באר יצחק, אורח חיים י״גBe'er Yitzchak, Orach Chayim 13

א׳פלפול בארוכה בענין בנין ביו"ט אם אסור מהתורה או אינו אסור אלא מדרבנן נשאלתי מן הרב המפורסם מוה' משה אב"ד דק' בערדייאנסק לבאר הך מילתא דבנין ביו"ט אי אסור מה"ת אי לא, ואמר לשיטת הרמב"ם דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת תקשה קושיית התוס' בשבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה כו'.

ב׳וגם נשאלתי במי שנפל סוכתו ביו"ט ואין לו סוכה אחרת אם מותר לומר לנכרי לתקנה ביו"ט.

ג׳ולפי שראיתי שהוא ענין רחב בש"ס לכן ראיתי להאריך בזה הרבה ולחלק כל הפלפולים אשר יפלו בענין הזה לכמה ענפים כאשר יבוארו בעז"ה:

ד׳ענף א. תשובה עיקר איסור בנין ביו"ט איננו ברור דהוי מה"ת לכ"ע, כי התוס' בשבת (דף צ"ה) ד"ה והרודה כו' הקשו דכיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת אף בדאפשר א"כ נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבנותו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך [דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך] הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש, ותירצו דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכא דאסור טחינה והרקדה ביו"ט עכ"ל התוס', הרי מבואר שיטת התוס' להדיא דבנין ביו"ט במקום צורך קצת מותר מה"ת מחמת מתוך כו', ויש לומר דזוהי דעת התוס' גם בביצה (דף כ"ב ע"א) בד"ה ובית הלל כו' דכתבו לחלק בתי' קמא דהכא מיירי ביו"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים ושם מיירי בשבת דהחמירו, וכוונתם משום דאזלי לשיטתם דעיקר איסור בנין ביו"ט לא הוי רק מדרבנן ולכן הקילו ביו"ט לזקוף את המנורה כיון דאין בנין בכלים, משא"כ בשבת דבנין אסור מה"ת לכן החמירו אף בזה, ועפ"ז י"ל בהא דמבואר בביצה (דף י"ב) דב"ש גזרי ציר באמצע אטו ציר מן הצד וב"ה סברי לא גזרינן, משום דב"ש לשיטתו אזיל דס"ל דלא אמרינן מתוך א"כ הוי בנין ביו"ט אסור מה"ת, ולכן גזרו שפיר, משא"כ ב"ה דס"ל דאמרינן מתוך וממילא אף ביש ציר מן הצד אין איסורו אלא מדרבנן, לכן לא גזרי אטו ציר מן הצד משום דה"ל גזירה לגזירה, אכן למ"ד דס"ל שם (דף י"ב) דלא פליגי ב"ש ובית הלל רק בעירוב והוצאה ליו"ט ליכא למימר כן, ובלא"ה מוכח שם דהחשש בציר מצד הוא שמא יתקע והוי מכה בפטיש ולא משום בנין ע"ש.

ה׳ויש להקשות לשיטת התוס' הנ"ל מהא דאיתא בביצה (דף ל"ב ע"א) דאמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט איתבי' רבה אין מקיפין שתי חביות כו' א"ל שא"ה משום דקא עביד אהלא, אלא מעתה בנה אצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא הכי נמי דשרי א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע, הרי דבנין גמור אסור מה"ת ביו"ט דהא קאמרי אסרה תורה, ואפשר לומר בזה דהא מצינו לשון אמרה תורה אף על דרבנן כמש"כ הרמב"ן בספר המצות שורש א'.

ו׳ועוד נלע"ד לומר דלפי מה דאיתא בביצה (דף י"ב) דס"ל לרבה דלא פליגי ב"ש וב"ה במתוך אלא בעירוב והוצאה ביו"ט, וכ"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש כו', ושם בביצה מבואר דרבה הקשה לרב נחמן מן הא דאין מקיפין שתי חביות כו', ור"נ תירץ לי' לחלק דשא"ה דקא עביד אהלא, וע"ז הקשה רבה זוטי אלא מעתה בנה אצטבא כו', ולכן תי' לי' שפיר דשא"ה דבנין קבע אסרה תורה משום דהא לרבה דס"ל דלא אמרינן מתוך כו' ודאי דאסור בנין מה"ת וקאי שם לרבה שהי' שם עיקר המקשן מקודם אבל לדידן דאמרינן מתוך כו' שפיר י"ל דבנין גמור אינו נאסר אלא מדרבנן, וניחא קושיא הנ"ל, אבל אין לומר דהתם מיירי בבנין שאינו לצורך יו"ט שאסור לכ"ע מה"ת לשיטת התוס' שכתבו בביצה (דף י"ב) דעכ"פ צורך קצת בעינן והיכא דליכא צורך קצת לא אמרינן מתוך כו', דז"א דהא התם מיירי ביש לו צורך קצת מהבנין דהא אבנים של בית הכסא וכן הא דאין מקיפין שתי חביות דקאמרי התם הא מיירי בצורך להם וע"ז מקשה בנה אצטבא ותי' לי' כנ"ל, בע"כ מוכח שאף שצריך להבנין ג"כ אסור מה"ת, וכן בהי' אפשר מאתמול לבנות ג"כ אין לחלק כדמוכח בסוגיא התם דמשמע דאף בבנה אצטבא דלא הי' אפשר לעשות מאתמול ג"כ אסור מה"ת דאל"כ מאי מקשה לי' שם אכן לפמש"כ ניחא בפשיטות.

ז׳ובביצה (דף י"א ע"ב) ברש"י ד"ה דאין בנין בכלים כו' כתב דבנין בבתים חייב אף בכל שהוא רק בכלי אינו חייב רק משום ממחק כו' דמשמע ממנו דבנין ביו"ט חייב מה"ת, וביותר מוכח כן מן רש"י (שם ל"א ע"ב) בד"ה ונפחת מאלי' דנוטל ממקום הפחת, שכתב ולא אמרינן דהא הוי מוקצה מחמת איסור דכיון דלא הוי פחיתתו איסור דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כו' עכ"ל, אלמא דלולא זה היה אסור מה"ת, ועיין בתוס' שם בד"ה ונפחת כו' שהביאו לשון רש"י הנ"ל, וי"ל דבאמת התוס' לא ס"ל כשיטת רש"י הנ"ל בזה רק ס"ל דבנין מותר מה"ת ביו"ט רק דלא נחתו שם לזה, והא דקשה גבי בית שנפחת הא לא הוי סותר ע"מ לבנות ובלא"ה לא הוי איסור דאורייתא, כבר הקשה זה הר"ן בשם הרמב"ן ע"ש, ואפשר דמהאי טעמא כתב רש"י בביצה (דף י"א ע"ב) על תריסין דהתיר ב"ה להחזיר ומוקי שם בתריסי חנויות ומשום התירו סופן משום תחלתן, ופי' רש"י שם דחנויות היינו תיבות ואין מחוברות לקרקע עכ"ל, די"ל בכוונתו משום דאם הי' מחוברות לקרקע אסור מה"ת להחזיר כמבואר בשבת (דף קכ"ב) וכמש"כ המג"א (סי' ש"ח ס"ק כ"ב), וכיון דיש בו איסור מה"ת לכן לא שייך להקל בו משום שמחת יו"ט, וכמש"כ המג"א (סי' תצ"ז ס"ק י"ט) דלא התירו סופן משום תחלתן אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, ואך באינן מחוברות לקרקע דלא נאסר רק מדרבנן בזה הקילו סופן כו', ועכ"ז אין להוכיח מסוגיא הנ"ל דאמרו שם במסקנא דביש להם ציר מן הצד דאסור אף לב"ה, ולא הקילו בי' סופן משום כו', דמוכח דבנין גמור אסור מה"ת, דאל"כ ה"ל להתיר גם בזה סופן משום כו', די"ל דבמחובר החמירו רבנן יותר אף ביו"ט משום דמחזי כעובדא דחול וכמש"כ התוס' בשבת הנ"ל דבשביל זה אסרו לבנות בנין ביו"ט, ולפ"ז אינו מוכח כלל מן רש"י דתריסי חניות, די"ל דכוונת רש"י דאלו היו מחוברות לקרקע היו נאסרי' עכ"פ מדרבנן משום דבזה לא הקילו וכדמוכח לומר לשיטת התוס' בסוגיא זו דמיירי התם באינן מחוברות לקרקע משום דקאמרי התם דמהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים אלמא דמיירי באינן מחוברות לקרקע, וזהו שהכריח לרש"י לומר דמיירי באינן מחוברות לקרקע, אכן מן רש"י דביצה (דף ל"א) הנ"ל מוכח להדיא דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת ואין לחלק בין בנין לסתירה, דהא לשיטת התוס' הנ"ל ודאי דכמו דבנין אינו אסור מה"ת משום מתוך כו' ה"ה סתירת בנין, דהא שייך גם בי' לומר מתוך הנ"ל דהא הותרה סתירה בגבינות, אם צריך לסתור משום אוכל נפש וה"ה בסתירת בנין מחמת מתוך הנ"ל.

ח׳ולפ"ז תקשה לרש"י דס"ל דבנין אסור ביו"ט מה"ת לקושיית התוס' דשבת הנ"ל דנימא מתוך שהותרה בנין בגיבון דחייב משום בונה דהותרה גם בבנין גמור, ולכאורה יש לומר ולתרץ דברי רש"י משום דהתוס' דהקשו כן והוכיחו לדינא דבנין ביו"ט אינו נאסר אלא מדרבנן ס"ל כמש"כ הרב המגיד (בה' שבת פ"ז ה"ז) בשם הר"ח והרי"ף והרמב"ם דפי' דחכמים דפליגי על ר"א ואמרו שם דא' זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דקאי רק מהמכבד ואילך, אבל במגבן דמחייב משום בונה מודי חכמים לר"א, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"י ה' שבת הי"ג) משא"כ רש"י יסבור כשיטת ראשונים שהביא שם הרב המגיד דס"ל דחכמים פליגי על ר"א אף במגבן דאינו אלא משום שבות, ולכן לא שייך אליבי' לומר מתוך הנ"ל.

ט׳אמנם בפסחים (דף ס"ה ע"א) ברש"י בד"ה אחד זה ואחד זה כו' מבואר דס"ל בפירוש דחכמים לא פליגי על ר"א רק ממכבד ואילך אבל במגבן מודי לר"א דלוקה משום מגבן א"כ תקשה על רש"י קושיית התוס' הנ"ל.

י׳ואפשר לומר דרש"י בביצה שכתב גבי בית שנפחת דלכן נוטל ממקום הפחת דלא נאסר מחמת מוקצה משום דלא נאסר הסתירה רק מדרבנן דהא מוקי לי' באוירא דלבני כו', שהוכרח לפרש כן להמשנה כדי שלא תקשה מן המשנה הנ"ל על מאן דס"ל דלא אמרינן מתוך, דהא כמה אמוראי ס"ל דלא אמרינן מתוך ורק בעירוב והוצאה פליגי ב"ש וב"ה, משא"כ לדינא אפשר דמודה רש"י להתוס' דכיון דאמרינן מתוך דממילא לא נאסר בנין ביו"ט מה"ת רק מדרבנן:

י״אענף ב. ונלע"ד להוכיח מן ירושלמי כשיטת התוס' דבנין ביו"ט איננו אסור אלא מדרבנן, והוא דאיתא בירושלמי (שבת פ' י"ב ה"א) דאמר שמואל המלחים את התריצין חייב משום בונה וקשיא דבר שעשאו בשבת חייב חטאת ב"ה מתירין אף להחזיר, ומשני משום דהתירו סופן משום תחלתן, ופירש המפרש שם דהמלחים את התריצין היינו דמחזיר את הקרשים שנועלין בהם פתחי חנויות בשבת חייב משום בונה ע"ש, ויש להקשות כיון דמחזיר את התריצין בשבת חייב משום בונה וחייב חטאת איך התירו זה ביו"ט כדי שלא למעט בשמחת יו"ט דהא לא התירו סופן משום תחלתן אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא בפרט בקום ועשה כמש"כ המג"א (סימן תצ"ז ס"ק י"ח) יעו"ש, וכן מצאתי בשיטה מקובצת לביצה (דף י"א) שכתב ג"כ כהמג"א הנ"ל, לכן נלע"ד להוכיח דשיטת הירושלמי הנ"ל כשיטת התוס' דבנין ביו"ט אינו אסור רק מדרבנן משום מתוך ואף דמגבן אסור ביו"ט הא לא נאסר אלא מדרבנן, כמבואר בשבת (דף קל"ד) ובירושלמי (סוף פ"א דביצה ה"ב), ולכן שייך שפיר לומר מתוך שהותרה גיבון ביו"ט מה"ת הותרה נמי בנין גמור וכמש"כ התוס' ולפ"ז ודאי אף דמחזיר התריצין בשבת חייב חטאת עכ"ז מותר ביו"ט מה"ת משום מתוך רק דנאסר מדרבנן, וקושית הירושלמי היא כן דכיון דבשבת חייב חטאת אלמא דזה נקרא בנין גמור, וכיון דמן הדין אסור לבנות בית מדרבנן עכ"פ אף לצורך כמש"כ התוס' בשבת כנ"ל, א"כ איך התירו חז"ל להחזיר את התריסין כיון דמדרבנן אסור לבנות ביו"ט, ובחזרה הא לא שייך לומר דמשום שמחת יו"ט הקילו, וכיון דהוי דרך בנין בכך להתחייב חטאת בשבת, לכן הוי זה בכלל איסור בנין דאסרו חז"ל ביו"ט, ומתרץ דהתירו סופו משום תחלתו, ומוכח מן ירושלמי הנ"ל כשיטת התוס' דבנין ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן.

י״באכן לכאורה יש לסתור מש"כ בכוונת הירושלמי דס"ל דבנין מותר ביו"ט מן התורה מדין מתוך שהותר לגבן דהוי בונה, דנהי דבש"ס דילן מבואר דמגבן חייב משום בונה, אמנם בירושלמי בשבת (פ"ז ה"ב) בסופו איתא דמגבן חייב משום לש, א"כ אין שייך לומר מתוך להתיר בנין ביו"ט מה"ת, ונ"ל בזה דלכן אמרו בש"ס ירושלמי לחייב במגבן רק משום לש משום שי"ל שזה תלוי בפלוגתא דאי יש בנין בכלים, משום דאי אין בנין בכלים רק במחובר לקרקע כש"כ דאין לחייב באוכלין משום בונה, אך לפמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ב ע"ב) ד"ה האי מאן כו' דבנין גמור יש בנין בכלים, יש לומר דמגבן הוי בנין גמור, ובאמת לשיטת היראים המובא בכ"מ (פ"י מהלכות שבת הי"א) דאף בנין גמור ג"כ אין בנין בכלים וכן כתב הר"ן בריש פרק הבונה בשם יש מפרשים דרב דס"ל דעל שיפתא בקופינא דמרא דחייב משום בונה משום דס"ל יש בנין בכלים, ולא מחלקי בין בנין גמור לבנין שאינו גמור, וכן הוא שיטת רש"י בשבת (דף ע"ד) בחביתא וחלתא דאין חייב משום בנין דאין בנין בכלים [והתוס' שם ד"ה חביתא ותנורה פליגי על רש"י משום דבנין גמור שייך אף בכלים וכשיטתם, והא דשבת (דף י"ז) במחזיר מטה של טרסיים דחייב חטאת היינו משום מכה בפטיש כדפי' רש"י שם], ולשיטתם מוכח דמגבן אינו חייב משום בונה משום דאין בנין רק במחובר לקרקע, ומוכח מזה כשיטת הסוברין דרבנן דפליגי על ר"א וס"ל דאחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דקאי גם על המגבן, וכמש"כ הרב המגיד בשמם כנ"ל.

י״גויש לומר לפ"ז דהא דפליגי ר"א ורבנן בשבת במגבן דר"א ס"ל דחייב משום בונה וחכמים ס"ל דאינו אלא משום שבות, היינו משום דמבואר בביצה (דף כ"ב) דב"ש ס"ל יש בנין בכלים וב"ה ס"ל אין בנין בכלים, וכיון דמבואר בשבת (דף ק"ל) דר"א שמותי הוא ומתלמידי ב"ש וס"ל בכל מקום כב"ש, וכיון דס"ל יש בנין בכלים ה"ה דיש בנין במגבן, וחכמים ס"ל כב"ה דאין בנין בכלים רק במחובר ממילא ה"ה באוכלין לא שייך בנין ולכן מגבן אינו אלא משום שבות, כן י"ל להך שיטה דס"ל דאי אין בנין בכלים דגם בנין גמור אין בו משום בנין בכלים, אכן בעירובין (דף ל"ה) מבואר דרבה ורב יוסף ס"ל דת"ק סבר כלי הוא ואין בנין בכלים ור"א ס"ל אהל אבל אי הוי כלי הוי ס"ל לר"א ג"כ אין בנין בכלים, ועיין בתוס' שם ד"ה ומתני' במאי מוקי לה כו'.

י״דובאמת צריך עיון דכיון דשיטת רש"י דגם בנין גמור אינו בכלים מה"ת לדידן דקיי"ל אין בנין בכלי' א"כ אמאי ס"ל לרש"י בפסחים (דף ס"ה) דרבנן מודי לר"א במגבן דחייב משום בונה, דהא כיון דאין בנין בכלים ה"ה דמיבעי להיות דאין בנין באוכלים כיון דהא אינן מחוברות לקרקע, ואפשר לומר דכיון דס"ל לרש"י דבחולב ומחבץ מודי חכמים לר"א דהוי איסור מה"ת ומוכרח לומר דחכמים לא קאי לפלוג על כולו מימרא דר"א דהמכבד הוא ענין בפ"ע דהא לא כתיב והמכבד בוא"ו אלא המכבד והמרבץ כו', ונראה יותר פשוט דלא פליגי רק על המכבד ואילך דקאמ' ר"א דלוק', אבל על הנך דכלל ר"א מקוד' לומ' בחולב ומחבץ ומגבן כגרוגרות בחד בבא דכמו דלא פליגי רבנן על חולב ומחבץ כן לא פליגי על מגבן רק על אידך בבא ממכבד ואילך, דאל"כ מאן יוכח דהתחלת פלוגתת חכמים הוי ממגבן ואילך דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא לסתום, וס"ל לרש"י דחכמים ג"כ סברי דיש בנין בכלים כדמצינו בעירובין (דף ק"ב ע"ב) על משנה דעליון כאן וכאן אסור משום דקסבר יש בנין בכלים, וע' בתוס' שם ד"ה והעליון כו' שהקשו דא"כ יהי' סתם משנה כב"ש, אבל רש"י לא חשש לזה משום דכיון דפליגי תנאי אי יש בנין בכלים י"ל דהך משנה ס"ל כהך תנא דס"ל דיש בנין כו' והא דס"ל לב"ה אין בנין כו' י"ל כמש"כ התוס' בביצה (דף כ"א ע"א) בד"ה וב"ה כו' כתי' השני שם, א"כ י"ל דהנך חכמים דפליגי אר"א ס"ל ג"כ דיש בנין כו', אבל באמת לדינא דקיי"ל אין בנין בכלים כמ"ש רש"י בשבת (דף ע"ב) דאין חייב משום בונה בכלים כנ"ל, י"ל דה"ה דלא שייך במגבן לחייבו משום בונה, וממילא ניחא מה שהקשיתי לעיל לשיטת רש"י דס"ל דבנין איסור מה"ת ביו"ט דהא שייך לומר מתוך כקושיית התוס', משום די"ל דלא שייך לומר מתוך הנ"ל לשיטת רש"י כלל דהא מגבן לא שייך בו בונה כלל כיון דאין בנין בכלים לדינא ה"ה באוכלין לא שייך בונה.

ט״ווגם יש לכאורה לתרץ מה שהקשיתי לשיטת רש"י דס"ל במגבן דחייב משום בונה ואפ"ה בנין אסור מה"ת ביו"ט, משום די"ל שלשיטתו אזיל דס"ל בעירובין (דף ל"ט ע"ב) בהפסק שלו דצידת צבי הוי מלאכה דאו' ופי' התוס' בביצה (דף כ"ג ע"ב) בד"ה אין צדין כו' דצידה אסור דדמי' לקצירה, וס"ל לרש"י כשיטת הסוברים דקצירה אסור מה"ת וכמ"ש התוס' ביצה (דף ג' ע"א) בד"ה גזירה שמא יעלה כו' בשם הירושלמי דיליף מן ושמרתם את המצות דמשימור ואילך מותר היינו משעת לישה ואילך אבל מלאכות דמקודם אסורין, וכן מבואר ברש"י (שם כ"ט ע"ב) בד"ה דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה הוא, אלמא דרש"י ס"ל דקצירה וברירה אבות מלאכה ונאסרו מה"ת וממילא נאסר מגבן ביו"ט מה"ת דהא רק המלאכות דאוכל נפש דמשימור הלישה ואילך מותר ולא שארי מלאכות, ובנין לא הוי מן מלאכות דמן לישה ואילך לכן נאסר גם מגבן ביו"ט מה"ת ולא שייך לומר מתוך הנ"ל להתיר בנין ביו"ט אך באמת אין סברא כלל לומר כן דא"כ קשה דשחיטה וכה"ג אמאי מותר כמו שיבואר לקמן:

ט״זהגה [וכבר הקשיתי מהא דעירובין שכתב רש"י דצידת צבי אסור מה"ת, על מש"כ רש"י בביצה (ר"פ אין צדין) דצידה אסור משום דאפשר לצודו מאתמול, וסברת אפשר לעשותו מאתמול אינו רק מדרבנן כמ"ש הר"ן וכל הראשונים, וראיתי בפ"י (ביצה שם) שהעיר בזה, ולענ"ד נראה לתרץ די"ל דזה תלוי בפלוגתת אמוראי בפסחים (דף מ') דלמאן דס"ל דבעי דווקא שימור מעת קצירה וקאי ושמרת את המצות על קצירה ג"כ, לפ"ז גם קצירה מותר מה"ת דהא כל מה דנכלל בושמרתם התורה התירה במלאכת יו"ט וכמש"כ הפוסקים, אך להנך אמוראי דס"ל דלא בעי שימור מעת הקצירה וכמ"ש התוס' שם להוכיח לדינא דיוצא י"ח מצה אף במה דלא משתמר רק מלישה ואילך, א"כ וודאי דקצירה אסור מה"ת ביו"ט דהא אינו מותר רק במלאכות דמן שימור ואילך, ולכן לדינא דקיי"ל דלא בעי שימור מעת הקצירה שפיר כתב רש"י בעירובין שם דצידת צבי אסור מה"ת דדמי' לקצירה כמש"כ התוס', משא"כ בפי' המשנה דר"פ אין צדין ליכא לפרושי משום דדמי' לקצירה ונאסר מה"ת, דאכתי תקשה למ"ד דבעי שימור מן קצירה ואילך וקצירה בכלל השימור א"כ לדידי' גם קצירה מותר מה"ת, וא"כ תקשה עליו ממשנה מפורשת הנ"ל דאמאי אסור צידה, מש"ה הוכרח רש"י לפרש המשנה דר"פ אין צדין דצידה אסור משום דהי' אפשר לצוד מעי"ט, ומהאי טעמא אסור קצירה מדרבנן לשיטת רש"י הנ"ל משום דהוי אפשר לקצור מאתמול, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' יו"ט) ועיין בר"ן ר"פ אין צדין, א"כ תסור קושית הפ"י מרש"י ארש"י, ולפ"ז יהי' מוכח דרש"י ס"ל דלא בעי שימור משעת קצירה גם על הכזית לצאת י"ח מצה וכשיטת הראשונים דס"ל כן].

י״זנחזור לעניננו במש"כ דיש לדון דאי יש בנין בכלים אז שייך במגבן לחייב משום בונה אבל אי אין בנין בכלים אז לא שייך לחייב בו משום בונה ולכן י"ל דהירושלמי דס"ל דבמגבן אין שייך בונה רק משום לש, משום דס"ל להירושלמי כסברת הכ"מ בשם היראים וכשיטת רש"י דאף בנין גמור אין בו משום בנין בכלים לכן ה"ה דאין בו משום בנין באוכלים, משא"כ הש"ס דילן ס"ל דבנין גמור הוי בו משום בנין אף בכלים וכמ"ש התוס' הנ"ל, לכן חייב משום בנין אף באוכלין, ואף דאין באוכלין משום תיקון כלי כמבואר בביצה (ל"ג ע"ב) עכ"ז משום בנין שייך אף באוכלין כדמוכח בש"ס דילן.

י״חוהנה זה ברור דשמואל דס"ל בירושלמי דשבת (פ' י"ב) דהמלחין את התריצין דחייב משום בונה, דוודאי דלא קאי שמואל על מחובר לקרקע, דא"כ מאי מקשה הירושלמי עלי' דאיך התירו ביו"ט להחזיר את התריסין, הא י"ל דלא התירו רק באינן מחוברות לקרקע וכפרש"י בביצה כנ"ל, וע"כ דשמואל מיירי אף באינן מחוברות לקרקע דאל"כ מאי קמ"ל, ואפ"ה ס"ל דחייב חטאת משום בונה דס"ל יש בנין בכלים וכדאיתא בש"ס דילן ר"פ כל הכלים דאי יש בנין בכלים אז נאסר ליטול ולהחזיר אף באינן מחוברות לקרקע, א"כ וודאי דאליבא דשמואל דס"ל יש בנין בכלים דה"ה דשייך במגבן לחייבו משום בנין ג"כ, דהא אפושי פלוגתא על ש"ס דילן לא מפשינן כידוע, ואפ"ה מותר לגבן ביו"ט מה"ת רק מדרבנן אסרו וכמבואר בירושלמי (סוף פ"א דביצה) וכשיטת התוס' בשבת, והא דיליף הירושלמי מן ושמרתם את המצות דלא הותר רק משימור ואילך, כבר כתבו קצת מהראשונים דאין זה רק אסמכתא בעלמא, כמבואר בטור או"ח (סי' תצ"ה) ובב"י שם, א"כ שייך שפיר לומר מתוך שהותרה גבון ביו"ט מן התורה ה"ה הותרה בנין גמור ביו"ט מה"ת ולכן אינו נאסר רק מדרבנן, ומחמת שמחת יו"ט יכולים חז"ל להתיר דהם אמרו והם אמרו, ושפיר פירשתי להירושלמי דס"ל דמחמת מתוך מותר בנין ביו"ט, דהא לשמואל דס"ל דיש בנין בכלים וודאי דשייך בנין במגבן, ואף מן ש"ס דילן (דף ק"ב) דעייל שופתא בקופינא דמרא אי דס"ל לשמואל דאין חייב בו משום בנין אף דהוי בנין גמור ורק רב ס"ל דחייב בזו משום בנין וכשיטת התוס' שם דמיירי בבנין גמור, אינו קשה, משום די"ל דשא"ה דאין דרך בנין בכך וכדקאמר התם דאי אשמועינן בהא בהא קאמר רב משו' דדמי לבנין אבל בשופתא דקופינא אימא מודה לשמואל משום דאין דרך בנין בכך, ולשמואל י"ל דס"ל באמת דשאני שופתא בקופינא דאין דרך בנין בכך. לכן פוטר שמואל משא"כ היכא דהוי דרך בנין גמור מודה שמואל דחייב משום בונה אף בכלים.

י״טולפ"ז מוכח מן ירושלמי דשבת כשיטת התוס' דבנין ביו"ט מותר מה"ת משום מתוך שהותרה בנין במגבן [אם שייך בנין בכלים כנ"ל] וגם אי נימא דשיטת הירושלמי לאסור קצירה וטחינה מה"ת משום דלא הותרו רק המלאכות שמן שמיר ואילך, עכ"ז הותרה מגבן מה"ת, דהא ברור ופשוט דדווקא המלאכות השייכים בתבואה כגון קצירה ואינך נתמעטו, משא"כ המלאכות דלא שייכי התם וודאי דאי הוי באוכל נפש דמותר כמו שחיטה דמותר לכ"ע, ודווקא צידה דדמי לקצירה [כמש"כ התוס'] אסור, ולפ"ז מש"כ לעיל לתרץ שיטת רש"י הנ"ל דס"ל דבמגבן שייך משום בונה ואפ"ה לא הותרה בנין ביו"ט משום דלא הותרו רק המלאכות דאחר קצירה, לא יתכן, דהא שחיטה וכה"ג ג"כ מותר במלאכת אוכל נפש, אך לפי מה שיתבאר לקמן בעז"ה תתורץ שיטת רש"י על נכון:

כ׳ענף ג. אמנם בשבועות (דף ט"ו ע"א) איתא אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה מ"ט כירושלים כו' אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ ותסברא חמץ מי איכא כו' נבניה ביו"ט ונקדשיה ביו"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט עכ"ל הגמ', א"כ מוכח מגמ' הנ"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת, דאי נימא דאינו אסור רק מדרבנן, א"כ תקשה דנבניה בעצרת, ואף דמצינו בעירובין (דף ק"ב) תוס' בד"ה והעליון כו' דשבות גדול לא התירו במקדש, הא בקידוש עזרה דאין מתקדשת רק בשירי מנחה ילפינן התם מקראי, וע"ז מקשי דיהוי כירושלים דמה להלן חמץ אף כאן חמץ, ועיין בתוס' שם בד"ה אין עזרה מתקדשת כו' דהקשו על הקידוש שהיה בימי שלמה ויהושע בסוכות דאיך מועיל הקידוש למ"ד דאין מנחה בבמה, אלמא דס"ל דהתוס' דזהו לעכובא כמבואר שם בתוס' בתירוץ א', וכשלא נתקדשת כראוי אין חייבין על הנכנס שם בטומאה כמבואר שם במשנה, א"כ קשה כיון דמה"ת מבעי להיות הקידוש בחמץ דמה להלן חמץ כו', ודווקא הקידוש שהיה בימי עזרא לא היה רק לזכר בלבד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולע"ל, כמש"כ התוס' התם, משא"כ הקידוש שהי' בימי שלמה ויהושע, רק מחמת דאין בנין במקדש לא אפשר לעשות זה ביו"ט, וקשה דנימא מתוך שהותרה בנין לצורך אוכל נפש במגבן הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש, ובזה לא שייך לומר דאסור מדרבנן, דהא כיון דמה"ת בעי קידוש בחמץ א"כ איך יכולים חז"ל לעקור דבר מה"ת ולחייב את הנכנס שם בטומאה קרבן ומלקות, הא מה"ת לא נתקדשת העזרה כדין, אך לתירוץ הב' שכתבו התוס' שם דהיכא דלא אפשר לא צריך י"ל בזה ג"כ דכיון דרבנן אסרו לבנות ביו"ט א"כ הוי לא אפשר וסגי בקידוש שמתקדשת בשירי מנחה שאינו של חמץ, אבל לתירוץ א' של התוס' קשה על שיטת התוס' דס"ל דבנין ביו"ט מותר מה"ת.

כ״אובכל זאת גם לתי' ב' קשה לפמש"כ התוס' בפסחים (דף ס"ה) בד"ה המכבד כו', דלרבנן דאפי' בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אין שבות כי האי במקדש כיון דליכא איסורא דאורייתא בשום מקום וע"ש, א"כ בנין ביו"ט דלא משכחת בי' שום איסור מה"ת י"ל דלא גזרו על שבות כזה במקדש בפרט בכה"ג דהוא העיקר לצורך הקידוש דהמקדש, וכיון דאין בו עיקר איסור כלל מה"ת א"כ קשה איך אמרו בפשיטות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, אך י"ל דכיון דמשכחת איסור בנין ביו"ט מה"ת בבונה שלא לצורך יו"ט, א"כ יש לו עיקר מה"ת ולכן גזרו על שבות אף במקדש. אכן לתי' א' של התוס' הנ"ל קשה כנ"ל, ואף ששיטת התוס' בביצה דלא אמרינן רק במקום צורך קצת, עכ"ז קשה דהא במקום מצוה מקרי צורך קצת, כמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') תוס' ד"ה מתוך שהותרה כו', דבמצוה דרבנן ג"כ שרינן מחמת מתוך כו', א"כ קשה מהאי סוגיא על התוס' דס"ל דמה"ת אין איסור לבנות ביו"ט:

כ״בויש לתרץ זה לפי מה דאיתא בביצה (דף י"ט) דנדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט, וכתבו התוס' בביצה (דף י"ב) ד"ה השוחט כו' דכיון דכתיב לכם ולא לגבוה לכן לא אמרינן מתוך שהותרה כו' בצורך גבוה רק אינו לוקה מחמת מתוך הנ"ל, וכיון דחזינן דבצורך גבוה לא אמרינן מתוך משום לכם ולא לגבוה, מה"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, אבל בצורך הדיוט כמש"כ התוס' בשבת דצריך לבנות ביתו שלא יכנו שרב או שמש שפיר כתבו דמותר לבנות ביתו ביו"ט מה"ת, א"כ נתבאר שיטת התוס' בעז"ה על נכון דמה"ת מותר לבנות בנין ביו"ט.

כ״גענף ד. והן עתה נשמע מה ידבר רבינו משה בזה, והוא דהרמב"ם פסק (הי"ט פ"א ה"ב) דכל העושה מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס דבטל מצות עשה ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כו', ומשמע דס"ל דאף בבנה לצורך דירה שאין לו שום דירה כלל וגם לא הי' אפשר לבנות מאתמול דג"כ אסור לבנות ביו"ט כיון שאינה לצורך אכילה, ויש להקשות לפי מה שפסק (בפ"י ה' שבת הי"ג) דהמגבן את הגבינה חייב משום בונה, ובפ"ג ה' יו"ט (ה' י"ב) פסק דאסר לגבן ביו"ט משום דאפשר מאתמול יעו"ש ומחמת זה אינו אסור רק מדרבנן ומה"ת שרי לגבן, וקשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה בנין לצורך אכילה כמו גיבון הותר ג"כ שלא לצורך וכקושית התוס' בשבת דהא הרמב"ם פסק דאמרינן מתוך [וכן כמה פוסקים כתבו בשיטת הרמב"ם דס"ל לומר מתוך בכל מלאכות אוכל נפש אף זולת הוצאה והבערה], ומצאתי שהפני יהושע בביצה (דף י"ב) עמד ע"ז בשם הב"ח ע"ש, ולענ"ד נראה לומר דהרמב"ם הוכיח זה מהא דשבועות דאמרו דלכן אין לקדש בחמץ משום דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, וס"ל כתירוץ א' של התוס' דהתם דהקידוש לעזרה כדינו הוי לעיכובא א"כ מוכח דבנין ביו"ט נאסר מה"ת, דאל"כ קשה דנימא מתוך שהותרה, והתם הא הוי צורך קצת כמש"כ התוס' בביצה (ד' י"ב ע"א) בד"ה ה"ג רש"י כו' בסה"ד דלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, בפרט דבלא הקידוש לעזרה כדין אין חל כלל קדושת המקדש כמו שנתבאר, ומ"ש לתרץ לשיטת התוס' דכיון דכתיב לכם ולא לגבוה לכן לא אמרינן מתוך, התם ס"ל להרמב"ם דליכא למימר כן, דאכתי תקשה למאן דס"ל בביצה (דף כ') דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט כדס"ל שם לאבא שאול, ובשבת (דף קי"ד) ס"ל לר' ישמעאל ג"כ דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט, וכן ס"ל לרשב"ג כמבואר בפסחים (דף מ"ז) ולא דרשי לכם ולא לגבוה, א"כ לדידהו קשה דאמאי לא קידש שלמה את העזרה בעצרת כדי שיהי' הקידוש בחמץ, דהא מה"ת יכולין לבנות ביו"ט משום מתוך דהא לית להו המיעוט דלכם ולא לגבוה, ובוודאי דוחק לומר דר' ישמעאל ורשב"ג בשם ר"ש בן הסגן דפסחי' ואבא שאול ס"ל דלא אמרינן מתוך וכב"ש ולא כב"ה, דא"כ תקשה דהא דאיתא בביצה (דף י"ב) דס"ל פוק תני לברא הבערה אינו משנה דב"ש היא כו', הא י"ל דאתי כר' ישמעאל והנך תנאי דס"ל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דמוכח מהם דס"ל דלא אמרינן מתוך, דאל"כ קשה איך קידש שלמה את הבית בסוכות ולא בעצרת כדי שיהא בחמץ כמו דיליף דמה להלן חמץ כו', ושם בשבועות על מימרא דקידוש עזרה שוה לקידוש העיר בכל דיניו לא נמצא שום תנא דיפליג שם, ומה שיש להקשות דאמאי א"ל פוק תני לברא, הא י"ל דאתי כר"ע דס"ל בפסחים (דף ה') דלא אמרינן מתוך, עיין בדרוש וחדוש של רע"א שצ"ל שתירץ זה בארוכה ועיין שם במערכה ד' וגם אנכי ישבתי זה כבר ואין כאן מקום להאריך.

כ״דאכן אכתי תקשה דהא י"ל דס"ל כהנך תנאי דלא אמרינן מתוך וע"ז לא שייך התירוץ של הגאון הנ"ל, אע"כ מוכח דאף הנך תנאי דס"ל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט דאין הכרח דיסברו דלא אמרינן מתוך ומן הסתם ס"ל כב"ה דאמרו מתוך, א"כ תקשה דאמאי לא קידש את הבית בעצרת, ואיך קידש את הבית בסוכות הא בעינן דיהא הקידוש בחמץ והא אפשר לבנות בעצרת ולקדש בחמץ כיון דבנין מותר מה"ת, אע"כ מוכח מזה דבנין ביו"ט אסור מה"ת, וכיון דהוי לא אפשר לקדש בחמץ לכן בודאי לא איתקש בזה לקידוש העיר דיהי' בחמץ דוקא, ועיין במ"ק (דף ט') דאמרי בבנין בהמ"ק דמנטר לא נטרינן, אכן במה שהוצרך להכשר הקידוש שעיקרו תלוי בזה ודאי איבעי לי' לדקדק שיוגמר בעצרת כמו שמוכח מקושיית תוס' שבועות הנ"ל ד"ה אין עזרה מתקדשת כו', ומזה הוכיח הרמב"ם דבנין ביו"ט אסור מה"ת, ולכן פסק דבונה ביו"ט לוקה, א"כ אף שמן הירושלמי מוכח כשיטת התוס' מ"מ מן הש"ס דילן מוכח כהרמב"ם.

כ״הענף ה. ומה שהקשה הפני יהושע דאמאי לא נימא מתוך, נלע"ד לומר כלל חדש, דהרמב"ם ס"ל דכיון דמוכח מן ש"ס דילן דבנין ביו"ט אסור מה"ת, לכן בודאי י"ל דלא שייך לומר מתוך רק היכא דהותר האב או התולדה לצורך אוכל נפש דאז אמרינן דכמו כן הותר אותו האב או התולדה אף שלא לצורך אוכל נפש כמו בשחיטה והבערה והוצאה ובשול, אבל היכא דלא מצינו רק דהתולדה הותרה לא אמרינן בזה מתוך שהותרה התולדה לצורך ה"ה הותר האב שלא לצורך, משום דכיון דאב חשיב יותר מן התולדה לכן לא נגרר האב בתרה, משום די"ל דדוקא דלא חשיב הותר, כדאיתא בשבת (דף צ"ו) ובב"ק (דף ב') דהך דהוי במשכן חשיבא קרי לי' אב, וכן מצינו במ"ק (דף ג') גבי שביעית דאבות קאסר רחמנא ולא תולדותיו, אלמא דאב חשיב יותר מהתולדה, אך הא דחייב על התולדות ילפינן זה בשבת (דף ע') מן ועשה מאחת מהנה דחייב על התולדה כמו על האב דהוי להחמיר על התולדה במה מצינו דילפינן, אבל להקל על האב משום התולדה כנ"ל לא מצינו לומר בלא הוכחה לזה, ואדרבה י"ל דכמו בשביעית נאסר האב בלא תולדה דה"ה ביו"ט היכא דהתולדה מותר מחמת מתוך עכ"ז האב נשאר באסורו, וכמש"כ רש"י במ"ק (דף ג') דלכן לא נאסרו התולדות בשביעית משום דלא הוי במשכן לכן אין להם חשיבות כ"כ כמו אבות ואף די"ל דרש"י מפרש מהו תולדות וע"ז קאמר דאותן שלא היו במשכן מקרי תולדות מ"מ הא חזינן עכ"פ לאיזה תולדות דחלקן התורה מן האב וה"ה בנ"ד יש לחלק בין אבות לתולדות א"כ איך נקל באב משום התולדה בלא הוכחה כלל, ולכן אף דמגבן מותר ביו"ט משום אוכל נפש, עכ"ז י"ל דדוקא מגבן דהוי תולדת בונה [וכמש"כ רש"י בפסחים (דף ס"ה) דמגבן הוי תולדת בונה וכ"כ הרמב"ם בה' שבת] הותרה משא"כ בונה עצמו דהוי אב וחמיר, ואין כח בתולדה הקלה להתיר את האב החמור במתוך, כאשר יודה כל יודע, והא דלא אמרו נפ"מ בזה בין האב להתולדה בשבת (דף צ"ו) וריש פ"ק דב"ק, י"ל דהא מיירי התם בשבת דלא שייך בי' נפקותא זאת, והרמב"ם הוכיח זה הכלל מהא דשבועות דאמרו בפשיטות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט בלא פלוגתא כלל וסברא נכונה היא בעז"ה.

כ״ווכן מוכרע זה מהא שכתב הר"ן (ר"פ אין צדין) דלהפוסקים דס"ל דטחינה והרקדה אסור מה"ת, איך מותר לשחוק תבלין כדאיתא בביצה (ד' י"ד) דתבלין נידוכין כדרכן הא שחיקה היא תולדה דטוחן וע"ש, רק כדי שלא תקשה באמת לשיטת הסוברים כשיטת ירושלמי דטחינה אסור מה"ת איך התירו לשחוק תבלין ביו"ט ההכרח לומר לדידהו כמש"כ הפ"י (ביצה ד' י"ד) שהביא בשם הראשונים שכתבו לחלק דדוקא קצירה וטחינה שנעשות לימים הרבה אסרן התורה אף אם אינו רוצה לטחון רק לבו ביום, משא"כ שחיקת תבלין שאין דרכו לשחוק לימים הרבה רק מה שצריך לקדירה לכן הותרה וכסברת הר"ן הנ"ל, וכן ההכרח לומר לשיטתם דס"ל דקצירה וטחינה אסור מה"ת.

כ״זאמנם עדיין יש להקשות לשיטתם אמאי לא נימא מתוך שהותרה שחיקה דהיא תולדה דטוחן לצורך יו"ט ממילא הותרה טחינה לצורך יו"ט, וזהו כש"כ מכל מתוך דדיינינן על הותרה שלא לצורך וכש"כ בטחינה לצורך דיש לדון מתוך הנ"ל, ולהתיר. ואין לומר דגזה"כ הוא דנאסר טחינה מקרא דושמרתם את המצות דלא הותר רק מלישה ואילך כדאי' בירושלמי, דאכתי תקשה דנילף מזה להוכיח דלא אמרינן מתוך כו' מדחזינן דטחינה נאסרה ושחיקת תבלין מותרת א"כ מוכח מקראי דלא אמרינן מתוך, ועיקר הך מתוך אינו אלא מסברא, וכיון דיש הוכחה מגזה"כ להוכיח דלא אמרינן מתוך ודאי דבעי למילף מיני' לומר כן בכל דוכתא, ואין לחלק ולומר דלא הותרה רק מלאכה דאין דרכה לעשותה לימים הרבה, אבל טחינה דדרכה לעשותה לימים הרבה לא הותרה אף לבו ביום, דז"א דהא אי אמרינן מתוך כו' לא מחלקינן כלל לומר דלא הותרה רק לצורך, דהא במבשל נבלה או כה"ג דלא הוי צורך כלל ועכ"ז אמרינן מחמת מתוך לדון דהותרה, ובע"כ מוכח דלא מחלקינן בזה אי אמרינן מתוך כו' משום דעיקר הסברא להא דאמרינן מתוך הוא כמו שכתבו הראשונים דכיון דמצינו שמלאכה זו מותרת א"כ כיון דלא נכללה מלאכה זו בכלל דכל מלאכה לא תעשו ביו"ט לכן ממילא הותרה אף שלא לצורך, לכן מה"ט מיבעי לן לומר הסברא הזאת גם על טחינה דנאסרה מה"ת ולומר מתוך שהותרה שחיקת תבלין הותרה נמי טחינה אם אינו רוצה רק לטחון לבו ביום דאז הוי גם לצורך, כיון דמצינו דשחיקה הותרה א"כ חזינן דזה לא נכלל בכלל איסור מלאכה, ולומר דנאסר מגזה"כ כבר כתבתי דזה אינו סברא, דא"כ יהא מוכח מזה דלא אמרינן מתוך.

כ״חאמנם לפמש"כ דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה להוכיח מזה דהותר גם האב שלא לצורך משום דאין האב שהוא חשוב ביותר נגרר אחר התולדה, ולא מצינו רק שהתורה החמירה דחייב על התולדות כמו על האב, אבל להקל על האב בעבורה זה לא מצינו בקרא, אתי שפיר, דלכן לא אמרינן מתוך שהותרה שחיקת תבלין דהוי תולדה דטוחן דהותר גם האב דהיינו טוחן גופא, דאין להוכיח מן התולדה להקל על האב, והוא ראיה להסברא שכתבתי דלא אמרינן מתוך להתיר את האב שלא לצורך.

כ״טולפ"ז יש לדון בכתישה דאמרו בביצה (דף ח') דמקשה הש"ס והא קעביד כתישה והוי תולדה דטוחן, די"ל כיון דאמרינן מתוך א"כ הוי כתישה מותרת מה"ת משום מתוך דהותרה שחיקת תבלין דהוי תולדה דטוחן לצורך הותרה ג"כ כתישה שלא לצורך, ומצוה מקרי צורך קצת כמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') והא דמקשה הש"ס שם והא קעביד כתישה היינו דנאסר כתישה עכ"פ מדרבנן כמו על בנין שכתבו התוס' דלא נאסר אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדא דחול, וכן מוכרע זה מן שיטת הרמב"ם דס"ל דטחינה מותר מה"ת ביו"ט א"כ תקשה נימא מתוך שהותרה טחינה דהוי אב מלאכה הותרה התולדה שלו אף שלא לצורך, אע"כ מוכח דאיסור כתישה לא הוי אלא מדרבנן, ואפ"ה לא אתי עשה דכסוי לדחות ל"ת ועשה דאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו', אלמא דגם שבות דרבנן ג"כ מקרי עשה ול"ת, ולכן גבי כסוי אין עשה דוחה לשבות דרבנן [רק היכא דא"צ אלא לעפרה אז הקילו משום תרתי דרבנן], וכן כתב שם הפני יהושע דהכתישה שאסרו שם אינו אלא מדרבנן משום דלא שייך כתישה דאורייתא אלא באבנים מקורזלות ע"ש, אכן לפמש"כ בלא זה מוכח דהך כתישה דאסרו שם לא הוי אלא מדרבנן משום מתוך כנ"ל.

ל׳אכן יש להקשות בהך סוגיא דביצה (דף ח' ע"ב) דאמר רבה אפר כירה מוכן לוודאי ואין מוכן לספק, ומקשי דספק מ"ט לא דלמא עביד כתישה א"כ וודאי נמי נגזור דלמא עביד כתישה כו', ולפמש"כ דכתישה אינו אלא איסור דרבנן אבל מה"ת אמרינן מתוך כו' והוי צורך קצת משום מצות כיסוי, א"כ שפיר יש לחלק דלכן בוודאי לא גזרינן דלמא עביד כתישה, משום דהא אף אם עביד כתישה אכתי ליכא איסור תורה משום מתוך כו', אבל בספק שפיר הוי חשש מה"ת דשמא הוי הכוי מן בהמה ואינו חייב בכיסוי כלל והוי שלא לצורך כלל דלא אמרינן מתוך בזה כמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב), ואין לומר כיון דחייב עכ"פ מספק בכיסוי מקרי זה ג"כ צורך קצת דאמרינ' מתוך כו', דהא מבואר בחולין (דף פ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה תקיעת שופר כו' דספק אשה אסור להוציא השופר לצורכה שמא לא מחייבה ולא הוי צורך כלל ע"ש, ויש לתרץ זה דהא שם מיירי לרבה דאמר אפר כירה מוכן לוודאי כו', ורבה הא ס"ל בביצה (דף י"ב) דפליגי ב"ש וב"ה בעירוב והוצאה ומתוך ס"ל לכ"ע דלא אמרינן, א"כ לשיטת רבה נאסרה כתישה מה"ת אף ביו"ט, ושפיר הקשה הש"ס בפשיטות אליבא דרבה דוודאי נמי נגזור דלמא עביד כתישה, ולדברי הפ"י הנ"ל דקאמר דהכתישה שאסרו שם אינו אלא מדרבנן משום דמה"ת אינו אלא במקורזלות, בלא"ה אתי שפיר.

ל״אוכן בפסחים (דף מ"ז) דמקשה הש"ס שם וכתישה ביו"ט מי שרי, ג"כ הוא מהאי טעמא דהא שם מיירי אליבה דרבה דס"ל דאמרינן הואיל ורבה הא ס"ל דלא אמרינן מתוך לכן נאסרה כתישה מה"ת, ועיין בתוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה אהבערה לא ליחייב כו' ואכמ"ל.

ל״בובביצה (דף ח' ע"א) ברש"י ד"ה והא קא עביד גומא דכתב דחייב משום בונה [וכמבואר בשבת (דף ע"ג) דגומא בבית חייב משום בונה], ולשיטת התוס' דס"ל דבנין ביו"ט מותר לצורך קצת, א"כ קשה מאי מקשה הא קעביד גומא הא לא הוי בזה רק איסור דרבנן, אכן לפמש"כ דאף דכתישה לא הוי רק איסור דרבנן ע"כ מקשה הש"ס שפיר בפשיטות והא קעביד כתישה, ובפרט לשיטת הפ"י דכתישה שאינו באבנים מקורזלות לא נאסר אלא מדרבנן, א"כ ה"ה במה דמקשי והא קעביד גומא ג"כ יש לומר דכיון דעכ"פ אסור מדרבנן א"כ איך הקילו משום מצות כסוי, וכמו בשופר של ר"ה דאין מעבירין עליו את התחום כו', ורק בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאז הוי תרתי דרבנן בזה הקילו משום שמחת יו"ט.

ל״גענף ו. ולכאורה יש להוכיח דבנין ביו"ט אסור מה"ת מהא דעירובין (ד' ל"ד ע"ב) בגמ' על משנה דנתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב ומקשה ואמאי הוא במק"א ועירובו במקום אחר ותירצו דבמגדל לבנים עסקינן כו' וביו"ט מיירי, ואי נימא דביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן א"כ הא שם פי' רש"י דאתי המשנה כרבי דלא גזרו על שבות בה"ש, ואי נימא דמיירי ביו"ט א"כ אף בבנין גמור הוי עירובו עירוב משום דסותר אוהל לא הוי אלא מדרבנן ולא גזרו על שבות בה"ש, אכן לפמש"כ התוס' שם בד"ה בעי סכינא למפסקי' כו' דלית לי' דרבי ניחא זה, ועוד די"ל דשבות כזה גזרו אף בה"ש כמש"כ התוס' שם לעיל, דהא בלא"ה לא הוי סותר ע"מ לבנות, ועיין שם (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא אי בעי כו'.

ל״דוכן מוכח מן הא דשבת (דף קל"ח ע"א) דפליגי שם אמוראי במשמר משום מאי חייב דרבה ס"ל משום בורר ור' זירא אמר משום מרקד, ופי' שם רש"י דרבה ג"כ מודה דחייב משום מרקד, ויש להקשות דאמאי התירו משמר ביו"ט כמבואר שם במשנה דנותנין לתלויה ביו"ט, כיון דמשמר יש בו משום מרקד ג"כ והא רקידה אסור ביו"ט כמבואר בביצה (דף כ"ט), ולכמה פוסקים נאסר רקידה מה"ת ביו"ט כמבואר בר"ן ר"פ אין צדין בשם הירושלמי דהמרקד סופג את הארבעים וכמש"כ המג"א (סי' תק"ו סעיף ב') א"כ קשה אמאי התירו משמר ביו"ט, ואף שכתבו התוס' בשבת (דף קל"ז ע"ב) ד"ה תולין כו' דלכן מותר לשמר משום שאם הי' עושהו מאתמול לא הוי טוב וחזק כו', עכ"ז לא שייך זה הסברא רק להסוברין דקצירה ורקידה מותר מה"ת רק לפי שאפשר לעשות זה מאתמול לכן אסרו חז"ל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה"ז) דלכן משמר דלא אפשר מאתמול מותר, אבל להסוברין דרקידה אסור מה"ת א"כ קשה דמ"ש משמר דהא באוכל נפש לא מחלקינן מן התורה בין אפשר מאתמול ללא אפשר כמש"כ הר"ן בר"פ א"צ וש"פ, וכן למ"ד דס"ל משום בורר ג"כ יש להקשות כן דמפני מה מותר משמר, דהא בורר אסור ביו"ט כפי שכתב רש"י בביצה (דף כ"ט ע"ב) בד"ה דמחזי כבורר דבורר אב מלאכה הוא כמרקד כו', אך בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב וביצה פ"א ה"י) איתא פלוגתא בבורר אי נאסר מה"ת או אינו נאסר אלא מדרבנן, דחד מ"ד יליף מן ושמרתם את המצות דלא הותר רק מן לישה ואילך דלשיטתו אסור גם ברירה, וחד ס"ל לאסור קצירה מן אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דג' מיעוטין נאמרו על קצירה וטחינה ורקידה אבל ברירה מותר מה"ת, א"כ למ"ד דס"ל דברירה מותר מה"ת ניחא מה דאסרו בורר בנפה וכברה וטבלא והתירו משמר משום דחלקו חז"ל ביניהם ע"פ סברת התוס' דשבת הנ"ל, אכן למ"ד דס"ל דבורר אסור מה"ת, א"כ קשה דמפני מה התירו למשמר ביו"ט הא באיסור דאורייתא לא שייך לחלק שלכן הקילו משום דלא אפשר מאתמול כנ"ל, ובע"כ מוכרח לחלק ביניהם כמו דחלקו הראשונים בשחיקת תבלין דהותרה ביו"ט דשאני טחינה דנקרא עבודה משום שדרכן לעשות לימים רבים, משא"כ שחיקת תבלין דאין דרך לעשותה לימים רבים לכן הקילו, וכמש"כ הפ"י בביצה (דף י"ד), דה"ה במשמר דלפי דאין דרך לשמר לימים רבים לכן לא מקרי זה עבודה ומותר ביו"ט משא"כ רקידה דדרכן לעשותן לימים הרבה כמש"כ הר"ן בפ' אין צדין ושארי ראשונים, לכן אסרה התורה משום דעיקר הטעם דאסרן התורה הוי משום דדרכן לעשותן לימים רבים, משא"כ במשמר דלא שייך זה לכן מותר, וכן מצאתי בשיטה מקובצת לביצה (ר"פ א"צ) שכתב בשם הרמב"ן דלכן מותר לברור קטניות ביו"ט משום דאין דרכן לברור רק לפי שעה ולא לזמן מרובה יעו"ש.

ל״האכן אכתי תקשה כיון דמשמר מותר אף מדרבנן א"כ אמאי לא נימא מחמת זה להתיר רקידה ביו"ט, דהא יש לדון מתוך שהותר משמר לצורך יו"ט דהותרה גם רקידה בפרט לצורך יו"ט וכמו כל מתוך כו', אכן לפמש"כ דמשום דהותרה התולדה לא דיינינן להתיר את האב לפי דהתולדה קילא מן האב, כמו דחזינן בשביעית דלא נאסרו התולדות לפי דלא הוי במשכן וכמש"כ רש"י במ"ק (דף ג') כנ"ל לכן אף דמשמר מותר עכ"ז כיון דמשמר לא הוי אלא תולדה דמרקד או בורר לא יתכן שיותר האב מחמתה, ולכן שפיר אסרה התורה למרקד ולא ילפינן מזה דלא אמרינן מתוך כו' משום דיש לחלק כמש"כ, וכל זה הוא ראיה להסברא שכתבתי בעז"ה וכהכלל המחודש הנ"ל.

ל״ווב"ה מצאתי בירושלמי בשבת (פ"ז ה"ב) וביצה (פ"א ה"י) על הפלוגתא במשמר משום מאי מחייב דחד ס"ל משום בורר וחד ס"ל משום מרקד כו' יו"ט הותר משום שימור כו' ואמר ר' חנינא בן יסא כו' בשם ר' יהודא אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה אין תימר משום מרקד הא אסור, וכוונת הירושלמי היא להקשות מש"כ דאי נימא משום מרקד א"כ אמאי התירו משמר ביו"ט הא כיון דמרקד אסור מבעי להיות נאסר גם משמר כמו מרקד, אבל למ"ד דס"ל דמשמר משום בורר אינו קשה משום די"ל דבורר מותר מה"ת כמבואר שם לחד מ"ד בירושלמי, או די"ל דזה דומה לבורר כדרכו דמותר ביו"ט, וכן קאמר התם בירושלמי לעיל מזה דיו"ט הותר מכלל ברירה כדתנן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי עיי"ש, ודווקא בורר בנפה ובכברה אסור ביו"ט כמבואר בביצה (דף י"ד), וב"ה שהנחני בדרך אמת, אמנם הש"ס דילן שלא הקשה כן ולא הוכיח מכח קושיא זו דמשמר הוי משום בורר ולא משום מרקד מוכח דס"ל כמש"כ, והירושלמי שלא ס"ל סברא זו שפיר הקשה כנ"ל.

ל״זוהא דמותר שחיקת תבלין ביו"ט אף דטחינה אסור, י"ל דס"ל להירושלמי כשיטת הסוברין דמש"ה התירו שחיקת התבלין משום דאין טחינה באוכלין וכמש"כ הפ"י בביצה (דף י"ד), ועדיין קשה לשיטת הירושלמי (בפ' ז') דאי' שם דשחק פלפלין חייב משום טוחן אלמא דס"ל דשייך טחינה באוכלין דמ"ש שחיקת תבלין, וכקשיית הירושלמי הנ"ל על משמר דאיך התירו והא כיון דמרקד נאסר א"כ מ"ש משמר, ויש לחלק ביניהם קצת, ולשיטת הסוברין דרקידה וקצירה לא נאסרו מה"ת רק מדרבנן משום דס"ל דש"ס דילן פליגא על הירושלמי בזה ניחא בפשיטות דמפני מה לא הוכיחו בש"ס דילן דמשמר הוי משום בורר ולא משום מרקד כהוכחת הירושלמי הנ"ל, משום דהירושלמי אזל לשיטתו דס"ל דקצירה ורקידה נאסרו מה"ת, לכן שפיר מקשה דמ"ש משמר דהא בדאורייתא אין לחלק כסברת התוס' בשבת דר"פ תולין, משא"כ הש"ס דילן דס"ל דקצירה ורקידה לא נאסרה רק מדרבנן, לכן שפיר יש לחלק דלכן הותרה משמר משום דלא אפשר לעשות מאתמול וכסברת התוס' הנ"ל ושאני קצירה ורקידה דיכול לעשות מאתמול, וכמש"כ הרמב"ם כנ"ל, ומתורץ בזה קושיית הקרבן עדה בירושלמי שם שהקשה דאמאי לא הוכיחו כן בש"ס דילן וכהוכחות הירושלמי הנ"ל, וביותר הקשה זה לשיטת הרמב"ם דס"ל משמר דחייב הוי משום מרקד א"כ תיקשה עליו קושיית הירושלמי הנ"ל דאיך התירו משמר ביו"ט יעו"ש בקרבן עדה, ולפמש"כ ניחא משום דהא הרמב"ם דפסק דקצירה ורקידה דנאסרו הוי משום דאפשר מאתמול ונאסרו מדרבנן, א"כ משמר דלא אפשר מאתמול כמש"כ התוס' משום דמתקלקל טעמו לכן התירו חז"ל למשמר, והירושלמי שהקשה זה לשיטתו אזיל דס"ל דקצירה ורקידה נאסרו מה"ת.

ל״חולפי מש"כ לעיל להוכיח מן הירושלמי דס"ל כשיטת התוס' דבנין ביו"ט לא נאסר רק מדרבנן משום מתוך שהותרה במגבן דהוי משום בונה, יש לומר דזהו כוונת הירושלמי במשמר, דא"ת משום מרקד א"כ קשה אמאי התירו במשמר ואסרו למרקד, דאין לומר כמש"כ לחלק דשאני משמר לפי דדרך לעשותה לזמן מרובה וכמו בשחיקת תבלין, דא"כ תקשה דאמאי אסור מרקד הא יש לומר מתוך שהותרה משמר הותרה ג"כ מרקד כנ"ל, ואף דמשמר הוי תולדות מרקד עכ"ז הירושלמי לא ס"ל לחלק בסברא זו שכתבתי וכשיטת התוס' דלא מחלקי בזאת הסברא, משא"כ הש"ס דילן דס"ל דבנין ביו"ט נאסר מה"ת כדמוכח בשבועות (דף ט"ו) וכמש"כ בע"כ מוכח דס"ל לחלק בהסברא שנתבאר דאין לומר מתוך שהותרה התולדה הותר האב, לכן שפיר יש לחלק כמש"כ ע"פ סברת הראשונים שכתבו בשחיקת תבלין, והא דלא אמרינן מתוך שהותרה משמר דהיא תולדת מרקד הותר ג"כ מרקד, משום דהא הש"ס דילן ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה הותר האב כמש"כ לעיל בארוכה, ובעז"ה קושית הקרבן עדה הנ"ל מתורצת היטב לכל שיטות הראשונים:

ל״טענף ז. ובעיקר הקושיא שהקשיתי לעיל בירושלמי שבת (פ' י"ב) דמחזיר תריסין חייב חטאת ואפ"ה התירו להחזיר התריסין משום שמחת יו"ט וסופן משום תחילתן, וקשה לפמש"כ המ"א בשם הב"ח (בסימן ת"צ) דלא התירו סופן משום תחילתן רק באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, נראה לפע"ד לתרץ דלפי מאי דקיי"ל ביבמות (דף צ') בש"ס דילן דבקום ועשה אין יכולין חז"ל לעקור ד"ת וכדאיתא בזבחים (דף נ"ו ע"א) ברש"י ד"ה והתניא מנין ללשכות כו' ובנזיר (דף כ"ט) ובש"ד בש"ס אין מספר, לכן שפיר פסק המג"א דבקום ועשה אין יכולין לעקור ד"ת, אבל הירושלמי י"ל דאזיל לשיטתו בגיטין (פ"ד סוף ה"ב) שפריך על רשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל וכי יכולים לעקור ד"ת ומתרצי דיכולים חכמים לעקור אף בקום ועשה ועיי"ש במרה"פ, ובש"ס דילן בגיטין (דף ל"ג) מקשינן ג"כ איך יכולים חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה ואמאי בטלו אינו מבוטל ומתרצי משום דאפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה משום דבלא זה אינם יכולין רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה, לכן הירושלמי לשיטתו דס"ל דאף בקום ועשה יכולים חז"ל לעקור ד"ת, ולכן שפיר י"ל דמשום שמחת יו"ט הקילו חז"ל לסלק ולהחזיר את התריסין ביו"ט וסופן משום תחילתן, ואף לעקור לדאורייתא היכא שראו שזהו ענין בכלל צרכי רבים לקיים מצות שמחת יו"ט.

מ׳ובזה יש לתרץ מה שנ"ל להקשות במה שפסק הרמב"ם (פ"ו ה' ביאת מקדש ה"י) דכהן שנמצא חלל דאם עבד לא חילל ואינו עובד להבא, ומשמעות הלשון הוי שאף באמצע עבודה פוסק ואינו גומרה, ובירושלמי (פ"ח ה' תרומות ה"א) איתא דכהן שנמצא חלל באמצע עבודה דמקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, ר' יעקב בר זבדי בשם ר' יצחק מן מה דתני עשה אותה כחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרה הדא אמרה שמקבל ואח"כ זורק כנ"ל, וכוונת הירושלמי הוא דכמו דעשו תקנה כדי שלא ימנעו הכהנים להקריב ע"ג המזבח דמה"ט גומר החלל עבודתו שהתחיל, א"כ קשה מהירושלמי הנ"ל על הרמב"ם שפסק דאינו גומר עבודתו ופוסק באמצע ולפי מה שכתבתי דהירושלמי ס"ל דיכולים חז"ל לעקור ד"ת אף בקום ועשה ניחא, משום דלדידן דקיי"ל, דדוקא בשב ואל תעשה יכולים חז"ל לעקור ד"ת ולא בקום ועשה, א"כ מה"ט פוסק באמצע עבודה, ועיין בגיטין (דף נ"ה ע"א) ברש"י ד"ה נמצא מזבח בטל כו', דאין להקשות איך יכולים חז"ל לעקור ד"ת, משום דהא ביבמות (דף צ') אי' דשב ואל תעשה שאני עכ"ל, משא"כ הירושלמי דס"ל דגם בקום ועשה יכולין לעקור לד"ת לכן מחמת התקנה שלא ימשכו הכהנים את ידיהם גומר עבודתו ואינו פוסק, ועיין בירושלמי גיטין (פ"ה ה"ו) ובקרבן העדה שם בד"ה שלא יהא המזבח שמם כו'.

מ״אוע"פ מש"כ לתרץ דברי הרמב"ם דאמאי אסור לבנות ביו"ט מה"ת ולא אמרינן מתוך כו', בזה יש לתרץ שיטת רש"י ג"כ דס"ל דבנין אסור ביו"ט וס"ל דמגבן הוי תולדות בונה, והקשיתי לעיל דאמאי לא אמרינן מתוך משום שהכלל שכתבתי י"ל גם לשיטתו, ובפרט לשיטת רש"י שהוכחתי דס"ל דקצירה וטחינה ורקידה אסור מה"ת, א"כ אמאי התירו שחיקת תבלין ומשמר ביו"ט ואסרו לטחינה ורקידה מה"ת ולא אמרינן מתוך, אלא ע"כ מוכח דס"ל להכלל שכתבתי דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה הותר האב כנ"ל.

מ״בענף ח. ועיקר קושית התוס' שהקשו דא"כ אם נפל ביתו יהא מותר לבנות משום מתוך כו', הי' נ"ל לכאורה לתרץ דהא מבואר בשבת (דף ע"ד ע"ב) ברש"י ד"ה תנור חייב שמונה כו' דאף דאין בונה בכלים עכ"ז חייב משום מכה בפטיש , וכן אי' שם (דף מ"ז) במחזיר מטה של טרסיים דחייב משום מכה בפטיש כפי' רש"י שם, וכן מבואר בשבת (דף ק"ב) גבי עייל שופתא בקופינא דמרא ועושה נקב בלול של תרנגולים דלכ"א חייב משום מכה בפטיש משום דכל גמר מלאכה כמו המסתת חייב משום מכה בפטיש, וכפרש"י שם בד"ה מכה בפטיש גמר מלאכה הוא שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרץ עוד עכ"ל רש"י, א"כ כיון שבכל בונה יש בו חיוב דמכה בפטיש ג"כ, וכמבואר ברמב"ם (פ"י מה' שבת ופכ"ג) וכמו שכתב הלח"מ (שם הלכה י"ד) דלרב חייב משום בונה ומכה בפטיש ג"כ, ועיין במג"א (סימן שי"ד ס"ק ג') מש"כ שם ובראב"ד ברמב"ם (פ' י"ב ה"א), ולכן יש לדון דנהי דבנין מותר ביו"ט משום מתוך דהותר בונה במגבן, עכ"ז ישנו לחיוב דמכה בפטיש על כל בונה אף ביו"ט, משום דעל מלאכת מכה בפטיש ליכא למימר מתוך דהותרה במגבן לפי שיש לדון דכל מלאכת מכה בפטיש ליכא באוכלין, וכדאמרינן בביצה (דף ל"ג) דבאוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי, וממילא נאסר בנין בית ביו"ט משום מכה בפטיש דע"ז לא שייך מתוך הנ"ל, דאף דבונה מצינו במגבן אבל מכה בפטיש לא מצינו באוכלין, כן י"ל לכאורה מסברא.

מ״גאמנם באמת מבואר בירושלמי שבת (פ"ג ה"ב) בפסקא דהמעמר, הדא אתתא כד מערבא בחטים משום מרקד כד מפרכיא ברשייא משום דש כד מתברא בצדדיא משום בוררת כד מספייא משום טוחנת כד מנפיא משום זורה גמרה מלאכתה משו' מכה בפטיש עכ"ל הירושלמי, אלמא דס"ל לירושלמי להדיא דאף באוכלין כמו חטים חייב בגמר מלאכתן משום מכה בפטיש, וכן הובא הירושלמי הזה במרדכי בהגהותיו לשבת (פי"ח וי"ט) מש"כ הירושלמי על האי דשחיק תומא כו' דחייב משום מכה בפטיש יעו"ש, א"כ ה"ה י"ל דעל מגבן חייב ג"כ משום מכה בפטיש, וכן נוטה הסברא דכיון דחזינן בבנין בכלים דאף מאן דס"ל דאין בנין בכלים עכ"ז מודה דחייב משום מכה בפטיש כדס"ל לשמואל בשבת (דף ק"ב) א"כ כיון דמחייבינן על מגבן משום בונה כש"כ דמחייבינן עליו משום מכה בפטיש ג"כ, ולכן שפיר הקשו התוס' דאם נפל ביתו יהי' מותר לבנות ביו"ט, דמשום מכה בפטיש ג"כ ליכא לחיוביה ביה משום דגם על מכה בפטיש שייך לומר מתוך שהותרה במגבן, ובמגבן ג"כ גמר מלאכתו הוי ע"י אדם ולא נגמר מאיליו, ועיין ברש"י שבת (ד' ע"ד ע"ב) בד"ה תנור חייב שמונה כו', ולכן הוכרחו התוס' לתרץ דלא נאסר אלא מדרבנן בע"כ מוכח דשאני הא דביצה (ד' ל"ג) הנ"ל דאמרו דאין באוכלי בהמה משום תקון כלי היינו לפי שאין דרכן בכך ולכן הוי רק מלאכת עראי בעלמא, וכמו דאי' בביצה (דף ל"ב) דבנין עראי לא גזרו ביה רבנן, וכ"כ הר"ן שם דלכן אין בהם משום תיקון כלי לפי שאינו מתקיים ע"ש, וכן לשיטת הסוברין דדישה מותר מה"ת ביו"ט, וכיון דכל דישה יש בו משו' מכה בפטיש כמו שמבואר בירושלמי הנ"ל לכן שפיר י"ל מתוך שהותרה מכה בפטיש בדישה מה"ת דה"ה דהותרה מכה בפטיש בבנין כנ"ל.

מ״דויש להקשות לשיטת התוס' הנ"ל מן הא דביצה (דף כ"ח) דקאמרי שם אחד סכין שנפגמה וא' שפוד שנרצם וא' גריפת תנור וכיריים באנו למחלוקת ר"י ורבנן במכשירי אוכל נפש כו' ועיין בתוס' שם בד"ה גריפת תנור וכיריים כו' שכתבו דכשמסיר את האבנים והעפר חייב משו' מכה בפטיש כו', והא לפמש"כ דס"ל להתוס' דמותר לבנות בנין ביו"ט דמוכח דס"ל דגם משום מכה בפטיש אינו חייב ביו"ט דאל"כ הא יש בו עדיין חיוב דמכה בפטיש, ובע"כ מוכח דגם מלאכת מכה בפטיש אינו ביו"ט משום מתוך הנ"ל, א"כ קשה איך כתבו התוס' בגריפת תנור דחייב משום מכה בפטיש, ואין לומר דבאמת למאן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסור דה"ה בנפל ביתו ג"כ אסור לבנות ביו"ט, אך התוס' דכתבו דמותר לבנות בית ביו"ט היינו משום דס"ל דהלכה כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש דלא היה אפשר לעשות מאתמול מותר ביו"ט וכמבואר באו"ח (סי' תקי"ד ברמ"א שם סעיף א') כי אין סברא כלל לחלק, אחרי שההיתר לבנות בית ביו"ט הוא משום מתוך כו' והא חזינן דאמרינן מתוך להתיר אף שאינן במכשירי אוכל נפש כלל כמו מבשל נבלה וכה"ג, א"כ למה יגרעו מכשירי אוכל נפש, ובאמת ראיתי בשער המלך (ה' יו"ט פ"א) שכתב לחלק בסברא זו ולתרץ קושית התוס' בשבת הנ"ל למה אסור לבנות בית ביו"ט ולא אמרינן מתוך כו' אליבא דשיטת הרמב"ם, ולא הבנתי דבריו כלל בזה.

מ״הואפשר לומר דבאמת הא שאמרו שם דבגריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן היינו אחר שאסרו חז"ל לבנות ביו"ט מדרבנן דזה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן, ובאמת עיקר הפלוגתא דר' יהודא ורבנן דילפי מקראי י"ל דלא פליגי בגריפת תנור וכיריים רק בשארי ענינים, כמו הא דאי' שם לעיל (דף כ"ב) בכבוי הנר מפני דבר אחר וכה"ג, וכן בשפוד שנרצם ג"כ י"ל לשיטת התוס' דבנין מותר ביו"ט וגם מכה בפטיש מותר, דגם בשפוד שנרצם ליכא ביו"ט איסור תורה כלל לפ"ז דהא בנין ומכה בפטיש מותר ג"כ ביו"ט מה"ת, והא דפליגי ר"י ורבנן בהם היינו אחר שתקנו חז"ל דבנין ומכה בפטיש אסור ביו"ט, ובדאורייתא הוי עיקר פלוגתתם בלכבות הנר מפני ד"א וכה"ג.

מ״וומן התוס' בד"ה גריפת התנור כו' מוכח ג"כ כמ"ש דגם מכה בפטיש אינו חייב מה"ת ביו"ט, דאל"כ קשה על מה שהקשו התוס' שם למה צריך לאסור משום מכה בפטיש תיפוק ליה דבלא"ה אסור משום מוקצה דאפר ואבנים שבתוכו כו', מה זו קושיא, הא נפ"מ מן הא דאמר דבאנו למחלוקת ר"י ורבנן דהוי איסור מה"ת ואלו מחמת מוקצה אינו נאסר אלא מדרבנן, אם מותר לומר לנכרי לתקן דהא שבות דשבות שרי ע"י נכרי לצורך יו"ט, ואלו הי' נאסר מה"ת הי' אסור ע"י נכרי, ואף לפמש"כ התוס' בגיטין (ח' ע"ב וב"ק פ' ע"ב) בד"ה אומר לנכרי כו', עכ"ז יש נפ"מ אחריתא בין דאורייתא לדרבנן כגון להיות פסול לעדות וכה"ג, אכן לפמש"כ ניחא משום דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דבנין ומכה בפטיש ג"כ מותר מה"ת, דהא כל בנין הוי ביה משום מכה בפטיש ואפ"ה מותר לבנות ביו"ט ואף לגמור כל הבנין כדמשמע מהתוס' דשבת הנ"ל, וכיון שעיקר האיסור בגריפת תנור לא הוי אלא מדרבנן לכן שפיר הקשו התוס' למה צריך לומר דנאסר מחמת שמכשירי אוכל נפש אסור ביו"ט תיפוק לי' בלא"ה דאסור משום מוקצה, דהא עיקר איסור דגריפת תנור לא נאסר ג"כ אלא מדרבנן, א"כ מוכח מהתוס' ה"ל ג"כ דבנין ביו"ט ומכה בפטיש לא נאסר אלא מדרבנן משום מתוך וכמש"כ התוס' (ד' צ"ה) כנ"ל, ולכן הוכיחו התוס' שם בביצה ד' הנ"ל מקושיא זו דמוקצה הותרה באוכל נפש, אכן להרמב"ם י"ל שהוכיח דאסור לבנות ביו"ט מהא דשפוד שנרצם וגריפת תנור כו' הנ"ל, אבל לשיטת התוס' לא הוי אין גורפין תנור וכריים דביצה (ל"ב ע"ב) במשנה שם אלא איסור דרבנן ולא איסור תורה, משום דהא מכה בפטיש לא מתסר מה"ת ביו"ט משום מתוך דמגבן, ואין זה דוחק כלל לפי שכן מוכרח לומר בהא דאמרו שם בביצה (דף ל"ג) במשנה דאין מלבנין את הרעפים משום שמחסמן ומשוי להו מנא בהיסק זה [וכש"כ להסוברין שם דמשום שצריך לבדקן] דזה לא הוי איסור תורה לשיטת רש"י דשבת (ע"ד ע"ב) גבי חביתא ותנורא ותלתא שכ' דאינו חייב משום בונה שאין בנין בכלים, ומשו' מכה בפטיש אינו חייב בחביתא משום דמאלי' נגמרה מלאכתה בתנור וע"ש בד"ה תנור כו', א"כ ה"ה גבי הרעפים ג"כ כיון דמאליהן נגמרין בהיסק התנור א"כ ליכא לחיובי שם משום מכה בפטיש, ומשום בונה הא אין בנין בכלים, ובע"כ מוכח דאינו אלא איסור דרבנן כמו דאמרו גבי אין בנין בכלים דאיסור דרבנן שייך בו, א"כ ה"ה בהא דאין גורפים תנור כו' ג"כ י"ל דלא הוי אלא איסור דרבנן לשיטת התוס' בשבת הנ"ל:

מ״זאבל מצינו להרא"ש בביצה (פ"ד סי' ט"ו) דבלבון רעפים חייב משום מכה בפטיש, וצ"ע מהא דרש"י בשבת הנ"ל, ואפשר לומר דהנך לישנא דפליגי וחד ס"ל מפני שצריך לבדקן ואידך מפני שצריך לחסמן, דמאן דס"ל דלא חיישינן למפני שמחסמן הוא משום דס"ל דלא חייב בזה משום מכה בפטיש כעין סברת רש"י בשבת הנ"ל.

מ״חונידון מ"ש לעיל בשם הירושלמי דמכה בפטיש שייך אף באוכלין, לכאורה יש להעיר עפ"ז בהא דאיתא בשבת (דף קמ"ה) במשנה שם דקולייס האיספנין ודג מליח הוי הדחתן גמר מלאכתן, ופי' רש"י שם דחייב משום מבשל, ולפמש"כ יש לדון דחייב משום מכה בפטיש ג"כ, ואפשר דלא נחתי שם לזה, וכמו שמצינו ברמב"ם (ה"ש פ"י ה' י"ד) בעושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים דכתב שם דחייב משום בונה, וכתב הלח"מ (שם) דחייב ג"כ משום מכה בפטיש, א"כ ה"ה יש לומר ג"כ בזה, אך בעיקר דברי הלח"מ הנ"ל י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברת הגמ"ר שכ' בשבת (פ' הבונה) גבי מכה בפטיש יעו"ש, אך ז"א רק על עייל שופתא בקופינא דמרא, משא"כ בפותח נקב בלול של תרנגולים דכבר נגמר הבנין ובע"כ מוכח כדברי הל"מ הנ"ל, והדברים ארוכים.

מ״טאכן יש להוכיח מהא דשבת (ע"ה ע"ב) בהאי מאן דמלח בישרא דאין עיבוד באוכלין, וקשה דלתחייב משום מכה בפטיש כיון דזהו גמר מלאכתו, ואפשר לומר דכמו דכתב רש"י (דף ע"ד ע"ב) דבחביות ליכא משום מכה בפטיש משום דמאליו נגמר מלאכתו בתנור, כן ה"ה במעבד באוכלין דהא בעת שמולח האוכלין לא נגמרו אז רק עד אחר שעה שהמלח מעבדן, א"כ גם בזה אמרינן כסברת רש"י הנ"ל דכיון דמאליו נגמר מלאכתו אחר זמן ליכא בזה משום מכה בפטיש, וה"ה י"ל כן בקולייס האיספנין ודג מליח הנ"ל דאפשר שלא נגמרו מיד רק אחר זמן נגמרו מאליהם, וכיון דמצינו בירושלמי מפורש דמכה בפטיש שייך אף באוכלין לכן אין לנו לפלוג עליו במקום שלא מצינו פלוגתא ע"ז בש"ס דילן.

נ׳ומה שהקשיתי על שיטת התוס' דס"ל דבנין מותר מה"ת ביו"ט מהא דשבועות (דף ט"ו) דאמרו דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, י"ל דהא לתי' ב' דהתוס' שם בד"ה אין עזרה מתקדשת כו' שכתבו דהיכא דלא אפשר שאני, א"כ י"ל דכיון דמדרבנן אסור לבנות בית ביו"ט א"כ הוי לא אפשר עכ"פ וי"ל דבימי שלמה כבר נגזרה גזירה הנ"ל, וכן כתבו התוס' שם בד"ה ויוצא ממנו כו' בפשיטות דהיכא דלא אפשר לא אפשר ואינו מעכב זה לקידוש של העזרה, ואף דמה"ת הוי אפשר לבנות בעצרת ולקדש בחמץ, מ"מ אחר שהחכמים תקנו דאסור לבנות ביו"ט הוי לא אפשר כדמצינו בתוס' בפסחים (נ"ט ע"ב) ד"ה עשאום כמו שנטמאו כו', דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כמו אבדו האימורין עכ"ל אלמא דמה דלא אפשר מדרבנן ג"כ הוי כמו אבדו האימורין ואינו מעכב, וה"ה בנידון הקידוש של עזרה דכיון דלא אפשר מדרבנן עכ"פ אינו מעכב את הקידוש, ואין מזה ראיה לסתור שיטת התוס' בשבת, וע' בטו"א בחגיגה (דף ז' ע"ב) מה שהקשה על התוס' פסחים הנ"ל וכבר תרצתי במק"א קושיתו.

נ״אהגה [והא דשבת (דף מ"ז ע"ב) גבי מטה דמהדרי לי' ביו"ט וא"ל ההוא מרבנן לרבא בנין מהצד נהי דאיסור דאורייתא ליכא כו', אין מזה כלל להוכיח דבנין ביו"ט אסור מה"ת כמבואר להמעיין, ובעירובין (ד' מ"ד) אי' שאין עושין אוהל עראי ביו"ט ואצ"ל בשבת, וכן בביצה (ד' ל"א ע"ב) דביו"ט אמרו אבל לא בשבת, ופי' רש"י התם דביו"ט שאני דמותר אוכל נפש, אבל לשיטת התוס' ניחא טפי בפשיטות משום דשאני יו"ט דבנין מותר מה"ת ולכן הקילו בו יותר].

נ״בונתבאר בעז"ה שיטת הרמב"ם ושיטת התוס' הכל על נכון, ולשיטת התוס' מותר לבנות בית ביו"ט מה"ת, אכן אם צריך לבקע עצים לבנין ע"פ מידה יש לדון ביה חיוב מחתך וה"ה לממחק, כמש"כ הרמב"ם (ה"ש פי"א ה"ז) וזה לא מצינו דהותר ביו"ט משום אוכל נפש, אך לפמש"כ הקרבן עדה בירושלמי (ביצה פ"ד ה"ה) בד"ה ההן סיקירה כו' דשייך חיוב מחתך גם באוכלין א"כ יש לדון ג"כ בזה מתוך, אבל לפי מה שהעלו האחרונים לדחות דברי הקרבן עדה הנ"ל והוכיחו דמחתך אף במקפיד על מידתו לא שייך לחייב באוכלין, וכן מוכח בשבת (ע"ז ע"ב) דלא שייך מחתך באוכלין, דהא איתא שם א"ר פפא האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן וא"ר מנשה האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן א"ר אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך, ועכ"ז כתבו הפוסקים סתמא בה' שבת (סי' שכ"א סעיף י"ב) דבלחם אין שייך טחינה משום דאין שייך טחינה אחר טחינה, ולא כתבו להחמיר דהיכא דחותך במידה דשייך מחתך, ובע"כ מוכח דלא שייך מחתך באוכלין, ורב אשי דשבת הנ"ל לא קאי רק על האי מאן דסלית סילתא דזהו אינו אוכל לכן דוקא בי' שייך מחתך ולא באוכלין, וכן מוכח ביותר בשבת (דף קמ"ט) דמחלק לבני ביתו מנות בשבת וכן בחלוקת קדשים ולה"פ והובא בסימן שכ"ב, ולא אסרינן משום מחתך דהא מקפיד שיהא החלקים שווים כמבואר התם, ומשמע דאף שמחתך החלקים בשבת ג"כ שרי, ובע"כ מוכח דלא שייך מחתך באוכלין.

נ״גולכן לא שייך לדון מתוך שהותרה כו' על מחתך ולומר דהותרה אף שלא לצורך אוכל נפש, דהא לא שייך כלל מחתך באוכל נפש, ולפ"ז אף לשיטת התוס' שכתבו דבנין מותר ביו"ט אין להתיר מה"ת אלא אם אין צריך לחתוך ולבקע איזה עץ ולהקפיד על מדתו, אך איסור בנין ומכה בפטיש יש להתיר משום מתוך דהא בנין ומכה בפטיש שייך אף באוכלין כנ"ל, והתוס' בשבת הא מיירי בנפל ביתו דיש כאן עצים מתוקנים בזה התירו מה"ת ביו"ט אבל לא היכא שצריך לחתוך ולבקע במדה.

נ״דובזה יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל על התוס' מהא דשבועות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, משום די"ל שלכן לא הניחו לגמור את הבנין ביו"ט משום דלמא יצטרכו לעשות איזה מלאכה שחייבין עלי' משום מחתך אף ביו"ט ומחתך הא לא הותר ביו"ט, ודוחק לומר דהיו יכולין להכין מאתמול הכל שלא יצטרכו ביו"ט לעבור על מחתך רק על בנין לבד:

נ״הענף ט. ות"ל נתבארו שיטת הרמב"ם ושיטת התוס' הכל על נכון, ולשיטת התוס' דס"ל דמה"ת מותר לבנות ביו"ט ורק מדרבנן אסור, וכיון דקי"ל דשבות לצורך מצוה מותר ע"י נכרי כמבואר באו"ח (סימן ש"ז) לכן מותר לומר לנכרי לבנות סוכה שנפלה ביו"ט, משום דמה"ת מותר מחמת מתוך דודאי מקרי זה צורך קצת משום מצות סוכה, וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') ופסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לא אמרינן מתוך כו' והא מצות סוכה הוי מצוה עוברת בכל יום ויום, אך להרמב"ם דס"ל דבנין ביו"ט אסור מה"ת אסור לצוות לנכרי לבנות דהא דוקא שבות דשבות הקילו ע"י נכרי.

נ״וועכ"ז יש לצרף שיטת העיטור שהובא באו"ח (סי' רע"ו) דאף מלאכה דאורייתא מותר ע"י נכרי כמו להדליק הנר לצורך סעודה, ואף שמבואר באו"ח (סי' ש"ז) דלא סמכינן על העיטור לבד משום דהוי יחיד נגד רבים וכמ"ש שם הט"ז, עכ"ז יש לצרף דעת העיטור לשיטת התוס' הנ"ל דבנידון דידן לא הוי בעה"ע יחיד נגד רבים, וכה"ג מצינו באו"ח (סימן ש"מ במג"א ס"ק א') דהתיר במקום מצוה לחתוך הצפרנים ע"י נכרי מחמת שיש סוברי' דמלאכה שא"צ לגופה אינה אסור' אלא מדרבנן, ואף דהרמב"ם פוסק (ה"ש פ"א ה"ז) דמלאכה שא"צ לגופה חייב מה"ת, עכ"ז כיון דיש סוברין דאינה אסור' אלא מדרבנן מקילינן ע"י נכרי, וכן מצינו באליהו רבה (סי' תקפ"ו ס"ק כ"ט) שכ' להקל ע"י נכרי לילך אף חוץ לי"ב מיל להביא שופר, כיון דיש סוברין דאף י"ב מיל אינו אלא מדרבנן בצירוף העיטור דאף איסור דאורייתא מותר ע"י נכרי לצורך מצוה ע"ש, אלמא אף דהרבה סוברין די"ב מיל הוי דאורייתא עכ"ז סמכינן על הפוסקים די"ב מיל אינו אלא דרבנן להקל ע"י נכרי א"כ ה"ה בנ"ד, ואף דלהעיטור מותר בנ"ד מטעם אחר ולשיטת התוס' מותר מטעם אחר, עכ"ז הא קיי"ל בח"מ (סימן כ"ה) דבדרבנן מצרפינן אף דאינם מסכימים מטעם אחד, וכבר הארכתי בזה במק"א, ואף דלשיטת התוס' בגיטין (ד' ח' ע"ב) בד"ה אע"ג דאמירה לנכרי כו' וב"ק (פ' ע"ב) בד"ה אומר לנכרי כו' דאף שבות דשבות אין להתיר ע"י נכרי במקום מצוה, מ"מ הא באו"ח (סימן ש"ז) לא קיי"ל כדבריהם בזה, והלכה מרווחת היא בידינו דשבות דשבות מותר ע"י נכרי לצורך מצוה, ולעיקר שיטת העיטור הנ"ל שכתב להקל במקום מצוה ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא י"ל דיש סיוע ממה שכתב רש"י בע"ז (ט"ו ע"א) ד"ה כיון דזבניה קני' דהא דאסור לומר לנכרי עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך דיבור אסור עכ"ל רש"י, וכיון דקיי"ל חפצי שמים מותרים לכן במקום מצוה יש להתיר ע"י נכרי אף מלאכה דאורייתא, ושפיר סמכו האחרונים לצרף שיטת העיטור לסניף להקל.

נ״זוכבר נתבאר דאין להתיר אף לשיטת התוס' רק איסור בנין ומכה בפטיש, אבל איסור מחתך וממחק לא הותר מה"ת אף לשיטת התוס', לכן אסור מחתך וממחק אף ע"י נכרי, דהא קיי"ל דשבות אסור ביו"ט כמו בשבת באמירה לנכרי כמ"ש התוס' בב"מ (צ' ע"א) בד"ה אבל הכא דאיסור לאו שרי כו' דאף ביו"ט גזרו כו' וכמש"כ הב"י באו"ח (סי' תצ"ה), אכן אם העצים מתוקנים ואין צריך למלאכת חתיכה וממחק רק לבנות בלבד יש להקל ע"י נכרי, לכן בנפל הסכך אף כולו ג"כ יש להתיר, [גם יש להאריך במה דסוכה נקראת בנין עראי ובסוגי' דעירובין (דף מ"ד) רק עת לקצר], ועיין בירושלמי ר"פ כל כתבי והובא ברשב"א בחידושיו לשבת ר"פ הנ"ל דמבואר שם דלר"ש דס"ל דאין שבות עומד בפני כתבי הקודש דשרי לכבות מפני הדליקה בכתבי הקודש, אלמא דאף מלאכה שא"צ לגופה נכללה בכל השבותים להקל, ולא מחלקינן ביניהם לומר דשאני כבוי דהוי עיקרו מה"ת אם הי' צריך לגופו, וכמו שמחלק הר"ן בפ' כל כתבי והובא במג"א (סי' ש"ז), ולכן שפיר כתב המג"א להקל ע"י נכרי לחתוך הצפרנים במקום מצוה לדידן דקיי"ל דשבות דשבות שרי לצורך מצוה, א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נעשוויעז: