באר יצחק, אורח חיים י״בBe'er Yitzchak, Orach Chayim 12

א׳עוד נשאלתי בזה איך יהי' ברירות הרעצקע הנ"ל וצדדי הספק יבוארו לקמן, וזה אשר השבתי בס"ד.

ב׳לכאורה יש לדון דאם בילל הקטניות היטיב ונוטל בחפניו ובודק אם יש בו ששים נגד הדגן דאזי אמרינן דוודאי נבלל לפי החשבון, וכדמצינו בר"ה (דף י"ג) דר"ש שזורי ס"ל בפול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה דצובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו משום דיש בילה אף בדבר יבש, אלמא דסמכינן אף בדבר יבש לומר דנבלל לפי ערך של כל א', דאל"כ יש לנו לחוש דילמא לא נבלל כפי חשבון ונמצא ממעט בחשבון המעשרות, וכיון דסמכינן דוודאי נבלל כפי החשבון א"כ ה"ה בנ"ד יש לומר דוודאי נבלל לחשבון הקטניות והדגן, ולכן אם ראה בחפניו דיש ס' בקטניות נגד הדגן וודאי דסמכינן שכן הוא לפי ערך גם בהמותר ואין לחוש דילמא אירע כך בהך מעט שקיבץ דיש בו ס' ולא בהמותר, דא"כ התם בפול המצרי ג"כ ניחוש דילמא במה דקבץ לעשר הי' רובו מן החדש, אע"כ מוכח דוודאי המקובץ הוא כפי החשבון וה"ה בנ"ד, אכן מצינו להראב"ד (בפ"א דמעשר שני ה"ח) דפסק כשמואל דאין בילה חוץ מביין ושמן, א"כ יש להחמיר בנ"ד, ועיין במל"מ (סוף הלכות מעשר) שכתב בשם המהרי"ט דהרמב"ם ס"ל יש בילה ביבש אף בוודאי טבל, ושיטת הראב"ד היא דדווקא בדמאי הקילו לומר דיש בילה אף בדבר יבש כדמוכח בדמאי (פ"ה מ"ה) דבתמרים וגרוגרות בולל ונוטל, אך י"ל התם כפי' הר"ש דבולל היינו דדורס ועושה אותם כגוף אחד דאז וודאי יש בילה וכמש"כ המל"מ שם, ואין להקשות לשיטת הראב"ד דס"ל דביבש אין בילה מהא דחלה (פ"ג מ"ט) בזיתי מסיק שנתערב בזיתי ניקף, דיוציא לפי חשבון, די"ל שיפרש כמש"כ שם הר"ש דמיירי דדורך אותם שנעשה שמן ובשמן דהוי לח לכ"ע יש בילה, וכן הא דתרומות (פ"ה מ"ה) דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ג"כ ניחא בפשיטות, דהא בדרבנן לכ"ע יש בילה ודמוע אינו רק מדרבנן משום דמה"ת חד בתרי בטל, וכן המחומץ ג"כ אינו רק מדרבנן וכמש"כ הש"ך בשם האו"ה בי"ד (סי' צ"ח ס"ק כ"ט), וגם י"ל דהוי תרתי דרבנן משום דבעת שהי' מדומע מתחלה לא הי' אסור רק דרבנן, וגם עכשיו שמדמע לפי החשבון ג"כ אינו רק מדרבנן דהא מצינו ביו"ד (סי' ק"י) דהקילו בתערובת ב' משום ס"ס ע"כ בהך דהמדומע מדמע דינו כתערובת ב' דהקילו, ואף דאין בילה ביבש מ"מ יש לדון ס"ס ספק דילמא לא נפל מן האיסור כלל לתערובת ב' ואת"ל דנפל אכתי ספק דלמא יש שיעור בטול ע"כ סמכינן בזה לומר יש בילה לכ"ע ותרתי דרבנן קילא מן חד דרבנן כמבואר בתוס' בכמה דוכתי.

ג׳אמנם יש להקשות לשיטת הראב"ד הנ"ל מן מעשר שני (פ"ב מ"ה) גבי מעשר שני דבללן וחפן לפי חשבון, והא התם הוי חשש דאורייתא וביבש הא ס"ל דלא סמכינן על בילה, ולפי מה דאמרו בירושלמי על משנה זו דסלקת מתניתן הנבללין ונחפנין לפי חשבון, ופירש שם המפרש דכוונת הירושלמי דתרווייהו בעינן כמו דתני בלל וחפן עכ"ל, א"כ אפשר לומר דאף דס"ל להראב"ד דאין בילה ביבש, עכ"ז בבלל וחפן אז לכ"ע יש בילה אף ביבש, ולכן בנ"ד יש לדון אם בללן וחפנן ביחד אז לכ"ע יש בילה אך אין זה במשמע בדברי הראב"ד הנ"ל, ולכן נלע"ד לומר דבפי' הר"מ במשנה דמע"ש הנ"ל מפרש דמיירי כגון שהי' מעות מעשר שני ק' ושל חולין ר' כו' ורבו מעות חולין על מעות מעשר שני, ומה"ת חד בתרי בטל והא דמטבע חשוב ולא בטיל הוי מדרבנן, ולכן כיון דבדרבנן סמכינן על בילה אף בדבר יבש לכ"ע לכן סמכינן התם על בילה, והרמב"ם (בפ"ו מהלכות מ"ש) שמפרש להא דבלל וחפן לפי חשבון דמיירי בהי' ר' של מעות מ"ש וק' של חולין ורבו המ"ש על החולין ואפ"ה סמכינן על בילה, לשיטתו אזיל דס"ל דאף בדאורייתא סמכינן דיש בילה גם ביבש, אבל הראב"ד יפרש דמיירי בחשש דרבנן וכמ"ש.

ד׳אמנם אכתי תקשה דכיון דהראב"ד ס"ל דגם בפול המצרי דלא הוי רק דרבנן אפ"ה לא סמכינן על בילה, א"כ מאי שנא דאמרינן במעות מע"ש ומעות חולין הנ"ל דבלל וחפן הוא לפי חשבון, דאף לפמש"כ דס"ל לפרש דמיירי ברבו החולין על מעות מע"ש, אפ"ה הא החמירו גם בדרבנן לומר דאין בילה חוץ מביין ושמן ודוקא בדמאי הקילו, וכן תקשה לפמש"כ הטורי אבן (ר"ה דף י"ג) דאף לר"ש שזורי דס"ל דיש בילה ביבש אין זה רק בפול המצרי אבל לא בטבל של תורה אף שנתערב משום דאף אחר שנתערב לא פקע מיני' איסור תורה יעו"ש, א"כ קשה מן הא דבלל וחפן לפי חשבון הנ"ל דאף לפמש"כ דמיירי ברבו החולין על המע"ש, עכ"ז הא כיון דתקנו דמטבע חשיב ולא בטיל, א"כ זה דומה לטבל שנתערב דאף דהתערובת לא נאסרו רק מדרבנן אפ"ה כתב הט"א דמחמרינן כשל תורה שלא לסמוך על בילה, בשלמא הא דאין המדומע מדמע הנ"ל י"ל כמ"ש לעיל דהוי תרתי דרבנן, או משום דמיירי בלח בלח [דהא ס"ל להרבה פוסקים דקמח בקמח הוי לח בלח וכן שאור], ועיין ביו"ד (סי' שכ"ד בט"ז ס"ק י"ג), אבל מן הא דבלל וחפן הנ"ל קשה, וכן יש להקשות לשמואל דס"ל דאין בילה חוץ מביין ושמן ואף בפול המצרי דלא הוי אלא מדרבנן אפ"ה ס"ל דאין בילה, א"כ איך יפרנס משנה דמע"ש ה"ל .

ה׳ויש לתרץ עפ"י מש"כ התוס' (נדה י"ח ע"א) בד"ה אחר הרוב, וז"ל הכא איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עכ"ל, אלמא דאף דיש רוב היתר בכל זאת דיינינן על כל חתיכה וחתיכה לומר אוקי אחזקת איסור, אף דידעינן דיש שם הרבה חתיכות דהיתר עכ"ז מוקמינן כל חתיכה בפני עצמה בחזקתה הראשונה שהיתה לה, לכן ה"ה במעות מע"ש וחולין דיש לדון שם אוקי אחזקת חולין, דהא גם מעות מע"ש היו חולין מקודם דנתחללו על מע"ש, וכמו בשני שבילין דדיינינן על כל א' בחזקת טהרה וכדאיתא בפסחים (דף י'), רק האיסור הוי מדרבנן כמו בשני שבילין בבת אחת כו', וה"ה במע"ש לא הוי עיקר איסורו אלא מדרבנן מחמת אוקומי אחזקה הנ"ל, א"כ הוי התם ג"כ תרתי דרבנן, הא' משום דמה"ת אף מטבע חד בתרי בטל כנ"ל, והב' משום אוקי אחזקה הנ"ל ולכן סמכו התם על בילה, משא"כ היכא דליכא אלא חד דרבנן לא סמכינן על בילה ביבש זולת בדמאי דהקילו בי'.

ו׳אמנם אכתי צ"ע דמנלן להראב"ד לפסוק דאין בילה ביבש, כיון דלפ"ז יהי' מוכרח לדחוק ולתרץ כל מה שהקשיתי, ובאמת מוכח מכל הני דוכתי בפשיטות כשיטת הרמב"ם, וכן נלע"ד להוכיח מן ירושלמי (ב"ק פ"ד ה"א) שאמרו שם בשנים שהטילו לכיס ונגנב דחולקין והתנן באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה, ומחלק שם שאני באבנים דגסות הן אבל סלעים דקות הן ואפשר לבלול כו', אלמא דסמכינן על בילה ביבש, אך בירושלמי (פ"ה דדמאי ובפ"ב דמע"ש) איפליגו בזה דר' יונה בשם חזקי' ס"ל אין בילה ליין ושמן ור' יוחנן ס"ל עד כזיתי' נבללין יעו"ש, ואפשר דעיקר סמיכת הראב"ד היא על שמואל דס"ל אין בילה חוץ כו' וכמש"כ הראב"ד בפירוש.

ז׳והנה הט"ז באו"ח (סימן תצ"ח ס"ק כ"א) הביא בשם הרש"ל דפסק גבי שחט בהמה וחיה דהיכי שלא יספיק לו דקירה א' לא יכסה כלל אפילו דקירה אחת דשמא לא יכסה דם המחויב כיסוי ונמצא טורח ביו"ט שלא לצורך, וכ"כ הטור שם, והקשה הט"ז עליהם דכיון דקיי"ל דמו אף מקצת דמו, א"כ כאן שנתערבו הדמים אין שייך כלל לחוש ולומר שמא נשאר במקום אחד דם חי' ועוף בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה, ותדע שהרי קיי"ל בתערובת לח בלח באיסורין דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שנשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וה"ה ה"נ בכל חלק וחלק יש דם חי' או עוף כו' עכ"ל הט"ז, והיא קושיא עצומה על הטור ורש"ל, והמג"א שם (ס"ק ל"ח) פסק כהטור והרש"ל.

ח׳ונראה לענ"ד לתרץ דבריהם ולהוכיח כדברי הראב"ד הנ"ל דאין בילה ביבש וכשיטת הטור והרש"ל הנ"ל בראי' ברורה בעז"ה מן הא דזבחים (דף פ' ע"א) דהובא שם תנן התם צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהוא ר"א אומר מזה שתי הזיות וחכמים פוסלין, ואמרינן בשלמא רבנן סברי יש בילה והזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות אלא ר"א מאי קסבר אי קסבר אין בילה כי מזה שתי הזאות מאי הוי דילמא תרווייהו מיא קא מזי אלא קסבר יש בילה כו' ואי נמי מצטרפין להזאות מי יימר דמלא לי' שיעורא, ופי' רש"י בד"ה מי יימר כו' דשמא רוב שתיהן מן השאובין הן ואין בשתיהן כדי הזאה כשירה עכ"ל ור"ל ורבא ורב אשי שקלו וטרו שם לתרץ זה, ויש לתמוה בעיקר הקושיא הנ"ל על הגמ' דמקשה ועל האמוראי דלא מתרצי בפשיטות דאי נימא דס"ל לר"א יש בילה א"כ מן הסתם נבלל לפי חשבון וכמו דסמכינן לעשר בחדש וישן דנתערבו דודאי נתעשרו כ"א לפי חשבון שבו, א"כ ה"ה בצלוחית שנפל לתוכו מים כ"ש ורבו מי החטאת א"כ אין כאן רוב משאובין, אדרבה הרוב בכל הזאה הוא מן מי החטאת הכשרין כיון דנבלל לפי חשבון ובפרט דהא הוי לח בלח ולכ"ע יש בילה והיא קושיא עצומה, ואפשר לתרץ לפמש"כ התבואות שור (בסי' כ"ח ס"ק כ"ד) להוכיח מן נזיר (דף ס"ד) דאפר פרה עם המים אינן מתערבין שפיר עם שארי מים לחודא, וע' נזיר שם ברש"י ד"ה שרץ צף על מי חטאת ומי חטאת צפין על גבי מים דמי חטאת עבין הן מפני אפר פרה שבו ואיבעיא להו אי הוי כאוכלא יעוי"ש, א"כ לפ"ז י"ל דלכן גבי צלוחית שנפלו לתוכה מים כ"ש לא סמכו על בילה לומר דנבלל כפי החשבון משום דהתם גרע משארי לח בלח לפי דמי חטאת בשארי מים אינן מתערבין שפיר וי"ל דדוקא יין ביין דמתערבין שפיר אמרינן דנבלל כפי החשבון ולא במי חטאת בשאר מים שאינן מתערבין שפיר משום אפר פרה שבהם, ולכן אף דנימא דר"א ס"ל יש בילה גם בזה אבל לומר דנבלל כפי חשבון שבו לא אמרינן רק בלח בלח גמור שמתערב שפיר, והא דמקשי בגמרא שם מן דם שנתערב בדם הניתן למעלה שנתערב בניתן למטה דס"ל לר"א יתן למעלה והתחתונים עלו לו, דאי ס"ל לר"א אין בילה א"כ דילמא קא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה, ולא מחלק דשאני מי חטאת שאך מחמת האפר פרה שבו אין מתערבין שפיר בשארי מים, משא"כ דם בדם ולכן ודאי לכ"ע יש בילה, יש לומר בזה ג"כ כסברת התב"ש דכתב שם דדם בדם אינן מתערבין שפיר מחמת דדם סמיך וכדאיתא בשבת (דף ע"ז), וכיון דתרווייהו סמיכי אינן מתערבין שפיר משא"כ יין דקליש, וע' עוד שם שכתב לדמות מי חטאת עם שארי מים לדם שנתערב בדם, ומן סוגיא דזבחים הנ"ל דס"ל להש"ס לדמותם להדדי ולהקשות כן מוכח דס"ל כסברת התב"ש הנ"ל דדם בדם הוי כמו מי חטאת הנ"ל דאינן מתערבין שפיר, ולכן מקשה הגמ' שפיר דמי יימר דמלא לי' שיעורא משום דלאו בכל לח בלח אמרינן דנבלל כפי החשבון, רק יין ביין ובמים אמרינן דנבלל כו' ולא היכא די"ל דאינו מתערב שפיר.

ט׳אבל עדיין קשה על קושית הגמ' שם הא אכתי י"ל דר"א ס"ל כר"ש שזורי דס"ל דגם ביבש יש בילה דנבלל כפי כו' וכש"כ במי חטאת שנתערב במים, דאף דזה גרע טפי מכל לח בלח, עכ"ז ודאי אי נימא בפול המצרי דהוי יבש ביבש דיש בילה לפי החשבון כש"כ במי חטאת דנתערב במים דודאי י"ל דנבלל כפי כו' והוי רוב מן מי חטאת נגד המים שאובין, בפרט דהא התם לא הוי אלא איסור דרבנן, דהא מה"ת בטל ברוב רק משום חומרא דמי חטאת החמירו דלא ליבטל ברובא כמש"כ התוס' בזבחים שם ואמאי לא הקילו לומר דנבלל לפי החשבון.

י׳לכן נלע"ד להוכיח מזה דגם לר"ש שזורי דס"ל דצובר את גרנו לתוכו אינו אלא בקטניות דעיקרו מדרבנן, וכמש"כ הטורי אבן שם לחד תירוץ להוכיח מהא דמנחות (דף ל"א) דמוכח שם מן ר"ש שזורי דבנתערב טבל בחולין לא מהני לצבור מתוכו, אף דמן התורה נתבטל ברוב עכ"ז כיון דמדרבנן אינו בטל לכן חמור זה יותר מן פול המצרי, ולא סמכינן בזה על בילה דנבלל לפי חשבון ע"ש, ומהך סוגיא דזבחים ראי' מוכחת מאוד לסברא זו דהא במי חטאת ג"כ מה"ת בטל ברוב רק משום חומרא דמי חטאת נגעו בה דאינו בטל ברוב ונפסל מדרבנן, ואפ"ה מקשה הגמרא בפשיטות דמי יימר דמלא לי' שיעורא, אלמא דלא אמרינן דנבלל לפי חשבון, ורק בדמאי שהקילו בכמה קולות הקילו גם בזה כנ"ל, וכמש"כ המל"מ בשם הירושלמי כנ"ל, ואף בדרבנן לא סמכינן על בילה משום דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, והא דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, שא"ה משום דהוי תרי דרבנן וכמש"כ לעיל, ומצינו בתוס' יבמות (דף פ"א ע"א וכן במקומות הרבה) בד"ה מאי היא כו' שחילקו בין תרתי דרבנן לחדא דרבנן, אבל בחדא דרבנן לא סמכינן על בילה ביבש מכש"כ מן מי חטאת הנ"ל.

י״אואין לומר דהא מקשה הגמרא מי יימר דמלא לי' שיעורא משום דתנן סתמא ר"א אומר מזה שתי הזאות דמשמע אף דאינו בולל, אבל בבולל י"ל דיש בילה כו', דז"א דהא (חלה פ"ג) גבי זיתי מסיק הנ"ל לא תנן בילל, ואפ"ה אמרינן בי' דיוציא מעשר לפי חשבון משום דיש בילה, א"כ במי חטאת נמי הו"ל להגמרא לומר דלכן מזה שתי הזאות ולא חיישינן דילמא רוב שתיהן מן השאובין משום דמיירי בבילל, אע"כ מוכח דאף בדרבנן לא סמכינן על בילה רק היכא דמצינו בפירוש דהקילו בי' לסמוך על בילה לפי החשבון, אבל היכא דסתמו לא סמכינן וחיישינן דלמא לא נבלל יפה וכפי החשבון, א"כ עכ"פ מוכח מסוגיא דזבחים הנ"ל דמה דלא הוי לח בלח גמור לא סמכינן על בילה דנבלל לפי כו' אף לר"ש שזורי, דאל"כ הוי מצי הגמרא לומר דר"א ס"ל כוותי', ורק היכא דהוי עיקרו מדרבנן בזה ס"ל לר"ש שזורי יש בילה וכמש"כ הטורי אבן הנ"ל, והראב"ד הוכיח שיטתו מסוגיא דזבחים הנ"ל.

י״בועפ"ז מיושב שפיר שיטת הטור באו"ח הנ"ל ושיטת הרש"ל, דמה שהקשה הט"ז דאמאי לא יכסה בדקירה א' דהא קיי"ל יש בילה בלח ודמו אף מקצת דמו כו', יש לתרץ משום דלפי מה דפסקינן דביבש אין בילה כשיטת הראב"ד הנ"ל דפסק כשמואל דאמר בפירוש דאין בילה אלא ליין ושמן [ואף דבירושלמי מצינו פלוגתא בזה, עכ"ז הא בש"ס דילן לא מצינו לשום אמורא דיחלוק על שמואל] לכן ה"ה דם בדם ג"כ הא מוכח מן הא דזבחים [דס"ל להגמ' להקשות דאי נימא דס"ל לר"א אין בילה במי חטאת דא"כ דם בדם נמי נימא אין בילה, ולא מחלק הש"ס דדוקא מי חטאת דיש בו אפר פרה לכן אינו מתערב היטיב עם המים משא"כ דם בדם דהוי לח בלח ולכ"ע יש בילה בלח בלח ומנלן להש"ס להקשות כן, ובע"כ מוכח כמש"כ לעיל] דהש"ס ס"ל דדם בדם כיון דתרווייהו סמיכי אינן מתערבין היטיב ודומה למי חטאת דלא הוי לח בלח וכסברת הת"ש הנ"ל, ולכן חיישינן בזה לומר דילמא לא נבלל כפי החשבון ואסור לכסות אם אינו מספיק דקירה אחת דחיישינן במקום שמכסה אינו נבלל כפי החשבון ויש שם הרבה דם מבהמה, ואף דמשהו נבלל שם כדמוכח בזבחים הנ"ל עכ"ז חיישינן שמא יש שם הרבה דם כ"כ מהבהמה דדם חי' לא הי' ניכר מראיתו אם הי' דם בהמה מים דאז אינו מקיים מצות כסוי, כמבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' י"ג), ואף דנימא לחלק דשאני בהא דזבחים דעיקר הפסול דמים שאובין הוי מה"ת רק ע"י ביטול נעשה דרבנן לכן החמירו דלא אמרינן בו יש בילה, משא"כ בכסוי ביו"ט דלא הוי עיקרו רק מדרבנן לאסור לכסות ביו"ט שאני, וכמו שחילק הטורי אבן הנ"ל, עכ"ז כיון דחזינן דשמואל ס"ל דאף בפול המצרי אין בילה ביבש אף דהוי עיקרו אלא מדרבנן, א"כ ה"ה באיסור כסוי ביו"ט אף דלא הוי עיקרו אלא מדרבנן ג"כ אסור לכסות, כיון דחזינ' דבזבחים מוכח דדם בדם לא הוי דינו כמו לח בלח גבי יש בילה ודינו כמו יבש ביבש, ולכן כמו דלא סמכינן על בילה ביבש ה"ה דם בדם נמי ג"כ.

י״גואף דקיי"ל בזבחים (דף פ') דיש בילה אף גבי תערובו' דם, דהא מבואר התם במשנה דהניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה דאם לא נמלך ונתן כשר, וכמש"כ התוס' שם בד"ה בשלמא רבנן קסברי יש בילה כו' י"ל דהיינו משום דאף דאמרינן דדם בדם אין דינו כמו לח בלח וגבי בילה דינם כמו יבש ביבש, מ"מ הא יבש ביבש ג"כ סמכינ' דנבלל עכ"פ קצתו מן מין השני ג"כ, אלא לומר דנבלל כפי החשבון זה לא אמרינן, ולכן גבי נתינת הדם ע"ג המזבח דאין שיעור ואף במשהו סגי כדמוכח כל הסוגיא שם בזבחי', לכן שפיר סמכינן על יש בילה דוודאי נבלל קצתו מן דם הב' ג"כ, אבל לומר דנבלל כפי החשבון ממש זה לא אמרינן, ולכן מקשה הש"ס דאף דנימא דס"ל לר"א יש בילה מ"מ ניחוש דלמא לא מלא לי' שיעורא והוי רוב שתיהן מן השאובין אי הזאה צריכה שיעור, והא דאמר שמואל לכל אין בילה כו' י"ל ג"כ דכוונתו הוא דאף דביבש ג"כ נבלל קצתו מן הב', עכ"ז לומר דנבלל כפי החשבון שבו ולסמוך בחשבון המעשר והתרומה ע"ז, לא מקילינן לסמוך על בילה ביבש, וחיישינן דילמא רבה בו איזה מין יותר על השני, וכן מורה לשון רש"י (ר"ה י"ג ע"ב) בד"ה אין בילה כו' דאין סומכין על כך שי"ל לא נבלל יפה והוי רובו של מעשר מן החדש או מן הישן עכ"ל, הרי להדיא דכל החשש באין בילה היינו דחיישינן שמא אין החשבון מכוון כ"כ, ויש לחוש שמא רבה אחד על חבירו, משא"כ לחוש שמא אין כאן מן החדש או מן הישן כלל לזה ודאי לא חיישינן, וכן מוכח מן הא דזבחים הנ"ל כמש"כ בעז"ה.

י״דועכ"ז בחלה (בסימן שכ"ד) גבי שאור ושאור שנתערבו דסמכינן על בילה, ואף דהעליתי דדם בדם אינו נבלל לפי ערך משום דסמיכי וכש"כ שאור ושאור, עכ"ז הא כיון דמוכח בזבחים הנ"ל דאעפי"כ אמרינן גבי מי חטאת ודם בדם דיש בילה במשהו דמשהו נבלל בודאי, וכמש"כ רש"י דאי אין בילה יש לחוש דילמא לא נתערב כהחשבון אבל משהו יש, ולכן כיון דחלת האור אין לו שיעור מה"ת, לכן סמכינן על בילה כמו בדמאי דהקילו, בפרט האידנא דאין שיעור לחלת האור דילן כמבואר ביו"ד (סימן שכ"ב), וע' תה"ד (סימן ק"צ).

ט״ואך ד' תוס' דר"ה (י"ג ע"ב) ד"ה חוץ מיין ושמן שכתבו דלענין מעשר איירי, וה"ה מים לענין הזאה כו' אינן מובנין לי כעת, דהא ביין ושמן דאמרינן יש בילה סמכינן דנבלל כפי החשבון ואלו במי חטאת (בזבחים) שנפלו לתוכן מים כ"ש הא מוכח התם כנ"ל דאף דנימא יש בילה עכ"ז חיישינן דלא נבלל לפי ערך וצ"ע כעת.

ט״זוע"פ מה שהעליתי בעז"ה להוכיח מהא דזבחים דאף דאין בילה אלא בלח מ"מ סמכינן דקצתו בוודאי נבלל, לכן יש להקל אם שכחו ליטול חלה ממצה בע"פ, וביו"ט הא אין מפרישין חלה, ואוכל והולך ואח"כ מפריש אינו שייך רק בעיסה שנילושה יחד, וכמש"כ התוס' בנדה (דף ז' ע"א) ד"ה ומקפת כו', אך במצות השלימות יכול להניח מכל מצה ומצה חתיכה עד אחר יו"ט ויפריש אז, אבל במצות הכתושות צ"ע דהא יש לחוש דאף שמניח מעט מן המצות הכתושות על חוה"מ ולהפריש אז, עכ"ז דלמא לא נשאר בנשארים מאלה שכבר נאכלו ואפשר דאכלן בלא שום שיור כלל אף כל שהוא, רק לפמש"כ דבדמאי הקילו לסמוך על בילה ביבש כפי החשבון ועד כזיתים נבללין כמבואר בירושלמי, א"כ כש"כ בחלת ח"ל לדידן דשורפין דחלת האור אין לה שיעור כלל וכבר כתבתי דמשהו נבלל עכ"פ ודאי בכל חלק וחלק כדמוכח בזבחים הנ"ל וכמו שהוכחתי מן רש"י דר"ה הנ"ל, לכן כיון דאמרינן דודאי נבלל מכל עיסה ועיסה בהנשאר ממצות הכתושות [דהא עד כזיתים נבללין] אוכל והולך ואח"כ מפריש כיון דודאי ישאר מכל עיסה ועיסה רק יבללם היטיב וישאיר ממצות הכתושות על חוה"מ ויפריש אז, ומותר לאכול ביו"ט אף ממצה הכתושה על סמך ההפרשה בחוה"מ.

י״זומה שהקשה הט"ז על הטור הנ"ל מהא דקיי"ל בכל האיסורין לח בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר במקום א' האיסור יותר מההיתר ובע"כ מוכח דאמרינן דנבלל כפי החשבון, נלע"ד לתרץ בפשיטות די"ל דשאני התם דהא קיי"ל דיבש ביבש בטל ברוב הן מחמת הטעם דאמרינן דהרוב מברר לנו בעת שאוכל כל אחת דמכשרה קא אכיל וכל דפריש מרובא פריש, או דאמרינן דהאיסור נהפך להיתר מחמת דהאיסור אינו ניכר כמבואר בפוסקים ביו"ד (סי' ק"ט), רק לח בלח החמירו דצריך ס' משום דקא יהיב טעמא והטעם נבלל ונתפשט בכולו, וכיון דעיקר החשש הוי משום טעמא לכן אם יש ס' נגד האיסור אז מקילינן דהטעם נתפשט בכולו ואינו נ"ט שכן שיערו חז"ל דבס' אינו בנותן טעם כלל, ולא חיישינן שמא לא נתפשטה ממשות האיסור בכולו רק עומדת במקום א' ואוכל האיסור משום דבזה החשש סמכינן על כל דפריש מרובא פריש ולא חמיר יותר מן יבש ביבש ממש דסמכינן על כל דפריש כו' או דנהפך האיסור להיתר כנ"ל, ונותן טעם אין בו כיון דנתבטל הטעם ואם התחיל להתפשט מתפשט בכולו, והוא חילוק ברור, והנכון עם הטור והרש"ל לדינא וכמו שהוכחתי מזבחים, ולכן הביא המג"א שם דברי הטור ורש"ל לדינא ולא חשש לקושית הט"ז הנ"ל.

י״חוראיתי להאליהו רבה באו"ח (סי' תצ"ח) הנ"ל שכתב לתרץ קושית הט"ז הנ"ל בקצרה, דלכן אינו מכסה בדקירה א' ג"כ משום דחיישינן דילמא באותו הדם דמכסה רבו דם בהמה על דם החי' באופן שאם הי' מים הי' נהפך מראית הדם חי' למראה מים עכ"ל, ובאמת לא העלה ארוכה לקושית הט"ז הנ"ל, דהא כיון דקיי"ל יש בילה ביין ושמן לכ"ע ולא חיישינן במעשר דילמא רובו מן החדש או מן הישן, וכן באיסורין כמו שהקשה הט"ז, א"כ אמאי לא נסמוך שם על הבילה דנבלל כפי חשבון, אך לפמש"כ בעז"ה מתורץ שפיר קושית הט"ז, ואפשר דלזה נתכוין גם הא"ר הנ"ל רק שקיצר במקום שהי' לו להאריך, ומוכח כשיטת הראב"ד הנ"ל דביבש אין בילה בפרט בדאורייתא.

י״טוע"פ מה שהעליתי תתורץ קושית הנתיבות בח"מ (סי' רצ"ב סעיף י') גבי שנים שהפקידו אצל א' דאמרינ' כל דפריש מרובא פריש בנגנבו כו', שהקשה הא קיי"ל דיש בילה עד כזית ע"ש, ולפמש"כ יפה פסק הרמ"א, כי אין לסמוך על בילה כפי החשבון ביבש כדמוכח בהך דזבחים הנ"ל.

כ׳ולכן לדינא בנ"ד בברירת קטניות ברור דלא סמכינן על בדיקת החפנים ולומר כי ודאי נבלל כפי החשבון וכמו דיש ס' בהנך שנוטל לבדוק כן נחזיק כל הנשאר, משום דביבש לא סמכינן על בילה ולומר דנבלל כפי החשבון, בפרט דהא בנ"ד הוא חשש דאורייתא, ועוד דהא בשני מינים שאינן שוין כמו קטניות בדגן אפשר דאין בילה ביבש כה"ג דלא מצינו בכל הש"ס שיאמרו יש בילה רק במין אחד רק א' חדש וב' ישן וכה"ג, משא"כ בשני מינין שונים לא מצינו כלל לומר בזה דנבלל כפי חשבון, וי"ל דבזה גם הרמב"ם מודה דלא לסמוך על בילה ביבש, בפרט שעיקר החומרא הוי מחמת שאי אפשר לבררו היטיב, ולכן צריך לברור היטיב עכ"פ [וחטים מצומחין שאני דהעיקר דמקרי מין במינו], והא דמכות (ד' ע"א) דא' רב הטובל בים הגדול לא עלתה לו טבילה דחיישינן לשלשה לוגין שלא יהי' במקום אחד ולא סמכינן על בילה דהא בלח כ"ע מודי דיש בילה, מצאתי בתשובת חוות יאיר סי' קי"ז שתירץ, וכן הת"ש בסימן כ"ח העיר בזה יעו"ש, כן נלע"ד בכל זה: