באר יצחק, אורח חיים י׳Be'er Yitzchak, Orach Chayim 10
א׳בענין הנ"ל.
1
ב׳ענף א. אמנם ראיתי דיש לסתור זה מזבחים (דף צ"ג) דתנו רבנן כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' עד שיבלע בבשרה כו', ומקשינן אמאי וניתי עשה ולידחי ל"ת, אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת במקדש, ורב אשי אמר יקדש ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וקשה הא על כל כזית וכזית ה"ל עשה שיש בו שיעור שלם והאיסור שבכל כזית וכזית לא ה"ל אלא חצי שיעור, בשלמא להסוברים דהאי יקדש הוא על היתר מצטרף לאיסור שפיר ה"ל שיעור שלם בהאיסור שנבלע בההיתר, דהא כיון דהיתר מצטרף לאיסור ה"ל על כל כזית וכזית באיסור לאו בשיעור שלם, אבל להסוגיא בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ולחד אוקימתא דמוקי להא דיקדש על טעם כעיקר ואמרי צריכי לנזיר וחטאת דאי כתב רחמנא חטאת ה"א חולין מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא בנזיר ה"א מנזיר לא ילפינ' משום דחמיר איסורו דאפילו חרצן אסור ליה הלכך לא אתי מניה, וכ"כ התוס' בחולין (דף צ"ט ע"א) בד"ה גלי רחמנא גבי חטאת כו' דהך סוגיא דחולין ס"ל כהך סוגיא דנזיר, דמוקי להא דחטאת הנ"ל לטעם כעיקר, א"כ תקשה בזה דניתי עשה לדחות הל"ת, ואין לתרץ בזה כתי' רבא דאין עשה דוחה לל"ת במקדש או כרב אשי דיקדש ה"ל עשה ול"ת כו', דהא בטעם כעיקר אי ילפינן דנאסר הא הוי הרוב היתר והטעם דנבלע הוי מיעוט איסור גבי רוב היתר, וכמש"כ רש"י בחולין שם וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין שם, דאל"כ אינו צריך קרא למילף לאסור טעם כעיקר דהא בלא"ה ידעינן מן הטמאים דלאסור צירן ורוטבן בא, ואף שהתוס' בחולין (דף קי"ב ע"ב) בד"ה ורוטבן וקופה כו' הקשו כן שם, אך כבר תירץ הריטב"א (בחידושיו לחולין שם) את זה בטוב טעם, והוכיח דאף למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, עכ"ז היכא שהטעם עומד לעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור ע"ש.
2
ג׳לכן אי נימא דחטאת אתי על טעם כעיקר א"כ תקשה דאיך שייך לאסור בקדשים לטעם הנבלע ברוב היתר, דהא בכל כזית וכזית יש רוב היתר וודאי לא נבלע רק פחות מכזית מקדשים פסולים בכזית היתר, א"כ תקשה בזה עדיין ניתי עשה לדחות ל"ת, ואף דהוי ל"ת שבמקדש או עשה ול"ת עכ"ז הא כיון דעל הכזית היתר ה"ל מושבע ועומד לאכלו ועל האיסור לא הוי מושבע משום דה"ל פחות מכשיעור, ולכן אם נשבע לאכול פחות מכזית מקדשים פסולים וודאי דחל השבועה לשיטת הרמב"ם כנ"ל, דמה לי בנשבע לאכול חצי שיעור נבילה דג"כ ה"ל עשה דאינה זבוחה ול"ת ואפ"ה חל, א"כ ממילא בעי להיות הדין כן גם בקדשים פסולים דתחול השבועה, בשלמא בהיתר מצטרף לאיסור שפיר ה"ל שיעור שלם כנ"ל, אבל אי נימא דקאתי על טעם כעיקר תקשה כנ"ל, ואין לומר דבאמת להך מ"ד דס"ל דיקדש אתי לטעם כעיקר בקדשים, דמיירי בנבלע כזית מקדשים פסולים בשני כזית קדשים היתר, והאיסור הוא לאדם א' לאוכלם דהא אם יאכלם באכילת פרס אז יעבור על ל"ת בשיעור שלם, אבל אם יחלקם לשני בני אדם אז יכול באמת כ"א לאכול כזית בפ"ע דהא עשה בשיעור שלם ידחה להל"ת של חצי שיעור, מלבד דזהו דוחק דהא משמע מהברייתא דיקדש כמוה דגם לחלקם לשני בני אדם אסור לאוכלן דדינה כמוה, גם יש לסתור זה מן הא דזבחים (דף צ"ז) במשנה שם דמבואר אם בישל בו קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בו בנותן טעם הרי הקלין נאכלין כחמורין שבהן, וקשה דהא ידוע דכבר כתבו הפוסקים דנגד כל קליפות הכלי יהי' ששים בהתבשיל שבקדירה רק נגד גוף הכלי לא יהיה ששים, אבל הא וודאי דליכת כזית איסור באכילת פרס היתר להבליעה היוצאת מן גוף הכלי, א"כ תקשה אמאי באם בישל בשר קדשים קלים בקדירה שבישל בו בשר קדשי קדשי' דאסורים לאוכלן אם הוי חוץ לזמנו של קדשי קדשים, דניתי עשה לדחות החצי שיעור דהא בכל כזית וכזית איכא עשה בשיעור שלם, ועוד דאמאי אמרו שם במשנה דתאכל כחמור דמשמע דאין לו שום עצה אחרת, הא יכול לחלקם לכמה כהנים כזית לכאו"א, ובוודאי בכל כזית היתר לא נבלע רק פחות מכזית, א"כ ניתי עשה דשיעור שלם וידחה עשה ול"ת של חצי שיעור, בשלמא לשיטת ר"ת דס"ל דכיון דטעם כעיקר דאורייתא אז לוקה על כל כזית וכזית מן ההיתר דהיתר נהפך לאיסור (והובא לעיל) ניחא די"ל דכיון דיש בו בנו"ט א"כ הוי ממילא שיעור שלם של איסור על כל כזית וכזית, ושייך שפיר בזה לומר אין עשה דוחה ל"ת דבמקדש או דה"ל עשה ול"ת כתירוצם, אבל לשיטת הרמב"ם (בפרק ט"ו ה' מאכלות אסורות ופ"ה הלכות נזירות) דאינו לוקה על טעם כעיקר עד שיאכל ג' בצים היתר ויהא בהם כזית איסור אבל בפחות מזה לא נאסר טעם כעיקר רק מדרבנן, או לשיטת הר"ח שהובא ברא"ש (סוף ה' חלה ובפרק גיד הנשה ובתוס' בדוכתי טובא) דס"ל דאינו לוקה על טעם כעיקר עד שיהא כזית איסור בתוך אכ"פ, ופחות מזה אין לו רק דין חצי שיעור ונאסר מה"ת, א"כ תקשה דניתי עשה לדחות ל"ת של חצי שיעור, ומה בכך דה"ל ל"ת דבמקדש הא מ"מ לא הוי מושבע ועומד מהר סיני כיון דלא הוי רק פחות מכשיעור וכנ"ל והא שיטת הרמב"ם דשבועה חל על חצי שיעור.
3
ד׳ולכאורה י"ל דהא להך שיטה דס"ל דלטעם כעיקר אתי הך קרא דיקדש בחטאת כמוה, א"כ הוי גזה"כ דלא שייך בזה לומר אתי עשה לדחות ל"ת, דהא דוחק לומר דקרא דאסר בשר חטאת מיירי דווקא ביש בו כזית בכא"פ, ודווקא לאדם א' אסור לאוכלן דהא סתמא כתיב, ובוודאי מוכח לפ"ז דגם כה"ג דלא הוי רק חצי שיעור בכל כזית וכזית אפ"ה גזה"כ דאסור, דלא שייך בזה לומר אתי עשה לדחותו, וכן מצינו בתוס' התם שהקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת דלמא שאני התם דהוא גזה"כ, ותירצו לחד תי' דהא י"ל דקרא אתי על פסול נותר דה"ל בכרת, א"כ זה התי' לא שייך רק אי נימא דעל היתר מצטרף לאיסור קאי הך קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש, דהא בהיתר מצטרף לאיסור ה"ל בכרת כמו על שיעור שלם של נותר וכמ"ש לעיל, משא"כ אי נימא דעל טעם כעיקר אתי, א"כ הא היכא דלא נבלע רק כזית איסור בג' בצים או ד' בצים דהיתר, א"כ על כל כזית וכזית וודאי דלא הוי בכרת לשיטה הנ"ל, וכש"כ למש"כ לעיל דשיטת הרמב"ם הוא דאף אם אכל כל הג' בצים בכא"פ אינו בכרת לכן לא שייך בזה לומר דה"ל בכרת על פסול נותר, וכיון דלא שייך בזה התירוץ של התוס' הנ"ל, י"ל דלהך שיטה אינו קשה כלל דניתי עשה לדחות הל"ת, משום די"ל דשא"ה דהוי גזה"כ דאף על פחות מכשיעור אינו חל כלל העשה לדחותו, ואפשר לומר דלכן כתב רש"י בסוגיא הנ"ל דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי התם, וניחא בזה קושיות הצאן קדשים שהבאתי לעיל שהקשה דלמה לא כתב רש"י דבטעם כעיקר מיירי, משום די"ל דרש"י נתכווין לתרץ מה שהקשיתי דבטעם כעיקר מוכרח לומר דהוי גזה"כ, דהא לא שייך בזה לומר תירוץ הגמ' הנ"ל משום דהא הוי רק פחות מכשיעור כנ"ל, כן י"ל לכאורה.
4
ה׳אבל באמת ז"א דא"כ תיקשי דלמה הוצרך הש"ס בנזיר הנ"ל למיעבד צריכותא דאי כתב רחמנא בנזיר לא אתי חטאת מיני' משום דחמיר איסורו דאף חרצן אסרה רחמנא כמובא כ"ז בתוס' חולין הנ"ל, רבותא עדיפתא הי' להם לומר, ובקצרה דא"כ רחמנא בנזיר לא אתא מיני' חטאת משום דה"א דבחטאת דיש עשה לכן דוחה לחצי שיעור, ואלו לא הי' גזה"כ הנ"ל לא הוי ידענא בחטאת לאסור מחמת טעם כעיקר ולמילף מן נזיר, דהא ה"א דאתי עשה בשיעור שלם לדחות ל"ת של חצי שיעור ושאני בנזיר דליכא עשה, אע"כ מוכח דליתא להכלל שכתבנו, והוצרך למעבד צריכותא משום דממילא ידענו זה למילף מנזיר דגם בחצי שיעור שייך ג"כ לומר דה"ל ל"ת דבמקדש כיון דחצי שיעור אסור מה"ת עכ"פ ולא מחלקינן בין שיעור שלם לחצי שיעור.
5
ו׳ואין לומר דשא"ה בבלוע דהא על הבלוע דאיסור לא הוי מושבע לאכלו, רק על ההיתר הוי מושבע, משא"כ בנידון דידן דגם בחצי כזית טבל יקיים המצות עשה דחובת מצה ע"י צירוף, דזה אינו דא"כ תקשה דמאי מקשה הגמ' ניתי עשה לדחות ל"ת באכילת קדשים הא יש לחלק דשא"ה דעל בליעת האיסור לא הוי העשה, אע"כ מוכח מזה כמש"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ב') להעיר בזה דגם כה"ג שייך לומר אתי עשה לדחות ל"ת, דהא עכ"פ מצוה לאכול הכזית קדשים, א"כ לפ"ז שייך ג"כ לומר בזה אי נימא דהעשה של שיעור שלם חל לדחות חצי שיעור, א"כ אף בזה שייך לומר מושבע על כל כזית מהר סיני דהא היכא דהוי עשה ממילא הוי מושבע מהר סיני, דכיון דאם נשבע שלא לאכלו לא חלה השבועה לבטלו משום דהוי מושבע מהר סיני, א"כ ממילא הוי דינו כדין שבועה דחל על חצי שיעור ובוודאי אין לחלק בסברא זו ביניהם:
6
ז׳ענף ב. וביותר יש להקשות על ריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, ולכן ס"ל בשבועות (דף כ"ג) דאם נשבע מפורש על חצי שיעור דחל עליו שבועתו בלא אוכל ובוודאי לדידי' ה"ה אם נשבע שאוכל פחות מכשיעור נבלה דוודאי ג"כ חל, משום דהא בעי הן ולאו, דרק לר' יוחנן הקשו התוס' דמדאו' לא חל באוכל על חצי שיעור, ולכן הקשו דהוי מצי למימר דלכן לריו"ח לא ס"ל לפרש כר"ל משום דהא אינו חל בהן, אבל לר"ל דס"ל דלא נאסר חצי שיעור רק מדרבנן לכן חל אף בקום ועשה לכ"ע, כדאיתא בשבועות (דף כ"ד ע"א) בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן, ואף להרשב"א שהובא בש"ך יו"ד (סימן רל"ח ס"ק ו') דס"ל דשבועה אינו חל לעבור בקום ועשה, עכ"ז מודה דר"ל ס"ל דחל אף בקום ועשה, וכדאיתא ביומא (דף ע"ג) דכיון דאית לי' היתר מה"ת לכן חלה השבועה, ואף דהש"ך ביו"ד (סימן רל"ט ס"ק כ') כתב דנשבע לעבור על דרבנן בקום ועשה לא חלה השבועה, בע"כ יחלקו בין איסור דרבנן לחצי שיעור דשאני בחצי שיעור דקילא טובא מכל איסור דרבנן דליכא בי' שיעור שלם עכ"פ, דבשלמא בכל איסור דרבנן י"ל הסברא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דהא מפאת השיעור הוי שיעור שלם רק עיקר האיסור הוי מדרבנן, משא"כ היכא שהחסרון הוי מחמת השיעור וודאי דחלה השבועה אף בקום ועשה, וזה פשוט.
7
ח׳א"כ לפ"ז מה שאמרו במשנה בזבחים דאם בישל קדשים קלים בקדירה שבישל בה קדשי קדשים דתאכל כחמור שבהן ואחר הזמן של החמור אסור לאוכלם, תקשה הא כיון דבכל כזית וכזית ליכא רק פחות מכשיעור מנותר, וכיון דשבועה חלה על חצי שיעור [אליבא דר"ל דס"ל דחצי שיעור לא נאסר רק מדרבנן] א"כ ניתי עשה דעל כל כזית לדחות החצי שיעור דאינו אלא מדרבנן, בשלמא בהא דמבואר בפסוק דכל אשר יגע בבשרה יקדש י"ל דמיירי באמת באופן דנבלע כזית בתוך ד' בצים מן היתר, וכמו דכתב הרמב"ם בהלכות נזירות גבי נזיר ובפרק ט"ו ה' מאכלות אסורות, ואסרה התורה לאדם א' לאכול באכילת פרס, אבל על המשנה קשה דהא מצי לאשכוחי עצה לחלק לכמה כהנים כזית לכל אחד ואחד, וכדאיתא ביומא (דף ל"ט) גבי חלוקת לחם הפנים, ואז עשה דוחה לחצי שיעור דלא הוי מושבע עליו לר"ל לכ"ע וכש"כ לפמש"כ הדורש לציון (בסוף דרוש א') דמקיים אף בפחות מכזית לכאו"א מצות אכילת קדשים יעו"ש, וכן מצאתי בתוס' ישנים ביומא (דף ל"ט) גבי הא דאיתא התם דכל כהן שהי' מגיעו כפול כו' שהקשו דהא איך היו מקיימין מצות אכילת קדשים הא בעי כזית ותי' דלא בעי כזית לגמרי כו' הרי לך כסברת הדורש לציון הנ"ל, א"כ לפ"ז תקשה דאף בפחות מכזית אם יחלקו ביניהם יקיימו מצות אכילת קדשים וגבי האיסור לא יהי' רק חצי שיעור, ואף לפי מה דמוכח בזבחים (דף ל"א) דבעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו, ואי נימא דמקיים מצות אכילת קדשים אף בפחות מכזית כיון דעכ"פ נאכל ע"י כולם כזית א"כ מאי קמיבעי לי' התם, דהא כיון דנתקיימה ע"י חלוקה לכאו"א אף פחות מכזית מצות אכילת קדשים א"כ אמאי לא יהי' שייך בי' פיגול, אך יתכן לומר דבאמת לאחר דנפשטה האיבעי הנ"ל התם דשייך כה"ג פיגול ג"כ, אפשר דממילא מוכח מזה דנתקיימה כה"ג מצות אכילת קדשים ג"כ, ויש לעיין עדיין במה דאיתא שם דאף לאכול כזית ביותר מאכילת פרס שייך בי' פיגול, משום דמדמינן לאכילת גבוה ויש להאריך הרבה בזה בנזיר (דף כ"ט ע"א) ואכמ"ל.
8
ט׳אכן אף אי נימא דלא כהדורש לציון הנ"ל, עכ"ז הא בחלוקת כזית לכאו"א מקיימין וודאי מצות אכילת קדשים, ואין לומר דכיון דרבנן אסרו לטעם כעיקר אף בכזית ביותר מכא"פ א"כ דיינינן כו' לומר כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון, דזה אינו דהא כבר נתבאר דעל חצי שיעור לר"ל לא שייך לומר כלל הסברא הזאת ובוודאי לא עדיף חצי שיעור ע"י תערובות מן חצי שיעור בעין (ועיין בר"ש בפ"ב דטבול יום), וכיון דעל חצי שיעור בעיני' חלה השבועה כש"כ דתחול על חצי שיעור דבתערובת, וודאי לא עדיף טעם כעיקר לריש לקיש דאינו רק איסור דרבנן על כל כזית וכזית מן טעם כעיקר לריו"ח היכא דהוי כזית ביותר מכא"פ לשיטת הרמב"ם או לשיטת הר"ח הנ"ל, ואין לומר דכיון דחתיכה נעשית נבלה וכמבואר ביו"ד (סימן צ"ב) א"כ שייך שפיר לומר על כל כזית וכזית מן היתר דמחמת בליעתו טעם מן האיסור נהפך כל ההיתר לגוף האיסור, כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון, דהא הוי שיעור שלם בכל כזית וכזית עכ"פ מדרבנן, וכמו דעל כל דרבנן בקום ועשה אינה חלה השבועה כמש"כ הש"ך בשם כמה פוסקים לחלק ביניהם כנ"ל כיון דהוי שיעור שלם, וה"ה בהא דחתיכה נעשית נבילה אף דאינו אלא מדרבנן כיון דעכ"פ הוי שיעור שלם, דזה אינו דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דאיירינן אליבי' לא יתכן דהא מבואר ביו"ד (סימן צ"ב) בבית יוסף שם דהרמב"ם ס"ל כשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה בשארי איסורין רק בבשר בחלב וודאי דתקשה כן לר"ל, ואף לשיטת הסוברין דאמרי' חתיכה נעשית נבלה בכל איסורין, עכ"ז הא איתא בחולין (דף ק"ח) דר"ל ס"ל אפשר לסוחטו מותר, א"כ חזינן דר"ל ס"ל בהדיא דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה, ולא נאסרה גוף החתיכות היתר רק מחמת הטעם של איסור דעומד וקיימא באיסורו הראשון ומחמתו נאסר אף ההיתר, וכיון דאין בהטעם שנבלע בכל כזית וכזית היתר רק פחות מכזית מן האיסור, א"כ תקשה בפשיטות דאמאי תאכל כחומר שבהם ואין לו שום עצה אחרת הא אף שנימא בדוחק דזה מיירי ביש כזית בתוך אכילת פרס עכ"ז הא בכל כזית וכזית בפ"ע ליכא רק פחות מכזית של האיסור ויכול להתחלק לכהנים בכזית לכאו"א.
9
י׳ואין לומר דלר"ל נימא דלכן תאכל כחומר שבהם משום דס"ל דהך יקדש דכתיב בחטאת ה"ל משום היתר מצטרף לאיסור, וכיון דהיתר מצטרף כו' א"כ ה"ל שיעור שלם של ל"ת על כל כזית וכזית, דזה אינו דהא מבואר בנזיר (דף ל"ז) ובתוס' פסחים (דף מ"ד ע"א) בד"ה אלא מאי היתר כו', דאם ההיתר נפיש מן האיסור לא שייך בי' כלל לומר היתר מצטרף לאיסור רק טעם כעיקר שייך בו, והא התם בקדירה שבישל בו וודאי דיש רוב היתר נגד הבלוע בקדירה, לכן וודאי לא שייך בי' כלל לומר היתר מצטרף כו', וברור דהא דאמרו במשנה שם תאכל כחמור שבו הוי זה מחמת טעם כעיקר, א"כ תקשה כל זה לריש לקיש דהא לר"ל כ"ע מודי דשבועה חלה על פחות מכשיעור.
10
י״אומרן הכ"מ (בפ"א מה' חמץ) כתב דלהרמב"ם מוכח דס"ל דאף בהיתר רבה ג"כ שייך היתר מצטרף כו', ובאמת אין דבריו מוכרחים כמ"ש בעצמו שם לתמוה דהא בנזיר הנ"ל מוכח להיפך, וגם כל הראשונים כתבו בפשיטות דהיכא דרבה ההיתר לא שייך כלל לומר היתר מצטרף כו' וכש"כ היכא דליכא כזית בכא"פ וודאי דלא שייך בו היתר מצטרף כו', ולכן בקדירה שבישל בו ק"ק דודאי ליכא בו כזית בכא"פ, וגם הא אמרו דאם יש בו בנו"ט תאכל כחומר שבו, וודאי דאף בכזית ביותר מכא"פ ג"כ הוי בנו"ט ואוסרת, וכיון דלא שייך בי' היתר מצטרף כו' רק מחמת טעם כעיקר נאסר הבשר דקדשים קלים א"כ קשה דניתי עשה ולידחי' כו'.
11
י״בוכן יש להעיר בהא דפסחים (דף ע"ה) בהא דנטף מרוטבו על חרס וחזר אליו דיטול מקומו דבשלמא מחמת היתר מצטרף כו' אם הוי כזית שלם של איסור ניחא משא"כ אי נימא דמחמת טעם כעיקר קאתינן עלה תקשה כנ"ל, אך התם יש לדחות דמיירי באמת דהוי כזית איסור הבלוע בכזית היתר, אך בהא דזבחים קשה, וכן תקשה על הרמב"ם דפסק ג"כ להא דזבחים דתאכל כחמור שבו, דהא כיון דעשה דוחה לחצי שיעור א"כ בכל כזית וכזית אינו רק חצי שיעור, ואין לומר דכיון דהרמב"ם ס"ל דבכזית ביותר מכא"פ הוי איסור דרבנן כמש"כ בנזיר ובה' מאכלות אסורות, א"כ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, דז"א דהא כיון דבכזית א' מן היתר באכלו אינו לוקה, ורק אם אכל כל הג' גריסין ס"ל להרמב"ם דלוקה, א"כ אף דנימא כעין דאורייתא תקון עכ"ז הא אינו חמור מדאורייתא, וגם בדאורייתא חל על כל כזית דלא הוי רק חצי שיעור כנ"ל:
12
י״גענף ג. ולכן נלע"ד לחלק דאף דלר"ל כ"ע ס"ל דשבועה חלה על חצי שיעור דלא עשו בחצי שיעור כדאורייתא, וכן להרמב"ם דס"ל דגם לדידן דחצי שיעור אסור מה"ת אפ"ה שבועה חל עליו, עכ"ז זה אינו רק במפרש שלא אוכל חצי שיעור דהשבועה הוי על חצי שיעור, ובחצי שיעור לבדו בלא שום צירוף מקיים השבועה לכן שפיר חל על חצי שיעור, משא"כ היכא דבחצי שיעור של האיסור לבד אינו מקיים השבועה רק ע"י צירוף לחצי שיעור אחרת מקיים למצות עשה בשיעור שלם, לכן אין כח לשבועה מהר סיני לחול על החצי שיעור, ולכן אם נבלע רק חצי כזית קדשים פסולים בכזית קדשים כשרים אסור לו לאכול משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, או דה"ל עשה ול"ת כתירוץ רב אשי דאף בחצי שיעור הוי דינו בעשה ול"ת עכ"פ, או לר"ל דס"ל דחצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן אפ"ה בזה אלמוה לדרבנן להיות כעין דאורייתא, ודווקא בנשבע לאכול לחצי שיעור ובמפרש אז שפיר חלה השבועה שאוכל על חצי שיעור, דכיון דלא הוי רק דרבנן לכן לא אלמוה בזה לתקנתא שלהם, משא"כ היכא דבחצי שיעור לבדו לא יקיים להעשה רק ע"י צירוף או בקדשים דהבלוע לבדו לא יקיים מצות עשה רק ע"י אכילת היתר בכזית מקדשים, בזה אלמוה רבנן לחצי שיעור ג"כ דאינו חל העשה להפקיע את האיסור דרבנן גם בחצי שיעור בקום ועשה.
13
י״דואף שהדבר מוכרח בעצמו ע"פ מה שהוכחתי מהא דזבחי' הנ"ל נראה לפענ"ד להוכיח עוד בראי' אחרת, דהנה הכרתי ופלתי (בסימן פ"ז ס"ק י"ג) כתב דאם בישל נבלה בחלב ואכלו לחצי כזית נבלה עם החצי כזית חלב דלוקה משום בשר בחלב, ולא שייך בזה לומר אין איסור חל על איסור משום דהא כיון דנבלה ליכא רק חצי כזית ומחמת איסור בשר בחלב הוי כזית שלם, א"כ הא איסור בכזית שלם חל על חצי שיעור דנבלה, וכמו שכתבו התוס' בשבועו' (דף כ"ג ע"ב), רק באכל לכזית נבלה אז אינו חל איסור בשר בחלב על איסור נבלה ועיין שם, ובאמת מוכח להיפך במעילה (דף ט"ז) דאמרו שם דכל הנבלות מצטרפות ואמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לאכילה טהורין בפני עצמן וטמאים בפני עצמן, ופי' רש"י והתוס' שם משום דאין איסור חל על איסור, ולוי דס"ל שם דלאכילה ג"כ מצטרפין טעמו משום דס"ל דאיסור נבלה חל על איסור טמאה אבל בגוף הסברא מודה ג"כ לרב וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"ז) דאינם מצטרפין, א"כ הא התם דבחצי כזית טמאה לא הוי רק חצי שיעור ואפ"ה חזינן דאינו חל עליו איסור נבלה ע"י צירוף דעכשיו שיצרפו יהי' לוקה עליהם, ובע"כ מוכח דלא ככרו"פ הנ"ל, ומוכרח לחלק דשאני בנידון דהתוס' בשבועות שכתבו שם דשבועה חלה על חצי שיעור משום דבחצי שיעור לבדו יקיים שבועתו, משא"כ בהא דמעילה הא גם אם הי' כזית שלם של טמאה הי' לוקה והוי שיעור שלם, וגם עכשיו אם לא נצטרף בחצי כזית דנבלה ג"כ אין בו רק חצי שיעור ורק ע"י צירוף לנבלה יש בו עכשיו כזית שלם, לכן כה"ג אמרי' ג"כ אין איסור חל על חצי שיעור, וכעת שהגיע לידי שו"ת חתם סופר על יו"ד ראיתי שכתב (בסימן צ"ב) בד"ה והאמת מורה דרכו כו' בזה"ל והוא דדוקא בהא דשבועות שפיר חל על חצי שיעור משום דבחצי שיעור נעשה איסור לעצמו בלא צירוף, אבל בחצי כזית תרבא שנתבשל עם חלב דגם עכשיו אין לו שיעור בפני עצמו ובזה לא אמרינן איסור חל על ח"ש עכ"ל. הנה כתב סברתו ולא הביא ראייתי מהא דמעילה, ובאמת משם מוכח בפירוש כסברתו זאת.
14
ט״וענף ד. והחתם סופר שם הקשה בהא דר"פ גיד הנשה דמבואר שם דבולדות קדשים לא אתי גיד וחייל, וקשה הא משעה דנקשר הגיד על הכף נעשה ג"ה, ואז אין בהגיד שעל הכף כזית והאוכלו אע"פ שאין בו כזית חייב דג"ה הוי ברי' בפ"ע, ומשום קדשים לא מתחייב עד שיאכל כזית נמצא ג"ה קדם ותו לא פקע מיני' ונשאר בצ"ע, וכן יש להקשות כעין קושית החתם סופר הנ"ל בהא דחולין (דף ק' ע"ב) דשקל וטרי הגמרא אליבי' דר' יהודא דאמר דגיד נוהג בטמאה דהא איסור טומאה קדם, ואע"ג דטומאה קדים אתי איסור גיד וחל עליו שכן איסורו נוהג בב"נ כו', וקשה דהא גיד קדם דיש בו שיעור משום בריה מקודם דנוצר כזית גיד. אך ז"א קשה כלל, דהתם מיירי אליבי' דר' יהודא ור"י הא ס"ל בחולין (דף צ"ו) דגיד הנשה צריך כזית, א"כ שפיר מקשה הגמרא, משא"כ בריש פרק ג"ה שהש"ס מוכיח שם דהמשנה אתי דלא כר' יהודה מדקתני נוהג בימין ושמאל, לכן בזה תקשה קושית הגאון זצ"ל הנ"ל.
15
ט״זויש לתרץ זה דהא התוס' שם בחולין בד"ה בולדות קדשים עסקינן כו' הקשו דהא אין איסור גיד רק בבן ט' חי אבל בן ח' חי משמע דלכ"ע אין בו איסור חלב וה"ה גיד, ותי' דווקא איסור חלב אין בו אבל איסור גיד נוהג בו, אי נמי ניחא לי' למיפרך ממתניתין דנזיר דמשמע בהדיא דלאו בהדי הדדי קאתי עכ"ל, וא"כ לתירוצם האחרון דבאמת הא גיד אינו נוהג בבן ח' י"ל דלפ"ז שפיר חל איסור מוקדשין מקודם משום דהא עד שהוא בן ט' אינו נוהג בו איסור גיד ואז כבר יש כזית גיד על הכף, דדווקא בעת שנקשר הגיד על הכף אז אין בו כזית, משא"כ אחר שהוא בן ט' י"ל דיש אז כזית ולכן חל איסור קדשים תחלה, וכש"כ לפמש"כ התוס' שם (דף צ' ע"א) בד"ה הכא במבכרת כו' דלר' יוחנן לא חל האיסור גיד עד שיצא לחוץ ממעי אמו, די"ל דאז יש ע"פ רוב כזית גיד כבר, ואף דהמקשה לא סבר כן הא באמת כתבו התוס' דהוי מצי למיפרך זה רק דניחא לי' למיפרך ממתניתן כו', וכיון דהאמת אינו כן לכן הוכרח התרצן לתרוצי דהאי תנא ס"ל כוותי' בחדא כו' אך קושיתו תסוב על תי' קמא של התוס' שכתבו לחלק בין חלב לאיסור גיד דהא בעת שנקשר הגיד על הכף וודאי דלית בי' כזית גיד, אך גם בזה י"ל דהא כיון דלמסקנא שכתב התוס' הנ"ל דגיד אינו חל עד שיצא לחוץ לאויר העולם לכן הוצרך הגמ' לתרוצי כנ"ל, וגם י"ל דבאמת התוס' בתירוץ קמא ס"ל כשיטת הרשב"א בתשובה (סי' תרט"ז) והובא' בש"ך יו"ד (סימן רל"ח ס"ק ו') ובמשנה למלך (פ"ד מה' שבועו' ה"א) דשבועה שלא אוכל איננה חלה על חצי שיעור, ואף שהתוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי לה כתבו דחלה על חצי שיעור, ובסוף דבריהם כתבו דאם נשבע שאוכל לא חלה השבועה על חצי שיעור בקום ועשה, דמשמע דבנשבע שלא אוכל ס"ל גם למסקנתם דחלה השבועה, וכן שם (דף כ"ב) בד"ה אהתירא כו' כתבו ג"כ שני תירוצים אי הוי בחצי שיעור מושבע כו', וגם י"ל דתי' הב' מודה ג"כ דלא הוי מושבע רק לשון התירא לא שייך על חצי שיעור, ולכן כתבו בתירוץ ב' דקאי על שלא כדרך הנאתן, אך ע' בתוס' שבועות (דף כ' ע"ב) בד"ה דכי לא נדר כו' שכתבו דאם אמר קונם שלא יאכל ביוה"כ אינו חל הקונם משום דאין איסור חל על איסור, והנה להסוברים דשבועה חלה על חצי שיעור תקשה הא קונם חל על כזית אם אמר בלשון אכילה, ואלו ביוה"כ אינו רק ככותבת וככותבת הוי יותר מכזית, א"כ הא מיבעיא להיות דיחול הקונם, דהא בכזית משום איסור יוה"כ לא הוי רק כמו פחות מכשיעור, אע"כ מוכח דהתוס' שם ס"ל כשיטת הרשב"א דגם בשב ואל תעשה אין השבועה חלה על חצי שיעור, ולכן י"ל דכן ס"ל התוס' בחולין בתי' א', וממילא אינו חל האיסור גיד על קדשים משום דהא על חצי שיעור ג"כ אינו חל, ועיקר קושיתו תסוב לשיטת הסוברים דשבועה חל על חצי שיעור, ולשיטה זו י"ל דס"ל כתי' ב' של התוס' הנ"ל, ועיקר קושיתו היתה דהא מוכח בגמרא דבתחלת יצירתו של הגיד על הכף אין בו כזית, וזה אינו מוכח רק בעת שהי' נפל אבל לא בנעשה בן ט', כאשר ישכיל כל מעיין בסוגיא הנ"ל, ולכן שפיר יש לתרץ כמש"כ.
16
י״זאכן בעיקר הכלל שכתבתי אני גם החתם סופר הנ"ל דאף דנימא דשבועה חלה על חצי שיעור, עכ"ז זה אינו רק אם האיסור השני או השבועה השניה נחשב החצי שיעור לבדו בלא שום צירוף, וכמו הא דשבועות במפרש שלא אוכל חצי שיעור נבילות, או הא דמבואר התם (דף כ"ז ע"ב) בנשבע שלא יאכלנה ואחר זה נשבע שלא אוכל, אבל היכא שגם באיסור השני לא הוי חצי שיעור חשוב באנפיה נפשיה להיות לוקה עליו רק ע"י צירוף לענין אחר שיכול לצרפו עכשיו ע"י כח איסור שני דמתחלה לא הי' מועיל צרופו דגם בזה אמרינן דאין איסור חל על איסור דאכתי תקשה מן שבועות (דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כו' דכתבו באה"ד לשיטת רש"י דלא ניחא לי' כגי' הספרים דהוי מצי לפרושי דהא דנשבע אח"ז שלא יאכל תאנים וענבים מיירי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה כו', וכן שם אח"ז כתבו ואי בחצי שיעור לא שייך בהא מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד כו' הרי להדיא דאף דגם עכשיו אחר השבועה השניה לא הוי דינו להיות חייב על חצי שיעור דתאנים רק ע"י צירוף לענבים אפ"ה חלין על חצי שיעור הקודמן אלמא דלא כמש"כ.
17
י״חויש לדחות זה משום דהא מבואר במל"מ (פ"ד ה' שבועות ה"א) בשם חידושי הר"ן והרמב"ן דס"ל דבחצי שיעור דשבועה כגון פחות מכזית לא הוי אסור כלל מה"ת לר' יוחנן, ולר"ל לא נאסר אף מדרבנן דכיון דסתם אכילה בכזית ולא נתכוין אלא לכזית ממילא פחות מכזית היתר הוא, דאינו דומה ליוה"כ דהא זה הוי איסור הבא ע"י עצמו לכן לא שייך ביה לומר דחצי שיעור אסור, אך הרמב"ם וש"פ חולקים וס"ל דג"ז נאסר מן התורה, לכן י"ל דגם התוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן ור"ן הנ"ל דבשבועה ליכא איסור תורה כלל על פחות מכשיעור, לפ"ז שפיר חייל שבועה שלא אוכל תאנים וענבים על השבועה שלא אוכל תאנים, דהא הוי נפ"מ בחצי כזית תאנים דלא נאסר כלל מה"ת, וממילא שפיר יכול להצטרף לחצי כזית ענבים, אבל היכא דנאסר מה"ת אף בפחות מכשיעור אז שפיר אינו חל איסור ב' כלל אף על פחות מכשיעור שיחול צירוף, וי"ל דלכן רש"י לא ניחא לי' לפרש בחצי כזית ענבים משום די"ל שכיון שאסור מה"ת א"כ אינו חל כה"ג, וכפי הכלל שכתבנו.
18
י״טוכן אין להוכיח מן התוס' חולין (דף ק"ב ע"ב) בד"ה שאין בו כזית כו' שהקשו על רש"י דאי נימא דהא דלקמן דקסבר ר"ל באכל אבר ובשר מהטריפה דאינו חייב אלא אחת משום דלאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה דמיירי שאין באבר זה כזית רק ע"י צירוף לטריפה דהשלים בכזית, דא"כ אמאי לא חייל עליו איסור אמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא חצי שיעור כמו דמוקי ר"ל בשבועות כו' אלמא דאף ע"י צירוף ג"כ חל על חצי שיעור האסור הקודמו, כי נקל הוא לדחות ולומר דהא התם מיירי התוס' אליבא דריש לקיש דס"ל לאו לאברים עומדת, ולר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת וודאי דיש כח לאיסור השני לחול על החצי שיעור דלא נאסר מתחלה רק מדרבנן להיות מצטרף עכשיו לאיסור שני ולהיות לוקה, משא"כ לריו"ח דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת בזה שפיר יש לדון לכלל שכתבנו דכיון דנאסר עכ"פ מן התורה, לכן כיון דגם עכשיו ע"י האיסור השני הבא עליו אין לו שיעור בפ"ע רק ע"י צירוף, לכן כה"ג לא חייל כלל להצטרף לשני להיות לוקה, ואף שכבר כתבנו דמוכח גם לר"ל דמושבע מהר סיני אינו חל בקום ועשה היכא שלא יקיים שבועתו רק ע"י דבר אחר ולא ע"י האיסור בעצמו, ואינו חל זה אף על חצי שיעור דלא נאסר רק מדרבנן משום דכה"ג אלמוה רבנן לחזק דבריהם כעין דאורייתא, אך זה אינו רק בקום ועשה ולבטל דבריהם בידים בזה אלמוה רבנן כנ"ל. משא"כ התם בחולין הא לא מיירי התוס' רק להיות לוקה על איסור ב' דאמה"ח אם אכלו, ולכן בזה שפיר דינו דיחול אף אם אינו חל רק ע"י צירוף דהא אינם יכולים חז"ל לבטל ולעקור דאורייתא בלא שום צורך, משא"כ גבי לעבור על דבריהם בקום ועשה בזה שפיר אלמוה חז"ל לתקנתם אף כה"ג, ולכן ברור הכלל שכתבנו, וכדמוכח ממעילה להדיא.
19
כ׳ענף ה. ועיין בשו"ת ר' עקיבא איגר זצ"ל (סימן ע"ו) שהקשה דלמה צריך ר"ל לאוקמי בשבועות במפרש חצי שיעור, הא י"ל פשוט דנשבע שלא אוכל דברים אסורים ואכל כזית מנבלות ושקצים ע"י צירוף כזית וכמבואר במשנה שם דלענין איסור נבילה ושקצים הוי כ"א לאיסור חצי שיעור ואין מצטרפים נבילות ושקצים כו' ע"ש, ואף להכלל שכתבנו דכיון דשבועה לא תחול רק ע"י צירוף לכן אין כח בשבועה לחול על החצי שיעור בזה, עכ"ז שפיר הקשה הגאון הנ"ל דהא התם מיירי לר"ל, וכבר כתבנו דהיכא שלא יעבור עכשיו בידים ס"ל לר"ל דגם כה"ג שייכת השבועה על חצי שיעור, וכמו שמוכח מן התוס' חולין הנ"ל, וקושית הגאון הנ"ל טובה וע"ש שנדחק לתרץ.
20
כ״אולענ"ד יש לתרץ קושייתו, והוא דהא במשנה דשבועות (דף כ"ב ע"ב) איתא שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ולא אמרו ושקצים (בוא"ו) רק שקצים ורמשים צריך לפרש דמיירי דאכל השקצים בלא הנבילות, ומבואר במעילה (דף ט"ו) דכל השקצים מצטרפין ואף לאכילה מצטרפין, משום דהא אמרו במכות (דף י"ז) דלכל השרצים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ועוף יש לאו א' דלא תשקצו את נפשותיכם ולא תטמאו בהם הכולל את כלם, ולכן אם אכל לשקצים ג"כ ע"י צירוף מכל השקצים וודאי דהוי שיעור שלם, וכמש"כ הרמב"ם (בה' מ"א פ"ב ה"ו) ולא חלה עליו שבועה להיות לוקה משום שבועה, ודווקא נבילות ושקצים אינן מצטרפין משא"כ שקצים להדדי וניחא שפיר קושית הגאון הנ"ל.
21
כ״בולכן כיון שכבר נתבאר בהוכחה דבאיסור חל על איסור דכיון דלא מהני איסור ב' רק ע"י צירוף לכן לא חל על חצי שבועה דאיסור ראשון, א"כ ה"ה במושבע מהר סיני דהא התוס' בשבועות (דף כ"ג) בד"ה דמוקי לי' מדמי הא דאין איסור חל על איסור להא דשבועה ומושבע מהר סיני הכל להדדי [ועיין בנו"ב מהד"ק חלק או"ח סימן ל"ו בסופו] דברור הוא דעשה בשיעור שלם אינו חל על חצי שיעור דעשה ול"ת, משום דכיון דבחצי שיעור לבדו לא יצא י"ח רק ע"י צירוף לענין אחר, ומה"ט שפיר אמרו בבישל בו קדשי קדשים דתאכל כחמור שבהן, משום דכיון דהבלוע לבדו לא הוי בי' מצוה רק על הכזית קדשים כשרי' הוי בי' מ"ע, ואף דהוי מושבע ועומד על הכזית כשרי' מחמת העשה, עכ"ז כה"ג לא אמרינן דיחול על החצי שיעור, והוא כש"כ מן הא דכתבנו להוכיח מהא דמעילה דאינם מצטרפים לאכילה דהא התם הוי ביחד עכ"פ צירוף כזית, משא"כ בבלוע איסור בקדשים לא הוי בי' שום תועלת כלל לצרפו לכשרים מכש"כ דאמרינן כן, ואף דנ"ד אין להוכיח כ"כ מהא דזבחים דיש לחלק ביניהם עפ"ז, דשא"ה בזבחים דהבלוע לא חזי לצירוף כלל משא"כ בנ"ד דהא מחמת החצי כזית איסור יצורף להיות כזית מצה, עכ"ז יש להוכיח להא דנ"ד מהא דמעילה דחזינן דאיסור בשיעור שלם אינו חל על חצי שיעור מאיסור אחר, ואף דהתם חזי עכשיו לצירוף מ"מ אינו חל, א"כ ה"ה במושבע מהר סיני דאינו חל על חצי שיעור כמו בנ"ד, והתוס' בשבועות שם מדמי הא דאיסור כו' למושבע מהר סיני.
22
כ״גולפ"ז דעתי נוטה בסיומא דפסקא דין, דבמה דאין יוצאין בו י"ח מצה הוי מחמת איסור מיתה דאין עשה דוחהו, לכן בחצי כזית דליכא בי' מיתה וודאי דמצרפינן, אך במה דאין יוצאין בו י"ח מצה משום דה"ל בעשה, לכן גם בחצי כזית איסור ג"כ אין מצרפינן לחצי שיעור דהיתר, משום דגם בזה אמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה כדמוכח מן זבחים הנ"ל לתי' רב אשי כן, ומעילה הנ"ל, אך היכא שהעשה הוי על החצי שיעור לבדו כמו שכתבתי בכוונת רש"י בב"מ גבי כבוד או"א על חילול שבת בחצי שיעור, בזה שפיר יש לדון דחל כיון דהוי בזה לבדו מושבע מהר סיני, ולכן חל על חצי שיעור וכמו שמפרש שלא אוכל חצי שיעור נבלות לשיטת הרמב"ם הנ"ל.
23
כ״דוגם היכא דכבר אכל חצי כזית מצה המותרת ובתוך אכילת פרס רוצה לאכול לחצי כזית האסורה משום עשה, עכ"ז גם בזה לא דיינינן לומר דאם יאכל לחצי שיעור האסור לבדו יקיים מצות חובת מצה עכשיו עם מה שכבר אכל חצי כזית מהמותרת, משום דגם בזה מוכח ממעילה הנ"ל, דאמרו שם דאינן מצטרפין לאכילה, דמשמע דאף אם כבר אכל לחצי כזית נבילה דטהורה עכ"ז אינו מועיל הצירוף שיאכל כעת, דכיון דעכ"פ לא הוי בי' חשיבות באנפי נפשיה בלא הצירוף מעבר כו' וודאי דלא דוחה גם כה"ג, דהא עכ"פ לא הוי עליו לבדו חשיבות איסור רק ע"י צירוף לענין אחר הן מאכילת איסור דעבר והן להבא, וה"ה אי נימא דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת דאחר הדיבור דלא מהני גם ע"י צירוף לצאת י"ח מצה, ושפיר הקשה הש"א על הרמב"ם דכיון דפסק דכל מצה הנאסרת באכילה אינם יוצאין בו י"ח מצה, דלמה צריכי למילף מן דרשה דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ כו' דהא לא הוי שום נפ"מ מן דרש זה.
24
כ״הובעיקר קושית הש"א הנ"ל מרגלא בפומי מכבר לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (דף ל"ח) בתירוץ ב' דלכן אינו דוחה לל"ת דחדש משום גזירה כזית א' אטו כזית ב', והש"א תמה שם דהא לא מצינו זה רק גבי איסור ביאה דנפשו של אדם מחמדתן, ובאמת מצינו כן בנדרים (דף ל"ט) בגזירה דשמא ישהא בעמידה, ואף דיש לחלק דהתם גזרינן דיהי' שב ואל תעשה משא"כ לעבור בקום ועשה י"ל דלא גזרי רק היכא דנפשו של אדם כו', עכ"ז הא מצינו כה"ג בזבחים (דף ל"ג) בגזירה שמא ירבה בפסיעות ויהי' פסיעה יתירה שלא לצורך מצוה והתם הא הוי בקום ועשה ואפ"ה גזרו, א"כ י"ל דגם בכזית מצה דלא שייך לדקדק כל כך דלאו כ"ע יודעים לצמצם שיעור כזית בצמצום ולא יותר וגם הא מצה לכל מסור שייך שפיר לגזור אטו יותר מכזית וז"א רק מדרבנן, לכן בברייתא הוצרך למילף מן קרא דאין יוצאין בטבל, וכוונת הרמב"ם לאיסור מדרבנן מחמת גזירה הנ"ל.
25
כ״וולפי מה דהעליתי הדבר ברור דבחצי כזית נבלת עוף טמא וחצי כזית נבלת עוף טהור דאין חל איסור נבילה על הטמא, כדמוכח מן הא דמעילה הנ"ל לכן אין מצטרפין גם לטומאת בית הבליעה כמש"כ לעיל, משום דגם בזה שייך הדרש דר' יהודא בזבחים (דף מ"ט) דיצא זו שאין בו משום בל תאכל נבילה דגם כה"ג אין איסור חל על איסור, כנלע"ד בכ"ז בס"ד:
26