באר יצחק, אורח חיים י״דBe'er Yitzchak, Orach Chayim 14

א׳אם מותר לומר לשני נכרים שיעשו ביחד מלאכה דאורייתא במקום מצוה ופלפול בארוכה בענין שנים שעשו בשבת ובשאר אסורים שאלה אם מותר לומר בשבת לשני נכרים שיעשו ביחד מלאכה דאורייתא במקום מצוה.

ב׳ענף א. תשובה, בעז"ה, ממה דקיי"ל דאמירה לנכרי באיסור דרבנן מותר במקום מצוה כמבואר (בסימן ש"ז) אפשר לדון לכאורה להקל לומר לשתי נכרים שיעשו ביחד את המלאכה במקום מצוה אף שגוף המלאכה נאסר מה"ת, דהא מבואר בשבת (דף צ"ב) דשנים שעשאוה פטורין היכא דזה יכול וזה יכול וכן קיי"ל לדינא, ודרשו זה שם מן נפש גו' תחטא גו' בעשותה, דחד מיעוטא למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד מיעוטא למעוטי זה יכול וזה יכול כמבואר שם בכל הסוגיא, א"כ כמו בזה עוקר וזה מניח אין בו איסור דאורייתא כלל רק איסור דרבנן וכבר כתבו האחרונים דזה גרע מחצי שיעור, א"כ ה"ה שנים שעשו ביחד ג"כ אין בו איסור דאורייתא כלל דלא דמי לחצי שיעור דקיי"ל דגם באיסורי שבת אסור מה"ת כמבואר בשבת (דף ע"ד), משום דכמו דזה עוקר וזה מניח אין בו שום איסור דאורייתא כלל משום שהתורה פטרתו בפי' מן מעוט הנ"ל, כן ה"ה בשנים שעשו ביחד שגם אותם פטרה התורה בפירוש אין בו איסור דאורייתא כלל, או די"ל דלכן לא הוי כל עקירה בלא הנחה כמו חצי שיעור דיאסר מה"ת, משום דהא כל מלאכות שבת ממשכן גמרינן ולכן עקירה או הנחה לחוד כיון דאין שם מלאכה עלי' מותר לגמרי מה"ת, א"כ ה"ה בשנים שעשו ביחד דכיון דממשכן ילפינן ובמשכן הא מלאכה שהיה יכול כ"א לבדו לעשותה הי' עושה אותה בעצמו, ולכן אין שם מלאכה כלל על שנים שעשו, אכן לפ"ז בזה אינו יכול וזה אינו יכול דס"ל לר"ש דפטור ובמשכן מלאכה שלא הי' א' יכול לעשותה היתה וודאי נעשה ע"י ב', וכמ"ש התוס' בשבת (דף ג' ע"ב) בד"ה בעשותה כו', לכן י"ל לר"ש בזה אינו יכול וזה אינו יכול דאף דפטור עכ"ז נאסר מה"ת כמו חצי שיעור, אמנם באמת זה גרע מחצי שיעור דהא לא שייך בי' חזי לאצטרופי, ועוד דהא זה עוקר וזה מניח ג"כ הי' במשכן כמ"ש התוס' הנ"ל ואפ"ה קיי"ל בעקירה בלא הנחה דאף דשייך ביה חזי לאצטרופי להנחה שיגמור אח"ז עכ"ז אין בו אלא איסור דרבנן, ובע"כ מוכח משום דגזה"כ בפי' למעט זה עוקר וזה מניח לכן אין ביה שום איסור דאורייתא כלל, א"כ ה"ה בשנים שעשו כיון דרחמנ' מעטיה בפירוש אין בו איסור דאורייתא כלל.

ג׳וכן מוכח ברמב"ם (פ"א מה' שבת) במה שחשב שם בכל הפרק למקלקל ודבר שאינו מתכווין ושנים שעשו ביחד דפטורין ומשמע דדומין כולן בפטורם להדדי, ועוד דהא הרמב"ם (בפ"א דשבת ה"ג) כתב בדרך כלל דכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור ה"ז פטור מסקילה וכרת וקרבן אבל אסור לעשותו בשבת מדברי סופרים, ואח"ז מנה שם לאותן הפטורים ומנה גם לשנים שעשו דפטורין, א"כ מבואר דשנים שעשו אין בו איסור דאורייתא כלל רק איסור דרבנן, והא דשנים שעשו דפטורין הוי בכל מלאכות אף זולת הוצאה כמבואר בשבת (דף צ"ב) גבי ב' שאוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין בקולמס וכותבין כו' ע"ש.

ד׳ולפי מה שכתבו האחרונים דבחצי שיעור עובר ג"כ בבל יראה משום דגם בזה שייך לומר דחזי לאצטרופי, יש לדון דה"ה בשנים שהוציאו ביחד לרה"ר דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול קיי"ל כר' יהודא דחייב, ולכן אף היכא דזה יכול להוציאו לרה"ר וזה יכול דקיי"ל דפטור עכ"ז יש בו איסור מה"ת כמו בכל חצי שיעור בחיובי דשבת שמבואר בשבת (דף ע"ד) דאסור מה"ת, דכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב א"כ הוי זה יכול וזה יכול כמו חצי שיעור וחזי לאצטרופי להיכא דאם יהי' המשא שנושאים כבד שלא יהי' א' יכול לנשאו שאז הם חייבים, ע"כ גם עכשיו שנושאים משא שיכול א' לנשאו יאסר עכ"פ מצד חצי שיעור, וכמו דפחות מגרוגרת הוי חצי שיעור גבי כגרוגרת ה"ה דשיעור זה יכול וזה יכול הוי חצי שיעור גבי זה אינו יכול כו' ונאסר מה"ת.

ה׳אכן לפי מה שהעלה השאגת אריה (בס"ס פ"א) דעל חצי שיעור ליכא בל יראה משום דלא שייך ביה חזי לאצטרופי דדוקא באכילה פחות מכשיעור שייך חזי לאצטרופי דאם יאכל עוד להשלים לשיעור כזית בכא"פ אז חייב כמו על שיעור שלם, משא"כ בבל יראה דאף שישלים אח"ז השיעור עכ"ז אינו עובר למפרע אלא להבא משעה שהשלים לכשיעור, וכ"ז שלא הי' אצלו אלא פחות מכזית חמץ לא קעבר על בל יראה וכיון דלא שייך ביה חזי לאצטרופי אינו עובר על בל יראה, וסברת הש"א הנ"ל היא נכונה מאוד, א"כ ה"ה בזה יכול וזה יכול יש לדון דלא שייך בי' חזי לאצטרופי משום דשאני בהוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרת דמבואר בשבת (דף פ') דחייב דהא התם כיון שהשלים את השיעור אח"ז הוי האי ח"ש שהוציא מתחלה בחיוב להצטרף להשלים שיעור ההוצאה, משא"כ בשנים שהוציאו דלא חזיא מלאכתם דמעיקרא להצטרף למה שיעשו אח"ז דהא אם יעשו אח"ז מלאכה דז"א יכול כו' אז יהיו חייבים מכאן ולהבא, ומה שעברו ועשו מתחלה לא חזי כלל להצטרף למה שעשו אח"ז, ואם לא יעשו אח"ז מלאכה שזה אינו יכול כו' אז לא יהיו חייבין גם מכאן ולהבא ולכן לא שייך ביה חזי לאצטרופי כלל, וא"כ גם בשנים שהוציאו אין בו איסור כלל מה"ת רק מדרבנן, ואף לפמש"כ מתחלה אינו שייך זה רק בהוצאה ולא בשארי מלאכות כידוע בפשיטות.

ו׳שוב התבוננתי במ"ש שלכן בזה עוקר וזה מניח אין בו איסור תורה משום דילפינן זה מן ואם נפש אחת תחטא וגו' ושדינא בי' נרגא, דהא בשבת (ד' ק"ג) מבואר דילפינן מן ועשה אחת דבלא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט א' דפטור ואפ"ה אסור מה"ת, אלמא דאף דהתורה מיעטתו אמרינן דלא נתמעט אלא ממיתה וחטאת אבל נשאר באיסורו מה"ת כמו כל חצי שיעור, ובע"כ מוכח לחלק דשאני זה עוקר וזה מניח דגרע מחצי שיעור משום דהוצאה דהוי מלאכה גרועה אין לך בו אלא חידושו מה דחזינן דהתורה חייבתו בפירוש ולא נתמעט לפטור, אבל בשארי מלאכות מוקמינן אדיניהן דח"ש אסור בהם כמו בשארי איסורים, וכן לפמש"כ הג"א (שבת ריש פרק המוציא) דגם בהוצאה אסור חצי שיעור מה"ת, ע"כ מוכח לחלק דשאני עקירה דגרע מחצי שיעור דאין בו סרך מלאכה כלל לכן אינו נאסר אלא מדרבנן וגרע זה מהוציא חצי גרוגרת, עכ"פ כיון דמצינו בזה עוקר וזה מניח דאיצטריך למילף מקרא לפטור ובלא זה ה"א דחייב כמש"כ התוס' בד"ה חד למעוטי כו', ואפ"ה עכשיו דהתורה פטרתו אמרינן דאין בו שום איסור תורה כלל, א"כ ה"ה בשנים שעשאוה דילפינן מקרא דפטור וודאי דאין בו שום איסור תורה כלל כיון דלא שייך בו לדון דין חצי שיעור, דח"ש גופא דאסור מה"ת הוי משום דחזי לאצטרופי ובשנים שעשו דלא שייך חזי לאצטרופי כמו שנתבאר לעיל וודאי דאין בו איסור תורה כלל אלא איסור דרבנן.

ז׳וכיון דנתבאר דב' שעשו ביחד אין בו איסור כלל מה"ת רק איסור מדרבנן, לכן בשני נכרים אם עושין ביחד אף מלאכה דאורייתא אינו נקרא אלא שבות דשבות ויש לדון לכאורה להקל בזה במקום מצוה כמו בכל שבות דשבות.

ח׳ולכאורה אפשר לומר לפמש"כ הר"ן בפ' חביות על הא דנכרי שבא לכבות דאין אומרים לו כבה כמבואר בשבת (דף קכ"א), ולא אמרינן דהא כבוי הוי מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות, משום דשאני כבוי כיון דאם הי' צריך לגופו הי' חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה ולכן אסרו אף ע"י נכרי והובא זה במג"א (סי' ש"ז ס"ק ז'), א"כ יש לומר לפ"ז דה"ה בשנים שעשאוהו דכיון דעיקרו של האיסור הוי מה"ת אם נעשה ע"י ישראל א' לכן לא הקילו בזה ואין דינו אלא כמו שבות א'.

ט׳אכן בעיקר הסברא של הר"ן והמג"א הנ"ל מצינו בתוס' שבת (דף קכ"א) בד"ה שמע מינה כו' שהקשו אמאי אינו רשאי קטן לכבות הא קיי"ל ביבמות דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו והא כבוי לא הוי אלא אסור דרבנן, ותי' דהמשנה אתיא כר' יהודא, וכ"כ הר"ן בפ' כל כתבי על המשנה הנ"ל להקשות לשיטת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים כו', ומדלא כתבו דשאני כבוי דהחמירו בו יותר דהוי כעין דאורייתא, בע"כ מוכח דלא ס"ל לחלק בסברא זו ויש לחלק דשאני במלאכה ע"י נכרי דאסור מדרבנן ע"כ י"ל דבכבוי החמירו משא"כ בקטן אוכל נבילות למאן דס"ל דמצווין להפרישו מן התורה ע"כ אין להחמיר בכבוי דהא לא הי' מעולם תק"ח לאסור בזה וכן מבואר במג"א (ריש סי' ש"מ) שהקל לחתוך הצפרנים ע"י נכרי משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות וכ"כ הנה"כ ביו"ד (סימן קצ"ח) ולא מחלקי בסברת הר"ן שכתב דשאני כבוי דעיקרו הוי מה"ת אם הי' צריך לגופה, ובשבת (דף מ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה דכל היכא דקמכוין כו' כתבו ג"כ כסברת הר"ן דפ' חביות הנ"ל, אך שסיימו דזאת הסברא היא דחוקה ובלא"ה דחי לה הגמרא שפיר עכ"ל התוס' שם, א"כ ה"ה בשנים שעשו יש להקל ולומר דהוי כמו כל שבות דשבות דמותר במקום מצוה לדידן ולא גרע מן מלאכה שא"צ לגופה דמותר במקום מצוה כנ"ל, ועיין בסוף תשובה הקודמת מש"כ שם בשם הירושלמי בענין זה דמוכח דגם אצ"ל נכללת בכל השבותין ואין לחלק ביניהן. ועיין בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) דהיו מהדרין בעת הגזירה לעשות בשבת ע"י שנים והמפרש כתב שם דשנים שעשו אין בו איסור תורה כלל.

י׳ולפ"ז יש לדון בהא דיבמות (דף קי"ד ע"א) גבי עובדא דר' יצחק בר ביסנא אירכסו לי' הני מפתחות ברה"ר אתא לקמיה דר' פדת א"ל זיל דבר טליא וטליתא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לימא מסייע להו כו' אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן כו', וקשה מנליה להוכיח דס"ל אף בקטן אוכל נבלות דאסור מה"ת אין ב"ד מצווין להפרישו, הא י"ל דכוונת ר' פדת היתה שיגביהו שני התינוקות היינו טליא וטליתא את המפתחות ויעשו העקירה וההנחה ביחד, וכן מדוקדק בלשונו דקאמר דבר טליא וטליתא דלמה צריך לשנים הא די בא', ולפמש"כ דב' העושים אין בו אלא איסור דרבנן ניחא משום דדוקא כה"ג דאין בו אלא איסור דרבנן בזה אמרו להתיר אבל לא בקטן יחידי דהוי בו אסור דאורייתא משום דבאיסור מה"ת ס"ל דב"ד מצווין להפרישו, אכן באמת אין זה קשה כלל משום דאי נימא דקטן אוכל נבלות באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו א"כ היכי סמך שיגביהו שני התינוקות ביחד מנין ידעו לעשות ככה, הן קטנים לאו בני דעה נינהו, ואולי יגביה אחד מהם לבדו ויעשה מלאכה דאורייתא וחייבין להפרישו, ואין לומר דיכול לצוות להם בפי' דלא יעשו אלא ביחד, א"כ הא הוי כמאכילם בידים, ובידים גם איסור דרבנן אסור למספי להו כמבואר באו"ח (סי' שמ"ג), ואף לשיטת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לתת לקטן בידים, עכ"ז הא העלה המל"מ (סוף ה' מאכלות אסורות) דהרשב"א לא התיר זה אלא למאי דקיי"ל דב"ד אין מצווין להפרישו באיסור דאורייתא לכן ממילא באיסור דרבנן נחתינן חד דרגא דאף בידים מותר לתת לו, משא"כ אי נימא דב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא אז לא הקילו כ"כ באיסור דרבנן לתת לו בידים כמבואר שם בארוכה, וגם הא לא התיר הרשב"א אלא בעושה הקטן לצורכו אבל לא לצרכינו, כמש"כ הר"ן (פ' כל כתבי) לשיטת הרשב"א הנ"ל על משנה דנכרי וקטן שבא לכבות, וזה מוכרח דאל"כ תקשה הא הוי מצי לומר שיעשה א' מהקטנים עקירה והב' הנחה.

י״אוהנה בתשובה הקודמת הוכחתי כשיטת הרמב"ם דבנין ביו"ט אסור מה"ת מהא דשבועות (דף ט"ו) דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ואין מקדשין בחמץ בעצרת, וכעת ראיתי דעדיין תקשה כיון דקיי"ל דשנים שעשו פטורין ואין בזה איסור דאורייתא כלל א"כ אמאי לא קידשו את העזרה בעצרת והי' להם להשתדל בזה כדי שיהא הקידוש בחמץ באופן שיבנו שנים ביחד בעת גמר בנין בהמ"ק [ודוחק לומר דלא אפשר כלל לבנות בשנים], ואף דנימא דלמא תקרה איזו מלאכה בבנין שיצטרכו שנים לעשותה דיהי' זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, עכ"ז תקשה לר"ש דס"ל גם בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור ה"ל לקדש את העזרה בעצרת בחמץ, ובע"כ מוכח דאף לשיטת הרמב"ם ההכרח לומר כמש"כ לעיל בתשובה הקודמת לשיטת התוס' דכיון דרבנן אסרו לשנים לעשות המלאכה הוי מחמת זה לא אפשר ושבות כזה גזרו אף במקדש, וכן הא דמבואר בירושלמי דשבת (פ' ר"א דמילה סוף הלכה א') דמזבח שנפל בשבת דאינו ראוי לבנותו ואף דעדיין יכול לתקנו בשנים, עכ"ז כיון דנאסר מדרבנן גזרו על שבות זה אף במקדש וכמו שנתבאר.

י״בועיין בפסחים (דף ה') דר' עקיבא אמר להוכיח דתשבותו קאי על ערב יו"ט דאי ביו"ט עצמו הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' וקשה הא יכולין לשרוף את החמץ בשנים, ואפשר לומר דכיון דלא יוכל לקיים מצות שרפה רק בשנים ולא ביחיד א"כ מה יעשה בחמץ שלו אם לא יהי' רק יחידי, [ואין סברא לומר דדוקא בשנים תקוים מצות שריפה ולא ביחיד], וכן י"ל בהא דחגיגה (י"ח ע"א) דקאמר איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אילימא ביו"ט מי שרי, ופשוט.

י״גענף ב. והמפרשים הקשו בהא דפסחים (דף ס"ו) דהלכה זו נתעלמה מבני בתירה אם פסח דוחה שבת עד שבא להם הלל זקן כו' והקשו האור חדש והקהלת יעקב ושארי מפרשים דהא בשבת (דף פ"ז) מקשינן לר' יוסי ולרבנן מברייתא דעשר עטרות וכיון שהי' ר"ח ניסן בשנה השנית ביום א' ה"ל י"ד בשבת וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בארבעה עשר א"כ מוכח דפסח דוחה שבת ומאי מספקא להו ונדחקו לתרץ זה, ולפמש"כ ניחא די"ל דשפיר מספקא להו משום דיש לדון בכל קרבנות צבור כמו תמיד דדוחה שבת בשחיטה והקטרה, ויליף זה מגזה"כ דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד כמבואר התם, וכן בפסחים (דף ע"ז) יליף מאלה תעשו במועדיכם, ובמנחות (דף ע"ב) יליף מן תקריב דאף בשבת, ואף אלו לא נכתב זה ג"כ היינו דנין להתיר לשחוט בשבת ע"י שנים דהא הלכה כרבנן דס"ל בחולין (דף ל') דשנים שוחטים זבח א' והיכא דשנים עושים אין כאן איסור תורה, והא דאצטריך למילף מן קראי דתמיד דכל קרבנות ציבור דוחה שבת היינו להתיר ביחידי משום דבשנים לא איצטריך קראי כלל, א"כ י"ל דלכן מספקא לבני בתירה שפיר אם פסח דוחה שבת, משום די"ל דהא דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו היינו שיעשו בשנים, משא"כ עכשיו שתקנו חז"ל לאסור אף ע"י מלאכת שנים דהא שנים שעשו פטורין אבל אסורין יכול להיות דאסור לשחוט את הפסח בזה"ז, ולומר הא אין שבות במקדש כבר נתבאר בשם התוס' סוף עירובין דלאו בכל שבותים אמרו זה, וכמו דחזינן בהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט דאינן יכולין לבנות ע"י שנים משום דשבות כזה גזרו אף במקדש כנ"ל, ולכן נסתפקו שפיר עד שבא להם הלל הזקן ויליף מן גז"ש דמועדו מועדו מתמיד דמה תמיד דוחה שבת מגזה"כ דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד דילפינן דאף ביחיד דוחה שבת משום דהא בשנים לא איצטריך קראי, א"כ ה"ה בקרבן פסח דהתירו בו אף לשחוט בשבת, ומתורצ' קושייתם הנ"ל, וכ"ז הוא בדרך פלפולא בעלמא.

י״דובעיקר קושיית כל המפרשים הנ"ל נלע"ד לתרץ בפשיטות, והוא דהא התוס' ביומא (נ"א ע"א) בד"ה דוחה השבת כו' כתבו בא"הד דמנלן דפסח דחי שבת כשבא ביחידי כגון שרוב ציבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת דמנלן הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין את הפסח דומיא דתמיד דהוי קרבן של כל ישראל ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן כל ישראל אף כאן כל ישראל דוקא אלא ע"כ כיון דגמרינן בגז"ש הכי גמרינן מה להלן במועדו אף בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין או בדרך רחוקה חוץ מאדם א' או ב' וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי הכי נמי פסח שני עכ"ל התוס', ולפ"ז י"ל דזה גופא הי' ספיקן של בני בתירה דהא המה היו בזמן בית שני דלא היו שם אלא ב' שבטים, וכמש"כ רש"י בגיטין (דף ל"ו) דבבית ב' לא הי' נוהג יובל הואיל שלא היו כל יושביו עלי', והא דאמרינן בערכין דמנו יובלות היינו מדרבנן, ועיין בתוס' שם ד"ה בזמן שאתה משמט כו', וביותר מבואר זה בכתובות (דף כ"ה) דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו ופירש"י שם ע"ב ד"ה לאו כולהו סליקו דרובן נשארו בבבל, וגם מצינו פלוגתא בש"ס אי שבט א' אקרי קהל, ולכן כיון דהרוב נשארו בבבל יש לדון דאין דינם כקרבן ציבור לדחות שבת, ודוקא במדבר שהיו כל הציבור ביחד אז ודאי דדינם כקרבן ציבור ממש לדחות שבת משא"כ בבית שני שהיו רובן בח"ל אפשר דאין דינם כקרבן ציבור, וכעין ספיקא של התוס' ביומא שכתבו לדון בהיו רובן זבים או בדרך רחוקה ומיעוטן עושין את הפסח דאפשר דזה לא חשיב קרבן ציבור כיון דרוב ישראל פטירי [ועיין בפסחים (ג' ע"ב) בתוס' ד"ה מי קספו לך מאליה כו'], או אפשר דעכ"ז דינם כמו קרבן ציבור דהא עכ"פ כל ישראל דבארץ ישראל המה בני חיובא, וכמו הא דהוריות (דף ג') דאמר רב אסי דבהוראה הלך אחר יושבי ארץ ישראל כפי' רש"י שם דאותן הדרים בחו"ל אינם נחשבים מן המנין ויליף זה התם מקראי יעו"ש, וע"ז הספק בא הלל הזקן וקפשט להו למילף בגז"ש דמועדו מועדו מתמיד, וכמ"ש התוס' להוכיח מזה על רובן זבים ובדרך רחוקה דכיון דילפינן בגז"ש מתמיד א"כ כמו דתמיד לעולם דוחה שבת משום דתמיד הא יש לכל ישראל חלק בו, ה"ה בפסח אף דאינו נשחט אלא למנוייו ולאוכליו אפ"ה אינו בטל לגמרי משום דאין גז"ש למחצה, [ואפ"ה אין ראי' מזה על רובן זבים או בדרך רחוקה די"ל שאני בהא דהיו רובן בח"ל די"ל דאותן דבח"ל אינן נחשבין מן המנין כמו בהוריות הנ"ל, משא"כ ברובן זבין או בדרך רחוקה דהא עכ"פ הוי בארץ ישראל, ולכן לא הביאו התוס' לבני בתירה הנ"ל רק הוכיחו זה מסברא דנפשם מגז"ש הנ"ל וכמו דפשט הלל הזקן ע"פ אותו הגז"ש הנ"ל], והא דלא ילפי בש"ס זה הספק של בני בתירה מהפסוק דיליף בהוריות הנ"ל דמוכיח דאותן של חו"ל אינן נחשבין מן המנין, משום די"ל דשאני בפסח דבעי דומיא דויעשו בני ישראל את הפסח במועדו והתם היו כל ישראל ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, משא"כ בהוראת צבור דלא נמצא מפורש בשום פסוק דבעי דווקא כל ישראל, ולכן שפיר יש לנו למילף מן פסוק דמלכים דהעיקר תלוי ברוב דבארץ ישראל, משא"כ גבי אי פסח דוחה שבת דלא ידעינן רק מן ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, א"כ י"ל דבעי דווקא שיהא כל ישראל כמו הנדון דהוי כל ישראל, ואם לא היו כל ישראל י"ל דלא מקרי צבור גבי זה כדמצינו ביובל דלא נהוג בבית ב' או בחלה דלא הוי בזמה"ז אלא מדרבנן מחמת דהרוב נשארו בבבל ומעכבין, אלמא דלא בכל מילי אמרו דהנך דחו"ל אינן נחשבין בהמנין, ועוד דהא התוס' בהוריות שם הקשו והא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפי' ותי' דלא הוי אלא גלוי מלתא ע"ש, א"כ היכא דיש סברא להיפך ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדמצינו בויעשו בני ישראל כו' דעיקר מלתא מהתם ילפינן, י"ל דזה לא מקרי גלוי מלתא ולא ילפינן זה מדברי קבלה, [והא דא' הלל והלא מאתים פסחים יש לנו כו' היינו לשיטתם דלא אסקו להא דתמיד דאל"כ ה"ל למגמר בגז"ש ובקו"ח].

ט״ווהא דיליף התם הלל הזקן מן קל וחומר מתמיד דמה תמיד שאין ענוש כרת דוחה שבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה שבת, ולא אמרינן בזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה תמיד הוי קרבן של כל ישראל [וכמש"כ התוס' ביומא בלשון דיו לבא מן הדין להיות כנדון ע"ש] ה"ה קרבן פסח אינו דוחה רק בקרבן של כל ישראל, דהא ר' טרפון לית ליה דיו היכא דמיפרך קו"ח, ומצינו בתוס' קידושין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה זו שביאתה כו' שכתבו דהנך תנאי ס"ל התם כר' טרפון דלית ליה דיו, א"כ י"ל דהא דיליף בקו"ח מתמיד ס"ל ג"כ כר' טרפון דלא דרשינן דיו היכא דמיפרך קו"ח, וכיון דאם היו כל ישראל בא"י וודאי דוחה שבת מן ויעשו בני ישראל כו' וע"פ ברייתא דסדר עולם הנ"ל, ועיקר הספק לא הוי רק אם לא הי' אלא מיעוט בא"י דזה לא ידענו מן הפסוק לכן שפיר ילפינן בקו"ח מתמיד משום דאי נימא דיו אז מיפרך קו"ח.

ט״זואף לרבנן דלית להו דיו עכ"ז אינו קשה מן הלל הזקן על רבנן משום די"ל דהא באמת נדחה הקו"ח במסקנא כמבואר התם דפרכו מה לתמיד שכן תדיר כו', ובירושלמי (ריש פ"ו דפסחים) קאמרי לדחות הקו"ח עוד בפירכא אחרת דמה לתמיד דקדשי קדשים ויש לו קצבה תאמר בפסח שקדשים קלים ואין לו קצבה [וכן אמרינן בש"ס דילן בפסחים (דף ע"א) דמה לאימורי ציבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה אך יש לחלק דשאני התם דמיירי בטעה בדבר מצוה ע"ש], אלמא דש"ס דילן שייר להך פירכא דפריך בירושלמי, ועיין בקרבן העדה שם ובצל"ח לפסחים ואכמ"ל, וה"ה י"ל דשייר להך פירכא הנ"ל ג"כ דמה לתמיד דהוא קרבן של כל ישראל כו', בפרט דהך פירכא יש לדון דלר"ט אין זו פירכא כלל ולאו כ"ע מודי בזה ולכן פרכי פירכא הסותרת לכ"ע, ומתורצ' שפיר קושיית המפרשים הנ"ל בעז"ה, ובירושלמי (שם) איתא דהלכה שנתעלמה הית' כדי ליתן גדולה להלל הזקן ועכ"ז שפיר הקשו המפרשי' דלמה לא קפשיט הלל הזקן מן ברייתא דסדר עולם הנ"ל, אכן לפמש"כ ניחא קושייתם בפשיטות:

י״זענף ג. ולפי מה שנתבאר לעיל דשנים שעשו פטורים ואין בזה איסור תורה יש להקשות במילה דילפינן דדוחה שבת אמאי לא מהדרינן למול בשבת בשנים ביחד כדאמרינן בפ"ק דיומא (דף י' ע"ב) גבי טומאה אי דחוי' בציבור דמהדרינן לעשות בהיתר, ואין לומר דמילה הותרה בשבת, דהא בשבת (דף ק"ל ע"ב) בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א כו' מבואר בקושיתם שם דמילה דחוי' ולא הותרה, דהא הקשו דכיון דיכול לעשות בהיתר ולהביאו דרך גגות כו' א"כ איך התירו דרך רה"ר וליכא למימר דשאני מילה דגלי רחמנא דדחי שבת דהא מילה בצרעת ג"כ אמרינן לקמן ואי איכא אחר ליעבד אחר עכ"ל התוס', וכ"כ השאגת אריה (בסי' נ"ט) דמילה דחוי' היא בשבת ולא הותרה אך שכתב הראיה ממילה בצרעת מדנפשיה, ובאמת כבר הקדימוהו התוס' בשבת והוכיחו ג"כ בהוכחה זאת, א"כ תקשה כיון דקיי"ל שנים שעשו פטורים א"כ היכא שיכול לעשות דיהא מעיקרא עד סוף גמר מצות מילה הכל ע"י ב' מוהלים וודאי דיש להדר כדי שלא יצטרך לחלל שבת, ועיין בש"א (שם) מה שפלפל גבי שני מוהלים בשבת, אך התם מיירי בשני מוהלים דזה יחתוך והב' יהא פורע, אבל אנן מיירינן דיהא הכל ביחד ע"י ב' מוהלין ואז לא יהי' שום חילול שבת כלל.

י״חובעיקר קושיית התוס' בשבת הנ"ל י"ל דשאני לר"א דס"ל אף מכשירי מילה דחי שבת ואף שהי' יכול לעשות בהיתר מאתמול בע"כ מוכח מזה דמילה הותרה בשבת, משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ע דכל מה דאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה השבת שפיר י"ל דמילה אינה אלא דחוי' ולא הותרה, כדמוכח במנחות (דף ע"ב) דמקשה הגמרא דאי נקצר ביום כשר הוי לי' לקצרי' מע"ש דהא ר"ע ס"ל דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת, ובחדושי הרשב"א לשבת מצאתי שכתב כעין זה אך לא הביא להא דמנחות.

י״טולכאורה יש ליישב קושיית התוס' הנ"ל באופן אחר וע"פ זה גופא דכיון דחזינן במילה שאפשר למול בשבת ע"י שני מוהלים ועכ"ז לא עבדינן כן מחמת גזה"כ דמילה דוחה שבת א"כ מוכח דמילה הותרה בשבת ולא דחויה, אכן באמת אין זה מספיק לתרץ קושית התוס' הנ"ל דזה גופא מנלן ואולי הא דאתי להתיר יום השמיני אף בשבת היינו היכא דליכא אלא מוהל א', אבל היכא דיש ב' מוהלים אפשר דאינו רשאי למול רק דווקא ע"י שנים כדי שיהא בהיתר, ולא דחינן שבת בכה"ג וכדאמ' ר"ל בכל מקום שאתה יכול לקיים כו'.

כ׳אכן התוס' (ר"פ ר"א דמילה) בד"ה ר"א כו' כתבו דלכן שרי לר"א להביא דרך רה"ר כדי למהר המצוה אע"ג שיכול לעשות באופן דליכא אלא איסור דרבנן, ולפ"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל וע' במהרש"א שם, אמנם בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) מוכח כעין קושיית התוס' הנ"ל שכן מוכיח שם דאסור לעשות בשבת מחיצה של בני אדם דאל"כ איך התיר ר"א להדיא להביא הסכין דרך רה"ר הא יכול לעשות מחיצה של בני אדם לטלטל בהיתר עכ"ל, דלפי מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת דלר"א הותרה מילה בשבת ולא דחויה כנ"ל אין מקום לקושיית והוכחת הירושלמי הנ"ל, אע"כ מוכח דגם לר"א אמרינן דמילה דחוי' ולא הותרה ולכן כיון שהיינו יכולי' לעשות איזה עצה שלא לדחות השבת מבעי לן למיעבד ושפיר פריך הירושלמי הנ"ל, ולשיטת התוס' (בר"פ ר"א דמילה) דלכן לא הוציאו ע"י גגות כדי שימהרו המצוה ניחא ג"כ מה דלא השתדלו דיהא ב' זה עוקר וזה מניח, משום דכיון דחביבה מצוה בשעתה וזריזים ומקדימין ולכן לא השתדלו להביא ע"י שני אנשים, כדי למהר המצוה בלא שום שיהוי כלל, ובשובנו לעניננו בענין למול בשבת ע"י שנים, אפשר לומר שבעבור חשש סכנה אם יהי' נימול ע"י ב', הותר למול בא', וע'.

כ״אאכן בשחיטה דמצינו בחולין (דף ל') דשנים שוחטין זבח א' ואין חוששין שמא ידרסו זע"ז, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מה' פסולי המוקדשין), ואף לכתחלה שוחטין בשנים משום בדיעבד אף ר"א בר"ש מודה דכשר כמבואר התם (כ"ט ע"א), א"כ קשה בכל קרבנות ציבור דקיי"ל דדוחה שבת נימא גם בזה דהיכא דאפשר בהיתר נעביד וישחטו שנים ביחד, ואין לומר דשבת הותרה אצל קרבנות דהא גבי מילה ג"כ אף דילפינן מן ביום השמיני דדוחה שבת עכ"ז מצינו בתוס' בשבת הנ"ל דמילה דחויה ולא הותרה, וכמו שהוכחתי מירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) וכדמוכח ממנחות (דף ע"ב) גבי קצירת עומר דאי נקצר מע"ש כשר אינו דוחה שבת משום דמצי לקצרו מע"ש, ולמסקנא אמרינן (מנחות שם) דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה, וגם בזה מסקי התם לחלק דשאני הקטר חלבים דכבר דחתה שחיטה את השבת, אלמא דגם בצרכי גבוה אמרינן דהיכא דמצי לעשות בהיתר יעשה ולא הותרה שבת אצל צרכי גבוה אלא דחויה, וכן מוכח בהא דפסחים (דף ס"ח) ומנחות (שם) שא' שמעינן חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואפ"ה מקטירם ביום, אלמא דאי לא הוי אמרינן חביבה מצוה בשעתה הי' מקטירם בלילה משום דלא הותרה והיכא דיכול לעשות בהיתר עבדינן, וכדמצינו בשבת (דף כ"ה) בתוס' ד"ה ה"ל יו"ט עשה כו' דלכן אין שורפין קדשים ביו"ט משום שיכול לשרוף במיו"ט, ולכן מוכח מהקטר חלבים דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה, וכיון דמוכח דשבת דחויה היא ולא הותרה א"כ קשה כיון דאפשר לשחוט לכתחלה ע"י ב' שוחטים דאמאי לא מהדרינן לשחוט הקרבן ע"י ב' בשבת, וכן בהקטרה בקרבנות ציבור דדחי שבת ג"כ קשה דיעשו זה ע"י ב' כהנים, וכן בקצירת העומר דקיי"ל דדחי שבת כמבואר במנחות (דף ס"ג) קשה ג"כ דיקצרו את העומר ע"י ב' קוצרים ביחד מתחלת הקצירה עד סופה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת, ואף דילפינן דיצא קצירת העומר שהוא מצוה ודוחה שבת, הא י"ל דזה לא אתי רק היכא דליכא ב' קוצרים אבל היכא דיכול להשיג שנים ישתדל בזה.

כ״בואין לומר כיון דהב"ד לא יניחו לא' לשחוט ולהקטיר ולקצור רק דוקא ע"י ב', א"כ זה הוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, דזה אינו דא"כ בטלת עיקר הדין דקיי"ל בזה יכול וזה יכול דפטור, כיון דאינו רוצה לעשות ביחידי מחמת איסור שבת א"כ הוי ממילא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול, ובע"כ מוכח דכיון דבידו לעשות ביחידי באיסור רק אינו רוצה לעשות בעצמו דזה מקרי זה יכול וזה יכול ופטור, א"כ ה"ה בקצירה ובהקטרה ובשחיטה דאם יעשו שנים לא יהיה איסור תורה, ובאמת הא לא מהדרינן בזה אחר עשיית שנים כמבואר במנחות (דף ס"ג) במשנה דר' חנינא סגן הכהנים אומר דבשבת הי' נקצר ביחיד, וחכ"א דא' שבת וא' חול בשלש מגלות, ולא פליגי חכמים רק דס"ל דשלשה אנשים הי' קוצרים זא"ז, אבל בזה מודים דכל א' הי' קוצר בפ"ע, וכן בשחיטה מבואר ביומא (דף כ"ו) גבי פייס דפעמים בי"ג ופעמים בי"ד וט"ו וזהו בשבת שבתוך החג אלמא דא' הי' שוחט בשבת, ולא הצריכו ב', וגם אי נימא דשנים שעשאוהו יש אכתי איסור מה"ת ג"כ תקשה דאמאי לא מהדרינן לעשות בשנים כדי להקל איסור תורה, כמו בחולה דמאכילין אותו הקל הקל תחלה ומהדרינן להאכילו פחות מכשיעור משום דדחויה היא ולא הותרה, א"כ ה"ה בכל הנ"ל כיון דדחויה היא ולא הותרה אמאי לא מהדרינן להקל האיסור בשנים.

כ״גואפשר לחלק דהיכא דלא יצטרך להרבות בגברי ויכול אותו היחיד לעשות איסור קל תחת איסור חמור שפיר אמרו דהיכא דאפשר מהדרינן אחר הקל, משא"כ היכא דלא יהא יכול להקל האיסור אלא ע"י ב' אנשים דווקא אז אמרינן דמוטב שיעשה היחיד אף באיסור החמור כדי שלא יצטרכו ב' אנשים לעשות אף באיסור קל, ולכן כיון דשנים שעשו יש אכתי איסור מה"ת לכן עדיף שיעשה היחיד כדי שלא יצטרכו ב' אנשים לעשות איסור מה"ת.

כ״דולפ"ז י"ל דה"ה אף אי נימא דשנים שעשו אין בזה שום איסור תורה כלל, מ"מ כיון דאסור מדרבנן וכ"א יעבור על איסור דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון לכן עדיף שיעבור א' על איסור תורה כדי שלא יצטרכו שנים לעבור על איסור דרבנן, והא דכתבו האחרונים להדר ולמול בשבת ע"י ב' מוהלים דא' יהי' החותך והשני הפורע כמו שהובא בש"א (סי' נ"ט) היינו משום דהא התם גמר המילה יעשה ע"י א' עכ"פ, לכן אמרינן שפיר דמה לי הוא ומה לי אחר הא בין כך ובין כך יצטרכו לחלל שבת עכ"פ, ולכן אמרו במנחות (דף ס"ג) דהעומר נקצר בשבת בשלשה, משא"כ היכא דב' אנשים יעשו ביחד מתחלה ועד סוף דבכל משהו ומשהו שישחטו יעשו השנים, אז אמרינן דמוטב שיעשה הא' ולא יעשו ב' אף דיקל האיסור, וראיה לזה מירושלמי שבת (פ' ר"א דמילה ה"א) שמוכיח דאסור לעשו' בשבת מחיצה של בני אדם דאל"כ אמאי הביאו את האיזמל בשבת דרך רה"ר ואמאי לא עשו מחיצה של בני אדם עכ"ל, וקשה עדיין הא אף דאסור לעשות מחיצה של בני אדם בשבת אין זה אלא איסור דרבנן משום דהוי כמתקן מחיצה והא זה לא הוי בנין קבע כמבואר בעירובין (דף מ"ד), ומוטב דיעבדו כולם רק איסור דרבנן, כדי שלא יחלל א' על איסור דאורייתא, ובע"כ מוכח משם דעדיף לן שיחלל א' אף באיסור תורה משיחללו רבים אף באיסור דרבנן, א"כ ה"ה בנ"ד יותר עדיף שיחלל א' לבדו באיסור תורה כדי שלא יחללו שנים אף באיסור דרבנן.

כ״הענף ד. אך עכ"ז תקשה דאיך התירה התורה לעשות בכל צרכי גבוה ע"י אחד בשבת, דהא אי נימא דשנים שעשו פטורין ואין בזה שום איסור כלל א"כ יותר עדיף לעשות בהיתר ובשנים, וזה ודאי אין סברא לומר דהתורה מיירי היכא דליכא ב' רק יחיד דהא בעזרה ודאי היו נמצאים שם הרבה אנשים, ואין סברא לחלק דזה הוי טרחא יתירה, דמ"ש, הא מ"מ יכולים לעשות בהיתר עכ"פ, ועוד יש לפלפל הרבה במ"ש, אמנם קצרה היריעה מהכיל.

כ״ווגם תקשה במיתת ב"ד דקיי"ל דאינה דוחה שבת כמבואר בסנהדרין (דף ל"ה) ושבת (דף ק"ז), הא יכול לעשותה בשנים, בשלמא סקילה ניחא דהא מבואר בסנהדרין (מ"ה ע"ב) דא' הי' נוטל האבן להשליך על הנסקל דבעי דחית האבן מרזיא כמבואר שם, ולכן לא הי' אפשר לעשות זה בשנים אלא ע"י א', וכן במיתת חנק הא א' הי' מושך מכאן והשני מושך מכאן עד שנפשו יוצאת כמבואר בסנהדרין (דף נ"ב) אין לומר שיהיו ב' אנשים מושכים אצלם מצד א' וב' יהיו מושכים אצלם מצד שני דהא בעינן יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו, ומה"ט נקטעה יד העדים פטור כמבואר בסנהדרין (מ"ה ע"ב), וכ"כ הרמב"ם (בפט"ו מה' סנהדרין) בנשרפים דא' מן העדים הי' מושך אצלו והשני מצד הב' וכ"כ בנסקלין ע"ש, א"כ במה שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו הוי כ"א זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, ואי דימשכו אחרים עמהם הא בעי דוקא יד העדים לבד, אך עדיין קשה ביש עדים הרבה, ויותר קשה במצות שריפה דנאמר בה לא תבערו אש ומניה ילפינן לכל חייבי מיתות דאינן דוחין שבת כמבואר במכילתא (פ' ויקהל) שמן שריפה דיינינן לכל חייבי מיתות דאינן דוחין שבת, א"כ קשה הא חילול שבת במה שמתיכין את העופרת ומשליכין לפיו יכול להעשות בשנים והא עיקר חילול שבת הוי במה שמשליכין לפיו את הפתילה וזהו הוי נטילת נשמה להנך דס"ל מקלקל בחבורה חייב, ולאידך תנאי הא ס"ל דהחילול הוי בבישול פתילה דמה לי בישול פתילה ומה לי בישול סמנין כמבואר בשבת (דף ק"ו), קשה הא יכולין לבשל את הפתילה בשנים, ועיין ביבמות (ו' ע"ב) תוס' ד"ה טעמא דכתב כו', ואין לומר דגזה"כ הוא דאין להמית בשבת, דהא בשבת (דף ק"ז) מוכיח מזה דמקלקל בחבורה חייב או דמה לי בישול פתילה כו' וכן איתא ביבמות (שם), אלמא דלכן אין להמית בשבת מחמת חילול שבת, א"כ קשה הא יכולין לעשות בשנים, וזה ודאי אין סברא לומר דמה"ת מותר להמית חייבי מיתות בשבת בשנים ולא אסרה רק באחד.

כ״זוביותר קשה לר"ש דפוטר אף בזה אינו יכול וזה אינו יכול דהא מיתת חנק דהית' נעשה ע"י שנים בזה מושך אצלו וזה מושך אצלו כמבואר בסנהדרין (דף נ"ב) וברמב"ם, א"כ קשה הא יכולין להמית ע"י זה אף בשבת דהא הית' נעשה תמיד בשנים, ואף דזה אינו יכול לבדו בלא חבירו עכ"ז הא ר"ש ס"ל דאף זה אינו יכול כו' ג"כ פטור ואין בו איסור דאורייתא כלל, ובמכילתא שם גמרי לכל חייבי מיתות מן שריפה דאינו דוחה שבת אף מה"ת, וכן תקשה בהא דשריפת קדשים דאינו דוחה שבת מה"ת והא יכול מה"ת לשרוף בשנים.

כ״חענף ה. ובעז"ה יש לי כמה אופנים לתרץ כל זה, אך מחוורתא דמילתא נלע"ד דהאמת ברור ומוכח מכל הנ"ל דהיכא דעושין מצוה דאף בשנים שעשאוהו ג"כ לא הותרה מה"ת לעשות בשבת רק בתורת דחייה דצרכי גבוה דוחה שבת, משום דהא דשנים שעשו פטורין בזה יכול כו' הוי הטעם משום דלאו אורחי' בכך כמש"כ רש"י בשבת (צ"ב ע"ב) בד"ה זה אינו יכול כו' דאורחייהו בהכי להוציא בשנים כו', דמשמע דזה יכול כו' דפטור הוי הטעם משום דלאו אורחי' ולא חשיבה מלאכתן והויא כמו עראי, וכ"כ רש"י שם (דף צ"ג ע"א) בד"ה וחד יתורא למעוטי דזה יכול כו' פטור משום דלאו אורחא למיעבד בתרי והוי מלאכת עראי וה"ה לר"ש דפטור בזה אינו יכול כו' הוי ג"כ משום דכ"א לא מקרי רק כמסייע ופטור, כמש"כ רש"י שם בד"ה ור"ש מטהר דר"ש לטעמיה דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול נמי אינו אלא כמסייע ופטור, וכ"כ רש"י שם בד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' כו' דלר' יהודא ה"ל זה יכול וזה יכול כ"א כי אם כמסייע לבד ע"ש, וכן העלה המהרש"א שם דלכן לר' יהודא פוטר בזה יכול כו' משום דלא מקרי אלא מסייע ע"ש, ועיין בתוס' שם בד"ה ור"ש מטהר כו'.

כ״טועכ"ז בכל איסורים שבתורה ברור הוא דאף שנים שעשו חייבין, וכמש"כ הפ"י בשבת בסוגי' הנ"ל, ומוכיח זה מזבחים (דף ק"ח) דשנים שאחזו באבר והעלו דחייבין, והא דנפקא להו מן בעשותה כו' דשנים שעשו פטורין היינו רק במלאכת שבת ולא בשארי איסורין ודומיא דזה עוקר וזה מניח, דלא הוי אלא במלאכת שבת, ולכן בכל מצות שמחוייבין לעשות יכולים גם שנים לעשות כמו בשנים שוחטין זבח א', ולא מקרי כל א' רק מסייע כ"א בחיובי שבת, שגזה"כ דשנים שעשו פטורין, משא"כ בשארי מילי.

ל׳ומצינו בביצה (כ"ז ע"ב) ברש"י ד"ה חלה שנטמאת כו' דאסור לתת חלה שנטמאת לפני כלבו משום דאין מבערין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עכ"ל, וע' בתוס' שם ד"ה ועל החלה שנטמאת כו', ולפ"ז י"ל דה"ה בשנים שעשו בשבת דאף דפטורין מחמת דהתורה גזרה דכ"א לא מקרי רק מסייע ומלאכתן לא חשיבא והוי כמו מלאכת עראי גבי שבת, אינו רק בדבר הרשות בזה אמרה התורה דעשייתן לא חשיבא, משא"כ במצוה שמחוייב לעשות דכיון דרחמנא אחשבה וגם בב' העושין להמצוה נחשבת עשייתן לקיום המצוה, וכיון דאחשביה רחמנא הוי ממילא ביה חשיבות גם לענין דיהא שם מלאכה עליו להתחייב משום איסור שבת, ואף התוס' דפליגי על רש"י שם בביצה היינו דוקא בנתינת חלה טמאה לפני כלבו דהא באמת אין כאן שום סרך וטורח מלאכה כמש"כ התוס' התם, משא"כ בשנים העושין בשבת דבאמת הוי זה מלאכה דהא גבי שאר איסורין הוי עליו שם מלאכה וכמש"כ הפ"י, רק גבי שבת הוי גזה"כ דרחמנא לא אחשביה והוי כעין מלאכת עראי דאינו חייב ע"ז, אבל כשיש עליו שם חשיבות באיזה מצוה ויוצא ע"י זה י"ח שהטילה התורה עליו לכן הוי ממילא עליו שם חשיבות ג"כ להתחייב משום חיוב שבת רק דהתורה דחתה לשבת בצרכי גבוה, וכה"ג היכא דמבואר דזה דוחה שבת, אבל לולא הדחייה ודאי דחייב משום שבת כיון דחשיבא גבי קיום המצוה דיוצא בזה י"ח המצוה, משום דאי נימא דמקרי כל א' רק מסייע א"כ לא נעשה המצוה על ידיהם וזהו תרתי דסתרי, וכעין זה מצינו בתוס' ברכות (דף מ"ט) איבעי אכיל כו' באה"ד שהקשו מאי נפ"מ אי צריך לאכול בשביל יו"ט אי בשביל סוכה והא אינו חייב בסוכה רק שיעור כביצה, ואלו מחמת יו"ט סגי בכזית, ובע"כ מוכח דכוונת התוס' דכיון דחשיב קבע גבי יו"ט ממילא הוי קבע גבי חיוב סוכה, וכדאמרינן בביצה (ל"ז ע"ב) דשבת קובעת למעשר משום דכיון דחשיב קבע גבי שבת דכתיב וקראת לשבת עונג לכן אין שם עראי עליו, אלא קבע כפי' רש"י שם, וכ"כ הצל"ח (ברכות שם) והשער המלך (ה' סוכה פ"ז) יעו"ש, ויש לפלפל עפ"ז בדברי הטור או"ח (סימן תרל"ט) ואכמ"ל, וכן מצינו כה"ג בשבת (צ"א ע"א) במה שאמרו שם בגמ' מדמצטרף לענין טומאה חייב נמי לענין שבת, וכן בסוכה (דף ז') במה שאמרו שם מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, וכהנה רבות בש"ס, אלמא מצינו דכיון דהוי קבע ושם חשיבות גבי ענין א' דהוי ממילא עליו שם חשיבות גבי איזה ענין אחר, ואף דלולא זה לא היה עליו אלא שם עראי, א"כ ה"ה בשנים שעשו בשבת היכא דהוי חשוב גבי ענין דיוצא י"ח המצוה שחייבתו התורה לעשות דהוי ממילא שם מלאכה חשובה גם גבי שבת, ולכן בקצירת העומר ושחיטת התמיד והקטרתו ומילה ורציחה, דכיון דמקיים ע"י שנים ג"כ את המצוה לכן הוי עליו שם מלאכה במלאכות האסורות בשבת דהא חשיבי גם בשנים העושין, וכיון דגם בב' שיעשו יצטרך לדחות שבת לכן הוי לא אפשר לעשות בהיתר, וממילא יכול גם א' לעשות דאין שום נפ"מ בעשיית א' או ב' בשבת, וגם ברציחה לכן אין מיתת ב"ד דוחה שבת ע"י שנים משום דכיון דיהיו יוצאים י"ח מצוה המוטל על ב"ד והעדים להמית את החייב מיתה, לכן חשיבא מלאכת שנים ג"כ להתחייב משום חיוב שבת ואין דוחה שבת, וכן באין שריפת קדשים דוחה שבת ג"כ אף ע"י ב' אין דוחים מה"ט.

ל״אועדיין יש לדון בהא דחייבי מיתות דאין דוחה שבת, די"ל דכיון דנהרג עכ"פ א"כ לא בעינן עשייתם כלל, ואפשר לומר דהא מצינו בשו"ת הרשב"א (סי' שנ"ז) שכתב השואל שם דאין לקיים מצות עשה המוטלת על ב"ד להרוג ע"י נכרי ע"ש, וצדקו דבריו, דהא בעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וכיון דאין שליחות לנכרי א"כ אינם מקיימין המצוה המוטלת עליהם דמ"ש זה מכל מצות עשה, וע' ברמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין ה"ב) שכתב דמצות עשה על ב"ד להרוג למי שנתחייב בה כו', משום דמצוה דבאש ישרפו אותו וכן בכל חייבי מיתות קאי על הב"ד, לכן כיון דהמצוה מוטלת על ב"ד והעדים עליהם להמית בידם למי שנתחייב, ואי נימא דלא חשיבא מלאכתן שיעשו בשנים דהוי כ"א כמו מסייע א"כ הוי כמו נהרג ע"י גרמא שלהם ולא ע"י עשייתם ממש, וכל דברי למעלה ישרים למוצאי דעת.

ל״בודברי הרשב"א בתשובה שם שכתב להשואל דיכולי' ב"ד לצוות לנכרי לזרוק הפתילה לתוך פיו כו'. צ"ע הא בעינן יד העדים תהי' בו בראשונה, ואפשר לומר דזריקת הפתילה לא היתה נעשה ע"י העדים אמנם המה היו המושכים אחד מזה ואחד מזה ואחר הי' זורק לפיו, אכן מ"מ צ"ע כיון דהמצוה הוא על ב"ד לדון ד"נ ושליח ב"ד שליחות דב"ד קעביד, א"כ איך ימיתו ע"י נכרי, הא אין שליחות לנכרי, והא דב"ד חובטין ע"י נכרי, היינו משום דהיכא דלא אפשר שאני, ובלא"ה יש לחלק דהא התם כיון דמגרשה א"כ יוצא חובתו, וצ"ע בכל זה.

ל״גולר"א (בר"פ ר"א דמילה) הא שלא הביאו את הסכין ע"י שנים, אף שבזה לא שייך לומר דרחמנא אחשביה דהא עיקר המצוה הוי רק בעת המילה ולא בעת הבאת הסכין היינו משום דס"ל דאף מה שהי' יכול לעשות מע"ש דוחה השבת, כי הותרה שבת אצל מילה לדעתו, לכן לא מהדרינן אחר היתר, ולכן לא היו משתדלין ג"כ לעשות א' העקירה וא' ההנחה כמו שנתבאר לעיל בארוכה בשם הרשב"א בתי' לתוס' (שם), וכן מבואר היטב ביבמות (דף י"ד) בתוס' ד"ה במקומו של ר"א כו' במתכוין היו מביאין עצמם לכך משום חבוב מצוה, אלמא דלר"א הותרה שבת אצל מילה.

ל״דוהסברא אשר בארתי בס"ד שהמצוה הנעשית ע"י שנים בשבת מלאכה חשובה היא גם לענין חיובי שבת, ברורה ונכונה היא ולא נצטרך עוד לדחוקים בישוב כל הקושיות הנ"ל, והיא תנהר לנו עיינן גם בהא דיבמות דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, וכן הא דשבועות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, משום דכיון דמקיים בשנים מצות בנין בהמ"ק לכן הוי ג"כ מלאכה חשובה גם להתחייב משום שבת ויו"ט, ולכן אף ע"י ב' אין יכולים לבנות את בהמ"ק כלל מה"ת.

ל״הואין להקשות דחולה שיש בו סכנה דמחללין שבת עבורו אמאי אין משתדלין לחלל שבת ע"י ב' כדי שלא יהי' איסור תורה וכמו דקיי"ל דמאכילין הקל הקל תחלה וכן ביוה"כ מאכילין אותו פחות מכשיעור, משום די"ל דכמו דאין עושים כל צרכי החולה ע"י קטנים ונכרים כמבואר ביומא (דף פ"ד), ובירושלמי (שם פ"ח ה"ה), ומבואר בר"נ שם טעמו שחששו שמא יאמרו הבריות שאסור לחלל שבת בצרכי החולה, וכ"כ הרדב"ז (ח"ג סי' תקצ"א) והתשב"ץ (ח"א סי' נ"ד) בארוכה, ולכן אפשר דמה"ט הקילו שלא להצטרך להדר אחר שנים שיעשו, וכמו שמבואר באו"ח (סימן ש"ך ס"ח) גבי עשיית נכרי בצרכי החולה, ועיין בט"ז שם (סק"ה).

ל״ווהא דמבואר סוף עירובין בפ"י גבי חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ושארי שבותין שהתירו במקדש, וכן בפ' כל כתבי בכל הנך דהתירו חז"ל להציל מפני הדליקה לחצר המעורבת ויש מקילין אף לחצר שאינה מעורבת כמבואר באו"ח (סי' של"ד), אמאי לא אמרו דאם יכול לעשות בשנים דיעשו כדי להקל האסור, י"ל שלא רצו חז"ל להטריח כמו דחזינן דלא אמרו שם דיהא זה עוקר וזה מניח, ובע"כ מוכח דשא"ה דהקילו בדבריהם, וכן י"ל בהא דגיטין (דף ח') בלוקח בית בא"י דאומר לנכרי כו' ע"ש:

ל״זענף ו. ובעירובין (דף ל"ה) גבי נפל עליו גל אינו עירוב ואמרו שם דלא כרבי דאי רבי הא ס"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות, ומשני לא צריכא דבעי מרא וחצינא והוי איסור דאורייתא, וקשה בעירבו שנים הא הוי בידם לעשות ביחד אף במה דבעי מרא וחצינא דהא ב' שעשו אין בו רק איסור דרבנן ועל שבות לא גזרו בה"ש, ודוחק לומר דמיירי כ"ז בעירב א', ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ התוס' בעירובין (ל"ג ע"א) בד"ה והא אי בעי מייתי להו כו' שהקשו אכתי משכחת לה בזה עוקר וזה מניח והא על שבות לא גזרו בה"ש א"כ מצי מייתי לי' אף מן רה"ר לרה"י, ותי' דשבות חמור כזה גזרו אף בה"ש וכמו בחשש שמא יקטום עכ"ל, א"כ י"ל דכמו זה עוקר וזה מניח גזרינן אף בה"ש דה"ה בשנים שעשאוה ביחד דגזרו ע"ז אף בה"ש, בפרט דהא פטורייהו נפיק להו מן חד פסוק ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה כמבואר בשבת (דף צ"ג) וכן ידמו איסורייהו להדדי ובאמת הוי מצי התוס' להקשות דיעשו שניהם ביחד את העקירה וההנחה.

ל״חובעיקר קושיית התוס' הנ"ל יש להעיר הא אין זה בידו של א' רק בשנים יכול להיות זה עוקר וזה מניח ובמה שאין בידו לעשות ודאי דלא אמרינן כן, דאל"כ תגדל הקושיא אף היכא דיש כאן מלאכה דאורייתא כמו אם צריך למרא וחצינא דהא מצי לומר לנכרי אף בה"ש לעשות אף מלאכה דאורייתא לצורך מצוה לרבי דס"ל דלא גזרו על שבות בה"ש וכמבואר באו"ח (סי' רס"א וסי' שמ"ב) וע"כ מוכח כיון דאין זה בידו ודלמא לא ימצא נכרי או שלא ירצה הנכרי לעשות, לכן אין עירובו עירוב משום דלא חזי בה"ש עכ"פ, ודוחק לומר דמיירי באמת דליכא שם נכרי, דהא כתבו התוס' בעירובין (ס"ח ע"א) בד"ה לשבות כו' בקושייתם שתמהו וכי לא הי' בכל העיר איזה נכרי שיאמרו לו להחם בשביל הקטן ע"ש, רק על הפסוק מצינו בתוס' בשבועות (ג' ע"א) בד"ה ועל הזקן כו' שכתבו די"ל דאיצטריך קרא להיכא דאין שם אשה ונכרי כו' ע"ש.

ל״טאכן לפמש"כ ניחא קושייתם די"ל דהא בשנים שעירבו שפיר הוי בידם לעשות זה העקירה והב' יעשה ההנחה, והא סתמא תנן התם דאין עירובו עירוב ובודאי מיירי אף בשנים שעירבו, ולכן הקשו התוס' שפיר דהא הוי בידם באופן שזה יעקור וזה יניח ולכן הוכרחו לתרץ דשבות כזה גזרו אף בה"ש.

מ׳וביומא (דף ס"ו) בשעיר המשתלח באם הי' חולה מרכיבו על כתיפו משום דעתי אף בשבת, לא אמרו דישאוהו בשנים להקל האיסור, דהא מבואר בירושלמי פ"ו ה"ג דעתי אתי גם לדרשא דיהא א' מזומן ולא ישלחנו ביד שנים ע"ש:

מ״אענף ז. ובענין מה שהבאתי לעיל בשם הפ"י בשבת (צ"ג) שהוכיח דבשאר איסורים חייבים אף בשנים שעשוהו מהא דזבחים (דף ק"ח) דשנים שאחזו באבר והעלו בחוץ חייבים ע"ש, נ"ל כי ראייתו דחויה דהא התם מקראי גמרינן דאיש איש לרבות שנים שהעלו חייבים, והא דפטור בשנים ששחטו בחוץ היינו משום דיליף התם מההוא דאחד ולא שנים ולכן ליכא להוכיח מהתם מידי לגבי שאר איסורים די"ל דהתם שאני משום גזה"כ ואפשר לדון בזה דממונא מאיסורא לא ילפינן ואפשר דכוונת הפ"י היא דכיון דמצינו גבי העלאת חוץ דילפינן דחייבין א"כ בשאר איסורים יש לנו למילף לחומרא כדקיי"ל קולא וחומרא כו'.

מ״בובאמת לטעמא דרש"י שכתב דלכן שנים שעשוהו בשבת דפטורים משום דלאו אורחי', פשוט הוא שהטעם הזה לא שייך בשאר איסורין, ואף לפי הטעם שכתב רש"י שם דשנים שעשוהו פטורים משום דכל אחד אינו אלא מסייע ופטור כמו שנתבאר לעיל, דלפי טעם זה יש לדון לכאורה דגם בשאר איסורין היכא דמסייע פטור דיהיו גם שנים שעשוהו פטורים, ובאמת מצינו בב"ק (דף יו"ד) גבי חמשה שישבו על הספסל ושברוהו וכן מרבה בחבילה ושארי נזיקין דחשיב התם שכתבו התוס' שם בד"ה מאי קעביד כו' דפי' מאי קעביד הוא מאי קעביד טפי מאחרינא וישלם כל א' את חלקו כמו גבי אחד חפר בור עשרה ובא אחר והשלים לעשרים ובא אחר והשלים לשלושים דכולם חייבין כו', וכן פסק הרמב"ם וכן מבואר בח"מ (סי' שפ"א וסי' שפ"ג) וכ"א בב"מ (פ') ובח"מ (סי' ש"ט ס"ד וסי' שפ"ח ס"ז) בשנים שהזיקו דכ"א משלם חלקו ולא מחלקינן בין זה יכול וזה יכול לבין זה אינו יכול וזה אינו יכול, וקשה לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ס') בד"ה ליבה ולבתו הרוח כו' גבי נזיקין אם זה יכול וזה אינו יכול והזיקו דהאינו יכול פטור משום דלא הוי אלא מסייע בעלמא כמבואר בשבת (צ"ג) ע"ש, ואי נימא דגם בשאר איסורים דזה יכול כו' פטור משום דכל אחד אינו כ"א מסייע כפירש"י הנ"ל, א"כ גם בשנים שהזיקו הי' לנו לומר דפטורי' משום דכל אחד אינו רק כי אם מסייע בעלמא, וע"כ מוכח כמש"כ הפ"י דדוקא בשבת גזרה התורה דזה יכול וזה יכול כל אחד לא מקרי אלא מסייע אבל לא גמרינן לשאר מילי.

מ״גובסנהדרין (דף ע"ח) בהכהו עשרה כ"א בי' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטורין ר"י ב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב כו' אבל בב"א מודי דפטור, א"כ לפמש"כ הפ"י דבשאר איסורין חייבין אף ע"י שנים שעשו קשה לר"י ב"ב, דס"ל דאיש כי יכה כל נפש הוי כל דהו נפש א"כ אמאי פטורים בב"א, אמנם לפמש"כ רש"י בב"ק (י' ע"ב) ד"ה פוטרין שאין ידוע ע"י מי נהרג עכ"ל ניחא, ויש להאריך בזה, וע' בתוס' סנהדרין שם ד"ה מר מדמה לטריפה כו'.

מ״דוכן מצינו בשנים שוחטין זבח אחד אף בקדשים ולא אמרינן דכל א' לא הוי כי אם מסייע ולא קיימו המצוה דשחיטת קדשים, וכמו שנתבאר לעיל.

מ״הוביותר מוכח כדברי הפ"י הנ"ל מהא דאיתא בשבת (דף צ"ג) דשנים שטבחו חייבין ד' וה' ולא אמרינן כיון דזה יכול וזה יכול כל אחד לא הוי אלא כמסייע ופטור, ומוכח מזה דבשאר איסורים אף שנים שעשו חייבין, ולכאורה י"ל דשאני בטביחה דחייב אף ע"י שליח כמבואר בכתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף ע"א) ולכן חייבין בטבחו שניהם דהוי כל אחד שליח לחבירו וכמבואר בב"ק (דף ע"ח) דשותף שטבח לדעת חבירו חייב ד' וה' כפי' רש"י שם, ולכן הוי כמו דעושה ביחידי דכיון דיכול לעשות שליח לטביחה הוי שלוחו כמותו.

מ״וועפ"ז יש להעיר במה שהקשיתי לשאול לעיל בשחיטת הקרבנות וקצירת העומר אמאי לא מהדרינן לעשות בשנים, משום די"ל שאני במצוה דיכול לעשות שליח לכן הוי כמו דעושה ביחידי משום דשלוחו כמותו, משא"כ בדבר הרשות אם עושה בשבת ויו"ט דלא שייך לדון בזה דין שליחות הוי כמו שעושה בעצמו משום דהא אין שליח לדבר עבירה, משא"כ במצוה שמוטלת על כל הציבור דנעשה כל אחד שליח לחבירו.

מ״זאכן זה אינו, דא"כ בשנים שעשו אף דבר הרשות בשבת ונעשה כ"א שליח לחבירו, נימא ג"כ בזה דהוי כמו אם עשה כל אחד ביחידי משום דהא חבירו עושה בשליחותו, ואין לומר בזה אין שליח לדבר עבירה דהא לפי מאי דקיי"ל לדינא דשנים שעשו פטורין א"כ אין בזה שום עבירה מה"ת כלל ושפיר תועיל השליחות בזה והוי כמו אם עושה ביחידי, וזה דומה להא דמבואר בפסחים (כ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה עלה עליה זכר פסולה והקשו אמאי פסולה הא לא ניחא להפסיד פרה שדמיה יקרים, ותי' דאם נאמר שכשירה הוי ניחא ליה ולכן אין להכשירה עכ"ל, וכ"כ התוס' בב"מ (ד' ל') עיי"ש, א"כ ה"ה בזה יכול כו' דאף דאי נימא דחייבין א"כ לא יכול כ"א להיות שליח לחבירו משום דאין שליח לדבר עבירה ומקרי שנים שעשאוהו, עכ"ז עכשיו דאמרינן דפטורין א"כ יכול כ"א להיות שליח לחבירו דהא אין כאן עבירה מה"ת כלל והוי כ"א כמו עושה לבדו דמבעי להיות אסור מה"ת לחומרא, כמו דאזלינן לחומרא בהא דפרה בפסחים כנ"ל, אע"כ מוכח דאף היכא דשייך דין שליחות מ"מ אם שנים עשו פטורים דהא עכ"פ לא עשה ביחידי, ולכן מותר מה"ת בשנים שעשו ביחד וכמ"ש לעיל, אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

מ״חנחזור לענינינו, דמוכח מהא דשנים שטבחו דחייבין ד' וה' כשיטת הפ"י דבשאר איסורים חייבין אף שנים שעשו, וביותר מוכח זה מהא דשבת (צ"ג ע"ב) דנסתפק הש"ס התם אי שיעור א' לכולם או שיעור א' לכל או"א, וע' בתוס' שם ד"ה אמר מר זה יכול כו'. ומוכיח הש"ס התם מהא דשותפין שטבחו חייבין אמאי ליבעי שיעור טביחה לזה כו', ואי נימא דשאני בטביחה דכ"א נעשה שליח לחבירו והוי כמו כ"א עושה לבדו וכמו שרציתי לחלק בתחלה, דא"כ קשה איך מוכיח הש"ס מהא דשותפין שטבחו דסגי בשיעור א' לכולם הא יש לחלק שא"ה דיכול כא' להיות שליח לחברו והוי כאלו כ"א עושה לבדו ולכן סגי בשיעור א' לשניהם, כי השנים הנם כאחד, אע"כ מוכח דאף שיכול לעשות שליח על הטביחה עכ"ז הלא נעשה בשנים ולא ביחיד, א"כ ממילא מוכח מזה דבשאר איסורים גם בזה יכול וזה יכול אף שנים שעשו חייבים, ולכן מוכיח הש"ס שפיר דכמו בטביחה דחייבין ב' דסגי בשיעור א' לכולם ה"ה בשבת בזה אינו יכול כו' דחייבין, ואין לומר דשאני טביחה משום דנשתרש בחטא כמבואר בב"ק (דף ס"ח), דא"כ איך מוכיח הש"ס ממנו, וכן בכתובות (דף ל"ד) מקשה הש"ס הא אין שליח לדבר עבירה על שליחות בטביחה, ולא מתרצי דשאני טביחה דשנה בחטא, אע"כ מוכח כמ"ש.

מ״טענף ח. ובשבועות (ג' ע"א) בתוס' ד"ה ועל הזקן כו' הקשו איך אתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה הא יכול לקיים שניהם היינו ע"י אשה נכרי, ותי' דמיירי דאין שם אשה וקטן עכ"ל, ואם נאמר בשאר איסורים שנים שעשו פטורים, הא יכול להקיף בשנים, והיכא דהמקיף פטור גם הניקף פטור כמש"כ התוס' שם מתחילה אליבא דר' אדא בר אהבה כו', אע"כ מוכח דבשאר האיסורים אף שנים שעשו חייבין כמש"כ הפ"י, ובכל זאת לא הונח לי, כי מ"מ יהי' הניקף חייב, כי לא אמרו התוס' שהניקף פטור כ"א באין במקיף ענין האיסור כלל כמו באשה ונכרי, ולא כן בשנים שעשו, הן איסור ההקפה רובץ על שכם שניהם [ולא נפטרו כ"א בעבור עשותם בשנים] וכאו"א בר חיובא, א"כ אם יגלחוהו בשנים אף שהמה יפטרו, אמנם הניקף יעבור בלאו.

נ׳אמנם עדיין קשה למה לא מהדרינן בתגלחת מצורע לגלח בשנים כדי שלא יעבור עכ"פ המקיף דהא אחד המקיף ואחד הניקף בלאו, וכל מה דאפשר להציל מאיסור מיבעי לן להדר וכמ"ש התוס' להדר אחר אשה ונכרי, ואף דלמאן דס"ל בנזיר (דף נ"ז) דאם אין הניקף עובר אז גם המקיף אינו עובר אין כאן קושיא, דהא כיון דהניקף מוכרח לדחות איסור תגלחת מחמת עשה דמצורע ואינו חייב א"כ גם המקיף אין עליו איסור תגלחת כלל ולמה יחזרו אחר שנים, אמנם לרב הונא דסבירא ליה (שם) דהמקיף את הקטן חייב, אף דניקף פטור, א"כ תקשה בכל תגלחת מצורע אמאי לא מהדרינן אחר שנים, להציל את המקיף מאיסור, ואפשר לומר דשאני היכא שפטור הניקף מחמת עשה דוחה ל"ת ופטורו בעצם גם המקיף אינו עובר, ושאני קטן דאתי לכלל עונשין ואין עליו שם פטור בעצם רק מחמת דלא הוי עדיין בר חיובא וכמש"כ הרא"ש והובא בב"י ביו"ד (סי' קפ"א), ולכן במקיף את האשה מודה רב הונא דגם המקיף פטור כיון דפטורה בעצם, וכן לפמש"כ דהיכא דמקיים העשה אף ע"י שנים אז נחשב ג"כ למלאכה גם לשבת ניחא גם בזה, משום דכיון דחשיבא מעשיהם לענין מצות עשה דתגלחת ממילא חשוב גם להיות עובר בלאו דהקפה, וכן י"ל בשבת (דף קל"ג) גבי מילה בצרעת דאין להדר ולמול בשנים מה"ט, רק דמקשי בש"ס התם אי איכא אחר כו', אך בזה י"ל דזהו דבר שאי אפשר כנ"ל, אכן לפמש"כ הפני יהושע דבשארי איסורים חייבין אף בשנים שעשו, ניחא כ"ז בפשיטות.

נ״אענף ט. ולפי מה שנתבאר דאין שום סתירה למ"ש דשנים שעשו בשבת אין בהם איסור תורה אלא איסור דרבנן, לכאורה היה מקום להקל לומר לשני נכרים לעשות איזה מלאכה אף דאורייתא בזה יכול וזה יכול במקום מצוה, כיון דזה לא הוי אלא שבות אף בישראל וע"י נכרים הוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמבואר באו"ח (סי' ש"ז), ולכן בהא דמבואר באו"ח (סי' רע"ו) דיש להחמיר לומר לנכרי להדליק את הנר לצורך הסעודה אם לא לצורך גדול כי רבים מחמירים בזה, אבל לומר לשני נכרים שידליקו את הנר ביחד לכאורה יש להתיר, וה"ה בכל צרכי מצוה, אבל לא בשאר איסורים, דאף שכתב המג"א (בסי' ש"ז) להקל במקום הפסד גדול שבות דשבות ע"י נכרי, עכ"ז בשאר איסורי' כיון דנתבאר לעיל דחייבין מה"ת לכן בוודאי אין להקל ע"י נכרים, משא"כ באיסור שבת דמ"ש שבות זה משבות מלאכה שא"צ לגופה דג"כ עיקרה מדאורייתא, כמש"כ התוס' בשבת (דף מ"ו ע"ב) בד"ה דכל היכא דמכוון ואיכא איסורא דאורייתא כו', והר"ן בפרק חביות, ואפ"ה כתב המג"א (בסי' ש"מ) והנקה"כ ביו"ד (סי' קצ"ח) להקל במלאכה שא"צ לגופה ע"י נכרי במקום מצוה אף דיש חולקי' התם דא"צ לגופה הוי איסור מה"ת, וא"כ ה"ה בנ"ד ואין שייך בזה לדון להא דא"א לצמצם.

נ״באמנם לדינא מוכח דז"א, ובוודאי אסור לומר אף לב' נכרים לעשות איזה מלאכה דאורייתא כדמוכח זה ממש"כ התוס' בעירובין (ס"ח ע"א) בד"ה לשבות דלית בי' מעשה כו' שהקשו שם אמאי בהאי ינוקא דלקמן דאמר ליה רבא נישיילי' לאמיה אי צריכא ניחיימו ליה אגב אמיה וכי לא הי' נכרי בכל העיר שיאמרו לו להחם בשביל קטן ובפ"ק דגיטין פרשתי עכ"ל התוס', ובגיטין (דף ח') וב"ק (דף פ') כתבו התוס' דשאני שבות דשבות, דהא לעיל בהאי עובדא דניתי ליה חמימי מגו ביתאי דרך כרמלית אין זה אלא שבות לכן הקילו ע"י נכרי יעו"ש, ולפמש"כ תקשה עדיין וכי לא היו בכל העיר ב' נכרים להשיג שיחמו לי' החמין דאז לא יהי' בו שום איסור דאורייתא רק שבות דמותר ע"י נכרי לצורך מצוה, וכעין קושייתם בעירובין הנ"ל, ובע"כ מוכח דכיון דעיקר המלאכה אם היתה נעשה באחד היתה דאורייתא לכן אף בשנים אין להקל כמו שמצינו בשבת (דף קכ"ב) דבמכירו אסור שמא ירבה בשבילו, וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (דף מ') דגזרינן שמא יאמר ביו"ט לנכרי לתלוש כו', ואף דאם הנכרי מרבה בשבילו או שיתלוש בציוויו אין בו אלא איסור דרבנן אפ"ה גזרו אטו זה, ואין זה בכלל גזירה לגזירה דחז"ל חשו בזה טפי, א"כ ה"ה במלאכה דאם הי' נעשה על ידי ישראל א' הוה איסור דאורייתא דכה"ג גזרו חז"ל אף ע"י ב' נכרים, ודווקא מלאכה שא"צ לגופה וכה"ג דאף אם היתה נעשה ע"י ישראל אחד לא הי' בו איסור דאורייתא הקילו ע"י נכרי במקום מצוה משום דהוי ליה שבות דשבות, אבל לא בנ"ד, וחלילה להקל בנ"ד.

נ״געיקר כל הדברים הנ"ל טל ילדותי הוא, וכעת מצאתי במקור חיים על ה' פסח (סי' תס"ו) שדעתו נוטה בשנים שעשו דפטורים אינו אלא מחטאת כו' אבל מכלל איסור תורה לא יצאו ע"ש, ות"ל יש לי כעת ג"כ ראיות להוכיח כהמק"ח הנ"ל, ע"כ אמירה לשני נכרים שיעשו ביחד אין זה אלא שבות א' ואסור כמו כל אמירה לנכרי, וחלילה להקל בזה.

נ״דובעת עסקי בדפוס, הראה לי חכם א' ספר מעין החכמה שהרגיש ג"כ בשחיטת הקרבנות דאמאי לא יעשו ע"י שנים, ע"ש במצות עומר, ובאמת אין תירוצו מספיק על כל הנך שהבאתי לעיל בארוכה דאמאי לא היו משתדלים ע"י שנים להקל איסורו, ועיקר תירוצו על שחיטת קרבנות ג"כ תמוה כמו שיראה המעיין שם, ולכן העיקר כמ"ש מתחלה, וברוך החונן לאדם דעת.