירשתי להירושלמי דס"ל דמחמת מתוך מותר בנין ביו"ט, דהא לשמואל דס"ל דיש בנין בכלים וודאי דשייך בנין במגבן, ואף מן ש"ס דילן (דף ק"ב) דעייל שופתא בקופינא דמרא אי דס"ל לשמואל דאין חייב בו משום בנין אף דהוי בנין גמור ורק רב ס"ל דחייב בזו משום בנין וכשיטת התוס' שם דמיירי בבנין גמור, אינו קשה, משום די"ל דשא"ה דאין דרך בנין בכך וכדקאמר התם דאי אשמועינן בהא בהא קאמר רב משו' דדמי לבנין אבל בשופתא דקופינא אימא מודה לשמואל משום דאין דרך בנין בכך, ולשמואל י"ל דס"ל באמת דשאני שופתא בקופינא דאין דרך בנין בכך. לכן פוטר שמואל משא"כ היכא דהוי דרך בנין גמור מודה שמואל דחייב משום בונה אף בכלים.

339

ש״מולפ"ז מוכח מן ירושלמי דשבת כשיטת התוס' דבנין ביו"ט מותר מה"ת משום מתוך שהותרה בנין במגבן [אם שייך בנין בכלים כנ"ל] וגם אי נימא דשיטת הירושלמי לאסור קצירה וטחינה מה"ת משום דלא הותרו רק המלאכות שמן שמיר ואילך, עכ"ז הותרה מגבן מה"ת, דהא ברור ופשוט דדווקא המלאכות השייכים בתבואה כגון קצירה ואינך נתמעטו, משא"כ המלאכות דלא שייכי התם וודאי דאי הוי באוכל נפש דמותר כמו שחיטה דמותר לכ"ע, ודווקא צידה דדמי לקצירה [כמש"כ התוס'] אסור, ולפ"ז מש"כ לעיל לתרץ שיטת רש"י הנ"ל דס"ל דבמגבן שייך משום בונה ואפ"ה לא הותרה בנין ביו"ט משום דלא הותרו רק המלאכות דאחר קצירה, לא יתכן, דהא שחיטה וכה"ג ג"כ מותר במלאכת אוכל נפש, אך לפי מה שיתבאר לקמן בעז"ה תתורץ שיטת רש"י על נכון:

340

שמ״אענף ג. אמנם בשבועות (דף ט"ו ע"א) איתא אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה מ"ט כירושלים כו' אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ ותסברא חמץ מי איכא כו' נבניה ביו"ט ונקדשיה ביו"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט עכ"ל הגמ', א"כ מוכח מגמ' הנ"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת, דאי נימא דאינו אסור רק מדרבנן, א"כ תקשה דנבניה בעצרת, ואף דמצינו בעירובין (דף ק"ב) תוס' בד"ה והעליון כו' דשבות גדול לא התירו במקדש, הא בקידוש עזרה דאין מתקדשת רק בשירי מנחה ילפינן התם מקראי, וע"ז מקשי דיהוי כירושלים דמה להלן חמץ אף כאן חמץ, ועיין בתוס' שם בד"ה אין עזרה מתקדשת כו' דהקשו על הקידוש שהיה בימי שלמה ויהושע בסוכות דאיך מועיל הקידוש למ"ד דאין מנחה בבמה, אלמא דס"ל דהתוס' דזהו לעכובא כמבואר שם בתוס' בתירוץ א', וכשלא נתקדשת כראוי אין חייבין על הנכנס שם בטומאה כמבואר שם במשנה, א"כ קשה כיון דמה"ת מבעי להיות הקידוש בחמץ דמה להלן חמץ כו', ודווקא הקידוש שהיה בימי עזרא לא היה רק לזכר בלבד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולע"ל, כמש"כ התוס' התם, משא"כ הקידוש שהי' בימי שלמה ויהושע, רק מחמת דאין בנין במקדש לא אפשר לעשות זה ביו"ט, וקשה דנימא מתוך שהותרה בנין לצורך אוכל נפש במגבן הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש, ובזה לא שייך לומר דאסור מדרבנן, דהא כיון דמה"ת בעי קידוש בחמץ א"כ איך יכולים חז"ל לעקור דבר מה"ת ולחייב את הנכנס שם בטומאה קרבן ומלקות, הא מה"ת לא נתקדשת העזרה כדין, אך לתירוץ הב' שכתבו התוס' שם דהיכא דלא אפשר לא צריך י"ל בזה ג"כ דכיון דרבנן אסרו לבנות ביו"ט א"כ הוי לא אפשר וסגי בקידוש שמתקדשת בשירי מנחה שאינו של חמץ, אבל לתירוץ א' של התוס' קשה על שיטת התוס' דס"ל דבנין ביו"ט מותר מה"ת.

341

שמ״בובכל זאת גם לתי' ב' קשה לפמש"כ התוס' בפסחים (דף ס"ה) בד"ה המכבד כו', דלרבנן דאפי' בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אין שבות כי האי במקדש כיון דליכא איסורא דאורייתא בשום מקום וע"ש, א"כ בנין ביו"ט דלא משכחת בי' שום איסור מה"ת י"ל דלא גזרו על שבות כזה במקדש בפרט בכה"ג דהוא העיקר לצורך הקידוש דהמקדש, וכיון דאין בו עיקר איסור כלל מה"ת א"כ קשה איך אמרו בפשיטות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, אך י"ל דכיון דמשכחת איסור בנין ביו"ט מה"ת בבונה שלא לצורך יו"ט, א"כ יש לו עיקר מה"ת ולכן גזרו על שבות אף במקדש. אכן לתי' א' של התוס' הנ"ל קשה כנ"ל, ואף ששיטת התוס' בביצה דלא אמרינן רק במקום צורך קצת, עכ"ז קשה דהא במקום מצוה מקרי צורך קצת, כמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') תוס' ד"ה מתוך שהותרה כו', דבמצוה דרבנן ג"כ שרינן מחמת מתוך כו', א"כ קשה מהאי סוגיא על התוס' דס"ל דמה"ת אין איסור לבנות ביו"ט:

342

שמ״גויש לתרץ זה לפי מה דאיתא בביצה (דף י"ט) דנדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט, וכתבו התוס' בביצה (דף י"ב) ד"ה השוחט כו' דכיון דכתיב לכם ולא לגבוה לכן לא אמרינן מתוך שהותרה כו' בצורך גבוה רק אינו לוקה מחמת מתוך הנ"ל, וכיון דחזינן דבצורך גבוה לא אמרינן מתוך משום לכם ולא לגבוה, מה"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, אבל בצורך הדיוט כמש"כ התוס' בשבת דצריך לבנות ביתו שלא יכנו שרב או שמש שפיר כתבו דמותר לבנות ביתו ביו"ט מה"ת, א"כ נתבאר שיטת התוס' בעז"ה על נכון דמה"ת מותר לבנות בנין ביו"ט.

343

שמ״דענף ד. והן עתה נשמע מה ידבר רבינו משה בזה, והוא דהרמב"ם פסק (הי"ט פ"א ה"ב) דכל העושה מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס דבטל מצות עשה ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כו', ומשמע דס"ל דאף בבנה לצורך דירה שאין לו שום דירה כלל וגם לא הי' אפשר לבנות מאתמול דג"כ אסור לבנות ביו"ט כיון שאינה לצורך אכילה, ויש להקשות לפי מה שפסק (בפ"י ה' שבת הי"ג) דהמגבן את הגבינה חייב משום בונה, ובפ"ג ה' יו"ט (ה' י"ב) פסק דאסר לגבן ביו"ט משום דאפשר מאתמול יעו"ש ומחמת זה אינו אסור רק מדרבנן ומה"ת שרי לגבן, וקשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה בנין לצורך אכילה כמו גיבון הותר ג"כ שלא לצורך וכקושית התוס' בשבת דהא הרמב"ם פסק דאמרינן מתוך [וכן כמה פוסקים כתבו בשיטת הרמב"ם דס"ל לומר מתוך בכל מלאכות אוכל נפש אף זולת הוצאה והבערה], ומצאתי שהפני יהושע בביצה (דף י"ב) עמד ע"ז בשם הב"ח ע"ש, ולענ"ד נראה לומר דהרמב"ם הוכיח זה מהא דשבועות דאמרו דלכן אין לקדש בחמץ משום דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, וס"ל כתירוץ א' של התוס' דהתם דהקידוש לעזרה כדינו הוי לעיכובא א"כ מוכח דבנין ביו"ט נאסר מה"ת, דאל"כ קשה דנימא מתוך שהותרה, והתם הא הוי צורך קצת כמש"כ התוס' בביצה (ד' י"ב ע"א) בד"ה ה"ג רש"י כו' בסה"ד דלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, בפרט דבלא הקידוש לעזרה כדין אין חל כלל קדושת המקדש כמו שנתבאר, ומ"ש לתרץ לשיטת התוס' דכיון דכתיב לכם ולא לגבוה לכן לא אמרינן מתוך, התם ס"ל להרמב"ם דליכא למימר כן, דאכתי תקשה למאן דס"ל בביצה (דף כ') דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט כדס"ל שם לאבא שאול, ובשבת (דף קי"ד) ס"ל לר' ישמעאל ג"כ דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט, וכן ס"ל לרשב"ג כמבואר בפסחים (דף מ"ז) ולא דרשי לכם ולא לגבוה, א"כ לדידהו קשה דאמאי לא קידש שלמה את העזרה בעצרת כדי שיהי' הקידוש בחמץ, דהא מה"ת יכולין לבנות ביו"ט משום מתוך דהא לית להו המיעוט דלכם ולא לגבוה, ובוודאי דוחק לומר דר' ישמעאל ורשב"ג בשם ר"ש בן הסגן דפסחי' ואבא שאול ס"ל דלא אמרינן מתוך וכב"ש ולא כב"ה, דא"כ תקשה דהא דאיתא בביצה (דף י"ב) דס"ל פוק תני לברא הבערה אינו משנה דב"ש היא כו', הא י"ל דאתי כר' ישמעאל והנך תנאי דס"ל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דמוכח מהם דס"ל דלא אמרינן מתוך, דאל"כ קשה איך קידש שלמה את הבית בסוכות ולא בעצרת כדי שיהא בחמץ כמו דיליף דמה להלן חמץ כו', ושם בשבועות על מימרא דקידוש עזרה שוה לקידוש העיר בכל דיניו לא נמצא שום תנא דיפליג שם, ומה שיש להקשות דאמאי א"ל פוק תני לברא, הא י"ל דאתי כר"ע דס"ל בפסחים (דף ה') דלא אמרינן מתוך, עיין בדרוש וחדוש של רע"א שצ"ל שתירץ זה בארוכה ועיין שם במערכה ד' וגם אנכי ישבתי זה כבר ואין כאן מקום להאריך.

344

שמ״האכן אכתי תקשה דהא י"ל דס"ל כהנך תנאי דלא אמרינן מתוך וע"ז לא שייך התירוץ של הגאון הנ"ל, אע"כ מוכח דאף הנך תנאי דס"ל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דאין הכרח דיסברו דלא אמרינן מתוך ומן הסתם ס"ל כב"ה דאמרו מתוך, א"כ תקשה דאמאי לא קידש את הבית בעצרת, ואיך קידש את הבית בסוכות הא בעינן דיהא הקידוש בחמץ והא אפשר לבנות בעצרת ולקדש בחמץ כיון דבנין מותר מה"ת, אע"כ מוכח מזה דבנין ביו"ט אסור מה"ת, וכיון דהוי לא אפשר לקדש בחמץ לכן בודאי לא איתקש בזה לקידוש העיר דיהי' בחמץ דוקא, ועיין במ"ק (דף ט') דאמרי בבנין בהמ"ק דמנטר לא נטרינן, אכן במה שהוצרך להכשר הקידוש שעיקרו תלוי בזה ודאי איבעי לי' לדקדק שיוגמר בעצרת כמו שמוכח מקושיית תוס' שבועות הנ"ל ד"ה אין עזרה מתקדשת כו', ומזה הוכיח הרמב"ם דבנין ביו"ט אסור מה"ת, ולכן פסק דבונה ביו"ט לוקה, א"כ אף שמן הירושלמי מוכח כשיטת התוס' מ"מ מן הש"ס דילן מוכח כהרמב"ם.

345

שמ״וענף ה. ומה שהקשה הפני יהושע דאמאי לא נימא מתוך, נלע"ד לומר כלל חדש, דהרמב"ם ס"ל דכיון דמוכח מן ש"ס דילן דבנין ביו"ט אסור מה"ת, לכן בודאי י"ל דלא שייך לומר מתוך רק היכא דהותר האב או התולדה לצורך אוכל נפש דאז אמרינן דכמו כן הותר אותו האב או התולדה אף שלא לצורך אוכל נפש כמו בשחיטה והבערה והוצאה ובשול, אבל היכא דלא מצינו רק דהתולדה הותרה לא אמרינן בזה מתוך שהותרה התולדה לצורך ה"ה הותר האב שלא לצורך, משום דכיון דאב חשיב יותר מן התולדה לכן לא נגרר האב בתרה, משום די"ל דדוקא דלא חשיב הותר, כדאיתא בשבת (דף צ"ו) ובב"ק (דף ב') דהך דהוי במשכן חשיבא קרי לי' אב, וכן מצינו במ"ק (דף ג') גבי שביעית דאבות קאסר רחמנא ולא תולדותיו, אלמא דאב חשיב יותר מהתולדה, אך הא דחייב על התולדות ילפינן זה בשבת (דף ע') מן ועשה מאחת מהנה דחייב על התולדה כמו על האב דהוי להחמיר על התולדה במה מצינו דילפינן, אבל להקל על האב משום התולדה כנ"ל לא מצינו לומר בלא הוכחה לזה, ואדרבה י"ל דכמו בשביעית נאסר האב בלא תולדה דה"ה ביו"ט היכא דהתולדה מותר מחמת מתוך עכ"ז האב נשאר באסורו, וכמש"כ רש"י במ"ק (דף ג') דלכן לא נאסרו התולדות בשביעית משום דלא הוי במשכן לכן אין להם חשיבות כ"כ כמו אבות ואף די"ל דרש"י מפרש מהו תולדות וע"ז קאמר דאותן שלא היו במשכן מקרי תולדות מ"מ הא חזינן עכ"פ לאיזה תולדות דחלקן התורה מן האב וה"ה בנ"ד יש לחלק בין אבות לתולדות א"כ איך נקל באב משום התולדה בלא הוכחה כלל, ולכן אף דמגבן מותר ביו"ט משום אוכל נפש, עכ"ז י"ל דדוקא מגבן דהוי תולדת בונה [וכמש"כ רש"י בפסחים (דף ס"ה) דמגבן הוי תולדת בונה וכ"כ הרמב"ם בה' שבת] הותרה משא"כ בונה עצמו דהוי אב וחמיר, ואין כח בתולדה הקלה להתיר את האב החמור במתוך, כאשר יודה כל יודע, והא דלא אמרו נפ"מ בזה בין האב להתולדה בשבת (דף צ"ו) וריש פ"ק דב"ק, י"ל דהא מיירי התם בשבת דלא שייך בי' נפקותא זאת, והרמב"ם הוכיח זה הכלל מהא דשבועות דאמרו בפשיטות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט בלא פלוגתא כלל וסברא נכונה היא בעז"ה.

346

שמ״זוכן מוכרע זה מהא שכתב הר"ן (ר"פ אין צדין) דלהפוסקים דס"ל דטחינה והרקדה אסור מה"ת, איך מותר לשחוק תבלין כדאיתא בביצה (ד' י"ד) דתבלין נידוכין כדרכן הא שחיקה היא תולדה דטוחן וע"ש, רק כדי שלא תקשה באמת לשיטת הסוברים כשיטת ירושלמי דטחינה אסור מה"ת איך התירו לשחוק תבלין ביו"ט ההכרח לומר לדידהו כמש"כ הפ"י (ביצה ד' י"ד) שהביא בשם הראשונים שכתבו לחלק דדוקא קצירה וטחינה שנעשות לימים הרבה אסרן התורה אף אם אינו רוצה לטחון רק לבו ביום, משא"כ שחיקת תבלין שאין דרכו לשחוק לימים הרבה רק מה שצריך לקדירה לכן הותרה וכסברת הר"ן הנ"ל, וכן ההכרח לומר לשיטתם דס"ל דקצירה וטחינה אסור מה"ת.

347

שמ״חאמנם עדיין יש להקשות לשיטתם אמאי לא נימא מתוך שהותרה שחיקה דהיא תולדה דטוחן לצורך יו"ט ממילא הותרה טחינה לצורך יו"ט, וזהו כש"כ מכל מתוך דדיינינן על הותרה שלא לצורך וכש"כ בטחינה לצורך דיש לדון מתוך הנ"ל, ולהתיר. ואין לומר דגזה"כ הוא דנאסר טחינה מקרא דושמרתם את המצות דלא הותר רק מלישה ואילך כדאי' בירושלמי, דאכתי תקשה דנילף מזה להוכיח דלא אמרינן מתוך כו' מדחזינן דטחינה נאסרה ושחיקת תבלין מותרת א"כ מוכח מקראי דלא אמרינן מתוך, ועיקר הך מתוך אינו אלא מסברא, וכיון דיש הוכחה מגזה"כ להוכיח דלא אמרינן מתוך ודאי דבעי למילף מיני' לומר כן בכל דוכתא, ואין לחלק ולומר דלא הותרה רק מלאכה דאין דרכה לעשותה לימים הרבה, אבל טחינה דדרכה לעשותה לימים הרבה לא הותרה אף לבו ביום, דז"א דהא אי אמרינן מתוך כו' לא מחלקינן כלל לומר דלא הותרה רק לצורך, דהא במבשל נבלה או כה"ג דלא הוי צורך כלל ועכ"ז אמרינן מחמת מתוך לדון דהותרה, ובע"כ מוכח דלא מחלקינן בזה אי אמרינן מתוך כו' משום דעיקר הסברא להא דאמרינן מתוך הוא כמו שכתבו הראשונים דכיון דמצינו שמלאכה זו מותרת א"כ כיון דלא נכללה מלאכה זו בכלל דכל מלאכה לא תעשו ביו"ט לכן ממילא הותרה אף שלא לצורך, לכן מה"ט מיבעי לן לומר הסברא הזאת גם על טחינה דנאסרה מה"ת ולומר מתוך שהותרה שחיקת תבלין הותרה נמי טחינה אם אינו רוצה רק לטחון לבו ביום דאז הוי גם לצורך, כיון דמצינו דשחיקה הותרה א"כ חזינן דזה לא נכלל בכלל איסור מלאכה, ולומר דנאסר מגזה"כ כבר כתבתי דזה אינו סברא, דא"כ יהא מוכח מזה דלא אמרינן מתוך.

348

שמ״טאמנם לפמש"כ דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה להוכיח מזה דהותר גם האב שלא לצורך משום דאין האב שהוא חשוב ביותר נגרר אחר התולדה, ולא מצינו רק שהתורה החמירה דחייב על התולדות כמו על האב, אבל להקל על האב בעבורה זה לא מצינו בקרא, אתי שפיר, דלכן לא אמרינן מתוך שהותרה שחיקת תבלין דהוי תולדה דטוחן דהותר גם האב דהיינו טוחן גופא, דאין להוכיח מן התולדה להקל על האב, והוא ראיה להסברא שכתבתי דלא אמרינן מתוך להתיר את האב שלא לצורך.

349

ש״נולפ"ז יש לדון בכתישה דאמרו בביצה (דף ח') דמקשה הש"ס והא קעביד כתישה והוי תולדה דטוחן, די"ל כיון דאמרינן מתוך א"כ הוי כתישה מותרת מה"ת משום מתוך דהותרה שחיקת תבלין דהוי תולדה דטוחן לצורך הותרה ג"כ כתישה שלא לצורך, ומצוה מקרי צורך קצת כמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') והא דמקשה הש"ס שם והא קעביד כתישה היינו דנאסר כתישה עכ"פ מדרבנן כמו על בנין שכתבו התוס' דלא נאסר אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדא דחול, וכן מוכרע זה מן שיטת הרמב"ם דס"ל דטחינה מותר מה"ת ביו"ט א"כ תקשה נימא מתוך שהותרה טחינה דהוי אב מלאכה הותרה התולדה שלו אף שלא לצורך, אע"כ מוכח דאיסור כתישה לא הוי אלא מדרבנן, ואפ"ה לא אתי עשה דכסוי לדחות ל"ת ועשה דאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו', אלמא דגם שבות דרבנן ג"כ מקרי עשה ול"ת, ולכן גבי כסוי אין עשה דוחה לשבות דרבנן [רק היכא דא"צ אלא לעפרה אז הקילו משום תרתי דרבנן], וכן כתב שם הפני יהושע דהכתישה שאסרו שם אינו אלא מדרבנן משום דלא שייך כתישה דאורייתא אלא באבנים מקורזלות ע"ש, אכן לפמש"כ בלא זה מוכח דהך כתישה דאסרו שם לא הוי אלא מדרבנן משום מתוך כנ"ל.

350

שנ״אאכן יש להקשות בהך סוגיא דביצה (דף ח' ע"ב) דאמר רבה אפר כירה מוכן לוודאי ואין מוכן לספק, ומקשי דספק מ"ט לא דלמא עביד כתישה א"כ וודאי נמי נגזור דלמא עביד כתישה כו', ולפמש"כ דכתישה אינו אלא איסור דרבנן אבל מה"ת אמרינן מתוך כו' והוי צורך קצת משום מצות כיסוי, א"כ שפיר יש לחלק דלכן בוודאי לא גזרינן דלמא עביד כתישה, משום דהא אף אם עביד כתישה אכתי ליכא איסור תורה משום מתוך כו', אבל בספק שפיר הוי חשש מה"ת דשמא הוי הכוי מן בהמה ואינו חייב בכיסוי כלל והוי שלא לצורך כלל דלא אמרינן מתוך בזה כמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב), ואין לומר כיון דחייב עכ"פ מספק בכיסוי מקרי זה ג"כ צורך קצת דאמרינ' מתוך כו', דהא מבואר בחולין (דף פ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה תקיעת שופר כו' דספק אשה אסור להוציא השופר לצורכה שמא לא מחייבה ולא הוי צורך כלל ע"ש, ויש לתרץ זה דהא שם מיירי לרבה דאמר אפר כירה מוכן לוודאי כו', ורבה הא ס"ל בביצה (דף י"ב) דפליגי ב"ש וב"ה בעירוב והוצאה ומתוך ס"ל לכ"ע דלא אמרינן, א"כ לשיטת רבה נאסרה כתישה מה"ת אף ביו"ט, ושפיר הקשה הש"ס בפשיטות אליבא דרבה דוודאי נמי נגזור דלמא עביד כתישה, ולדברי הפ"י הנ"ל דקאמר דהכתישה שאסרו שם אינו אלא מדרבנן משום דמה"ת אינו אלא במקורזלות, בלא"ה אתי שפיר.

351

שנ״בוכן בפסחים (דף מ"ז) דמקשה הש"ס שם וכתישה ביו"ט מי שרי, ג"כ הוא מהאי טעמא דהא שם מיירי אליבה דרבה דס"ל דאמרינן הואיל ורבה הא ס"ל דלא אמרינן מתוך לכן נאסרה כתישה מה"ת, ועיין בתוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה אהבערה לא ליחייב כו' ואכמ"ל.

352

שנ״גובביצה (דף ח' ע"א) ברש"י ד"ה והא קא עביד גומא דכתב דחייב משום בונה [וכמבואר בשבת (דף ע"ג) דגומא בבית חייב משום בונה], ולשיטת התוס' דס"ל דבנין ביו"ט מותר לצורך קצת, א"כ קשה מאי מקשה הא קעביד גומא הא לא הוי בזה רק איסור דרבנן, אכן לפמש"כ דאף דכתישה לא הוי רק איסור דרבנן ע"כ מקשה הש"ס שפיר בפשיטות והא קעביד כתישה, ובפרט לשיטת הפ"י דכתישה שאינו באבנים מקורזלות לא נאסר אלא מדרבנן, א"כ ה"ה במה דמקשי והא קעביד גומא ג"כ יש לומר דכיון דעכ"פ אסור מדרבנן א"כ איך הקילו משום מצות כסוי, וכמו בשופר של ר"ה דאין מעבירין עליו את התחום כו', ורק בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאז הוי תרתי דרבנן בזה הקילו משום שמחת יו"ט.

353

שנ״דענף ו. ולכאורה יש להוכיח דבנין ביו"ט אסור מה"ת מהא דעירובין (ד' ל"ד ע"ב) בגמ' על משנה דנתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב ומקשה ואמאי הוא במק"א ועירובו במקום אחר ותירצו דבמגדל לבנים עסקינן כו' וביו"ט מיירי, ואי נימא דביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן א"כ הא שם פי' רש"י דאתי המשנה כרבי דלא גזרו על שבות בה"ש, ואי נימא דמיירי ביו"ט א"כ אף בבנין גמור הוי עירובו עירוב משום דסותר אוהל לא הוי אלא מדרבנן ולא גזרו על שבות בה"ש, אכן לפמש"כ התוס' שם בד"ה בעי סכינא למפסקי' כו' דלית לי' דרבי ניחא זה, ועוד די"ל דשבות כזה גזרו אף בה"ש כמש"כ התוס' שם לעיל, דהא בלא"ה לא הוי סותר ע"מ לבנות, ועיין שם (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא אי בעי כו'.

354

שנ״הוכן מוכח מן הא דשבת (דף קל"ח ע"א) דפליגי שם אמוראי במשמר משום מאי חייב דרבה ס"ל משום בורר ור' זירא אמר משום מרקד, ופי' שם רש"י דרבה ג"כ מודה דחייב משום מרקד, ויש להקשות דאמאי התירו משמר ביו"ט כמבואר שם במשנה דנותנין לתלויה ביו"ט, כיון דמשמר יש בו משום מרקד ג"כ והא רקידה אסור ביו"ט כמבואר בביצה (דף כ"ט), ולכמה פוסקים נאסר רקידה מה"ת ביו"ט כמבואר בר"ן ר"פ אין צדין בשם הירושלמי דהמרקד סופג את הארבעים וכמש"כ המג"א (סי' תק"ו סעיף ב') א"כ קשה אמאי התירו משמר ביו"ט, ואף שכתבו התוס' בשבת (דף קל"ז ע"ב) ד"ה תולין כו' דלכן מותר לשמר משום שאם הי' עושהו מאתמול לא הוי טוב וחזק כו', עכ"ז לא שייך זה הסברא רק להסוברין דקצירה ורקידה מותר מה"ת רק לפי שאפשר לעשות זה מאתמול לכן אסרו חז"ל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה"ז) דלכן משמר דלא אפשר מאתמול מותר, אבל להסוברין דרקידה אסור מה"ת א"כ קשה דמ"ש משמר דהא באוכל נפש לא מחלקינן מן התורה בין אפשר מאתמול ללא אפשר כמש"כ הר"ן בר"פ א"צ וש"פ, וכן למ"ד דס"ל משום בורר ג"כ יש להקשות כן דמפני מה מותר משמר, דהא בורר אסור ביו"ט כפי שכתב רש"י בביצה (דף כ"ט ע"ב) בד"ה דמחזי כבורר דבורר אב מלאכה הוא כמרקד כו', אך בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב וביצה פ"א ה"י) איתא פלוגתא בבורר אי נאסר מה"ת או אינו נאסר אלא מדרבנן, דחד מ"ד יליף מן ושמרתם את המצות דלא הותר רק מן לישה ואילך דלשיטתו אסור גם ברירה, וחד ס"ל לאסור קצירה מן אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דג' מיעוטין נאמרו על קצירה וטחינה ורקידה אבל ברירה מותר מה"ת, א"כ למ"ד דס"ל דברירה מותר מה"ת ניחא מה דאסרו בורר בנפה וכברה וטבלא והתירו משמר משום דחלקו חז"ל ביניהם ע"פ סברת התוס' דשבת הנ"ל, אכן למ"ד דס"ל דבורר אסור מה"ת, א"כ קשה דמפני מה התירו למשמר ביו"ט הא באיסור דאורייתא לא שייך לחלק שלכן הקילו משום דלא אפשר מאתמול כנ"ל, ובע"כ מוכרח לחלק ביניהם כמו דחלקו הראשונים בשחיקת תבלין דהותרה ביו"ט דשאני טחינה דנקרא עבודה משום שדרכן לעשות לימים רבים, משא"כ שחיקת תבלין דאין דרך לעשותה לימים רבים לכן הקילו, וכמש"כ הפ"י בביצה (דף י"ד), דה"ה במשמר דלפי דאין דרך לשמר לימים רבים לכן לא מקרי זה עבודה ומותר ביו"ט משא"כ רקידה דדרכן לעשותן לימים הרבה כמש"כ הר"ן בפ' אין צדין ושארי ראשונים, לכן אסרה התורה משום דעיקר הטעם דאסרן התורה הוי משום דדרכן לעשותן לימים רבים, משא"כ במשמר דלא שייך זה לכן מותר, וכן מצאתי בשיטה מקובצת לביצה (ר"פ א"צ) שכתב בשם הרמב"ן דלכן מותר לברור קטניות ביו"ט משום דאין דרכן לברור רק לפי שעה ולא לזמן מרובה יעו"ש.

355

שנ״ואכן אכתי תקשה כיון דמשמר מותר אף מדרבנן א"כ אמאי לא נימא מחמת זה להתיר רקידה ביו"ט, דהא יש לדון מתוך שהותר משמר לצורך יו"ט דהותרה גם רקידה בפרט לצורך יו"ט וכמו כל מתוך כו', אכן לפמש"כ דמשום דהותרה התולדה לא דיינינן להתיר את האב לפי דהתולדה קילא מן האב, כמו דחזינן בשביעית דלא נאסרו התולדות לפי דלא הוי במשכן וכמש"כ רש"י במ"ק (דף ג') כנ"ל לכן אף דמשמר מותר עכ"ז כיון דמשמר לא הוי אלא תולדה דמרקד או בורר לא יתכן שיותר האב מחמתה, ולכן שפיר אסרה התורה למרקד ולא ילפינן מזה דלא אמרינן מתוך כו' משום דיש לחלק כמש"כ, וכל זה הוא ראיה להסברא שכתבתי בעז"ה וכהכלל המחודש הנ"ל.

356

שנ״זוב"ה מצאתי בירושלמי בשבת (פ"ז ה"ב) וביצה (פ"א ה"י) על הפלוגתא במשמר משום מאי מחייב דחד ס"ל משום בורר וחד ס"ל משום מרקד כו' יו"ט הותר משום שימור כו' ואמר ר' חנינא בן יסא כו' בשם ר' יהודא אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה אין תימר משום מרקד הא אסור, וכוונת הירושלמי היא להקשות מש"כ דאי נימא משום מרקד א"כ אמאי התירו משמר ביו"ט הא כיון דמרקד אסור מבעי להיות נאסר גם משמר כמו מרקד, אבל למ"ד דס"ל דמשמר משום בורר אינו קשה משום די"ל דבורר מותר מה"ת כמבואר שם לחד מ"ד בירושלמי, או די"ל דזה דומה לבורר כדרכו דמותר ביו"ט, וכן קאמר התם בירושלמי לעיל מזה דיו"ט הותר מכלל ברירה כדתנן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי עיי"ש, ודווקא בורר בנפה ובכברה אסור ביו"ט כמבואר בביצה (דף י"ד), וב"ה שהנחני בדרך אמת, אמנם הש"ס דילן שלא הקשה כן ולא הוכיח מכח קושיא זו דמשמר הוי משום בורר ולא משום מרקד מוכח דס"ל כמש"כ, והירושלמי שלא ס"ל סברא זו שפיר הקשה כנ"ל.

357

שנ״חוהא דמותר שחיקת תבלין ביו"ט אף דטחינה אסור, י"ל דס"ל להירושלמי כשיטת הסוברין דמש"ה התירו שחיקת התבלין משום דאין טחינה באוכלין וכמש"כ הפ"י בביצה (דף י"ד), ועדיין קשה לשיטת הירושלמי (בפ' ז') דאי' שם דשחק פלפלין חייב משום טוחן אלמא דס"ל דשייך טחינה באוכלין דמ"ש שחיקת תבלין, וכקשיית הירושלמי הנ"ל על משמר דאיך התירו והא כיון דמרקד נאסר א"כ מ"ש משמר, ויש לחלק ביניהם קצת, ולשיטת הסוברין דרקידה וקצירה לא נאסרו מה"ת רק מדרבנן משום דס"ל דש"ס דילן פליגא על הירושלמי בזה ניחא בפשיטות דמפני מה לא הוכיחו בש"ס דילן דמשמר הוי משום בורר ולא משום מרקד כהוכחת הירושלמי הנ"ל, משום דהירושלמי אזל לשיטתו דס"ל דקצירה ורקידה נאסרו מה"ת, לכן שפיר מקשה דמ"ש משמר דהא בדאורייתא אין לחלק כסברת התוס' בשבת דר"פ תולין, משא"כ הש"ס דילן דס"ל דקצירה ורקידה לא נאסרה רק מדרבנן, לכן שפיר יש לחלק דלכן הותרה משמר משום דלא אפשר לעשות מאתמול וכסברת התוס' הנ"ל ושאני קצירה ורקידה דיכול לעשות מאתמול, וכמש"כ הרמב"ם כנ"ל, ומתורץ בזה קושיית הקרבן עדה בירושלמי שם שהקשה דאמאי לא הוכיחו כן בש"ס דילן וכהוכחות הירושלמי הנ"ל, וביותר הקשה זה לשיטת הרמב"ם דס"ל משמר דחייב הוי משום מרקד א"כ תיקשה עליו קושיית הירושלמי הנ"ל דאיך התירו משמר ביו"ט יעו"ש בקרבן עדה, ולפמש"כ ניחא משום דהא הרמב"ם דפסק דקצירה ורקידה דנאסרו הוי משום דאפשר מאתמול ונאסרו מדרבנן, א"כ משמר דלא אפשר מאתמול כמש"כ התוס' משום דמתקלקל טעמו לכן התירו חז"ל למשמר, והירושלמי שהקשה זה לשיטתו אזיל דס"ל דקצירה ורקידה נאסרו מה"ת.

358

שנ״טולפי מש"כ לעיל להוכיח מן הירושלמי דס"ל כשיטת התוס' דבנין ביו"ט לא נאסר רק מדרבנן משום מתוך שהותרה במגבן דהוי משום בונה, יש לומר דזהו כוונת הירושלמי במשמר, דא"ת משום מרקד א"כ קשה אמאי התירו במשמר ואסרו למרקד, דאין לומר כמש"כ לחלק דשאני משמר לפי דדרך לעשותה לזמן מרובה וכמו בשחיקת תבלין, דא"כ תקשה דאמאי אסור מרקד הא יש לומר מתוך שהותרה משמר הותרה ג"כ מרקד כנ"ל, ואף דמשמר הוי תולדות מרקד עכ"ז הירושלמי לא ס"ל לחלק בסברא זו שכתבתי וכשיטת התוס' דלא מחלקי בזאת הסברא, משא"כ הש"ס דילן דס"ל דבנין ביו"ט נאסר מה"ת כדמוכח בשבועות (דף ט"ו) וכמש"כ בע"כ מוכח דס"ל לחלק בהסברא שנתבאר דאין לומר מתוך שהותרה התולדה הותר האב, לכן שפיר יש לחלק כמש"כ ע"פ סברת הראשונים שכתבו בשחיקת תבלין, והא דלא אמרינן מתוך שהותרה משמר דהיא תולדת מרקד הותר ג"כ מרקד, משום דהא הש"ס דילן ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה הותר האב כמש"כ לעיל בארוכה, ובעז"ה קושית הקרבן עדה הנ"ל מתורצת היטב לכל שיטות הראשונים:

359

ש״סענף ז. ובעיקר הקושיא שהקשיתי לעיל בירושלמי שבת (פ' י"ב) דמחזיר תריסין חייב חטאת ואפ"ה התירו להחזיר התריסין משום שמחת יו"ט וסופן משום תחילתן, וקשה לפמש"כ המ"א בשם הב"ח (בסימן ת"צ) דלא התירו סופן משום תחילתן רק באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, נראה לפע"ד לתרץ דלפי מאי דקיי"ל ביבמות (דף צ') בש"ס דילן דבקום ועשה אין יכולין חז"ל לעקור ד"ת וכדאיתא בזבחים (דף נ"ו ע"א) ברש"י ד"ה והתניא מנין ללשכות כו' ובנזיר (דף כ"ט) ובש"ד בש"ס אין מספר, לכן שפיר פסק המג"א דבקום ועשה אין יכולין לעקור ד"ת, אבל הירושלמי י"ל דאזיל לשיטתו בגיטין (פ"ד סוף ה"ב) שפריך על רשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל וכי יכולים לעקור ד"ת ומתרצי דיכולים חכמים לעקור אף בקום ועשה ועיי"ש במרה"פ, ובש"ס דילן בגיטין (דף ל"ג) מקשינן ג"כ איך יכולים חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה ואמאי בטלו אינו מבוטל ומתרצי משום דאפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה משום דבלא זה אינם יכולין רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה, לכן הירושלמי לשיטתו דס"ל דאף בקום ועשה יכולים חז"ל לעקור ד"ת, ולכן שפיר י"ל דמשום שמחת יו"ט הקילו חז"ל לסלק ולהחזיר את התריסין ביו"ט וסופן משום תחילתן, ואף לעקור לדאורייתא היכא שראו שזהו ענין בכלל צרכי רבים לקיים מצות שמחת יו"ט.

360

שס״אובזה יש לתרץ מה שנ"ל להקשות במה שפסק הרמב"ם (פ"ו ה' ביאת מקדש ה"י) דכהן שנמצא חלל דאם עבד לא חילל ואינו עובד להבא, ומשמעות הלשון הוי שאף באמצע עבודה פוסק ואינו גומרה, ובירושלמי (פ"ח ה' תרומות ה"א) איתא דכהן שנמצא חלל באמצע עבודה דמקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, ר' יעקב בר זבדי בשם ר' יצחק מן מה דתני עשה אותה כחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרה הדא אמרה שמקבל ואח"כ זורק כנ"ל, וכוונת הירושלמי הוא דכמו דעשו תקנה כדי שלא ימנעו הכהנים להקריב ע"ג המזבח דמה"ט גומר החלל עבודתו שהתחיל, א"כ קשה מהירושלמי הנ"ל על הרמב"ם שפסק דאינו גומר עבודתו ופוסק באמצע ולפי מה שכתבתי דהירושלמי ס"ל דיכולים חז"ל לעקור ד"ת אף בקום ועשה ניחא, משום דלדידן דקיי"ל, דדוקא בשב ואל תעשה יכולים חז"ל לעקור ד"ת ולא בקום ועשה, א"כ מה"ט פוסק באמצע עבודה, ועיין בגיטין (דף נ"ה ע"א) ברש"י ד"ה נמצא מזבח בטל כו', דאין להקשות איך יכולים חז"ל לעקור ד"ת, משום דהא ביבמות (דף צ') אי' דשב ואל תעשה שאני עכ"ל, משא"כ הירושלמי דס"ל דגם בקום ועשה יכולין לעקור לד"ת לכן מחמת התקנה שלא ימשכו הכהנים את ידיהם גומר עבודתו ואינו פוסק, ועיין בירושלמי גיטין (פ"ה ה"ו) ובקרבן העדה שם בד"ה שלא יהא המזבח שמם כו'.

361

שס״בוע"פ מש"כ לתרץ דברי הרמב"ם דאמאי אסור לבנות ביו"ט מה"ת ולא אמרינן מתוך כו', בזה יש לתרץ שיטת רש"י ג"כ דס"ל דבנין אסור ביו"ט וס"ל דמגבן הוי תולדות בונה, והקשיתי לעיל דאמאי לא אמרינן מתוך משום שהכלל שכתבתי י"ל גם לשיטתו, ובפרט לשיטת רש"י שהוכחתי דס"ל דקצירה וטחינה ורקידה אסור מה"ת, א"כ אמאי התירו שחיקת תבלין ומשמר ביו"ט ואסרו לטחינה ורקידה מה"ת ולא אמרינן מתוך, אלא ע"כ מוכח דס"ל להכלל שכתבתי דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה הותר האב כנ"ל.

362

שס״גענף ח. ועיקר קושית התוס' שהקשו דא"כ אם נפל ביתו יהא מותר לבנות משום מתוך כו', הי' נ"ל לכאורה לתרץ דהא מבואר בשבת (דף ע"ד ע"ב) ברש"י ד"ה תנור חייב שמונה כו' דאף דאין בונה בכלים עכ"ז חייב משום מכה בפטיש , וכן אי' שם (דף מ"ז) במחזיר מטה של טרסיים דחייב משום מכה בפטיש כפי' רש"י שם, וכן מבואר בשבת (דף ק"ב) גבי עייל שופתא בקופינא דמרא ועושה נקב בלול של תרנגולים דלכ"א חייב משום מכה בפטיש משום דכל גמר מלאכה כמו המסתת חייב משום מכה בפטיש, וכפרש"י שם בד"ה מכה בפטיש גמר מלאכה הוא שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרץ עוד עכ"ל רש"י, א"כ כיון שבכל בונה יש בו חיוב דמכה בפטיש ג"כ, וכמבואר ברמב"ם (פ"י מה' שבת ופכ"ג) וכמו שכתב הלח"מ (שם הלכה י"ד) דלרב חייב משום בונה ומכה בפטיש ג"כ, ועיין במג"א (סימן שי"ד ס"ק ג') מש"כ שם ובראב"ד ברמב"ם (פ' י"ב ה"א), ולכן יש לדון דנהי דבנין מותר ביו"ט משום מתוך דהותר בונה במגבן, עכ"ז ישנו לחיוב דמכה בפטיש על כל בונה אף ביו"ט, משום דעל מלאכת מכה בפטיש ליכא למימר מתוך דהותרה במגבן לפי שיש לדון דכל מלאכת מכה בפטיש ליכא באוכלין, וכדאמרינן בביצה (דף ל"ג) דבאוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, וממילא נאסר בנין בית ביו"ט משום מכה בפטיש דע"ז לא שייך מתוך הנ"ל, דאף דבונה מצינו במגבן אבל מכה בפטיש לא מצינו באוכלין, כן י"ל לכאורה מסברא.

363

שס״דאמנם באמת מבואר בירושלמי שבת (פ"ג ה"ב) בפסקא דהמעמר, הדא אתתא כד מערבא בחטים משום מרקד כד מפרכיא ברשייא משום דש כד מתברא בצדדיא משום בוררת כד מספייא משום טוחנת כד מנפיא משום זורה גמרה מלאכתה משו' מכה בפטיש עכ"ל הירושלמי, אלמא דס"ל לירושלמי להדיא דאף באוכלין כמו חטים חייב בגמר מלאכתן משום מכה בפטיש, וכן הובא הירושלמי הזה במרדכי בהגהותיו לשבת (פי"ח וי"ט) מש"כ הירושלמי על האי דשחיק תומא כו' דחייב משום מכה בפטיש יעו"ש, א"כ ה"ה י"ל דעל מגבן חייב ג"כ משום מכה בפטיש, וכן נוטה הסברא דכיון דחזינן בבנין בכלים דאף מאן דס"ל דאין בנין בכלים עכ"ז מודה דחייב משום מכה בפטיש כדס"ל לשמואל בשבת (דף ק"ב) א"כ כיון דמחייבינן על מגבן משום בונה כש"כ דמחייבינן עליו משום מכה בפטיש ג"כ, ולכן שפיר הקשו התוס' דאם נפל ביתו יהי' מותר לבנות ביו"ט, דמשום מכה בפטיש ג"כ ליכא לחיוביה ביה משום דגם על מכה בפטיש שייך לומר מתוך שהותרה במגבן, ובמגבן ג"כ גמר מלאכתו הוי ע"י אדם ולא נגמר מאיליו, ועיין ברש"י שבת (ד' ע"ד ע"ב) בד"ה תנור חייב שמונה כו', ולכן הוכרחו התוס' לתרץ דלא נאסר אלא מדרבנן בע"כ מוכח דשאני הא דביצה (ד' ל"ג) הנ"ל דאמרו דאין באוכלי בהמה משום תקון כלי היינו לפי שאין דרכן בכך ולכן הוי רק מלאכת עראי בעלמא, וכמו דאי' בביצה (דף ל"ב) דבנין עראי לא גזרו ביה רבנן, וכ"כ הר"ן שם דלכן אין בהם משום תיקון כלי לפי שאינו מתקיים ע"ש, וכן לשיטת הסוברין דדישה מותר מה"ת ביו"ט, וכיון דכל דישה יש בו משו' מכה בפטיש כמו שמבואר בירושלמי הנ"ל לכן שפיר י"ל מתוך שהותרה מכה בפטיש בדישה מה"ת דה"ה דהותרה מכה בפטיש בבנין כנ"ל.

364

שס״הויש להקשות לשיטת התוס' הנ"ל מן הא דביצה (דף כ"ח) דקאמרי שם אחד סכין שנפגמה וא' שפוד שנרצם וא' גריפת תנור וכיריים באנו למחלוקת ר"י ורבנן במכשירי אוכל נפש כו' ועיין בתוס' שם בד"ה גריפת תנור וכיריים כו' שכתבו דכשמסיר את האבנים והעפר חייב משו' מכה בפטיש כו', והא לפמש"כ דס"ל להתוס' דמותר לבנות בנין ביו"ט דמוכח דס"ל דגם משום מכה בפטיש אינו חייב ביו"ט דאל"כ הא יש בו עדיין חיוב דמכה בפטיש, ובע"כ מוכח דגם מלאכת מכה בפטיש אינו ביו"ט משום מתוך הנ"ל, א"כ קשה איך כתבו התוס' בגריפת תנור דחייב משום מכה בפטיש, ואין לומר דבאמת למאן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסור דה"ה בנפל ביתו ג"כ אסור לבנות ביו"ט, אך התוס' דכתבו דמותר לבנות בית ביו"ט היינו משום דס"ל דהלכה כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש דלא היה אפשר לעשות מאתמול מותר ביו"ט וכמבואר באו"ח (סי' תקי"ד ברמ"א שם סעיף א') כי אין סברא כלל לחלק, אחרי שההיתר לבנות בית ביו"ט הוא משום מתוך כו' והא חזינן דאמרינן מתוך להתיר אף שאינן במכשירי אוכל נפש כלל כמו מבשל נבלה וכה"ג, א"כ למה יגרעו מכשירי אוכל נפש, ובאמת ראיתי בשער המלך (ה' יו"ט פ"א) שכתב לחלק בסברא זו ולתרץ קושית התוס' בשבת הנ"ל למה אסור לבנות בית ביו"ט ולא אמרינן מתוך כו' אליבא דשיטת הרמב"ם, ולא הבנתי דבריו כלל בזה.

365

שס״וואפשר לומר דבאמת הא שאמרו שם דבגריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן היינו אחר שאסרו חז"ל לבנות ביו"ט מדרבנן דזה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן, ובאמת עיקר הפלוגתא דר' יהודא ורבנן דילפי מקראי י"ל דלא פליגי בגריפת תנור וכיריים רק בשארי ענינים, כמו הא דאי' שם לעיל (דף כ"ב) בכבוי הנר מפני דבר אחר וכה"ג, וכן בשפוד שנרצם ג"כ י"ל לשיטת התוס' דבנין מותר ביו"ט וגם מכה בפטיש מותר, דגם בשפוד שנרצם ליכא ביו"ט איסור תורה כלל לפ"ז דהא בנין ומכה בפטיש מותר ג"כ ביו"ט מה"ת, והא דפליגי ר"י ורבנן בהם היינו אחר שתקנו חז"ל דבנין ומכה בפטיש אסור ביו"ט, ובדאורייתא הוי עיקר פלוגתתם בלכבות הנר מפני ד"א וכה"ג.

366

שס״זומן התוס' בד"ה גריפת התנור כו' מוכח ג"כ כמ"ש דגם מכה בפטיש אינו חייב מה"ת ביו"ט, דאל"כ קשה על מה שהקשו התוס' שם למה צריך לאסור משום מכה בפטיש תיפוק ליה דבלא"ה אסור משום מוקצה דאפר ואבנים שבתוכו כו', מה זו קושיא, הא נפ"מ מן הא דאמר דבאנו למחלוקת ר"י ורבנן דהוי איסור מה"ת ואלו מחמת מוקצה אינו נאסר אלא מדרבנן, אם מותר לומר לנכרי לתקן דהא שבות דשבות שרי ע"י נכרי לצורך יו"ט, ואלו הי' נאסר מה"ת הי' אסור ע"י נכרי, ואף לפמש"כ התוס' בגיטין (ח' ע"ב וב"ק פ' ע"ב) בד"ה אומר לנכרי כו', עכ"ז יש נפ"מ אחריתא בין דאורייתא לדרבנן כגון להיות פסול לעדות וכה"ג, אכן לפמש"כ ניחא משום דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דבנין ומכה בפטיש ג"כ מותר מה"ת, דהא כל בנין הוי ביה משום מכה בפטיש ואפ"ה מותר לבנות ביו"ט ואף לגמור כל הבנין כדמשמע מהתוס' דשבת הנ"ל, וכיון שעיקר האיסור בגריפת תנור לא הוי אלא מדרבנן לכן שפיר הקשו התוס' למה צריך לומר דנאסר מחמת שמכשירי אוכל נפש אסור ביו"ט תיפוק לי' בלא"ה דאסור משום מוקצה, דהא עיקר איסור דגריפת תנור לא נאסר ג"כ אלא מדרבנן, א"כ מוכח מהתוס' ה"ל ג"כ דבנין ביו"ט ומכה בפטיש לא נאסר אלא מדרבנן משום מתוך וכמש"כ התוס' (ד' צ"ה) כנ"ל, ולכן הוכיחו התוס' שם בביצה ד' הנ"ל מקושיא זו דמוקצה הותרה באוכל נפש, אכן להרמב"ם י"ל שהוכיח דאסור לבנות ביו"ט מהא דשפוד שנרצם וגריפת תנור כו' הנ"ל, אבל לשיטת התוס' לא הוי אין גורפין תנור וכריים דביצה (ל"ב ע"ב) במשנה שם אלא איסור דרבנן ולא איסור תורה, משום דהא מכה בפטיש לא מתסר מה"ת ביו"ט משום מתוך דמגבן, ואין זה דוחק כלל לפי שכן מוכרח לומר בהא דאמרו שם בביצה (דף ל"ג) במשנה דאין מלבנין את הרעפים משום שמחסמן ומשוי להו מנא בהיסק זה [וכש"כ להסוברין שם דמשום שצריך לבדקן] דזה לא הוי איסור תורה לשיטת רש"י דשבת (ע"ד ע"ב) גבי חביתא ותנורא ותלתא שכ' דאינו חייב משום בונה שאין בנין בכלים, ומשו' מכה בפטיש אינו חייב בחביתא משום דמאלי' נגמרה מלאכתה בתנור וע"ש בד"ה תנור כו', א"כ ה"ה גבי הרעפים ג"כ כיון דמאליהן נגמרין בהיסק התנור א"כ ליכא לחיובי שם משום מכה בפטיש, ומשום בונה הא אין בנין בכלים, ובע"כ מוכח דאינו אלא איסור דרבנן כמו דאמרו גבי אין בנין בכלים דאיסור דרבנן שייך בו, א"כ ה"ה בהא דאין גורפים תנור כו' ג"כ י"ל דלא הוי אלא איסור דרבנן לשיטת התוס' בשבת הנ"ל:

367

שס״חאבל מצינו להרא"ש בביצה (פ"ד סי' ט"ו) דבלבון רעפים חייב משום מכה בפטיש, וצ"ע מהא דרש"י בשבת הנ"ל, ואפשר לומר דהנך לישנא דפליגי וחד ס"ל מפני שצריך לבדקן ואידך מפני שצריך לחסמן, דמאן דס"ל דלא חיישינן למפני שמחסמן הוא משום דס"ל דלא חייב בזה משום מכה בפטיש כעין סברת רש"י בשבת הנ"ל.

368

שס״טונידון מ"ש לעיל בשם הירושלמי דמכה בפטיש שייך אף באוכלין, לכאורה יש להעיר עפ"ז בהא דאיתא בשבת (דף קמ"ה) במשנה שם דקולייס האיספנין ודג מליח הוי הדחתן גמר מלאכתן, ופי' רש"י שם דחייב משום מבשל, ולפמש"כ יש לדון דחייב משום מכה בפטיש ג"כ, ואפשר דלא נחתי שם לזה, וכמו שמצינו ברמב"ם (ה"ש פ"י ה' י"ד) בעושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים דכתב שם דחייב משום בונה, וכתב הלח"מ (שם) דחייב ג"כ משום מכה בפטיש, א"כ ה"ה יש לומר ג"כ בזה, אך בעיקר דברי הלח"מ הנ"ל י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברת הגמ"ר שכ' בשבת (פ' הבונה) גבי מכה בפטיש יעו"ש, אך ז"א רק על עייל שופתא בקופינא דמרא, משא"כ בפותח נקב בלול של תרנגולים דכבר נגמר הבנין ובע"כ מוכח כדברי הל"מ הנ"ל, והדברים ארוכים.

369

ש״עאכן יש להוכיח מהא דשבת (ע"ה ע"ב) בהאי מאן דמלח בישרא דאין עיבוד באוכלין, וקשה דלתחייב משום מכה בפטיש כיון דזהו גמר מלאכתו, ואפשר לומר דכמו דכתב רש"י (דף ע"ד ע"ב) דבחביות ליכא משום מכה בפטיש משום דמאליו נגמר מלאכתו בתנור, כן ה"ה במעבד באוכלין דהא בעת שמולח האוכלין לא נגמרו אז רק עד אחר שעה שהמלח מעבדן, א"כ גם בזה אמרינן כסברת רש"י הנ"ל דכיון דמאליו נגמר מלאכתו אחר זמן ליכא בזה משום מכה בפטיש, וה"ה י"ל כן בקולייס האיספנין ודג מליח הנ"ל דאפשר שלא נגמרו מיד רק אחר זמן נגמרו מאליהם, וכיון דמצינו בירושלמי מפורש דמכה בפטיש שייך אף באוכלין לכן אין לנו לפלוג עליו במקום שלא מצינו פלוגתא ע"ז בש"ס דילן.

370

שע״אומה שהקשיתי על שיטת התוס' דס"ל דבנין מותר מה"ת ביו"ט מהא דשבועות (דף ט"ו) דאמרו דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, י"ל דהא לתי' ב' דהתוס' שם בד"ה אין עזרה מתקדשת כו' שכתבו דהיכא דלא אפשר שאני, א"כ י"ל דכיון דמדרבנן אסור לבנות בית ביו"ט א"כ הוי לא אפשר עכ"פ וי"ל דבימי שלמה כבר נגזרה גזירה הנ"ל, וכן כתבו התוס' שם בד"ה ויוצא ממנו כו' בפשיטות דהיכא דלא אפשר לא אפשר ואינו מעכב זה לקידוש של העזרה, ואף דמה"ת הוי אפשר לבנות בעצרת ולקדש בחמץ, מ"מ אחר שהחכמים תקנו דאסור לבנות ביו"ט הוי לא אפשר כדמצינו בתוס' בפסחים (נ"ט ע"ב) ד"ה עשאום כמו שנטמאו כו', דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כמו אבדו האימורין עכ"ל אלמא דמה דלא אפשר מדרבנן ג"כ הוי כמו אבדו האימורין ואינו מעכב, וה"ה בנידון הקידוש של עזרה דכיון דלא אפשר מדרבנן עכ"פ אינו מעכב את הקידוש, ואין מזה ראיה לסתור שיטת התוס' בשבת, וע' בטו"א בחגיגה (דף ז' ע"ב) מה שהקשה על התוס' פסחים הנ"ל וכבר תרצתי במק"א קושיתו.

371

שע״בהגה [והא דשבת (דף מ"ז ע"ב) גבי מטה דמהדרי לי' ביו"ט וא"ל ההוא מרבנן לרבא בנין מהצד נהי דאיסור דאורייתא ליכא כו', אין מזה כלל להוכיח דבנין ביו"ט אסור מה"ת כמבואר להמעיין, ובעירובין (ד' מ"ד) אי' שאין עושין אוהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת, וכן בביצה (ד' ל"א ע"ב) דביו"ט אמרו אבל לא בשבת, ופי' רש"י התם דביו"ט שאני דמותר אוכל נפש, אבל לשיטת התוס' ניחא טפי בפשיטות משום דשאני יו"ט דבנין מותר מה"ת ולכן הקילו בו יותר].

372

שע״גונתבאר בעז"ה שיטת הרמב"ם ושיטת התוס' הכל על נכון, ולשיטת התוס' מותר לבנות בית ביו"ט מה"ת, אכן אם צריך לבקע עצים לבנין ע"פ מידה יש לדון ביה חיוב מחתך וה"ה לממחק, כמש"כ הרמב"ם (ה"ש פי"א ה"ז) וזה לא מצינו דהותר ביו"ט משום אוכל נפש, אך לפמש"כ הקרבן עדה בירושלמי (ביצה פ"ד ה"ה) בד"ה ההן סיקירה כו' דשייך חיוב מחתך גם באוכלין א"כ יש לדון ג"כ בזה מתוך, אבל לפי מה שהעלו האחרונים לדחות דברי הקרבן עדה הנ"ל והוכיחו דמחתך אף במקפיד על מידתו לא שייך לחייב באוכלין, וכן מוכח בשבת (ע"ז ע"ב) דלא שייך מחתך באוכלין, דהא איתא שם א"ר פפא האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן וא"ר מנשה האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן א"ר אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך, ועכ"ז כתבו הפוסקים סתמא בה' שבת (סי' שכ"א סעיף י"ב) דבלחם אין שייך טחינה משום דאין שייך טחינה אחר טחינה, ולא כתבו להחמיר דהיכא דחותך במידה דשייך מחתך, ובע"כ מוכח דלא שייך מחתך באוכלין, ורב אשי דשבת הנ"ל לא קאי רק על האי מאן דסלית סילתא דזהו אינו אוכל לכן דוקא בי' שייך מחתך ולא באוכלין, וכן מוכח ביותר בשבת (דף קמ"ט) דמחלק לבני ביתו מנות בשבת וכן בחלוקת קדשים ולה"פ והובא בסימן שכ"ב, ולא אסרינן משום מחתך דהא מקפיד שיהא החלקים שווים כמבואר התם, ומשמע דאף שמחתך החלקים בשבת ג"כ שרי, ובע"כ מוכח דלא שייך מחתך באוכלין.

373

שע״דולכן לא שייך לדון מתוך שהותרה כו' על מחתך ולומר דהותרה אף שלא לצורך אוכל נפש, דהא לא שייך כלל מחתך באוכל נפש, ולפ"ז אף לשיטת התוס' שכתבו דבנין מותר ביו"ט אין להתיר מה"ת אלא אם אין צריך לחתוך ולבקע איזה עץ ולהקפיד על מדתו, אך איסור בנין ומכה בפטיש יש להתיר משום מתוך דהא בנין ומכה בפטיש שייך אף באוכלין כנ"ל, והתוס' בשבת הא מיירי בנפל ביתו דיש כאן עצים מתוקנים בזה התירו מה"ת ביו"ט אבל לא היכא שצריך לחתוך ולבקע במדה.

374

שע״הובזה יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל על התוס' מהא דשבועות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, משום די"ל שלכן לא הניחו לגמור את הבנין ביו"ט משום דלמא יצטרכו לעשות איזה מלאכה שחייבין עלי' משום מחתך אף ביו"ט ומחתך הא לא הותר ביו"ט, ודוחק לומר דהיו יכולין להכין מאתמול הכל שלא יצטרכו ביו"ט לעבור על מחתך רק על בנין לבד:

375

שע״וענף ט. ות"ל נתבארו שיטת הרמב"ם ושיטת התוס' הכל על נכון, ולשיטת התוס' דס"ל דמה"ת מותר לבנות ביו"ט ורק מדרבנן אסור, וכיון דקי"ל דשבות לצורך מצוה מותר ע"י נכרי כמבואר באו"ח (סימן ש"ז) לכן מותר לומר לנכרי לבנות סוכה שנפלה ביו"ט, משום דמה"ת מותר מחמת מתוך דודאי מקרי זה צורך קצת משום מצות סוכה, וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') ופסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לא אמרינן מתוך כו' והא מצות סוכה הוי מצוה עוברת בכל יום ויום, אך להרמב"ם דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת אסור לצוות לנכרי לבנות דהא דוקא שבות דשבות הקילו ע"י נכרי.

376

שע״זועכ"ז יש לצרף שיטת העיטור שהובא באו"ח (סי' רע"ו) דאף מלאכה דאורייתא מותר ע"י נכרי כמו להדליק הנר לצורך סעודה, ואף שמבואר באו"ח (סי' ש"ז) דלא סמכינן על העיטור לבד משום דהוי יחיד נגד רבים וכמ"ש שם הט"ז, עכ"ז יש לצרף דעת העיטור לשיטת התוס' הנ"ל דבנידון דידן לא הוי בעה"ע יחיד נגד רבים, וכה"ג מצינו באו"ח (סימן ש"מ במג"א ס"ק א') דהתיר במקום מצוה לחתוך הצפרנים ע"י נכרי מחמת שיש סוברי' דמלאכה שא"צ לגופה אינה אסור' אלא מדרבנן, ואף דהרמב"ם פוסק (ה"ש פ"א ה"ז) דמלאכה שא"צ לגופה חייב מה"ת, עכ"ז כיון דיש סוברין דאינה אסור' אלא מדרבנן מקילינן ע"י נכרי, וכן מצינו באליהו רבה (סי' תקפ"ו ס"ק כ"ט) שכ' להקל ע"י נכרי לילך אף חוץ לי"ב מיל להביא שופר, כיון דיש סוברין דאף י"ב מיל אינו אלא מדרבנן בצירוף העיטור דאף איסור דאורייתא מותר ע"י נכרי לצורך מצוה ע"ש, אלמא אף דהרבה סוברין די"ב מיל הוי דאורייתא עכ"ז סמכינן על הפוסקים די"ב מיל אינו אלא דרבנן להקל ע"י נכרי א"כ ה"ה בנ"ד, ואף דלהעיטור מותר בנ"ד מטעם אחר ולשיטת התוס' מותר מטעם אחר, עכ"ז הא קיי"ל בח"מ (סימן כ"ה) דבדרבנן מצרפינן אף דאינם מסכימים מטעם אחד, וכבר הארכתי בזה במק"א, ואף דלשיטת התוס' בגיטין (ד' ח' ע"ב) בד"ה אע"ג דאמירה לנכרי כו' וב"ק (פ' ע"ב) בד"ה אומר לנכרי כו' דאף שבות דשבות אין להתיר ע"י נכרי במקום מצוה, מ"מ הא באו"ח (סימן ש"ז) לא קיי"ל כדבריהם בזה, והלכה מרווחת היא בידינו דשבות דשבות מותר ע"י נכרי לצורך מצוה, ולעיקר שיטת העיטור הנ"ל שכתב להקל במקום מצוה ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא י"ל דיש סיוע ממה שכתב רש"י בע"ז (ט"ו ע"א) ד"ה כיון דזבניה קני' דהא דאסור לומר לנכרי עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך דיבור אסור עכ"ל רש"י, וכיון דקיי"ל חפצי שמים מותרים לכן במקום מצוה יש להתיר ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא, ושפיר סמכו האחרונים לצרף שיטת העיטור לסניף להקל.

377

שע״חוכבר נתבאר דאין להתיר אף לשיטת התוס' רק איסור בנין ומכה בפטיש, אבל איסור מחתך וממחק לא הותר מה"ת אף לשיטת התוס', לכן אסור מחתך וממחק אף ע"י נכרי, דהא קיי"ל דשבות אסור ביו"ט כמו בשבת באמירה לנכרי כמ"ש התוס' בב"מ (צ' ע"א) בד"ה אבל הכא דאיסור לאו שרי כו' דאף ביו"ט גזרו כו' וכמש"כ הב"י באו"ח (סי' תצ"ה), אכן אם העצים מתוקנים ואין צריך למלאכת חתיכה וממחק רק לבנות בלבד יש להקל ע"י נכרי, לכן בנפל הסכך אף כולו ג"כ יש להתיר, [גם יש להאריך במה דסוכה נקראת בנין עראי ובסוגי' דעירובין (דף מ"ד) רק עת לקצר], ועיין בירושלמי ר"פ כל כתבי והובא ברשב"א בחידושיו לשבת ר"פ הנ"ל דמבואר שם דלר"ש דס"ל דאין שבות עומד בפני כתבי הקודש דשרי לכבות מפני הדליקה בכתבי הקודש, אלמא דאף מלאכה שא"צ לגופה נכללה בכל השבותים להקל, ולא מחלקינן ביניהם לומר דשאני כבוי דהוי עיקרו מה"ת אם הי' צריך לגופו, וכמו שמחלק הר"ן בפ' כל כתבי והובא במג"א (סי' ש"ז), ולכן שפיר כתב המג"א להקל ע"י נכרי לחתוך הצפרנים במקום מצוה לדידן דקיי"ל דשבות דשבות שרי לצורך מצוה, א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נעשוויעז:

378

שע״טאם מותר לומר לשני נכרים שיעשו ביחד מלאכה דאורייתא במקום מצוה ופלפול בארוכה בענין שנים שעשו בשבת ובשאר אסורים שאלה אם מותר לומר בשבת לשני נכרים שיעשו ביחד מלאכה דאורייתא במקום מצוה.

379

ש״פענף א. תשובה, בעז"ה, ממה דקיי"ל דאמירה לנכרי באיסור דרבנן מותר במקום מצוה כמבואר (בסימן ש"ז) אפשר לדון לכאורה להקל לומר לשתי נכרים שיעשו ביחד את המלאכה במקום מצוה אף שגוף המלאכה נאסר מה"ת, דהא מבואר בשבת (דף צ"ב) דשנים שעשאוה פטורין היכא דזה יכול וזה יכול וכן קיי"ל לדינא, ודרשו זה שם מן נפש גו' תחטא גו' בעשותה, דחד מיעוטא למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד מיעוטא למעוטי זה יכול וזה יכול כמבואר שם בכל הסוגיא, א"כ כמו בזה עוקר וזה מניח אין בו איסור דאורייתא כלל רק איסור דרבנן וכבר כתבו האחרונים דזה גרע מחצי שיעור, א"כ ה"ה שנים שעשו ביחד ג"כ אין בו איסור דאורייתא כלל דלא דמי לחצי שיעור דקיי"ל דגם באיסורי שבת אסור מה"ת כמבואר בשבת (דף ע"ד), משום דכמו דזה עוקר וזה מניח אין בו שום איסור דאורייתא כלל משום שהתורה פטרתו בפי' מן מעוט הנ"ל, כן ה"ה בשנים שעשו ביחד שגם אותם פטרה התורה בפירוש אין בו איסור דאורייתא כלל, או די"ל דלכן לא הוי כל עקירה בלא הנחה כמו חצי שיעור דיאסר מה"ת, משום דהא כל מלאכות שבת ממשכן גמרינן ולכן עקירה או הנחה לחוד כיון דאין שם מלאכה עלי' מותר לגמרי מה"ת, א"כ ה"ה בשנים שעשו ביחד דכיון דממשכן ילפינן ובמשכן הא מלאכה שהיה יכול כ"א לבדו לעשותה הי' עושה אותה בעצמו, ולכן אין שם מלאכה כלל על שנים שעשו, אכן לפ"ז בזה אינו יכול וזה אינו יכול דס"ל לר"ש דפטור ובמשכן מלאכה שלא הי' א' יכול לעשותה היתה וודאי נעשה ע"י ב', וכמ"ש התוס' בשבת (דף ג' ע"ב) בד"ה בעשותה כו', לכן י"ל לר"ש בזה אינו יכול וזה אינו יכול דאף דפטור עכ"ז נאסר מה"ת כמו חצי שיעור, אמנם באמת זה גרע מחצי שיעור דהא לא שייך בי' חזי לאצטרופי, ועוד דהא זה עוקר וזה מניח ג"כ הי' במשכן כמ"ש התוס' הנ"ל ואפ"ה קיי"ל בעקירה בלא הנחה דאף דשייך ביה חזי לאצטרופי להנחה שיגמור אח"ז עכ"ז אין בו אלא איסור דרבנן, ובע"כ מוכח משום דגזה"כ בפי' למעט זה עוקר וזה מניח לכן אין ביה שום איסור דאורייתא כלל, א"כ ה"ה בשנים שעשו כיון דרחמנ' מעטיה בפירוש אין בו איסור דאורייתא כלל.

380

שפ״אוכן מוכח ברמב"ם (פ"א מה' שבת) במה שחשב שם בכל הפרק למקלקל ודבר שאינו מתכווין ושנים שעשו ביחד דפטורין ומשמע דדומין כולן בפטורם להדדי, ועוד דהא הרמב"ם (בפ"א דשבת ה"ג) כתב בדרך כלל דכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור ה"ז פטור מסקילה וכרת וקרבן אבל אסור לעשותו בשבת מדברי סופרים, ואח"ז מנה שם לאותן הפטורים ומנה גם לשנים שעשו דפטורין, א"כ מבואר דשנים שעשו אין בו איסור דאורייתא כלל רק איסור דרבנן, והא דשנים שעשו דפטורין הוי בכל מלאכות אף זולת הוצאה כמבואר בשבת (דף צ"ב) גבי ב' שאוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין בקולמס וכותבין כו' ע"ש.

381

שפ״בולפי מה שכתבו האחרונים דבחצי שיעור עובר ג"כ בבל יראה משום דגם בזה שייך לומר דחזי לאצטרופי, יש לדון דה"ה בשנים שהוציאו ביחד לרה"ר דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול קיי"ל כר' יהודא דחייב, ולכן אף היכא דזה יכול להוציאו לרה"ר וזה יכול דקיי"ל דפטור עכ"ז יש בו איסור מה"ת כמו בכל חצי שיעור בחיובי דשבת שמבואר בשבת (דף ע"ד) דאסור מה"ת, דכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב א"כ הוי זה יכול וזה יכול כמו חצי שיעור וחזי לאצטרופי להיכא דאם יהי' המשא שנושאים כבד שלא יהי' א' יכול לנשאו שאז הם חייבים, ע"כ גם עכשיו שנושאים משא שיכול א' לנשאו יאסר עכ"פ מצד חצי שיעור, וכמו דפחות מגרוגרת הוי חצי שיעור גבי כגרוגרת ה"ה דשיעור זה יכול וזה יכול הוי חצי שיעור גבי זה אינו יכול כו' ונאסר מה"ת.

382

שפ״גאכן לפי מה שהעלה השאגת אריה (בס"ס פ"א) דעל חצי שיעור ליכא בל יראה משום דלא שייך ביה חזי לאצטרופי דדוקא באכילה פחות מכשיעור שייך חזי לאצטרופי דאם יאכל עוד להשלים לשיעור כזית בכא"פ אז חייב כמו על שיעור שלם, משא"כ בבל יראה דאף שישלים אח"ז השיעור עכ"ז אינו עובר למפרע אלא להבא משעה שהשלים לכשיעור, וכ"ז שלא הי' אצלו אלא פחות מכזית חמץ לא קעבר על בל יראה וכיון דלא שייך ביה חזי לאצטרופי אינו עובר על בל יראה, וסברת הש"א הנ"ל היא נכונה מאוד, א"כ ה"ה בזה יכול וזה יכול יש לדון דלא שייך בי' חזי לאצטרופי משום דשאני בהוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרת דמבואר בשבת (דף פ') דחייב דהא התם כיון שהשלים את השיעור אח"ז הוי האי ח"ש שהוציא מתחלה בחיוב להצטרף להשלים שיעור ההוצאה, משא"כ בשנים שהוציאו דלא חזיא מלאכתם דמעיקרא להצטרף למה שיעשו אח"ז דהא אם יעשו אח"ז מלאכה דז"א יכול כו' אז יהיו חייבים מכאן ולהבא, ומה שעברו ועשו מתחלה לא חזי כלל להצטרף למה שעשו אח"ז, ואם לא יעשו אח"ז מלאכה שזה אינו יכול כו' אז לא יהיו חייבין גם מכאן ולהבא ולכן לא שייך ביה חזי לאצטרופי כלל, וא"כ גם בשנים שהוציאו אין בו איסור כלל מה"ת רק מדרבנן, ואף לפמש"כ מתחלה אינו שייך זה רק בהוצאה ולא בשארי מלאכות כידוע בפשיטות.

383

שפ״דשוב התבוננתי במ"ש שלכן בזה עוקר וזה מניח אין בו איסור תורה משום דילפינן זה מן ואם נפש אחת תחטא וגו' ושדינא בי' נרגא, דהא בשבת (ד' ק"ג) מבואר דילפינן מן ועשה אחת דבלא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט א' דפטור ואפ"ה אסור מה"ת, אלמא דאף דהתורה מיעטתו אמרינן דלא נתמעט אלא ממיתה וחטאת אבל נשאר באיסורו מה"ת כמו כל חצי שיעור, ובע"כ מוכח לחלק דשאני זה עוקר וזה מניח דגרע מחצי שיעור משום דהוצאה דהוי מלאכה גרועה אין לך בו אלא חידושו מה דחזינן דהתורה חייבתו בפירוש ולא נתמעט לפטור, אבל בשארי מלאכות מוקמינן אדיניהן דח"ש אסור בהם כמו בשארי איסורים, וכן לפמש"כ הג"א (שבת ריש פרק המוציא) דגם בהוצאה אסור חצי שיעור מה"ת, ע"כ מוכח לחלק דשאני עקירה דגרע מחצי שיעור דאין בו סרך מלאכה כלל לכן אינו נאסר אלא מדרבנן וגרע זה מהוציא חצי גרוגרת, עכ"פ כיון דמצינו בזה עוקר וזה מניח דאיצטריך למילף מקרא לפטור ובלא זה ה"א דחייב כמש"כ התוס' בד"ה חד למעוטי כו', ואפ"ה עכשיו דהתורה פטרתו אמרינן דאין בו שום איסור תורה כלל, א"כ ה"ה בשנים שעשאוה דילפינן מקרא דפטור וודאי דאין בו שום איסור תורה כלל כיון דלא שייך בו לדון דין חצי שיעור, דח"ש גופא דאסור מה"ת הוי משום דחזי לאצטרופי ובשנים שעשו דלא שייך חזי לאצטרופי כמו שנתבאר לעיל וודאי דאין בו איסור תורה כלל אלא איסור דרבנן.

384

שפ״הוכיון דנתבאר דב' שעשו ביחד אין בו איסור כלל מה"ת רק איסור מדרבנן, לכן בשני נכרים אם עושין ביחד אף מלאכה דאורייתא אינו נקרא אלא שבות דשבות ויש לדון לכאורה להקל בזה במקום מצוה כמו בכל שבות דשבות.

385

שפ״וולכאורה אפשר לומר לפמש"כ הר"ן בפ' חביות על הא דנכרי שבא לכבות דאין אומרים לו כבה כמבואר בשבת (דף קכ"א), ולא אמרינן דהא כבוי הוי מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות, משום דשאני כבוי כיון דאם הי' צריך לגופו הי' חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה ולכן אסרו אף ע"י נכרי והובא זה במג"א (סי' ש"ז ס"ק ז'), א"כ יש לומר לפ"ז דה"ה בשנים שעשאוהו דכיון דעיקרו של האיסור הוי מה"ת אם נעשה ע"י ישראל א' לכן לא הקילו בזה ואין דינו אלא כמו שבות א'.

386

שפ״זאכן בעיקר הסברא של הר"ן והמג"א הנ"ל מצינו בתוס' שבת (דף קכ"א) בד"ה שמע מינה כו' שהקשו אמאי אינו רשאי קטן לכבות הא קיי"ל ביבמות דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו והא כבוי לא הוי אלא אסור דרבנן, ותי' דהמשנה אתיא כר' יהודא, וכ"כ הר"ן בפ' כל כתבי על המשנה הנ"ל להקשות לשיטת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים כו', ומדלא כתבו דשאני כבוי דהחמירו בו יותר דהוי כעין דאורייתא, בע"כ מוכח דלא ס"ל לחלק בסברא זו ויש לחלק דשאני במלאכה ע"י נכרי דאסור מדרבנן ע"כ י"ל דבכבוי החמירו משא"כ בקטן אוכל נבילות למאן דס"ל דמצווין להפרישו מן התורה ע"כ אין להחמיר בכבוי דהא לא הי' מעולם תק"ח לאסור בזה וכן מבואר במג"א (ריש סי' ש"מ) שהקל לחתוך הצפרנים ע"י נכרי משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות וכ"כ הנה"כ ביו"ד (סימן קצ"ח) ולא מחלקי בסברת הר"ן שכתב דשאני כבוי דעיקרו הוי מה"ת אם הי' צריך לגופה, ובשבת (דף מ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה דכל היכא דקמכוין כו' כתבו ג"כ כסברת הר"ן דפ' חביות הנ"ל, אך שסיימו דזאת הסברא היא דחוקה ובלא"ה דחי לה הגמרא שפיר עכ"ל התוס' שם, א"כ ה"ה בשנים שעשו יש להקל ולומר דהוי כמו כל שבות דשבות דמותר במקום מצוה לדידן ולא גרע מן מלאכה שא"צ לגופה דמותר במקום מצוה כנ"ל, ועיין בסוף תשובה הקודמת מש"כ שם בשם הירושלמי בענין זה דמוכח דגם אצ"ל נכללת בכל השבותין ואין לחלק ביניהן. ועיין בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) דהיו מהדרין בעת הגזירה לעשות בשבת ע"י שנים והמפרש כתב שם דשנים שעשו אין בו איסור תורה כלל.

387

שפ״חולפ"ז יש לדון בהא דיבמות (דף קי"ד ע"א) גבי עובדא דר' יצחק בר ביסנא אירכסו לי' הני מפתחות ברה"ר אתא לקמיה דר' פדת א"ל זיל דבר טליא וטליתא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לימא מסייע להו כו' אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן כו', וקשה מנליה להוכיח דס"ל אף בקטן אוכל נבלות דאסור מה"ת אין ב"ד מצווין להפרישו, הא י"ל דכוונת ר' פדת היתה שיגביהו שני התינוקות היינו טליא וטליתא את המפתחות ויעשו העקירה וההנחה ביחד, וכן מדוקדק בלשונו דקאמר דבר טליא וטליתא דלמה צריך לשנים הא די בא', ולפמש"כ דב' העושים אין בו אלא איסור דרבנן ניחא משום דדוקא כה"ג דאין בו אלא איסור דרבנן בזה אמרו להתיר אבל לא בקטן יחידי דהוי בו אסור דאורייתא משום דבאיסור מה"ת ס"ל דב"ד מצווין להפרישו, אכן באמת אין זה קשה כלל משום דאי נימא דקטן אוכל נבלות באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו א"כ היכי סמך שיגביהו שני התינוקות ביחד מנין ידעו לעשות ככה, הן קטנים לאו בני דעה נינהו, ואולי יגביה אחד מהם לבדו ויעשה מלאכה דאורייתא וחייבין להפרישו, ואין לומר דיכול לצוות להם בפי' דלא יעשו אלא ביחד, א"כ הא הוי כמאכילם בידים, ובידים גם איסור דרבנן אסור למספי להו כמבואר באו"ח (סי' שמ"ג), ואף לשיטת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לתת לקטן בידים, עכ"ז הא העלה המל"מ (סוף ה' מאכלות אסורות) דהרשב"א לא התיר זה אלא למאי דקיי"ל דב"ד אין מצווין להפרישו באיסור דאורייתא לכן ממילא באיסור דרבנן נחתינן חד דרגא דאף בידים מותר לתת לו, משא"כ אי נימא דב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא אז לא הקילו כ"כ באיסור דרבנן לתת לו בידים כמבואר שם בארוכה, וגם הא לא התיר הרשב"א אלא בעושה הקטן לצורכו אבל לא לצרכינו, כמש"כ הר"ן (פ' כל כתבי) לשיטת הרשב"א הנ"ל על משנה דנכרי וקטן שבא לכבות, וזה מוכרח דאל"כ תקשה הא הוי מצי לומר שיעשה א' מהקטנים עקירה והב' הנחה.

388

שפ״טוהנה בתשובה הקודמת הוכחתי כשיטת הרמב"ם דבנין ביו"ט אסור מה"ת מהא דשבועות (דף ט"ו) דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ואין מקדשין בחמץ בעצרת, וכעת ראיתי דעדיין תקשה כיון דקיי"ל דשנים שעשו פטורין ואין בזה איסור דאורייתא כלל א"כ אמאי לא קידשו את העזרה בעצרת והי' להם להשתדל בזה כדי שיהא הקידוש בחמץ באופן שיבנו שנים ביחד בעת גמר בנין בהמ"ק [ודוחק לומר דלא אפשר כלל לבנות בשנים], ואף דנימא דלמא תקרה איזו מלאכה בבנין שיצטרכו שנים לעשותה דיהי' זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, עכ"ז תקשה לר"ש דס"ל גם בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור ה"ל לקדש את העזרה בעצרת בחמץ, ובע"כ מוכח דאף לשיטת הרמב"ם ההכרח לומר כמש"כ לעיל בתשובה הקודמת לשיטת התוס' דכיון דרבנן אסרו לשנים לעשות המלאכה הוי מחמת זה לא אפשר ושבות כזה גזרו אף במקדש, וכן הא דמבואר בירושלמי דשבת (פ' ר"א דמילה סוף הלכה א') דמזבח שנפל בשבת דאינו ראוי לבנותו ואף דעדיין יכול לתקנו בשנים, עכ"ז כיון דנאסר מדרבנן גזרו על שבות זה אף במקדש וכמו שנתבאר.

389

ש״צועיין בפסחים (דף ה') דר' עקיבא אמר להוכיח דתשבותו קאי על ערב יו"ט דאי ביו"ט עצמו הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' וקשה הא יכולין לשרוף את החמץ בשנים, ואפשר לומר דכיון דלא יוכל לקיים מצות שרפה רק בשנים ולא ביחיד א"כ מה יעשה בחמץ שלו אם לא יהי' רק יחידי, [ואין סברא לומר דדוקא בשנים תקוים מצות שריפה ולא ביחיד], וכן י"ל בהא דחגיגה (י"ח ע"א) דקאמר איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אילימא ביו"ט מי שרי, ופשוט.

390

שצ״אענף ב. והמפרשים הקשו בהא דפסחים (דף ס"ו) דהלכה זו נתעלמה מבני בתירה אם פסח דוחה שבת עד שבא להם הלל זקן כו' והקשו האור חדש והקהלת יעקב ושארי מפרשים דהא בשבת (דף פ"ז) מקשינן לר' יוסי ולרבנן מברייתא דעשר עטרות וכיון שהי' ר"ח ניסן בשנה השנית ביום א' ה"ל י"ד בשבת וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בארבעה עשר א"כ מוכח דפסח דוחה שבת ומאי מספקא להו ונדחקו לתרץ זה, ולפמש"כ ניחא די"ל דשפיר מספקא להו משום דיש לדון בכל קרבנות צבור כמו תמיד דדוחה שבת בשחיטה והקטרה, ויליף זה מגזה"כ דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד כמבואר התם, וכן בפסחים (דף ע"ז) יליף מאלה תעשו במועדיכם, ובמנחות (דף ע"ב) יליף מן תקריב דאף בשבת, ואף אלו לא נכתב זה ג"כ היינו דנין להתיר לשחוט בשבת ע"י שנים דהא הלכה כרבנן דס"ל בחולין (דף ל') דשנים שוחטים זבח א' והיכא דשנים עושים אין כאן איסור תורה, והא דאצטריך למילף מן קראי דתמיד דכל קרבנות ציבור דוחה שבת היינו להתיר ביחידי משום דבשנים לא איצטריך קראי כלל, א"כ י"ל דלכן מספקא לבני בתירה שפיר אם פסח דוחה שבת, משום די"ל דהא דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו היינו שיעשו בשנים, משא"כ עכשיו שתקנו חז"ל לאסור אף ע"י מלאכת שנים דהא שנים שעשו פטורין אבל אסורין יכול להיות דאסור לשחוט את הפסח בזה"ז, ולומר הא אין שבות במקדש כבר נתבאר בשם התוס' סוף עירובין דלאו בכל שבותים אמרו זה, וכמו דחזינן בהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט דאינן יכולין לבנות ע"י שנים משום דשבות כזה גזרו אף במקדש כנ"ל, ולכן נסתפקו שפיר עד שבא להם הלל הזקן ויליף מן גז"ש דמועדו מועדו מתמיד דמה תמיד דוחה שבת מגזה"כ דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד דילפינן דאף ביחיד דוחה שבת משום דהא בשנים לא איצטריך קראי, א"כ ה"ה בקרבן פסח דהתירו בו אף לשחוט בשבת, ומתורצ' קושייתם הנ"ל, וכ"ז הוא בדרך פלפולא בעלמא.

391

שצ״בובעיקר קושיית כל המפרשים הנ"ל נלע"ד לתרץ בפשיטות, והוא דהא התוס' ביומא (נ"א ע"א) בד"ה דוחה השבת כו' כתבו בא"הד דמנלן דפסח דחי שבת כשבא ביחידי כגון שרוב ציבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת דמנלן הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין את הפסח דומיא דתמיד דהוי קרבן של כל ישראל ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן כל ישראל אף כאן כל ישראל דוקא אלא ע"כ כיון דגמרינן בגז"ש הכי גמרינן מה להלן במועדו אף בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין או בדרך רחוקה חוץ מאדם א' או ב' וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי הכי נמי פסח שני עכ"ל התוס', ולפ"ז י"ל דזה גופא הי' ספיקן של בני בתירה דהא המה היו בזמן בית שני דלא היו שם אלא ב' שבטים, וכמש"כ רש"י בגיטין (דף ל"ו) דבבית ב' לא הי' נוהג יובל הואיל שלא היו כל יושביו עלי', והא דאמרינן בערכין דמנו יובלות היינו מדרבנן, ועיין בתוס' שם ד"ה בזמן שאתה משמט כו', וביותר מבואר זה בכתובות (דף כ"ה) דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו ופירש"י שם ע"ב ד"ה לאו כולהו סליקו דרובן נשארו בבבל, וגם מצינו פלוגתא בש"ס אי שבט א' אקרי קהל, ולכן כיון דהרוב נשארו בבבל יש לדון דאין דינם כקרבן ציבור לדחות שבת, ודוקא במדבר שהיו כל הציבור ביחד אז ודאי דדינם כקרבן ציבור ממש לדחות שבת משא"כ בבית שני שהיו רובן בח"ל אפשר דאין דינם כקרבן ציבור, וכעין ספיקא של התוס' ביומא שכתבו לדון בהיו רובן זבים או בדרך רחוקה ומיעוטן עושין את הפסח דאפשר דזה לא חשיב קרבן ציבור כיון דרוב ישראל פטירי [ועיין בפסחים (ג' ע"ב) בתוס' ד"ה מי קספו לך מאליה כו'], או אפשר דעכ"ז דינם כמו קרבן ציבור דהא עכ"פ כל ישראל דבארץ ישראל המה בני חיובא, וכמו הא דהוריות (דף ג') דאמר רב אסי דבהוראה הלך אחר יושבי ארץ ישראל כפי' רש"י שם דאותן הדרים בחו"ל אינם נחשבים מן המנין ויליף זה התם מקראי יעו"ש, וע"ז הספק בא הלל הזקן וקפשט להו למילף בגז"ש דמועדו מועדו מתמיד, וכמ"ש התוס' להוכיח מזה על רובן זבים ובדרך רחוקה דכיון דילפינן בגז"ש מתמיד א"כ כמו דתמיד לעולם דוחה שבת משום דתמיד הא יש לכל ישראל חלק בו, ה"ה בפסח אף דאינו נשחט אלא למנוייו ולאוכליו אפ"ה אינו בטל לגמרי משום דאין גז"ש למחצה, [ואפ"ה אין ראי' מזה על רובן זבים או בדרך רחוקה די"ל שאני בהא דהיו רובן בח"ל די"ל דאותן דבח"ל אינן נחשבין מן המנין כמו בהוריות הנ"ל, משא"כ ברובן זבין או בדרך רחוקה דהא עכ"פ הוי בארץ ישראל, ולכן לא הביאו התוס' לבני בתירה הנ"ל רק הוכיחו זה מסברא דנפשם מגז"ש הנ"ל וכמו דפשט הלל הזקן ע"פ אותו הגז"ש הנ"ל], והא דלא ילפי בש"ס זה הספק של בני בתירה מהפסוק דיליף בהוריות הנ"ל דמוכיח דאותן של חו"ל אינן נחשבין מן המנין, משום די"ל דשאני בפסח דבעי דומיא דויעשו בני ישראל את הפסח במועדו והתם היו כל ישראל ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, משא"כ בהוראת צבור דלא נמצא מפורש בשום פסוק דבעי דווקא כל ישראל, ולכן שפיר יש לנו למילף מן פסוק דמלכים דהעיקר תלוי ברוב דבארץ ישראל, משא"כ גבי אי פסח דוחה שבת דלא ידעינן רק מן ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, א"כ י"ל דבעי דווקא שיהא כל ישראל כמו הנדון דהוי כל ישראל, ואם לא היו כל ישראל י"ל דלא מקרי צבור גבי זה כדמצינו ביובל דלא נהוג בבית ב' או בחלה דלא הוי בזמה"ז אלא מדרבנן מחמת דהרוב נשארו בבבל ומעכבין, אלמא דלא בכל מילי אמרו דהנך דחו"ל אינן נחשבין בהמנין, ועוד דהא התוס' בהוריות שם הקשו והא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפי' ותי' דלא הוי אלא גלוי מלתא ע"ש, א"כ היכא דיש סברא להיפך ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדמצינו בויעשו בני ישראל כו' דעיקר מלתא מהתם ילפינן, י"ל דזה לא מקרי גלוי מלתא ולא ילפינן זה מדברי קבלה, [והא דא' הלל והלא מאתים פסחים יש לנו כו' היינו לשיטתם דלא אסקו להא דתמיד דאל"כ ה"ל למגמר בגז"ש ובקו"ח].

392

שצ״גוהא דיליף התם הלל הזקן מן קל וחומר מתמיד דמה תמיד שאין ענוש כרת דוחה שבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה שבת, ולא אמרינן בזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה תמיד הוי קרבן של כל ישראל [וכמש"כ התוס' ביומא בלשון דיו לבא מן הדין להיות כנדון ע"ש] ה"ה קרבן פסח אינו דוחה רק בקרבן של כל ישראל, דהא ר' טרפון לית ליה דיו היכא דמיפרך קו"ח, ומצינו בתוס' קידושין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה זו שביאתה כו' שכתבו דהנך תנאי ס"ל התם כר' טרפון דלית ליה דיו, א"כ י"ל דהא דיליף בקו"ח מתמיד ס"ל ג"כ כר' טרפון דלא דרשינן דיו היכא דמיפרך קו"ח, וכיון דאם היו כל ישראל בא"י וודאי דוחה שבת מן ויעשו בני ישראל כו' וע"פ ברייתא דסדר עולם הנ"ל, ועיקר הספק לא הוי רק אם לא הי' אלא מיעוט בא"י דזה לא ידענו מן הפסוק לכן שפיר ילפינן בקו"ח מתמיד משום דאי נימא דיו אז מיפרך קו"ח.

393

שצ״דואף לרבנן דלית להו דיו עכ"ז אינו קשה מן הלל הזקן על רבנן משום די"ל דהא באמת נדחה הקו"ח במסקנא כמבואר התם דפרכו מה לתמיד שכן תדיר כו', ובירושלמי (ריש פ"ו דפסחים) קאמרי לדחות הקו"ח עוד בפירכא אחרת דמה לתמיד דקדשי קדשים ויש לו קצבה תאמר בפסח שקדשים קלים ואין לו קצבה [וכן אמרינן בש"ס דילן בפסחים (דף ע"א) דמה לאימורי ציבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה אך יש לחלק דשאני התם דמיירי בטעה בדבר מצוה ע"ש], אלמא דש"ס דילן שייר להך פירכא דפריך בירושלמי, ועיין בקרבן העדה שם ובצל"ח לפסחים ואכמ"ל, וה"ה י"ל דשייר להך פירכא הנ"ל ג"כ דמה לתמיד דהוא קרבן של כל ישראל כו', בפרט דהך פירכא יש לדון דלר"ט אין זו פירכא כלל ולאו כ"ע מודי בזה ולכן פרכי פירכא הסותרת לכ"ע, ומתורצ' שפיר קושיית המפרשים הנ"ל בעז"ה, ובירושלמי (שם) איתא דהלכה שנתעלמה הית' כדי ליתן גדולה להלל הזקן ועכ"ז שפיר הקשו המפרשי' דלמה לא קפשיט הלל הזקן מן ברייתא דסדר עולם הנ"ל, אכן לפמש"כ ניחא קושייתם בפשיטות:

394

שצ״הענף ג. ולפי מה שנתבאר לעיל דשנים שעשו פטורים ואין בזה איסור תורה יש להקשות במילה דילפינן דדוחה שבת אמאי לא מהדרינן למול בשבת בשנים ביחד כדאמרינן בפ"ק דיומא (דף י' ע"ב) גבי טומאה אי דחוי' בציבור דמהדרינן לעשות בהיתר, ואין לומר דמילה הותרה בשבת, דהא בשבת (דף ק"ל ע"ב) בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א כו' מבואר בקושיתם שם דמילה דחוי' ולא הותרה, דהא הקשו דכיון דיכול לעשות בהיתר ולהביאו דרך גגות כו' א"כ איך התירו דרך רה"ר וליכא למימר דשאני מילה דגלי רחמנא דדחי שבת דהא מילה בצרעת ג"כ אמרינן לקמן ואי איכא אחר ליעבד אחר עכ"ל התוס', וכ"כ השאגת אריה (בסי' נ"ט) דמילה דחוי' היא בשבת ולא הותרה אך שכתב הראיה ממילה בצרעת מדנפשיה, ובאמת כבר הקדימוהו התוס' בשבת והוכיחו ג"כ בהוכחה זאת, א"כ תקשה כיון דקיי"ל שנים שעשו פטורים א"כ היכא שיכול לעשות דיהא מעיקרא עד סוף גמר מצות מילה הכל ע"י ב' מוהלים וודאי דיש להדר כדי שלא יצטרך לחלל שבת, ועיין בש"א (שם) מה שפלפל גבי שני מוהלים בשבת, אך התם מיירי בשני מוהלים דזה יחתוך והב' יהא פורע, אבל אנן מיירינן דיהא הכל ביחד ע"י ב' מוהלין ואז לא יהי' שום חילול שבת כלל.

395

שצ״וובעיקר קושיית התוס' בשבת הנ"ל י"ל דשאני לר"א דס"ל אף מכשירי מילה דחי שבת ואף שהי' יכול לעשות בהיתר מאתמול בע"כ מוכח מזה דמילה הותרה בשבת, משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ע דכל מה דאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה השבת שפיר י"ל דמילה אינה אלא דחוי' ולא הותרה, כדמוכח במנחות (דף ע"ב) דמקשה הגמרא דאי נקצר ביום כשר הוי לי' לקצרי' מע"ש דהא ר"ע ס"ל דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת, ובחדושי הרשב"א לשבת מצאתי שכתב כעין זה אך לא הביא להא דמנחות.

396

שצ״זולכאורה יש ליישב קושיית התוס' הנ"ל באופן אחר וע"פ זה גופא דכיון דחזינן במילה שאפשר למול בשבת ע"י שני מוהלים ועכ"ז לא עבדינן כן מחמת גזה"כ דמילה דוחה שבת א"כ מוכח דמילה הותרה בשבת ולא דחויה, אכן באמת אין זה מספיק לתרץ קושית התוס' הנ"ל דזה גופא מנלן ואולי הא דאתי להתיר יום השמיני אף בשבת היינו היכא דליכא אלא מוהל א', אבל היכא דיש ב' מוהלים אפשר דאינו רשאי למול רק דווקא ע"י שנים כדי שיהא בהיתר, ולא דחינן שבת בכה"ג וכדאמ' ר"ל בכל מקום שאתה יכול לקיים כו'.

397

שצ״חאכן התוס' (ר"פ ר"א דמילה) בד"ה ר"א כו' כתבו דלכן שרי לר"א להביא דרך רה"ר כדי למהר המצוה אע"ג שיכול לעשות באופן דליכא אלא איסור דרבנן, ולפ"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל וע' במהרש"א שם, אמנם בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) מוכח כעין קושיית התוס' הנ"ל שכן מוכיח שם דאסור לעשות בשבת מחיצה של בני אדם דאל"כ איך התיר ר"א להדיא להביא הסכין דרך רה"ר הא יכול לעשות מחיצה של בני אדם לטלטל בהיתר עכ"ל, דלפי מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת דלר"א הותרה מילה בשבת ולא דחויה כנ"ל אין מקום לקושיית והוכחת הירושלמי הנ"ל, אע"כ מוכח דגם לר"א אמרינן דמילה דחוי' ולא הותרה ולכן כיון שהיינו יכולי' לעשות איזה עצה שלא לדחות השבת מבעי לן למיעבד ושפיר פריך הירושלמי הנ"ל, ולשיטת התוס' (בר"פ ר"א דמילה) דלכן לא הוציאו ע"י גגות כדי שימהרו המצוה ניחא ג"כ מה דלא השתדלו דיהא ב' זה עוקר וזה מניח, משום דכיון דחביבה מצוה בשעתה וזריזים ומקדימין ולכן לא השתדלו להביא ע"י שני אנשים, כדי למהר המצוה בלא שום שיהוי כלל, ובשובנו לעניננו בענין למול בשבת ע"י שנים, אפשר לומר שבעבור חשש סכנה אם יהי' נימול ע"י ב', הותר למול בא', וע'.

398

שצ״טאכן בשחיטה דמצינו בחולין (דף ל') דשנים שוחטין זבח א' ואין חוששין שמא ידרסו זע"ז, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מה' פסולי המוקדשין), ואף לכתחלה שוחטין בשנים משום בדיעבד אף ר"א בר"ש מודה דכשר כמבואר התם (כ"ט ע"א), א"כ קשה בכל קרבנות ציבור דקיי"ל דדוחה שבת נימא גם בזה דהיכא דאפשר בהיתר נעביד וישחטו שנים ביחד, ואין לומר דשבת הותרה אצל קרבנות דהא גבי מילה ג"כ אף דילפינן מן ביום השמיני דדוחה שבת עכ"ז מצינו בתוס' בשבת הנ"ל דמילה דחויה ולא הותרה, וכמו שהוכחתי מירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) וכדמוכח ממנחות (דף ע"ב) גבי קצירת עומר דאי נקצר מע"ש כשר אינו דוחה שבת משום דמצי לקצרו מע"ש, ולמסקנא אמרינן (מנחות שם) דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה, וגם בזה מסקי התם לחלק דשאני הקטר חלבים דכבר דחתה שחיטה את השבת, אלמא דגם בצרכי גבוה אמרינן דהיכא דמצי לעשות בהיתר יעשה ולא הותרה שבת אצל צרכי גבוה אלא דחויה, וכן מוכח בהא דפסחים (דף ס"ח) ומנחות (שם) שא' שמעינן חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואפ"ה מקטירם ביום, אלמא דאי לא הוי אמרינן חביבה מצוה בשעתה הי' מקטירם בלילה משום דלא הותרה והיכא דיכול לעשות בהיתר עבדינן, וכדמצינו בשבת (דף כ"ה) בתוס' ד"ה ה"ל יו"ט עשה כו' דלכן אין שורפין קדשים ביו"ט משום שיכול לשרוף במיו"ט, ולכן מוכח מהקטר חלבים דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה, וכיון דמוכח דשבת דחויה היא ולא הותרה א"כ קשה כיון דאפשר לשחוט לכתחלה ע"י ב' שוחטים דאמאי לא מהדרינן לשחוט הקרבן ע"י ב' בשבת, וכן בהקטרה בקרבנות ציבור דדחי שבת ג"כ קשה דיעשו זה ע"י ב' כהנים, וכן בקצירת העומר דקיי"ל דדחי שבת כמבואר במנחות (דף ס"ג) קשה ג"כ דיקצרו את העומר ע"י ב' קוצרים ביחד מתחלת הקצירה עד סופה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת, ואף דילפינן דיצא קצירת העומר שהוא מצוה ודוחה שבת, הא י"ל דזה לא אתי רק היכא דליכא ב' קוצרים אבל היכא דיכול להשיג שנים ישתדל בזה.

399

ת׳ואין לומר כיון דהב"ד לא יניחו לא' לשחוט ולהקטיר ולקצור רק דוקא ע"י ב', א"כ זה הוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, דזה אינו דא"כ בטלת עיקר הדין דקיי"ל בזה יכול וזה יכול דפטור, כיון דאינו רוצה לעשות ביחידי מחמת איסור שבת א"כ הוי ממילא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול, ובע"כ מוכח דכיון דבידו לעשות ביחידי באיסור רק אינו רוצה לעשות בעצמו דזה מקרי זה יכול וזה יכול ופטור, א"כ ה"ה בקצירה ובהקטרה ובשחיטה דאם יעשו שנים לא יהיה איסור תורה, ובאמת הא לא מהדרינן בזה אחר עשיית שנים כמבואר במנחות (דף ס"ג) במשנה דר' חנינא סגן הכהנים אומר דבשבת הי' נקצר ביחיד, וחכ"א דא' שבת וא' חול בשלש מגלות, ולא פליגי חכמים רק דס"ל דשלשה אנשים הי' קוצרים זא"ז, אבל בזה מודים דכל א' הי' קוצר בפ"ע, וכן בשחיטה מבואר ביומא (דף כ"ו) גבי פייס דפעמים בי"ג ופעמים בי"ד וט"ו וזהו בשבת שבתוך החג אלמא דא' הי' שוחט בשבת, ולא הצריכו ב', וגם אי נימא דשנים שעשאוהו יש אכתי איסור מה"ת ג"כ תקשה דאמאי לא מהדרינן לעשות בשנים כדי להקל איסור תורה, כמו בחולה דמאכילין אותו הקל הקל תחלה ומהדרינן להאכילו פחות מכשיעור משום דדחויה היא ולא הותרה, א"כ ה"ה בכל הנ"ל כיון דדחויה היא ולא הותרה אמאי לא מהדרינן להקל האיסור בשנים.

400

ת״אואפשר לחלק דהיכא דלא יצטרך להרבות בגברי ויכול אותו היחיד לעשות איסור קל תחת איסור חמור שפיר אמרו דהיכא דאפשר מהדרינן אחר הקל, משא"כ היכא דלא יהא יכול להקל האיסור אלא ע"י ב' אנשים דווקא אז אמרינן דמוטב שיעשה היחיד אף באיסור החמור כדי שלא יצטרכו ב' אנשים לעשות אף באיסור קל, ולכן כיון דשנים שעשו יש אכתי איסור מה"ת לכן עדיף שיעשה היחיד כדי שלא יצטרכו ב' אנשים לעשות איסור מה"ת.

401

ת״בולפ"ז י"ל דה"ה אף אי נימא דשנים שעשו אין בזה שום איסור תורה כלל, מ"מ כיון דאסור מדרבנן וכ"א יעבור על איסור דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון לכן עדיף שיעבור א' על איסור תורה כדי שלא יצטרכו שנים לעבור על איסור דרבנן, והא דכתבו האחרונים להדר ולמול בשבת ע"י ב' מוהלים דא' יהי' החותך והשני הפורע כמו שהובא בש"א (סי' נ"ט) היינו משום דהא התם גמר המילה יעשה ע"י א' עכ"פ, לכן אמרינן שפיר דמה לי הוא ומה לי אחר הא בין כך ובין כך יצטרכו לחלל שבת עכ"פ, ולכן אמרו במנחות (דף ס"ג) דהעומר נקצר בשבת בשלשה, משא"כ היכא דב' אנשים יעשו ביחד מתחלה ועד סוף דבכל משהו ומשהו שישחטו יעשו השנים, אז אמרינן דמוטב שיעשה הא' ולא יעשו ב' אף דיקל האיסור, וראיה לזה מירושלמי שבת (פ' ר"א דמילה ה"א) שמוכיח דאסור לעשו' בשבת מחיצה של בני אדם דאל"כ אמאי הביאו את האיזמל בשבת דרך רה"ר ואמאי לא עשו מחיצה של בני אדם עכ"ל, וקשה עדיין הא אף דאסור לעשות מחיצה של בני אדם בשבת אין זה אלא איסור דרבנן משום דהוי כמתקן מחיצה והא זה לא הוי בנין קבע כמבואר בעירובין (דף מ"ד), ומוטב דיעבדו כולם רק איסור דרבנן, כדי שלא יחלל א' על איסור דאורייתא, ובע"כ מוכח משם דעדיף לן שיחלל א' אף באיסור תורה משיחללו רבים אף באיסור דרבנן, א"כ ה"ה בנ"ד יותר עדיף שיחלל א' לבדו באיסור תורה כדי שלא יחללו שנים אף באיסור דרבנן.

402

ת״גענף ד. אך עכ"ז תקשה דאיך התירה התורה לעשות בכל צרכי גבוה ע"י אחד בשבת, דהא אי נימא דשנים שעשו פטורין ואין בזה שום איסור כלל א"כ יותר עדיף לעשות בהיתר ובשנים, וזה ודאי אין סברא לומר דהתורה מיירי היכא דליכא ב' רק יחיד דהא בעזרה ודאי היו נמצאים שם הרבה אנשים, ואין סברא לחלק דזה הוי טרחא יתירה, דמ"ש, הא מ"מ יכולים לעשות בהיתר עכ"פ, ועוד יש לפלפל הרבה במ"ש, אמנם קצרה היריעה מהכיל.

403

ת״דוגם תקשה במיתת ב"ד דקיי"ל דאינה דוחה שבת כמבואר בסנהדרין (דף ל"ה) ושבת (דף ק"ז), הא יכול לעשותה בשנים, בשלמא סקילה ניחא דהא מבואר בסנהדרין (מ"ה ע"ב) דא' הי' נוטל האבן להשליך על הנסקל דבעי דחית האבן מרזיא כמבואר שם, ולכן לא הי' אפשר לעשות זה בשנים אלא ע"י א', וכן במיתת חנק הא א' הי' מושך מכאן והשני מושך מכאן עד שנפשו יוצאת כמבואר בסנהדרין (דף נ"ב) אין לומר שיהיו ב' אנשים מושכים אצלם מצד א' וב' יהיו מושכים אצלם מצד שני דהא בעינן יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו, ומה"ט נקטעה יד העדים פטור כמבואר בסנהדרין (מ"ה ע"ב), וכ"כ הרמב"ם (בפט"ו מה' סנהדרין) בנשרפים דא' מן העדים הי' מושך אצלו והשני מצד הב' וכ"כ בנסקלין ע"ש, א"כ במה שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו הוי כ"א זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, ואי דימשכו אחרים עמהם הא בעי דוקא יד העדים לבד, אך עדיין קשה ביש עדים הרבה, ויותר קשה במצות שריפה דנאמר בה לא תבערו אש ומניה ילפינן לכל חייבי מיתות דאינן דוחין שבת כמבואר במכילתא (פ' ויקהל) שמן שריפה דיינינן לכל חייבי מיתות דאינן דוחין שבת, א"כ קשה הא חילול שבת במה שמתיכין את העופרת ומשליכין לפיו יכול להעשות בשנים והא עיקר חילול שבת הוי במה שמשליכין לפיו את הפתילה וזהו הוי נטילת נשמה להנך דס"ל מקלקל בחבורה חייב, ולאידך תנאי הא ס"ל דהחילול הוי בבישול פתילה דמה לי בישול פתילה ומה לי בישול סמנין כמבואר בשבת (דף ק"ו), קשה הא יכולין לבשל את הפתילה בשנים, ועיין ביבמות (ו' ע"ב) תוס' ד"ה טעמא דכתב כו', ואין לומר דגזה"כ הוא דאין להמית בשבת, דהא בשבת (דף ק"ז) מוכיח מזה דמקלקל בחבורה חייב או דמה לי בישול פתילה כו' וכן איתא ביבמות (שם), אלמא דלכן אין להמית בשבת מחמת חילול שבת, א"כ קשה הא יכולין לעשות בשנים, וזה ודאי אין סברא לומר דמה"ת מותר להמית חייבי מיתות בשבת בשנים ולא אסרה רק באחד.

404

ת״הוביותר קשה לר"ש דפוטר אף בזה אינו יכול וזה אינו יכול דהא מיתת חנק דהית' נעשה ע"י שנים בזה מושך אצלו וזה מושך אצלו כמבואר בסנהדרין (דף נ"ב) וברמב"ם, א"כ קשה הא יכולין להמית ע"י זה אף בשבת דהא הית' נעשה תמיד בשנים, ואף דזה אינו יכול לבדו בלא חבירו עכ"ז הא ר"ש ס"ל דאף זה אינו יכול כו' ג"כ פטור ואין בו איסור דאורייתא כלל, ובמכילתא שם גמרי לכל חייבי מיתות מן שריפה דאינו דוחה שבת אף מה"ת, וכן תקשה בהא דשריפת קדשים דאינו דוחה שבת מה"ת והא יכול מה"ת לשרוף בשנים.

405

ת״וענף ה. ובעז"ה יש לי כמה אופנים לתרץ כל זה, אך מחוורתא דמילתא נלע"ד דהאמת ברור ומוכח מכל הנ"ל דהיכא דעושין מצוה דאף בשנים שעשאוהו ג"כ לא הותרה מה"ת לעשות בשבת רק בתורת דחייה דצרכי גבוה דוחה שבת, משום דהא דשנים שעשו פטורין בזה יכול כו' הוי הטעם משום דלאו אורחי' בכך כמש"כ רש"י בשבת (צ"ב ע"ב) בד"ה זה אינו יכול כו' דאורחייהו בהכי להוציא בשנים כו', דמשמע דזה יכול כו' דפטור הוי הטעם משום דלאו אורחי' ולא חשיבה מלאכתן והויא כמו עראי, וכ"כ רש"י שם (דף צ"ג ע"א) בד"ה וחד יתורא למעוטי דזה יכול כו' פטור משום דלאו אורחא למיעבד בתרי והוי מלאכת עראי וה"ה לר"ש דפטור בזה אינו יכול כו' הוי ג"כ משום דכ"א לא מקרי רק כמסייע ופטור, כמש"כ רש"י שם בד"ה ור"ש מטהר דר"ש לטעמיה דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול נמי אינו אלא כמסייע ופטור, וכ"כ רש"י שם בד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' כו' דלר' יהודא ה"ל זה יכול וזה יכול כ"א כי אם כמסייע לבד ע"ש, וכן העלה המהרש"א שם דלכן לר' יהודא פוטר בזה יכול כו' משום דלא מקרי אלא מסייע ע"ש, ועיין בתוס' שם בד"ה ור"ש מטהר כו'.

406

ת״זועכ"ז בכל איסורים שבתורה ברור הוא דאף שנים שעשו חייבין, וכמש"כ הפ"י בשבת בסוגי' הנ"ל, ומוכיח זה מזבחים (דף ק"ח) דשנים שאחזו באבר והעלו דחייבין, והא דנפקא להו מן בעשותה כו' דשנים שעשו פטורין היינו רק במלאכת שבת ולא בשארי איסורין ודומיא דזה עוקר וזה מניח, דלא הוי אלא במלאכת שבת, ולכן בכל מצות שמחוייבין לעשות יכולים גם שנים לעשות כמו בשנים שוחטין זבח א', ולא מקרי כל א' רק מסייע כ"א בחיובי שבת, שגזה"כ דשנים שעשו פטורין, משא"כ בשארי מילי.

407

ת״חומצינו בביצה (כ"ז ע"ב) ברש"י ד"ה חלה שנטמאת כו' דאסור לתת חלה שנטמאת לפני כלבו משום דאין מבערין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עכ"ל, וע' בתוס' שם ד"ה ועל החלה שנטמאת כו', ולפ"ז י"ל דה"ה בשנים שעשו בשבת דאף דפטורין מחמת דהתורה גזרה דכ"א לא מקרי רק מסייע ומלאכתן לא חשיבא והוי כמו מלאכת עראי גבי שבת, אינו רק בדבר הרשות בזה אמרה התורה דעשייתן לא חשיבא, משא"כ במצוה שמחוייב לעשות דכיון דרחמנא אחשבה וגם בב' העושין להמצוה נחשבת עשייתן לקיום המצוה, וכיון דאחשביה רחמנא הוי ממילא ביה חשיבות גם לענין דיהא שם מלאכה עליו להתחייב משום איסור שבת, ואף התוס' דפליגי על רש"י שם בביצה היינו דוקא בנתינת חלה טמאה לפני כלבו דהא באמת אין כאן שום סרך וטורח מלאכה כמש"כ התוס' התם, משא"כ בשנים העושין בשבת דבאמת הוי זה מלאכה דהא גבי שאר איסורין הוי עליו שם מלאכה וכמש"כ הפ"י, רק גבי שבת הוי גזה"כ דרחמנא לא אחשביה והוי כעין מלאכת עראי דאינו חייב ע"ז, אבל כשיש עליו שם חשיבות באיזה מצוה ויוצא ע"י זה י"ח שהטילה התורה עליו לכן הוי ממילא עליו שם חשיבות ג"כ להתחייב משום חיוב שבת רק דהתורה דחתה לשבת בצרכי גבוה, וכה"ג היכא דמבואר דזה דוחה שבת, אבל לולא הדחייה ודאי דחייב משום שבת כיון דחשיבא גבי קיום המצוה דיוצא בזה י"ח המצוה, משום דאי נימא דמקרי כל א' רק מסייע א"כ לא נעשה המצוה על ידיהם וזהו תרתי דסתרי, וכעין זה מצינו בתוס' ברכות (דף מ"ט) איבעי אכיל כו' באה"ד שהקשו מאי נפ"מ אי צריך לאכול בשביל יו"ט אי בשביל סוכה והא אינו חייב בסוכה רק שיעור כביצה, ואלו מחמת יו"ט סגי בכזית, ובע"כ מוכח דכוונת התוס' דכיון דחשיב קבע גבי יו"ט ממילא הוי קבע גבי חיוב סוכה, וכדאמרינן בביצה (ל"ז ע"ב) דשבת קובעת למעשר משום דכיון דחשיב קבע גבי שבת דכתיב וקראת לשבת עונג לכן אין שם עראי עליו, אלא קבע כפי' רש"י שם, וכ"כ הצל"ח (ברכות שם) והשער המלך (ה' סוכה פ"ז) יעו"ש, ויש לפלפל עפ"ז בדברי הטור או"ח (סימן תרל"ט) ואכמ"ל, וכן מצינו כה"ג בשבת (צ"א ע"א) במה שאמרו שם בגמ' מדמצטרף לענין טומאה חייב נמי לענין שבת, וכן בסוכה (דף ז') במה שאמרו שם מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, וכהנה רבות בש"ס, אלמא מצינו דכיון דהוי קבע ושם חשיבות גבי ענין א' דהוי ממילא עליו שם חשיבות גבי איזה ענין אחר, ואף דלולא זה לא היה עליו אלא שם עראי, א"כ ה"ה בשנים שעשו בשבת היכא דהוי חשוב גבי ענין דיוצא י"ח המצוה שחייבתו התורה לעשות דהוי ממילא שם מלאכה חשובה גם גבי שבת, ולכן בקצירת העומר ושחיטת התמיד והקטרתו ומילה ורציחה, דכיון דמקיים ע"י שנים ג"כ את המצוה לכן הוי עליו שם מלאכה במלאכות האסורות בשבת דהא חשיבי גם בשנים העושין, וכיון דגם בב' שיעשו יצטרך לדחות שבת לכן הוי לא אפשר לעשות בהיתר, וממילא יכול גם א' לעשות דאין שום נפ"מ בעשיית א' או ב' בשבת, וגם ברציחה לכן אין מיתת ב"ד דוחה שבת ע"י שנים משום דכיון דיהיו יוצאים י"ח מצוה המוטל על ב"ד והעדים להמית את החייב מיתה, לכן חשיבא מלאכת שנים ג"כ להתחייב משום חיוב שבת ואין דוחה שבת, וכן באין שריפת קדשים דוחה שבת ג"כ אף ע"י ב' אין דוחים מה"ט.

408

ת״טועדיין יש לדון בהא דחייבי מיתות דאין דוחה שבת, די"ל דכיון דנהרג עכ"פ א"כ לא בעינן עשייתם כלל, ואפשר לומר דהא מצינו בשו"ת הרשב"א (סי' שנ"ז) שכתב השואל שם דאין לקיים מצות עשה המוטלת על ב"ד להרוג ע"י נכרי ע"ש, וצדקו דבריו, דהא בעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וכיון דאין שליחות לנכרי א"כ אינם מקיימין המצוה המוטלת עליהם דמ"ש זה מכל מצות עשה, וע' ברמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין ה"ב) שכתב דמצות עשה על ב"ד להרוג למי שנתחייב בה כו', משום דמצוה דבאש ישרפו אותו וכן בכל חייבי מיתות קאי על הב"ד, לכן כיון דהמצוה מוטלת על ב"ד והעדים עליהם להמית בידם למי שנתחייב, ואי נימא דלא חשיבא מלאכתן שיעשו בשנים דהוי כ"א כמו מסייע א"כ הוי כמו נהרג ע"י גרמא שלהם ולא ע"י עשייתם ממש, וכל דברי למעלה ישרים למוצאי דעת.

409

ת״יודברי הרשב"א בתשובה שם שכתב להשואל דיכולי' ב"ד לצוות לנכרי לזרוק הפתילה לתוך פיו כו'. צ"ע הא בעינן יד העדים תהי' בו בראשונה, ואפשר לומר דזריקת הפתילה לא היתה נעשה ע"י העדים אמנם המה היו המושכים אחד מזה ואחד מזה ואחר הי' זורק לפיו, אכן מ"מ צ"ע כיון דהמצוה הוא על ב"ד לדון ד"נ ושליח ב"ד שליחות דב"ד קעביד, א"כ איך ימיתו ע"י נכרי, הא אין שליחות לנכרי, והא דב"ד חובטין ע"י נכרי, היינו משום דהיכא דלא אפשר שאני, ובלא"ה יש לחלק דהא התם כיון דמגרשה א"כ יוצא חובתו, וצ"ע בכל זה.

410

תי״אולר"א (בר"פ ר"א דמילה) הא שלא הביאו את הסכין ע"י שנים, אף שבזה לא שייך לומר דרחמנא אחשביה דהא עיקר המצוה הוי רק בעת המילה ולא בעת הבאת הסכין היינו משום דס"ל דאף מה שהי' יכול לעשות מע"ש דוחה השבת, כי הותרה שבת אצל מילה לדעתו, לכן לא מהדרינן אחר היתר, ולכן לא היו משתדלין ג"כ לעשות א' העקירה וא' ההנחה כמו שנתבאר לעיל בארוכה בשם הרשב"א בתי' לתוס' (שם), וכן מבואר היטב ביבמות (דף י"ד) בתוס' ד"ה במקומו של ר"א כו' במתכוין היו מביאין עצמם לכך משום חבוב מצוה, אלמא דלר"א הותרה שבת אצל מילה.

411

תי״בוהסברא אשר בארתי בס"ד שהמצוה הנעשית ע"י שנים בשבת מלאכה חשובה היא גם לענין חיובי שבת, ברורה ונכונה היא ולא נצטרך עוד לדחוקים בישוב כל הקושיות הנ"ל, והיא תנהר לנו עיינן גם בהא דיבמות דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, וכן הא דשבועות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, משום דכיון דמקיים בשנים מצות בנין בהמ"ק לכן הוי ג"כ מלאכה חשובה גם להתחייב משום שבת ויו"ט, ולכן אף ע"י ב' אין יכולים לבנות את בהמ"ק כלל מה"ת.

412

תי״גואין להקשות דחולה שיש בו סכנה דמחללין שבת עבורו אמאי אין משתדלין לחלל שבת ע"י ב' כדי שלא יהי' איסור תורה וכמו דקיי"ל דמאכילין הקל הקל תחלה וכן ביוה"כ מאכילין אותו פחות מכשיעור, משום די"ל דכמו דאין עושים כל צרכי החולה ע"י קטנים ונכרים כמבואר ביומא (דף פ"ד), ובירושלמי (שם פ"ח ה"ה), ומבואר בר"נ שם טעמו שחששו שמא יאמרו הבריות שאסור לחלל שבת בצרכי החולה, וכ"כ הרדב"ז (ח"ג סי' תקצ"א) והתשב"ץ (ח"א סי' נ"ד) בארוכה, ולכן אפשר דמה"ט הקילו שלא להצטרך להדר אחר שנים שיעשו, וכמו שמבואר באו"ח (סימן ש"ך ס"ח) גבי עשיית נכרי בצרכי החולה, ועיין בט"ז שם (סק"ה).

413

תי״דוהא דמבואר סוף עירובין בפ"י גבי חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ושארי שבותין שהתירו במקדש, וכן בפ' כל כתבי בכל הנך דהתירו חז"ל להציל מפני הדליקה לחצר המעורבת ויש מקילין אף לחצר שאינה מעורבת כמבואר באו"ח (סי' של"ד), אמאי לא אמרו דאם יכול לעשות בשנים דיעשו כדי להקל האסור, י"ל שלא רצו חז"ל להטריח כמו דחזינן דלא אמרו שם דיהא זה עוקר וזה מניח, ובע"כ מוכח דשא"ה דהקילו בדבריהם, וכן י"ל בהא דגיטין (דף ח') בלוקח בית בא"י דאומר לנכרי כו' ע"ש:

414

תי״הענף ו. ובעירובין (דף ל"ה) גבי נפל עליו גל אינו עירוב ואמרו שם דלא כרבי דאי רבי הא ס"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות, ומשני לא צריכא דבעי מרא וחצינא והוי איסור דאורייתא, וקשה בעירבו שנים הא הוי בידם לעשות ביחד אף במה דבעי מרא וחצינא דהא ב' שעשו אין בו רק איסור דרבנן ועל שבות לא גזרו בה"ש, ודוחק לומר דמיירי כ"ז בעירב א', ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ התוס' בעירובין (ל"ג ע"א) בד"ה והא אי בעי מייתי להו כו' שהקשו אכתי משכחת לה בזה עוקר וזה מניח והא על שבות לא גזרו בה"ש א"כ מצי מייתי לי' אף מן רה"ר לרה"י, ותי' דשבות חמור כזה גזרו אף בה"ש וכמו בחשש שמא יקטום עכ"ל, א"כ י"ל דכמו זה עוקר וזה מניח גזרינן אף בה"ש דה"ה בשנים שעשאוה ביחד דגזרו ע"ז אף בה"ש, בפרט דהא פטורייהו נפיק להו מן חד פסוק ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה כמבואר בשבת (דף צ"ג) וכן ידמו איסורייהו להדדי ובאמת הוי מצי התוס' להקשות דיעשו שניהם ביחד את העקירה וההנחה.

415

תי״וובעיקר קושיית התוס' הנ"ל יש להעיר הא אין זה בידו של א' רק בשנים יכול להיות זה עוקר וזה מניח ובמה שאין בידו לעשות ודאי דלא אמרינן כן, דאל"כ תגדל הקושיא אף היכא דיש כאן מלאכה דאורייתא כמו אם צריך למרא וחצינא דהא מצי לומר לנכרי אף בה"ש לעשות אף מלאכה דאורייתא לצורך מצוה לרבי דס"ל דלא גזרו על שבות בה"ש וכמבואר באו"ח (סי' רס"א וסי' שמ"ב) וע"כ מוכח כיון דאין זה בידו ודלמא לא ימצא נכרי או שלא ירצה הנכרי לעשות, לכן אין עירובו עירוב משום דלא חזי בה"ש עכ"פ, ודוחק לומר דמיירי באמת דליכא שם נכרי, דהא כתבו התוס' בעירובין (ס"ח ע"א) בד"ה לשבות כו' בקושייתם שתמהו וכי לא הי' בכל העיר איזה נכרי שיאמרו לו להחם בשביל הקטן ע"ש, רק על הפסוק מצינו בתוס' בשבועות (ג' ע"א) בד"ה ועל הזקן כו' שכתבו די"ל דאיצטריך קרא להיכא דאין שם אשה ונכרי כו' ע"ש.

416

תי״זאכן לפמש"כ ניחא קושייתם די"ל דהא בשנים שעירבו שפיר הוי בידם לעשות זה העקירה והב' יעשה ההנחה, והא סתמא תנן התם דאין עירובו עירוב ובודאי מיירי אף בשנים שעירבו, ולכן הקשו התוס' שפיר דהא הוי בידם באופן שזה יעקור וזה יניח ולכן הוכרחו לתרץ דשבות כזה גזרו אף בה"ש.

417

תי״חוביומא (דף ס"ו) בשעיר המשתלח באם הי' חולה מרכיבו על כתיפו משום דעתי אף בשבת, לא אמרו דישאוהו בשנים להקל האיסור, דהא מבואר בירושלמי פ"ו ה"ג דעתי אתי גם לדרשא דיהא א' מזומן ולא ישלחנו ביד שנים ע"ש:

418

תי״טענף ז. ובענין מה שהבאתי לעיל בשם הפ"י בשבת (צ"ג) שהוכיח דבשאר איסורים חייבים אף בשנים שעשוהו מהא דזבחים (דף ק"ח) דשנים שאחזו באבר והעלו בחוץ חייבים ע"ש, נ"ל כי ראייתו דחויה דהא התם מקראי גמרינן דאיש איש לרבות שנים שהעלו חייבים, והא דפטור בשנים ששחטו בחוץ היינו משום דיליף התם מההוא דאחד ולא שנים ולכן ליכא להוכיח מהתם מידי לגבי שאר איסורים די"ל דהתם שאני משום גזה"כ ואפשר לדון בזה דממונא מאיסורא לא ילפינן ואפשר דכוונת הפ"י היא דכיון דמצינו גבי העלאת חוץ דילפינן דחייבין א"כ בשאר איסורים יש לנו למילף לחומרא כדקיי"ל קולא וחומרא כו'.

419

ת״כובאמת לטעמא דרש"י שכתב דלכן שנים שעשוהו בשבת דפטורים משום דלאו אורחי', פשוט הוא שהטעם הזה לא שייך בשאר איסורין, ואף לפי הטעם שכתב רש"י שם דשנים שעשוהו פטורים משום דכל אחד אינו אלא מסייע ופטור כמו שנתבאר לעיל, דלפי טעם זה יש לדון לכאורה דגם בשאר איסורין היכא דמסייע פטור דיהיו גם שנים שעשוהו פטורים, ובאמת מצינו בב"ק (דף יו"ד) גבי חמשה שישבו על הספסל ושברוהו וכן מרבה בחבילה ושארי נזיקין דחשיב התם שכתבו התוס' שם בד"ה מאי קעביד כו' דפי' מאי קעביד הוא מאי קעביד טפי מאחרינא וישלם כל א' את חלקו כמו גבי אחד חפר בור עשרה ובא אחר והשלים לעשרים ובא אחר והשלים לשלושים דכולם חייבין כו', וכן פסק הרמב"ם וכן מבואר בח"מ (סי' שפ"א וסי' שפ"ג) וכ"א בב"מ (פ') ובח"מ (סי' ש"ט ס"ד וסי' שפ"ח ס"ז) בשנים שהזיקו דכ"א משלם חלקו ולא מחלקינן בין זה יכול וזה יכול לבין זה אינו יכול וזה אינו יכול, וקשה לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ס') בד"ה ליבה ולבתו הרוח כו' גבי נזיקין אם זה יכול וזה אינו יכול והזיקו דהאינו יכול פטור משום דלא הוי אלא מסייע בעלמא כמבואר בשבת (צ"ג) ע"ש, ואי נימא דגם בשאר איסורים דזה יכול כו' פטור משום דכל אחד אינו כ"א מסייע כפירש"י הנ"ל, א"כ גם בשנים שהזיקו הי' לנו לומר דפטורי' משום דכל אחד אינו רק כי אם מסייע בעלמא, וע"כ מוכח כמש"כ הפ"י דדוקא בשבת גזרה התורה דזה יכול וזה יכול כל אחד לא מקרי אלא מסייע אבל לא גמרינן לשאר מילי.

420

תכ״אובסנהדרין (דף ע"ח) בהכהו עשרה כ"א בי' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטורין ר"י ב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב כו' אבל בב"א מודי דפטור, א"כ לפמש"כ הפ"י דבשאר איסורין חייבין אף ע"י שנים שעשו קשה לר"י ב"ב, דס"ל דאיש כי יכה כל נפש הוי כל דהו נפש א"כ אמאי פטורים בב"א, אמנם לפמש"כ רש"י בב"ק (י' ע"ב) ד"ה פוטרין שאין ידוע ע"י מי נהרג עכ"ל ניחא, ויש להאריך בזה, וע' בתוס' סנהדרין שם ד"ה מר מדמה לטריפה כו'.

421

תכ״בוכן מצינו בשנים שוחטין זבח אחד אף בקדשים ולא אמרינן דכל א' לא הוי כי אם מסייע ולא קיימו המצוה דשחיטת קדשים, וכמו שנתבאר לעיל.

422

תכ״גוביותר מוכח כדברי הפ"י הנ"ל מהא דאיתא בשבת (דף צ"ג) דשנים שטבחו חייבין ד' וה' ולא אמרינן כיון דזה יכול וזה יכול כל אחד לא הוי אלא כמסייע ופטור, ומוכח מזה דבשאר איסורים אף שנים שעשו חייבין, ולכאורה י"ל דשאני בטביחה דחייב אף ע"י שליח כמבואר בכתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף ע"א) ולכן חייבין בטבחו שניהם דהוי כל אחד שליח לחבירו וכמבואר בב"ק (דף ע"ח) דשותף שטבח לדעת חבירו חייב ד' וה' כפי' רש"י שם, ולכן הוי כמו דעושה ביחידי דכיון דיכול לעשות שליח לטביחה הוי שלוחו כמותו.

423

תכ״דועפ"ז יש להעיר במה שהקשיתי לשאול לעיל בשחיטת הקרבנות וקצירת העומר אמאי לא מהדרינן לעשות בשנים, משום די"ל שאני במצוה דיכול לעשות שליח לכן הוי כמו דעושה ביחידי משום דשלוחו כמותו, משא"כ בדבר הרשות אם עושה בשבת ויו"ט דלא שייך לדון בזה דין שליחות הוי כמו שעושה בעצמו משום דהא אין שליח לדבר עבירה, משא"כ במצוה שמוטלת על כל הציבור דנעשה כל אחד שליח לחבירו.

424

תכ״האכן זה אינו, דא"כ בשנים שעשו אף דבר הרשות בשבת ונעשה כ"א שליח לחבירו, נימא ג"כ בזה דהוי כמו אם עשה כל אחד ביחידי משום דהא חבירו עושה בשליחותו, ואין לומר בזה אין שליח לדבר עבירה דהא לפי מאי דקיי"ל לדינא דשנים שעשו פטורין א"כ אין בזה שום עבירה מה"ת כלל ושפיר תועיל השליחות בזה והוי כמו אם עושה ביחידי, וזה דומה להא דמבואר בפסחים (כ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה עלה עליה זכר פסולה והקשו אמאי פסולה הא לא ניחא להפסיד פרה שדמיה יקרים, ותי' דאם נאמר שכשירה הוי ניחא ליה ולכן אין להכשירה עכ"ל, וכ"כ התוס' בב"מ (ד' ל') עיי"ש, א"כ ה"ה בזה יכול כו' דאף דאי נימא דחייבין א"כ לא יכול כ"א להיות שליח לחבירו משום דאין שליח לדבר עבירה ומקרי שנים שעשאוהו, עכ"ז עכשיו דאמרינן דפטורין א"כ יכול כ"א להיות שליח לחבירו דהא אין כאן עבירה מה"ת כלל והוי כ"א כמו עושה לבדו דמבעי להיות אסור מה"ת לחומרא, כמו דאזלינן לחומרא בהא דפרה בפסחים כנ"ל, אע"כ מוכח דאף היכא דשייך דין שליחות מ"מ אם שנים עשו פטורים דהא עכ"פ לא עשה ביחידי, ולכן מותר מה"ת בשנים שעשו ביחד וכמ"ש לעיל, אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

425

תכ״ונחזור לענינינו, דמוכח מהא דשנים שטבחו דחייבין ד' וה' כשיטת הפ"י דבשאר איסורים חייבין אף שנים שעשו, וביותר מוכח זה מהא דשבת (צ"ג ע"ב) דנסתפק הש"ס התם אי שיעור א' לכולם או שיעור א' לכל או"א, וע' בתוס' שם ד"ה אמר מר זה יכול כו'. ומוכיח הש"ס התם מהא דשותפין שטבחו חייבין אמאי ליבעי שיעור טביחה לזה כו', ואי נימא דשאני בטביחה דכ"א נעשה שליח לחבירו והוי כמו כ"א עושה לבדו וכמו שרציתי לחלק בתחלה, דא"כ קשה איך מוכיח הש"ס מהא דשותפין שטבחו דסגי בשיעור א' לכולם הא יש לחלק שא"ה דיכול כא' להיות שליח לחברו והוי כאלו כ"א עושה לבדו ולכן סגי בשיעור א' לשניהם, כי השנים הנם כאחד, אע"כ מוכח דאף שיכול לעשות שליח על הטביחה עכ"ז הלא נעשה בשנים ולא ביחיד, א"כ ממילא מוכח מזה דבשאר איסורים גם בזה יכול וזה יכול אף שנים שעשו חייבים, ולכן מוכיח הש"ס שפיר דכמו בטביחה דחייבין ב' דסגי בשיעור א' לכולם ה"ה בשבת בזה אינו יכול כו' דחייבין, ואין לומר דשאני טביחה משום דנשתרש בחטא כמבואר בב"ק (דף ס"ח), דא"כ איך מוכיח הש"ס ממנו, וכן בכתובות (דף ל"ד) מקשה הש"ס הא אין שליח לדבר עבירה על שליחות בטביחה, ולא מתרצי דשאני טביחה דשנה בחטא, אע"כ מוכח כמ"ש.

426

תכ״זענף ח. ובשבועות (ג' ע"א) בתוס' ד"ה ועל הזקן כו' הקשו איך אתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה הא יכול לקיים שניהם היינו ע"י אשה נכרי, ותי' דמיירי דאין שם אשה וקטן עכ"ל, ואם נאמר בשאר איסורים שנים שעשו פטורים, הא יכול להקיף בשנים, והיכא דהמקיף פטור גם הניקף פטור כמש"כ התוס' שם מתחילה אליבא דר' אדא בר אהבה כו', אע"כ מוכח דבשאר האיסורים אף שנים שעשו חייבין כמש"כ הפ"י, ובכל זאת לא הונח לי, כי מ"מ יהי' הניקף חייב, כי לא אמרו התוס' שהניקף פטור כ"א באין במקיף ענין האיסור כלל כמו באשה ונכרי, ולא כן בשנים שעשו, הן איסור ההקפה רובץ על שכם שניהם [ולא נפטרו כ"א בעבור עשותם בשנים] וכאו"א בר חיובא, א"כ אם יגלחוהו בשנים אף שהמה יפטרו, אמנם הניקף יעבור בלאו.

427

תכ״חאמנם עדיין קשה למה לא מהדרינן בתגלחת מצורע לגלח בשנים כדי שלא יעבור עכ"פ המקיף דהא אחד המקיף ואחד הניקף בלאו, וכל מה דאפשר להציל מאיסור מיבעי לן להדר וכמ"ש התוס' להדר אחר אשה ונכרי, ואף דלמאן דס"ל בנזיר (דף נ"ז) דאם אין הניקף עובר אז גם המקיף אינו עובר אין כאן קושיא, דהא כיון דהניקף מוכרח לדחות איסור תגלחת מחמת עשה דמצורע ואינו חייב א"כ גם המקיף אין עליו איסור תגלחת כלל ולמה יחזרו אחר שנים, אמנם לרב הונא דסבירא ליה (שם) דהמקיף את הקטן חייב, אף דניקף פטור, א"כ תקשה בכל תגלחת מצורע אמאי לא מהדרינן אחר שנים, להציל את המקיף מאיסור, ואפשר לומר דשאני היכא שפטור הניקף מחמת עשה דוחה ל"ת ופטורו בעצם גם המקיף אינו עובר, ושאני קטן דאתי לכלל עונשין ואין עליו שם פטור בעצם רק מחמת דלא הוי עדיין בר חיובא וכמש"כ הרא"ש והובא בב"י ביו"ד (סי' קפ"א), ולכן במקיף את האשה מודה רב הונא דגם המקיף פטור כיון דפטורה בעצם, וכן לפמש"כ דהיכא דמקיים העשה אף ע"י שנים אז נחשב ג"כ למלאכה גם לשבת ניחא גם בזה, משום דכיון דחשיבא מעשיהם לענין מצות עשה דתגלחת ממילא חשוב גם להיות עובר בלאו דהקפה, וכן י"ל בשבת (דף קל"ג) גבי מילה בצרעת דאין להדר ולמול בשנים מה"ט, רק דמקשי בש"ס התם אי איכא אחר כו', אך בזה י"ל דזהו דבר שאי אפשר כנ"ל, אכן לפמש"כ הפני יהושע דבשארי איסורים חייבין אף בשנים שעשו, ניחא כ"ז בפשיטות.

428

תכ״טענף ט. ולפי מה שנתבאר דאין שום סתירה למ"ש דשנים שעשו בשבת אין בהם איסור תורה אלא איסור דרבנן, לכאורה היה מקום להקל לומר לשני נכרים לעשות איזה מלאכה אף דאורייתא בזה יכול וזה יכול במקום מצוה, כיון דזה לא הוי אלא שבות אף בישראל וע"י נכרים הוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמבואר באו"ח (סי' ש"ז), ולכן בהא דמבואר באו"ח (סי' רע"ו) דיש להחמיר לומר לנכרי להדליק את הנר לצורך הסעודה אם לא לצורך גדול כי רבים מחמירים בזה, אבל לומר לשני נכרים שידליקו את הנר ביחד לכאורה יש להתיר, וה"ה בכל צרכי מצוה, אבל לא בשאר איסורים, דאף שכתב המג"א (בסי' ש"ז) להקל במקום הפסד גדול שבות דשבות ע"י נכרי, עכ"ז בשאר איסורי' כיון דנתבאר לעיל דחייבין מה"ת לכן בוודאי אין להקל ע"י נכרים, משא"כ באיסור שבת דמ"ש שבות זה משבות מלאכה שא"צ לגופה דג"כ עיקרה מדאורייתא, כמש"כ התוס' בשבת (דף מ"ו ע"ב) בד"ה דכל היכא דמכוון ואיכא איסורא דאורייתא כו', והר"ן בפרק חביות, ואפ"ה כתב המג"א (בסי' ש"מ) והנקה"כ ביו"ד (סי' קצ"ח) להקל במלאכה שא"צ לגופה ע"י נכרי במקום מצוה אף דיש חולקי' התם דא"צ לגופה הוי איסור מה"ת, וא"כ ה"ה בנ"ד ואין שייך בזה לדון להא דא"א לצמצם.

429

ת״לאמנם לדינא מוכח דז"א, ובוודאי אסור לומר אף לב' נכרים לעשות איזה מלאכה דאורייתא כדמוכח זה ממש"כ התוס' בעירובין (ס"ח ע"א) בד"ה לשבות דלית בי' מעשה כו' שהקשו שם אמאי בהאי ינוקא דלקמן דאמר ליה רבא נישיילי' לאמיה אי צריכא ניחיימו ליה אגב אמיה וכי לא הי' נכרי בכל העיר שיאמרו לו להחם בשביל קטן ובפ"ק דגיטין פרשתי עכ"ל התוס', ובגיטין (דף ח') וב"ק (דף פ') כתבו התוס' דשאני שבות דשבות, דהא לעיל בהאי עובדא דניתי ליה חמימי מגו ביתאי דרך כרמלית אין זה אלא שבות לכן הקילו ע"י נכרי יעו"ש, ולפמש"כ תקשה עדיין וכי לא היו בכל העיר ב' נכרים להשיג שיחמו לי' החמין דאז לא יהי' בו שום איסור דאורייתא רק שבות דמותר ע"י נכרי לצורך מצוה, וכעין קושייתם בעירובין הנ"ל, ובע"כ מוכח דכיון דעיקר המלאכה אם היתה נעשה באחד היתה דאורייתא לכן אף בשנים אין להקל כמו שמצינו בשבת (דף קכ"ב) דבמכירו אסור שמא ירבה בשבילו, וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (דף מ') דגזרינן שמא יאמר ביו"ט לנכרי לתלוש כו', ואף דאם הנכרי מרבה בשבילו או שיתלוש בציוויו אין בו אלא איסור דרבנן אפ"ה גזרו אטו זה, ואין זה בכלל גזירה לגזירה דחז"ל חשו בזה טפי, א"כ ה"ה במלאכה דאם הי' נעשה על ידי ישראל א' הוה איסור דאורייתא דכה"ג גזרו חז"ל אף ע"י ב' נכרים, ודווקא מלאכה שא"צ לגופה וכה"ג דאף אם היתה נעשה ע"י ישראל אחד לא הי' בו איסור דאורייתא הקילו ע"י נכרי במקום מצוה משום דהוי ליה שבות דשבות, אבל לא בנ"ד, וחלילה להקל בנ"ד.

430

תל״אעיקר כל הדברים הנ"ל טל ילדותי הוא, וכעת מצאתי במקור חיים על ה' פסח (סי' תס"ו) שדעתו נוטה בשנים שעשו דפטורים אינו אלא מחטאת כו' אבל מכלל איסור תורה לא יצאו ע"ש, ות"ל יש לי כעת ג"כ ראיות להוכיח כהמק"ח הנ"ל, ע"כ אמירה לשני נכרים שיעשו ביחד אין זה אלא שבות א' ואסור כמו כל אמירה לנכרי, וחלילה להקל בזה.

431

תל״בובעת עסקי בדפוס, הראה לי חכם א' ספר מעין החכמה שהרגיש ג"כ בשחיטת הקרבנות דאמאי לא יעשו ע"י שנים, ע"ש במצות עומר, ובאמת אין תירוצו מספיק על כל הנך שהבאתי לעיל בארוכה דאמאי לא היו משתדלים ע"י שנים להקל איסורו, ועיקר תירוצו על שחיטת קרבנות ג"כ תמוה כמו שיראה המעיין שם, ולכן העיקר כמ"ש מתחלה, וברוך החונן לאדם דעת.

432

תל״גבפסיק רישי' בדרבנן שאלה פסיק רישא דלא ניחא לי', בדרבנן אי שרי או לא.

433

תל״דתשובה בעז"ה, המג"א (בסי' שי"ד ס"ק ה') הביא בשם התה"ד דסבירא לי' דפסיק רישא בדרבנן לא גזרו, והוא חולק עליו שם וסותר את דבריו, ובעזר שדי ממעל נראה דברי מי יקום:

434

תל״הענף א. זה זמן כביר כתבתי להוכיח כתה"ד מהא דאי' בסוכה (דף ל"ג) ענבים מרובים מעליו פסול עבר ומיעטן כשר, דאשחור אימת כו' לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט, והרמב"ם (בפ"ח מה' לולב ה"ה) כתב דאם עבר ולקטן כשר ולא מחלק דמיירי באשחור בעיו"ט, ותמה מרן הב"י (בסי' תרמ"ו) ובכ"מ על הרמב"ם בזה, והט"ז שם ס"ק ו' כתב לתרץ דכיון דלר"פ פשיטא לי' דאין דחוי אצל מצות ולר' ירמי' מספקא לי' לכן אין ספק של ר"י מוציא מידי וודאי דר"פ עכ"ל, ואף שזה הכלל כתבו הראשונים בב"ק (דף כ"ו ודף י"ז) גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דלרבה פשיטא לי' דפטור ולרבא מספקא לי' דאין ספיקו של רבא מוציא מידי וודאי דרבה, עכ"ז נראה לענ"ד להוכיח מברכות (דף ל"ו) כשיטת הסוברי' בח"מ (סי' שפ"ו) דהלכה כרבא דמספקא לי' ואין מוציאין מהמוחזק והובא בש"ך שם (ס"ק כ"ז) דשם בברכות אי' רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין א"ל מאי דעתיך כר"ע דמקיל וליעבד מר כב"ש דמקילי טפי דתנן צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם וב"ה אומרים אינו כלאים בכרם כו' מ"מ לב"ש ה"ל ספק ערלה כו' וב"ש במקום ב"ה אינה משנה עכ"ל הגמ', ואי נימא דהיכא דלחד מספקא לי' ולחד פשיטא לי' אמרינן דאין ספיקו של זה מוציא מידי וודאי של חבירו, תקשה מאי פריך התם בברכות דהא לב"ש ס"ל ספק ערלה בח"ל מותר, הא י"ל כיון דלב"ה ה"ל ודאי פירי ולב"ש לא ה"ל אלא ספק, אין ספיקו של ב"ש מוציא מידי וודאי של ב"ה, ובע"כ מוכח מזה דלא אמרינן כן, ולכן שפיר כתב הש"ך בח"מ (סי' רס"ז ס"ק ב') דכיון דלרב אשי מספקא לי' אי סימנים דאורייתא או דרבנן אף דנימא דלרבא פשיטא לי' דסימנים מה"ת הא הלכה כרב אשי דבתראה הוי עכ"ל הש"ך, ודוחק לחלק דשאני היכא דפליגי ב"ש וב"ה זה עם זה ואפ"ה לא חזר ב"ש מספק שלו להודות לדברי ב"ה לכן לא אמרינן התם דאין ספיקו של ב"ש מוציא מוודאי דב"ה, משא"כ היכא דכל אמורא אמר ספיקו שלא בפני חבירו די"ל בזה דאולי אי הוי שמיעא לי' הך סברת האמורא שהחזיק בה הדין לודאי אפשר שהי' חוזר להורות כוותי', דא"כ למה להגמ' שם בב"ק לומר דלרבה פשיטא לי' ולרבא מספקא לי' הו"ל לומר בקצרה דרבא לא שמיעא לי' הא דרבה, אע"כ מוכח שאין חוששין לסברא זו, ואף דרבא שמע להא דרבה אפ"ה לא חזר מן ספקו, א"כ שפיר פסקו כמה מן הראשונים דמספיקא פטור, ובשיטת הרמב"ם (בפ' ב' מה' נזקי ממון) יש להאריך ואכ"מ.

435

תל״ווכן יש להוכיח לכאורה מן עירובין (דף ל"ח) דאמר רב הלכה כד' זקנים דשני יו"ט של גליות ה"ל ב' קדושות, וקשה הא רבנן דפליגי שם על ר"א מסקי התם דמספקא להו א"כ למה לרב למפסק דהלכה כר"א הא בלא"ה ידעינן דאין ספיקו של רבנן מוציא מידי וודאי של ד' זקנים, אך יש לדחות זה דשאני ספיקו של הרבים לגבי וודאי דיחיד, ולבד זה כבר כתבו האחרונים להקשות על תי' הט"ז הנ"ל.

436

תל״זומרן בית יוסף (שם) כתב לתרץ דברי הרמב"ם משום דלמסקנת הגמ' שם דאם יש לו הושענא אחריתי מותר לתקן זה לכן כשר אף באשחור ביו"ט משום דהא הוי בידו למעט בהיתר עכ"ל, וגם זה תמוה דהא מוכח בזבחים (דף ל"ד) דזה לא מקרי בידו שכן מבואר שם דאמר רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי, ופי' רש"י שם אבל ההוא דמשתלח אין בידו דמי יימר דיהבי לי' אחריני, א"כ ה"ה גבי הושענא ג"כ שייך לומר מי יימר דיהבי לי' אחריתי, וגם יתכן שאי אפשר לו להשיג אף לקנות, ולכן באין לו הושענא אחריתי וודאי דאין זה בידו, וכן כתב הר"ן בפסחים (דף ל"א) במשכון של ישראל דלא שייך לומר בזה הואיל דבידו לפדותו משום דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל דבידו, ולכן תמוהין דברי הב"י שכתב דזה הוי בידו אי משכח הושענא אחריתי, דהא נתבאר דמחוסר ממונא לא הוי בידו, ולומר דבידו ללקטן באיסור הא מוכח מכל הסוגיא בסוכה הנ"ל דזה לא מקרי בידו כמש"כ התוס' בזבחים (ל"ד ע"ב) בד"ה כל שבידו כו'.

437

תל״חולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בהקדם קושית הה"מ (שם) על מש"כ הרמב"ם (שם) דאם עבר וליקטן או שליקטן לאכילה ה"ז כשר, שהקשה הא דוקא באית לי' הושענא אחריתי מבואר בסוגי' זו דיכול למעט לכתחילה אבל בלא"ה אסור לו ללוקטן משום דהוי פסיק רישי' ואיך סתם הרמב"ם בזה ולא כתב דמיירי באית לי' הושענא אחריתי, ומחמת זה גרס ברמב"ם שם שלקטן אחר דהא האחר אינו מתכוין לתקן, ול"נ שגם הך גירסא שלפנינו ניחא, והוא דבעיקר קושית הש"ס שם שמקשה והא קמתקן מנא ומתרץ דמיירי בלא מכוין רק לאכילה ומקשה הא הוי פסיק רישי', הא לפי מה שפסק התה"ד דפסיק רישי' בדרבנן מותר א"כ הא איסור מתקן מנא במיעוט ענבים לא הוי אלא מדרבנן [כמ"ש רש"י שם בסוכה (ד' ל"ג ע"א) בד"ה עבר וליקטן כו' דהא דאין ממעטין ענבים ביו"ט אינו אלא שבות דדומה למתקן הכלי, וכ"כ התוס' בשבת (דף ק"ג) בד"ה לא צריכא דעבד בארעא דחברי' בסה"ד דמיעוט ענבים לא נאסר רק מדרבנן כו'] ובדרבנן לא נאסר פסיק רישי'.

438

תל״טלכן נלע"ד לומר דעיקר הך דינא אי נאסר פסיק רישי' בדרבנן כפלוגתת התה"ד והמג"א הנ"ל, היא פלוגתת אמוראי בעירובין (דף פ"ח), דאמר רבה בר רב הונא ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך אסור מתקיף לה רב שיזבי וכי מה בין זה לעוקה ומתרצי הני תיימי מיא והני לא תיימי מיא איכא דאמרי אמר רבה אף לשפוך נמי שרי, ופי' רש"י משום דאיהו לא איכפת לי' כו', ומבואר במרדכי (פ' הזורק) והובא במג"א (סי' שי"ד) דמאן דמתיר לשפוך ס"ל דאף דהוי פסיק רישי' דודאי יצאו המים חוץ למחיצה אפ"ה כיון דאינו מכוין שרי, וכ"כ הריטב"א בעירובין שם, וסברת פלוגתתם לדעתי דמאן דס"ל לשפוך אסור היינו דס"ל דפסיק רישי' בדרבנן ג"כ אסור וכמג"א הנ"ל ואף דאינו מכוין דמאי נפ"מ לי' אי יוצא חוץ לגזוזטרא או לא, ומאן דס"ל דמותר לשפוך ס"ל דכיון דאינו רק מדרבנן לכן מותר אף דלא תיימי מיא והוי פסיק רישי' וכשיטת התה"ד, ולכן י"ל דהתה"ד הוכיח דינו מהא דעירובין, דכיון דפליגי בי' אמוראי וקיי"ל דפלוגתא בדרבנן אזלינן בתר המיקל, לכן מותר, ולכן אף לשיטת התוס' דחולקים על הערוך ואוסרים פסיק רישי' דלא ניחא לי' כמבואר בשבת (דף ק"ג) ובכתובות (דף ו') והובא באו"ח (סי' ש"ך סעי' י"ח) עכ"ז בדרבנן מותר פסיק רישי' דלא ניחא לי'.

439

ת״מוידוע דדרך הש"ס להקשות ג"כ על מאן דס"ל אף שלא אליבא דהילכתא, וכמש"כ הש"ך בחו"מ (סי' מ"ב ס"ק א') על קושית הגמ' בגיטין (ד' י"א) דפריך והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף, אף דקיי"ל דלא בעינן כתב שאינו יכול לזייף, עכ"ז מקשה הש"ס למ"ד דס"ל דבעי, וע' ש"ך שם שהביא כן בשם כמה מראשונים שכ"כ בכמה דוכתי, וכמש"כ הש"א (בסי' נ"א), ה"ה י"ל על קושית הש"ס בסוכה גבי מיעוט ענבים והא הוי פסיק רישי', שהיא למ"ד דס"ל בעירובין דאסור לשפוך ופסיק רישי' אף בדרבנן נאסר, ואליבי' מתרץ דאית לי' הושענא אחריתי, אבל לדינא דקיי"ל דפסיק רישי' מותר בדרבנן דאזלינן בתר המיקל יש להתיר למעט אף בלית לי' הושענא אחריתי, לכן כתב הרמב"ם שפיר לדינא דאם עבר וליקטן או שליקטן לאכילה א' א' [משום דבזה ניכר שמלקט לאכילה כמש"כ האחרונים] מותר אף דלית לי' הושענא אחריתי, משום דבדרבנן מותר אף בפסיק רישי' לכתחילה כהתה"ד, ולכן אף בעבר ולקטן במזיד ג"כ כשר משום דבידו לתקן בהיתר היכא שלא יכוין רק לאכילה, וכבר נתבאר דהיכא שאינו מכוין לתקן רק לאכילה מותר אף בפסיק רישי', וכוונה אשר בידו להטותה, שפיר נקראת בידו, וכל מה שבידו הא לא הוי דיחוי כדאמ' רב אשי בזבחים (דף ל"ג).

440

תמ״אואף שהרמב"ם בהלכות שבת (פ' ט"ו הלכה ט"ו) פסק שלכן מותר לשפוך משום דכחו בכרמלית לא גזרו ואף במכוין, עכ"ז מהך סוגיא דעירובין מוכח דס"ל דאף בו גזרו היכא דסמוך לרה"ר משום דמיחלף, וכמש"כ התוס' והראשונים התם, רק עיקר סברת המתיר התם משום דאינו מכוין וכמ"ש המרדכי והריטב"א שם בכוונת הסוגיא הזאת, וע' בתוס' שם ד"ה הני תיימי כו' דכתבו דלישנא בתרא לא התיר לשפוך אלא משום דאינו חושש שיצאו לחוץ כו', והרמב"ם ס"ל דהך סוגיא דשבת (דף ק') דכחו בכרמלית לא גזרו פליגא על הך סוגיא דעירובין, אבל במאי דס"ל להך סוגיא דעירובין דבכוונה אסור לשפוך ובלא מכוין מותר אף דהוי פסיק רישי', בזה לא מצינו סתירה, ושפיר פסקינן בדרבנן כהמיקל אף בפסיק רישי' כנ"ל.

441

תמ״בוהא דקאמר הש"ס בסוכה (דף ל"ג) תפשוט מינה דיחוי מעיקרא, ולא קאמר דשאני התם דבידו לתקן משום דשם מיירי אליבא דמ"ד דס"ל דפסיק רישא בדרבנן אסור ולא הוי בידו, משא"כ למאי דקיי"ל לדינא, ודברי הרמב"ם נכוחים למבין.

442

תמ״גועפי"ז יש להעיר במה שכתב התוס' ביומא (דף י"א) להוכיח מן הירושלמי (שם פ"א סוף ה"א) אמ' ר' מנא הלין דכנסין ארמלין צריך למכנסי' מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת, ע"כ, דבאלמנה אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, והמקנה (סוף הלכות קדושין) כתב להתיר משום שאינו מכוין רק להנאת ביאה ולא לקנין, ואף דהוי פסיק רישא עכ"ז הא דעת התה"ד דבדרבנן מותר פסיק רישא והא דאסרו בירושלמי היינו כניסה בלא ביאה עכ"ל, ובאמת זהו דוחק דהא התוס' ביומא משמע דמפרשי לירושלמי הנ"ל דקאי על ביאה וס"ל דחופה בלא ביאה אינו קונה באלמנה וכוונת הירושלמי לאסור ביאה בשבת, אכן לפי מש"כ יש לומר דהירושלמי הנ"ל [וכסברת המקנה הנ"ל] אזיל לשיטתו דהא בירושלמי עירובין (פ"ח ה' ח') מבואר דחד מ"ד ס"ל דמותר למלאות ואסור לשפוך א"ל כד נמנה חכמים נמנה לך עמהון אמ' ר' מנא מגהר הי' עמו ופי' הקרבן העדה שפשוט הי' לר' מנא שאסור לשפוך ומותר למלאות, א"כ לר' מנא דס"ל דאסור לשפוך אף דלא מכוין שיצאו המים חוץ לגזוזטרא ואפ"ה אסור משום דהוי פסיק רישא ואף בדרבנן אסור כמו שנתבאר, ור' מנא זה כדעתו הכא דעתו התם דאסור לבוא על האלמנה ביאה ראשונה בשבת, משא"כ לדידן דקיימ"ל כמאן דמיקל ומתיר לשפוך דפסיק רישי' בדרבנן מותר יש להתיר גם ביאה ראשונה בשבת משום דהא אינו מכוין לקנותה רק להנאתו כמו שכתב המקנה.

443

תמ״דאמנם עיקר סברת המקנה הנ"ל איננה ברורה, דהא מבואר בר"נ (פ"ק דקדושין) על הא דאיבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' דבא עליה שלא לנשואין אינו קונה [והובא דבריו בחלקת מחוקק סי' ל"ג ס"ק ד'], וכיון דבעינן שיכוין לשם נישואין א"כ שפיר פסקו כל הפוסקים דאסור לבוא ביאה ראשונה על האלמנה בשבת ולא שייך לדון בזה כלל להא דפסיק רישי' הנ"ל, ואכמ"ל.

444

תמ״הולפי"ז יהי' מוכח מן הרמב"ם דס"ל כשיטת התה"ד הנ"ל דפסיק רישי' בדרבנן מותר ולכן כתב (פכ"ה מה"ש הכ"ה) דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יכוין לצוד ולא כתב בפירוש דלא יהי' פסיק רישי' כמ"ש שם המ"מ והובא במג"א (סי' שי"ד), רק משמע דכיון דאינו מכוין שרי אף בפסיק רישי', כיון דהוי איסור דרבנן:

445

תמ״וענף ב. והמג"א (בסי' שי"ד סק"ה) הקשה על התה"ד מהא דביצה (דף ל"ו) שאמרו פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יעשנו מצודה פשיטא מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל, אלמא דאף דדבורים הוי אין במינו ניצוד ואינו אסור לצודן אלא מדרבנן אפ"ה היכא דהוי פסיק רישי' אסור וכן פסק המחבר (בסי' שט"ז).

446

תמ״זולכאורה יש לומר דהתה"ד ס"ל כשיטת הב"י (בסי' שט"ז) דדבורים הוי במינו ניצוד ומיחייב מדאורייתא ע"ש לכן אין ראי' מהש"ס הנ"ל לאסור פסיק רישי' בדרבנן, אך המהרש"א בביצה (שם) הקשה על הב"י מהא דלא יעשנו מצודה דמהו דתימא שלא במינו ניצוד שרי קמ"ל, אלמא דדבורים הוי אין במינו ניצוד, ודוחק לומר שכוונת הש"ס הוי דקמ"ל דבאמת הוי דבורים במינו ניצוד, ולכן אסור, והיא קושי' חמורה על מרן הב"י.

447

תמ״חולמען הסיר כובד משא הקושיא הזאת מעל מרן זה, ולהקל הפליאה, אפשר לומר דדבורים משום דהוי לצורך דבש מקרי במינם ניצוד, וראי' לזה מרש"י (שבת ק"ו ע"ב) שפי' אין במינן ניצוד שאינן לצורך וכמו צרעין ויתושין ע"ש ד"ה שאין במינן ניצוד כו', ומה שאמרו בביצה (שם) דדבורים מקרי אין במינם ניצוד, רצונם שלא צדו דבורים למשכן, ודבר הניצוד למשכן (כמו תחשים) חייבים עליו, ולהיפוך אלה אשר לא ניצודו למשכן פטורים עליהם, והדבר הזה למדתי מירושלמי [הביאו התוס' (שבת ע"ה ע"א) ד"ה הצד חלזון כו'] דהצד חלזון אין בו משום צידה [והוא סותר המבואר בש"ס שלנו] ואמרו (בירושלמי) הטעם משום שלא היו צדין חלזון למשכן לפי שהי' להם ממצרים, ע"ש במפרש, ועפ"י זה נפרש כוונת הש"ס שלנו בביצה (שם) מהו דתימא במינו ניצוד חייב שאין במינו ניצוד מותר, היינו דמה דהי' ניצוד במשכן כמו תחשים בזה חייב משום צידה ואין במינו ניצוד במשכן אין חייבים עליו וכמו שאמרו בירושלמי גבי חלזון, קמ"ל דאף מה דלא הי' ניצוד במשכן אפ"ה חייבין עליו משום צידה, ואף דבשבת (דף ק"ו) אמרינן כל שבמינו ניצוד אסור ורצונם שהמה חשובין וצדין אותם, עכ"ז כאן בביצה יש לפרש כמ"ש דקמ"ל דאף מה שלא הי' ניצוד במשכן אפ"ה חייב משום צידה כשיטת הש"ס דילן (שבת פ"ז ) דצד חלזון חייב משום צידה, ואף שמרש"י בביצה לא משמע כן אפ"ה יש לפרש לכוונת הש"ס הנ"ל כן כדי שלא תקשה כ"כ על הב"י בזה:

448

תמ״טענף ג. ועל עיקר דברי התה"ד הנ"ל יש עוד להקשות [לבד מה שהקשה המג"א כנ"ל] מרש"י דסוכה (דף ל"ג ע"ב) בד"ה והא מודה ר"ש בפסיק רישי' כו' דכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר וגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ היינו משום דאפשר לגרירה בלא חריץ כו' עכ"ל, והא אף במכוין לעשות חריץ ע"י הספסל אינו אלא איסור דרבנן משום דהוי חופר כלאחר יד וכמ"ש התוס' ביומא (ד' ל"ד ע"ב) ד"ה הני מילי באיסור דאורייתא כו' שהוכיחו מזה דאף באיסור דרבנן כמו התם בגרירה דהוי חורש כלאחר יד אפ"ה אסר ר' יהודא באינו מתכוין יעו"ש, א"כ מוכח מרש"י בסוכה הנ"ל דאף בדרבנן אסור פסיק רישי' וכן מסוגית הגמ' (שם) דמקשה הא הוי פסיק רישי' מוכח דאף במיעוט ענבים דלא נאסר אלא מדרבנן ג"כ נאסר פסיק רישי', ואף שתירצתי לעיל דברי התה"ד הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ם, הנה עתה אפתח שער אחר ורחב אשר ממנו יסורו כל הקושיות מעליו, יחד עם קושית המג"א הנ"ל, וה' אלקים אמת ידריכני בדרך אמת.

449

ת״נוהוא בפסחים (ד' כ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה לא אפשר ולא מיכוין כו' כתבו בסה"ד דצריך לומר דהאי סוגיא דכתובות (דף ה') דאמרו דאסור לבעול בתחילה בשבת לר' יהודא דאסור באינו מכוין, אתי כר' ירמי' (שבת דף כ"ט) דאסר לר' יהודא לא אפשר ולא מכוין, אע"ג דאיתותב במאי דאמר קטנים אסורין אף לר"ש מ"מ במאי דאסר אף בגדולים לר' יהודא לא איתותב עכ"ל התוס', ולולא דבריהם י"ל דהך סוגי' דכתובות אתי כעולא דס"ל בשבת (דף כ"ט) דבגדולים ד"ה מותר משום דהוי לא אפשר ולא מיכוין, אך דוקא בגרירה דאינו אלא איסור דרבנן משום חופר כלאחר יד בזה י"ל דס"ל לעולא להקל לר' יהודא באינו מכוין כיון דלא אפשר, משא"כ בדאורייתא י"ל דס"ל לעולא כהך לישנא דפסחים דאסור לר' יהודא גם בלא אפשר ולא מכוין, וכדמוכח בשבת (דף קל"ג) דאמר אביי גבי קוצץ בהרת ע"י המילה לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאין מתכוין כו', ולא ס"ל מעיקרא לחלק בין פסיק רישי' כמבואר התם ע"ש, אלמא דאף במילה בבהרת דהוי לא אפשר ולא מכוין אפ"ה קאסר ר' יהודא, ובע"כ מוכח דסוגיית הש"ס הוא דדוקא בדאורייתא אסור לר' יהודא אף בלא אפשר ולא מכוין, משא"כ בגרירה דאינו אלא איסור דרבנן הקילו בלא אפשר ולא מכוין אף לר' יהודא, ולפי"ז י"ל כיון דאיתותב ר' ירמי' בשבת דלא קיי"ל לדינא כוותי' רק כעולא דהא לא איפרך, ודוקא בדרבנן ס"ל לעולא דלא אפשר ולא מכוין מותר משא"כ בדאורייתא, ובאמת דוחק לחלק בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר רק בדרבנן מצינו לחלק בזה כמבואר בכמה דוכתי, אך הך לישנא דס"ל בפסחים התם דלא אפשר ולא מכוין מותר אף בדאורייתא [כמ"ש התוס' התם בד"ה לא אפשר כו'] ס"ל לחלק אף בדאורייתא, אבל לדינא קיימ"ל כעולא דס"ל בשבת דבגדולים ד"ה מותר דהא לא איתותב כנ"ל, והא דכתובות (דף ה') ושבת (דף קל"ג) דמבואר התם בסוגיית הש"ס דלא אפשר ולא מכוין אסור לר' יהודא היינו משום דמיירי התם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן שפיר קיי"ל כעולא דלא אפשר ולא מכוין לא גזרו בי' רבנן.

450

תנ״אועפי"ז ניחא בפשיטות קושית התוס' בבכורות (דף כ"ד) בד"ה והיינו טעמא כו' שהקשו דהא לפי סוגיית הש"ס דהתם מוכח דביו"ט מותר לתלוש את השער מהבהמה כדי שיהא יכול לשחוט לפי שאינו מכוין ולא הוי אלא איסור דרבנן משום תולש לאחר יד, וכן מבואר בכתובות (דף ה') גבי מאי דאבעי להו מהו לבעול בתחילה בשבת דאת"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא הוי הלכה כר' יהודא דמקלקל הוא אצל פתח, אלמא שרי ר' יהודא דבר שאינו מתכוין במקלקל, אע"ג דאיכא איסורא דרבנן במקלקל לחודא, והא דאסר ר' יהודא באין מתכוין בגרירה אע"ג דמקלקל הוא כו' ובפרק יו"ט (דף כ"ג) אסר ר' יהודא קידור משום אינו מתכוין אע"ג דמקלקל בהוצאת דם ואינו אסור אלא מדרבנן, יש לחלק בין מקום מצוה לשלא מקום מצוה, אי נמי גבי גרירה כו' וכנגדו דשרי ביו"ט דהוי לי' עוקר דבר כלאחר יד שהתירו חכמים שלא תתקלקל שחיטתו ביו"ט עכ"ל התוס', והובא במל"מ (פ"א מהלכות שבת ה"ה) וכ"כ התוס' בכתובות (ה' ע"ב) בד"ה ואתמ"ל הלכה כר"י כו', ובאמת דברי התוס' תמוהין כמו שתמה המל"מ שם מהא דגרירה דאסר ר' יהודא אף דלא הוי אלא איסור דרבנן דהא לא הוי אלא חופר כלאחר יד כמש"כ התוס' ביומא ונשאר בצ"ע.

451

תנ״באך התי' שכתבו התוס' לחלק בין מקום מצוה דביה הקילו באיסור דרבנן הסכים לזה המל"מ, ובאמת גם זה צ"ע דא"כ תקשה ע"ז מהא (סוכה דף ל"ג) דאין ממעטין ענבים ביו"ט אף שאינו מכוין אלא לאכילה, והא התם מיעוט ענבים אינו אסור אלא מדרבנן [כמ"ש התוס' בשבת כנ"ל] והוי במקום מצוה ואפ"ה אסור לר' יהודא, ורציתי לחלק דשאני התם דהא אינו מכוין אלא לאכילה ולא לשם מצוה בעת שעושה לאיסור דרבנן משא"כ התם בכתובות דמכוין לעשות מצוה בעת ביאתו ופתח ממילא אתי, ועוד יש לחלק דהתם בכתובות בעידנא דמתעביד האיסור נעשה המצוה, משא"כ בהא דסוכה דבעת דממעט הענבים לא נעשה אז המצוה והמצוה הוי בעת דמנענע לכל ד' מינים.

452

תנ״גאכן התוס' בכתובות (דף ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייתא כו' כתבו באותו הדיבור לחלק דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר למעט משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' במקום מצוה, אלמא דס"ל להתוס' גופא דהתם גבי מיעוט ענבים מיקרי במקום מצוה אף דאית לי' הושענא אחריתי לצאת בה, כש"כ היכא דלית לי' דודאי מיקרי מקום מצוה ואפ"ה חזינן דלר' יהודא אסור למעט אף דלא הוי אלא איסור דרבנן, א"כ גם להתירוץ שכתבו לחלק בין מצוה שהסכים המל"מ אכתי צ"ע, ואפשר שהמל"מ סמך על מ"ש התוס' בשבת (דף ק"ג) בסד"ה לא צריכא כו' דשאני התם דאית לי' הושענא אחריתי דלא גזרו חכמים כשאינו נהנה, ולא כתבו דשאני התם דהוי מקום מצוה, בע"כ מוכח דהתם לא הוי במקום מצוה וכמ"ש לעיל.

453

תנ״דולפי מ"ש התוס' דשאני התם בכתובות דהוי איסור דרבנן בע"כ מוכרחים לחלק דשאני בגרירה דהוי איסור חופר לאחר יד וחמיר איסורא, ודוקא באיסור מקלקל הקילו באינו מכוין, ועיין בדרוש וחידוש של הגאון רע"א זצ"ל (מערכה ו' אות ד') מזה ובאמת דוחק הוא כמ"ש התוס' ביומא (דף ל"ד) על שיטת רש"י דס"ל שם דבצירוף דהוי איסור דרבנן מותר לר"י, והא בגרירה דלא הוי אלא איסור דרבנן ואפ"ה אסר ר"י ואינן מחלקים דשאני איסור חורש כלאחר יד והוי איסור חמור, אע"כ מוכח מהתוס' דאינן מחלקים בין איסורין דרבנן להדדי, א"כ שפיר תמה המל"מ על התוס'.

454

תנ״האמנם לפמש"כ לפרש דעולא ס"ל בשבת דבגדולים ד"ה מותר משום דלא אפשר ולא מכוין ומוכח בסוגי' דהתם דהלכה כעולא ועל דברי ר' ירמי' מסקי בתיובתא ואפ"ה סוגיית הש"ס בשבת (דף קל"ג) דבדאורייתא אסור אף לא אפשר ולא קא מכוין, וכן בכתובות (דף ה') וכמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ה ע"ב) וכמו שנתבאר לעיל, ובע"כ מוכח דס"ל להש"ס לחלק דדוקא בדרבנן ס"ל לעולא דשרי בלא אפשר ולא מכוין משא"כ בדאורייתא אסור אף בלא אפשר ולא מכוין אליבא דר' יהודא, מתורץ בפשיטות קושיית התוס' (בבכורות וכתובות), די"ל דמה שהתירו בבכורות שם לתלוש לאחר יד ביו"ט הוא באינו מכוין, ואף לר' יהודא מוכח ג"כ כעולא דס"ל בשבת דלא אפשר ולא מכוין מותר בדרבנן והתם ג"כ הוי לא אפשר דהא לא מצי לשחוט אלא ע"י תלישה, וכן בהא דכתובות דהתירו במקלקל מחמת דלא הוי אלא איסור דרבנן ואינו מכוין הוי ג"כ משום לא אפשר ולא קמכוין בדרבנן דמותר, וכמ"ש התוס' בפסחים (ד' כ"ה ע"ב) בד"ה לא אפשר כו' דהך סוגיא דכתובות גבי לבעול בתחלה בשבת ס"ל דלא אפשר ולא מכוין אסור לר"י אלמא דהתם מקרי לא אפשר כו'.

455

תנ״וולולא דברי התוס' בפסחים היה אפשר לומר דהא דכתובות מקרי אפשר ולא מכוין משום דהא אפשר לו לבעול בהטייה כדאמרינן התם (ו' ע"ב) דאין זה מקרי פסיק רישי' שיכול לבעול בהטייה ורוב בקיאין הן וע' בתוס' שם ד"ה רוב בקיאין הן כו', אכן כיון דחזינן שהתוס' בפסחים כתבו דזה הוי לא אפשר כו' בע"כ מוכח דאמרינן דכיון דבעילה בהטיי' הוי ע"י טורח לכן הוא כמו לא אפשר דשלשול האומנין בקופות דמקרי לא אפשר מחמת הטורח הגדול וכמ"ש התוס' בפסחים (שם), ואפשר לומר דהוא טעם התוס' (שם) שאמרו דהא דכתובות הוי לא אפשר כו' יען כתבו מתחלה דשלשול האומנין בקופות הוי לא אפשר משום דהוי טורח גדול, וכמו שכתבתי.

456

תנ״זולפ"ז מתורץ מה שהקשו התוס' מגרירה דקאסר ר' יהודא אף דלא הוי אלא איסור דרבנן, משום די"ל דהך סוגיא דכתובות ובכורות אתי' כשיטת עולא בשבת דאמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר, לכן בגרירה קאסר ר' יהודא משום דמקרי אפשר כו' ושא"ה בכתובות ובכורות דהוי לא אפשר כו' וכן בהא דביצה (דף כ"ג) דאסר ר' יהודא לקידור משום דלהך מ"ד דס"ל דבלא אפשר ולא מכוין מותר לר' יהודא, מוכח דהא דביצה דאמר ר' יהודה אין מקדרין הבהמה ביו"ט [במשנה וברייתא שם] משום דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, דודאי זה מקרי אפשר ולא מכוין דאל"כ קשה אמאי אסרו לר"י הא לא אפשר ולא מכוין מותר לחד מ"ד אף בדאורייתא ולעולא בדרבנן והתם הוי איסור דרבנן כמש"כ התוס' בבכורות ובכתובות ותקשה עליהם ממשנה וברייתא הנ"ל, אע"כ מוכח דהך דקידור מקרי אפשר ולא מכוין משום דאפשר בקרצוף דהא אף לר' יהודה מותר לקרצף, ועיקר הסברא שחלקו בין אפשר ללא אפשר הוי משום דכיון דאפשר לו לעשות באופן שלא יבא לידי איסור ואינו עושה הוי כמו מכוין לעשות האיסור, ולכן החמירו חז"ל בו, וה"ה בהך דקידור כיון דאפשר בקרצוף אסור, ושאני הא דכתובות ובכורות דהוי לא אפשר ולא מכוין.

457

תנ״חוכן מהא דסוכה גבי אין ממעטין ענבים ביו"ט דאסר ר' יהודה ג"כ מוכח דזה מיירי באפשר ולא מכוין, דאל"כ תקשה מברייתא (שם) דאמרו שם דאין ממעטין ביו"ט אף באינו מכוין אלא לאכילה והא זה הוי לא אפשר ולא מכוין, אע"כ מוכח די"ל דמיירי התם באית לי' פירי אחרינא לאכילה [וכאמרם בביצה (דף י"ז) גבי המעשר פירותיו במזיד לא יאכל דמיירי באית לי' פירי אחרינא] ולכן מקרי אפשר ולא מכוין ואסור אף באיסור דרבנן לר' יהודא.

458

תנ״טוע' רש"י (יומא ל"ד) שהקשו התוס' עליו דהא חזינן בשבת (ד' מ"ו) דאסרו לר' יהודא בגרירה אף דלא הוי אלא איסור דרבנן כו', ולפי מש"כ י"ל דשיטת רש"י היא ג"כ לחלק בדרבנן בין אפשר ללא אפשר, ולכן בלא אפשר להפיג צינתן אלא ע"י צירוף לא אפשר ולא מכוין הוא, ומותר בדרבנן, ודברי רש"י מאירים כספירים בס"ד, אמנם התוס' [שהקשו על שיטת רש"י שם] י"ל דלא ס"ל לחלק בזה משום דגם צירוף מקרי אפשר ולא מכוין דהא אפשר להפיג את הצינה ע"י אותן שלא הגיעו לצירוף וכמו שאמר רב ביבי התם.

459

ת״סוהן עתה אחרי החילוק בין אפשר ללא אפשר בדרבנן הלוך ילכו כל הסוגיות הנ"ל בדרך ישר ומסוקל, בלי שום דוחק מעוקל, וברוך אלקי ארץ ושמים, המאיר עינים:

460

תס״אענף ד. עתה נלכה להציל התה"ד מכל הקושיות שהקשו עליו, היינו המג"א מהא דביצה (דף ל"ו) ובלבד שלא יעשנו מצודה דהוי פסיק רישא בדרבנן ואפ"ה אסור, וכן מה שקשה עליו מהא דסוכה (דף ל"ג) דנאסר פסיק רישא בדרבנן, ומרש"י (שם), וכן ממה שיש להקשות עליו מתוס' ביצה (דף כ"ג) בד"ה ושלש מחלוקת כו' שכתבו דבמגררה שלנו שהן של ברזל כ"ע מודי דאסור דפסיק רישא הוא שתולש שערות עכ"ל, והא התם לא הוי אלא איסור דרבנן דהוי תולש כלאחר יד.

461

תס״בונלע"ד לחלק ביניהם לנידון התה"ד, דיש לומר דכיון דנתבאר דאף לר' יהודא דס"ל דבר שאינו מכוין אסור דעכ"ז באיסור דרבנן בלא אפשר ולא מכוין מותר, ה"ה פסיק רישא לדידן דקיי"ל דאסור, עכ"ז היכא דלא אפשר מותר אף פסיק רישא בדרבנן, דהא אמרינן דמודה ר"ש בפסיק רישא כו' [וכן הוא הלשון בכולי ש"ס דאביי ורבא דאמרי תרוייהו דמודה ר"ש בפסיק רישא] ומודה ר"ש לר' יהודא בזה, וכיון דנתבאר דאף ר' יהודא ס"ל בלא אפשר ולא מכוין דמותר בדרבנן א"כ ה"ה בפסיק רישא לדידן אין לנו להחמיר יותר מדבר שאינו מכוין אליבא דר' יהודא באיסור דרבנן.

462

תס״גויש לדון לזה בקל וחומר מן הא דמצינו דבאית לי' הושענא אחריתי מותר למעט הענבים אף דהוי פסיק רישא, וכמ"ש התוס' בשבת (ק"ג ע"א) בסד"ה לא צריכא כו' דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר משום דלא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל, או כפי מש"כ התוס' בכתובות (דף ו' ע"א) בד"ה האי מסוכרייא כו' דלכן מותר למעט באית לי' הושענא משום דלא גזרו במקום מצוה, ועכ"ז חזינן דלר' יהודא אסור למעט אף באינו מכוין אלא לאכילה כמו שמבואר בברייתא בסוכה שם דת"ק ס"ל דאין ממעטין ביו"ט אלמא דפסיק רישא לדידן קילא טובא מן הא דס"ל לר' יהודא לאסור באינו מתכוין, ולכן כש"כ במה דמצינו דר' יהודא גופא מיקל בשיטתו דכש"כ דפסיק רישא לדידן מותר היכא דמותר אליבא דר' יהודא כמו בלא אפשר הנ"ל, ודוחק לחלק דשאני גבי מיעוט ענבים דלר' יהודא לכן אסור למעט משום דאף זולת האיסור דאסר ר"י לדבר שאינו מכוין הוי ג"כ פסיק רישא, דזוהי סברא חיצונית ודחוקה כמבואר להמעיין, דהא כיון דכל חד באפי נפשי' שרי א"כ אמאי נחמיר כשיהי' ג"כ פסיק רישא לר' יהודא ואטו מדין תרתי לריעותא נידון בזה. וגם הא חזינן דבפסיק רישיה בדרבנן כתבו התוס' בשבת (דף ק"ג) דלא גזרו חכמים כשאינו נהנה כנ"ל וכ"כ התוס' ביומא (ל"ה ע"א) ואלו בגרירה וקידור אסור לר' יהודה אף דלא הוי רק איסור דרבנן התם הא אינו נהנה ואדרבה הא הוי מקלקל וכמ"ש התוס' בכתובות (דף ה') ובבכורות (דף כ"ד) לתירוץ קמא א"כ מוכח מזה דלא מכוין אליבא דר' יהודה אף בלא הוי פסיק רישיה הוא חמור יותר מפסיק רישיה לדידן. ויש להוכיח כן עוד בהרבה ראיות

463

תס״דוכיון דאתינן להכי ישובו דברי התה"ד על כנם, דהא התה"ד מיירי בסכין התקוע בחביות והתיר להוציא את הסכין מהכלי בשבת, אע"ג דודאי מרחיב את הנקב בכל זאת כיון דאין בנין בכלים [היכא שאין בו בנין גמור] אלא איסור מדרבנן, לכן כיון דאינו מכוין לזה מותר אף דהוי פסיק רישא, והתם הא הוי לא אפשר דהא אין לו שום עצה אחרת בלתי זו להוציא לסכינו שצריך לו, וכיון דהוי לא אפשר ולא מכוין לכן מותר בדרבנן, משא"כ בהא דביצה גבי לא יעשנו מצודה דהיינו שלא יכסה כל החלונות כמש"כ שם רש"י והתוס' בד"ה אלא אימא ובלבד שלא יעשנו מצודה כו', הוי אפשר ולא מכוין דהא אפשר שלא לכסות על כולו, ובלא טורח כלל, ובודאי דזה מקרי אפשר ולא מכוין, לכן אסור אף בדרבנן היכא דהוי פסיק רישא, כמו דמחלקינן בין אפשר ללא אפשר אליבא דר"י היכא דלא הוי פסיק רישא וכמו שנתבאר, וסרה קושיית המג"א מהא דביצה הנ"ל.

464

תס״הוכן תתורץ גם קושיתי מהא דסוכה דאסרו שם פסיק רישא בדרבנן ומרש"י שם, משום דהא התם מיירי דאפשר לי' בפירי אחריני לאכילה, דאל"כ תקשה על מאן דס"ל להתיר היכא דלא אפשר ולא מכוין אליבא דר' יהודא בכולי ש"ס, וכמש"כ לעיל בארוכה, ולכן כה"ג נאסר גם פסיק רישא אף בדרבנן כיון דאפשר ולא מכוין, וכן מש"כ רש"י (שם) בגרירה דלכן מותר לר"ש משום דלא הוי פסיק רישא ג"כ ניחא, דהא לעולא דקיי"ל כוותי' [כמו שנתבאר לעיל מהא דבכורות] מיירי הך דגרירה בקטנים דהוי אפשר ולא מכוין אי הוי פסיק רישא ונאסר אף בדרבנן, ולכן שפיר כתב דלכן הקילו בגרירה משום דלא הוי פסיק רישא, ובפרט לשיטת רש"י ביומא (דף ל"ד) דכתב שם דלכן בצירוף מותר לר"י באינו מכוין משום דהוי איסור דרבנן [וכבר כתבתי לעיל ליישב קושיית התוס' (שם) מרש"י, משום דרש"י ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר ולכן אף פסיק רישא מותר בדרבנן בלא אפשר], והא דגרירה הוי באפשר ולכן כה"ג אי הוי פסיק רישא ג"כ הי' נאסר, משא"כ בפסק התה"ד בלא אפשר, שפיר הקיל.

465

תס״וובזה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי עליו לעיל מתוס' (ביצה כ"ג) ד"ה ושלש מחלוקת כו' שכתבו דבמגררה שלנו אסור לקדור דהוי פסיק רישא אלמא דגם בדרבנן אסור פס"ר ע"ש, משום דהא כבר נתבאר דמוכח דהא דאסר ר' יהודא לקדר דזה מקרי אפשר ולא מכוין דאל"כ תקשה על מאן דס"ל דבלא אפשר ולא מכוין מותר לר"י, וכיון דאפשר בקרצוף מקרי אפשר לכן גם בפסיק רישא לדידן אסיר אף בדרבנן גם להתה"ד.

466

תס״זוכן יש לתרץ עפי"ז מה שיש להקשות על התה"ד מהא דשבת (דף נ' ע"ב) דאמר רב נחמיא ב"ר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי אבל ברובא אהלא אסור דזה הוי פס"ר, ואף דלא הוי אלא איסור דרבנן דהא הוי תולש לאחר יד משום די"ל דהתם מיירי באפשר לו לרחוץ פניו במה דאינו משיר שערו בודאי, ואין זה דוחק דהא כבר נתבאר דהך סוגיא דאין מקדרין כו' וגם הסוגי' דאין ממעטין ביו"ט בע"כ מיירי באפשר ולא מכוין אף דתנן סתמא, כן י"ל דהך מימרא דסתמא אתאמרא מיירי ג"כ באפשר לו לרחוץ במה שאין בו רובא אהלא ולכן אסור בפסיק רישא, משא"כ היכא דלא אפשר, ובע"ה כל הקושיות הנ"ל על התה"ד מתורצות ויש לדבריו מקום ויסוד גדול בש"ס.

467

תס״חואף שמהתוס' בשבת (דף ק"ג) בסד"ה לא צריכא כו' שכתבו דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר משום דאינו נהנה, משמע דפסיק רישא דניחא לי' אסור אף בדרבנן, היינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בכתובות ובכורות (דף כ"ה) לפרש שם דשאני מקלקל ולכן אין הכרח לכל זה, משא"כ לפי תמיהת המל"מ ופשטות הסוגיא בשבת (דף כ"ט) אליבא דעולא וכמו שנתבאר בארוכה יש לדברי התה"ד סמך גדול, וכמו שהוכיח התה"ד מהמרדכי שם.

468

תס״טענף ה. ועוד נלע"ד לומר במה שהקשו על הרמב"ם שפסק בהא דסוכה גבי הדס דאם עבר ומיעטן כשר ולא מחלק בין אשחור מעיו"ט או לא משום דהא מוכח ביבמות (דף צ"ב) בש"ס שם גבי מה שרצו להוכיח מהא דאומר לאשה התקדשי לי אחר שיחלוץ לך יבמך דמקודשת דאדם מקנה דשלב"ל, ודחו זה משום די"ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק והוי בידו לקדשה עכשיו דאומר לאשה התקדשי לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת דאין קידושין תופסין ביבמה הא י"ל דלכן אינה מקודשת משום שאין בידו לקדשה עכשיו בהיתר דהא לכ"ע הווה יבמה לשוק באיסור לאו גם בקידושין לחודא כמבואר ביבמות (דף מ"ט) בתוס' ד"ה אי כרב אי כשמואל ומוכח מזה דאף אסור מה"ת עכ"ז כיון דאם עבר ועשה כו' ואף דאסור מה"ת עכ"ז כיון דאם עבר ועשה מועיל הקידושין מיקרי זה דבר שבידו שכן מבואר בקדושין (ד' ס"ב) דזה תלוי במה דהוי דבר שבידו ע"ש, [וע' במהר"ם שיף בכתובות (דף נ"ט) שמקשה על מה שאמרו בהתקדשי לי אחר שאתגייר דא"מ הא בידו לגייר א"ע ונשאר בצ"ע, ונעלם ממנו דזוהי קושיית הגמ' בקידושין שם ותי' דהא צריך שלשה ומשפט כתיב בי' ומי יימר דמזדקקי לי' תלתא ע"ש], אלמא מוכח מסוגיא דיבמות דגם מה שאינו יכול לעשות אלא באיסור אפ"ה מקרי דבר שבידו, ועיין בגיטין (דף פ"ד ע"א) וברש"י שם ד"ה אמר לך רבא כו' דבשר חזיר בידה לקיימו באיסור ע"ש, והתוס' כ' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) בד"ה כל שבידו כו' דענבי' מרובים מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ע"ש, וכיון שנתבאר דאף איסור תורה מקרי בידו כש"כ איסור דרבנן ולכן כיון דרב אשי אמר בזבחים (שם) דכל שבידו לא הוי דחוי שפיר פסק הרמב"ם דאם עבר ומיעטן כשר משום דהוי בידו ולא הוי דחוי משא"כ הסוגיא דסוכה (שם) קאי אליבא דהנך אמוראי דס"ל (זבחים שם) דאף מה שבידו הוי דחוי, ויש לעיין בקידושין (דף ס"ד) בגמ' שם דאמרו והרי בידו להשיאה לחלל כו' וכן בשבת (דף מ"ג) דאי' שם טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואכמ"ל. ועיין ביבמות פ' ה' בראש (ס' ה') שכתב גבי כתב גט ליבמתו דאף דחסר מאמר מ"מ יכול לבוא עליה בע"כ וחשיב בידו לגרשה או דילמא השתא מיהת לא בא עליה ואין בידו לגרשה כו'

469

ת״עאמנם לכאורה נשארה עוד קושיא על התה"ד מהא דשבת (דף קמ"א) האי מאן דסחי במיא לינגיב נפשי' ברישא והדר ליסליק דלמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית [והובא זה בכל הפוסקים לדינא] וקשה הא קיי"ל דדבר שאינו מתכוין מותר, ובע"כ מוכח דשם הוי החשש דהוי פס"ר, א"כ אסור אף בדרבנן דהא בכרמלית איירי התם, אכן לפמש"כ לעיל לפרש דדוקא בלא אפשר הקיל התה"ד ניחא זה דהא התם אפשר לי' למנגיב נפשי' כמו שאמרו שם, ועוד י"ל דבאמת החשש שחשו שם הוי שמא יכוין לשאת עליו לחלוחית המים מחמת הנאת רחיצה וכמש"כ התוס' שם ד"ה דלמא אתי כו' דהחשש הוא דישכח שהוא שבת ויכוין לאשוויי גומות כו' וה"ה בזה.

470

תע״אובפסיק רישא דלא ניחא לי' בדרבנן יש להקל בפשיטות, דהא התוס' בשבת (דף ק"ג) בסד"ה לא צריכא כו' כתבו דלכן באית לי' הושענא אחריתי מותר למעט משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' באיסור דרבנן עכ"ל, אלמא דבלא ניחא לי' יש להקל בפשיטות באיסור דרבנן אף להחולקים על הערוך, והא דמבואר באו"ח (סי' של"ז) גבי גרירה דבפסיק רישי' אסור י"ל שטעם האוסרים שם משום דגרירה הוי מתקן א"כ הוא פס"ר דניחא לי', וע' תוס' כתובות (דף ה') ובכורות (דף כ"ד) שכ"כ.

471

תע״בהגה [ולכאורה יש להקשות לפמש"כ התוס' דלכן מותר למעט באית לי' הושענא אחריתי משום דלא הוי אלא איסור דרבנן ולא ניחא לי', א"כ אמאי אמרו שם בסוכה דזה הוי דחוי לפי שאסור למעט לכן לא מקרי זה בידו כמש"כ התוס' בזבחים, וכיון דאחר יכול למעט דהא מקרי פס"ר דלא ניחא לי' וכמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ג) בד"ה לא צריכה דעביד בארעא דחברי' דגבי אינן בעלים מקרי פסיק רישא דלא ניחא לי', ומצינו בשבת (דף מ"ו) דשלשה הדיוטות מקרי בידו דביד הבעלים להשיג זה וכש"כ דא' מהשוק מקרי בידו להשיג, ואחר ודאי מותר למעט דהא אינו מכוין אלא לאכילה א"כ אף בלית לי' הושענא אחריתי ג"כ לא הוו דחוי אם עבר ומיעטן דהא מקרי בידו למעט בהיתר, ואחרי העיון אין כאן קושיא כלל, משום דדוקא אם אחר ממעט שלא בצווי הבעלים מקרי פסיק רישא דלא ניחא לי', אבל היכא שהבעלים מצווים לאחר למעט הלא ניחא להו דיתעבד שליחותייהו, וכמבואר כה"ג בנדרים (דף ל"ה), וכ"כ התוס' בשבת (שם) דדוקא אחר שאינו אוהבו כו', וע"כ לא מקרי זה בידו והוי דחוי].

472

תע״גוכן נוטה הסברא, דהא אף לשיטת התוס' דפליגי על הערוך ואסרי פס"ר דלא ניחא לי' אין זה אלא מדרבנן כמש"כ המג"א (בסי' ש"ך ס"ק כ"א), וכמש"כ התוס' בשבת (ד' ע"ה) ד"ה טפי ניחא לי' כו' דכי מודה ר"ש בפסיק רישא היינו במידי דניחא לי' אי מתרמי והוי צריכה לגופא אבל היכא דלא איכפת לי' אינו מודה, וכן מוכח בתוס' (שם צ"ה ע"א) בד"ה המכבד ומרבץ כו' דאי פסיק רישא היכי שרי ר"ש לקמן לכתחלה כו' ע"ש, ואמאי לא הקשו יותר פשוט דאי הוי פס"ר א"כ אמאי ס"ל לחכמים דאינו אלא משום שבות, אע"כ מוכח דאף בפסיק רישא אינו אסור אלא מדרבנן, ולכן נראה דבדרבנן יש להקל בפסיק רישי' דלא ניחא לי' דלא גזרינן גזירה לגזירה.

473

תע״דוהנה מבואר ברא"ש בשבת (פ"כ סי' י"ג) ובאו"ח (סי' שכ"ו סעי' ז') דמותר לילך ברה"ר אף שמטר יורד עליו ומעבירם ד"א ברה"ר ולא הקפידו בזה לפי שמים מועטין הם, כמש"כ הב"י והלבוש שם ועיין שם בט"ז (ס"ק ה'), ולכאורה קשה דאף דקיי"ל בשבת (ד' ע"ח) דמוציא מים אינו חייב אלא בשיעור הוצאה כמו שפסק הרמב"ם (ה"ש פ' י"ח) דשיעור הוצאת מים כדי לרחוץ פני מדוכה והוציא זה מירושלמי, מ"מ הא קיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת, א"כ הא הוי איסור תורה אף במים מועטין וזה אסור אף באינו מכוין היכא דהוי פס"ר, אך י"ל דמ"מ אינו אלא איסור דרבנן דהא אינו נושאם אלא כלאחר יד, ואי נימא דפסיק רישא דלא ניחא לי' אסור, א"כ קשה איך מותר לילך ברה"ר במטר יורד עליו, אע"כ מוכח דבלא ניחא לי' מותר בדרבנן, אכן יש לומר דשא"ה דהוי חצי שיעור וגם אינו נושאם אלא לאחר יד והוי זה כעין תרתי דרבנן לכן הקילו בזה, ואף דח"ש אסור מה"ת, עכ"ז י"ל לפמש"כ הריטב"א במכות (דף י"ז) בהא דס"ל לר"ש דכל שהוא למלקות דהטעם הוא דכיון דאכל במזיד אחשבי' להתחייב בכ"ש כו' ע"ש, כן י"ל בהא דחצי שיעור דאסור מה"ת דהוי זה מחמת אחשבי', וכמש"כ האחרונים גבי בל יראה בפסח גבי חצי שיעור, א"כ היכא דאינו מכוין דלא שייך לומר אחשבי' אפשר דכה"ג לא נאסר מה"ת, וזהו כוונת הרא"ש שכ' דבמים מועטים לא גזרו משום דהוי פחות מכשיעור וגם נושאם לאחר יד והוי תרתי דרבנן לכן לא גזרו באינו מכוין אף דהוי פסיק רישי', אך לשיטת התה"ד ניחא בפשיטות דהא פסיק רישי' בדרבנן מותר, או לשיטת התוס' בשבת (דף ק"ג) דבלא ניחא לי' מותר, א"כ לכן מותר לילך אף אם יהיו כשיעור דהא אינו נושאם אלא לאחר יד ולא הוי אלא דרבנן ומותר אף בפסיק רישי'.

474

תע״הענף ו. ובעיקר הך מילתא דחצי שיעור בחיובי שבת, שיטת החכ"צ (בסי' פ"ו) שאינו אסור אלא במידי דאכילה ולא באיסורי שבת והובא במל"מ (ה"ש ריש פ' י"ח), ובשבת (דף ע"ד) גבי הא דאמרינן וכי מותר לאפות פחות מכשיעור פי' רש"י דח"ש אסור מה"ת, ונ"ל להוכיח דגם הרמב"ם ס"ל דחצי שיעור דשבת אין בו איסור תורה כלל שכן כתב (פ"א מה"ש ה"ג) דכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור אבל אסור ואיסורו מד"ס, ולהלן (פי"ח ה"ג) כתב דאם אין בו שיעור הוצאה ה"ז פטור, אלמא דס"ל דחצי שיעור בהוצאה אין בו איסור תורה כלל, א"כ י"ל דגם הרא"ש שכתב לפי שהמים מועטים לא גזרו ג"כ ס"ל דח"ש אין בו איסור תורה כלל גבי הוצאת שבת, ולכן שפיר כתב דכה"ג דאינו מכוין לנושאם לא גזרו רבנן בח"ש דאינו אסור אלא מדרבנן והוי תרתי דרבנן כנ"ל.

475

תע״והגה [ובפרט בחיוב הוצאה, דהא ידוע מה שהקשו על הא דקיי"ל זה עוקר וזה מניח דפטור הא עדיין לא נפק מח"ש, ומה שתי' האחרונים דבעקירה לא שייך חזי לאצטרופי דכיון דאחר לקחו מידו תו לא שייך חזי לאצטרופי לההנחה, לא נהירא, דהא חצי שיעור באיסורי אכילה אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי, ואף דעכשיו אחר שיעור אכ"פ אינו יכול להצטרף עכ"ז כיון דמתחלה תיכף שאכל הח"ש הוי חזי לאצטרופי בתוך אכילת פרס ע"כ אסור מה"ת, א"כ ה"ה בעידן דקעקר ולא הניח עדיין הא חזי להצטרף לההנחה שהי' בידו לגמור ולהניח, וכן מה שראיתי בספר תפארת ישראל על משניות (ספ"א דשבת) שכ' דלכן לא שייך בעקירה איסור מה"ת דהא איסורי שבת ממשכן ילפינן להו וכיון דעקירה בלא הנחה אין שם מלאכה עלי' במשכן לכן מותרת מה"ת עכ"ל, גם ז"א דהא כתבו התוס' בשבת (דף ג') ד"ה בעשותה כו' דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן רק דפטור מחמת גזה"כ ע"ש.

476

תע״זוכן אין לומר דכיון דהתורה פטרה זה עוקר וזה מניח כמבואר בשבת (דף צ"ג) וילפי זה מהא דואם נפש אחת תחטא כו' דחד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וממילא גם איסור תורה אין בו כלל, משום דבשבת (דף ק"ג) ילפי מן ועשה מאחת מהנה דכתב אות א' וכן בארג חוט א' דפטור, ועכ"ז ס"ל דאסור מה"ת כמו כל חצי שיעור, אלמא דאף במה שהתורה פטרה בפי' מ"מ לא נפק עכ"פ מאיסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי, א"כ ה"ה בזה עוקר, והעיקר מה שנ"ל בזה דלכן בעקירה או במעביר פחות פחות מד"א אין בו איסור תורה, משום דהוצאה הוי מלאכה גרועה כמבואר בתוס' (שבת דף ב' ודף צ"ו), ע"כ לא אמרו בזה לאסור חצי שיעור, מה"ת, ולפי זה ה"ה בהוציא פחות מכגרוגרת לרה"ר אין בו איסור תורה מפאת ח"ש אלא נאסר מדרבנן, אך מה אעשה ובהגהות אשרי (ריש פ' המוציא) מבואר גבי הוצאה דג"כ אסור מה"ת ח"ש ע"ש, וע"כ מוכרח לחלק בהא דעקירה בלא הנחה, דלא אסרו מה"ת מחמת ח"ש, משום דעקירה בלא הנחה אין עליה שם מלאכה כלל, ויש להאריך בכ"ז].

477

תע״חוע"פ סברת החכ"צ הנ"ל יש לתרץ דברי התוס' התמוהים בחולין (ד' י"א) בסד"ה חטאת קרי' רחמנא כו' דבכל דוכתן מסלק לה בקושי' אחריתי, ובבכורות דקאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שניפדית משום דקדשי בד"ה היא ולא הוי כפסולי המוקדשין לאחר שניפדית משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עלי' לא קרי' רחמנא חטאת עכ"ל, ודבריהם נפלאים מאוד, דהא בבכורות שם אחר שאמרו שאני פרה דקדשי בד"ה היא כו' מקשי והא איכא איסורא מדרבנן אלא שאני פרה דלא שכיחא, ואח"ז הקשו וליחלה וליפקה לחולין וליגזזה והדר ניקדשה כו' כדשמואל כו', והתם הא התיר ר' יוסי בן המשולם להיות גוזז במספרים ואינו חושש אף שאינו פודה, רק אח"ז מקשה הגמ' דליחלה וליפקה לחולין כו', אבל באמת אינו עושה כן ואפ"ה מותר לגזוז, אלמא דאף קודם הפדיון מותר לגוזזה כדמשני התם משום דקדשי בד"ה היא.

478

תע״טומחומר הקושיא הנ"ל נלע"ד לדקדק בבכורות שם דקאמרי אלא שאני פרה דלא שכיחא, למה לי' למימר אלא דהא קאי אדלעיל דקאמר שאני פרה דקדשי בד"ה, רק שהקשו דהא קדשי בד"ה נאסר עכ"פ מדרבנן, ומתרצי דפרה לא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכיון שלא חזרו מדבריהם הקודמים לא שייך לומר אלא, לכן נלפע"ד לומר דבאמת לסוף דמסקי שאני פרה דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן חזרו מהא דאמרו דפרה קדשי בד"ה היא רק מטעם אחר מותר, משום דברמב"ם (ה' מעילה פ"א ה"ז) כתב דגוזז בקדשים אינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול כו', ולפ"ז אם אין בו שיעור זה דינו כמו חצי שיעור דלשיטת החכ"צ אין בו איסור תורה כלל, דדוקא באיסורי אכילה נאסר חצי שיעור מה"ת, ולכן בהא דפרה שם דגוזז ב' שערות דודאי ליכא בזה איסור תורה דהא אין בו רוחב הסיט כפול ולא נאסר חצי שיעור אלא מדרבנן, וכיון דמסקי דפרה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן חזרו ממה שתי' שאני פרה דקדשי בד"ה היא, דבלא"ה מותר משום דלא גזרו בה באיסור דרבנן, ולכן מהא דקאמרי לעיל שם שאני פרה דקדשי בד"ה היא, אין כאן קושיא כלל, וכמש"כ התוס' (חולין שם) דבלא"ה מסלק לי' בקושיא אחריתי, רק בסוף הסוגיא בבכורות שם דמקשה הגמ' וליחלה וליפקה לחולין, כוונת הגמ' דכיון שיכול לעשות בהיתר לפדותה אחר שחיללה, יעשה, דדוקא במה דלא אפשר לתקוני שייך לומר מלתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, משא"כ במה דנקל לו לתקן, ע"ז הקשו שפיר התוס' בחולין דהא גם אחר הפדיון לא יהי' עליו היתר לגוזזה דהויא כפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, וכן שפיר תירצו משום דאחר הפדי' שאין תורת פדי' עליה לא קריא רחמנא חטאת.

479

ת״פאבל אין לומר שכוונת הגמ' בבכורות דלכן הוי דרבנן משום דדבר שאינו מתכוין אינו אסור רק מדבריהם, דהא כתבו התוס' (שבת מ"א ע"ב) וביומא (דף ל"ד) דבכל התורה כולה נאסר דבר שאינו מתכוין מה"ת, רק בשבת דמלאכת מחשבת אינו אסור רק מדרבנן, והתם הא מיירי בפרה דאסור דבר שאינו מתכוין מה"ת לכן העיקר כמש"כ, ועפ"ז יתורצו גם דברי הר"ש בפרה (פ"ב מ"ג) יעו"ש, א"כ מוכח מהתוס' והר"ש הנ"ל דס"ל כשיטת החכ"צ דחצי שיעור לא נאסר מה"ת אלא באיסורי אכילה.

480

תפ״אאכן י"ל דשאני פרה דישנה בשאלה [וביבמות (דף ה') מחלקינן מה לנזיר שישנו בשאלה אלמא דמחלקינן בזה], לכן י"ל דאף דבחלב אסור חצי שיעור עכ"ז במה דישנו בשאלה לא גמרינן מהתם, אמנם הא מצינו בשבועות (רמב"ם פ"ד ה"א) דגם בשבועה אסור מה"ת חצי שיעור וכמש"כ המל"מ שם בארוכה וביו"ד (סי' רל"ח), אלמא דלא מחלקינן בח"ש בזה, ואף במה דאיתא בשאלה ח"ש אסור מה"ת.

481

תפ״בולפמש"כ לעיל דח"ש אינו אסור מה"ת היכא דאינו מכוין משום דלא שייך בזה לומר דהא אחשבי' [וכמש"כ דזהו כוונת הרא"ש שכתב דבמים מועטים לא גזרו], א"כ הא דבכורות דהוי דבר שאינו מתכוין כמבואר התם לכן בכה"ג הח"ש אינו נאסר אלא מדרבנן, א"כ דברי התוס' דחולין הנ"ל נכונים אף להסוברים דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים, ואין להאריך בזה יותר.

482

תפ״גהיוצא לנו מכ"ז הוא, שדברי התה"ד ברורים ונכונים וכן יש להעיר מביצה (דף ל"ג) גבי האי מדורתא ברש"י ד"ה והלכתא כו' דאנן דקיי"ל כר"ש באינו מכוין מותר ועיין התוס' ד"ה מלמטה כו' ואף דהוי פסיק רישיה מ"מ מותר והטעם כיון דהוי בדרבנן ע"כ הקילו אף בפסיק רישיה ונהי דאין להוכיח מזה כשיטת הערוך די"ל דשא"ה דלא הוי אלא דרבנן אבל יש להוכיח עכ"פ משיטת רש"י דהלכה כהתה"ד והא דמבואר בסוכה דף ל"ג ברש"י דהובא לעיל דגרירה אלו היה פסיק רישיה אסור אף דהוי חופר כלאחר יד יש לחלק לפמש"כ התוס' בבכורות וכתובות הנ"ל לחד תירוץ דגרירה הוי תיקון שמשוה הגומות מצד אחד לכן גרירה הוי פסיק רישיה דניחא ליה אסור משא"כ גבי מדורתא דהוי פסיק רישיה דלא ניחי' ליה הקילו אף באפשר לעשות מלמעלה למטה לכן יש להקל בדרבנן בפסיק רישא דניחא לי' וכש"כ היכא דלא ניחא לי' ובמקום דלא אפשר כנ"ל, כן נלע"ד בכל זה. שוב ראיתי דיש לדון בעיקר ההוכחה שנתבאר לעיל בענף ד' דכיון דמצינו דר' יהודה ס"ל להקל בלא אפשר ולא מכוין בדרבנן דה"ה פסיק רישיה בדרבנן לדידן וכמש"כ שם בארוכה דהתוס' ביומא (דף ל"ג) ד"ה הני מילי כו' ובשבת (דף מ"א) בד"ה מיחם שפינה כו' כתבו להוכיח מכריתות (דף כ') דפסיק רישיה אסור לר' יהודא מהתורה וכן לר"ש היכא דהוי מלאכה שצריכה לגופא. והא דר"י אוסר בכל מלאכת שבת באינו מכוין ז"א רק מדרבנן ע"ש א"כ לפ"ז יש לחלק דשאני אינו מכוין לר"י דעיקר איסורו אינו רק מדרבנן לכן הקילו בלא אפשר ולא מכוין בדרבנן משא"כ פסיק רישיה דאסור מה"ת ע"כ אפשר להחמיר אף בדרבנן אכן לפש"כ התוס' ישנים ביומא שם בתירוץ קמא די"ל דהא דכריתות אינו רק חיוב דרבנן אין הכרח למש"כ כעת ונכונים דברי התה"ד הנ"ל אכן לפי דברי התוס' בשבת ויומא הנ"ל יש לדחות ההוכחה הנ"ל לכן נלע"ד להכריע כעת דבפסיק רישי' דניחא ליה אין להקל אף בדרבנן אלא בפסיק רישי' דלא ניחא ליה בדרבנן ובמקום דלא אפשר דעתי מסכמת להקל כן נלע"ד בכ"ז

483

תפ״דאם מצא תפילין דר"ת אם מכניסן זוג זוג או לא שאלני חכם א', הא דקיי"ל המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג כמבואר בעירובין (צ"ה) ובאו"ח (סי' ש"א סעיף מ"ב), אם מצא תפילין דר"ת אי שרי להכניסן זוג זוג או לא, והאריך בזה.

484

תפ״התשובה בקצרה, לכאורה י"ל דמי שנוהג להניח תפילין דר"ת בחול מותר להכניסם בשבת זוג זוג אם מצאם מונחי' במקום שאין משתמר, ואף שאין מניחם רק מספק מכ"מ כיון דמניחם עכ"פ הוי תכשיט, וכעיקר הטעם דשרי להכניסם זוג זוג, וכמו שמבואר בשבת (ס"ב) וברש"י שם ד"ה וא' האשה כו', א"כ ה"ה יש לדון כן אף במה דאינו מניחן רק מספק, אבל באמת זה אינו דהא בשבת (ס"א) גבי קמיע מומחה דמותר לצאת בה בשבת לפי שהוא תכשיטו, ובעי ר"פ התם תלתא קמיע לחד גברא מאי ונשאר בתיקו, ופסקו הרמב"ם וכל הראשונים לחומרא ואסור לצאת בה בשבת, ולא אמרינן דכיון דבחול ודאי יוצא בקמיע זו ורגיל לנשאה [ואף אחר ספק רפואה ודאי משתדל בכל מה דאפשר בחול וכמבואר ביו"ד (סי' של"ו)] יהא מותר לנשאה בשבת.

485

תפ״וובאמת צ"ע דאמאי בחולה שיש בו סכנה אסרו לצאת בקמיע בשבת הא כיון דמספקא לר"פ אם הוא רפואה גמורה או לא והא קיי"ל דספק פקוח נפשות דוחה שבת ואף אחר הרוב אין הולכין בפקוח נפשות א"כ מספיקא יהא מותר לצאת ברה"ר בשבת ומה לי ספיקא דדינא או שארי ספיקות, ואפשר לומר בזה ע"פ מש"כ הרמב"ם [בפי' המשנה דיומא (פ"ג ע"ב) גבי מי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר ואין הלכה כר' מתיא], לבאר דמפני מה אין מאכילין אותו הא אין לך דבר שעומד בפני פק"נ, וכתב דשאני רפואה שאין מועיל אלא בדרך סגולה ולא בדרך רפואות הטבע דזה לא הותרה ספיקו במקום איסור וכמו שהאריך בתוספות יוה"כ ביומא שם לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, ועפ"ז יש לעיין במה דמבואר ברמ"א (יו"ד סי' קנ"ה סעיף ג') דכל חולה שמאכילין אותו איסור צריך שתהא רפואתו ידועה, וכמו שנתבאר באו"ח (סי' שכ"ח וסי' תרי"ח) ואכמ"ל, א"כ ה"ה בקמיע דרפואתו היא בדרך סגולה לכן לא הותר ספיקו במקום אסור, ויש להאריך בזה.

486

תפ״זועכ"פ בחול ודאי דמשתדל גם אחר ספק רפואה בסגולה וגם מחוייב בזה מחמת מצות עשה דונשמרתם לנפשותיכם אף בספק רפואה, וכן בקמיע ספק אם מועיל, דנושאה גם כן בחול, ואפ"ה אסרו בשבת ולא התירו משום תכשיט, אלמא דכיון דמספקא לן בזה אין שם תכשיט עליו לצאת בו בשבת, ולא התירו אלא במה דהוי תועלתו ידועה, אבל לא בספק אף שנושאה בחול משום ספק פקוח נפשות, אמנם בקמיע מומחה שתועלתה ודאי התירו אף לחולה שאין בו סכנה, א"כ אין הדבר תלוי כ"א בהיות הדבר ודאי בענינו אשר נעשה למענהו, וה"ה בנ"ד, כיון שאין מניח תפלין דר"ת רק מספק, אין שם תכשיט עליהם, ואסור לצאת בהם בשבת, וזה ודאי דוחק לומר דמיירי בקמיע שלא הלך בה בחול כמו שסתמו הפוסקים והש"ע בזה, ועוד אף אם לא נשאה מעולם בחול מ"מ יכול עתה [בשבת] ללבוש ספק קמיע על דעת לשאת אותה תמיד וע"כ מוכח כמש"כ, וכן מבואר באו"ח (סי' י' סעי' ז') בטלית שחציו פתוח וחציו סתום דאין יוצאין בו בשבת אף לכרמלית כמש"כ המג"א שם ולא אמרינן דכיון דמחמת ספק דאורייתא מחוייב לעשות ציצית בבגד זה והוי ממילא תכשיט, אע"כ מוכח דכה"ג לא מקרי תכשיט להקל לצאת בו בשבת, וע' בב"י (או"ח סי' י"ג).

487

תפ״חועוד י"ל בנ"ד דהא חזינן דאף בתפילין שאין בהם שום ספק כלל אפ"ה לא הותרה רק אם מונחין בבזיון כמבואר בספ"ק דביצה, משום דאף דהוי ודאי תכשיט, מ"מ הא קיי"ל דאסור לצאת בתפילין כמבואר בשבת (ס"א) דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין ודאי אסור, ואף למ"ד שבת ז"ת משום דילמא אתי לאתויי ברה"ר, אך התירו להכניסם זוג זוג משום בזיון תפילין, א"כ י"ל דבספק אם הם קדושים בקדושת תפילין כמו תפילין של ר"ת, לא התירו בזה משום בזיונם, אמנם בזה יש לומר דבזה"ז דאין לנו רה"ר לא גזרו משום חשש דלמא נפק ואתי לאתויי ברה"ר, כמבואר באו"ח (סי' ש"ג סעי' י"ח) גבי תכשיטי נשים דכמו שלא גזרו עליהם בחצר כן לא גזרו עליהם בכרמלית, וכמש"כ בתוס' בשבת (ס"ד ע"ב) בד"ה ר' ענני כו' בשם ר"ב לפי דהאידנא אין לנו רה"ר דלא גזרו בכרמלית ע"ש, וכש"כ בתפילין כפי מש"כ התוס' במנחות (ל"ו ע"ב) בד"ה אי קסבר לילה זמן תפילין כו' דתפילין כיון דעשוי למשמש בהם מידכר דכיר להו, ואף רב מודה דמותר לצאת בהם בחצר ע"ש, א"כ ה"ה דמותר לצאת בהם בכרמלית, וכן למ"ד שבת לאו זמן תפילין כדקיי"ל דאסור להניחם בשבת משום דהוי זלזול לאות שלהם כמבואר באו"ח (סי' ל"א), דלא שייך זה הטעם בתפילין של ר"ת דהא כל עיקר החשש בנ"ד הוא שמא העיקר כשיטת רש"י ואינם כשרים א"כ לא הוי זלזול לאות של שבת במניחן אם נימא דאינם כשרים, ולכן אי נימא דמקרי עכ"פ תכשיט מחמת דהא רגיל להניחן בחול א"כ לא הוי זה בכלל האיסור שגזרו שלא לצאת בתפילין ברה"ר.

488

תפ״טולכאורה יש להוכיח זה מהא דעירובין (דף צ"ו ע"ב) דאמרו דילמא סבר לי' כר' יוסי דנשים סומכות רשות ולכן מותרות הנשים להכניסם זוג זוג, אלמא דאף דנשים פטורות מ"מ כיון דרגילים בזה בחול אמרינן דתכשיט הוא להם וכמ"ש הש"א (בסי' ק"ה), א"כ ה"ה אף במה שאינו מניח אלא מספיקא מ"מ כיון שרגיל בהם בחול עכ"פ מקרי תכשיט, וכן יש להוכיח לכאורה מהא דאו"ח (סי' י"ג) דאף בגד שאין חייב בציצית כי אם מדרבנן מותר לילך בו לרה"ר בשבת, והא מבואר בראש השנה (דף ל"ד ע"ב) דתקיעות ספק עדיף מן ודאי תפילה דרבנן משום דספק דאורייתא עדיף מן ודאי דרבנן, ולכן כיון דחזינן דציצית דרבנן מקרי תכשיט ומותר לצאת בו לרה"ר בשבת א"כ כש"כ בתפילין ספק דאורייתא בחול דמותר לצאת בהן בשבת משום דהוי תכשיט עכ"פ, וא"ל דשאני ציצית דחייב גם בשבת, דהא אף בלילה דלאו זמן ציצית מותר לצאת בשבת כמו שכתב המ"א (בסי' י"ג ס"ק א').

489

ת״צאכן לפי מה שהוכחתי לעיל מהא דא"ח שכ' בטלית שחציו פתוח וחציו סתום דאין יוצאין בו בשבת אף דרגיל לצאת בו בחול, וכן בקמיע ספק מומחה משמע דאף דרגיל לצאת בו בחול מ"מ אסור לצאת בו בשבת, ולא אמרינן דהא רגיל בהם בחול יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ נושאם בחול דמקרי תכשיט, ובע"כ מוכח דשאני ספק מצוה דכיון דאינו רגיל בהם בחול אלא מחמת ספיקא ואלו הי' הדין ברור לנו בזה לא הוי מצוה וכן בקמיע אלו הי' ברור לנו דאינו קמיע מומחה לא הי' רגיל בה בחול, לכן אף בספק אין שמם תכשיט להקל לצאת בהם בשבת, והא דנשים מותרות, בע"כ שא"ה דהא אף דנשים לא נצטוו במצות עשה שהז"ג מ"מ הא ס"ל לכמה ראשונים דאם רצו הנשים לברך על מצות עשה שהז"ג יכולות לברך, ואף להפוסקים דס"ל דלא יברכו מ"מ מודי דנשים נוטלות שכר ע"ז, כדמוכח מהא דאמרו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה, אבל גם אינו מצווה נוטל שכר, ולכן שפיר מקרי תכשיט גם לנשים משום דאין בזה שום ספק כלל, אבל היכא דאין רגיל בהם בחול אלא משום ספק מצוה ברור ומוכח מכל הנ"ל דאסור לצאת בהם בשבת, ובזה גרע יותר מן מה דחייב בודאי מדרבנן כמו ציצית דרבנן כנ"ל.

490

תצ״אוהמ"א (סי' ש"א ס"ק נ"ד) כ' דנשים אסורות להכניס תפילין זוג זוג ואם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת ע"ש, ויש להעיר עליו דהא מבואר בעירובין שם דאי נשים סומכות רשות מותרות להכניס זוג זוג ומקרי גם תכשיט להו, א"כ יש לחלק דדוקא בתפילין דקיי"ל דמוחין לנשים כמבואר (בסי' ל"ח) לכן שפיר פסקו דנשים אסורות להכניסם משום דלא מקרי תכשיט להו, משא"כ בציצית דקיי"ל דאין מוחין לנשים ללובשם כמבואר (בסי' י"ז), שפיר יש לדון דמותרות לצאת בהן בשבת משום דמקרי תכשיט להן כדמוכח בסוגיא דעירובין הנ"ל, והך סברא שכתב הרמ"א לחלק בנשים בין ציצית לתפילין דאסורות משום דתפילין צריכין גוף נקי, כן מצאתי להריטב"א (בפ' יו"ד) דעירובין, ודברי המג"א הנ"ל צ"ע, ואכמ"ל.

491

תצ״בולכן כיון דנתבאר דספק תפילין כשרים אין שם תכשיט עליהם, לכן אין לצאת בהם בשבת אף דלא הוי אלא הוצאה כלאחר יד וכמש"כ התוס' בשבת (דף ס"ב ע"א) בד"ה כל מצות עשה כו', מ"מ אסור מדרבנן.

492

תצ״גוהנה התוס' במנחות (מ"ב ע"ב) בד"ה תפילין יש להם בדיקה כו' כתבו דהכי תניא בתוספתא דאין לוקחין תפילין אלא ממומחה, והא דתנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אע"פ שלא בדקן התם משום כבוד תפילין לא חיישינן, א"נ מוצא שאני דרוב מצויין אצל תפילין מומחין הן עכ"ל התוס', א"כ לתי' א' של התוס' הנ"ל אף בספק השקול אם כשרים המה או לא ג"כ התירו להכניסם משום בזיון תפילין ולא גזרו בספיקו, וחזקת כשרות לא שייכ' התם דהא התם הוי חשש בעיבוד לשמה וחסרות ויתרות א"כ אם לא נעבדו לשמן או שנכתבו בחסרות ויתרות שלא כדינם לא היו להם חזקת כשרות מעולם ואפ"ה לא גזרו בספיקו, ודוקא בתי' הב' חדשו לסברא דרוב מצויין מומחין הן בתפילין, א"כ ה"ה בנ"ד דספק לנו אי הלכה כרש"י או כר"ת דודאי מותר משום דלא גזרו חז"ל אף בספיקן ביודע שנכתבו בכשרות לשיטת ר"ת.

493

תצ״דולכאורה יש להקשות על התי' הנ"ל מהא דעירובין (דף צ"ז) דפליגי שם תנאי בחדשות אי מותרים דמר סבר טרח אינש ומר סבר לא טרח אינש, אלמא דכיון דמספקא לן שמא הם קמיעות לא הותרו א"כ ה"ה בספק דלמא פסולין הם מחמת איזה פסול כגון שכתבן אינו מומחה וכה"ג דמ"ש, ואפשר לחלק דבאמת מוכח דהתירו חז"ל אף בספק תפילין כשרים וכפי תי' קמא של התוס' הנ"ל, והא דאסרו בחדשות היינו משום דהוי ספק ספיקא להחמיר ספק קמיע ואת"ל תפילין אכתי ספק דלמא לא נכתבו כדין, ועוד יש לחלק דדוקא בתפילין וודאין דאף כשהם פסולין אכתי יש בהם קדושה קצת אך דלא הויא קדושה גמורה לכן לא גזרו בספיקן, משא"כ בספק דלמא הוי קמיע ולא הוי בהם קדושה כלל בזה לא התירו, וכן מצאתי להריטב"א בעירובין (צ"ו ע"ב) בד"ה בשזורין כו' שכתב ג"כ כתי' א' של התוס' הנ"ל, וז"ל דבמקושרות הא צריך בדיקה דילמא פסולין אכן לענין הצלה לא חששו ואמרו להציל על הספק עכ"ל, א"כ ה"ה בתפילין דר"ת דמי שמחמיר ע"ע לחוש לשיטתו ולהניחן בחול מותר לו להכניסן זוג זוג במצאם מונחים בבזיון, דלא גזרו לאסור אף בספק כשרים וכמש"כ התוס' בתי' א' הנ"ל והריטב"א הנ"ל, אמנם לתי' ב' של התוס' דשא"ה דרוב מצויין אצל תפילין מומחין הן אבל בספק השקול אין להתיר א"כ ה"ה בנ"ד, וכיון דקיי"ל דאזלינן בתר המיקל בדרבנן לכן כיון דגם ברה"ר אין בו איסור תורה משום דהוי הוצאה כלאחר יד וכש"כ בזה"ז דאין לנו רה"ר ודאי יש להקל, וע' בשבת (דף ס"ב) בתוס' ד"ה כל מצות עשה כו' שכ' בתירוצם דכיון דיכול לבא לידי חיוב חטאת לא שרינן לי', ולכן בזה"ז דלא יכול לבא לידי חיוב חטאת כלל אין להחמיר.

494

תצ״הובירושלמי עירובין (פ' המוצא ה"א) חילקו בין חדשות לישנות משום דחדשות אינן בדוקות וישנות בדוקות, ולשון בדוקות משמע דאף בספק דלמא לא נכתבו כדין ג"כ אסורין, וכמו דמשמע מן תי' ב' של התוס' דמנחות, אכן כיון דהש"ס שלנו אמרו הטעם בחדשות דלכן אסורות משום חשש קמיעות ולא משום ספק דלמא לא נכתבו כהוגן, שפיר י"ל כתי' א' של התוס' הנ"ל והריטב"א הנ"ל, וכן לפמש"כ הקרבן העדה (שם) דכוונת הירושלמי דאינן בדוקות היינו דהוי ספק קמיעות אין שום סתירה כלל עליהם.

495

תצ״ווהא דאמרו בירושלמי (שם) דחד ס"ל דתפילין צריכין בדיקה אחת לי"ב חודש ואפ"ה חזינן דהתירו להכניסן זוג כו' י"ל דשאני בזה משום חזקת כשרות שהי' להם מעיקרא, אבל בספק דלמא לא נכתבו מעולם כהכשרן אכתי י"ל דגזרו על ספיקן וכמ"ש התוס' בתי' ב' הנ"ל.

496

תצ״זאכן לדינא נלע"ד ברור דכ"ז לא שייך אלא בספק השקול, משא"כ בנ"ד כיון דכבר פסקו כל הפוסקים דהעיקר להלכה כשיטת רש"י וכן נהגו סוגיא דעלמא כשיטתו, אלא דירא שמים יחוש להניח תפילין של ר"ת כמבואר (בסי' ל"ד), אינו רשאי להקל ולצאת בהם בשבת, וכיון דמצינו בתי' ב' של התוס' הנ"ל דגם בספק גזרו א"כ י"ל דגם תי' א' שלהם אל מקום אחד ילך בזה עם תי' ב', ואף דירא שמים מחמיר ע"ע להניחן בחול ולצאת לשיטת ר"ת, אבל אינו יכול להקל ולהכניסן זוג זוג בשבת כיון דסוגיא דעלמא ינהוג לעיקר כשיטת רש"י, ומצינו בעירובין (צ"ז ע"א) גבי מה שאמרו שם חדשות יש בהם רצועות ולא מקושרות וליענבינהו מיענב אמר ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין ע"ש, אלמא דאף בתפילין כשרים מ"מ כיון שרצועות הקשר אינו בהכשרן כדין אסורין להכניסן בשבת, וה"ה תפילין של הר"ת כיון דלשיטת רש"י אינן כשרין לצאת בהם ידי חובת תפילין והעיקר לדינא כשיטתו, לכן אין להקל בתפילין של ר"ת להכניסן זוג זוג, כן נלע"ד ברור לדינא:

497

תצ״חבענין רגל האסורה במקומה המבואר בתשובת הגאון רע"א זצ"ל (ס' ל"ד) בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל (בסימן ל"ד) תמה על המנהג בנפסק העירוב מטלטלין בחצר בהכ"נ אותם הדרים שם, הא כיון דהאחרים יש להם זכות ליכנס בחצר לבהכ"נ להתפלל וא"א להם למחות הוי רגל האסורה דאוסרת שלא במקומה, וכן תמה שם עוד אם יש כפר סמוך לעיר ואיזה אנשים הדרין שם ולא עירבו באין בשבת לבהכ"נ אשר בעיר וקנו להם מקומות בבה"כ וא"א למחות בידם, נימא דלא מהני העירוב להעיר ההיא כיון דבני כפר שאוסרין במקומן הולכים בעירם כשנכנסין לבהכ"נ, ומחלק שם בסברא, ע"ש.

498

תצ״טולענ"ד נראה דאין זה קשה משום דהא מבואר בעירובין (נ"ט ע"ב) דאמר ר"פ לא אמרו דאין מערבין אותה לחצאין אלא לאורכה אבל לרוחבה מערבין כמאן דלא כר"ע כו' עד כאן לא קאמר ר"ע התם אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו דפנימית לית לה פיתחא אחרינא אבל הכא הני נפקי בהאי פיתחא והני נפקי בהאי פיתחא א"ד אמר ר"פ לא תימא כו', ומבואר שם ברא"ש דהלכה כלישנא קמא דר"פ, א"כ כמו דלר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה מחלקינן דדוקא בשתי חצירות זו לפנים מזו דפנימית לית לה פיתחא אחרינא אלא דרך החיצונה אז אוסרת שלא במקומה, אבל היכא דיש לפנימית דרך אחרת לצאת מחצירה אזי אינה אוסרת שלא במקומה, כן יש לחלק אליבא דרבנן דס"ל רגל האסורה אוסרת שלא במקומה דדוקא בשכח א' מן הפנימית ולא עירב אז ס"ל לרבנן דאוסרת כמבואר שם (דף פ"ה) משום דהא לית לה לפנימית פיתחא אחרינא, משא"כ היכא דיש להרגל האסורה במקומה דרך ופיתחא אחרינא לצאת ממקומה שלא דרך החיצונה דוקא אז י"ל כמו דלר"ע אינו אוסר בזה משום רגל המותרת במקומה ה"ה ברגל האסורה במקומה אינו אוסרת שלא במקומה כה"ג אף לרבנן, ולכן בנפסק העירוב בעיר שפיר מטלטלינן בחצר בהכ"נ שעירבו, משום דהא יש לאנשי העיר דרך ופיתחא אחרינא לצאת מביתם לשוק ולכן כה"ג אינו אוסרת שלא במקומה, כנלע"ד, ועיין בעירובין (דף ס"ז) ובאו"ח (סי' שפ"ט).

499

500אכן בעיקר קושיית הגאון הנ"ל נ"ל לומר מילתא חדתא בעז"ה, והוא דהא מבואר בתוס' עירובין (ס"ו ע"ב) ד"ה נתנו עירובין בחיצונה כו' הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו דהוא מותר במקומו כו' וקאי שם על הא דאמרו נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, וע"ז הקשו דהא כולן יכולין לבטל אצל מי שלא עירב ותהא רגל המותר' במקומה דאינה אוסרת שלא במקומה, וכ"כ שם הריטב"א בשם ר"י דאע"ג דרגל האסורה במקומה אוסרת ואף דהרבים המבטלין רשותם לגבי היחיד ה"ל אינהו רגל האסורה במקומה כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אפ"ה אם יבטלו רשותן להיחיד שלא עירב לא יהיו אוסרין על החיצונה, משום דהא בני הפנימית נתנו עירובן בחיצונה אך דא' מן הפנימי' לא עירב ולכן אם יבטלו רשותן לאותו היחיד לא יאסרו משום רגל האסורה במקומה, משום דהיכא דעירבו הרגל האסורה עם החצר הב' מהני עירובן, כן הוא שיטת התוס' והריטב"א שם, ורש"י שם בד"ה ליבטל כו' הקשה ג"כ דיבטלו כולן להיחיד ותי' משום דהויא רגל האסורה במקומה דאע"ג דעירוב בהדה הא בטיל עירובייהו מכי אסתלקו להו מפנימית עכ"ל, א"כ לשיטת התוס' והריטב"א דס"ל דאם הרגל אסורה במקומה עירבו עם החיצונה דאז אינה אוסרת, ודוקא היכא דבני פנימית לא עירבו עם החיצונה אז אם בני פנימית שכחו מלערב אוסרת שלא במקומה, א"כ בחצר בהכ"נ דזוכין העירוב בשביל כל בני העיר דאל"כ לא מהני עירובן, משום דהא לכל בני העיר יש להם חלק שם ואף לבני הכפרים ג"כ לאותן שיש להם מקומות בבהכ"נ מזכין גם עבורם להעירוב, לכן אין שייך לאסור בזה משום רגל האסורה במקומה דהא בעירבו אינה אוסרת משום רגל האסורה במקומה, וניחא קושית הגאון הנ"ל.

500

501וגם לשיטת רש"י דס"ל דאף דהתם עירבו בני הפנימית בחיצונה אפ"ה אוסרת על החיצונה משום רגל האסורה במקומה, היינו משום דמבואר שם ברש"י וז"ל דאע"ג דעירוב בהדה הא בטיל עירובייהו מכי אסתלקי להו עכ"ל, אלמא דגם רש"י ס"ל דהיכא דעירבו אינה אוסרת, ואף דזה אינו מוכרח כ"כ מ"מ הא כללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכיון דהתוס' והריטב"א ס"ל דכה"ג אינה אוסרת א"כ י"ל דגם רש"י מודה להו, אך התם שאני משום די"ל דרש"י ס"ל דכיון דהתם בעת שעירבו הפנימית רשותן עם החיצונה היה אז העירוב על כל רשותן דחצר הפנימית ואח"ז בשכח א' מהפנימית ולא עירב ואז מוכרחים לבטל רשותן להיחיד ואינו מועיל עירובן אלא על רשות דריסת הרגל שיש להם דרך החיצונה ולא על החצר, ומתחלה בעת שנעשה העירוב היתה כוונתם גם לערב את חצר שלהם, א"כ למאן דס"ל עירוב משום קנין ע"כ כה"ג דנתבטל דבר א' מבואר בפוסקים בח"מ דאם הקנין הוי על ב' ענינים ואח"ז נתבטל ענין א' דזה הוי כמו קני את וחמור המבואר בפלוגתתם בזה בש"ס בב"ב (דף קמ"ג), ומבואר בתוס' שם בד"ה רב נחמן אמר כו' דהא דאמרו בקידושין (דף נ"א) אליבא דרבא וליטעמיך אימא סיפא הא את וחמור הוא ואת וחמור הא לא קנה כלל שכוונת הש"ס אליבא דמאן דס"ל דלא קנה כו', ועיין בח"מ (סי' ר"ג וסי' ר"ט) מזה, ומצינו בעירובין (דף מ"ט) דשמואל ס"ל דעירוב משום קנין והך סוגיא דעירובין (דף ס"ו) קאי אליבא דשמואל דס"ל אין ביטול רשות מחצר לחצר וגם רבא הוא דקאמר שם לזה דנתנו עירובן בחיצונה הנ"ל, ולכן ס"ל שם אליבא דשיטת רש"י דמקרי רגל האסורה במקומה, משום דעירובן שעשו הא נתבטל אח"ז לפי שהא בעת העירוב היו אז דעתן לערב את חצירן ואח"ז נתבטל ולא הוי העירוב אלא על דריסת הרגל שיש להם דרך החיצונה, א"כ לשמואל דס"ל עירוב משום קנין הוי זה כמו קני את וחמור ורבא ס"ל דלא קנה כלום ובטל עירובם שעשו, ומתורצת קושיית התוס' בב"ב שהקשו דאיך קאמר הש"ס בקידושין הא את וחמור הוא, ולפמש"כ ניחא משום דהתם בקידושין מקשי זה אליבא דרבא כנ"ל, וכיון דמצינו בעירובין בסוגיא הנ"ל דרבא ס"ל דלא מהני ביטול רשות מן הרבים להיחיד וכקושיית רש"י, מוכח מזה דס"ל דזה הוי רגל האסורה במקומה כו' ולא מהני עירובן משום את וחמור כנ"ל, אלמא דרבא ס"ל דאת וחמור לא קנה כלום.

501

502ולכן י"ל בכוונת רש"י דעירובין דס"ל דלא מהני ביטול רשות, משום דהתם הוי כמו דלא עירבו מחמת את וחמור, אבל היכא דלא שייך זה גם רש"י מודה להתוס' וריטב"א הנ"ל דאם עירבו אז מועיל להתיר גם רגל האסורה במקומה, ואף את"ל דרש"י לא ס"ל כן מ"מ הא יש לפנינו שיטת התוס' והריטב"א דהם הרבים, בפרט בדרבנן ודאי שפיר הוא המנהג שנהגו לטלטל בנפסק העירוב מכל העיר ולא נפסק העירוב בחצר בהכ"נ משום דעירובן מועיל בזה, כן נלע"ד, ועוד דברור הוא בכוונת רש"י שם דס"ל ג"כ כשיטת התוס' והריטב"א, הנ"ל, דהא לשון רש"י שם דה"ל אינהו רגל האסורה במקומה כדתנן נתנו לו ואסרי אחיצונה ואע"ג דעירוב בהדה הא בטיל עירובייהו מכי אסתלקו להו עכ"ל, אלמא דגם רש"י הרגיש לתרץ מה שיש לדון דהא עירבו בהדה, א"כ קשה איך אסרי אחיצונה, ע"ז תי' משום דנתבטל עירובם מכי אסתלקו להו מרשות הפנימית, וכמש"כ לעיל דה"ל קני את וחמור דהא העירוב הי' על רשות הפנימית ובטל עירובם מרשות הפנימית ע"כ בטל ממילא עירובם ג"כ מדריסת הרגל של דרך החיצונה, אבל היכא דלא בטל העירוב כלל אז גם רש"י מודה דכה"ג אינו אוסרת, ולכן שפיר נהגינן לטלטל בחצר בכה"נ אם עירבו וזיכו העירוב בשביל כולם שיש להם חלק בחצר בכה"נ ובשביל כל העיר, כן נלע"ד ברור.

502

503אחר כתבי כ"ז מצאתי בנו"ב מה"ת (סי' ל"ט) שהעיר ג"כ בזה מעירובין (דף נ"ט), אך מהא דעירובין (דף ס"ו) לא העיר כלל:

503

504מה שפלפל השאגת אריה (בסי' ס"ד) אם מותר לשחוט ביו"ט היכא שטריפות מצויות שאלה אם מותר לשחוט ביו"ט בהמה דאתיליד בה ריעותא, וכן אם מותר לשחוט ביו"ט היכא שהטריפות מצויות כמו כשרות.

504

505תשובה בעז"ה, מקום ענין זה הוא בביצה (דף ל"ד) ובאו"ח (סי' תצ"ח סעי' ח' ובמג"א ס"ק ט"ז), וכבר האריך בזה הש"א (סי' ס"ד), והקשה על הא דביצה הנ"ל והסוברין דמותר לשחוט ביו"ט בהמה הצריכה בדיקה דמאי שנא מכל ספיקא דאורייתא דלחומרא, ותי' דהבדיקה אינה אלא מדרבנן, אבל אם הבדיקה היא מה"ת אסור לשחוט:

505

506ענף א. ונלע"ד בזה מלתא חדתא בעז"ה, מצינו בתוס' פסחים (מ"ו ע"א) ד"ה עד שתאפה כו' וברא"ש ור"ן שם שכתבו כולם דמותר לאפות חלת ח"ל משום דמקרי אוכל נפש כיון דחזי לי' ע"י ביטול ברוב, ע"ש כדקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וחזינן דאף מה דלא חזי בעיני' למיכל מ"מ כיון דחזי ע"י ביטול ברוב מקרי אוכל נפש ושרי לאפות ביו"ט, ולכאורה קשה מהא דביצה (דף כ"א), דאמרו עגל טריפה הואי ואסור לבשל ביו"ט משום לכם ולא לנכרים, הא כמה ראשונים ס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' צ"ט ס"ק ז'), ע"כ אף טריפה מקרי אוכל נפש משום דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב, ותקשה מפני מה אמרו לכם ולא לנכרי, וכה"ג הקשה הטו"א באבני מלואים (מגילה דף כ"ט) על הא דלכם ולא לנכרי הא חזי למיכל שלא כדרך אכילתן דמותר מה"ת, וכן לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הא חזי לאורחים לאכול פחות מכשיעור, ותי' דלכם ולא לנכרי אתי היכא שמבשל המאכל של נכרי לצורך נכרי ע"ש, ובאמת אין זה הכרח כלל די"ל דר"ל ס"ל כמאן דס"ל דלא אמרינן הואיל, ומה שהקשה דהא חזי לאכול שלא כדרך אכילתן כגון דיערב בו דבר מר, אין זה קשה כלל די"ל דכמו דאין זה מקרי אכילה להתחייב עליו משום איסור מה"ט לא מקרי אוכל נפש ואין זה בכלל אשר יאכל לכל נפש כו', וכן י"ל במה שהקשה דחזי לאכול חצי שיעור דהא אין זה מקרי אכילה כמ"ש המפרשים גבי נשבע שלא אוכל, ואפשר לומר דכוונת הש"א היא כיון דקיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש במקום צורך קצת, ע"כ אף שלא כדרך אכילתן יהא מותר לבשלו דעכ"פ צורך קצת מקרי ומותר משום מתוך.

506

507אכן לפי מש"כ דמשום דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב מותר לאפות ביו"ט, קשה מאד אמאי אסור מה"ת לבשל טריפה לנכרי הא חזי למיכל לאורחים אם יבטלנו ברוב היתר, ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ז הא מה"ת מותר לבטל, ואף דהנו"ב במה"ת (חלק יו"ד סי' מ"ה) הגיד לנו חדשות דיבש ביבש כ"ע מודי דאין לבטל מה"ת לכתחלה משום דהא אחרי שיוכר האיסור אף לאחר שנתערב יהיה אסור א"כ איך יכול לבטלו לכתחלה, ודוקא לח בלח דלא יהי' ניכר האיסור אחר התערובות ס"ל לכמה פוסקים דמותר לבטלו מה"ת ע"ש בנו"ב, עכ"ז תקשה דהא יכול לבשלם עד שיהיו נימוחים וכדאמרו ביבמות (דף פ"ב) דבנימוחה החתיכה מקרי לח בלח כמ"ש התוס' שם, ותקשה כנ"ל.

507

508אכן י"ל דלכן במבשל טריפה אסור מה"ת משום דכיון דאינו מבשלה עבורו רק עבור נכרים וכן בשוחט טריפה לנכרי כיון דא"צ לאכילה בעצמו, ע"כ אף דיש לדון בזה הואיל אי מקלעי אורחים מ"מ כיון דאף אחר שיבואו האורחים לא יהי' ראוי לאכילה אלא ע"י הואיל דאי בעי הי' מבטלו ברוב הוי זה כמו תרי הואיל, והא מבואר בפסחים (דף מ"ו) בתוס' ד"ה הואיל כו' דשני הואיל לא אמרינן:

508

509ולפ"ז יש לדון בשוחט ספק טריפה לעצמו דאין בזה אף ספק איסור מה"ת, לפי מה שכתב הש"א (בסי' ס"ד) דשוחט או מבשל לאוכל דאין בו איסור תורה אלא איסור מדרבנן דאינו אסור מה"ת לחלל יו"ט משום דגם בזה שייך לדון עדיין דין הואיל, דכיון דאין בו איסור מה"ת לאכילה מקרי אוכל נפש אלא מדרבנן נאסר ע"ש, ויש להסביר דבריו ביותר ביאור ע"פ הא דמבואר בבכורות (דף ל"ז) דמוכר דבר איסור מדרבנן אין זה מקח טעות באכלו והובא בח"מ (סי' רל"ד) וביו"ד (סי' קי"ט), משום דאכילת איסור דרבנן נחשב שפיר להנאה, ודוקא אכילת איסור מה"ת לא נחשב להנאה, א"כ ה"ה גבי אוכל נפש דיו"ט באיסור דרבנן הוא בכלל אוכל נפש דלא יהי' בו איסור תורה על החילול יו"ט:

509

510ועפ"ז י"ל אף במה שאסור מה"ת דמקרי אוכל נפש, משום דהא חזי מה"ת לבטלו ברוב אף לכתחלה, ואף שאין לו במה לבטלו עכ"ז שייך לומר הואיל אי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא, וכמש"כ רש"י בפסחים (מ"ז ע"ב) ד"ה דם ציפור הואיל אי מזדמני לי' צפרים כו', וכן אמרו בביצה (דף כ"א) הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי' נבלה ע"ש, ואף דמדרבנן אסור לבטלו וגם אם יבטל הא קיי"ל בביטל במזיד דאסור לאכול כמבואר ביו"ד (סי' צ"ט), עכ"ז הא באיסור דרבנן לאכילה אין בו איסור תורה על החילול יו"ט וכמש"כ הש"א גופא שם, וכן כתב הגאון ר"ע איגר זצ"ל בתשובתו (סי' ה') מתחלה להוכיח כדבריו מהא דהואיל אי מקלעי לי' אורחים אף שהמה חוץ לתחום מ"מ אמרינן הואיל כיון דאין בו איסור תורה ע"ש, וכיון דמה"ת אין בו שום איסור אם שוחט ומבשל לצרכו משום הואיל אי בעי הי' מבטלו ברוב משום דהא חד הואיל אמרי', ע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן, וכש"כ לפמש"כ הטו"א (מגילה) דמקרי אוכל נפש דהא מותר מה"ת שלא כדרך אכילתן, אך זה אינו מוכרח כ"כ, די"ל דלא שכיח שיבואו אורחים כאלה או הבעלים בעצמם אשר יאכלו מאכל שלא כדרכו וזו"ז כבר הקשיתי לעיל על הט"א בזה וכמש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ו) דלא אמרינן הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה משום דהואיל דלא שכיח לא אמרינן.

510

511אמנם מה שכתבתי דחזי ע"י ביטול ברוב מה"ת זהו סברא נכונה ע"פ שיטת הש"א הנ"ל, לכן אין בזה איסור מה"ת כלל אלא איסור חילול יו"ט מדרבנן לבד, וכן אף למה שהעלה הגאון ר"ע איגר זצ"ל (שו"ת שם) דמה שאסור מדרבנן לאכילה ג"כ אסור לחלל יו"ט מה"ת ע"ש, מ"מ יש לדון לפי מה שהעלה שם דאמרינן הואיל וחזי לחולה שאין בו סכנה ודוקא חולה שיש בו סכנה לא שכיח ע"ש, ובאמת כן מצינו בשבת (קל"ד ע"א) גבי טורפין יין ושמן בשבת דהא חזי לחולה ע"ש, ומבואר ביו"ד (סי' קנ"ה) דכל אסורי דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה אך לאוכלם החמיר הרמ"א שם, ולכן ודאי מותר לבטל איסור ברוב בשביל חולה שאין בו סכנה, דהא ביטול איסור אינו אלא מדרבנן, ומ"ש זה מכל איסורי דרבנן דמותר לעשות בשביל חולה שאב"ס, ואף דבאכילה לחולה החמירו, מ"מ הא מה שאסרו וקנסו להמבטל איסור במזיד שלא יאכלם היינו משום קנסא דעבר על איסור דרבנן במה שאסרו לבטל איסור, א"כ בחולה שאין בו סכנה דמותר לכתחלה לבטל עבורו א"כ מאיזה טעם יקנסו לאסור לו באכילה הא ביטלו בהיתר, וע"כ ודאי דמותר להחולה לאכלם, א"כ י"ל הואיל אי מקלעי אותן שאב"ס דאז מותר לו לבטל עבורם ברוב, מקרי אוכל נפש ואין בו איסור מה"ת כלל.

511

512אך להך שיטה דס"ל בפסחים (דף מ"ו) דתרי הואיל לא אמרינן יש לפקפק בזה, משום דזה הוי כמו תרי הואיל כיון דלא חזי לחולה בעצמו אלא ע"י ביטול ברוב, אבל להסוברין דאמרינן תרי הואיל ג"כ כמבואר בתוס' שם ד"ה הואיל אי בעי כו' לפמש"כ בשם הר"י ע"ש, וכדמצינו בפסחים (דף ל"ח) דאמר רבא מסתברא שם מעשר חד ואמרי תרי הואיל ע"ש, אכן לשיטת רשב"א שם שכתב לשיטת רש"י דלא אמרינן תרי הואיל ס"ל לחלק ביניהם וכמש"כ התוס' שם ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' דצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה כו', א"כ להסוברין דאמרינן תרי הואיל יש להתיר אף טריפה וודאית לשוחטה מה"ת משום הואיל דחזי לחולה שאין בו סכנה אף לשיטת הגאון רע"א זצ"ל שחולק על הש"א הנ"ל, והא דקיי"ל לכם ולא לנכרי י"ל כמש"כ הטורי אבן במגילה דזה מיירי במבשל מאכל של נכרי דכיון דלאו דידי' הוי לכן לא שייך להתיר בזה משום הואיל הנ"ל, אמנם לפי שיטת הש"א דאיסור דרבנן לאכילה אין בו חילול יו"ט מה"ת אתי שפיר בפשיטות כמש"כ לעיל.

512

513אכן יש להקשות ע"ז מהא דביצה (דף י"ב) דהמבשל בשר בחלב לוקה, ולפמש"כ קשה הא יכול מה"ת לבטלו ברוב ואין בו איסור תורה, והתם הא מיירי במבשל לעצמו ולא הוי אלא חד הואיל אם יבטלו ברוב כנ"ל, אמנם לפי מה שתרצתי כבר קושיית הפרי תאר (בסי' צ"ט) יתורץ גם זה, כי כן הקשה על הסוברין דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן, מהא דגיטין (נ"ד ע"ב) דקאמרי בש"ס גבי נפלו אגוזי פרך ונתפצעו א' שוגג וא' מזיד לא יעלו והא הכא דמה"ת חד בתרי בטל ורבנן גזרו וקא קניס ר' יהודא כו', ואי נימא דביטול איסור אינו אלא מדרבנן א"כ למה הוצרכו לומר דמה"ת חד בתרי בטיל, בלא"ה ג"כ לא הוי אלא איסור דרבנן, דאף דנימא דדבר חשוב אינו בטל זהו מה"ת מ"מ הא עיקר הפיצוע דהוי ביטול איסור אינו רק מדרבנן ומוכח מזה דביטול איסור הוי מה"ת עכ"ל, ותרצתי ממה שמבואר בסוף תמורה דכל הנשרפים לא יקברו, ורש"י וברטנורה כתבו שם דלכן לא יקברו דחיישי דמשכח אינש ואכל להו, אכן התוס' בביצה (דף כ"ז) בד"ה על החלה שנטמאת כו' כתבו דלכן אסור ליתן חלה טמאה לכלבו משום דמפקיע מצות שריפה, וכ"כ הר"נ (שבת ר"פ מפנין ע"ש) בתרומה, ורש"י דסוף תמורה הנ"ל אפשר דאזיל לשיטתו שכתב (ביצה שם) טעם אחר על הא דאין נותנה לכלבו, ולשיטת התוס' והר"נ הנ"ל, שאינו רשאי להפקיע ממצות שריפה, ומה"ט הנשרפין לא יקברו ע"כ אגוזי פרך דכלאי הכרם דמצותן בשריפה כמבואר סוף תמורה דיליף מן תוקדש, א"כ ברור במה דבעי שריפה אין רשאי מה"ת לערבו ברוב היתר דהא אחר שנתבטל ברוב יתהפך איסור להיתר כמבואר ביו"ד (סי' ק"ט), ולא יהא יכול לקיים אח"ז מצות שריפה, דהא ליכא אז שום איסור כלל אחר שנתבטל, ולכן אסור מה"ת לערבו ברוב כמו שאסור מה"ת ליתנו לכלבו, וע"כ הוצרך הש"ס לומר הא מה"ת חד בתרי בטל אבל לולא זה היה אסור מה"ת לבטל, ושפיר פסק הר"נ [בחולין בסוגיא דזרוע בשלה בשם התוס'] דמה"ת מותר לבטל איסור, משום דלשיטת הר"נ בשבת והתוס' דביצה הנ"ל יש לחלק דשאני הא דגיטין דהוי מנשרפין כנ"ל.

513

514ועוד נלע"ד לתרץ קושית הפ"ת הנ"ל ע"פ מה שחלק החוו"ד (בסי' צ"ט ס"ק ח') דאיסור הנאה אסור לבטל אף דליכא אלא איסור דרבנן משום דהא נהנה ממה שנתרבה ההיתר ע"ש, א"כ כש"כ באיסור הנאה מה"ת דודאי יש לדון דאסור מה"ת לבטל מהאי טעמא, ושם בגיטין מיירי בכלאי הכרם דאסור בהנאה, לכן אסור לבטל מה"ת בעבור שיהנה במה שירבה ההיתר מדבר שהוא אסור בהנאה מה"ת, וקושית הפ"ת מתורצת.

514

515ולפי מה שנתבאר דאיסור הנאה לכ"ע אסור לבטלו מה"ת, לכן גבי מבשל בשר בחלב דאסור בהנאה לוקה משום חילול יו"ט משום שאין בו שום צד היתר אכילה דהא אסור לבטלו מה"ת.

515

516והא דחולין (דף קכ"ט) באבר ובשר המדולדלין דר"ש מטהר משום דאין זה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, ולפי מש"כ התוס' בפסחים דמה דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב מקרי שפיר אוכל נפש, וגם הא שיטת התוס' בחולין דמה"ת מותר לבטל איסור ברוב, ותקשה דהא זה מקרי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לעצמו משום ביטול ברוב מה"ת, י"ל דדוקא באוכל נפש ביו"ט כתבו התוס' להקל דמקרי אוכל נפש הואיל דחזי ע"י ביטול ברוב משום דהא אמרינן הואיל בכל מלאכת יו"ט וגם זה הוא בגדר הואיל, אבל בשארי מילי לא אמרינן הואיל, אך לא כן משמע בפסחים (דף ס"ב), והעיקר מה שנ"ל דלכן לא אמרו בחולין שם הך הואיל דחזי לבטולי ברוב משום דא"כ לא משכחת אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים דהא כל אמה"ח יכול להאכילו כה"ג, וע"כ מוכח דגזה"כ התם דלא נימא כן, ויש להאריך עוד בזה.

516

517ענף ב. וכיון דחזינן שיטת התוס' והרא"ש והר"נ שכתבו דס"ל להתיר לאפות ביו"ט משום הואיל דחזי ע"י ביטול ברוב, ע"כ מותר מה"ת לשחוט אף טריפה וודאית משום דחזי מה"ת למיכל ע"י ביטול ברוב להסוברים דמותר מה"ת לבטל, ואינו אסור אלא מדרבנן אחר שאסרו לבטל לאיסור ברוב לכתחלה, ע"כ ממילא בהמה הצריכה בדיקה מותר לשחוט אף מדרבנן, ככל ספק דרבנן דקיי"ל לקולא, לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל, והסוגיא דביצה אפשר דס"ל כמ"ד דלא אמרינן הואיל, גם יש מקום לפרש הסוגיא דביצה כפי שמוכרח לפרש לסוגיא הנ"ל לשיטת הש"א הנ"ל.

517

518וע"פ כ"ז יש ליישב קושית התוס' שתמהו בחולין (פ"ה ע"א) ד"ה ואין דנין חולין מקדשים כו' מהא דתמיד נשחט דר"ש אמר השוחט הפסח שלא לשמו על החמץ פטור משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' וקשה הא בקדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דילפינן קדשים מקדשים דשחוטי חוץ עכ"ל, אכן לפמש"כ קושייתם מתורצת דיש לחלק דשאני שחוטי חוץ דרשאי מה"ת לבטל ברוב, דעיקר האיסור דשחוטי חוץ כתב המקנה בקידושין (נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה מה שלי בשלך כו' דאיסור שחוטי חוץ נפ"ל מהא דדם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל ואיכא בו נמי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כדאי' במכות (דף י"ז) וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' מעה"ק ע"ש), ור"ש ס"ל בקידושין (דף נ"ח) דחולין שנשב"ע דאורייתא, ומבואר בפסחים (דף כ"ב) דמאן דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דכ"מ שנא' לא תאכל אינו אסור בהנאה, א"כ לר"ש אינו נאסר שחוטי חוץ בהנאה דהא אכילה לר"ש אינו משמע איסור הנאה ולכן יכול לבטל לשחוטי חוץ מה"ת ברוב כמו כל איסורים להסוברים דרשאי מה"ת לבטל, וע' בפסחים (דף כ"ב) בתוס' ד"ה ור"ש מיסר אסר בהנאה כו', א"כ י"ל דשאני שחוטי חוץ דלכן מקרי שחיטה ראוי' מגזה"כ דהא הוי עדיין אוכל נפש דחזי לבטולי ברוב ובידו לעשות זה בהיתר ולכן גזרה התורה דיהא נקרא שחיטה ראוי', ולא כן בהא דתמיד נשחט בנשחט שלא לשמו דפסולו בקודש דקיי"ל בפסחים (דף כ"ד) דכל שפסולו בקודש טעון שריפה, א"כ ממילא אסור לבטל ברוב ולא חזי לאכילה כלל בשום אופן.

518

519וחכמים דפליגי על ר"ש בתמיד נשחט וס"ל דשוחט שלא לשמו על החמץ שמה שחיטה דילפי משחוטי חוץ ולא מחלקי בסברא זו שכתבתי אליבי' דר"ש, משום דהא מבואר בחולין שם דחכמים דפליגי על ר"ש הוא ר"מ, ומצינו לר"מ בפסחים שם דס"ל דכ"מ דכתיב אכילה אסור בהנאה מדכתיב גבי נבלה לגר אשר בשעריך כו' ע"כ שחוטי חוץ אסור בהנאה ואסור לבטלה ברוב כמש"כ לעיל, ולכן אליבי' דר"מ אין לחלק בחילוק זה לשיטתו, והוכיח שפיר מן שחוטי חוץ דאף דאין בידו לבטל מה"ת ג"כ גילתה התורה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה בכל גווני אף היכא דאין שום צד היתר אכילה כלל בשום אופן, וכן בטבח לשור הנסקל דס"ל דשמה שחיטה כמבואר בב"ק (דף ע"א) ג"כ הוא מה"ט, אבל לר"ש שפיר יש לחלק כן, כיון דעיקר ילפותא הוא משחוטי חוץ והתם הא בידו לבטל ברוב לשיטתו דס"ל דאינו אסור בהנאה, ולכן אין למילף מהתם להיכא דנאסר בהנאה, ע"פ חילוק הנ"ל, ואף דיש לומר דהא עדיין אין התועלת מסבת מעשה השחיטה להיתר האכילה שתקרא בעבור זה שחיטה ראוי', משום דחזי לבטולי ברוב, דהא אף אם לא שחטה ג"כ יש היתר אכילה ע"י ביטול ברוב, מ"מ י"ל בזה דיש עדיין תועלת מהשחיטה להיתר אכילה היכא דאין לו במה לבטלו רק ע"י איסור נבלה [דהא קיי"ל איסורין מבטלין זא"ז כמבואר ביו"ד (סוף סי' צ') אם אינם משם א'], א"כ אם לא היה שוחטה והיו מערבה בחתיכה א' היתר ובחתיכה ב' נבלה אז היו כאן שני חתיכות נבילה ואינו בטל, אבל עכשיו ששחטה ולא נשאר אלא איסור שחוטי חוץ שפיר מיבטל בהשני חתיכות א' של נבלה והב' מהיתר משום דאיסורים שאינם מן שם א' מבטלים להדדי, ומתקנו להוציאו מידי נבלה בכה"ג להתירו באכילה, וכן יש לומר באם יש לו חתיכה א' אבר מן החי וחתיכה ב' היתר דאם לא שחטה והיה חותכה לאבר מן החי לא היה בטל מה"ת ועכשיו דשחטה ואין בו אלא איסור שחוטי חוץ שפיר בטל באיסור אחר, ואף ביבש ביבש קיי"ל דאיסורין מבטלין זא"ז, והוי תועלת מהשחיטה בכי הני גווני.

519

520ועכ"ז איסור טריפה לר"ש מקרי שחיטה שאינה ראוי', ואף דיכול לבטל ברוב היתר מה"ת, עכ"ז כיון דילפי זה מן טבוח טבח והכן דמשמע דאם אינה ראוי' בעצמה בעיני' בלא ביטול ברוב [כדהתם ביוסף] לא מקרי שחיטה ראוי', רק בעינן דיהא ראוי' בעיני' אף בלא ביטול ברוב, אבל למילף מן שחוטי חוץ שפיר יש לחלק בזה החילוק דבעי דיהא דומה לשחוטי חוץ, והיכא דאינו דומה לשחוטי חוץ דאינו יכול לבטלו ברוב היתר מה"ת לכתחלה י"ל דבזה לא מצינו אף בקדשים דיהא מקרי שחיטה ראויה, וכיון דאין שום תועלת מהשחיטה י"ל דבזה בכל מילי הוי שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה אף בקדשים.

520

521ובזה יש לתרץ קושית התוס' בב"ק (דף ע"ו ע"ב) ד"ה והלא זריקה מתרת כו' שהקשה הר"י לפי' רש"י דאי חשיב אותו ואת בנו מחוסר זמן א"כ יהא לוקה על שחיטתו אף שאינה ראוי' מידי דהוי אשחוטי חוץ כו', ולפי מש"כ יש לחלק דשאני שחוטי חוץ דאין פסולו בקודש ואין טעון שריפה ויכול לבטלו מה"ת ברוב היתר, משא"כ אותו ואת בנו דהוי פסולו בקודש וטעון שריפה לא מצי לבטלו מה"ת ברוב היתר כנ"ל, לכן בכה"ג לא מצינו דשחיטה שאינה ראוי' יהא שמה שחיטה ומתורצות בעז"ה שתי קושיות התוס' הנ"ל.

521

522והנה חכם א' הקשה לי על מש"כ דשחוטי חוץ מותרים בהנאה כיון דאכילה אינו משמע הנאה, הא איסור מעילה להיכן הלך, והשיבותי דהא מבואר במעילה (דף ב' ע"א) דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת וכן בקדשי קדשים ששחטן בדרום ה"א דכמה דחנקינון דמי קמ"ל קדשים שמתו לא חזי כלל אבל דרום נהי דאינו ראוי לק"ק אבל ראוי הוא לקדשים קלים עכ"ל הגמ', א"כ קדשים ששחטן בחוץ דלא חזי כלל הוי כמו דחנקינון ולא שייך בהו דין מעילה, ולכן הוכרחו למילף איסור שחוטי חוץ מן דם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל כנ"ל.

522

523היוצא לנו מכל זה דלהסוברים דמותר לבטל מה"ת איסור ברוב, יש להקל ולשחוט ביו"ט אף מידי דאתיליד ריעותא, דהא קיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי היה מבטלה ברוב, ואף דמדרבנן אסור לבטל ברוב, מ"מ אינו אלא איסור מדרבנן ואזלינן לקולא בהך איבעי' דביצה, ואף דהוי דשיל"מ מ"מ הא כבר כתבו האחרונים [הש"א (בסי' צ') והפר"ח באו"ח (סי' תצ"ז)] דבספיקא דדינא אזלינן להקל אף בדבר שיש לו מתירין, וכ"כ הגאון רע"א זצ"ל בתשובה (סי' ס"ה) דגם באיבעיא דלא איפשטא אזלינן להקל בדרבנן אף בדשל"מ ע"ש.

523

524ואף להרמב"ם דס"ל דביטול איסור הוא אסור מה"ת כמש"כ הפר"ח ליו"ד (סי' צ"ט ס"ק ח') אליבי' דשיטתי' ע"ש, מ"מ הא שיטת הרמב"ם להקל בהך בעיא דביצה כמו שהובא בש"א (סי' ס"ד), וגם הרא"ש והרשב"א ס"ל להקל בזה ע"ש, ואין לנו מקום להחמיר אלא ע"פ שיטת הר"נ דכתב דזה הוי ספק בדאורייתא כיון דס"ל דלא איפשט הך בעיא דביצה, מ"מ הא יש לנו להמציא קולא אף לשיטתו לפי מה שכתב בחולין בסוגיא דזרוע בשלה בשם התוס' דמה"ת מותר לבטל ברוב, ע"כ יש לדון כמש"כ דמחמת דחזי ע"י ביטול ברוב מקרי אוכל נפש ושרי לחלל יו"ט וכמש"כ הר"נ גופא בפ' א"ע בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דחלת ח"ל יכול לאפות משום דחזי לבטלה ברוב כנ"ל, ואף דהר"נ בביצה לא נחית לזה מ"מ נלע"ד להקל אף לשיטתו מטעם זה לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל, בפרט דהא הפר"ח הוכיח ביו"ד דמותר מה"ת לבטל איסור ברוב היתר, לכן שפיר יש לסמוך על כל זה ולהקל לשחוט אותה ביו"ט, וכן מה"ט מותר לשחוט אף במקום שמצוי טריפות כמו כשירות וכמו שפסק הש"א שם, וזהו יסוד גדול להיתירא.

524

525ענף ג. וע"פ מה שנתבאר יש לתרץ קושית הפ"י בביצה (דף ד') על מש"כ התוס' בשבת (מ"ה ע"ב) בד"ה דאית בי' ביצה, דלר' יוחנן דאסר ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו, דאינו אסור לר"ש לטלטלה אלא לאכילה עכ"ל התוס', והקשה מהא דביצה (דף ד') אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה הוי לי' הנך בצים מיו"ט לשבת אתי לקמי' אמר לי' מהו לאטווינהו האידנא וניכלינהו למחר אמר לי' מאי דעתיך רב וריו"ח הלכה כריו"ח אפילו ריו"ח לא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והא תניא אחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' אלמא דגם לריו"ח אסורה בטלטול, א"כ קשה על מש"כ התוס' דלריו"ח דפסק כר"ש מותר ביצה בטלטול, ונשאר בצ"ע, וכן מצאתי בקרבן נתנאל שהקשה כן עליהם, אך מגוף הברייתא הנ"ל דאסרה לביצה בטלטול אינו קשה על שיטת התוס' הנ"ל, משום די"ל דהך ברייתא אתי' כר' יהודה ולר' יהודה כ"ע מודי דאסור בטלטול, כמש"כ הפ"י ור"ע איגר זצ"ל בריש ביצה, דלר' יהודה כיון דעיקרו לאכילה קאי לכן אחר דאסרו חז"ל באכילה ממילא הוי מוקצה כמש"כ הגאונים הנ"ל.

525

526ומצאתי בפ"י (סוף ח"ד במהדורא בתרא לביצה) שתי' לקושיא זו, משום די"ל דלס"ד כתבו התוס' כן משא"כ למסקנת הגמ' בשבת דבמוקצה מחמת איסור מודה ר"י דאסור, לכן כיון דאסורה באכילה משום משקין שזבו הוי מוקצה מחמת איסור ואסור בטלטול אחר שאסרו חז"ל באכילה עכ"ל הפ"י, ואף שהיא סברא נכונה עכ"ז יש לפקפק בה, דהא התוס' בשבת שם בד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש כ' דריו"ח פסק כר"ש בנבילה לכלבים אע"ג דנבילה מוקצה מחמת איסור משום דלא דחיי' בידים אבל היכא דדחיי' בידים ס"ל כר' יהודא עכ"ל התוס', אלמא דדוקא דדחיי' בידים ס"ל לאסור, א"כ מביצה דלא דחיי' בידים תקשה קושיתם, והרא"ש (סוף ביצה) הוכיח ג"כ מהאי אושפיזי' דרב אדא הנ"ל דריו"ח אוסר ביצה אף בטלטול ודלא כהתוס' הנ"ל.

526

527ולכן נלע"ד לשיטת התוס' בשבת דס"ל דלריו"ח מותר בטלטול, דיפרשו להא דביצה דאמרו אף ריו"ח לא שרי אלא למחר אבל ביומא לא [דלא כפי' רש"י והרא"ש דפי' דביומי' אסור בטלטול] היינו דאסור לצלותה ביומי' לפי מה דקיי"ל בפסחים (דף מ"ו) דצרכי שבת נעשין ביו"ט דאינו אלא מדין הואיל אי מקלעי כו' וכמש"כ המג"א (ריש סי' תקכ"ז), וכן מוכח לריו"ח דס"ל בביצה (דף ד') בשבת ויו"ט נולדה בזה מותרת בזה משום דשבת ויו"ט הוי ב' קדושות, ומבואר בפסחים (דף מ"ז) דמאן דס"ל ב' קדושות הן אינו מותר צרכי שבת ביו"ט אלא מדין הואיל כפי' רש"י שם, וכיון דלריו"ח אינו מותר אלא משום הואיל כו' לכן ממילא מה שאסור לאכול ביו"ט אסור לצלות ביו"ט דכיון דאינו ראוי לאכילה לבו ביום לא שייך בזה לדון דין הואיל, וזה שאמר אבל ביומי' לא היינו דאסור לחלל יו"ט כיון דאינו ראוי לאכילה לבו ביום, אך לכאורה יש לדון דמותר לצלותה בו ביום לר"ש דשרי בטלטול דאף שאינה ראוי' לאכילה עכ"ז הא מותרת באכילה ע"י ביטול ברוב, ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ז הא שיטת כמה ראשונים ביו"ד (סי' צ"ט) דאיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה מותר לבטלו לכתחלה דדומה לחלת ח"ל, ואף למ"ד דס"ל משום מוקצה ג"כ מצינו בפסחים (ל' ע"א) בתוס' ד"ה לשהינהו עד אחר הפסח כו' שכתבו דהא דביצה (דף ד') בעצים שנשרו לתנור דמרבה עליהן כו' משום דמוקצה אין לו שורש מן התורה ע"ש, וכ"כ התוס' בביצה (שם) וכבר הבאתי דעתם מפסחים (דף מ"ו) דמותר לאפות חלת ח"ל משום דחזי ע"י ביטול ברוב, א"כ ה"ה י"ל דמותר לצלות ביצה שנולדה ביו"ט משום דחזי' ע"י ביטול ברוב, ורשאי לבטלה לכתחלה משום דאין לו עיקר בתורה.

527

528אכן באמת ז"א סברא כלל דהא מצינו בברייתא דביצה (שם) דביצה שנולדה אין מטלטלין כנ"ל, ואף דאתי כר' יהודא כנ"ל, מ"מ אי נימא דמותרת לבטלה לכתחלה ברוב א"כ אמאי אסורה בטלטול, דהא עיקר הטעם דנאסר לר"י בטלטול היינו משום דלא חזי לאכילה כלל והוי כמו אבן, אבל אי שרי לבטלה ברוב לכתחלה א"כ תהא מותרת בטלטול לר"י כמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל דלדידן דשרי חלת ח"ל לבטל ברוב מותר לאפותה, ואף דמבואר בביצה (דף כ"ז) דחלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה ואסורה בטלטול, מ"מ כיון דחלת ח"ל מותר לבטלה לא מקרי' מוקצה ומותרת בטלטול ולאפותה, וכיון דחזינן דלר' יהודא ביצה אסור' בטלטול בע"כ מוכח מזה דאסור לבטלה ברוב, והא דעצים שנשרו מהדקל דמרבה עליו עצים מוכנים, שא"ה דמקלא קלי איסורא כמבואר בביצה (דף ד'), ולכן ממילא אסור לצלותה בי"ט משום דלא חזי כלל להיות אוכל נפש בשום אופן, ואף ששיטת המחבר ביו"ד (סי' צ"ט) דאיסור דרבנן אם נתערב מרבה עליו ומבטלו, היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אינו יכול לבטלו ודוקא בחלת ח"ל הקילו כמש"כ הפוסקים שם, ולכן ברור דאסור לצלותה ביו"ט.

528

529וזהו כוונת הגמ' מאי דקאמרי שם אף ריו"ח לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא, היינו דאסור לחלל יו"ט כיון דלא חזי כלל לאכילה, וע"ז מביא ראי' דתניא ביצה אין מטלטלין כו' דמוכח מזה דאסור לבטלה ברוב ולא חזי' לאכילה כלל והוי כאבנים ומקרי מוקצה ולכן אסר ר' יהודא בטלטול, א"כ ה"ה לדידן דאף דס"ל לריו"ח דשרי בטלטול מ"מ אסור לצלותה כיון דלא חזי לאכילה כלל בשום אופן, דהא מוכח מברייתא הנ"ל דאסור לבטלה לכתחלה ברוב, ומתורצת שפיר קושייתם על תוס' שבת הנ"ל, כנלע"ד בכ"ז.

529

530תירוץ על קושית הכרו"פ בפסחים (דף ע"ג) כבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב ומפורסם לתהלה כו' כש"ת מו"ה בנימין נ"י האב"ד דק"ק ברעזי.

530

531מש"כ כ"ת להקשות על מש"כ הכרו"פ (בסי' ס"ב ס"ק ד') על הרמב"ם סוף ה' מלכים דב"נ אינו חייב על אבר מן החי של העוף, מפסחים (דף ע"ג) דאמרו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דהא דתנן השוחט חטאת בשבת בחוץ חייב ג' חטאת דקשה מה תיקן ומשני דתקן להוציאה מידי אבר מן החי ופרש"י שאם אכלו ב"נ אינו חייב ובחולין (דף מ') הוכיח הגמ' דמדלא קתני זבח דמיירי בחטאת העוף, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דבעוף ליכא אזהרה כלל לב"נ א"כ קשה מאי תיקן, ותי' הכרו"פ דהרמב"ם יפרש הגמ' הנ"ל דתקן לאמה"ח לישראל דאלו משום אמה"ח חייב אף על משהו בשר בצירוף גידין ועצמות אבל עכשיו דתקן לאמה"ח א"כ בעי כזית בשר, והקשה כ"ת דהא מבואר ברמב"ם (בפרק י"א ה' מ"א) דעל תקרובת לוקה על כל שהוא מה"ת, יפה הקשה, וכן מצאתי באור חדש שהקשה כן, ומש"כ כ"ת לתרץ זה דהרמב"ם יפרש להא דפסחים הנ"ל דתקן להוציאה מן אמה"ח שלא לטמא בבית הבליעה ע"כ, הנה אף שבביצה (דף ז') משמע דאמה"ח של עוף מטמא בבית הבליעה דאיתא שם ת"ר האוכל מנבלת עוף טהור כו' ומן הבשר שנתלש מן החי טהור, דמשמע דווקא על בשר מן החי טהור אבל אמה"ח של עוף משמע דמטמא כו', וכן מצינו בחולין (דף קכ"ח) גבי אמה"ח מן הבהמה דמטמא אבל בשר מן החי מבהמה אינו מטמא, א"כ לכאורה יש לחלק כן גבי אמה"ח של העוף, אבל ברמב"ם (ה' אבות הטומאה פ"ג ה' ט"ו) מבואר דאבר מן החי הפורש מן עוף חי טהור ואין בו טומאה כלל, וסיים שם (ה' ט"ז) דאבר מן המת של העוף שפירש הרי הוא כנבלת העוף שפירש ממנו דאם היתה נבלת עוף טהור מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה כו', הרי להדיא דאמה"ח של עוף אין בו טומאת בית הבליעה, והכ"מ כתב שם שכן מבואר בת"כ, ולכן אין דבריו מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם.

531

532ולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דהא קיי"ל דאמה"ח אינו בטל ברוב משום דהוי בריה ואלו שארי איסורין קיי"ל דבטלים ברוב, ואף בתקרובת מבואר ברמב"ם (פ"ז ה' עכו"ם) דדוקא צורה וכה"ג דהוי דבר חשוב ודבר במנין אינו בטל וכמש"כ רש"י בע"ז (דף ע"ד) על משנה דאלו אוסרין בכל שהו, אך הר"נ כתב שם על משנה זו דבע"ז לא בעינן דבר שבמנין ומשום חומרת ע"ז החמירו אף באינו חשוב ע"ש, אכן כל הפוסקים לא הסכימו לשיטתו, ועיין בפרמ"ג לאו"ח (סי' תמ"ה ס"ק ה') שתמה על המג"א שכתב שם דבע"ז אינו בטל אף כ"ש, הא בע"ז ג"כ בטל אם אינו דבר חשוב ע"ש, א"כ לפ"ז לכן חייב חטאת משום דתקן להוציא מן אמה"ח גבי ישראל לענין אם יתערב הך איסור ברוב היתר דאם הי' איסור אמה"ח לא היה בטל ברוב אבל עכשיו דהוציאה מן אמה"ח אם יתערב ברוב יבטל, ואין לומר דזה לא מקרי תקון שיתחייב חטאת משום שבת, דהא זה לא הוי בידו לערבו ברוב היתר דהא אין מבטלין איסור לכתחלה וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כל שבידו כו' דאיסור לא מקרי בידו, רק דהתיקון יהי' אם יזדמן סיבה דיבוטל ברוב היתר, א"כ אפשר דכה"ג לא מקרי תיקון, דז"א דהא מוכח מהא דפסחים (דף ע"ג) גבי שחטו שלא לאוכליו דמה תקן דתקן אם עלו לא ירדו, אלמא דמצינו דאף במה דאסור לן לעשות זה כמו התם דהא אסור מה"ת להעלות פסול שלא לאוכליו ע"ג המזבח, ואפ"ה קאמרי דזה מקרי תיקון משום עלו לא ירדו, אלמא כיון דהוי תקון לענין אם יזדמן איזה סיבה שאז יהיה תועלת מהפעולה שלו שעשה עתה מקרי זה תקון, א"כ ה"ה יש לומר דהוי תיקון במה שמוציא מן אמה"ח לענין אם יזדמן איזה סיבה שיתערב ברוב היתר שאז אותה הפעולה שעושה עכשיו ששוחטה תועיל שתוכל להתבטל ברוב.

532

533אכן יש עדיין לפקפק בזה דהא מבואר בכל הפוסקים דמה"ת אף בריה בטלה ברוב, והא דברי' אינה בטלה אינו רק מדרבנן והא דמשמע מתוס' ב"מ (ו' ע"ב) בד"ה קפץ כו', דס"ל דברי' אינה בטלה מה"ת, כבר תמהו בזה כל הפוסקים ובמק"א הארכתי, א"כ אפשר שאם עושה פעולה דיהא תיקון אם יתערב ברוב אינו חייב חטאת, משום דהא מה"ת אף אמה"ח הי' בטל, ואף דתקן לאיסור מדרבנן עכ"ז י"ל דזה אינו חשוב תיקון להתחייב חטאת, אמנם זה אינו משום דהא אי' בשבת (ק"ה ע"ב) הקורע על מתו חייב ואף דכל המקלקלין פטורין עכ"ז כיון דיצא י"ח קריעה מקרי מתקן ולא מקלקל, והא מבואר ביו"ד (סי' ש"מ) דחיוב קריעה לא הוי רק מדרבנן [ע' ב"י שם מ"ש בשם הרמב"ן, דהא דילפי מקראי לא הוי רק אסמכתא בעלמא], אלמא דאף מה דלא הוי רק מדרבנן עכ"ז מקרי מתקן משום דהא הוי מלאכת מחשבת וכמש"כ התוס' בחולין (ח' ע"א) בד"ה מותר לשחוט בה כו', והא לא גרע מדבר הרשות דמוציא את מחשבתו לאורה דחייב, דכש"כ אם תקן להוציא מחיוב או איסור דרבנן דודאי חייב מה"ת דהא הוי מתקן עכ"פ, וכן מצינו בשבת (פ"ט ע"ב) גבי הא דהמוציא עצים כו' קמוליא ואשלג דס"ל לר"י כדי להעביר את הכתם לטהרו וכפי' רש"י שם, ואף דכתמים לא הוי רק מדרבנן עכ"ז אמרו דעכשיו שתקנו דכתם טמא הוי דבר חשוב בהוצאתו להתחייב משום שבת, ואף דבזה הראי' יש לפקפק, מ"מ הא כבר הוכחתי מקורע על מתו דזה מקרי מתקן, ולכן שפיר יש לתרץ שיטת הרמב"ם דיפרש להא דפסחים דהוי תיקון להוציא מידי אמה"ח לענין אם יתערב דלא יהיה עליו איסור מדרבנן.

533

534וע' בש"א (סי' נ') שהקשה לשיטת רש"י דסבירא לי' דהא דאם פירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין, דוקא בשבת, אבל בחול חוזר משום התנאה לפניו במצות, ותמה הא כיון דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור ואין בזה אלא איסור דרבנן א"כ אפילו את"ל דהתנאה לפניו אינו אלא מדרבנן ליתי התנאה לפניו ולידחי מקלקל בחבורה דאין בה אלא איסור דרבנן כו' עכ"ל, הנה במש"כ להסתפק דהתנאה לפניו אינו אלא דרבנן, התוס' במנחות (דף מ"א ע"ב) ד"ה אין פוטר בה אלא מינה כו' כתבו בפירוש דזה אלי ואנוהו הוי מדרבנן ע"ש, וע' בסוכה (ד' ל') ברש"י שם ובתוס' ד"ה לולב יבש כו' ואכמ"ל, ובעיקר קושית הש"א דליתי התנאה לפניו כו' לדחות למקלקל בחבורה דלא הוי אלא מדרבנן, י"ל דלכן בשבת אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין דהא כיון דמחוייב לחזור מחמת התנאה לפניו במצות לכן עכשיו שחייבוהו חז"ל לחזור עליהם הוי שפיר מתקן בחבורה וחייב דהא אינו רשאי מה"ת לחזור עליהם כמו שנתבאר לעיל, דאף במה שעיקר מחשבתו לא הוי אלא לצאת ידי חיוב דרבנן ג"כ הוא חייב מה"ת דהא הוי מלאכת מחשבת, והא אם לא יחזור עליהם עכשיו יהי' מחוייב לחזור עליהן בחול, דהא שיטת רש"י דבחול חוזר עליהם, ולכן מקרי מתקן בחבורה, ודברי רש"י נכונים, אכן לפי מש"כ התוס' בשבת (דף ק"ה ע"ב) ד"ה הא ר"י כו', דדוקא בקריעה מקרי תיקון משום דהא בלא קריעה אסור ללובשו לכן מקרי תיקון ע"ש, לכן שפיר כתב הש"א משום דהא בציצין שאינן מעכבין ליכא בהו חיוב מה"ת דהא אינן מעכבין את המילה ולא הוי רק מצוה דרבנן ולכן לא מקרי זה תיקון וכמש"כ התוס' התם להוכיח זה.

534

535אבל במה שכתבתי גבי אמה"ח דמוציא מידי אמה"ח שיתבטל ברוב זה הוי תיקון המכשירו לאכילה ובלא זה אסור לאכלם לכולן לכן ודאי זה הוי תיקון מעליא להתחייב מה"ת.

535

536אך האמת הוא יורה דרכו דדוקא לר"ש דיליף מקלקל לחייב מן מילה והבערת בת כהן ולא ס"ל להא דמה לי מתקן גברא כו', לכן שפיר הוכרחו התוס' שם לחלק דדוקא קורע על מתו חייב לר"ש משום דאסור ללובשו בלא קריעה ובל"ז לא הוי צורך מצוה נחשב לתיקון, משא"כ לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור מוכח לומר דהבערת ב"כ דהוי תיקון לפי שחייבין ב"ד להמית את חייבי מיתות כמש"כ התוס' שם (ק"ו ע"א) ד"ה מה לי לבשל כו' דצורך מצוה חשיב תיקון ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה צורך מצוה דרבנן ג"כ הוי תיקון כדמשמע מהתוס' דלא הקשו על הא דקורע על מתו דהא לא הוי אלא מדרבנן, רק לפי דר"ש ס"ל דצורך מצוה אינו חשוב כמתקן הוכרחו לחלק בזה, אלמא דלולא זה היה ניחא להתוס' בפשיטות, ולכן שפיר מתורצת קושיית הש"א הנ"ל, כפי מש"כ לעיל, דגם זה מקרי מתקן וחייב מה"ת משום דפוטר א"ע מחיוב דרבנן.

536

537וגם בעיקר סברת מעכ"ת שכתב דתיקן להוציא מאמ"ח שלא לטמא בבית הבליעה, יש לפקפק דהא במה דמתקן גבי טומאת בית הבליעה במה ששוחטה עכ"ז הוי בזה קלקול במה ששוחטה לע"ז דיטמא במגע ובמשא, דהא מקודם ששחטה לא הי' מטמא במגע כמו נבלת עוף טהור דלא מטמא רק בבית הבליעה, אבל מחמת תקרובת מטמא אף במגע ומשא, ותיקון לא הוי אלא באם התקון הוא יתר על הקלקול ולא היכא דאף שהוא תיקון מצד אם נהפכנו נמצא בו קלקול מהצד האחר, וכן מוכח מהא דלא פי' רש"י דתיקן להוציא מן אמה"ח לענין אם יתרו בו העדים משום אמה"ח ולא משום תקרובת דאז הוי תיקון דלא יתחייב מלקות, ומוכח כמש"כ דזה לא מקרי תיקון משום דהא אם יתרו בו משום תקרובת ולא משום אמה"ח יהיה לוקה עכשיו דשחטו לעכו"ם, ואלו לא שחטו לא הי' לוקה אם לא התרו בו משום אמה"ח, וכיון דהקלקול הוא שוה להתיקון דמה דהוי תיקון מצד זה הוי קלקול מצד אחר, לכן זה לא חשיב להיות נקרא מתקן להתחייב, ופשוט.

537

538וראיתי בבאר אברהם שהביא בשם הצל"ח שהקשה דאמאי לא קאמרי דהוי תיקון לענין התראה, ותירץ משום דזה הוי תיקון לאחר זמן אם יתרו בו העדים, לכן אינו חייב משום מתקן עכ"ל, אכן לפי מה דחזינן בפסחים שם דאמרו דתיקן אם עלו לא ירדו, הא התם ג"כ לא הוי התיקון מיד, ואף אסור להעלות ע"ג המזבח לכתחלה, ועכ"ז מחשבי תיקון מיד במה שאם שיזדמן שיעלו ע"ג המזבח לאחר השחיטה ותועיל אז הפעולה הזאת, אלמא תיקון דלעתיד חשיב תיקון ומש"כ התוס' בשבת (דף ק"ו) בד"ה חוץ מחובל כו' בשיטת ר"ת יש לחלק דשאני התם דעדיין לא בא הדם והאפר בעולם כלל ופשוט א"כ עדיין קושיית הצל"ח במקומה עומדת, אבל לפמש"כ ניחא בפשיטות קושיית הצל"ח הנ"ל, משום דהתראה מאיזה איסור יתרו בו לא הוי בידו, רק ביד העדים, וגבי איסור תקרובת אם יתרו בו הוי מקלקל כנ"ל.

538

539הגה [אמנם י"ל דטומאת בית הבליעה חמורה לפי שהיא טומאה מה"ת דתקרובת אינו מטמא אלא מדרבנן כמש"כ הרמב"ם (פ"ו מה' שארי אבות הטומאה) ואלו מחמת טומאת בית הבליעה מטמא מה"ת לכן יפה כתב כת"ה בזה, אכן במש"כ לעיל להוכיח מהרמב"ם נסתרין דבריו].

539

540וראיתי בשו"ת מוהרי"מ (בסי' ג' בסופו) שתמה על הרמב"ם (פ"א מה' מילה) שכתב דספק בן ז' או בן ח' מלין אותו בשבת כסברת הגמ' בשבת (דף קל"ו) משום ממ"נ אי חי הוא שפיר קמהיל ואי לא מחתך בשר כו', והקשה כיון דהרמב"ם פסק דמקלקל בחבורה פטור א"כ למה לי' לומר מחתך בשר בעלמא, הא בלא"ה ניחא הא דמותר למולו דאף אי לא הוי בן קיימא מ"מ אין זה תיקון רק מקלקל בחבורה ופטור, דלא שייך בזה מה לי מתקן גברא כו' דהא אינו חייב למולו וצע"ג עכ"ל, ויש לתרץ זה לפי מה דמבואר ביבמות (דף ע"א) דאיבעי' להו בקטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ועיין ברמב"ם (פ' י"א מה' תרומות ה"ז) שכתב שדוקא קטן בתוך שבעה מותר לסוכו כו', א"כ כיון דאחר ז' אסור לסוך לקטן בשמן תרומה לכן הוי שפיר מתקן במה שמוהלו, דהא כ"ז דלא מלו אסור לסוכו בשמ"ת, ואף דלספק נפל בלא"ה אסור לסוכו בשמן תרומה משום ספק דלמא נפל הוא והוי כמת, מ"מ הא בשמן תרומה דרבנן מותר דהא ספק דרבנן קיי"ל להקל, וכ"ז דלא מלו ודאי אסור משום דהא הוי ערל, אבל עכשיו שמלו מותר לסוכו בשמן תרומה דרבנן ולכן בכה"ג ודאי מקרי מתקן במילה, וכמ"ש לעיל בשם התוס' בשבת בענין קריעה אף שאין התיקון אלא מדרבנן, וה"ה בזה, וזולת זה י"ל לפי מש"כ דאף במה שאינו חייב אלא מדרבנן אם עושהו בשבת ופוטר א"ע מחיובו לצאת י"ח דזה מקרי מתקן וחייב מה"ת, א"כ ה"ה במה שמחוייב מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא ודאי דמקרי מתקן, דהא חייב עכ"פ לעשות זה מצד דחייבוהו בזה, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא דלחומרא אינו אלא מדרבנן מ"מ עדיף זה מכל חיובי דרבנן כדמוכח בר"ה (דף ל"ד) דספק תקיעות עדיף מתפלה דרבנן ודאית, דהא עכ"פ מחוייב לעשות זה יהיה מאיזה טעם שיהיה ועכשיו שעושהו בשבת פוטר א"ע מחיובו ולא יצטרך לעשות זה אף בחול, ולכן שפיר יש לחוש דלמא נפל הוי ואז עבר על איסור מה"ת דהוי מתקן לצאת ידי חובה המוטלת עליו וכה"ג מבואר בתשובת הר"ן (ס' נ"א) דגם ספק מקרי חל הנדר וכמש"כ התוס' על הא דרציחה הוי תקון משום קיום המצוה, וה"ה בזה דמצוה למולו עכ"פ ועדיין יש לחוש דלמא נפל הוא ולכן הוכרח הרמב"ם להביא כמו דקאמרי בש"ס דמחתך בשר בעלמא הוי, ולפ"ז גם אם צריך לסוכו בשמן תרומה דרבנן ג"כ מותר למוהלו מה"ט.

540

541הגה [ועפ"ז יש לעיין במש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קצ"ז ס"ק א') בספק אם טבלה כראוי דמותרת לטבול ליל שבת משום ממ"נ, ואכמ"ל].

541

542וראיתי בספר נחלת יעקב שחיבר הגאון מליסא זצ"ל שכתב בפסחים (דף ע"ג) על התוס' ד"ה תיקן להוציאו כו', דלא שייך לומר דהוי מתקן להוציא מטומאת בית הבליעה משום דגם מחמת תקרובת ג"כ מטמאה בבית הבליעה כמש"כ הרמב"ם (בפ"ג מה' שארי אבות הטומאה) דנבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה משום משא עכ"ל, ותמיהני עליו דהא איתא בנדה (דף מ"ב) דרבא ס"ל דמקום נבלת עוף טהור הוי טומאת בית הסתרים לטמא במשא ואביי מוכיח התם מברייתא דבלוע הוי ואינה מטמא במשא, והקשו התוס' התם בד"ה יצתה זו כו' דאיך יפלוג רבא ע"ז הברייתא ותי' דמשכחת בבית הבליעה רחב' כ"כ שלא יסיט נבלה שתחב לו חבירו עכ"ל, לכן אכתי משכחת מתקן להוציא מן טומאת בית הבליעה רחבה דאלו לא שחטה והיתה מתה הית' מטמא אף בבית הבליעה רחבה, וברור.

542

543אכן לפי מש"כ ניחא דברי התוס' משום דס"ל להתוס' דאף שמתקן להוציא מן טומאת בית הבליעה מ"מ הא קלקולו יתר על תיקונו במה שמרבה טומאת מגע כשיטתם דתקרובת מטמא מה"ת, ואלו בטומאת בית הבליעה דמתקן לא הוי רק באם יעבור ויאכלנו משא"כ בטומאת מגע לא הוי ע"י דאי כו' ולכן אין זה נחשב לתיקון כלל, ואתי שפיר פשטות דברי התוס' הנ"ל, ושאני בהא דחולין (דף ח') בתוס' ד"ה מותר לשחוט כו', דהא לכך מכוין, לכן אע"פ שקלקולו יתר על תיקונו חשיב מלאכת מחשבת, משא"כ היכא שאינו מכוין לכך דהא שוחט לע"ז ולא לאכילה, ודאי כיון שקלקולו יותר על תקונו כמש"כ התוס' התם לא מקרי מתקן, ועוד דהא בנ"ד הוי קלקולא יותר על תקונו באותו ענין גופא שמתקנו, וזה פשוט וברור.

543

544ובני החו"ש מוה' חיים ארי' נ"י אמר דאין מקום כלל לעיקר קושית הכרו"פ הנ"ל על הרמב"ם שפסק דאין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף מהא דפסחים כנ"ל דהא הכ"מ כתב (בפ"ט מה' מלכים ה' יו"ד) דדוקא נקט הרמב"ם דאין נהרג עליו אבל איסורא איכא כיון דלא אימעט מקרא עכ"ל, וכיון דיש איסור עכ"פ לב"נ ג"כ, א"כ הוי תיקון גמור אף גבי ב"נ, ויפה אמר בני שי', ויש לפלפל הרבה בדברי הכ"מ הנ"ל, ואכ"מ, א"ד ידידו הדו"ש. יצחק אלחנן חופ"ק נאווהרדק.

544

545אם יכול להתפלל מוסף בציבור קודם תפלת שחרית ביחיד ופלפול במש"כ הגאון רע"א זצ"ל דנשים פטורות מתפלת מוסף ועיין בהשמטות שם אל כבוד ידידי הרב החריף מוה' חיים נ"י

545

546ע"ד מה שנסתפק כ"ת במי שאיחר לבא לבהכ"נ בימים שיש בהם קרבן מוסף ומצא ציבור מתפללין מוסף והוא לא התפלל עדיין שחרית, אם יתפלל מוסף עם הציבור ואח"ז יתפלל שחרית ביחידות.

546

547לכאורה נראה כיון דקיי"ל תפלות נגד תמידין תקנו, א"כ כיון דתמיד של שחר היה קרב בראשונה ואין לך דבר שיהא קרב קודם לו, לכן אפשר דאסור לו להתפלל מוסף קודם שהתפלל שחרית:

547

548ענף א. אכן לדינא נראה לומר דיכול להתפלל מוסף עם הציבור אף שלא התפלל שחרית, משום דהא מבואר במנחות (דף מ"ט) דהא דאין לך דבר קרב קודם תמיד של שחר אין זה אלא למצוה בעלמא, וכמש"כ התוס' יומא (דף כ"ט) בד"ה אלא אפילו כו', ובפסחים (דף נ"ח) בד"ה העולה כו', ובעירובין (דף ב') בד"ה שלמים כו', וכמו שהעלה המל"מ (בפ"א מה' תמידין ומוספין) וכמבואר בירושלמי (רפ"ב דיומא), ולכן כיון דבדיעבד כשר אם הקריב התמיד אחר קרבן מוסף, ע"כ בתפלה דאסמכינהו רבנן אקרבנות לא תקנו נגדן רק מה שבדיעבד מעכב בקרבנות.

548

549וראי' לזה מהא דקיי"ל בברכות (דף כ"ז) היו לפניו שתי תפילות אחת של מוסף ואחת של מנחה מתפלל מנחה ואח"כ מוסף, וקיי"ל דמוספין כל היום, ולכתחלה יכול לאחר תפלת מוסף עד שבע שעות ואח"ז מקרי פושע, וכמבואר שם (דף כ"ח), וקשה איך יכול לכתחלה לאחר לתפלת מוסף עד ז', הא כשיגיע זמן חצי שבע יהא מחוייב להתפלל מנחה בתחלה ואח"ז מוסף, והא קיי"ל דבקרבנות צריך להקריב קרבן מוסף ואח"ז תמיד של בין הערבים דעלי' השלם כו', וע"כ מוכח מזה דכיון דבדיעבד כשר בהקריב תמיד של בין הערבים בתחלה ואח"ז של מוספין כמש"כ התוס' והמל"מ שם, ואף דמדרבנן פסול אם הקריב כל הקרבנות אחר תמיד של בין הערבים כמש"כ התוס' שם בשם התוספתא, עכ"ז אמרינן דכיון דמה"ת כשר בדיעבד לכן בתפלה כה"ג מותר לכתחלה, א"כ ה"ה בהא דקיי"ל דכל הקרבנות שהקריבן קודם תמיד של שחר כשרים מה"ת, ואף אם נאמר דמדרבנן פסולים, בכ"ז בתפלה מותר זה אף לכתחלה.

549

550ובאמת צ"ע על מה שלא הוכיחו התוס' התם מהא דמתפלל מנחה ואח"ז מוסף, כמו שהוכחתי אנכי, וכן קיי"ל דמוספין כל היום, ומצאתי בחדושי הרשב"א במגילה (דף כ' ע"ב) שהקשה כן על הא דתפלת המוספין כל היום, ותי' כנ"ל דכיון דאם הקריב מוספין אחר תמיד של בין הערבים כשר לכן בתפלה כה"ג מותר לכתחלה, וכן מצאתי בטו"א למגילה שם [אך שלא הביא זה בשם הרשב"א שהקדימו], וכיון דמצינו דיכול לכתחלה לאחר למוסף עד שבע שעות אף שבתוך כך יצטרך להתפלל מוסף אחר המנחה, ואף לדעה ב' המובא (בסי' רפ"ו) שדוקא ברוצה לאכול אז מנחה קודמת ג"כ קשה האם בעבור אכילתו יעשה איסור לשנות סדר חז"ל ולהתפלל מנחה ואח"ז מוסף, יתפלל מתחלה מוסף ואח"ז מנחה ויאכל אח"כ, והא ימים שיש בהם מוסף הם חוהמ"ד ור"ח, ובהם אין חיוב לאכול פת כמבואר בברכות (דף מ"ט) ובאו"ח (סי' קפ"ח), אלמא דמשום מעלת תדיר ואינו תדיר הקדימו להתפלל מנחה ואח"ז מוסף ולא הקפידו על לכתחלה דקרבנות, א"כ ה"ה י"ל במעלת מקודש ג"כ [שכן מקרי תפלה בצבור מקודש נגד תפלה ביחיד], ואם לא יתפלל בעת שהצבור מתפללין מוסף אלא תפלת שחרית הא אין זה מקרי תפלה בצבור כמש"כ המג"א (בסי' צ' ס"ק י"ז), והוכיח זה מריש ע"ז גבי לא ליצלי אינש ריש שתא כו' ע"ש, ולכן כיון דבדיעבד כשר זה בקרבנות, ממילא כה"ג בתפלה יכול לעשות כן לכתחלה.

550

551וכן מצינו בתפלת ערבית דהוי רשות, משום דהאימורים אינן מעכבין את הכפרה אם נטמאו ונאבדו כמבואר בפסחים (דף נ"ט) וכל זמן שהם קיימין מעכבין הכפרה והוי חובה להקריבם, מ"מ בתפלה לא תקנו שיהא חובה אלא הוי רשות, א"כ מוכח מזה דלא תקנו בתפלה שיהא חובה אלא מה שכנגדו בקרבנות מעכב בדיעבד, ואף לפמש"כ התוס' בברכות (דף כ"ז) בד"ה הלכה כו' דלאו דוקא רשות ולכן נקרא רשות לבטלה נגד מצוה אחרת עכ"ל, היינו דוקא התם גבי אימורים דהא כי איתנייהו מעכבים הכפרה כנ"ל, ומצינו לפעמים שיעכבו אף בדיעבד, ולכן בתפלה כיון דיכול ג"כ להתפלל ערבית היכא דאין לו מניעה תקנו ג"כ שיהא חובה עליו להתפלל, וכן מוכרח לחלק להנך [תנאי ואמוראי] דס"ל שם להלכה דתפלת ערבית הוי חובה כמבואר שם, ואפ"ה מודי במנחה ומוסף דמנחה קודם ואינם מקפידים על מה דלכתחלה אסור להקריב לכל הקרבנות אחר תמיד של בין הערבים, וע' ברא"ש (פ"ד דברכות סי' ב') במש"כ שם גבי תפלת ערבית שהיא נגד הקטרת אברים ופדרים כו', דאינהו נמי מצוה בעלמא יש בהו כו', או דיש לחלק דבטול תפלת ערבית לגמרי, זה א"א, ונגדו מקרי חובה, משא"כ בקדימה ואיחור לא תקנו בתפלה אף לכתחלה.

551

552והא דקיי"ל דלכתחלה צריך להתפלל שחרית ואח"ז מוסף ואך בדיעבד אם התפלל מוסף קודם שחרית יצא כמבואר (בסי' רפ"ו סעי' א'), יש לומר משום דכמו דבתפלת מנחה ומוסף אמרו דמנחה קודמת משום דתדיר קודם א"כ ה"ה שחרית שגם הוא תדיר, וכן כתב הר"י (בריש פ"ד דברכות) שלכן תפלת יוצר קודם משום דהוי דבר יום ביומו, וכמש"כ התיו"ט שם לפרש כוונת הר"י הנ"ל דהוי משום תדיר קודם, ולפ"ז כיון דבתדיר ומקודש איבעי' לן בזבחים (דף צ"א) איזה מהם קודם ולא נפשט האיבעיא הנ"ל, וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"ט מה' תמידין) היו לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה שירצה, וכ"כ הש"א (סי' כ"ח), [וזה ברור דתפלה בציבור מקרי מקודש גבי תפלת יחיד דהא מצינו שמחוייב לילך עד ד' מילין ולאחריו עד מיל לתפלת צבור כמו שפסקו (בסי' צ'), וע' במג"א (סי' תט"ו) שמתיר לערב כדי לילך למנין והוכיח זה מהא (דסי' צ') הנ"ל, והמחצית השקל הוכיח מהא דר"א ששחרר עבדו להשלים לעשרה, ויש לדחות ראייתו דשא"ה דהוי מצוה דרבים דלולא העבד לא הוי מנין כלל וכמש"כ הרא"ש פ' ואלו מגלחין והובא במג"א (סי' צ' ס"ק כ"ט), וע' בחוות יאיר (סי' קי"ב) שכ' דמותר לקנות שביתה כדי לילך למנין, ואי' בברכות (דף ח') דאמ' ריו"ח אין תפלתו נשמעת אלא בבהכ"נ ופי' עם הציבור כמש"כ הטור באו"ח (סי' צ'), וכן אמ' ר"נ שם (דף כ"ח) שאסור להקדים תפלתו לתפלת הצבור, וכמש"כ שם הר"י שתפלה בציבור היא רצוי' יותר לפני המקום ב"ה, לכן ודאי דתפלה בצבור מקרי מקודש נגד תפלה ביחידות], וכיון דבתדיר ומקודש דפ' התכלת (דף מ"ט) קיי"ל דיכול להקדים איזה שירצה, ה"ה בנ"ד דיכול להקדים למוסף ולהתפלל עם הציבור ולדחות שחרית אחריו אף דיש בו מעלת התדיר.

552

553ועיין בש"א (סי' ס"ב) שכ' דהאיבעיא דזבחים (דף צ"א) בתדיר ומקודש מיירי לענין קדימה בלבד ואין א' מהם בטל לגמרי, והא דפ' התכלת מיירי דא' מהם בטל לגמרי ואיבעי להו בתדיר ומקודש איזה מהם קודם, א"כ י"ל דאם המקודש ידחה לגמרי ממעלתו והתדיר לא ידחה רק ממעלת הקדימה לבד כה"ג ודאי המקודש קודם, והוא כש"כ מהא דאו"ח (סי' תרפ"א) שכ' הב"י והתה"ד בהבדלה ונ"ח דחנוכה קודם משום מעלת אפוקי יומא, והא במעלת אפוקי יומא אין בו שום חיוב דהא אינו מחוייב לאחר לקדושת שבת אלא עד שיעור תוספת מחול על הקודש ולא יותר כמו שמבואר (בסי' רצ"ג) ואפ"ה דחינן למעלת התדיר מפני זה, כש"כ במעלת תפלה בציבור שחיובו גדול עד לילך ד' מיל כנ"ל מבלי ספק דוחה תדיר ממעלת הקדימה בלבד.

553

554ועוד י"ל דכיון דמבואר בברכות (דף כ"ז) [וע"ע קדושין דף כ"ט] דמצוה עוברת קודם למצוה שאינה עוברת אך רבנן דס"ל דמוספין כל היום אין זמנה עוברת, אבל לולא זאת היו מודים לר"י דמה דזמנה עוברת קודמ' למעלת התדיר, א"כ כיון דקיי"ל דתפלה בצבור הוי חיוב בפ"ע עליו ומחוייב להשתדל בזה כמבואר (סי' צ') לכן ודאי הוי מצוה עוברת ותקדם לשחרית אף דהוי בי' מעלת תדיר.

554

555וע' בזבחים (פ"ט ע"א) דמשמע בגמ' שם דהא דתמיד השחר קודם לכל הקרבנות הוי הטעם משום דתדיר קודם, א"כ בנ"ד הוי כש"כ מתפלת מנחה ומוסף דהא תמיד של הערבים הוי מאוחר מן עלי' השלם מצד גזה"כ, ואפ"ה משום מעלת תדיר מקדמינן למנחה, כש"כ במעלת מקודש דמוסף בציבור דמקדמינן לשחרית כיון דשוה היא מעלת מקודש כמו מעלת תדיר, דהא גם בקרבנות דהוי תמיד של שחר קודם לא הוי אלא משום תדיר, וכיון דמקודש שוה לתדיר ודאי דלא מקפדינן על הסדר דקרבנות, וכש"כ לפמש"כ משום דזמנה עוברת מחוייב להתפלל עם הציבור מוסף ואח"ז שחרית, ובזבחים (דף צ"א) אמרו בהא דמנחה ומוסף דאטו יומא למוסף אהני למנחה לא אהני ושניהם שוין, אבל היכא דיש קדושה יתירה במוסף אז הוא קודם לתדיר: ומצאתי בספר יד מלאכי בכללי דינים בריש אות ת' שכתב בשם כ"פ דכתבו לכללא דאף דתדיר קודם מ"מ היכא דיש יתרון לשאינו תדיר, אין תדיר קודם עכ"ל. וה"ה בנ"ד דיש לתפלה בציבור יתרון ע"כ יש לה דין קדימה כנ"ל

555

556ענף ב. ובירושלמי ברכות (סוף פ"ד) איתא התפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף מתפלל עמהם לא התפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין מוסף אם יודע שהוא מתחיל ויגמור עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן אמרו באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה עכ"ל, לכאורה מוכח מדלא מפליג ברישא בהתפלל שחרית דלא יתפלל עמהם אלא אם יהא יכול לענות אמן של שומע תפלה כמו דמחלק בסיפא בזה, ס"ל דאם לא התפלל שחרית עדיין ובא ומצא לצבור ומתפללין מוסף דיתפלל שחרית, ולכן ברישא בהתפלל שחרית אם יתפלל עכשיו מוסף עם הציבור יהיה תפלה בציבור כדינו, אין להקפיד על ענית אמן של שומע תפלה או של האל הקדוש, משא"כ בלא התפלל שחרית דאז אם יתפלל שחרית בעת שהציבור מתפללין מוסף לא יהיה תפלה בציבור כנ"ל, לכן דוקא אם יכול לענות אמן הנ"ל אז יכול להתפלל שחרית בעת שהציבור מתפללין מוסף, אבל אם לא יהי' יכול לענות אמן הנ"ל אז אין לו להתפלל שחרית משום דכיון דאין זה מקרי תפלה בצבור לכן אין לה כח לדחות לעניית אמן הנ"ל, א"כ מוכח לכאורה להיפך ממש"כ, אכן באמת נהפוך הוא ואדרבה משם ראיה למש"כ, דאי נימא דכוונת הירושלמי דיתפלל שחרית בעת שהציבור מתפללין מוסף, א"כ קשה איך מותר לו להתפלל אז שחרית הא כיון דזה לא מקרי תפלה בציבור א"כ אף ביהא יכול לגמור ולענות אמן של שומע תפלה, עכ"ז הא לא יוכל לענות לשארי אמנים, והא מבואר (בסי' קכ"ד) דמחוייב לשמוע בעת חזרת הש"ץ כדי לענות אמן ואף ללמוד אסור, א"כ מאיזה טעם התירו להתפלל שחרית ולבטל לכל אמנים, יותר טוב הי' שיתפלל אח"ז ויענה אמן כעת, והא דמבואר (בסי' ק"ט) דאם יכול לענות אמן ומודים יכול להתפלל אם הוא אחר קדושה, י"ל דהתם ג"כ הוי הטעם משום תפלה בציבור משום דכ"ז שהשליח ציבור מתפלל וכל הציבור מחוייבים לשמוע ברכותיו הוי עדיין בכלל תפלה בציבור, וע' בב"י (סי' קכ"ד) שהביא בשם הראשונים שכתבו דבמה שהציבור עונין אמן אחר כל ברכות הש"ץ הוי כמו שהתפללו עוד הפעם ע"ש, לכן הוי זה כמו תפלה בציבור אם מתפלל בעת חזרת הש"ץ, לכן אם הוא אחר קדושה ויכול לגמור מקודם מודים ואמן של שומע תפלה יכול להתחיל, אבל להתחיל תפלת שחרית בעת שהציבור מתפללין מוסף ויבטל לכל עניות אמן באין צורך ודאי אסור, וגם אין חשש סמיכות גאולה לתפלה כיון דמיירי בלא קרא ק"ש כנ"ל, וגם אין חשש סמיכות גאולה לתפלה כיון דמיירי בלא קרא ק"ש כנ"ל היינו כנאמר לקמן דאלו קרא ק"ש הא אסור להפסיק בין גאולה לתפלה בהליכה ואף את"ל דמיירי בהליכה שאינה כ"ב אמות או דעבר והפסיק מ"מ ז"א דהא כמה פוסקים ס"ל דבשבת אינו סומך גאולה לתפלה והירושלמי הא מיירי גם בשבת דאמרו שם לא פליגי כאן בשבת כו' ובע"כ מוכח מזה שהירושלמי מיירי דאם לא התפלל שחרית דיתפלל עמהם מוסף, דמחמת תפלה בציבור מותר לו לבטל לעניות אמן [אך אמן של שומע תפלה יענה], ואלו אם יתפלל שחרית בעת שהציבור מתפללי' מוסף הא אין זה תפלה בציבור כמש"כ המג"א.

556

557ואין לומר כיון דהירושלמי ס"ל דבמוסף של חול היו מתפללין י"ח ברכות וכמש"כ התוס' בברכות (כ"א ע"ב) בד"ה עד שלא יגיע כו', לכן אף אם יתפלל שחרית בעת שהציבור מתפללין מוסף מקרי שפיר תפלה בציבור, שכן בכלל מוסף של חול יש בו נוסח של כל תפלת שחרית, דזה אינו דהא חד מ"ד ס"ל דאמן של האל הקדוש ומפרשי דלא פליגי דכאן בחול וכאן בשבת, א"כ בשבת ודאי לא הוי נוסח של שחרית בכלל מוסף, והוי שפיר כמש"כ המג"א (בסי' צ') דתפלת מוסף לא הוי תפלת ציבור בעת שמתפללין שחרית והוכיח זה מהא דלא ליצלי אינש ריש שתא ע"ש, ועוד דהא כתב המג"א (בסי' רל"ו) דתפלת מנחה בעת שהציבור מתפללין מעריב אין זה תפלה בצבור כיון שאין התפלות שוות ע"ש, וע"כ מוכח לחלק בין הא דמבואר (בסי' ק"ט סעי' ג') בקדושות דאם הציבור אומרים קדושת כתר היינו קדושת מוסף והיחיד מתפלל שחרית דיכול לענות עמהם משום דשניהם קדושתם שוה כמו שפסק הרמ"א שם, ולכאורה תקשה על מג"א הנ"ל, וע"כ מוכרח לחלק דשאני תפילה מקדושה משום דתפלה הוא ענין בקשה לכן כיון דאלו מתפללים שחרית והיחיד מתפלל מוסף דהוא בקשה אחרת לכן אין זה תפלה בציבור, משא"כ בקדושה שמקדישים שמו ית"ב, ואדרבה משם ראי' למג"א הנ"ל דהא דעת המחבר שם דגם בקדושה אם אין הקדושות שוות אין רשאי להפסיק ולאמר קדושה עמהם, לכן אף דרמ"א התיר להפסיק, עכ"ז יש לחלק בין תפלה לקדושה ואפושי פלוגתא לא מפשינן, לכן ודאי אף אם נאמר שבמוסף של חול התפללו כל י"ח ברכות, עכ"ז אם יתפלל היחיד שחרית בעת שהצבור מתפללים מוסף אין זה תפלה בציבור כנ"ל.

557

558לכן נראה לי להוכיח מזה שכוונת הירושלמי היא לחלק דאם התפלל שחרית ובא ומצאן מתפללין מוסף אז אף אם לא יוכל לגמור את תפילתו ולענות אמן של ש"ת לא חיישינן לזה, אכן אם לא התפלל שחרית ועכשיו כשיתפלל מוסף עמהם יצטרך לאחר תפלת שחרית אחר מוסף אזי אין כח לתפלה בציבור [אם לא יוכל לענות אמן של ש"ת] לדחות לשני ענינים הנ"ל, היינו לדחות למעלת התדיר שיש בשחרית, וגם לדחות אמן של ש"ת, ואין זה מקרי מקודש כל כך, אבל אם יוכל להתחיל ולגמור מקודם ש"ת או אמן של האל הקדוש, אז יתפלל תפלת מוסף עמהם וידחה שחרית לאח"ז, ומיושב לפ"ז מה די"ל דאיך הפסיק בהליכתו בין גאולה לתפלה, משום דכוונתם שיתפלל מוסף עמהם, ודוחק לומר שכוונתם במה שאמרו דיתפלל עמהם היינו שיקרא ק"ש ואח"ז יתפלל עמהם. אכן באמת אין זה דקדוק כלל דהא כן מצינו בברכות (דף כ"א) דאמרו הנכנס לב"ה ומצא ציבור מתפללין יתפלל וכמבואר בס' ק"ט ע"ש ומסמך גאולה לתפלה עדיף מן תפלה בצבור כמבואר בס' קי"א. וע"כ מוכח דאין זה דקדוק כלל וכמש"כ בהשמטה שלפני זה

558

559א"כ מוכח לפי זה בנ"ד דעדיף להתפלל עכשיו מוסף עם הציבור משום מעלת מקודש ולדחות שחרית על אחר זמן וכמש"כ, וירושלמי הנ"ל הובא בתוס' ברכות (כ"א ע"ב) בד"ה עד שלא יגיע וכו', ומסקי התוס' שם דלא גרסינן לשל מוסף משום דבירושלמי (פרק מי שמתו) לא הזכירו שם לשל מוסף כלל ע"ש, אלמא דלולא זה היתה ניחא להתוס' כוונת הירושלמי, אך קושייתם היא כיון דבפרק מי שמתו משמע דלעולם אם לא יוכל לענות אמן של ש"ת לא יתחיל ואלו כאן משמע דאם התפלל שחרית יתחיל עם הציבור אף שלא יוכל לענות אמן של ש"ת, לכן הוכיחו מזה דלא גרסינן של מוסף, וע' ברא"ש שם שהקשה דלמה לי' להזכיר לשל מוסף והא בתפלה של חול נמי הי' יכול להשמיענו ע"ש, ולפמש"כ ניחא קושית הרא"ש הנ"ל, ואפשר דכוונתו בקושייתו היא לפי דס"ל שתפלה של חול [אם לא התפלל עדין] ג"כ תלויה בעניית אמן של ש"ת וע'.

559

560וראיתי באליהו רבה (סי' רל"ו) שחלק על המג"א במש"כ שאם מתפלל מנחה בשעה שהצבור מתפללים מעריב שאין זה תפלה בצבור והוכיח מהא דלא ליצלי אינש בריש שתא כו', וירושלמי בהך גירסא הובא במרדכי בפ' מי שמתו והא דקאמר הירושלמי מתחלה יתפלל עמהם ואח"ז אמרו יתפלל לחוד אין זה דקדוק די"ל דסמכו על עמהם דאמרו מתחלה. ועוד דהא בברכות (דף כ"א) אמרו ג"כ יתפלל לחוד וכן אי' בירושלמי (פ"ג) אלמא דהך עמהם לא דוקא וכתב דאם מתפלל בביה"כ ביחד עם הצבור מקרי תפלה בצבור, והתם הא מיירי במתפלל ביחיד ולכן אין זה מקרי בשעה שהצבור מתפללין כיון דהוי תפלה אחרת ע"ש, אכן מהירושלמי הנ"ל מוכח כהמג"א הנ"ל, דאי נימא דאף אם אין התפלות שוות ויתפלל עמהם יחד מקרי תפלה בצבור, א"כ אמאי בסיפא בלא התפלל שחרית מחלקי בין אם יכול לענות אמן של ש"ת או לא, וברישא לא נחתי להדין חילוקא כלל, הא כיון שמתפלל עמהם אף אם התפלל שחרית ג"כ דינו כמו תפלה בצבור ולא איכפת לן בעניית אמן של ש"ת, אלא ע"כ מוכח כמש"כ המג"א דאם אין התפלות שוות לא מקרי תפלה בצבור אף אם מתפלל ביחד עמהם.

560

561ולכאורה יש לדקדק מברכות (ל' ע"ב) גבי ר' חייא בר אבא דצלי והדר צלי א"ל ר' זירא מ"ט עבד מר הכי כו' אלא דלא אדכר מר ריש ירחא והתניא טעה ולא הזכיר כו' בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין כו' עכ"ל, ולמה לא חשש ר"ז דלמא התפלל כבר מוסף בצבור ועכשיו מתפלל שחרית ביחיד כדמוכח שם דמשני לי' בצבור שנו כו', דהא לפמש"כ יכול להתפלל כה"ג מוסף עם הצבור קודם שחרית, ועיין בראש סוף פ"ד דברכות שכתב דדווקא על תפלה שעדין לפניו סמכינן אבל על מה שהזכיר כבר לא סמכינן אכן יש ליישב כמו דמשני הגמרא על ר' יוחנן חזי מאן גברא רבא קמסהיד עלה ובודאי ידע ר"ז שלא התפלל רחב"א מוסף מקודם, וזה הוא מוכרח בלא"ה, דאל"כ יש לדקדק שמה גם הרבה דקדוקים אחרים.

561

562ענף ג. וראיתי בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל (סי' ט') שהביא ירושלמי דסוף מגילה דמזוזה קודמת לתפילין משום דנוהגת בשבת ויו"ט, וכתב שם דיכולים לפרש כוונתם דמשום דנוהגת בשבת ויו"ט נשים חייבות במזוזה, א"כ הוי עשה השוה בכל, ותפילין אינם נוהגות בשבת ויו"ט ונשים פטורות דהוי עשה שאינו שוה בכל, ועשה דשוה בכל קודם לעשה דאינו שוה בכל, אך הוא ז"ל פקפק שמה דלא מצינו בשום מקום דעשה דשוה בכל יהי' קודם מאינו שוה בכל, גם הוכיח מהא דברכות (דף כ"ז) היו לפניו שתי תפילות מנחה ומוסף מתפלל מנחה קודם דתדיר קודם, ולא אמר הטעם משום דמנחה הוי שוה בכל ומוסף אינו שוה בכל, דנשים פטירי מתפלת מוסף כמש"כ הבשמים ראש משום דנשים לא היו שוקלות לא הי' להם חלק בקרבנות צבור, אע"כ דאין בזה מעלת קדימה, עכ"ל שם, ולענ"ד נראה די"ל דעשה דשוה בכל קודם מתוס' יבמות (דף ה') ד"ה ואכתי איצטריך קרא כו' שמוכח מעשה דמצורע בתגלחת דדוחה ללאו ועשה דכהנים דעשה השוה בכל דוחה לאינו שוה בכל ומדחזינן דדוחה כש"כ דיקדם, דע"י גרם יתבטל להעשה דודאי יש דין קדימה לשוה בכל, אך למאן דס"ל דמצורע בימי חלוטו אסור בתשה"מ אין ראי' דידחה, די"ל דמצורע שאני דגדול השלום כמש"כ התוס' ביבמות שם, א"כ לדידן דקיי"ל דמצורע בימי חלוטו מותר בתשה"מ כמש"כ הרמב"ם (בפ"י מה' טומאת צרעת), א"כ אין לומר מחמת גדול השלום, וע"כ מוכח דעשה השב"כ קודם לאינו שוה בכל, מדחזינן במצורע דדוחה עשה דתגלחת לעשה דכהנים, וא"כ דברי הירושלמי עולים יפה, ולפ"ז יש לדחות ג"כ ראיית הגרע"א מברייתא דנקט הטעם דמנחה קודם משום תדיר ולא משום שב"כ, די"ל דתנא דברייתא ס"ל דמצורע אסור בתשה"מ, ודחיית עשה דתגלחת משום גדול השלום, וכיון דאין ראי' מקרא דשב"כ קודם, אין לנו לחדש דבר זה מסברא כמו שכתב הגאון הנ"ל, אבל לדידן נוכל לומר דעשה דשב"כ קודם, וכמש"כ, ולפ"ז יש להעיר בנ"ד, אי נימא דעשה השב"כ קודם, א"כ לפי דברי הגאון הנ"ל יש להקדים שחרית למוסף משום דשחרית הוי שב"כ ומוסף אינו שב"כ, ואין לומר דמעלת מקודש תדחהו דרק לגבי מעלת תדיר מקודש עדיף אבל לא לגבי שב"כ, בפרט היכא דיש שתי מעלות תדיר ושב"כ יחד, י"ל דעדיפי ממקודש לחוד.

562

563ובאו"ח (סי' תרפ"א) כתבו הפוסקים דהבדלה קודמת לנר חנוכה משום דתדיר קודם, ונ"ח נשים חייבות, והבדלה ס"ל לכמה פוסקים כמבואר שם פלוגתת הפוסקים בזה. ולשיטת הסוברים דנשים פטורות מהבדלה על הכוס ה"ל הבדלה עשה שאינו שווה בכל ולפ"ז ה"ל נר חנוכה שוה בכל והבדלה אינו שוה בכל, וה"ל לאקדומי נר חנוכה, א"כ מוכח מזה דאין כח למעלת שוה בכל לדחות מעלת תדיר, ועדיין י"ל דשתי המעלות ביחד היינו תדיר ושב"כ עדיפי ממעלת מקודש לחוד, א"כ מוסף ה"ל אינו שוה בכל לשיטת הגאון הנ"ל ושחרית הו"ל שב"כ ותדיר אפשר דעדיף ממקודש. ועפ"ז יש לדון הרבה בסוכה (דף נ"ו) גבי סוכה ואח"כ זמן ובאו"ח (סי' תרס"א וסי' תרמ"ג) וקצרתי

563

564ונראה להוכיח מזבחים (דף צ"א) דאיבעי להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם, ופשטו מהא דאריו"ח הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף אלמא תדיר קודם, הא יש לדחות דלכן ס"ל לריו"ח דמתפלל של מנחה תחלה משום דמנחה יש לה שתי המעלות תדיר ושב"כ [וכמ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בתשה"מ כפסק הרמב"ם הנ"ל], ומוסף אין לו אלא מעלת מקודש לשיטת הגאון הנ"ל, ובע"כ מוכח מזה דאין שום מעלת קדימה לשב"כ אף בהצטרפו למעלת תדיר, וכדברי הגאון רע"א ז"ל הנ"ל.

564

565ועיקר מש"כ הגאון הנ"ל דנשים פטורות מתפלת מוסף לפי שלא היו שוקלות, לא נהירא לי, דא"כ תקשה לפי מאי דאיתא במנחות (דף כ"א ע"ב) דאמר ר' יהודא העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא, כי עפ"י דין פטורים המה משקלים וכמו כן לויים כמש"כ השעה"מ (בפ"א מה' שקלים) וכן קטנים [הפחותים מבן כ'] כמבואר בשקלים (פ"א מ"ג וע' ברטנורה שם) דפטורים, אטו כהנים ולוים וקטנים פחותים מבן כ' יפטרו ממוסף ואף דנימא דקטנים שאני דאתו לכלל חיובא עכ"ז תקשה מכהנים ולויים, אע"כ מוכח דאין תפילת המוסף תלוי בשקלים כלל א"כ אין שייך להקדים תפילת מנחה משום שב"כ, כי כן גם מוסף שב"כ ונשים חייבות, וכן מוכח מסתימת הפוסקים דנשים חייבות בתפלה ולא חלקו בין מוסף לשארי תפלות.

565

566אמנם הצל"ח (רפ"ד דברכות) כתב דנשים פטירי מתפלת מוסף לפי דהוי מ"ע שהזמן גרמא, אך חז"ל חייבון בתפלה לפי דרחמי נינהו כמבואר בברכות (דף כ'), א"כ מוסף דאינה רחמי (כמש"כ רבינו יונה) נשים פטורות דהוי הז"ג, ומנחה קודמת משום דיש לה שתי מעלות א' דהוי שוה בכל ב' דתדירה עכ"ל ע"ש, ולדבריו דבמנחה שב"כ חשוב מעלה ובהצטרפו לתדיר יאלים כחו, א"כ איך פשטו בזבחים שם מריו"ח הנ"ל דתדיר [לבדו] עדיף ממקודש, וע"כ מוכח דאין שום חשיבות כלל לשב"כ, ולפי מש"כ באמת להוכיח מריש יבמות דיש מעלה לשב"כ לדחות לאינו שב"כ וכש"כ לקדם כנ"ל, ממילא מוכח מזבחים הנ"ל דנשים חייבות במוסף דאל"כ איך פשטו מריו"ח הנ"ל לתדיר ומקודש, הא י"ל שאני התם דה"ל שב"כ וע"כ מוכח כנ"ל, לכן העולה מכ"ז נ"ל להלכה דאם לא ימצא אח"ז להתפלל בצבור יתפלל עכשיו מוסף עמהם ואח"כ יתפלל שחרית, ודברי אלה ברורים לענין שבת ויו"ט שגם בשחרית אינו מתפלל רק ז' ברכות, אכן בימות החול כמו בר"ח וחוה"מ עדיין יש לדון כיון דבשחרית מתפלל י"ח שלימות, ובמוסף רק ז' ברכות, אפשר שמחמת זה מקרי תפלת שחרית בשם מקודש נגד מוסף, א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק.

566

567תירוץ קושית הקהלת יעקב על הרמב"ם דפסק שמום שאינו פוסל בבהמה אינו מחלל עבודה וביאר קושית חכם אחד בעירובין עוד להרב הנ"ל

567

568ומה שהקשה ידידי על מש"כ הרמב"ם (בפ"ו מה' ביא"מ הלכה ו') שכל מומים הפוסלים באדם ובבהמה אם עבד חלל, ובמומים המיוחדים לאדם שאינו פוסל בבהמה אע"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו, והקשה כת"ה דמנ"ל להרמב"ם זה הכלל, ובגמרא לא מצינו רק שאינו שוה בזרעו של אהרן אינו מחלל עבודה כמבואר בבכורות (דף מ"ג ע"ב) ובפרט דהא מרוח אשך האמור בתורה הוא נמרחו אשכיו כדס"ל לר' ישמעאל בבכורות (דף מ"ד), וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"ח מה' ביאת מקדש ה' י"ב), ואינו נמנה בין מומים הפוסלים בבהמה כדמוכח בש"ס בכורות (דף מ') דמונה שם ר' ישמעאל אין לו אלא ביצה א' ואינו מונה נמרחו אשכיו אף דס"ל לר' ישמעאל דמרוח אשך היינו נמרחו אשכיו והא בתורה כתיב ולא יחלל אחר שנמנה גם מרוח אשך, א"כ קשה מנ"ל להרמב"ם לחדש כלל זה שהוא נגד משמעות הכתוב עכ"ל, והיא באמת קושיא חמורה ומצאתי בס' קהלת יעקב שחיבר הגאון מוהר"י זצ"ל מקרלין בתשובת ח' אה"ע (ס"ב) שעמד ג"כ בצ"ע על הרמב"ם ע"ש, ולפעד"נ הוכיח זה מזבחים (דף ט"ז) דאיתא שם דתנא דבי ר' ישמעאל יליף דזר מחלל עבודה דאתיא בקו"ח מבעל מום מה בעל מום שאוכל אם עבד חלל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חלל, מה לבעל מום שכן עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח כו', וקשה הא י"ל מום דנמרחו אשכיו יוכיח שלא עשה בו קרב כמקריב, דהא מום דנמרחו אשכיו לא הוי מום בבהמה ובאדם פוסל, א"כ י"ל דהקו"ח הוי ממום דנמרחו אשכיו, ובפרט דהא ר' ישמעאל גופא ס"ל בבכורות (דף מ"ד) דנמרחו אשכיו הוא פירוש דמרוח אשך ותנא דבי ר' ישמעאל הוא חד עם ר' ישמעאל סתמא בר פלוגתא דר' עקיבא, וכמ"ש התוס' בפסחים (ה' ע"א) בד"ה דבי ר' ישמעאל ע"ש, וא"כ לפ"ז קשה כנ"ל לשיטת ר' ישמעאל גופא, ואין לומר דפריך מן שם מום דפוסל בבהמה, דהא לקמן שם בזבחים בסוגיא הנ"ל אמרו דשם יושב לא פריך ורק באם תמצא לומר פריך כו' והכא לא אמרו בגמ' כלל להך סברא דשם מום יוכיח, ע"כ מוכח דנמרחו אשכיו אינו מחלל עבודה, משום דקים להו לחז"ל דכללא הוא דמה דלא הוי מום בבהמה אינו מחלל עבודה באדם והתם עיקר הקו"ח למילף חילול עבודה בזר, ולכן שפיר פריך הגמ' מה לבע"מ שעשה בו קרב כמקריב משום דאותן מומין שלא עשה קרב כמקריב אינם מחללי' עבודה.

568

569הגה [ומסוגיא הנ"ל יש להוכיח ג"כ שאף מום עובר פוסל בבהמה גם בעבר והקריבה כמש"כ המל"מ (בפ' ב' מה' איסורי מזבח ה"ה), אמנם הוא כתבהו מסברא משום דלא מצינו בשום מקום בפירוש בבע"מ עובר דאם עבר והקריבו כשר ולפמש"כ כן מוכח מסוגיא זו, דהא שם בזבחים (ע"ב) יליף ר' ישמעאל דאונן מחלל עבודה בק"ו מבע"מ ואמרו בש"ס שם מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב זר יוכיח מה לזר שכן אין לו תקנה בע"מ יוכיח, ופי' רש"י בע"מ יש לו תקנה כשיעבור מומו עכ"ל, א"כ חזינן דהש"ס מיירי שם בבע"מ עובר ואפ"ה קאמר שם מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב, וחזינן דגם מום עובר פוסל בבהמה בדיעבד, דהא התם מיירי בחילול עבודה דהוא בדיעבד, ועדיין יש להעיר ולדון קצת בזה].

569

570נחזור לעניננו דמסוגיא זו הוכיח הרמב"ם הך דינא שכתב דמום שאינו פוסל בבהמה אינו מחלל עבודה באדם משום דקים להו לחז"ל דלא יחלל דקרא לא קאי על מרוח אשך, והוא נכון בעז"ה.

570

571גם מה שהעיר כתה"ר בעירובין (דף פ"ו) על מה דאי' שם היכי דמי תפיסת יד כגון חצירו של בוניס בן בוניס רבב"ח אמר כגון יתד של מחרישה א"ר נחמן תנא דבי שמואל דבר הניטל בשבת אוסר ודבר שאינו ניטל בשבת, אינו אוסר כו', מאי הוסיף בזה אחד על חבירו, ותי' דמאן דס"ל כגון חצירו של בוניס בן בוניס סובר דאף דבר שמטלטלין בשבת מקרי תפיסת יד, ומאן דס"ל כגון יתד של מחרישה מוסיף דבעינן דוקא דבר שאינו ניטל בשבת, ואף דלצורך גופו ומקומו מותר לטלטל מוקצה מחמת חיסרון כיס, עכ"ז מיקרי תפיסת יד, ושמואל מוסיף דבעי דוקא מה דאסר לטלטל לצורך גופו ומקומו, והוכיח מזה כשיטת המרדכי המובאת בב"י (בסי' ש"ח) דס"ל דמוקצה מחמת חיסרון כיס מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו עכ"ל, ויפה העיר, כי כן בירושלמי בסוגיא זו איתא דרב ס"ל דאף דבר הניטל בשבת מיקרי תפיסת יד אלמא דמצינו דחד מ"ד ס"ל הכי.

571

572אבל מה אעשה והרי"ף שכתב כגון חצירו של בוניס שהי' לו סחורה ופרקמטיא הרבה, הרי להדיא שלא פי' כן, ופשטות הסוגיא י"ל דלאוקמתא א' בעינן דוקא סחורה דהוי דבר חשוב, ומאן דאמר כגון יתד של מחרישה מוסיף דאף דלא הניח שם דבר חשוב כ"כ רק כיתד של מחרישה ג"כ מיקרי תפיסת יד וכמש"כ רבינו יהונתן והריטב"א להדיא שם, ולר"נ יש לומר דאינו מוסיף כלל מדלא אמרו רב נחמן אמר אלא אמר רב נחמן תנא דבי שמואל כו' [ואף אם הי' כתוב ר"נ אמר י"ל שלא בא לחלק ולהוסיף ע' תוי"ט בכורים (פ"ג מ"ו) ד"ה הגיע כו'], גם י"ל דר"נ מוסיף כגון דבר שאינו ניטל מחמת כבדו כמבואר באו"ח (סי' ש"ע), ותניא נמי הכי מסייע להו, ולאפוקי ממ"ד דס"ל בירושלמי דאף הניטל בשבת מקרי תפיסת יד.

572

573והעיקר מה שנלענ"ד דבר נכון די"ל דשמואל אזיל לשיטתי' דס"ל בשבת (דף מ"ג) דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול אף שעיקר הטלטול לצורך דבר אסור, וגם ר"נ ס"ל הכי כמבואר שם בתוס' ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד כו', א"כ י"ל דזהו כוונת מימרא דר"נ תנא ד"ש דאמרו דבר הניטל בשבת אוסר, משום דלשיטתם כל מוקצה לא מקרי תפיסת יד לפי שיכול לדוחפו בקנה וכה"ג מן החצר בדרך טלטול מן הצד כמבואר באו"ח (סי' שי"א בט"ז ס"ק ב'), לכן אמרו דבר הניטל בשבת כו' דמשמעות הלשון הוא דאף דבר שאין מטלטלין אותו להדיא רק ניטל מן הצד ע"י דבר אחר דכה"ג מותר לטלטל לשיטתם זה לא מקרי תפיסת יד ואוסר, ודבר שאינו ניטל בשבת זהו באופן שאינן יכולין לטלטל אותו ע"י טלטול מן הצד [כגון מחמת כבדו שאין יכולין לדחוף אותו ע"י קנה וכה"ג] אלא באופן שיטלטלהו בידיו ממש, זהו דוקא מקרי תפיסת יד משום דלא מצי למעבד איזו עצה לטלטלו מהחצר.

573

574ובעיקר הך דינא להתיר מוקצה מחמת חיסרון כיס לצורך גופו ומקומו, אין לנו להקל כלל כמבואר באו"ח (סי' ש"ח), וכן מוכח בשבת (דף קכ"ג) דכל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, ומפרש בגמ' שם, דחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו כו', ומשמע דחוץ מיתד של מחרישה קאי על היתר של צורך מקומו ג"כ דביתד של מחרישה לא התירו אף בצריך לגופו ומקומו כמו שפי' רש"י שם להדי' בד"ה כל הכלים כו', ולשיטת המרדכי צריך לומר דחוץ מיתד של מחרישה קאי רק על כל הכלים הניטלים בשבת אף בשני ב"א דיתד של מחרישה אסור בשני ב"א, ובאמת זה דוחק כמו שנראה מפירש"י, לכן שפיר כתבו הראשונים לאסור מוקצה מחמת חיסרון כיס אף בצריך לגופו ומקומו, א"ד ידידו. יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל חופ"ק נאווהרדק

574

575בענין בישול והבערה בשבת

575

576גרסינן ביבמות (ל"ג ע"ב) זר ששימש בשבת חייב משום זרות ומשום שבת דברי ר' יוסי ר"ש אומר כו' זר ששימש בשבת במאי אי בהקטרה האמר ר' יוסי הבערה ללאו יצתה, וקשה אמאי לא נימא דחייב משום מבשל כמו שמצינו בשבת (דף ע"ד) דהאי דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, אכן לפמש"כ רש"י שם דשדי כדי לייבשו י"ל דלא מקרי בישול כ"א בממשו נשאר קיים, אבל לא בהשליכו לשרפו, וע' במ"מ (ה' שבת פי"ב ה"א) ובמג"א (סי' שי"ח ס"ק י'), אכן בירושלמי (פ"ב דשבת סוף ה"ה) אי' בהדיא דזר ששימש בשבת חייב משום מבשל בהקטרת אימורים, ומקשי דמה בישול יש כאן ומתרצי דכיון דרוצה באיכולן כמבושל הוא, וע' בגליון הש"ס שהעיר בזה.

576

577וסברת דיש בזה משום בישול האמורה בירושלמי, נלע"ד להסביר ע"פ מה שאמרו בזבחים (דף מ"ו) דבעי לשם ניחוח ולכן חייב משום מבשל משום דהוי כמו שצריך לגוף ממשן שיהי' מהן ריח ניחוח [וכן מדוקדק לשון הירושלמי דא' כיון דרוצה באיכולן כו'], אבל היכא ששורפן ע"ג גחלים ואין ממשן קיים י"ל דמודה הירושלמי דאין שייך כלל בזה בישול וכמו שיבואר לקמן, ועדיין תקשה על ש"ס דילן אמאי לא מוקי ג"כ שהחיוב הוא משום מבשל ונלע"ד לתרץ משום דאף אם נאמר שגם בכה"ג שייך מבשל, עכ"ז בהא דיבמות דמיירי לענין איסור חל על איסור יש לדון דאם משום מבשל א"כ לא שייך בזה דין אין איסור חל על איסור, משום דהא איסור הקטרת זרות חל לחד מ"ד מיד שמשל האור אף בקצתו כמבואר במנחות (כ"ו ע"ב) גבי הקטרה בהכשר, וה"ה בהקטרת אימורין כמש"כ התוס' שם בד"ה קומץ מאימתי מתיר כו', ואמרו בזבחים (דף ק"ט) דמאי דחשוב הקטרה בחוץ מקרי הקטרה להתחייב משום זרות בפנים, וכש"כ דמה הוי הכשר הקטרה בפנים דחשוב הקטרה לחיוב זרות, ואלו משום מבשל בשבת אינו חייב עד שיצלה שיעור כגרוגרת כמבואר ברמב"ם (ה' שבת פ"ט), ואם הוא חצי בישולו אינו חייב להרמב"ם עד שיהא כל הבשר כן, ולהראב"ד אם נצלה כגרוגרת חייב אף בחצי בישולו כמבואר במנחות (דף נ"ז), וזה ברור דענין אין איסור חל על איסור אינו שייך אלא היכא דבעת מעשה העבירה נתחייב בשני האיסורין ברגע א' ובבת אחת וכמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ב) ד"ה והוציאו בפיו חייב דכולהו בהדי הדדי קאתו כו' משום דאם לא אתו בהדי הדדי לא שייך לדון בזה כלל אין איסור חל על איסור, די"ל דאיסור א' נתחייב בהתחלת המעשה ואיסור ב' נתחייב אח"ז, וכמו שאמרו בב"ק (דף ע') דמקנא קני מיד ולענין שבת לא מתחייב עד שתנוח, וכן אי' בכתובות (דף ל') דמעידנא דאגבהי' קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל לי', וכה"ג אי' בשבועות (דף כ"ז) גבי שבועה שלא אוכלנה ושבועה שלא אוכל דחייב ב' משום דאינן באין כאחת וכן מצינו בכמה דוכתי כה"ג, וה"ה גבי אין אחע"א כמבואר בתוס' הנ"ל, ואחרי שאיסור שבת ואיסור זרות אינן באים כאחת, כי על הראשון יתחייב בשיעור גרוגרת ועל השני מיד בעת התחיל האור למשול בו, לכן אין שייך בזה כלל ענין איסור חע"א, ועל כן מוקי ש"ס דילן דמיירי בחיוב הבערה הבאה עם זרות כאחת, משום דמבעיר חייב בכל שהוא כמש"כ הרמב"ם (פ' י"ב מה' שבת ה' א'), וע' במל"מ (בפ"ג מה' פסוה"מ ה"ט) שכ' דסוגיא דזבחים (דף מ"ג) דאמרו פגול ונותר וטמא שמשל האור בהם פקע איסור מהם דלפי' רש"י שם דמיירי במשל האור רק בקצתו אתיא כהך מ"ד דס"ל במנחות (דף כ"ו) דסגי במשל האור בקצתו, ע"ש, וכן י"ל שגם סוגיא דיבמות זאת אתי' כוותי'.

577

578אמנם אכתי יש לפקפק ע"ז דהא אמרו בירושלמי (פ"ז ופ"ח) דתרומות, ובכתובות (פ"ג) גבי מדליק גדיש בשבת דלא אמרינן שמיד בהדליקו חייב מיתה וחיוב ממון חל אח"ז, משום דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה ע"ש, א"כ י"ל בחיוב הקטרת זר ג"כ דאף שנתחייב מיד במשול האור בקצתו, עכ"ז גם אח"ז לא פקע ממנו חיוב זרות דהא חייב על כל הקטרה והקטרה דמאי שנא מהא דאמרו חייב על כל שבולת ושבולת, אך גם זה יש לתרץ לפי מה דמבואר ביומא (כ"ד ע"ב) גבי עבודות דזר חייב עליהן מיתה, דמעלה ע"ג מזבח בין דבר כשר בין דבר פסול ג"כ חייב, ופי' רש"י בד"ה בין דבר פסול כו' בהנך פסולים שפסולם בקדש דאם עלו לא ירדו ומשום הכי חשיבי הקטרה עכ"ל, הרי מבואר להדיא דבהנך פסולים דאם עלו ירדו אינו חייב זר עליהן משום הקטרה, לכן לפמש"כ החמדת שלמה (ח' אה"ע סי' ט"ז) דבהקטרת זר הדין דאם עלו ירדו, ע"כ י"ל דמיד במשול האור במקצתן נפסלו משום הקטרת זרות, לכן אח"כ אינו מתחייב שוב על כל הקטרה והקטרה, דהא כבר נפסל והוי דינן דירדו, ובהנך דירדו הא לא מתחייב זר עליהן משום הקטרה.

578

579אכן לפי מה שיבואר לקמן דבהקטרת זר אם עלו לא ירדו ודלא כהחמד"ש הנ"ל עדיין תקשה על מש"כ, דהא יש לדון דחיוב זרות לא פקע גם אחר שמשל האור בקצתו וחייב בכל הקטרה והקטרה, וכן יש להעיר דהא מצי הגמ' לאוקמי דחייב משום מבשל כגון שהיפך הזר בצינורא כדאי' בשבועות (דף י"ז) משום דמקרב עיכולא. ומיירי שהיפך בצינורא באותה רגע שנגמר בישולו כגרוגרת, ואיסור שבת ואיסור זרות באין אז כאחת.

579

580לכן נראה לי לתרץ כל זה משום דהא סוגיא זו דיבמות מיירי אליבא דר' יוסי, ומצינו בזבחים (ק"ח ע"ב) דאבוה דשמואל ס"ל דכמאן מהדרינן פוקעין דלא כר' יוסי משום דהא ס"ל לר' יוסי (שם) דבחסרו קצת אינו חייב משום הקטרת חוץ, ע"כ ה"ה בפנים כשחסרו קצת לא שייך בזה שם הקטרה, וס"ל לאבוה דשמואל אליבא דר' יוסי, דילפינן פנים מחוץ, והמל"מ (פ' י"ט מה' מעה"ק ה' י"א) העלה לדינא דבחיוב זרות לא ילפינן פנים מחוץ, אבל לאבוה דשמואל דס"ל שם אליבא דר' יוסי דילפינן פנים מחוץ אף בהכשר פנים, כש"כ דילפינן איסור זרות בפנים מאיסור חוץ, לכן יש לדון כיון דמשל האור באימורין אף בקצתו אז קצתו נחסר מיד [כמבואר בזבחים (דף מ"ג ע"ב) גבי פיגול ונותר שמשל האור בהם דפקע האיסור מהם, ומסיק רבינא שם דיצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו כשהוא שלם אלא כשהוא חסר, ופי' רש"י שם דמיירי שמשל האור במקצתה, ועע"ש ברש"י ד"ה אבר דמחבר כו'], לכן חיוב זרות אינו אלא מיד שמשל בהם האור, ושוב אח"ז אינו חייב משום הקטרת זרות יותר דהא נחסרו מקצת כבר [ואפ"ה אסור להורידם מעל המזבח משום מכבה אש מהמזבח], וע"כ לא מצי ג"כ לומר דמיירי בזר שהפך בצנורא כנ"ל, משום דהא מיד במשול בהן האור מתחלה נחסר קצתו ע"כ אף אם היפך הזר אח"כ אינו חייב עוד משום הקטרה, ולכן חיוב הקטרת זרות לא משכחת לאבוה דשמואל אליבא דר' יוסי אלא בהקטיר הזר בעוד שלא נחסר כלל, לכן שפיר כתבתי לעיל דאינן באין כאחת משום דמיד במשול האור בהם מתחייב משום הקטרת זרות, וחיוב מבשל בשבת אינו אלא בנצלה כגרוגרת, א"כ להכי לא מוקמינן ביבמות משום חיוב מבשל כי היכי דלא תקשה לאבוה דשמואל אליבא דר' יוסי וע' לעיל (סי' ט"ו ענף א') ד"ה וידוע, דדרך הש"ס להקשות גם אליבא מאן דס"ל אף שלא כהילכתא, וע' בש"א גם בסי' ק"ד.

580

581ולפ"ז ניחא שיטת הירושלמי דנקט החיוב משום מבשל אליבא דר' יוסי, די"ל דבאמת לדידן הא קיי"ל דמהדרינן פוקעין אף דפסקינן כר' יוסי במקוטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ דפטור משום דאנן לא ילפינן פנים מחוץ, וכמש"כ המל"מ (בפ' י"ט מה' מעה"ק) באריכות לתרץ שיטת הרמב"ם משום דלא קיי"ל כאבוה דשמואל, א"כ שפיר י"ל דאף בחסרו מקצת עכ"ז חיוב זרות לא פקע משום דלא ילפינן פנים מחוץ לגבי זרות כמש"כ המל"מ שם, וחייב משום הקטרת זרות אף שנחסרו, ולכן חייב שתים א' משום זרות וב' משום מבשל משום דלא פקע חיוב זרות בכל הקטרה והקטרה כמ"ש בירושלמי גבי על כל שבולת ושבולת כנ"ל, או באופן שהפך הזר בצינורא כנ"ל, ולפ"ז לדינא אין ש"ס דילן סותר לירושלמי, די"ל דגם ש"ס דילן ס"ל לחייב משום מבשל בהקטרת אימורים וע"פ מש"כ לעיל, דכיון דלשם ששה דברים הזבח נזבח וחד מנייהו לשם ניחוח לכן שייך בזה חיוב מבשל, והא דלא מוקים כן, משום דהש"ס קאי שם אליבא דר' יוסי, וכי היכי דלא תקשה לאבוה דשמואל אליבי'.

581

582ועפ"ז ניחא מה שמתרץ הש"ס ביבמות שם בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר פרו בזר פסולה, וקשה עדיין לשיטת רב דס"ל ביומא (דף מ"ב) דשחיטת פרו של כה"ג כשר בזר, אבל לפמש"כ ניחא די"ל דס"ל לרב דלא כאבוה דשמואל הנ"ל וס"ל כדקיי"ל לדינא, אבל אבוה דשמואל יסבור כשמואל ברי' דשחיטת פרו בזר פסולה, וכה"ג כתבו התוס' במנחות (ע"ט ע"ב) בד"ה ומי אית לי' כו' ע"ש, ועיקר קושית הש"ס לא הית' אלא אליבא דאבוה דשמואל, וא"כ סרה קושית גליון הש"ס, והירושלמי לא יסתור לבבלי בעז"ה.

582

583ובזה יש לתרץ קושית השאגת ארי' (בסי' ע"א) בהא דשבת (ס"פ ואלו קשרים) דעולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ, ואמרו שם דפליגי ר"י ור"ע אם נו"נ קרבין ביו"ט, והקשה הא י"ל דפליגי בהא אי הבערה ללאו יצתה ולא נאסר ביו"ט כמש"כ התוס' בפסחים (דף ה') דהקטרה לא נאסר אלא משום הבערה כמבואר ביבמות (דף ל"ג) כו' עכ"ל, ולפמש"כ אין כאן קושיא דהא באמת חייב בהקטרת אימורין משום מבשל ג"כ וכמבואר בירושלמי וכמש"כ משום דבעי לשם ניחוח, ואין הכרח שהש"ס דילן דיבמות יפלוג בזה כנ"ל.

583

584ולכאורה יש להוכיח זה ממנחות (דף ע"ב), דאמרו דראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה כו' סבר לה כאידך דר"ש דאמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כו' וראב"ש לא שמיעה לי', וקשה הא י"ל דראב"ש ס"ל דליכא למילף מהקטרה, דכמו דבהקטרה מצינו דחביבה מצוה בשעתה ה"ה לקצירת העומר דהא י"ל דראב"ש ס"ל דהבערה ללאו יצתה, לכן אפשר דדוקא באיסור לאו גילתה התורה דמשום חביבה מצוה בשעתה דוחה שבת, משא"כ בקצירה שהוא אב מלאכה לא מצינו כן וליכא למילף מהקטרה, אע"כ מוכח דבהקטר חלבים יש בו חיוב מבשל ג"כ ודומה לקצירה, אבל יש לדחות דהא כתבו התוס' בשבת (דף ק"ו) בד"ה מה לי לבשל פתילה כו' וביבמות (דף ו') בד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' דלר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב ליכא למדרש ללא תבערו דללאו יצתה כו', א"כ לראב"ש דס"ל מסתמא כוותי' דאבוה היינו ר"ש וכמש"כ התוס' במנחות (ע"ט ע"ב) ד"ה ומי אית לי' לר"ש כו', ליכא למימר דהבערה ללאו יצתה.

584

585ובהא דס"ל להירושלמי דבהקטרת זר לאימורים יש בו ג"כ חיוב מבשל אף דמקלקל במבשל לכ"ע פטור, כבר העיר החמדת שלמה (חלק אה"ע סי' ט"ז) להקשות כן בהא דיבמות דאמרו אי בהקטרה כו' הא לר' יוסי מקלקל בהבערה פטור, והחוות דעת תי' דלא מקרי מקלקל משום דזר שהעלה איברים ע"ג מזבח לא ירדו, והחמד"ש חלק עליו וכתב דבהקטרת זר ירדו, והוכיח זה מהרמב"ם (פ"ט מה' ביאת מקדש) שכתב דזר שסידר את המערכה דפורקה וחוזר הכהן וסודרה, אלמא דירדו עכ"ל, ולענ"ד נראה דהעיקר כהחוו"ד דלא ירדו דהא איתא בזבחים (דף ס"ט) זר שמלק לא תרד משום דישנה בבמה, וע"ש בתוס' (ס"ח ע"ב) ד"ה אמר רב דלחד מ"ד דס"ל במליקת זר דירדו היינו משום דאירע פסול קודם שחיטה ואין זה פסולו בקודש כו' ע"ש, א"כ לפ"ז בהקטרת אימורים בזר ודאי דלא ירדו לפי שזר כשר בבמה והוי פסולו בקודש אחר שחיטתו, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מה' פסולי המוקדשין ה' ט"ו) דמליקת זר לא ירד, א"כ כש"כ בהקטרת זר לאימורים שנעשה פסולו בקודש אחר שחיטה דלא ירדו, וכן מורה פשטות לשון המשנה בזבחים (פ"ד ע"א) בקבלו פסולין וזרקו דמו דלא ירדו, ומשמע אף זר בכלל משום דיש לו הכשר בבמה, ואף לפמש"כ התוס' (שם ס"ט ע"א) ד"ה ומליקת זר כו' דלר' יהודא תרד דעבודת דם לא יליף ר"י מבמה ע"ש, עכ"ז י"ל דר' יוסי ביבמות ס"ל כר"ש דלא ירדו ולכן לא הוי מקלקל, ועוד דהקטרת אימורים אינה עבודת דם, ושפיר כתב החוו"ד בזה.

585

586ובעיקר הראי' שהוכיח הח"ש דלא כהחוו"ד מהא דהרמב"ם כתב בזר שסידר את המערכה דפורקה כו', לכאורה היא ראי' נכונה, ואין לומר פורקה לבטל סידורו של זר אבל אינו פורקה מע"ג המזבח לארץ, דהא קיי"ל דאויר מזבח כמזבח, א"כ לא נתבטל סידורו של הזר.

586

587והעיקר מה שנ"ל בזה דהא מערכה היא עצים, וע' ביומא (כ"ד ע"ב), וי"ל דאף דקיי"ל דמזבח מקדש אף פסולים עכ"ז יש לומר דבעצים פסולים אין המזבח מקדש, דהא חזינן בזבחים (פ"ג ע"ב) דחד תנא ס"ל דבעולת עוף פסול אינו מקדש המזבח משום דכתיב כבשים, וחד מ"ד ס"ל דמנחה פסולה אינו מקדש המזבח משום דיליף מהא דכתיב עולה, ואף דקיי"ל דגם מנחה פסולה מקדש המזבח, ואף דכתיב עולה, עכ"ז י"ל כיון דילפינן זה מהיקש דזאת תורת העולה והמנחה כדאי' (שם צ"ח) ובתוס' (שם כ"ח ע"ב) ומנחות (דף פ"ג) ובכמה דוכתי, א"כ ליכא למילף מהיקש רק מנחה, אבל לא עצים, דהא קיי"ל במנחות (דף כ') כרבנן דס"ל דעצים לא מקרי קרבן רק מכשירי קרבן, וכמ"ש התוס' בזבחים (מ"ג ע"א) בד"ה והלבונה כו' דלכן אין חייבין על עצים משום פיגול משום דלאו קרבן הם אלא מכשירי קרבן, וכן במנחות (דף פ"ה ע"ב) במה דבעי רבא שם הקדישו לעצים מהו שילקה עליו משום בעל מום כו', כתבו התוס' שם בד"ה בעי רבא כו' דהך בעיא הוא אליבא דרבי דעצים קרבן גמור הוא משום דאי לרבנן דאינן אלא מכשירי קרבן בודאי אינו לוקה עליהם משום בעל מום, כמש"כ המל"מ (בפ' ו' מה' איסורי מזבח ה' ג'), ועל מכשירי קרבן לא מצינו שיקדש המזבח להפסולין, וזה מוכח מהא דזבחים (דף ס"ח) דס"ל לר' יוחנן במלק זר אין מטמא בבית הבליעה דיליף מבמה דאין כיהון בבמה, א"כ לפי זה מוכח דלא ירדו כדמוכח בכל הסוגיא התם, ואפ"ה חזינן דר' יוחנן גופא ס"ל ביומא (דף כ"ז) דזר שסידר את המערכה דפורקה, ע"כ מוכח דשאני עצים פסולים דלא מצינו דהמזבח יקדשם, ושפיר פסק הרמב"ם דמליקת זר דלא תרד וזר שסידר את המערכה דפורקה ולכן העיקר כהחוו"ד.

587

588ובעיקר הוכחת הח"ש ממש"כ הרמב"ם זר שסידר המערכה פורקה זר וסודרה כהן אלמא דירדו, נ"ל דשא"ה כיון דמסדרן הכהן לאותן העצים שסידרן הזר כבר, לכן כיון דיעלו אח"כ אותן העצים לא שייך בהו לומר דלא ירדו, כמבואר בש"ס זבחים (דף פ"ה ע"א) וברש"י שם ד"ה פשיטא דירדו דהא חוזרין ועולין לאחר שחיטה כו', וכ"כ רש"י שם לקמי' ב"ה אין הפשט הואיל ומצי לאסוקה כו', וה"ה בעצים שסידרן זר כיון דאחר שפורקן מעל המזבח כ"ז שלא משלה בהם האור יכול לחזור ולהעלותן ע"ג המזבח, לכן לא שייך בהו לומר דלא ירדו דהא אין מורידן מקדושתן במה שמורידן מע"ג המזבח לארץ, משא"כ בהקטרת האימורין דאחר שמשלו בהם האור אז נפסלו ע"י הקטרת זר ולא מהני לזה שום עצה דנימא דיחזור ויסדרם הכהן, ואי נימא דירדו תהא הורדה לקדושתן, וכמו כל הפסולין דעלו ע"ג המזבח דלא ירדו מה"ט הוא כדמוכח מרש"י זבחים הנ"ל ויש להאריך בזה הרבה, אך ראיתי כעת בקצרה לומר לפי מש"כ המל"מ (בפ' ג' מה' פסוה"מ ה"ו) בכל הפסולין דאף אם עלו ירדו עכ"ז במשלה בהם האור לא ירדו משום דנעשו לחמו של מזבח ע"ש, א"כ בהא דיבמות בזר ששימש בהקטרה דמיירי שהצית את האור בהאימורים שנתנם על האש, ואחר שמשלה בהם האור הא לא ירדו דלא גרע משארי פסולין, לפי מש"כ המל"מ, ולכן לא מקרי מקלקל, ומכל הטעמים המבוארים האלה נראה כי דברי החוו"ד נכונים וברורים.

588

589ובני החו"ש מו"ה חיים ארי' שי' הקשה על מש"כ לעיל דלכן לא קאמר בש"ס דילן זר ששימש חייב משום מבשל משום דאינן באין באחת, ממש"כ התוס' בכתובות (ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא כו' בשם ריצב"א שכתב דהא דיבמות (דף ל"ג) דזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה שחתך אצבעו בסכין טמאה דחשיב באין כאחד אע"ג שאינן כאחד ממש, ע"כ קושיתו, ובאמת אינו קשה משום דדוקא התם שאין שם הפסק הרבה הוא דאמרינן דחשיב באין כאחת אע"ג שאינו ברגע אחת ממש, אבל היכא שיש הפסק גמור ביניהם מודי התוס' דלא שייך בזה אין איסור חל על איסור כמו שמוכח מתוס' שבת (דף ק"ב) המובא לעיל שכתבו שם דכולהו בהדי הדדי קאתו, וכן מוכח בתוס' הנ"ל מן הריצב"א גופא הנ"ל שמדמה לאיסור אין חל על איסור להא דקלב"מ דמצינו בכולי ש"ס דאם יש הפסק ביניהם לא שייך קלב"מ כמו מעידנא דאגבהי' קניי' מיתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל לי', וכן בב"ק (דף ע') דמיקני קני מיד ולענין שבת לא מחייב עד שתנוח, וכש"כ לשיטת הרמב"ם דאינו חייב משום מבשל עד שיצלה כל הבשר חצי בישולו או כגרוגרת ויתבשל לגמרי דזה ודאי מקרי אינן באין כאחת, וגם לשיטת הראב"ד דס"ל דגם בכגרוגרת סגי בחצי בישולו ג"כ לא מקרי באין כאחת דודאי יש שיעור הרבה בין התחלת ממשלת האור בקצתה עד שיוגמר חצי בישולו כגרוגרת, וכ"ש לפמש"כ התוס' ביבמות (ל"ג ע"א) בד"ה אצבעו בסכין טמאה שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון דהוי באין ברגע אחת ממש, א"כ שפיר כתבתי כנ"ל.

589

590אחרי כתבי זאת ראיתי בנשמת אדם (כלל כ' סי' ב') שהקשה מירושלמי דשבת (פ' ב') הנ"ל על רש"י דשבת (דף ע"ד) על האי דשדא סכתא כו' הנ"ל, ותי' שהש"ס דילן פליג על הירושלמי וכדלעיל, ולפמש"כ לעיל בארוכה אין כאן פלוגתא כלל, וכן עיקר ראיתו מהירושלמי שאף כדי לשרפו חייב משום מבשל, נדחית מהא דזבחים שבכלל ששה דברים שהזבח נזבח לשמן הוא לריח ניחוח, ואיברים שצלאן שוב לא מסקי ריח כפרש"י שם, א"כ מקרי זה בישול גמור שצריך לממשן להעלות ריח ניחוח, ובשרפן ע"ג גחלים ואין ממשן קיים אז גם רש"י ס"ל דאין בהם משום בישול, וכן מוכח מפסחים (דף ה') דר"ע אומר דאך ביום הראשון תשביתו שאור כתיב וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ואלו לא הוי אלא לאו, לא יאסר ביו"ט, וקשה הא אפילו לא הוי הבערה אב מלאכה ג"כ שפיר מוכח דאסור לשרוף השאור ביו"ט משום מבשל והוי אב מלאכה, אלא ע"כ מוכח דכיון דאין צריך לממשן ואחר שנשרפים אין ממשן קיים אינו חייב בזה משום מבשל, וכן יש להוכיח קצת ביבמות (דף ו' ע"ב) גבי שריפת בת כהן כו', ובלאו הכי לא משכחת חיוב הבערה בלא מבשל לשיטת הנשמת אדם הנ"ל, ואפשר לומר דנפ"מ במבעיר פחות מכשיעור דהבערה חייב אף בכ"ש, אבל באמת זה דוחק וכמו שהוכחתי, לכן שפיר כתב רש"י דדוקא כדי לייבשו, ואלו לשורפו אין בזה משום מבשל, וכן מוכח פשטות הסוגיא שם, ומן הירושלמי אין שום סתירה על רש"י כלל, ובענין הנ"ל פלפלתי הרבה עם מחותני ידידי הרב הגאון הג' כו' מוה' יוסף נ"י אב"ד דק"ק סלוצק.

590

591אם נותנים להחתן ז' ימי משתה מעל"ע כבוד הרב הגדול חו"ב ומפורסם וכו' מוהר"ר אורי דוד ני' אב"ד דק"ק זאגער ישן.

591

592ע"ד מה ששאל אם יש מקום למש"כ המ"א (בסי' קל"א ס"ק מ"ב) גבי נפילת אפים בחתן שמונין ז' ימי המשתה שהמה מעל"ע דאפילו ביום ו' שהוא ח' לחופתו אין נופלים כגון שהחופה היתה סמוך לערב, ורבים רצו מזה לנהוג לומר ז' ברכות בבוקר בבית החתן, כבר העיר בזה הכנסת יחזקאל (בסי' נ"ט) בח' אה"ע והוכיח דאין מקום לומר כלל דז' ימי המשתה הוא מעל"ע ע"ש, ולפע"ד אפשר להסביר סברת המ"א, משום דבירושלמי (מועד קטן) במשנה דאין נושאין נשים במועד יליף לז' ימי המשתה מן מלא לי שבוע זאת, והובא בתוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה כו', ומהאי טעמא מבואר בירושלמי כתובות (פ"א ה"א) דמשה התקין ז' ימי המשתה, ופי' שם הפ"מ דילפי מהא דכתיב מלא שבוע זאת, וי"ל דלשון מלא שבוע משמע דהשבעה ימים יהיו מלאים, ולכן לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו, וכמו דחזינן בלשון חודש מלא דהכוונה הוא מלא ממש, וכן פי' רש"י בחומש בפ' תולדות ובמדרש שם על פסוק וימלאו ימיה ללדת דלהלן חסרים וכאן מלאים, ולכן שאני זה מאבילות דקיי"ל מקצת היום ככולו, משום דהתם יליף מן ויעש לאביו אבל שבעת ימים, משא"כ בז' ימי המשתה דיליף מן מלא שבוע בעינן דיהא מעל"ע, ובאמת יש לדון לכאורה למאן דדריש ז' ימי אבילות מן והפכתי חגיכם לאבל כמבואר במ"ק (דף כ') דמה חג ז' אף אבל ז', א"כ אמאי אמרו באבילות דמקצת היום ככולו, אך אפשר דשאני אבילות דהוי דרבנן וכמבואר בנזיר (דף ט"ו) דע"כ לא אמר אבא שאול דיום ז' עולה לכאן ולכאן אלא באבילות דרבנן כו', ורש"י פי' שם בנזיר דרבנן תקנו ז' ימי אבילות דסמכו אקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובאמת בש"ס דילן במ"ק מבואר דילפי זה מן והפכתי חגיכם לאבל, רק התוס' שם בד"ה מה חג שבעה כו' הביאו להך דרש דויעש לאביו אבל כו' ודחוהו, וכן בירושלמי מ"ק (פ"ג ה"ה) הביאו לדרש זה ודחו משום דאין למדין מקודם מ"ת, ואפשר דרש"י נתכוין שם בנזיר לתרץ דלכן אמרו באבילות מקצת היום ככולו משום דדרשי זה מן ויעש לאביו אבל משום דלמאן דדריש מן והפכתי חגיכם לאבל הל"ל דבעי מעל"ע כמו חג ויש להאריך בזה הרבה, נחזור לעניננו די"ל דשאני ז' ימי המשתה דבעינן מעל"ע דילפי זה מן מלא שבוע זאת, ולפ"ז נדחה ראיית הכנסת יחזקאל שהוכיח מן הרא"ש בכתובות שכתב דאם לא אכלו עד הלילה לא גרע מפנים חדשות דהא בלא"ה הוי זה בכלל יומא קמא אי נימא דבעי מעל"ע כו', דיש לחלק שלעולם ביומא קמא אמרינן מקצת היום ככולו משא"כ בז' ימי המשתה דכתיב מלא שבוע ובעינן למלאות הז' ימים.

592

593אבל באמת מוכח דזה ליתא דהא בנזיר בפרשה נשא כתיב כל ימי נדר נזרו וגו' עד מלאת הימים לה' קדוש יהיה, וילפי מזה בנזיר (דף ו') דבעינן שלשים יום, ואפ"ה אמרו שם דרב מתנא ס"ל דבנזיר הוי מקצת היום ככולו, אלמא אף דכתיב לשון מלאת אפ"ה אמרו שם דמקצת היום ככולו, והא דאמרו שם דנטמא ביום ל' סותר הכל כבר הקשו התוס' (שם ע"א) בד"ה נטמא ביום ל' ותירצו ע"ש, אלמא דאף דכתיב לשון מלאת אפ"ה אמרינן מקצת היום ככולו, וגם מבואר שם דר' יונתן דרש מעד מלאת הימים דעד ועד בכלל ומזה נפק לי' דבעינן ל' יום בנזיר ואפ"ה אמרינן דאם גלח ביום ל' יצא משום מקצת היום ככולו, ואפשר לחלק קצת דשאני מלא שבוע זאת דכתיב בהדיא משא"כ עד מלאת הימים דלא נכתב בפירוש דבעינן שלשים יום רק מדרשא ילפינן זה, ועפ"ז ניחא מה דלא אמרינן ביום ז' דז' ימי המשתה דמקצת היום ככולו.

593

594ולפע"ד נראה להוכיח כהכני"ח מהא דכתובות (ד' ע"א) בתוס' ד"ה בועל בעילת מצוה כו' שהקשה הרשב"א דאמאי לא דייק מרישא דקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעה, ותירץ הר"י דהוה מצי למימר פורש משום דם בתולים, אך מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוה משום אבילות דאי משום נידות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך, ועוד דכל אותן הימים משמע בכולהו דהוה מחד טעמא כו' עכ"ל.

594

595הגה ואגב נתרץ מה שהקשה המהרש"א שם למה ישן בין האנשים הא כיון דבנידות דיש עליו איסור חמור לא חשו חז"ל רק באבילות דקילא חשו, א"כ כיון דאסורה לו מחמת איסור נידות בז' ימים הראשונים וחמיר לו איסורי' א"כ אמאי החמירו להיות ישן בין האנשים, ותירץ דמיירי במוכת עץ, או באלמנה שנשאת לבחור, או דבאמת אתי כמשנה ראשונה דלא ס"ל להא דרבותינו החמירו להיות פורש מדם בתולים ע"ש, וכ"כ הנקה"כ ביו"ד (סי' שמ"ב), ולי נראה לתרץ ע"פ מש"כ הש"א (בסי' ק"א) גבי ראש השנה שאסור להתענות בו מחמת יו"ט ומחמת ר"ח דיו"ט דאורייתא לא בעי חזוק ור"ח דרבנן [לפי הס"ד] בעי חזוק, דכיון דרבנן עשו חזוק לדבריהם לכן אף היכא שאסור מדאורייתא ג"כ לא פלוג רבנן ועשו גם בזה חזוק, והוכיח כן מר"ה (דף י"ח) גבי ותיפוק לי' דהוה לי' יום דלאחר ר"ח כו' ע"ש, וכבר כתבתי בתשובה אחת [לפלפל בזה הענין והעליתי שם] דזה הכלל תלוי בפלוגתא דאביי ורבא ביבמות (ל"ו ע"ב) דאמר אביי עד כאן לא אמר ר' מאיר אלא משום דרבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל הכא דמדאורייתא פרשי, והא בנשא אשת אחיו בתוך ג' חדשים דמיירי התם דעבר ג"כ על איסור דרבנן דגזרו על שלשה דהבחנה ואפ"ה לא עשו חזוק לדבריהם, א"כ מוכח דס"ל לאביי דהיכא דיש איסור תורה ג"כ לא עשו חזוק לדבריהם, ורבא דלא ס"ל שם חילוק של אביי הנ"ל מוכח דס"ל כסברת הש"א הנ"ל.

595

596ולכאורה יש להוכיח להיפך מיבמות (דף פ"ה ע"ב) דאמרינן שם מאי בינייהו בין טעם דמרגילתו ובין טעם דרבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, ושקיל וטרי הגמ' שם הרבה, וקשה דה"ל לומר איכא בינייהו אם נשאת אלמנה לכה"ג וכה"ג, והיא ג"כ שניה דיש עליו איסור דרבנן ודאורייתא א"כ למאן דס"ל הטעם דמרגילתו יש לה כתובה דהא לא מרגלא לי', אבל למאן דס"ל הטעם דחכמים עשו חזוק לדבריהם י"ל דכיון דהיא שניה ג"כ אין לה כתובה, אע"כ מוכח דהיכא דיש דרבנן ודאורייתא ביחד לא שייך לומר עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, וע' בלח"מ (פכ"ו מה' מלוה ה' ו') שכתב דאף דמצינו כ"פ בתוס' שכתבו דה"ה דהוה מצי למימר א"ב אחרינא, זה לא שייך אלא היכא דהכל הוא על דרך א' לפלוני לקולא ולפלוני לחומרא אבל היכא דיכול להמציא גונא דהוה בהיפך קולא למר וחומרא לאידך בודאי יש להקשות דהו"מ למנקט גונא אחרינא בא"ב ע"ש, וכן מוכח בתוס' סוכה (כ"א ע"ב) ד"ה שאין לה קבע כו' שכתבו תדע מדלא קאמר א"ב כו', לכן שפיר הוכחתי מדלא נקט הך א"ב.

596

597שוב ראיתי דמיבמות (דף ל"ו) הנ"ל שכתבתי לעיל דמוכח דאביי ס"ל דהיכא דיש דאורייתא ודרבנן אז לא עשו חזוק לדבריהם, די"ל דגם רבא דקאמר שם ר"מ ור"א אמרו ד"א ג"כ מודה בזה לאביי, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, אך מש"ה דס"ל לרבא דהא איגלאי מלתא דיבום מעלייתא הואי כיון דנמצא הולד אינו של קיימא וכפירש"י שם ד"ה תני משום ר"א כו', ומה"ת אינו אסור אלא אשת אחיו שיש לו בנים לכן השוה אותם רבא להדדי, ואביי ס"ל דזה מקרי דאורייתא משום דבעת ביאתו הי' ספק בדאורייתא שמא יהי' הולד קיימא, א"כ מוכח מכל הנ"ל דלא כסברת הש"א הנ"ל.

597

598אכן לפי הכרעת הש"א הנ"ל דס"ל דהיכא דרבנן עשו חזוק לדבריהם דאף היכא דיש אסור דאורייתא ודרבנן ביחד דלא פלוג רבנן ועשו גם בזה חזוק, א"כ ה"ה בהא דכתובות הנ"ל דכיון דתקנו חז"ל להחמיר באבילות דקילא ואתי לזלזולי בי' דהוא ישן בין האנשים, ולכן קודם שתקנו רבותנו לפרוש מדם בתולים או גם האידנא במוכ"ע, או באלמנה שנשאת לבחור דלא שייך אסור נדות אז רק אבילות לבד דתקנו חז"ל דהוא ישן בין האנשים, וכן באבילות דשבוע שני', א"כ ה"ה בשבעה ימים הראשונים אף דיש אסור נדות ואסור אבילות ביחד, ג"כ תקנו רבנן לתקנתם לחזק דהוא ישן בין האנשים, דכיון דתקנו באבילות לזה ה"ה אף היכא דיש נדות ג"כ דלא פלוג רבנן ולכן הוא ישן בין האנשים, ומתורצת שפיר קושיית המהרש"א והנקה"כ הנ"ל, ובאמת מוכח מהמהרש"א והנקה"כ הנ"ל דלא ס"ל כשיטת הש"א הנ"ל כמו שהוכחתי בעז"ה, כ"ז ראיתי לבאר אגב אורחא אף שאין זה שייך לעניננו לפי שזה הכלל הוא מלתא חדתא בעז"ה].

598

599ואי נימא דז' ימי המשתה בעינן מעל"ע כהמג"א הנ"ל, אין מקום לקושיית התוס' שהקשו איך מדייק מהא דישן בין האנשים דדברים שבצינעה נוהג דהא י"ל דזה הוי מחמת אסור נידות, ותרצו דהגמ' סמך על הא דרב יוסף שהובא לקמן, ובאמת קצת דוחק הוא דהא בתחלת הסוגיא אמרו מסייע לי' לר' יוחנן כו' ואח"ז אמרו דרש רב יוסף ל"ש אלא שלא בעל, א"כ מתחלה לא ידעו עדיין מדרב יוסף, וכן תירוצם הב' ג"כ דחוק קצת הא בפשיטות י"ל דשפיר הוכיח הגמ' דדבר שבצינעה נוהג, דאי נימא דמחמת אסור נידות אסור בתשמיש כל שבעת ימים הראשונים ומחמת אבילות לא נאסר משום דדברים שבצינעה ג"כ אינו נוהג בז' ימי המשתה דהוי כמועד, א"כ איך אמרו דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים, דמשמע בלא הפסק כלל, הא משכחת לה דיהי' מותר בתשמיש באמצע הימים כגון אם הית' החופה במו"ש קודם הבוקר והבעילה ג"כ היתה סמוכה לזה, א"כ בזמן התנאים דלא נהגו בחומרת ר' זירא דיושבת עליו ז' נקיים, ומבואר בנדה (דף ס"ו) דרבא אמר אמינא לך אסורא ואת אמרת מנהגא, ומצינו בכולי ש"ס דבזמן התנאים רק מיום שראתה משלמת עליו ששה ימים והוא בכלל ז' ימים כמו הא דהתקין רבי בשדות המבואר בנדה (שם) א"כ מיד בהגיע תחלת מו"ש תוכל לטבול, ומשום אבילות לא שייך לאסור רחיצה דהא התירו גם בגיהוץ ותספורת, וגם תשה"מ אי נימא דדברים שבצינעה אינו נוהג, ובודאי מותר גם ברחיצה, וזה פשוט.

599

600ולפ"ז תוכל לטבול בתחלת מו"ש ואח"ז תוכל להבעל דמחמת אסור תשמיש לא תאסר דהא אזלא לה לנידות אחר ז' ימים, וז' ימי נידות הא לא בעי מעל"ע, ומחמת אבילות לא נאסר אי נימא דדברים שבצינעה אינו נוהג במועד, וכיון דעדיין לא כלו ז' ימי המשתה אי בעי מעל"ע א"כ הוי עדיין כמועד לגבם עד הזמן שהית' החופה, א"כ איך קאמרי דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים דמשמע בלא הפסק כלל.

600

601ולומר דמן הסתם מיירי בבתולה הנשאת ברביעי ונבעלת בה' כדין המשנה, לא יתכן, דהא מבואר שם בכתובות (דף ג') דאם מחמת אונס כמו פתו אפוי וטבחו טבוח מותרת להבעל אף בשני וכל הימים כפי' רש"י שם בד"ה כדתניא כו' ע"ש. ובודאי קאי על כל הימים, דמאי פסקא לומר דמיירי באופן דלא משכחת לומר כמש"כ, והא כללא כייל דכל אותן הימים כו', א"כ קשה הא משכחת דתהא מותרת בתשמיש באמצע הימים, אלא ע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, א"כ אימת דכלין ז' ימי נידות אז כלין ג"כ ז' ימי המשתה, ולכן שפיר הקשו התוס' איך הוכיח הגמ' דדברים שבצינעה נוהג דילמא הא דישן בין האנשים הוי מחמת איסור נידות ולכן הוכרחו התוס' לתרץ בגווני אחריני.

601

602ולכאורה י"ל דהוכחת הש"ס דקאמר מסייע לר' יוחנן כו' דדברים שבצינעה נוהג, ולא אמרו דזהו משום איסור נידות כקושיית התוס', משום דהש"ס סמך על סברת התוס' שם לקמן בד"ה אבל דברים של צינעה נוהג כו' שכתבו אבל קשה דכל אותן הימים משמע אף בשבת עכ"ל, א"כ י"ל דמזה הוכיח הש"ס דדברים שבצינעה נוהג דאל"כ אמאי אסורה בשבת שנייה, ואין לומר דגם בשבת שני' נאסרה מחמת אבילות למאן דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה לכן אסורה לטבול מחמת איסור רחיצה ונשאר ממילא איסור נידות, דהא אי נימא דדברים שבצנעה אינו נוהג בשבת ומועד א"כ ממילא מותרת לטבול דהא ליכא איסור אבלות אף בדברים שבצנעה, ועוד דהא הט"ז ביו"ד (סי' שפ"א ס"ק ב') כתב דהא דאסרו לאבל' ברחיצה של טבילה אף דאינה של תענוג היינו מחמת שהוא לא לצורך כיון שאסורה בתשמיש, א"כ אי נימא דמותרת בתשמיש ממילא מותרת לטבול ופקע איסור נידות, אלא ע"כ מוכח דכיון דאסורה גם לשבת שני' בתשמיש ממילא מוכח דדברים שבצנעה נוהג, א"כ קשה עדיין מאי הקשו התוס'.

602

603אך באמת שפיר הקשו משום דאין ראי' כלל מן שבת על מועד, דהא במ"ק (כ"ג ע"ב) אי' דמאן דס"ל יש אבילות בשבת הוא משום דקתני שבת עולה כו', א"כ לפ"ז י"ל דאף דמוכח מברייתא הנ"ל דיש אבילות בשבת אפ"ה י"ל דבמועד לא שייך אבילות אף בדברים שבצנעה, דהא שאני יו"ט דהא אינו עולה כמבואר שם במשנה (דף י"ט) דרגלים אינם עולין, וכמש"כ התוס' שם (דף כ"ג) בד"ה מ"ד יש אבילות בשבת דשאני רגלים דכתיב בהם שמחה כו', א"כ לפ"ז שפיר הקשו התוס' דאיך קאמר מסייע לריו"ח על מועד הא שאני מועד משבת, וע"כ מוכח דהוכחת הש"ס הוי מן מועד, דז' ימי המשתה הוי ג"כ כמועד, א"כ קשה דילמא נאסר בתשמיש בז' ימי המשתה מחמת נידות, לכן הוכרחו התוס' לתרץ בשני האופנים שכתבו, וקושיית התוס' שם בד"ה אבל כו' שהקשו דהא כל אותן הימים משמע אף בשבת, קאי על רב ושמואל דס"ל דתשמיש המטה לאבל בשבת הוא רשות, לכן שפיר הקשו שם כן, אבל הוכחת הש"ס ליכא למימר דמן שבת הוכיח הגמרא לסייע לריו"ח כנ"ל.

603

604וראיתי להפני יהושע בכתובות (שם) בתוס' ד"ה אבל דברים של צנעה נוהג כו' שכתב דגם בשבת שני' יש לומר איסור נידות משום דמיירי בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' והא פולטת ש"ז סותרת ובעי ז' נקיים ועוד דהא אסורה לטבול בימי אבלה כו' עכ"ל, וכל דבריו בזה אינם מובנים כלל, דהא בזמן התנאים לא נהגו לחומרת ר' זירא שתהי' יושבת ז' נקיים כנ"ל, וכן מש"כ לאסור הטבילה מחמת איסור רחיצה ג"כ אינו, דהא אי נימא דמותרת בתשמיש א"כ איך תאסר ברחיצה הא תוכל לטבול בליל שבת, כדקיי"ל בביצה (דף ל"ח) וביו"ד (סי' קצ"ד) דאדם מותר לטבול בשבת דנראה כמיקר, וגם מה שכתב דמיירי בבתולה הנשאת בד' ונבעלת בה' ג"כ ליתא, דהא רש"י פי' שם דאם מחמת אונס מותרת להנשא אף בשני מחמת פסידא דטבחו טבוח, ולכן העיקר כמש"כ.

604

605נחזור לעניננו דמוכח מקושית התוס' הנ"ל דס"ל דז' ימי ימי המשתה לא בעי מעל"ע לכן שפיר הקשו, וע"פ שיטת המ"א הנ"ל דז' ימי המשתה הוי מעל"ע, יש לתרץ קושית המהרש"א בכתובות (דף ד') בתוס' ד"ה ובועל בעילת מצוה כו' הנ"ל שהקשה להר"י הלוי שהובא ברא"ש בסוגיא זו דס"ל דבדם בתולים דקי"ל אסור ביחוד א"כ ליכא סייעתא לריו"ח ע"ש, ולשיטת המ"א הנ"ל ניחא קושיתו משום די"ל דשפיר הוכיחו לסייע לריו"ח, דאי נימא דהוא משום נידות א"כ איך אמרו דכל אותן הימים ישן בין האנשים הא משכחת דיהא מותר בתשמיש באמצע הימים כנ"ל, ואבילות עדיין לא נהג בו משום דהא לא כלו לז' ימי המשתה וימי נידותה כבר כלו כנ"ל, אכן באמת אין הכרח מהר"י הלוי הנ"ל לסייע להמ"א הנ"ל, די"ל דס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל אותן הימים משמע דהוי הכל מחד טעמא, וקושית מהרש"א הנ"ל מתורצת.

605

606הגה [ואגב אכתוב מה שיש להעיר בברכות (דף י"ז) דמי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפילין והקשה בחידושי רשב"א שם דמאי איריא מוטל לפניו אף יום ראשון נמי כו', וכן הקשה הירושלמי שם דהא ביום ראשון אסור להניח תפילין אף באין מתו מוטל לפניו, והצל"ח (שם) כתב לתרץ דמיירי בחוה"מ לפמש"כ המג"א (סי' תקמ"ח) דאבל בחוה"מ מניח תפילין ביום א' דלא שייך בי' מעולל בעפר קרנו, והרשב"א לשיטתו דחוה"מ בלא"ה אינו זמן תפילין, ול"נ לתרץ דמיירי בחתן שמת אביו והתירו לכנס לחופה כנ"ל ואח"ז קובר את אביו ושייך בי' דין אנינות כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' שמ"ב סק"ג) ואך לבעול ביאה ראשונה התירו חז"ל, ואחר הקבורה חייב בכל המצות ובתפילין, דהא עדיף מחוה"מ, דהא חוה"מ אסור בגיהוץ ותספורת ובז' ימי המשתה הנ"ל התירו להחתן גיהוץ ותספורת כמש"כ הראשונים שם, ומה"ט אינו עולה לשלשים כמבואר ביו"ד (סי' שמ"ב) משום דחתן דומה למלך וביפיו תחזינה עיניך, לכן דוקא במתו מוטל לפניו פטור ואח"ז חייב, ואף דכונס את הבתולה בלא"ה הא פטור מק"ש אפ"ה נ"מ במוכ"ע או באלמנה שנשאת לבחור או בחתן שאירע עליו אבילות בתוך ז' ימי המשתה דכש"כ דאינו נוהג בו אבילות, דהא קדם לו הרגל וחל עליו מתחלה ז' ימי המשתה, דודאי אין אבילות חלה עליו וחייב בק"ש.

606

607ואפשר דכיון דחזינן דהירושלמי לא מתרץ כן מוכח מזה דחתן בתוך ז' ימי המשתה אף שמותר בגיהוץ ותספורת אפ"ה אסור להניח תפילין, דדוקא בגיהוץ ותספורת שייך בי' הטעם דמלך ביפיו וגו' ובתפילין אפשר דלא שייך, וממילא מוכח דבחוה"מ ג"כ אבל מניח תפילין, ויש לחלק ולהאריך בפרט זה ולא באתי אלא להעיר לב המעיין].

607

608ועוד נ"ל להוכיח כהכנה"ג הנ"ל מהא דבכורות (ל"ד ע"ב) בנגע שנקצצה בלא מתכוין דר"א אומר לכשיולד נגע אחר יטהר ממנו כו', בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפ"מ לחתן שנראה בו נגע כו' אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' לברייתא נטרין לי' ז' ימי משתה, והקשו התוס' והא בעי תגלחת ואסור בתשה"מ כל ימי ספורו, ותרצו דמיירי במצורע מוסגר או במוחלט רק דעשה התגלחת ומנה ימי ספורו מקודם שנולד בו הנגע דאף דטמא מדרבנן עכ"ז מהני תגלחתו ומניית ימי ספורו מתחלה, ועיקר קושיית התוס' הוא דמה תועלת יש דנותנים לנגע אחרונה ז' ימי המשתה הא טמא מחמת ימי ספורו, ואי נימא דז' ימי המשתה הוא מעל"ע א"כ אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל כלל, דהא נפ"מ לענין זה כגון אם היתה החופה ביום א' סמוך לערב ועשו התגלחת והבאת הצפרים באותו היום דהא כל היום כשר לטהרת מצורע ואחר זה מונה ז' ימים ואסור בתשה"מ וביום הז' מתגלח שנית ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא והרי הוא ככל טבול יום ואוכל במעשר כמבואר ברמב"ם (פי"א ופי"ד מה' נגעים), ומיד אחר הטבילה מותר בתשמיש א"כ נטהר וכלין ימי ספורו ביום א' בבוקר ויכול לטבול בבקר ולטהר מטומאתו להיות מותר בתשה"מ ביום א' עד זמן שהיתה החופה סמוך לערב, א"כ הוי נפ"מ ותועלת ממה שנותנין ז' ימי משתה לנגע אחרונה, כדי שיהא יכול לבעול ביום א' שעדיין לא כלין ז' ימי משתה דהא הוי מעל"ע, אע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, לכן הקשו התוס' שפיר דמאי נפ"מ דאין רואין הנגע אחרונה הא בלא"ה טמא ואסור בתשה"מ, ואימת דכלין ימי ספורו אז כלו ז' ימי המשתה, וע' בכתובות (דף נ"ו) בגמ' שם דאמרו אטו ביאה בלילה אי' ביממא ליתא הא אמר רבא אם הי' בית אפל מותר.

608

609ואין לדחות ולומר דקושית התוס' היא דכיון דאסור בתשה"מ בימי ספורו א"כ הוי חופה שאינה ראוי' לביאה ולא הוי בשם חתן כלל, כי מלבד שאין זה במשמעות לשונם אין מקום כלל לאמר כן, דאכתי קשה דמה הקשו התוס' הא כיון דמה"ת יכול למנות ימי ספורו מתחלה ואף דמדרבנן אינו יכול למנות, וכמו שהי' ס"ל להתוס' בתי' הא' [רק בתי' הב' חדשו דמהני אף בטומאה דרבנן למנות ימי ספורו ורק כפרתו אינו יכול להביא אם הוא טמא מדרבנן], וכיון דמה"ת ודאי יכול למנות ימי ספורו רק מדרבנן אינו יכול לתי' הא', א"כ תקשה עדיין הא זה הוי חופה ראוי' לביאה מה"ת אם מנה ימי ספורו מקודם שנשא אשה, ומוכח בתוס' כתובות (ד' ע"א) בד"ה אבל איפכא לא כו' דחופה שאינה ראוי' לביאה מדרבנן הוי חופה וכמש"כ שם ההפלאה [ויש להאריך הרבה בפרט זה ואכמ"ל], ועוד כיון דשיטת הרמב"ם דחופה שאינה ראוי' לביאה לא מקרי חופה היא מכתובות (דף ג') דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו ונשאר בתיקו ומחמת ספק פסק הרמב"ם דחופת נדה אינו קונה, א"כ י"ל דבעיא דרב פפא בבכורות היא כמו אם תמצא לומר [וכסוגיית הגמ' בכמה דוכתי], דאת"ל דחופת נדה קונה אז הוי ספק אי יטהר תנן כנ"ל, א"כ לפ"ז אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל, אע"כ מוכח מדבריהם דס"ל דלא בעינן ז' ימים מעל"ע בחתן ושפיר הקשו, ומוכח מהתוס' דבכורות הנ"ל דלא בעינן מעל"ע.

609

610הגה [ויש להעיר בהא דחתן שנולד בו נגע הנ"ל דבמו"ק (דף ז') ילפי זה מן וביום הראות בו דיש יום שאתה רואה כו' כגון בחתן דנותנין לו ז' ימים וכן במועד, ור' אמר א"צ אם לדבר הרשות ממתינין לו לדבר מצוה לכש"כ יעו"ש, ואי נימא דז' ימי המשתה לא הוי רק מדרבנן ורק ביום א' כתב הרא"ש בכתובות (פ"א סי' ה') בשם הרמ"ה דהוי מה"ת מן ביום חתונתו, א"כ איך נותנים לחתן בנגע ז' ימים, בשלמא למאן דס"ל אם לדבר הרשות ממתינים לו לדבר מצוה לכש"כ שפיר י"ל דגם מצוה דרבנן הוי כש"כ מדבר הרשות, אבל למאן דיליף מוביום הראות בו קשה הא י"ל דהפסוק אתי על רגל דהוי מה"ת ומנלי' על חתן, אע"כ מוכח דהוי מה"ת, והא דאמר הירושלמי בכתובות (פ"א) דמשה התקין לישראל ז' ימי המשתה הא מצינו בברכות (דף מ"ח) דמשה התקין לישראל ברכת הזן אף שהיא מה"ת, אך י"ל דשאני התם כמש"כ הכ"מ (פ"ב מה' ברכות) בשם הרמב"ן והרא"ש והרשב"א בפ' ג' שאכלו דרק מטבע נוסח הברכה התקין, ויש להאריך בזה].

610

611וכיון דמהתוס' בכתובות ובכורות הנ"ל מוכח כשיטת הכנסת יחזקאל לכן גם דעתי מסכמת דאין נותנים מעל"ע בז' ימי המשתה [כמש"כ כתו"ר ג"כ בארוכה, ולפלפל בדבריו אין העת גורמת, ועוד חזון למועד אי"ה], ואף שכבר נהגו בנפ"א כהמגן אברהם, אך ז' ברכות בבוקר בודאי אין לברך כי הם ברכות לבטלה וכמש"כ הכנסת יחזקאל כנ"ל וברור, א"ד ידידו

611

612יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק.

612

613אם יחידים המתפללים בפני עצמם יכולים לתבוע חלקם מהספרים שיש בבהמ"ד מה שהשבתי לרב אחד.

613

614נידן עיר אחת שיש שם בהכ"נ מכבר וזה מקרוב יצאו מקצת אנשים מבהכ"נ הנ"ל להתפלל בפני עצמם, וכעת תובעים חלקם מן ההכנסות לבהכ"נ הישן וגם תובעים חלקם מן הספרים וכלי הקודש של בהכ"נ הישן, ומעכ"ת פסק דאינם יכולים לתבוע כלל ולגרוע זכות הבהכ"נ הישן והאריך בזה בדברים נכונים, הנה גם דעתי מסכמת לזה, כי ברור הוא דאינם יכולים להסיג גבול שגבלו ראשונים, כי אף לכתחלה אם רוצים מיעוט אנשים לבנות להם בהכ"נ אחר במקום שיש בהכ"נ ישן ומחזיק את כולם יכולים הרוב לעכב על המיעוט שלא יהיו יכולים להפרד ולבנות בהכ"נ אחר, כמש"כ המ"א (בסי' קנ"ד ס"ק כ"ג בסופו) בשם הרא"מ דאם הבהכ"נ מחזיק אותם אינם יכולים להפרד, וע' בח"מ (סי' קס"ב), וכן מצאתי בספר פחד יצחק (אות ב') בשם כמה מחברים שכתבו באריכות דאם הבהכ"נ החדש יגרום היזק להבהכ"נ הישן דיכולים לעכב עליהם שלא יבנוהו משום קפסקת חיותאי, לכן אם איזה קהל נחלקו לשנים מחמת חילוקי דיעות כל ההקדשות ינתנו לכת הגדולה ואפילו אותן שתחת יד הקטנה מוציאים מידם ליד הרוב, אך אם נחלקו מפני שאין המקום מחזיק את כולם אז שורת הדין נותנת שיחלקו לפי מספר הגברים, הרי להדיא כמש"כ כ"ת לחלק דשאני הא דהמבי"ט שהובא במ"א (סי' קנ"ה ס"ק כ"ב) שכ' דאם מחמת סיבה הוצרכו להחלק לשנים הדין שכל ההקדשות יחלקו כו' דשאני אם הוצרכו לחלק מחמת איזו סיבה דהיינו שלא היה המקום מחזיק אותם וכה"ג, אבל באם חלקו א"ע מחמת חילוקי דיעות בעלמא אינם יכולים לתבוע חלקם, ובלא"ה הא קיי"ל דרשאים בני העיר להסיע על קצתן ויכולים הרוב לכוף את המיעוט, ואף להך דיעה דס"ל בח"מ (סי' ב') דטובי העיר אינם יכולים לתקן תקנה במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, עכ"ז מודי דיכול הרוב לכוף להמיעוט כמש"כ המ"א (בסי' קנ"ג ס"ק כ"ט) ומהר"ם אלשיך (בסי' נ"ט) באריכות, ולכן בודאי אין יכול המיעוט לגרוע זכות הרוב במה שזכו כבר.

614

615וזולת זה נראה לי דכיון דכל ההקדישות שבבהכ"נ דין קדושת בהכ"נ ג"כ עליהן כמבואר בירושלמי (פ' בני העיר) והובא בר"ן (מגלה שם) דכל כלי בהכ"נ כבהכ"נ, ואי' (שם כ"ז) דאף מעיר גדולה לעיר קטנה יש הורדת קדושה משום ברוב עם כו', לכן אף דמותר למכור משל רבים ליחיד היינו משום דהמעות נתפסים בקדושה כמבואר באו"ח (סי' קנ"ג), משא"כ להחזיר ההקדישות מרבים למיעוט שיש לדון דאיכא הורדה, וכיון דאין כאן על מה לחול קדושתן אסור להוריד מקדושת רבים למיעוט, ודוקא בתורת שאלה מותר מן רבים ליחיד כמש"כ הרמ"א (בסי' קנ"ג ס"ט) משום דליכא בזה הורדת קדושה דהא גוף החפץ שייך להבעלים, אבל לחלוק לגמרי ולהוציא מבהכ"נ דיש עליהם קדושת רבים אסור בודאי אליבא דרבנן דהילכתא כוותייהו במגילה שם.

615

616וכן נלע"ד להוכיח מנדרים (מ"ו ע"ב) דאיתא התם והרי בהכ"נ דכמו דאין בה דין חלוקה דמי כו', וקשה הא בהכ"נ יש בו מה לחלוק דזה יברור לו חלקו בצד זה וזה יברור לו חלקו בצד זה וכמש"כ הט"ז (ביו"ד ה' נדרים סי' רכ"ד סק"א) דבהכ"נ יש בו דין חלוקה דזה יסתלק מן צד זה וזה יסתלק מצד זה כו' ע"ש, ואפ"ה קרי הגמ' לבהכ"נ אין בה דין חלוקה, וע"כ מוכח דבהכ"נ אף במה דיש בו מה לחלוק אפ"ה לא מצי אחד לכפות לחבירו לחלק משום דכיון דאין דרך לחלק בבהכ"נ כמש"כ הט"ז (שם) אמרינן דשעבדו כ"א לחבירו את חלקו ולא מצי להפקיע חלקו מחבירו בשום אופן והוי כמו נשתתפו לזמן דלא מצי לחלוק בתוך הזמן כמבואר בח"מ (סי' קע"ו), ולכן ה"ה בהקדישות השייכים לבהכ"נ דהוי כמו נשתתפו לעולם, ולכן אם אין כאן איזו סיבה המכרחת אינם יכולים לתבוע חלקם, ואף שלא מיחו הרבים בעת שיצאו מהם עכ"ז להוציא חלקם מהרבים אינם יכולים.

616

617ועפ"ז יש מקום לישב דברי הרמב"ם והש"ע (ביו"ד ה' נדרים) שתמהו עליהם כל הפוסקים במה שפסקו באחד שנדר הנאה מחבירו דאסורים בדברים של אותו העיר כמו בהכ"נ ותיבה והספרים כו', דהא מבואר בנדרים (דף מ"ו) דבהכ"נ כאין בה דין חלוקה דמי, וכיון דקיי"ל דזה נכנס לתוך שלו כו' כר"א בן יעקב א"כ איך פסקו בזה להיפוך.

617

618ונלע"ד לתרץ כ"ז, ומתחלה נתרץ בעז"ה מה שהקשה הר"ן בנדרים (דף מ"ה) על מה דקיי"ל דזה נכנס לתוך שלו הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ובהקדם מה שהקשה הש"א (בסי' פ"ט) במה שפסק הרמב"ם דעיסה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת מותרת, הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ונשאר בצ"ע, ונ"ל לומר דהמל"מ (בפי"ט מה' אבות הטומאה) כתב בהא דשני שבילין והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות דהן תלויות דזה אינו רק מדרבנן משום דמה"ת הוי לן לומר אוקי לכל אחד על חזקת טהרה וכ"כ הר"ש (בפ"ח דתרומות מ"ח) ע"ש, ואף דאחד סותר לחבירו עכ"ז מה"ת היה לנו לטהר כמש"כ התוס' בפסחים (י' ע"א) בד"ה בבת אחת טמאין דמה"ת הם טהורין ואינם טמאין רק מדרבנן משום דמחזי כחוכא.

618

619הגה [ולכאורה קשה מהא דמנחות (דף כ"ג) דאמר ר"ח נבלה בטילה בשחוטה ושחוטה אינה בטילה בנבילה, וכתבו התוס' שם היכא דקבעי ברה"ר ואינו יודע באיזו מהן נגע דספיקא טהור, ואי אמרינן כה"ג אוקי אחזקה, א"כ קשה דנימא גם בזה אוקי לכ"א אחזקת אינה זבוחה כמו בחולין (דף י') גבי לא בדק בסימנין דקיי"ל דמטמא במשא דמשום חזקת אינה זבוחה אמרינן דהיא נבלה אף דיש להנוגע חזקת טהרה, א"כ ה"ה בזה הא כל חתיכה וחתיכה יש עליה חזקת אינה זבוחה, ויש לחלק דשאני התם במנחות דהא נתברר מתחלה לפנינו שהיתה אחת בחזקת שחוטה ויצאה מחזקתה לכן לא אמרינן אוקי אחזקת אינה זבוחה דהא אחת מהחתיכות יצאה בודאי מחזקת אינה זבוחה, אבל בשני שבילין הנ"ל וכן בשני כיתי עדים המכחישות זו את זו דלא הוברר לפנינו מעולם איזו מהן יצאה מחזקתה לכן אמרינן בזה על כאו"א אוקי אחזקה אף דכ"א סותר לחבירו].

619

620ולכן לפי מה שנתברר דמה"ת אמרינן על כל חתיכה וחתיכה אוקי אחזקתה רק מדרבנן נאסר', וידוע מש"כ התוס' בגיטין (מ"ז ע"ב) דהא דאמרינן אין ברירה היינו דלא הוברר בודאי אבל מ"מ יכול להיות דהגיע לכ"א חלקו, ועיין בש"א (סי' צ'), לכן בהך עיסה דכמאן דפליגי דמיא. יש לדון דמותרת משום דמה"ת מוקמינן לכל חלק אחזקת היתר שהיתה לכל חתיכה וחתיכה מתחלה, ולכן מחמת החזקה הנ"ל נימא דהוברר שכאו"א בשעה שאוכלה דזהו ההיתר, ואף דמתחלה היתה דגן ואח"כ עיסה מ"מ שייך גם בזה אוקי אחזקה כדמצינו בחולין (דף י"א) דמוקמינן אחזקה שהיתה לו בעודו עובר שאז לא הי' קדוש בבכורה כמבואר בתוס' שם אף דפנים חדשות באו לכאן [וכהנה רבות בש"ס], וכיון דמה"ת איבעי לן להתיר רק דאסור מדרבנן כנ"ל כמו בשתי קדירות ביו"ד (סי' קי"א) דאמרינן מאי חזית, וכיון דהאיסור אינו אלא מדרבנן לכן שפיר סמכינן אברירה דהא קיי"ל דבדרבנן יש ברירה, ושפיר פסק הרמב"ם.

620

621ובזה ניחא ג"כ מה שפסק הרמב"ם (בפ"ד מה' אסורי מזבח ה' י"ז) שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב מוציא אחד מהם והשאר מותרין, ותמהו המפרשי' עליו דכיון דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה א"כ ה"ל לפסוק דאסורים כולם, והנה המק"ח בה' פסח (סי' תמ"ח ס"ק ג') תירץ משום דמה"ת הי"ל להיות בטל ברוב רק דב"ח חשיבי ולא בטלי דהוא רק דרבנן לכן אמרינן יש ברירה עכ"ל, אך לפמש"כ המרדכי בשם רבינו משולם גבי יבמה שרקקה דם דבדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך ביטול והובא במל"מ (פ"א מה' מטמאי משכב ומושב) א"כ כה"ג לא שייך ביטול משום דלא הי' ניכר המבטל מעולם בפ"ע, ואפשר דהרמב"ם לא ס"ל לזה, אכן לפמש"כ ניחא בפשיטות משום דמה"ת היה לן להתיר כל הטלאים דהא יש לכל טלה חזקת היתר שהיתה לו קודם החלוקה, וכמו דמעיקרא לא הי' מתיר כלב כן יש לדון מחמת חזקת היתר דגם עכשיו הוא אינו מחיר כלב, וע' בבכורות (דף נ"ז) בתוס' ד"ה איברר, אלא מדרבנן נאסר כמו בשני שבילין הנ"ל, ובדרבנן הא קיי"ל דסמכינן אברירה, אך בזה יש לדון הרבה, ואכמ"ל.

621

622והא דגיטין (דף מ"ז) בטבל וחולין מעורבין זב"ז וכמו שפסק הרמב"ם, ולא אמרינן דהא מה"ת פטור מחמת אוקי אחזקת פטור שהי' פטור קודם מירוח אף בשל ישראל, א"כ גם עכשיו אחר המירוח ג"כ נדון לפטור ולומר דהוא של עכו"ם מתחלה ובדרבנן הא יש ברירה, זה אינו קשה דהא כל מש"כ אינו שייך אלא לשיטת התוס' שם בד"ה טבל וחולין כו' כנ"ל, וידוע' שיטת התוס' בכולי הש"ס דס"ל אין מחזיקין מאסור לאסור, ובחידושי לח"מ הארכתי לברר דלשיטת התוס' הנ"ל ה"ה דאין מחזיקין מפטור זה לפטור אחר כמו בנדון הנ"ל דמתחלה היה פטור משום דלא נתמרח ועכשיו נדון לפטור משום דגנך ולא דיגון עכו"ם והוי פטור אחר, לכן לא שייך לומר בזה אוקי אחזקתי' משום דאין מחזיקין מפטור לפטור, משא"כ כל הנ"ל דהוא מטעם היתר א' דכמו שמתחלה לא הית' העיסה באיסור עיר הנדחת כ"כ עכשיו וכן כל הנ"ל וכן מה שיבואר, וגם חזקה דאתרע מוקמינן אחזקה כמבואר ביו"ד (סי' נ') וגם הא הפ"י כתב כ"פ דז"א אלא מדרבנן אבל מה"ת שפיר סמכינן אחזקה אף דאתרע.

622

623ולפ"ז ניחא קושיית הר"ן הנ"ל מה שהקשה על מה דקיי"ל זה נכנס לתוך שלו כו' הא בדאורייתא אין ברירה, משום די"ל דכיון דמה"ת מיבעי לן להעמיד כל חלק מהקרקע על חזקת היתר שהית' לו מקודם שנעשה הקונם, וכמו דמתחלה לא הי' על קרקע זה איזה קונם כ"כ עכשיו, רק דנאסר מדרבנן, ובדרבנן הא קיי"ל יש ברירה, לכן שפיר פסקו דזה נכנס לתוך שלו כו', ואף דההיתר מה"ת הוא מטעם דאמרינן הוברר דזה שלו מעיקרא א"כ הוי טעם א' עם הא דקיי"ל יש ברירה בדרבנן, מ"מ מה בכך כיון דמה"ת מותר יהי' מאיזה טעם שיהיה, והאיסור אינו אלא מדרבנן, לכן גם בזה שייך לומר בדרבנן סמכינן אברירה, כמש"כ האחרונים דמשום ספיקא דדינא אי יש ברירה אי אין ברירה דבדרבנן ספיקא להקל, ולא שייך לומר בזה הא נדרים הוי דשיל"מ ובדשיל"מ הא הוי ספיקא להחמיר, דהא כתב הש"א (בסי' צ') וכן בתשובת רע"א (סי' ס"ה) דבספיקא דדינא גם בדשיל"מ ספיקו להקל, ואף שכבר הוכחתי מעירובין (ל"ט ע"ב) ברש"י ד"ה פסק ושמעינן מדר"נ כו' שכתב דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי משתרי ביצה ואי משום דביצה איסורו דרבנן הא קיי"ל בביצה (דף ד') דספיקא דרבנן בדשיל"מ אסור עכ"ל, והא התם דמיירי בספק אי הוי קדושה אחת או ב' קדושות, וזהו הוי ספיקא דדינא דהא אית בזה פלוגתא דתנאי, ואפ"ה כתב רש"י דזהו בכלל כל ספק בדשיל"מ דספיקו להחמיר, וע' בביצה (שם ע"ב) דרב אסי ספוקי מספקא לי' כו', ויש להאריך בזה, אכן בהא דהשותפין שנדרו הנאה זמ"ז לא שייך לדון כלל לדמות זה לדשיל"מ, דהא דשיל"מ בעינן שיהי' ההיתר בידו, וכיון דמיירי שאחר הדירו א"כ הא אין ביד המודר להתיר נדרו.

623

624ואף לפי המבואר בנדרים שם דבנדרו פליגי וכן מבואר (סי' רכ"ו), עכ"ז לפי שיטת הגאונים הנ"ל שכתבו דבספיקא דדינא סמכינן להקל אף בדשיל"מ הא ניחא זה בפשיטות כנ"ל, ואפשר דס"ל לחלק דשאני בהא שכתב רש"י בספק אי קדושה אחת או ב' דספיקו להחמיר דזה הוי כמו ספק במעשה דמספקא לן איך עשו חז"ל לשני יו"ט של גליות, ועדיין צ"ע, ואין כאן מקומו.

624

625ולפי מה שנתבאר לעיל לתרץ קושיית הר"ן א"ש כוונת הגמ' שם בנדרים (דף מ"ו) דמסקינן בשם זעירי דמחלוקת באין בה דין חלוקה אבל ביש בה דין חלוקה ד"ה אסור, וכתב בפי' הרא"ש שם דלכן באין בה דין חלוקה סמכינן על ברירה משום דאי אפשר לחלוק, וכן בד"ה מחלוקת שיש בה כו' דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה עכ"ל, ולא כפי' הר"ן שם, ולכאורה הוא קצת דוחק דכיון דאמרינן יש ברירה א"כ אמאי באפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה, אכן לפמש"כ א"ש משום דבאין בה דין חלוקה דלא אפשר בחלוקה אז שפיר סמכינן על מה דבדרבנן יש ברירה משום ספיקא דרבנן, אבל ביש בה דין חלוקה דאפשר לתקן ולחלק ביניהם לא סמכינן אברירה דמספקא לן, כיון דז"א רק מחמת ספק דרבנן, והא קיי"ל דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה כמש"כ המג"א באו"ח (סי' י' ס"ק י"א), ואפשר דזהו כוונת הרא"ש הנ"ל.

625

626ולפ"ז בביהכ"נ דאפשר ג"כ לתקן ולחלק ביניהם כמש"כ הט"ז ביו"ד כנ"ל דזה יסתלק מחלקו בצד זה וזה יסתלק בצד זה, ואף שמן הדין אינו יכול לכוף לחבירו לחלק דכיון שאין דרך לחלק בע"כ שעבדו זל"ז חלקם והוי כמו נשתתפו לזמן כנ"ל, עכ"ז כיון דעיקר הטעם הוי משום שאפשר לתקן בחלוקה לכן לא סמכינן על ברירה שאינו אלא מספיקא כנ"ל, א"כ גם בביהכ"נ ל"ש להקל משום ברירה דהא אפשר לתקן ולחלק ביניהם, וגם בזה שייך לומר דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה כנ"ל.

626

627והא דפריך הגמרא והא בהכ"נ כאין בה דין חלוקה דמי ולא מתרצי כמש"כ דלכן אסור משום דמצי לתקן בקל ולחלק כנ"ל וכמש"כ הט"ז, משום די"ל דהא רב יוסף פריך דהא בהכ"נ כאין בה דין חלוקה דמי, ומצינו בעירובין (דף ל"ז) דרב יוסף ס"ל דמאן דאית לי' ברירה ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא, ומאן דלית לי' ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן לית לי', ולא ס"ל הטעם שכתבו הפוסקים דכיון דמספקא לן אי יש ברירה אי אין ברירה לכן בדרבנן מקילינן, אלא ס"ל דמאן דס"ל יש ברירה ומאן דס"ל אין ברירה הוי הכל מדין ודאי, ולכן אליבא דר' יוסף לשיטתו ליכא לפרש דלכן מחלק זעירי בין יש בה דין חלוקה לאין בה דין חלוקה משום דכיון דאפשר לתקן בקל לכן לא סמכינן אברירה דזה אינו שייך רק אי נימא דמספקא לן אי יש ברירה כנ"ל, אבל אי נימא דמאן דס"ל יש ברירה היינו מדין ודאי אז מבעי לן להתיר אף ביש במה לחלק, ולכן רב יוסף היה לו סברא אחרת לשיטתו לבאר החילוק שמחלק זעירי בין יש בה דין חלוקה, והוא דהא הט"ז ביו"ד (סי' רל"ד ס"ק ס"ג) כתב דקונם אינו מפקיע רק היכא שמצי לסלקו משיעבודו, אבל לא היכא שלא מצי לסלקו בשום אופן ע"ש, ובאמת מהר"ן בנדרים (דף מ"ה) מוכח דלא כהט"ז, שכן הקשה שם שותפים שנדרו הנאה אמאי אסורים לכנוס לחצר הא כיון דחצר שאין בה דין חלוקה היא ואין שותף יכול לעכב את חבירו לחלוק א"כ איך יכול לאסור עליו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכל אחד כשנכנס לחצר משלו הוא נהנה ולא משל חבירו, ותי' כיון דקונמות מפקיע משעבוד לכן חל הקונם לאסור ואינו מותר אלא משום דיש ברירה כו' עכ"ל, הרי מוכח להדיא דאף היכא שלא מצי לסלקו משעבודו אפ"ה קונם מפקיע מידי שעבוד, וכן מוכח בנדרים (דף פ"ה) ובכתובות (דף נ"ט) דפריך הש"ס והא הוי דשלב"ל עלה דקונם שאיני עושה לפיך, ופי' הר"ן שם דקאי על מלאכות שאינה יכולה להפקיע א"ע מהן אף באומרת איני ניזונת כו', ואפ"ה מסקנת הגמ' שם דקונמות מפקיע משעבוד.

627

628ושיטת רב יוסף מצינו בנדרים וכתובות שם, דמתרץ דשאני קונמות מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אוסר נמי דשלב"ל עליו כו', רק הש"ס דחו לסברתו שם ותי' דקונמות מפקיע מידי שעבוד כמבואר שם בסוף הסוגיא ע"ש, ולכן לרב יוסף דאליבי' אין הוכחה דקונמות מפקיע מידי שעבוד י"ל דס"ל כשיטת הט"ז הנ"ל דהיכא דאין יכול לסלקו משעבודו אז אין קונם מפקיע, אבל היכא שיכול לסלקו משעבודו מודה רב יוסף דמפקיע, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, לכן שפיר יש להסביר סברת החילוק שמחלק זעירי בין יש בה דין חלוקה או לא לשיטת רב יוסף, והוא, דביש בה דין חלוקה דאפשר להפקיע שעבוד חבירו אם ירצה לחלוק אז הקונם מפקיע ולכן אסורים לכנוס לחצר, אבל באין בה דין חלוקה דאז השעבוד אלים דלא מצי לסלקו משעבודו לכן אין הקונם מפקיע מן השעבוד, ולכן אף דאין ברירה עכ"ז הא משועבד חלק חבירו לו וכמש"כ הר"ן במשנה דכ"א משלו הוא נהנה כנ"ל, ולכן י"ל דזהו טעמא דראב"י דס"ל דזה נכנס לתוך שלו כו', משום דהא משועבד לו חלק חבירו כמש"כ הר"ן כנ"ל דמשל חבירו הוא נהנה כיון דמשועבד לו חלק חבירו ע"ש, ואין אנו צ"ל דראב"י ס"ל יש ברירה כאוקימתא דבבא קמא (דף נ"א), אלא טעמא משום דמשועבד לו חלק חבירו וקונם אינו מפקיע, ורבנן דאסרי לא ס"ל זה, ולכן כיון דעיקר סברת החילוק שמחלק זעירי ביש בה דין חלוקה כו' משום דבאין בה דין חלוקה הוי שעבוד אלים לכן לפ"ז מבעי לן להתיר אף בביהכ"נ, וגם בזה הוי השעבוד אלים דאף דיש בו במה לחלק כמש"כ הט"ז עכ"ז כיון דאין דרך לחלק כמש"כ הט"ז הנ"ל, לכן לא מצי לחלק בלא דעת חבירו דהוי כמו נשתתפו עולמית וכמו שכתבתי בשם הפחד יצחק הנ"ל, א"כ שפיר הקשה רב יוסף דאמאי אסורים בבהכ"נ הא כיון דהשעבוד אלים טובא א"כ גם בזה אין קונם מפקיע מידי שעבוד, ולכן מסיק רב יוסף דמחלוקת באין בה דין חלוקה וטעמא של ראב"י משום דקונם אינו מפקיע מידי שעבוד ורבנן לא ס"ל כן כנ"ל, ולכן ביש בה דין חלוקה לד"ה אסור, והא דהוצרך רב יוסף בכתובות ובנדרים (שם) לתרץ שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו כו' כנ"ל ולא מתרץ דר' יוחנן בן נורי ס"ל כרבנן דר"פ השותפים דס"ל דאסורים לכנוס לחצר משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד כנ"ל, י"ל דכיון דשמואל פסיק שם דהלכה כר"י בן נורי וגם קיי"ל דהלכה כראב"י דזה נכנס בתוך שלו כו' משום דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד לפי שיטת רב יוסף, לכן מתרץ שם אליבא דדינא למימרא דשמואל.

628

629וכ"ז הוא לשיטת רב יוסף אבל לדידן דקיי"ל קונמות מפקיע מידי שעבוד אף היכא דא"א לסלקו בשום אופן כמו שהוכחנו לעיל, ליכא למימר סברת החילוק של זעירי כנ"ל, וע"כ מוכח להסביר בטעם אחר, משום דבאמת קשה כיון דקיי"ל דלכן זה נכנס לתוך שלו משום דיש ברירה כמבואר בב"ק (דף נ"א) א"כ קשה אמאי ביש בה דין חלוקה אסור, ומש"כ הר"ן בנדרים שם לא ס"ל להרמב"ם זה, אבל לפי מה שנתבאר לעיל אתי שפיר, דדוקא באין בה דין חלוקה דלא אפשר לתקן בקל ולחלק אז סמכינן אברירה משום דבדרבנן יש ברירה, אבל ביש בה דין חלוקה דאפשר לחלק לא סמכינן אברירה, וממילא ה"ה ביהכ"נ דג"כ אפשר לתקן בקל דזה יסתלק לצד זה כו' כמש"כ הט"ז, לכן לא סמכינן אברירה, ואף דלר' יוסף דאמר בשם זעירי במסקנא דמחלוקת בשאין בה דין חלוקה כו' לא ס"ל כנ"ל, אך לדידן דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה שפיר מצי לפרש כנ"ל, וגם מוכרח הוא כן דזהו סברת זעירי הנ"ל, ולפ"ז אתי סתם משנה שאמרו דאסורים בבהכ"נ, אף אליבא דהילכתא דפסקינן כראב"י, וכמש"כ הב"ח והט"ז (שם) דהרמב"ם הוציא זה מסתם משנה הנ"ל.

629

630וכן יש להוכיח לזה מהך משנה דנדרים (דף מ"ח) דתני שם דאסורים בדבר של אותה העיר דר' יהודה פליג שם בסיפא גבי הכותב חלקו לנשיא כו', דמשמע מזה דברישא דתנן דאסורים בדבר של אותה העיר מודה ר' יהודה, ולפי מש"כ [לתרץ אליבא דהרמב"ם לקושית הר"ן שהקשה דאמאי קיי"ל זה נכנס לתוך שלו הא בדאורייתא אין ברירה] משום כיון דמה"ת מותר מחמת אוקי אחזקה ולא נאסר אלא מדרבנן לכן סמכינן אברירה, א"כ תקשה לפי מה דמסיק רבא בבכורות (דף מ"ח) דר"י מספקא לי' אי יש ברירה אי אין ברירה, א"כ כיון דהך שותפים שנדרו אינו אלא איסור דרבנן כמו שנתבאר א"כ תקשה לר"י אמאי אסורים בדבר של אותה העיר, הא כיון דמספקא לר"י אי יש ברירה א"כ הא בדרבנן ספיקא להקל והיה לן להתיר בבהכ"נ, אלא ע"כ מוכח דכיון דאפשר לתקן בקל ולחלק כנ"ל לכן לא מקילינן בזה לסמוך אף בדרבנן אברירה, ומזה הוכיח הרמב"ם לפסוק דאסורים בדברי' של אותה העיר, וגם בתיבה וספרים שייך ג"כ לומר דאפשר לתקן ולחלק כמש"כ הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ד) ע"ש.

630

631ואין להקשות על עיקר הכלל שכתבתי דהיכא דיש חזקת היתר דאז מן התורה מותר ולא נאסר אלא מדרבנן דאז סמכינן על ברירה, דא"כ תקשה בהא דחולין (דף מ"א) דמסקנת הגמרא דישראל אינו יכול לאסור דבר שאינו עלו משום דלצעורי' קמכוין, וביש לו שותפות קיי"ל ביו"ד (סי' ד') דיכול לאסור, אמאי לא נימא כיון דמה"ת מותר משום חזקת היתר שהיה להיין, ואינו אסור אלא מדרבנן, יש ברירה בדרבנן, דז"א קשה די"ל דכיון דאית לי' שותפת בגוי' אז נאסר גם חלק חבירו שכן באמת ס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דאמרינן לצעוריה קמכוין, והיכא שיש לו חלק בה אז לא תלינן דלצעורי' קמכוין אלא מכוין ממש לאסור גם חלק חבירו וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' ד' סק"ה) להדיא ע"ש, אלא עדיין קשה בתחילת הסוגיא שם דאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והקשה בש"ס שם מהא דהמטמא והמנסך, ותי' דאית לי' שותפת בגוה, דתקשה נימא דיש ברירה כיון דחלק חבירו לא נאסר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך גם זה אינו קשה דהא מבואר בגיטין (דף מ"ב) דהך משנה דהמטמא הנ"ל דבשוגג פטור ובמזיד חייב אתי' כר' יהודה, ומצינו כמה אמוראי דס"ל בעירובין (דף ל"ז) דר' יהודה ס"ל דאף בעירוב דאינו אלא מדרבנן ג"כ אין ברירה כדאמר רב שם ליתא למתניתא מדתנא אי' ע"ש, א"כ י"ל דלפי מימרא דס"ל בתחלה (שם בחולין) דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ס"ל ג"כ כהנך אמוראי דאף בדרבנן אין ברירה ולא ס"ל כמסקנת רבא בבכורות (דף מ"ח) דר' יהודא מספקא לי' אי יש ברירה.

631

632ונתבארה בעז"ה שיטת הרמב"ם על נכון, וע' בר"ן בנדרים (דף מ"ו ע"ב) שהביא בשם הרמב"ם דס"ל דאחר שחלקו שרי לכ"א להיות נכנס לתוך החצר ע"ש.

632

633נחזור לעניננו דמוכח מהש"ס הנ"ל בנדרים דקאמרי והא בהכ"נ דכמו שאין בה דין חלוקה דמי, ואמאי לא אמרו בקצרה הרי בהכ"נ דאין בה דין חלוקה, אלא ע"כ מוכח כסברת הט"ז הנ"ל דבאמת בהכ"נ מקרי יש בה חלוקה דזה יכול להסתלק מחלקו לצד זה וזה יסתלק לצד זה אלא דכיון דאין דרך לחלק כן לכן אין יכול לכוף לחבירו לחלק, והוי כמו נשתתפו לכ"ז שיהי' הבהכ"נ קיים ולא מצי לחלק שלא מרצון חבירו דהוי כמו שהתנו בפירוש, ולכן קרי לי' הש"ס לבהכ"נ כאין בה חלוקה וכפי' הר"ן שם דכיון דאין יכול לכוף לחלק שלא מדעת חבירו הוי כמו דיש לו קנין הגוף בכל הבהכ"נ ע"ש, וזה דומה למש"כ הרא"ש בסוף פ"ק דב"ב (סי' נ"א) בשותפים שקנו בית ושדה לדור בו דאין יכול לטעון גוד או אגוד, דכיון שקנו לדור הוי כמו נשתתפו והתנו שלא יהיו יכולים לטעון גא"ג ע"ש, והובא בש"ך (סי' קע"א ס"ק א') ע"ש.

633

634וכש"כ אם הוא בהכ"נ של כרכים באופן שאינם יכולים למכור כמבואר במ"א (סי' קנ"ג ס"ק י"ז וס"ק ל"ז) דאז ודאי אינם יכולים לתבוע חלקם מן ההקדישות דהא כל ההקדישות גרירי בתר בהכ"נ כמבואר שם (סעי' ז') ע"ש, ומבואר ביומא (דף י"ב) דבהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים, וביהכ"נ של כרכים אינו מטמא בנגעים, ופי' רש"י שם דכפרים הרי כל בעלי' ניכרים והרי הוא כבית השותפים וכרכים אין לה בעלים מיוחדים עכ"ל, אלמא דבהכ"נ של כרכים לא מקרי של שותפים כלל, ובודאי הא שכתב הר"ן בנדרים על משנה שאסורים בדבר של אותה העיר דלכן אסורים משום שאינם יכולים למוכרן וה"ל כשותפים שאוסרים זע"ז עכ"ל, בע"כ מוכח לפי סוגית הגמ' דיומא הנ"ל דהך דנדרים מיירי בבהכ"נ של כפרים, ואין זה דוחק כלל דהא שם ביומא ג"כ מוקמינן להא דתנן בהכ"נ סתמא דמיירי בשל כפרים, ובהכ"נ של כרכים דומה לדברים של עולי בבל דהתם בנדרים (דף מ"ח).

634

635ולכן לא מיבעיא לשיטת הסוברים בנדרים (שם) וביו"ד (סי' רכ"ו) דהשותפין שנדרו הנאה זמ"ז דמותרים בדברים של אותה העיר כמו בביהכ"נ ותיבה וספרים משום דדומה לחצר שאין בה דין חלוקה שאינו יכול לחלק שלא מרצון חבירו, דודאי אינם יכולים לתבוע חלקם, ואף לשיטת הרמב"ם והטור וש"ע (בסי' רכ"ד) דאסורים בדברים של אותה העיר כמו תיבה והספרים, מ"מ מודי דזה הוי כאין בה דין חלוקה ואין יכול לחלק שלא מדעת חבירו משום דהוי כמו שנשתתפו כ"ז שהביהכ"נ יהיה קיים כדמוכח בסוגיא דנדרים שם, והא שפסקו דאסורים הא כבר נתבאר שיטתם בארוכה בעז"ה, וכש"כ למאי דמבואר באו"ח (סי' קנ"ג סעי' ט"ו) דתקנת קדמונים שאין אדם יכול לאסור חלקו בספרים שיש לו בביהכ"נ, ומשמע אף ביש במה לחלוק, וכמש"כ הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ד) ע"ש, ואפ"ה אינו יכול לאסור משום דאקנויי אקנו חז"ל לצבור לגמרי כמו בגיטין (דף כ') ע"ש, ועוד דכיון שתקנו דאינו יכול לאסור הוי לי' כמו שהתנו מעיקרא בעת שנשתתפו שיהי' קנוי להרבים כמש"כ הר"ן בנדרים ריש פרק השותפין גבי חצר שאין בה דין חלוקה כנ"ל, וזה הוא מוכרח, דאל"כ תקשה איך יכלו לעקור בתקנתם לדאורייתא בקום ועשה.

635

636ולפ"ז לא מיבעיא אם בעת שנפרדו קצתן מן הרבים באופן שהיו יכולים אז הרבים לעכב עליהם לפי שהביהכ"נ מחזיק כולם, ודאי אף ששתקו אז עכ"ז אין יכולים לתבוע מן הרבים זכות ההקדישות, ואף אם הי' באופן המבואר ברדב"ז (ח"ג סי' תע"ב) דאם רוצים קצת להתחלק מחמת שאין הלבבות שלמות עמהם דיכולים להפרד ע"ש, עכ"ז אינם יכולים לתבוע חלקם מן ההקדישות לפי שהוי כנשתתפו לכ"ז שיהי' קיים הביהכ"נ, וכמו בשותפין שנשתתפו בעת שהיו אוהבים זל"ז ואח"ז נתהוותה קטטה ביניהם אטו יכולים לבטל השותפות, וזה בודאי אינו, והא דמבואר בחו"מ (סי' שי"ב סעי' ט') במי שהשכיר בית לחבירו ונעשה שונאו אינו יכול להוציאו מהבית ואם אמר לו מתחלה שאינו משכיר לו אלא מפני שהוא אוהבו יכול להוציאו עכ"ל, כבר תמהו שם האחרונים על הרמ"א ואכמ"ל, וכן מבואר בספר פחד יצחק ובאלי' רבא (סי' קנ"ד ס"ק כ"ב) ע"ש במה שהביא בשם משפטי שמואל, לכן הזכות עם הרוב, כנלע"ד ברור.

636

637ענינים מחודשים בענין כהן שנמצא חלל.

637

638כתובות (דף כ"ג) בתו' ד"ה עידי טומאה איתמר כו' הקשה ר"ת בפ"ק דקדושין גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב ר"ח וקמשער אי אית בה שוה פרוטה אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד איסתן ותאסר אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא אם הקילו בשבוי' נקל בא"א, וקשה כו' ורש"י פי' שם אם הקילו בשבוי' דאיסור לאו נקל כו' וקשה לר"ת דשבוי' נמי איכא איסור סקילה שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת עכ"ל, והקשה ההפלאה והשער המלך (בפ"ו מה' ביאת מקדש) דהא קיי"ל דחלל שעבד עבודתו כשירה כמבואר בקידושין (דף ס"ו) א"כ ודאי ליכא חיוב סקילה אם עבד, וההפלאה תירץ דכוונת התוס' ליו"כ שחל בשבת דכיון דעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכה"ג ובעבודות דבעינן דוקא כה"ג ואף כהן הדיוט פסול בזה כה"ג חלל ג"כ פסול משום דודאי לא עדיף כה"ג חלל מכהן הדיוט ע"ש, ובאמת תמוהים דבריו דהא במכות (דף י"א) איתא נגמר דינו של הרוצח ונעשה כה"ג בן גרושה או בן חלוצה חד אמר מתה כהונה וחד בטלה כהונה, ואיתא שם דמאן דאמר מתה כר' יהושע דעבודת חלל כשר', ומסקינן התם ע"כ לא אמר ר"י אלא משום דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה כפי' רש"י דדוקא גבי עבודת מזבח כשר בדיעבד חלל אבל גבי שאר ענינים דינו כזר ע"ש, הרי מבואר להדיא דאף במה דבעי דוקא כה"ג והדיוט פסול, ג"כ מהני בכה"ג חלל בעבודה.

638

639ולכן נ"ל לתרץ לקושית' דהא הרמב"ם (בפ"י מה' ביאת מקדש) פסק דכהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה ואינו עובד להבא, ואף שבירושלמי (פ"ח מתרומות) מבואר דמקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, היינו משום דמפרש שם דלכן כשר עבודת חלל משום דעשו אותה כחטאת גזולה שלא נודע' לרבים שמכפרת הדא אמרו שמקבל ואח"כ זורק, ולכן אם קיבל הדם בעוד שלא נודע שהוא חלל ובאמצע עבודה נודע שהוא חלל יכול לגמור עבודתו משום דאל"כ ימנעו הכהנים מלקרב לגבי המזבח דלמא יודע בנתים שהוא חלל ע"ש.

639

640אבל לשיטת ש"ס דילן בקדושין (דף ס"ו) ובירושלמי שם מתחלה דילפי דהא דעבודת חלל כשר מהא דברך ה' חילו או מן והיתה לו ולזרעו אחריו, אלמא דלא ס"ל להכשיר בזה מחמת חטאת הגזולה הנ"ל, [רק ר"י בר זבדא בשם ר' יצחק ס"ל שם לדמות זה להא דחטאת הגזולה ולא ש"ס דילן כנ"ל], לכן פסק הרמב"ם שפיר דאינו עובד להבא דמשמע דאף באמצע עבודה אינו גומר, (וע"ל בסימן י"ג).

640

641והנה מבואר ביומא (דף מ"ט) דר' חנינא ס"ל דפר ולא בדמו של פר דאם שחט ומת לא יכנס אחר בדמו של ראשון רק צריך לשחוט פר אחר, וע' בתוס' ישנים (שם) ד"ה שחט ומת דה"ה שחט ונטמא אלא בתי' ב' שם כתבו דבנטמא כיון דהראשון חי והקרבן משלו הוי הב' כשלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן בו עכ"ל, א"כ לפ"ז אם באו עדים להעיד על הכה"ג שהוא חלל לאחר ששחט פרו קודם שנכנס בדמו דאז אינו רשאי לגמור עבודתו ולקבל ולזרוק הדם כמו שפסק הרמב"ם כנ"ל דדוקא לשעבר כשר, א"כ כמו בנטמא ס"ל להתו"י הנ"ל דאין אחר יכול לכנוס בדמו של הפר הראשון ה"ה בנמצא חלל כיון דפוסק באמצע עבודה צריך כה"ג לשחוט פר משלו לשיטת ר' חנינא דס"ל בפר ולא בדמו של פר.

641

642ועוד י"ל דגם תירוץ הב' של התו"י הנ"ל מודה בנמצא חלל, דהא לעיל (שם ע"א) בד"ה חפן ומת כתבו ג"כ בתו"י הנ"ל דהוא הדין ה"מ לומר חפן ונטמא א"נ כיון שכה"ג קיים יכול לכנוס אחר בעבודתו הואיל ועדיין הוא קיים וראוי לעבודה ויש כאן חפינה שכה"ג כו' ע"ש, הרי להדיא שדוקא היכא שהכה"ג קיים וראוי לעבודה כשיטהר אז יכול אחר לכנס בחפינת הראשון, אבל בנמצא חלל דאינו ראוי להיות עוד כהן לעולם אז דומה למת כמש"כ התו"י בתי' הא' בנטמא, ואז צריך הכה"ג האחר להביא פר אחר.

642

643ואף דאין דנין ביוה"כ וקבלת עדות כתחלת דין דמיא, עכ"ז במקום לאפרושי מאיסורי שאני, דאף דעבודת חלל בדיעבד כשר, מ"מ הא נעשה איסור דאורייתא, דהא חלל אסור לעבוד מה"ת לכתחלה, ואין לומר דכיון דגלתה התורה דבדיעבד עבודת חלל כשרה כשלא נתברר ונודע שהוא חלל, א"כ כ"ז שלא נודע לא נעשה שום איסור כלל, דז"א דהא שיטת הרמב"ם שם דאף בנודע שהוא חלל ג"כ עבודתו כשרה, אך לכתחלה אסור לעבוד כמש"כ הכ"מ שם, א"כ חזינן דאין שום ראי' מהא דהכשירה התורה בדיעבד לומר דאין כאן איסור כלל דאל"כ מנ"ל להרמב"ם דאף בנודע כשר דיעבד, הא י"ל דשאני לא נודע דאין כאן איסור כלל כ"ז שלא נודע, ועוד דמנ"ל דבלא נודע אין כאן איסור כלל הא מן הסברא בעי לן לומר דכמו בכל האיסורים דשוגג צריך כפרה א"כ מ"ש איסור חלל כיון דאסור לעבוד מה"ת, והא דהכשירה התורה לעבודתו בדיעבד אינו ראי' כלל, דהא בנודע שהוא חלל ודאי דיש איסור מה"ת ואפ"ה רחמנא אכשרי' בגזה"כ, א"כ ה"ה בלא נודע, וכיון דנתברר דיש כאן איסור חלל אף בלא נודע א"כ הוי כמו כל אפרושי מאיסורא, ומצינו בח"מ (סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק כ') במי שנשבע לפרוע והגיע זמנו בשבת דמותר לשלם בשבת משום מצוה, ואף שהש"ך השיג עליו שם היינו משום דפשע דהוי לו לפרוע מע"ש ואין אומרים בזה חטא כדי שיזכה חבירך כמש"כ האו"ת שם, אבל כאן דלא פשע כלל דהא לא נודע שהוא ב"ג, א"כ ודאי דהחיוב על ב"ד לאפרושי מאיסורא ולקבל עדות על זה אף ביוה"כ, ובפרט במקום מצוה דרבים, וגם הא אין שבות במקדש. אכן י"ל דאין זה בגדר אין שבות במקדש וקצרתי

643

644ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שפסק דאף בנודע שהוא חלל עבודתו כשרה כמש"כ הכ"מ שם, יש להקשות עליו מירושלמי (פ"ז דתרומות) על משנה דבת כהן שניסת לישראל כו' וחכ"א משלמת את הקרן כו' והקשו שם דהא תנינן דר"י פוטר מה פליגין לשעבר אבל להבא אף ר"י מודה, והמפרש פי' שם דקושית הירושלמי היא מהא (דפ"ח דתרומות) דכהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג וב"ח דר"י פוטר, ותי' הירושלמי הוא דדוקא לשעבר היינו בנודע לנו אחר שעבר ואכל אז פוטר ר"י אבל להבא היינו בנודע לנו קודם שאכל אז מחייב ע"ש, א"כ חזינן דמפורש בירושלמי דבנודע שהוא חלל אין דינו בדיעבד ככהן וא"כ קשה איך פסק הרמב"ם להיפך, ולע"ע צ"ע.

644

645נחזור לעניננו, כיון דנתבאר דקיי"ל דפוסק באמצע עבודה כדמוכח מהרמב"ם, ולר' חנינא דס"ל בפר ולא בדמו של פר, א"כ אם יבואו עדים להעיד שהוא חלל אחר ששחט קודם הזריקה אז צריך הכהן שנתמנה תחתיו לשחוט פר אחר ותהיה שחיטת פר הראשון שלא לצורך כלל וכשיחול יוה"כ בשבת אז יהיה שוגג באיסור סקילה. וזה פשוט שאינו דומה להא דשבת (דף קל"ג) במוהל שלא הילקט לציצין המעכבין את המילה דמצי אמר אנא עבדי פלגא דמצוה כו', משום דהתם חזי להצטרף לכשיוגמר המצוה אבל כאן הוי שחיטת פר שלא לצורך כלל, כי צריך לשחוט פר אחר לכן הוי חילול שבת באיסור סקילה, משום שאם הי' יודע בעת שחיטת פר א' שיהי' צריך לשחוט פר שני מחמת איזה סיבה, הא אז הוי שחיטת פר א' באיסור סקילה, א"כ ה"ה בשוגג דהוי בזה איסור שוגג, ואף דנ"ד הוי אנוס מ"מ הא בלא"ה מוכח מהתוס' (שם) דחשו אף לאונס דאל"כ אין מקום לחוש כלל לשמא ישמש ע"ג המזבח, וע"כ מוכח דאנן מחוייבים להשתדל שלא יבא לזה, ולכן שפיר הקשה ר"ת על מה שאמרו אביי ורבא אם הקילו בשבוי' נקל בא"א ומ"ד דמקיל בשבוי' משום עדים בצד אסתן ותאסר, הוא ר"ח כמבואר שם בכתובות, ולכן לר"ח גופא תקשה דהא בשבוי' ג"כ יש חשש איסור סקילה, וכוונתם ג"כ אם יחול יוה"כ בשבת כמש"כ ההפלאה בתירוצו, וחשש דיתברר שהוא חלל באמצע העבודה מצינו כן בירושלמי בפ"ח דתרומות המובא לעיל, א"כ אין מקום לקושית ההפלאה ושעה"מ הנ"ל.

645

646שוב התבוננתי במה שהקשיתי על הרמב"ם מהא שהירושלמי מחלק בין נודע ללא נודע, ואראה שאפשר לתרץ עפ"י המבואר בירושלמי (פ"ח דתרומות) דר' יוחנן משום ר' ינאי יליף טעמא דר' יהושע מן ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד והקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשירה, ורב יליף מן ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה דכל שהוא מזרעו עבודתו כשירה עכ"ל, וכן מבואר' פלוגתא זו בש"ס דילן בקדושין (דף ס"ו), ונ"ל דמאן דיליף מן ובאת אל הכהן דהקרא מיירי להדיא במוחזק לכהן כשר ואח"כ נתחלל, א"כ בנודע שהוא חלל ועבד עבודתו פסולה, דמנ"ל להכשיר, לכן מסיימי שפיר [שם ובש"ס דילן] דיליף מהקרא הזה זה שהי' עומד כו' ונודע שהוא ב"ג, אבל מאן דס"ל למילף מן ברך ה' חילו, מנ"ל לחלק דנודע שאני [וכמש"כ הכ"מ הנ"ל] דהא בקרא סתמא נאמר, ולכן לא מסיימי שם להך טעמא הנ"ל, ואף שאין זה הוכחה נצחת, מ"מ נכון הוא מצד הסברא, ולפ"ז י"ל דמה שמחלק הירושלמי (שם) בין נודע ללא נודע הוא להך מ"ד דיליף מן ובאת כנ"ל כו', אבל הרמב"ם כתב (בפ"ו מה' ביאת מקדש ה"י) כהן שנמצא חלל עבודתו כשירה משום שנאמר ברך ה' חילו, משום דלהך קרא אין חילוק בין נודע ללא נודע כנ"ל.

646

647והא שבחר הרמב"ם בקרא דברך ה' חילו לפסוק על פיו, הוא משום דסתמא דגמרא דמכות (דף י"א) ופסחים (דף ע"ב) נקטא דרשה זאת, וכמש"כ הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל (בסי' ע"ה), וביותר מוכח זה מסוגיא דיבמות (דף ל"ד) דמוקי הש"ס שם להא דהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג דר"י פוטר מיירי בתרומה בע"פ דזמנו בהול ולא ס"ל להש"ס דאכילתו אקרי עבודה כמבואר בפסחים (שם) ועיין בתוס' שם, אלמא דס"ל להש"ס דילן להלכה כמאן דיליף מן ברך ה' חילו, דאילו למאן דיליף מן ובאת אל הכהן פשוט דאכילת תרומה דינו ג"כ ככהן וכמבואר בירושלמי (רפ"ח דתרומות) דע"ד דריו"ח אפילו לקדשי הגבול ע"ש.

647

648וצ"ע בפסחים (דף ע"ב) דשקלו וטרו שם אליבא דר' יוחנן גבי טעה בדבר מצוה ומסקי אלא כר"י דתרומה ודחי דתרומה בע"פ דזמנו בהול א"נ שאני תרומה דאיקרי עבודה, וקשה דאף בתי' הא' דלא הוי ס"ל להא דאכילת תרומה איקרי עבודה כדס"ל להש"ס דילן ביבמות ובירושלמי (בפ"ח דתרומות) הא מבואר בירושלמי שם דריו"ח בשם ר' ינאי יליף מן ובאת אל הכהן ואמרו שם דהאי דעתי' דריו"ח אף בקדשי הגבול כנ"ל, א"כ אין ראי' כלל מהא דהיה אוכל בתרומה דר"י פוטר ולמה לו לאוקמי בתרומה בע"פ, הא י"ל דאף דאכילת תרומה לא אקרי עבודה מ"מ הא דר"י פוטר משום דאזיל לשיטתו דיליף מן ובאת אל הכהן א"כ אף בקדשי הגבול כן, ומצינו בעירובין (דף ס"ו) בתוס' ד"ה מערב אפילו שכירו כו' שהקשו מריו"ח דש"ס דילן על ריו"ח דירושלמי ע"ש, ודוחק לומר דריו"ח משום ר' ינאי אמר זה ולי' לא ס"ל, דהא בירושלמי אמר על דעתי' דר' יוחנן, אכן מצינו בירושלמי סוגיות ומימרות הפוכות מהש"ס שלנו וכ"כ התוס' (כתובו' ק"ב) סד"ה אליבא דבן ננס שאין להקשות מריו"ח דש"ס דילן על ריו"ח דירושלמי דבכמה דוכתין פליג אגמ' שלנו, וכן מבואר במראה הפנים בירושלמי בב"מ (פ"א ה"ו) בד"ה שמואל אמר דאקני כו', וע"ל (סי' ח' ענף ג').

648

649וע' בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר (סי' ע"ה) שהקשה בהא דפסחים (ד' ע"ב) הנ"ל דמה משני א"נ שאני תרומה דאקרי עבודה וכו' דמ"מ תקשה ממאי דאי' במתני' דתרומה שם דקתני ברישא האשה שהיתה אוכלת בתרומה כו' ואמרו לה מת בעלך כו' וכן העבד כו' וכזה דהם זרים גמורים פשיטא דעבודתם פסולה וצע"ג עכ"ל. ולפענ"ד אינו קשה, דהא איתא בכריתות (דף ז', והוא מפ"ז דתרומות) בת כהן שניסת לאחד מן הפסולים משלמת קרן וחומש דברי ר"מ וחכ"א אינה משלמת את החומש, וטעמא דרבנן מבואר שם משום דלא הוי זר מעיקרא, ולכן אמרו שם דה"ה סך שמן המשחה לכהנים או למלכים פטור משום שכבר היה עליהם שמן המשחה פ"א בהיתר, ואף דקודם שנתמנה למלך וכה"ג היה אסור למשוח, עכ"ז כיון דאחר שנתמנה היה עליו בהיתר לכן לא מקרי זר מעיקרא, וכן אמרו ביבמות (דף ס"ט) דבעינן זר מעיקרא, א"כ ה"ה יש לומר באשה שאמרו לה מת בעלך וכן העבד שא"ל שחררך רבך כו' דר"י פוטר שם משום דהא כבר אכלו פ"א בהיתר, לכן לא מקרי זרים מעיקרא להתחייב, ועיקר קושיית הש"ס בפסחים (שם) לא הוי מהרישא אלא מהא שנודע שהוא ב"ג וב"ח דלא אכל מעולם בהיתר ואפ"ה פוטר, וע"ז מתרץ הגמרא שפיר דאכילת תרומה אקרי עבודה, ומיושבת קושית הגאון הנ"ל.

649

650ונראה לי להוכיח כן מירושלמי (בפ"ז דתרומות) המובא לעיל דפריך שם על משנה דניסת לאחד מכל הפסולים דס"ל לחכמים דמשלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ופריך והא תנינן ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, ופי' המפרש שם דפריך מהא דנודע שהוא ב"ג וב"ח דר"י פוטר כו', וקשה הא אין זה דמיון כלל ויש לחלק שאני בנודע שהוא ב"ג או ב"ח דאם אכל פוטר ר"י משום דנפקא לי' מקראי וכמו דעבודת חלל ע"ג המזבח כשר משום דבדיעבד דינו ככהן כשר לכן אף הקרן א"צ להחזיר מגזה"כ, משא"כ בניסת לאחד מכל הפסולין דפטורים מחומש משום דלא הוי זר מעיקרא, א"כ אף דבחיוב המבואר בתורה באוכל תרומה דחייב לא קאי אלא על זר מעיקרא, מ"מ הקרן חייב [מצד הסברא] משום גזל השבט, ודוחק לומר דהירושלמי ס"ל לדמותם זה לזה, אבל לפמש"כ ניחא, משום דקושיית הירושלמי היא מהרישא דהאשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן העבד כו' דר"י פוטר בכולן, א"כ כיון דהתם עיקר הפטור משום דלא הוי זר מעיקרא ואכלו מכבר בהיתר וכמש"כ, ואפ"ה פוטר ר"י מקרן גם בזה, א"כ שפיר הקשה הירושלמי [על הא דנשאת לאחד מן הפסולים המבואר שם דרבנן לא פטרי אלא מחומש אבל קרן מיחייב אלמא משום דלא הוה זר מעיקרא לא מפטר מקרן] אמאי בהאשה שהיתה אוכלת כו' פטרי מקרן ג"כ מה"ט, וע"ז מתרץ שפיר בחלקו בין נודע ללא נודע משום די"ל דהיכא דלא הוה זר מעיקרא פטור משום דהתורה לא חייבה קרן וחומש לאוכל תרומה בשוגג אלא בזר מעיקרא, מ"מ מיבעי להיות חייב [אף דלא הוה זר מעיקרא] מצד מזיק וגזלן, וגם הא נהנה דלא גרע מממון הדיוט ומבואר בתוס' ב"מ (דף פ"ב) בד"ה וסבר ר' מאיר כו' דהא דהגוזל בתרא הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא מחייבי מצד מזיק דאדם מועד לעולם, משום דהוי גניבה קרובה לאונס שלא הי' להם לידע שהיא שאולה ע"ש, משום שסמכו על החזקה שמה שתחת ידם הוא שלהם, א"כ ה"ה באשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן בעבד שסמכו על החזקה שהוא קיים כמבואר בגיטין (דף כ"ח) וכן על החזקה שלא נתגרשה ולא נשתחרר לכן הוי גבי זה כמו מזיק באונס דפטור מהקרן, ואף דר' אליעזר מחייב קרן וחומש וס"ל דלא לחלק בין זר מעיקרא או לא ולא מיקרי אונס, היינו משום דשאני היכא דמשלם משום כפרה באוכל אכילת איסור כדמצינו בש"ך חו"מ (סי' רצ"א ס"ק ל"ט) שמחלק גבי מעילה חייב בשוגג דהתם, משא"כ גבי תשלומין מצד מזיק גבי עובדא דכשות דב"מ (דף מ"ב) דפטור משום דמיקרי גניבה קרוב לאונס כמש"כ הנתיבות שם, ומתרצים בזה לקושיית התוס' דב"מ שם וכהנה מצינו רבות, אבל לדידן דהתורה לא מיירי אלא בזר מעיקרא וכן קיי"ל, לכן היכא דלא הוה זר מעיקרא אין אנו יכולים לחייבו מצד מזיק בקרוב לאונס כנ"ל וכמו בכל מזיק דמ"ש. ואף לשלם מצד הנאתו דמי זול פטור משום דהא מבואר בבכורות (דף ל"ז) ובחו"מ (סי' רל"ד) במוכר טריפה לחבירו דאינו מנכה לו מה שאכל דאין אכילת אסור נחשב הנאה כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) בסד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דפטור מממון דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור ע"ש, אבל בנודע כמו בהא דנשאת לאחד מן הפסולים וחפצה לאכלו באסור אז חייבת מצד מזיק וגזלן משום גזל השבט,

650

651ולפי מה שנתבאר דהירושלמי קאי שם על בבא דמיירי בלא הוה זר מעיקרא אבל לא על חלל, אין מקום כלל למה שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דאינו מחלק בין נודע שהוא חלל ועבד או לא, משום דהירושלמי לא קאי על חלל כלל, רק על חיוב דקרן באשה שהיתה אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך כו' ודלא כהמפרש הנ"ל, ויש להאריך בכ"ז הרבה, ובעז"ה בחידושי לחו"מ יבוארו כל הנ"ל באריכות בס"ד.

651

652ענין חדש ביחיד שהתנדב לצבור בעבודת יו"ה.

652

653המשנה למלך (ה' שקלים פ"ד ה"ו) תהי בהא דיומא (דף ל"ה) דאמרינן שם תני רב הונא כו' אחר שכלתה עבודת צבור כהן לובשה ועובד בה עבודת יחיד כו', אבל עבודת צבור לא משום דחיישינן שמא לא מסרם יפה יפה, והקשה כיון דגם בעבודת יחיד אמרו שם ובלבד שימסרנו לצבור, א"כ ניחוש גם בה שמא לא מסר יפה יפה ואם אין צריך שתהי' בבגדי כהונה א"כ ל"ל שימסרם לצבור עכ"ל, ולפע"ד י"ל משום דבכתובות (דף כ"ב) אמרו בתרי ותרי והיא אומרת ברי לי אם נשאת לא תצא, ואף דיש שם חזקת א"א כמו שהקשו התוס' שם, וכתב הפ"י (שם) בשם הרשב"א משום דלגבי עצמו נאמן יותר ממאה איש אף דיש חזקה המכחישתו ע"ש, א"כ י"ל ה"ה בחשש שמא לא ימסרם יפה יפה דאף דדברים שבלב אינן דברים וכמש"כ המל"מ שם בסד"ה ועוד נ"ל לומר כו', ע"כ משום דחיישינן שמא הוי אומדנא דמוכח לכל בגדר רוב דאינן מוסרים יפה לצבור, וגם הא יש שם חזקת מרא קמא שהי' להבעלים, ולכן חיישינן שמא לא מסר יפה ואף שאומר שמסר יפה לא מהימנינן לי' משום שהוא נגד חזקת מ"ק [דחשיבא טפי מכל החזקות כמש"כ התוס' ב"מ (דף ק')], וגם נגד הרוב דרוב אנשים אינם מוסרים יפה, וזה הוא דוקא גבי עבודת צבור משא"כ בעבודת יחיד שמוטלת עליו כמש"כ רש"י שם בד"ה עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לצבור אלא מוטלת עליו לכן לגבי עצמו מהימן אף נגד החזקה והרוב ומהימן שמסר יפה.

653

654והתו"י שם הקשו דמ"ש מקטורת דמסרם יחיד לצבור דמהני, וכן הקשה המל"מ שם בפ"ק דר"ה דלא חיישינן שמא לא מסרם יפה גם בעבודת צבור ע"ש, ונלע"ד לומר מילתא חדתא משום דהא הרמב"ם (ה' תשובה) פסק דקרבנות יוה"כ מכפר על עשה אף בלא עשה תשובה, ומה שהקשו המפרשים עליו דהא אמרינן (ספ"ק דשבועות) אם לא עשה תשובה הוי זבח רשעים תועבה, נ"ל לומר דהוא יליף משבת (דף ע"ב) גבי בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת כו', שתקשה הא בכה"ג הוי זבח רשעים תועבה, אע"כ כיון דקרבן דשפחה חרופה הוא על המזיד כשוגג לא שייך לומר בזה זבח רשעים תועבה ויפסל הקרבן, ובכל גווני כשר, א"כ ה"ה בהא דשעיר המשתלח דמכפר על המזיד כשוגג ל"ש בזה לומר דמשום זבח רשעים תועבה לא תהי' מועלת כפרתו, ובחידושי ליומא הארכתי בזה. ומצאתי בספר אגודת אזוב בדרוש ליוה"כ שכתב ג"כ דבכפרת יוה"כ לא שייך זבח רשעים משום שמכפר על המזיד כשוגג ע"ש, אך לא הביא ראיה לזה.

654

655והנה מבואר דשעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, ועל טומאת מקדש וקדשיו מכפר השעיר הנעשה בפנים, ועל כהנים פר כה"ג של יוה"כ מכפר, כמבואר בשבועות וברמב"ם (ס"פ י"א מה' שגגות), ומצינו כמה עשה ול"ת בטומאת מקדש וקדשיו כמש"כ הרמב"ם (פ"ג מה' ביאת מקדש) ע"ש, ובהשגות הראב"ד.

655

656והנה גם באומר לא יכפר לי יוה"כ ג"כ י"ל דמכפר על עשה דהא בכריתות (דף ז') אמרו דלר' יוה"כ מכפר אף באומר לא יכפר לי יוה"כ, ועל מש"כ הרמב"ם דיוה"כ מכפר על עשה אף בלא עשה תשובה כתב הלח"מ (שם) דיליף מהא דס"ל לר' יוה"כ מכפר על כל עבירות אף בלא תשובה ובעשה גם רבנן מודי, א"כ ה"ה באומר לא יכפר לי יוה"כ ג"כ מכפר על עשה לרבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן כמש"כ הלח"מ שם, וי"ל דלכן שעיר מכפר על העשה אף בלא תשובה משום כיון דלכל ישראל יש להם זכות בהשקלים שהיו מקריבין מהם הקרבנות לכן הוא מכפר אף למי שאינו רוצה בהכפרה, אבל אם לא הי' לו חלק בקרבנות [של יוהכ"פ] בודאי לא מצי לכפר עליו אם לא עשה תשובה, וכמו שאמרו בכריתות (שם) דבאומר לא תקרב כפרתי כ"ע ל"פ דלא מכפרת וכש"כ בזה דאין לו חלק כלל בקרבנות צבור ודאי דלא מכפר, וכיון דקיי"ל דאם זיכה לא' מתנה ולכששמע צוח לא זכה בע"כ כמבואר בב"ב (דף קל"ח) ובחו"מ (סי' רמ"ה) משום דאין מזכין לו בע"כ, לכן י"ל דבקרבנות יוה"כ לכן לא מהני' מסירת יחיד לצבור בעבודת צבור משום דבעינן תקנה אף לרשעים [וכל מה דמצינן למיעבד תקנה עבורייהו עבדינן] וחיישינן שמא יש איזה איש שאינו רוצה בכפרת יוה"כ א"כ ממה דזיכו לו יכול לומר שאינו רוצה כלל בזכות זה, א"כ ממילא אין לו חלק כלל בהקרבנות ואז אין לו כפרה על העשה, אבל במה שנקנה כבר לצבור [כמו שקלים של צבור וכה"ג] שיש לכולם חלק בהם ואפקורי אפקרי' רחמנא לכל ישראל כמו שמצינו כה"ג ביומא (דף נ"א), לכן מכפר בע"כ על העשה אף שאינו רוצה בכפרתו כיון דמקריבין אותו, ואינו דומה זה להא דאומר לא תקרב כפרתי דכריתות הנ"ל דהא כיון דמקריבין אותו עכ"פ ויש לו חלק בו ממילא הוה לי' כפרה ג"כ, משא"כ התם באומר לא תקרב דהוי כל הקרבן משלו אז מהני מחאתו דלא יתכפר, ולכן הרמב"ם שפסק דקרבן יוה"כ מכפר על העשה אף בלא עשה תשובה אינו מחלק דבאומר לא יקרב עבורי שאני ומוכח כמש"כ, וכן ביומא גבי כתונת שעשתה לו אמו [דמיירי בעבודת יוה"כ] לא הי' יכול לעשות בה עבודת צבור, אף דלא חיישינן שמא לא ימסר יפה יפה כמו שאמרו שם להדיא, עכ"ז חיישינן שמא יש אחד שלא ירצה לזכות בכתונת הנ"ל, ולכן אינו יכול לעשות אלא עבודת יחיד המוטלת עליו, משא"כ בעבודות דכל השנה שפיר יכול להקנותה לצבור אם לא חיישינן שמא לא מסרה יפה יפה.

656

657וכה"ג אמרו ביומא (נ"א ע"ב) דאי לאו דקנו בגוי' היכי מכפר להו ע"ש, ויש להסביר דה"ה בבגדי כהונה כיון דמצינו בזבחים (דף פ"ח) דהבגדים היו מכפרים, א"כ י"ל דה"ה שהיו מסייעים להכפרה שהיו הקרבנות מכפרים, ובעת שהי' הכה"ג לבוש בבגדי לבן ודאי ניחא דהא אז הי' עוסק בשילוח השעיר ובוידוי שלו, ואף בעת שהי' לבוש בבגדי זהב הא מבואר ברמב"ם (פ"ב מה' עבודת יוה"כ) שהי' עוסק ומקריב בשעיר חטאת ובאימורי פר ושעיר הנשרפין והם היו מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שנתבאר לעיל, וגם בזה מצינו עשה ול"ת, וגם אם לא עשה תשובה ג"כ מכפרי לכפרתם לשיטת הרמב"ם על עשה ול"ת, ולכן דווקא אחר שכלתה עבודת ציבור אז הותרה לו ללבוש כתונת יחיד.

657

658אכן מהרמב"ם (פ"ח מה' כלי המקדש ה"ז) במה שפסק דכל קרבנות ציבור שהתנדב יחיד ומסרן כשרים, משמע אף בשעיר המשתלח ג"כ כשר, ואפשר דס"ל כמש"כ לעיל (בסי' ב') לפרש דבזכות גמור לא מצי למחות ואין לך זכות גמור יותר מזה, ויש להאריך בכ"ז.

658

659תירוץ על קושיות התוס' בפסחים (דף מ"ג) בענין חמץ נוקשה בפסחים (דף מ"ג) תוס' ד"ה מאן תנא חמץ גמור כו' תימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' והשתא מנלן דהוה חמץ לענין תודה דלמא שאני חמץ בפסח דרבי' קרא למלקות גרידא וכן הקשו התוס' במנחות (נ"ג ע"א) ד"ה אלא דר' מאיר כו' ביתר ביאור וז"ל דמחמץ לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה ניליף מחמץ גמור ותרצו דשמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו עכ"ל, ולולא דבריהם הי' נ"ל לתרץ קושייתם והוא דבמנחות (מ"ז ע"ב) איתא דמאן דס"ל דמדת יבש נתקדשה ס"ל דאשר תקריבו מרבה לחה"פ לחימוץ ומאן דס"ל מדת יבש לא נתקדשה ס"ל דאשר תקריבו מרבה מנחת נסכים לחימוץ ע"ש, וידוע דמנחת נסכים הוי חמץ נוקשה דהוי מי פירות עם מים, ובמנחות (צ"ו ע"ב) איתא דת"ק ס"ל דלישתן ועריכתן בחוץ ור' יהודא ס"ל דכל מעשיהם בפנים ואמרינן בגמ' שם דמאן דס"ל לישתן ועריכתן בחוץ ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה, וע"ש בתוס' ד"ה לישתן ועריכתן בחוץ, א"כ ר"י דס"ל דכל מעשיהם בפנים מוכח דס"ל דמדת יבש נתקדשה, וידוע בכולי ש"ס דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו) ד"ה ואם איתא זו דברי ר"מ ור"י כו'.

659

660וזולת זה מבואר בתוספתא דמנחות (דף י"א) להדיא דר"מ ס"ל לישתן ועריכתן בחוץ א"כ ממילא מוכח דר"מ ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה, לפ"ז י"ל דהא דפליגי ר"מ ור"י בחמץ נוקשה אי הוי חמץ משום דאזלי לשיטתם, דלר"מ דס"ל מדת יבש לא נתקדשה א"כ ע"כ האי אשר תקריבו קאי על מנחת נסכים וממילא יליף מזה לחמץ בפסח דהא כיון דאתרבי למנחות למלקות והוי כחמץ גמור במנחות א"כ ה"ה גבי חמץ בפסח, אך כרת ליכא דהא נתמעט להדיא בסוגי' דפסחים שם דעל חמץ גמור ענוש כרת כו', אבל לר"י דס"ל דמדת יבש נתקדשה אז ע"כ אתי האי אשר תקריבו על לחם הפנים א"כ אין לו למוד על חמץ נוקשה לכן ס"ל דחמץ נוקשה לא נאסר מה"ת.

660

661ובאמת התוס' שהקשו זה אזלו לשיטתם שכתבו במנחות (דף ח') ד"ה ולר' חנינא כו' דר' מאיר ס"ל דמדת יבש נתקדשה והוכיחו זה מהא דמנחות (דף צ') גבי הא דתנן כל מדות הי' גדושות כו' ע"ש, א"כ לשיטתם שפיר הקשו, אבל באמת תמוהים מאוד דברי התוס' הנ"ל דהא מוכח מהתוספתא הנ"ל דס"ל לר"מ מדת יבש לא נתקדשה, וגם בעיקר ראיית התוס' ממנחות (שם) י"ל דהא מוכח שם דרק הרישא דכל המדות נגדשות אתי' כר"מ ולא הסיפא, או די"ל דתנא דמתניתין (שם) ס"ל בזה כר"מ [כדמצינו כן בש"ס] דהא סיפא דקאמר ת"ק שם דמדת הלח בירוציהן קודשו ע"כ לא אתי' כר"מ דהא לעיל במנחות (פ"ח ע"א) מבואר דאמר ר' יוחנן בירוצי מדות איכא בינייהו דמ"ד מלמעלה למטה סבר בירוצי מדות הלח לא נתקדשו ור"מ הא ס"ל התם מלמעלה למטה א"כ קשה איך קאמרי במשנה שם דבירוצי מידות הלח נתקדשו וע"כ מוכח לר"י הנ"ל דהך בבא דבירוצי מידות הלח בירוציהן קודש לא אתי' כר"מ, א"כ ממילא הך בבא דתנן שם אח"ז דמידות היבש בירוציהן חול שהוכיחו התוס' מזה דמידות יבש מקדשו' מה שבתוך הכלי וודאי לא אתי' כר"מ, ואף דלאביי (מנחות שם) אינו מוכרח זה, אבל לר"י ע"כ מוכרח לומר דהרישא דכל מידות שבמקדש כו' אתי' כר"מ דגדוש הוי כדאמר שם רב חסדא, אפ"ה הסיפא ודאי לא אתי' כר"מ א"כ צ"ע דברי התוס' בזה, ולכן שפיר כתבתי לתרץ קושיית התוס' הנ"ל בעז"ה.

661

662ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' בפסחים (שם ע"ב) ד"ה מאן שמעת לי' דדריש כל כו' והקשו דלמא אתי כר' עקיבא כו' ע"ש, ולפמש"כ י"ל דע"כ הברייתא דדריש גבי שאור בל תקטירו דעירובו מנין ת"ל כי כל בודאי לא אתי כר"ע דהא ר"ע ס"ל במנחות (דף נ"ז) דאשר תקריבו מרבה מנחת נסכים לחימוץ וכיון דס"ל לרבות חמץ נוקשה למזבח, א"כ לא אצטריך לרבות עירובו דהא ידעינן זה מכש"כ דחמץ נוקשה [לפי מה דמסקינן (לעיל ע"א) דתערובת חמור מנוקשה] א"כ למה לי' קרא לרבות עירוב, ואין לומר משום דאין עונשים מן הדין, דהא כבר הוכחתי בחידושי דהיכא שיש לפנינו חמור וקל, ומבואר בתורה שעונשים על כל אחד מהם, רק מספקא לן על הממוצע ביניהן, ודאי ילפינן בקו"ח מן הקל להעניש עליו לפי טעם שכתב המהרש"א בסנהדרין בשם הסמ"ג דלכן אין עונשין מן הדין משום די"ל דעל החמור לא סגי לי' בכפרה, לכן היכא דעל החמור מבואר דעונשין עליו הרי דעל החמור ג"כ סגי לי' בכפרה דמלקות, אז דיינינן שפיר על הממוצע לדון בקו"ח מן הקל לחייבו מלקות, וכן מוכח בקדושין (דף ד') גבי תושב ושכיר לא יאכל בו דאמרו יאמר תושב ואל יאמר שכיר כו', וקשה הא אין עונשין מן הדין, וע"כ מוכח דכיון דזר ג"כ מהני לי' מלקות להתכפר לכן לא שייך בזה אין עונשין מן הדין כנ"ל, ושפיר י"ל דכיון דחמץ גמור במנחות מתכפר במלקות א"כ לר"ע ל"צ קרא על עירובו, ובודאי לא אתי הך ברייתא כר"ע, ומתורצת קושיית התוס' הנ"ל, והארכתי בזה בחידושי לפסחים, וע' בנו"ב מהדורא קמא (חלק או"ח סי' כ"א).

662

663ועפ"ז יש לתרץ קושית הב"ש באה"ע (סי' ו' ס"ק ט"ז) שהקשה על הרמב"ם שפסק דנבעלת לחייבי לאוין לוקין בניסת לכהן דהא ביבמות (ד' ס"ח) יליף בקו"ח דמה גרושה שמותרת בתרומה פסולה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מהדין ומשני גילוי מילתא בעלמא ובזה פליגי אביי ורבא (בפ' ד' מיתות ובפ' הנשרפין) וקיי"ל כרבא א"כ תימא על הרמב"ם שפסק דלוקין על גילוי מילתא עכ"ל הב"ש, ובמש"כ תסור קושייתו דהא שם יש חמור דלוקה, דהא זונה דנבעלת לחייבי מיתות לכ"ע לוקה, ובנבעלת לחייבי לאוין יליף בקו"ח שם, ולכן לא שייך התם דאין עונשין מהדין משום דעל החמור אין לו כפרה, דהא אף זונה דחייבי מיתות דחמיר מכולן, ג"כ יש לה כפרה במלקות, וזהו כוונת הגמ' ביבמות שאמרו גלוי מילתא בעלמא הוא, דמגלה דיש קל ממנו דעונשין אותו במלקות, ואזיל סתמא דגמ' גם אליבא דדינא דקיי"ל כרבא דסנהדרין הנ"ל משום דשאני התם בבתו מאנוסתו דכיון דחמורה לא סגי לי' בכפרה, ואין לומר בתו מנשואתו יוכיח, די"ל דבתו מאנוסתו יש בה חומר דהא כיון דאסור לבעול בלא קדושין, ע"כ אפשר דמקרי גם יצירתו בעבירה כדמצינו כה"ג בקידושין (ד' ע"ח), ואפשר דבתו ובצירוף יצירתו בעבירה דהוי גבי האב דשייך קצת בזה דחמיר מבתו מנשואתו, ועפ"ז הארכתי בסנהדרין (ד' ע"ו) ואכמ"ל. והא דסנהדרין (ד' ע"ג) גבי רודף אחר חבירו דאמרו וכי עונשין מהדין, אין זה סתירה לכל הנ"ל כמבואר למעיין, [וע' בתמורה (ד' ט') בקו"ח דטוב בטוב כו', ובהפלאה בקונטרס אחרון על תמורה (שם) מזה, ובאור חדש לפסחים (מ"ד ע"ב) תוס' ד"ה ורבנן מבב"ח כו' מזה], וכן מצאתי כעת בספר באר יעקב בכללי סוגיות סוף כלל י"ו שכתב ג"כ לכלל זה דהיכא דיש קל וחמור אז על הממוצע ענשינן מן הדין ע"ש, ולהאריך אכ"מ, ובמק"א יבואר זה ביתר ביאור אי"ה.

663

664אם כלאים בציצית מותר מה"ת אף במקום דאפשר לקיים שניהם כבוד ידידי הרב הגדול חו"ב ומפורסם מהור"ר יצחק הלוי נ"י.

664

665מה שהקשה כ"ת ביבמות (ד' ע"א) תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש כו' איפכא ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז דא"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחה עשה דציצית לאו דכלאים עכ"ל, והקשה מהרש"ל דא"כ בהא דרצו למילף משארי מקומות דעשה דוחה ל"ת תקשה דלמא לחומרא ותי' דבלא סברא לא היינו מקילים דהא אפשר בשל צמר עכ"ל, והקשה כ"ת דהא התוס' במנחות (מ' ע"א) ד"ה כיון דאפשר במינן כו' כתבו דמה"ת שרי אף דאפשר בשל צמר ורבנן הוא דגזרו כיון דאפשר לקיים שניהם כו' א"כ גריעותא דאפשר לא הוי' אלא מדרבנן, ועוד הקשה דהא התוס' בכתובות (מ' ע"א) ד"ה כגון מילה בצרעת כתבו דאף דאפשר בשל צמר מ"מ אין זה חשוב אפשר משום דחפץ הוא בפשתן, אלמא דזה מקרי לא אפשר, עכ"ל קושייתו.

665

666ונלע"ד ברור ופשוט דיפה כתב המהרש"ל די"ל דעכשיו דהותרו כלאים בציצית מזה הוכיחו התוס' במנחות דמה"ת לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר דהא בכל מצות ציצית בטלית פשתן אפשר בטלית צמר ואפ"ה התירה התורה אלמא דהותרו מה"ת ודחי לל"ת אף באפשר בהיתר בצמר ולכן גם חוטי פשתן פוטרין בשל צמר, דהא מוכח דכלאים ממש הותרו בציצית ולאו משום דחיי' כמש"כ התוס' במנחות לתי' ב' שם, אבל אילו לא נכתב הייתי אומר דכל זה מקרי אפשר ואינו דוחה, והא שכתבו התוס' בכתובות דזה לא חשוב אפשר זהו אחר דילפי שהותרו כלאים בציצית מגזה"כ אף דאפשר בשל צמר א"כ מוכח מזה דהתורה קרי לזה לא אפשר אבל אי לא נכתב הי' מקום לחלק דשאני ציצית דאפשר בצמר, ובלא"ה אין כאן קושיא כלל על המהרש"ל דהא להדיא כתבו התוס' כן במנחות (ד' מ') ד"ה סדין בציצית כו' דאף דבכ"מ עשה דוחה ל"ת לא שרי ציצית בכלאים משום דאפשר לקיים שניהם ועיקר מצות תכלת לא תהא אלא בצמר עכ"ל הרי להדיא כסברת המהרש"ל. [וע' ביבמות (דף ו') תוס' ד"ה טעמא דכתב כו' שכתבו דאלו לא נילף מציצית הי' מקום לומר דעשה שאינו שב"כ אינו דוחה, א"כ לפ"ז אין מקום לקושיא הנ"ל].

666

667ומה שהקשה במש"כ התוס' במנחות הנ"ל דמה"ת הותרו כלאים בציצית אף דאפשר בהיתר, הא ביבמות (כ' ע"ב) אמר רבא באלמנה מאירוסין לכה"ג לא מתייבמת גזירה ביאה א' הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דהא אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ויכול לקיים שניהם כו' והא אפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו כו', ואי נימא דמה"ת הותרו כלאים בציצית אף באפשר א"כ מאי הקשו (שם) הא י"ל דלכן בעלו קנו משום דמה"ת הותרה אף באפשר רק רבנן גזרו ונילף מכלאים בציצית לכל התורה דהותרה אף באפשר עכ"ל כ"ת, והיא קושיא חמורה.

667

668והנלע"ד לחדש בזה, דאי' בשבת (ד' כ"ה) דרבא יליף דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דהוא לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה, והקשו התוס' דא"כ נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת ותי' דשאני קדשים דיכול לשורפם אחר יו"ט וכ"כ התוס' ביבמות (ה' ע"ב) ד"ה כולה משעטנז כו', וי"ל דזה הכלל דכל מקום שאפשר לקיים שניהם מקיימין יליף מפסוק דהוא לבדו יעשה לכם, והא י"ל התם שהוי מצוה לא משהינן ומ"מ חזינן דאין עשה דוחה ל"ת בכה"ג משום דאפשר לקיים אח"ז כמש"כ התוס' הנ"ל, א"כ כש"כ היכא דיכול לעשות מיד בהיתר דאינו דוחה כה"ג, ושאני כלאים דחזינן דגזה"כ להתירם אף באפשר כנ"ל, ובכל התורה ילפינן מקרא דהוא לבדו יעשה לכם לחומרא, דהיכא דנוכל לעשות בהיתר נעביד.

668

669אך ז"א רק לרבא דהתם, אבל לרב אשי דאמר (בשבת שם) דלכן אין שורפין קדשים ביו"ט משום דה"ל עשה ול"ת ולא ס"ל לדרש דרבא הנ"ל, י"ל באמת אליבי' דהא דכ"מ שיכול לקיים שניהם כו' הוי מדרבנן, אמנם גם מזה לא נוכיח דהא ביבמות שם אי' דאמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא כו' וע"ז היתיבו אם בעלו קנו ומשמע דגם על רב אשי קאי הך מיתיבי, א"כ עדיין תקשה מאי הקשו לרב אשי הא י"ל דלכן אם בעלו קנו משום דמה"ת לא מחלקינן בין אפשר כו'.

669

670אמנם עוד מקום אתי בע"ה לתרץ, דלרב אשי ילפינן דהיכא דאפשר אין עשה דוחה ל"ת ממקום אחר, דבזבחים (ד' צ"ז) גבי קושית הש"ס דניתי עשה דקדשים ודחי ל"ת תי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי תי' דיקדש ה"ל עשה ול"ת ולא ס"ל לחלק דבמקדש שאני וע"כ מוכח אליבא דרב אשי דהברייתא דעצם לא ישברו א' עצם שיש בו מוח כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת, משום דס"ל דשאני התם דאפשר ע"י גומרתא כמש"כ התוס' בפסחים (ד' פ"ה) ד"ה כשהוא אומר ועצם כו', ורבא ס"ל דזה לא מקרי אפשר משום הפסד קדשים וכמש"כ התוס' שם, ולכן יליף מברייתא הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת במקדש, א"כ לרבא מוכח דבכה"ת מחלקינן בין אפשר לקיים שניהם מקרא דהוא לבדו יעשה כו', ולרב אשי מוכח מהא דעצם לא ישברו דמשמע אף עצם שיש בו מוח, וע"כ הטעם דשאני התם משום דאפשר בגומרתא אלמא דמחלקינן בין אפשר לקיים שניהם, ובכל התורה ילפינן מהתם, ולכאו"א לפי שיטתו.

670

671וע"פ מש"כ מירווח לן לתרץ מה שיש להקשות בהא דשבת (ד' קל"ג), דרב אשי ס"ל במילה שלא בזמנה דה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחהו, א"כ מילה בצרעת ג"כ לא תדחנה מילה שלא בזמנה, ותי' המהרש"א דשאני מילה שלא בזמנה ביו"ט דאפשר למחר, ועדיין קשה מאי מקשי גבי מילה שלא בזמנה ביו"ט דניתי עשה ולדחי ל"ת הא י"ל שאני מילה ביו"ט דאפשר למחר, ולפמש"כ הדברים מאירים די"ל דווקא גבי עשה דוחה ל"ת דילפינן מכלאים בציצית דדוחה אף באפשר לקיים שניהם כנ"ל, א"כ ה"ה בכה"ת כולה נילף מהתם גם את זה, ועדיין לא ידעו הדרש דהוא לבדו כו', ובאמת י"ל דלא כפי מש"כ לעיל אליבא דרב אשי, והך מיתיבי דיבמות (ד' כ') י"ל דקאי רק על רבא, ולרב אשי י"ל [בכל הש"ס] דהך דאפשר לקיים שניהם מקיימינן אין זה רק מדרבנן [וכפשטות התוס' דמנחות דכל אפשר אינו רק מדרבנן], ולכן שפיר הקשו דיו"ט אינו דוחה אלא מילה בזמנה דמנלן, דמשמע להו דמה"ת אינו דוחה מילה שלא בזמנה ולא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר ובכ"מ עשה דוחה ל"ת, משא"כ במילה שלא בזמנה בצרעת דילפינן מפסוק שם ואף דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בע"כ שאני מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות כמש"כ התוס' בשבת (קל"ב ע"ב) בד"ה האי עשה ול"ת כו' א"כ בעינן דווקא דומיא דמילה שלא בזמנה בצרעת דלא אפשר להמתין למחר, משא"כ במילה שלא בזמנה ביו"ט דאפשר למחר י"ל דאינו דוחה ל"ת ועשה דמנלן, ולכן שפיר תי' רב אשי דה"ל עשה ול"ת כו', ויש להאריך בכ"ז.

671

672ובעיקר קושית מהרש"ל הנ"ל י"ל דאלו לא נכתב בפירוש כלאים בציצית דשרי ה"א דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה, וכמש"כ הטו"א (ריש חגיגה) ע"פ מש"כ התוס' ביבמות (ד' צ') דמצות ציצית מתקיים אחר העיטוף ואיסור כלאים עבר מעת לבישה, והוכיח מזה הטו"א (שם) דהיכא דלא אפשר לקיים העשה אלא ע"י שיעקור מתחלה הל"ת מקרי בעידנא ע"ש, ע"כ אלו לא נכתב בפי' בכלאים בציצית דשרי לא היינו יודעים מסברא דג"ז מקרי בעידנא, והי' מקום לומר דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת.

672

673ועפ"ז יש לתרץ לכאורה קושית הברית אברהם (בסי' ג') שהקשה מנלן למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת הא י"ל שאני כלאים דאיסורו הוא משום הנאת לבישה והא קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו א"כ אין כאן איסור כלל, ושיטת הרשב"א דאף היכא שיש לו הנאת הגוף ג"כ אמרינן מצות לאו להנות ניתנו, מדהקשה על הנודר מהמעין דאינו טובל בימות החמה, ותי' דבעליתו ליכא מצוה לכן אסרו, והובא בשער המלך (פ"ח מה' שופר וה' לולב) ע"כ קושית הב"א הנ"ל, ולפמש"כ ניחא די"ל דבזה לא שייך מצות לאו להנות כו' משום דבעת התחלת לבישה קודם העיטוף קעבר על איסור כלאים ואז לא הוי מצוה ואפ"ה התירה התורה וילפינן מזה דעשה דוחה ל"ת, אבל ז"א דלפ"ז הו"ל להרשב"א לומר דלכן הנודר ממעיין אסור לטבול משום דבהתחלת הכנסו למעיין לא מקיים המצוה ונהנה מיד קודם שטבל, וכן בקונם תשמישך מקשה ג"כ הרשב"א, וה"ל לתרץ בקצרה דבעת העראה קעבר ופו"ר מקיים בגמר ביאה כמש"כ התוס' בב"ב (ד' י"ב), ובע"כ מוכח דהכשר מצוה ג"כ מקרי בכלל מצות לאו להנות ניתנו.

673

674ובעיקר קושית הב"א הנ"ל נראה לומר דעיקר הסברא דהרשב"א היא, דלכן אף בהנאת הגוף אמרו מצות לאו להנות ניתנו משום דהא לא מכוין רק לשם מצוה, וקיי"ל בפסחים (ד' כ"ז) דהנאה הבא בע"כ דלא מכוין מותר וכמו שפסק הר"נ (פ"ז דחולין) ואף בפסיק רישא וכמש"כ הטו"א (ר"ה ד' כ"ח), וע"כ בקונם תשמשיך מותר לשמש כקושית הרשב"א הנ"ל משום מצות לאו להנות ניתנו, לפי דקאי באינו מכוין רק למצוה.

674

675ועפ"ז תתורץ קושית התוס' בר"ה (ד' כ"ח) שהקשו דבתחלה אמר רב יהודא דבשופר של שלמים לא יצא ובשופר של עכו"מ אמר ר"י דיצא, משום דהא כתב השער המלך (פ"ח מה' לולב) בשם קצת פוסקים דס"ל דגם בשופר יש הנאה להגוף ע"ש, ומבואר בפסחים (ד' ל"ג) גבי מעילה דחייב אף בלא מכוין, ע"כ גבי שופר שלמים דהוי מעילה [ואף בשלמים איכא איסורא כמש"כ התוס' בנדרים (ד' י')] לכן ס"ל לרב יהודא לאסור ואף דהמצוה בעצמו לא הוי' הנאה עכ"ז הא גופו נהנה, ואף דלא מכוין, מ"מ הא במעילה אסור בלא מכוין ג"כ, אבל בשופר עכו"ם כיון דבכל איסורין מותר באינו מכוין לכן יצא דהא אינו מכוין, ובזה יש לתרץ כמה קושיות ואכמ"ל.

675

676הגה [והמפרשים תמהו על הרמב"ם אמאי לא הביא להך דינא של מימרא דרבא דאמר (ר"ה שם) הנודר ממעיין אינו טובל בימות החמה, ונ"ל לתרץ משום דלכאורה קשה אמאי אסר רבא לטבול, הא אף שיש הנאת הגוף מ"מ אם אינו מכוין רק למצוה ה"ל לאשתרויי משום לא אפשר ולא מכוין, אך יש לומר דזה מקרי אפשר משום דבידו לאתשולי על נדרו [כדמצינו בכמה דוכתי בש"ס דאמרו דבידו לשאול ואי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות], ורבא לשיטתו דס"ל בפסחים (ד' כ"ז) דאפשר ולא מכוין אסור, ואין לחלק דזה לא מקרי אפשר משום דאם ישאל יתבטל עיקר האיסור, דאין סברא לחלק דמ"ש, וכיון דמצי למעבד טצדקי שיופקע האיסור ממנו מחוייב לעשות, א"כ ג"ז בכלל אפשר ולא מכוין, ולכן לדידן דקיי"ל דאפשר ולא מכוין שרי [כמבואר במסקנת הגמ' בפסחים שם] יש לדון דנודר הנאה ממעיין מותר לטבול כיון דלא מכוין, ומתורצת שיטת הרמב"ם, אמנם לדינא עדיין אין זה ברור, לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' מעילה ה"ט) דמעילה דמי לקונם, דאיסור קונם לא נפק מכלל איסור מעילה, א"כ כמו דמעילה נאסרה אף בלא מכוין כמבואר בפסחים (ד' ל"ג) כמו כן איסור קונם, וע"כ אף באינו מכוין אסור כיון שיש הנאת הגוף עכ"פ, ויש להאריך בכ"ז].

676

677ולפ"ז קושית הב"א הנ"ל מתורצת, די"ל דלא התירו משום מצות לאו להנות אלא באין מכוין להנאתו, אבל במכוין לא הוי הנאה הבא בע"כ, ומיתסר, אבל בכלאים בציצית דהתירה התורה אף בלובש רק להנאתו מוכח שפיר דעשה דוחה ל"ת.

677

678אכן לפי מה שכתבו הפוסקים דאיסור קונם דמי למעילה וכיון דמעילה נאסר אף בלא מתכוין כנ"ל, שפיר אסרו היכא דיש הנאת הגוף באיסור קונם אף באינו מכוין רק למצוה, ובשארי איסורים היכא דאינו מכוין רק למצוה הדעת נוטה כשיטת הרשב"א דלא נאסר אף דיש לו הנאת הגוף, ויש להאריך בכ"ז הרבה ומפני טרדותי עת לקצר, א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז.

678

679בענין חצי עבד.

679

680ב"ב (ד' י"ג) תוס' ד"ה כופין את רבו כו' וא"ת אמאי כופין ליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש ואומר ר"י חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כו' ועוד דהא גבי דידה ליכא עשה ועוד אפילו מיפקדא אפשר לה באחר ועוד כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיי' לא דחי עכ"ל והטורי אבן (חגיגה ד' ב') תמה מאוד על דברי התוס' הנ"ל, ובעז"ה נבאר שדבריהם נכונים וברורים צדיקים וישרים, ונסדר קושיותיו ונשיב עליהן כסדרן.

680

681בראשונה הקשה על מש"כ דאפשר לה באחר הא משכחת בחצי שפחה דתנשא לחצי עבד ואי מיפקדא א"כ שניהם מחוייבים בזה. ונראה לע"ד משום דלכאורה קשה דהא ע"כ כוונת התוס' דישא ב"ח [משום דאי ישא שפחה לא יקיים פ"ו, דהא ישראל הבא על השפחה הוולד מתייחס אחרי' וכמש"כ המל"מ (פ"ב מה' קרבן פסח) דכה"ג לא קיים פו"ר, וכן כתבו התוס' (ב"ב שם) בד"ה לישא שפחה אינו יכול], והא בגיטין (ד' מ"ג) ס"ל לחד מ"ד בחצי עבד שקידש ב"ח דאינה מקודשת ומבואר התם דאם אינה מקודשת אזי אין בנו ליורשו וה"ה לפו"ר, א"כ הא לא יקיים פו"ר [ובאמת דברי התוס' דפסחים במש"כ דאפשר לה בעבד צ"ע ואכמ"ל] ובע"כ מוכח שקושית התוס' הנ"ל היא למאן דס"ל (גיטין שם) דחצי עבד שקידש ב"ח מקודשת, ונראה לענ"ד להוכיח בחצי שפחה דהיא שפחה חרופה האמורה בתורה דלא תפסי רק קדושי קצת ואינו חייב אלא אשם הבא עלי' כמבואר שם ובאה"ע (סי' מ"ד) ע"ש, וודאי דלא הוי בנו לירושה ולפו"ר, רק מתייחס כולו אחרי אמו אף אם תנשא לחצי ב"ח, דהא הרמב"ם (פ' י"א מה' נזקין) סתם וכתב דהורג לחצי עבד דחצי משתלם לאדונו וחצי הב' ראוי ליטול אך אין לו מי שיקחנו, וקשה הא משכחת לו יורשים כגון אם ישא חצי שפחה דהחצי הב' מתייחס אחר אביו דהוי חצי ב"ח, וע"כ מוכח דכיון דבחצי שפחה וחצי ב"ח לא תפסי רק קדושי קצת כמבואר שם לא מתייחס אף החצי אחר אביו ולא קיים פו"ר וכן כתב המקנה (בסי' מ"ד), ולכן אינו קשה כלל דישא חצי שפחה, משום דכה"ג לא יקיים העשה דפו"ר כלל, וקושייתם היא דישא ב"ח ולהך מ"ד דתפסי קדושין לגמרי וע"ז תי' התוס' שפיר דאפשר לה באחר, ולפמש"כ דקושייתם היא דישא ב"ח אף דכה"ג יעבור חצי עבדות שלו הל"ת והעשה יקיים חצי חרות, מ"מ ס"ל להתוס' דגם כה"ג אמרינן עשה דוחה ל"ת כיון דהוי גוף א' וחיוב עשה מוטל על האי גברא.

681

682ועוד נלע"ד לתרץ קושיא זו בהקדם מה שהקשה הטו"א עוד שם על התי' הד' של התוס' הנ"ל, שכתבו דכיון דאפשר לקיים ע"י כפיי' לא דחי, ועיין לקמן חלק אה"ע ס' א' ענף ב' בהגה שם דהא התוס' שם לקמן הקשו איך יעבור הרב על איסור עשה דלעולם בהם תעבודו משום דיזכה העבד בפ"ו ותי' משום מצוה רבה שרי, וכיון דגם עכשיו יעבור הרב על עשה, א"כ יותר עדיף שלא לכפות לרבו ויעבור העבד גופי' על הל"ת כדי שיקיים העשה דפו"ר ע"כ קושית הטו"א הנ"ל, ונראה לי דמה שהקשה דישא חצי שפחה י"ל דהא כתב ספר הכריתות והובא בדורש לציון (דרוש ז') דעשה אינו דוחה לתרי לאוין, א"כ כאן דישא חצי עבד לחצי שפחה יעבור העבד על תרי לאוין, היינו על לאו דלא יהי' קדש דישתמש חצי עבד בחצי ב"ח, וגם על לאו דלא תהי' קדשה דישתמש חצי חרות בחצי שפחה וע' באה"ע (סי' ט"ז), ואף דחצי חרות יעבור רק על לאו א' וכן חצי עבדות ג"כ לא יעבור רק על לאו א', מ"מ הא גוף החצי עבד וב"ח יעבור על ב' לאוין וכמש"כ לעיל בכוונת קושית התוס' הנ"ל. ועיין ביבמות (דף ג') בתוס' ד"ה ל"ת שיש בו כרת שכתבו דלא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אף תרי איסורין וקצרתי

682

683ולדברי הכריתות מצינו סמך מהא דנזיר (מ"ח ע"ב) דאמרו שם אליבא דר' ישמעאל כיון דשרי רחמנא חד לאו מה לי חד לאו או תרי לאוי, אבל ר"ע מחלק שם בין חד לאו לתרי לאוי והלכה כר"ע, ובגוף הענין הנ"ל יש לי ב"ה לפלפל הרבה אך העת לקצר.

683

684א"כ גם קושיא שני' של הט"א הנ"ל מיושבת, והוא דהא יש לדקדק בעין ד' תירוצי התוס', בשלמא הא דלא מספיק להו בתי' א' י"ל שהי' קשה להו כקושית הטו"א דכיון דלא אפשר לקיים העשה בלא עקירת הלאו מתחלה מקרי בעידנא כו', ולכן הוצרכו לתרץ התי' הב' דאפשר דלא מיפקדא וגם בזה י"ל עדיין לריו"ח בן ברוקה דס"ל דנשים מצוות על פו"ר, לכן תירצו דאפשר לה באחר, אבל על תי' הג' לכאורה אינו קשה כלל א"כ למה להו לתי' הד', אבל באמת י"ל דהתוס' נתכוונו לתרץ מה שיש להקשות על התי' הג' דהא אפשר בחצי שפחה [כקושית הטו"א הנ"ל], ואף דנימא דס"ל להתוס' כעין סברת הכריתות הנ"ל דאין עשה דוחה לב' לאוין, מ"מ הא ז"א רק לר"ע, אבל לר' ישמעאל דאמר להדיא (בנזיר) מה לי חד לאו או תרי לאוי א"כ ה"ה גבי עשה דוחה ל"ת כיון דאינו מחלק בינייהו כלל, ולכן הוכרחו לתרץ דכיון דאפשר ע"י כפיי' לא דחי, ולר' ישמעאל הא ס"ל בגיטין (ל"ח ע"ב) דלעולם בהם תעבודו רשות א"כ לא יעבור הרב על עשה כלל, ולר"ע דס"ל שם דחובה אליבי' הקשו התוס' והא יעבור הרב על עשה ותי' משום מצוה רבה שרי, ולר"ע אין אנו צריכים כלל לתי' הד' אך מספיק בפשיטות תי' הג' לכ"ע אף דנימא דמפקדא על פו"ר, משום דלר"ע אין עשה דוחה לתרי לאוי וכדעת הכריתות הנ"ל, ושתי קושיות הטו"א סרו יחד בע"ה.

684

685ועוד הקשה הטו"א (שם) על התי' שכתבו התוס' דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה דהא בסדין בציצית כתב הר"י גופי' ביבמות (ד' צ"א) דלא מקיים העשה דציצית אלא אחר העיטוף א"כ הא לא הוי בעידנא וע"כ מוכח דגם זה מקרי בעידנא כו', ונלע"ד לתרץ גם זה דיש לדון דהא חזינן דהש"ס פריך עשה דוחה ל"ת מנלן אלמא דבלא הוכחה לא אתי עשה לדחות ל"ת ועיקר ההוכחה הוא מסדין בציצית, ולמאן דס"ל דציצית חובת גברא כדקיי"ל א"כ עיקר המצוה הוא בעת שנתעטף והא איסור כלאים הוי מהתחלת לבישה ולא הוי בעידנא, וע"כ מוכח מזה דכיון דלא אפשר לקיים לעשה בלתי עקירת הלאו מעיקרא גם בזה גזה"כ דעשה דוחה ל"ת והוכחה זו אינו רק למ"ד ציצית חובת גברא, אבל למאן דס"ל ציצית חובת מנא ואף קודם העיטוף הי' חייב בעשה דציצית דהא כלי קופסא ג"כ חייבין להך מ"ד, א"כ אין לנו הוכחה [להך מ"ד] להכלל של הט"א הנ"ל דגם זה מקרי בעידנא, ובלא הוכחה שפיר י"ל כסברת התוס' דגם כה"ג לא מקרי בעידנא, וכיון דלא מקיים העשה בעת עקירת הלאו מתחלה אינו דוחה כה"ג, ובעינן דומיא דקרא ואין לך בו אלא חדושו ואין לנו לחדש סברות מדעתנו, ועיין ביבמות (צ' ע"ב) בתוס' ד"ה כולהו נמי כו' שכתבו בשם בה"ג שהוכיח דציצית חובת גברא מדמברכינן להתעטף בציצית, וכ"כ התוס' בשבת (ד' כ"ה) ומנחות (ד' מ') אלמא דלמ"ד דציצית חובת טלית נתקיימ' כל המצוה מקודם העיטוף ואינה נחשב' עטיפתו למצוה בפ"ע ופשוט.

685

686ובגיטין (ד' מ"ג) איבעי' להו בחצי עבד שקידש ב"ח אם הוי קידושין או לא, ובחצי שפחה שנתקדשה אמרינן התם לרב נחמן דס"ל דנתקדשה קצת וזהו שפחה חרופה האמורה בתורה דלא חייבתה רק אשם, ולכן ס"ל בנשתחררה דפקעי קדושי א', ונראה דלר"נ ה"ה בחצי עבד שקידש ב"ח דהוי קדושיו קדושי קצת יש למילף משפחה חרופה, ואף דהר"נ כתב דשאני שפחה חרופה דהוי גזה"כ עכ"ז הוא דוחק כמש"כ המקנה (בסי' מ"ד), א"כ נראה דה"ה בחצי עבד שקידש דהוי קדושי קצת, וכבר כתבתי לעיל דהיכא דלא הוי רק קדושי קצת אין בנו מתייחס אחריו לירושה ולפו"ר, א"כ י"ל דס"ל להתוס' כן בשיטת רב נחמן דאף חצי עבד שקידש בת חורין לא תפסי קדושין גמורין אלא קדושי קצת.

686

687אבל לרב חסדא מצינו דס"ל שם בחצי שפחה שנתקדשה דהוי ספק קדושין גמורין כמש"כ רש"י שם דלר"ח מספקא לי' אי הוי קדושין משום דלא שייר בקניינו, ולא ס"ל הספק אי גמרי קדושי ראשון או פקעי, משום דכיון דס"ל שיתכן דהוי קדושין גמורים משום דלא שייר בקניינו כמו שאמר ר"ח (שם) וכמש"כ הפני יהושע שם לתרץ קושית התוס' על רש"י ע"ש, והא דשפחה חרופה המבואר בתורה דאינו חייב אלא אשם י"ל דס"ל כהך מ"ד דס"ל דשפחה חרופה דקרא מיירי במיוחדת לע"ע, א"כ אליבי' דר"ח ה"ה בחצי עבד הוי ספק דלמא תפסי קדושין גמורים, [וכן מצינו ביבמות (ד' מ"ה) בחצי עבד שקידש ב"ח דהוולד ממזר דמשתמש בא"א אלמא דהוי מחייבי מיתות משום דתפסי קדושין גמורין ע"ש], א"כ לר"נ דס"ל דלא הוי רק קדושי קצת בחצי ב"ח שקידש כנ"ל ע"כ בלא"ה אינו קשה דניתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש משום דהא בכה"ג ג"כ לא יקיים פו"ר, ולכן אף דמצינו במנחות (מ"ב ע"ב) דס"ל לר"נ דציצית חובת גברא א"כ לדידי' יהיו מוכח כהוכחת הטו"א הנ"ל דגם כה"ג הוי בעידנא, עכ"ז הא קושית התוס' לא הוי אליבי' דר"נ, ועיקר קושיתם הוא אליבי' דרב חסדא דס"ל להסתפק אם הוי קדושין גמורין כמש"כ רש"י בגיטין (שם) וי"ל דר"י כאן בב"ב ס"ל ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל גם יש לומר דשארי אמוראים דס"ל בגיטין שם דשאני היכא דלא שייר בקנינו דס"ל ג"כ כר"ח דציצית חובת מנא. וכיון דעיקר קושיית התוס' הנ"ל הוי לר"ח והא לר"ח מצינו במנחות (ד' מ"ב) דס"ל ציצית חובת מנא, א"כ שפיר תירצו דלא הוי בעידנא, ואף דלא אפשר להתקיים גמר הביאה בלתי העראה עכ"ז הא לר"ח אינו מוכח הכלל של הטו"א הנ"ל כנ"ל, [וי"ל דהסוגיא דיבמות דאמרו דמשתמש בא"א ס"ל ג"כ בזה כר"ח הנ"ל], אבל לדינא למאי דקיי"ל דציצית חובת גברא שפיר כתבו התוס' ביבמות (ד' צ') דעיקר גמר המצוה הוי מעת העיטוף, ולפמש"כ כעת יותר נכון לתרץ קושית הטו"א שהובאה לעיל דישא לחצי שפחה כתי' הב' שכתבתי לעיל ולא כתי' הא' שנתבאר שם.

687

688ועוד נ"ל קצת באופן אחר והוא דהא בגיטין שם איבעי' להו בחצי עבד שקידש ב"ח מהו ולא איפשטא ואח"ז אמרו שם דרבא ור"ש אמרו כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כן חצי' שפחה שנתקדשה אינה מקודשת ור"ח מחלק דשאני חצי' שפחה דלא שייר בקניינו, ור"נ ס"ל דמקודשת מחמת קרא דשפחה חרופה, ור"נ י"ל דס"ל ג"כ כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כן חצי עבד שקידש, ולא מחלק ע"פ הסברא דלא שייר בקניינו, אמנם יסבור דשפחה חרופה שאני דגזה"כ וכמש"כ הר"נ, ולכאורה יש לדקדק דלרבא ור"ש שלא חילקו ע"פ סברא דלא שייר בקניינו, א"כ ל"ל לומר בחצי שפחה דאינה מקודשת הא מיירי שם לעיל בחצי עבד ורבא גופא שקיל וטרי שם בפשיטות האיבעיא ההיא ואח"ז אמר רבא לדינו בחצי שפחה, ומשמע דגוף האיבעיא דחצי עבד לא נפשטא כלל אליבא דשום מ"ד, ואפשר לומר דרבא דס"ל בקידושין (ד' נ') דקידושין שלא נמסרו לביאה לא הוי קידושין וכמש"כ התוס' שם דע"י קידושין נאסר בביאה, א"כ חצי עבד שקידש הוי קידושין שלא נמסרו לביאה משום דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א כמבואר ביבמות (ד' מ"ד), ולכן לא אמר רבא דינו על חצי עבד אלא אמר הך כשם על חציה שפחה דאינה מקודשת כנ"ל.

688

689וגם יש להאריך במה דמבואר בקידושין (ד' ז') דאמ' רבא התקדשי לחציי מקודשת ובאת"ל דגיטין (ד' מ"ג) דהא לא חזי לכולי', ואכמ"ל.

689

690עוד י"ל דאף דנימא בחצי' שפחה דאינה מקודשת עכ"ז בחצי עבד י"ל דהוי קידושין משום דהא כופין את רבו, א"כ לא הוי רק מעוכב גט שחרור, ובמעוכב גט שחרור מצינו דחייב בראי' (בריש חגיגה) משום דהוי כמשוחרר וכמש"כ המל"מ (פ"י מה' מלכים), ולכן י"ל דחצי עבד הוי כמשוחרר משא"כ חצי' שפחה, ע"כ לא אמרו לפשוט האיבעיא הזאת בחצי עבד, וי"ל דר"נ ס"ל ג"כ כסברת רבא שלא לחלק כלל בסברא דלא שייר בקניינו, אך שפחה שאני מגזה"כ כנ"ל.

690

691ולכן לר"נ אינה קשה כלל קושית התוס' דניתי עשה לדחות ל"ת דלא יהי' קדש די"ל דס"ל דחצי עבד שקידש ב"ח לא תפסי הקידושין, וחציה שפחה שאני מגזה"כ, ואף דלא שייר בקניינו מ"מ דומה חצי עבד לחצי אשה דאינה מקודשת, ואף דנימא דחצי עבד שאני דכיון דכופין את רבו ועומד להשתחרר הוי כמשוחרר, וכמו שמצאתי סברא זו כעת במקנה (סי' מ"ד ע"ש), עכ"ז בקושית התוס' שרצו לומר שלא לכפות לרבו משום דאתי עשה לדחות ל"ת וישא ב"ח, א"כ ממילא הוי בכלל התקדשי לחציי דאינה מקודשת היכא דלא חזי לכולי' וממילא לא יקיים פו"ר כנ"ל, ועיקר קושית התוס' (ב"ב הנ"ל) הוא אליבא דרב חסדא דס"ל לחלק ע"פ הסברא דלא שייר בקניינו, א"כ לר"ח י"ל דה"ה חצי עבד אף למשנה ראשונה י"ל דתפסי הקידושין משום דגם בזה י"ל דהא לא שייר בקניינו, ולכן תירצו שפיר משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה, והא דסדין בציצית שהוכיח הטו"א אין זו הוכחה כלל אליבא דר"ח דס"ל דחובת מנא כנ"ל, ולר"נ דס"ל במנחות דחובת גברא א"כ לא שייך אליבי' תי' הנ"ל כמש"כ הטו"א, אמנם אליבי' לא הקשו כלל, משום די"ל דס"ל כרבא ור"ש דלא מחלקינן כלל בסברא דלא שייר בקניינו וכנ"ל, ויש להאריך בכ"ז הרבה ובדברי הפוסקים באה"ע (סי' מ"ד), אבל אין כאן מקום.

691

692וקושית הטו"א על מה שתי' התוס' דכיון דאפשר ע"י כפיי' לא דחי, דהא יעבור האדון על העשה דלעולם בהם תעבודו, נלע"ד כעת לתרץ קצת באופן אחר מהאמור לעיל, די"ל דהתוס' בתי' הנ"ל נתכוונו לתרץ מה שיש להקשות על תי' הג' כקושית הטו"א הנ"ל דהא יכול לישא לחצי שפחה כנ"ל, אך די"ל בזה כמש"כ לעיל דאף שבחצי עבד מספקא להו אי תפסי קדושין גמורין וכמבואר ביבמות (ד' מ"ד), מ"מ חציה שפחה שאני לפי שלא חייבה תורה להביא עלי' אלא אשם, אלמא דלא תפסי רק קדושי קצת, ובכה"ג לא הוי בנו לפו"ר ולירושה כנ"ל בארוכה, ומצינו בכריתות (ד' י"א) דר"ע ס"ל דשפחה חרופה דקרא הוא בחצי' ב"ח שנתקדשה, אבל ר' ישמעאל ס"ל התם דשפחה חרופה דקרא מיירי בכנענית, א"כ לר' ישמעאל י"ל דכמו דאיבעיא להו בחצי עבד לומר דתפסי הקידושין משום דלא שייר בקניינו, ולפ"ז הוי קדושין גמורין, א"כ ה"ה בחצי שפחה ג"כ י"ל דהוי קידושין גמורין וממילא בנו מתייחס אחריו ויקיים פו"ר, ולא שייך לומר אליבי' שאני שפחה חרופה דהוי גזה"כ כמש"כ הר"נ, דהא לר' ישמעאל לא מצינו גזה"כ הנ"ל.

692

693ולכן לר"ע הי' מספיק התי' הג' של התוס' שכתבו דאפילו מיפקדא אפשר לה באחר ואי בחצי שפחה הא לא יקיים פו"ר, אבל לר' ישמעאל אכתי יש לפקפק הא יכול לישא חציה שפחה ויקיים פו"ר אי נימא דחצי עבד שקידש הוי קדושין גמורין כנ"ל, וע"ז תי' התוס' שפיר בתי' הד' דכיון דאפשר לקיים ע"י כפיי' לא דחי, והרב לא יעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו כקושיות הטו"א הנ"ל דהא ר' ישמעאל ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות, ולר"ע דס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה אין אנו צריכים כלל לתי' ד' וסגי בתי' הג' דאפשר לה להנשא לאחר, דאין לומר דישא חציה שפחה דהא לר"ע יש להוכיח [לשיטתו] דבח"ש לא תפסי רק קדושי קצת, א"כ לא יקיים לעשה דפו"ר כנ"ל, א"כ לר"ע תתורץ קושיתם בתי' הג' ולר' ישמעאל בתי' הד' על נכון, וברוך המלמד לאדם דעת.

693

694שוב ראיתי במש"כ לעיל אליבא דרבא דס"ל דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין דלכן חצי עבד שקידש ב"ח לא תפסי הקידושין משום דע"י קידושין נאסר בביאה משום דמשתמש בא"א, דיש לדחות זה משום דאף אם לא קידשה ג"כ אסור לבא עלי' משום איסור עבד, לכן אף דעכשיו ע"י הקידושין ניתוסף איסור חמור דא"א, מ"מ אין זה בכלל קידושין שאין מסורין לביאה, וכן יש להוכיח מן הא דקדושין (ד' ע"ח) דאמר רבא באלמנה לכה"ג שאינו לוקה אא"כ קידש, וקשה הא הוי קידושין שאין מסורין לביאה, ע"כ מוכח כיון דבלא הקידושין בלא"ה אסור לבא עלי' כשיטת הרמב"ם (סי' כ"ו באה"ע), אין זה בכלל קדושין שלא נמסרו לביאה, וכמש"כ המקנה בקידושין (ד' נ"א ע"ש), ולכן שפיר שקיל וטרי רבא בהאיבעיא דחצי עבד שקידש (בגיטין שם) ואכמ"ל, וע' בפני יהושע בגטין (ד' מ"ג) בתוס' ד"ה ממה נפשך כו' במש"כ בשיטת הר"ח, והדברים ארוכים, ואין כאן מקום להאריך.

694

695עוד קצת בענין הקודם. תירוץ בדברי הרמב"ם (ה' ק"פ) דחצי עבד לא יאכל משל רבו ועצמו

695

696פסחים (ד' פ"ח) מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל ורמינהי כו' לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה, והרמב"ם פסק דלא יאכל משל רבו ומשל עצמו ודלא כפי' רש"י וכבר תמהו עליו בהשגות ושארי נושאי כליו.

696

697ונראה לענ"ד לתרץ דבריו, והוא דיש לדון אם שחטו הפסח על חצי עבד וחצי ב"ח דהקרבן כשר, ואף דחצי עבד הוי שלא למנויו דאינו יכול למנות את צד עבדות שבו על פסחו, עכ"ז כיון דחצי ב"ח הוי מנויו א"כ הוי למנויו ושלא למנויו דקיי"ל דכשר כמבואר בפסחים (ד' ס"א), אכן לכאורה י"ל דז"א רק בשחיטה, אבל בזריקה הא פסק הרמב"ם דמקצת ערלים ג"כ פסלי ביה דהוא עיקר הקרבן א"כ ה"ה בנ"ד במחשבת זריקה הוי מקצת שלא למנויו ופוסל, ומ"מ י"ל דהא שלא למנויו אינו פוסל רק בשחיטה [כמש"כ התוס' בפסחים (ס"א ע"א) ד"ה ואיתקש אוכליו למנויו ע"ש], ובשחיטה אין פוסל מקצתו, ושינוי בעלים אין כאן, כי באמת יש לו בעלים דאף חצי עבד וחצי ב"ח יש לו קנין דהא ביום של עצמו לעצמו כמבואר בגיטין (ד' מ"ב), וע' בתוס' שם ד"ה יום של רבו כו', ואיסור אכילה בפסח דשלא למנויו הוי באיסור עשה לפי אכלו תכוסו על השה כמבואר ברש"י (ס"פ איזהו מקומן) ובכ"מ (פ"ט מה' קרבן פסח), ומבואר בפסחים (ד' נ"ט) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בו כרת, א"כ נראה דה"ה בנ"ד אתי עשה דיש בו כרת בצד חצי חרות דהא יקיים העשה דאכילת פסח דהוי מנויו בכשרות כראוי ודחי ל"ת דיעבור חצי עבד על איסור אכילה דשלא למנויו דאין בו איסור כרת, וכש"כ לשיטת הרמב"ם גופא דס"ל דכל לאו הבא מכלל עשה דשוא"ת נדחה מפני עשה דקום ועשה והובא שיטתו בשאגת ארי' (סי' ל"ג), וכ"כ הפ"י בכתובות (דף מ') בתוס' ד"ה ניתי עשה כו', והמל"מ (ה' נערה בתולה פ"א ה' ה') בשם הרשב"א בחידושיו, והדברים ארוכים, וזה ברור, ואכמ"ל.

697

698ועדיין י"ל דהא העשה יקיים החצי חרות, וחצי עבדות הלא יעבור על איסור עשה ולא יקיים העשה כלל, א"כ אפשר דהוי בכלל וכי אומרים חטא כדי שיזכה חברו, אמנם יש להוכיח דאף כה"ג אמרינן דאתי עשה דחצי חרות לדחות איסור של חצי עבדות כיון דהוי עכ"פ גוף א' והוא דמצינו בב"ב (ד' י"ב) שהקשו התוס' על מה דאמרו כופין רבו וא"ת ליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש כו', וכבר ידעת מש"כ שאם ישא שפחה לא יקיים העשה דפו"ר משום שהולד מתייחס אחרי', א"כ ע"כ כוונת התוס' היא שישא ב"ח דאז יקיים החצי ב"ח העשה דפו"ר, ואף דחצי עבדות לא יקיים העשה כלל ויעבור על הל"ת מ"מ אתי עשה לדחות גם כה"ג וכמו שהעיר בזה הטו"א (חגיגה דף ב' ע"ש) וכמו שכתבתי בסי' הקודם, א"כ ה"ה בנ"ד, ולפ"ז דברי הרמב"ם הנ"ל בדרך ישר ילכו, משום דלמשנה ראשונה דאין כופין רבו לשחררו א"כ אין כאן שום פשיעה כלל מהעבד ומב"ד דהא אין יכולין לכפות רבו, לכן אתי עשה דחצי חרות ודחי איסור עשה דשלא למנויו דחצי עבדות ומותר לאכול, אבל למשנה אחרונה דכופין א"כ פשע העבד מתחלה מקודם יו"ט במה שלא כפה את רבו ע"י ב"ד לשחררו, לכן אף דביו"ט אסור לשחרר, מ"מ לפמש"כ התוס' בעירובין (ד' ק') בד"ה מתן ד' כו' דהיכא דפשע והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו אינו דוחה לל"ת ע"ש, ואף דעכשיו אינו יכול לתקן מ"מ כיון דפשע מתחלה אינו דוחה, וכמש"כ התוס' בב"ב (ד' י"ג) דכיון דאפשר לקיים בלא דחיי' דישחררו לא דחי כה"ג.

698

699אכן יש להקשות ע"ז מהא דפסחים (ד' נ"ט) דמחוסר כפורים טובל ואוכל פסחו לערב ופי' רש"י דמיירי בשכח ולא הביא כפרתו, אלמא דאף בבא ע"י פשיעה אתי עשה דיש בו כרת ודחי עשה שאין בו כרת כמבואר התם, אמנם ע' בתוס' שבת (ד' ד') שהקשה על הך עשה דהשלמה דאיך יעבור הכהן על איסור דהשלמה משום חבירו דיקיים עשה דפסחו ותי' דכיון דלא פשע יכול הכהן לעבור על העשה, והנך רואה שהתוס' ס"ל דהתם מיירי בלא פשע, א"כ שפיר י"ל דהיכא דפשע אינו דוחה וכמש"כ התוס' בעירובין, ובלא"ה הא המג"א (סי' ק"ח ס"ק י"א) חקר אי שכחה מקרי אונס, ומזה ביו"ד (סי' רל"ב) ע"ש.

699

700אמנם יש להקשות דא"כ אמאי אינו אוכל משל רבו ייתי עשה דיקיים חצי עבדות וידחה כו' דיעבור חצי ב"ח על אכילת פסח של רבו דהוי שלא למנויו, בשלמא בעבד של שני שותפין אינו אוכל משל שניהן ולא אמרינן דניתי עשה דחצי עבד דיאכל משל רבו לדחות כו' דיעבור חצי האחר, משום דשיטת הרמב"ם דהא דקאמר הש"ס דקפדי אהדדי דלא כפי' התוס', ולפי שהרב מקפיד שלא ימשוך דעתו אח"ז ויגנוב ממנו [והאור חדש ביאר כוונת הרמב"ם בזה] א"כ ז"א שייך אלא בעבד של שני שותפין אבל לא בחצי עבד וחצי ב"ח, ולכן לא שייך בעבד של שותפין לדון כנ"ל, משום שהעבד אינו רשאי לעבור על דעת רבו לאכול משל חבירו, וע' בס' הכריתות (ומובא בדורש לציון ד' ז') דאין עשה דוחה לשני איסורין, (וע' בסי' הקודם), א"כ ה"ה בנ"ד בעבד של שותפין דאינו יכול העבד לעבור על דעת הרב, וגם הא יהיו בחצי הב' איסור דשלא למנויו, בכה"ג אין עשה דוחהו, אבל הא דלא יאכל משל רבו בחצי ב"ח תקשה עדיין כנ"ל.

700

701ועוד י"ל בזה ע"פ מש"כ האור חדש בפסחים (ד' פ"ח) דעבד אינו חייב בק"פ משום דהא מי שאין לו קרקע פטור מק"פ ואינו אלא רשות על אכילת פסחו עכ"ל, ונ"ל להסביר זה ביתר ביאור משום דהא מה שקנה עבד קנה רבו ואף בהקנהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו לא מהני אלא בהתנה כל מה שתרצה תעשה, וכמש"כ הר"נ בנדרים (ד' פ"ח) שאינו זוכה בנכסים עד שיתן לפיו ובאותה שעה אין יכול לזכות האדון והבעל עכ"ל הר"נ, א"כ ז"א שייך רק בגוף הק"פ, אבל לא בהקרקע דכל שעה היא בעיני', א"כ כלו עבד פטור מק"פ ולא שייך בו ענינו כלל, אבל בחצי עבד דמשכחת דיש לו קרקע, דהא מבואר בגיטין (ד' מ"ב) דאף למשנה ראשונה מעשה ידיו ביום של עצמו לעצמו, ואם קנה הקרקע ממע"י של יומו הוי שלו לבדו, לכן חייב החצי ב"ח בהעשה.

701

702הג"ה. [וע' בקצה"ח (סי' רמ"ט ס"ק ב') שכתב בשם הירושלמי (גיטין פ' השולח) דחצי עבד מצא ביום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו ולית מחר בעי ועבדא לי' למארי', ופי' הקצה"ח כוונת הירושלמי דאמרו דלית מחר בעי ועבדא למרי', קאי על מה שאמר בתחלה דביום של עצמו לעצמו דכיון דמחר צריך לעשות לרבו והוי למחר עבד גמור לכן נאמר מה שקנה עבד אף ביום של עצמו דהוי לרבו, ומזה הוכיח הקצה"ח דהירושלמי חולק על ש"ס שלנו. ובאמת י"ל דכוונת הירושלמי לפרש סוף דבריהם מפני מה ביום של עצמו הוי לעצמו הא יש לרבו ג"כ חלק בו, ע"ז אמרו דלית מחר כו' היינו כיון דלמחר צריך לעשות לרבו ואין לעבד זכות כלל ביום המחרת לכן ביום של עצמו הוי כולו לעצמו ואין לרבו שום קנין כלל בו, וכן מצאתי בפני משה שכ"כ בכוונת ירושלמי, ואינו חולק על ש"ס שלנו]. עד כאן הג"ה

702

703אכן דוחק לומר כן דהא הרמב"ם לא הביא כלל להך דאין לו קרקע דפטור, ולכן מחוורתא כדשנינן מעיקרא, אבל אכתי תקשה אמאי לא יאכל החצי עבד משל רבו ע"פ דחיית עשה כנ"ל דהא החצי עבד יקיים המ"ע דהוי מנויו והרב יכול למנותו, וי"ל גם בזה דהא אסור לאדם א' לאכול בשתי חבורות כמו שפסק הרמב"ם (ה' ק"פ פ"ט ה"ח) ואין נמנין על שתי פסחים כמבואר ברמב"ם (פ"ב ה' י"א), א"כ אחר שאכל משל רבו אסור לו לאכול אח"ז משל עצמו משום דיש בו שני איסורין, א' משום דאסור לאכול משני פסחים, וב' משום איסור שלא למנויו שיש על החצי עבד בעת שיאכל משל עצמו וכבר כתבנו [לעי' ובסי' הקודם עפ"י דעת ס' הכריתות] דעשה אינו דוחה לשני איסורין, אך די"ל אמאי אינו אוכל משל רבו ואוכל משל עצמו הא הוי מצי לאכול משל רבו ולא לאכול משל עצמו, ויש לתרץ גם זה ע"פ מה דמבואר (סוף הוריות) דאיש קודם לאשה להחיות, והשאילת יעב"ץ כתב דה"ה בעניני מצוה דכיון דלהחיות גוף איש קודם לאשה כש"כ בחיות הנפש, ע"כ י"ל דלכן לא יאכל משל רבו רק משל עצמו משום דאם יאכל משל רבו לא יקיים מצות אכילת פסח רק החצי עבד, והחצי ב"ח יעבור על איסור, ע"כ מוטב שיאכל מעצמו דאז יקיים החצי ב"ח למצות עשה, וחצי עבד יעבור על איסור דהא איש קודם לאשה ועבד הא הוי כאשה, והמשנה הא מיירי בשחט משל עצמו כמו שדייקו בש"ס שם משל רבו אינו אוכל אבל משל עצמו אוכל, כן יש ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל התמוהים מאוד, והרמב"ם דגבי ראי' בריש חגיגה יבואר בעז"ה על זה האופן ביתר חידושי שיצאו לאורה אי"ה, והדברים ארוכים כעת.

703