באר יצחק, אורח חיים ב׳Be'er Yitzchak, Orach Chayim 2

א׳בענין הנ"ל. ובענין אי בעי מתשיל וגורם לממון בחמץ.

ב׳ענף א. ועדיין יש לשדות נרגא בעיקר היסוד שכתבתי להקל בנ"ד מחמת זכות הנעשה בב"ד עבורו, או מחמת דגילה הבע"ב דעתו דרוצה בזכיותם לשיטת הרמב"ם בכלך אצל יפות, ולשיטת הר"ן והרא"ש והתוס' בקדושין (דף מ"ו) הנ"ל, דהא לפי מאי דקיי"ל בפסחים (ד' מ"ו) גבי הא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דעובר על בל יראה משום הואיל אי בעי מיתשיל, ואף דאינו רוצה להשאל עלי' וגם אינו רשאי לשאול לעבור על בל יראה, אפ"ה כיון דבידו לשאול הוי ממונו לעבור על בל יראה, א"כ ה"ה לפ"ז בכל זכיי' גמורה ג"כ כיון דקיי"ל דאף במה שאמרו זכין שלא בפניו אפ"ה אם צווח בעת ששומע זכותו אין יכולין לזכות בע"כ, כמבואר בב"ב (ד' קל"ח ובח"מ סימן רמ"ה, ובר"ן וקדושין דף כ"ג) על הא דשטר על ידי אחרים וביו"ד (סי' רס"ז סעיף מ"א), וכיון דעדיין ביד הבעלים למחות כשיודע להם מהמכירה הנעשה בב"ד מחמצם ולבטל את הזכיי' לכן אף אם מסכים כעת עכ"ז כיון דעד ההסכם שלו הי' ביד הבעלים לבטל את המכירה ולהיות צווח על זה, הוי ממילא ממונו לעבור עלי' על בל יראה. ואף דאחר שהסכים ושתק בעת ששמע את הזכיי' אין בידו שוב לבטלו, אפ"ה כיון דמתחלה קודם שנודע לו מהזכיי' היה בידו לבטל ולהיו' ממונו, יש לומר דהוי חמץ של ישראל שעבר עלי' הפסח ואסור, ואף דבסוגיא דפסחים (דף ל"א) בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאי למפרע גובה אז מותר החמץ לאחר הפסח משום דאיגלאי מילתא למפרע דהווי לי' חמץ של נכרי שעבר עלי' הפסח, הא הר"ן הקשה דנימא בזה הואיל אי בעי מיתשל, ותירץ משום דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל בזה, א"כ בנ"ד דלא הוי מחוסר ממונו ובצווח לבד היה מבטל את המכירה, א"כ הוי שפיר ממונו כ"ז שלא הסכים על הזכיי' בפירוש, ולכן אם נודע להבעלי' מהזכיי' בתוך הפסח, א"כ כיון דעבר בבל יראה בשעה א' עד שנודע לו דינו כחמץ שעבר עלי' הפסח, וכמש"כ השאגת ארי' (בסימן פ') וש"פ דגם כה"ג קנסוהו לאסור חמצו אחר הפסח, כיון ששהה שעה א' באיסור, אכן באם נודע להבעלים הזכיי' מהמכירה בערב פסח אף אחר חצות, אז שפיר יש לדון להקל, דהא מעת שהסכימו על המכירה מאז והלאה שוב אין בידו לבטל המכירה ולעשות ממונו, ואף דשעה א' אחר חצות היום היה בידו לבטל את המכירה ולהיות צווח, אפ"ה הא מבואר בשאגת ארי' (סימן ע"ט ובנוב במ"ת סימן ס"ג) דחמץ שעבר עליו ערב הפסח באיסור דכה"ג לא קנסוהו חז"ל לאסור חמצו לאחר הפסח, דכיון דעשה איזה טצדקי ותחבולה להיות ניצול מן איסור בל יראה, כמו שמבואר שם אז לא קנסוהו אחה"פ, א"כ ה"ה בנ"ד, אבל בנודע לו בפסח, יש לומר דכיון דבידו לבטל את הזכיי' הנעשה שלא מדעתו, א"כ הוי ממונו וקנסוהו בזה על אחר הפסח.

ג׳ואם הי' המכירה הנעשה בב"ד ע"פ זכוי שמסרו את החמץ לרשות הנכרי ע"פ קנין משיכה בתורת זכות ונשאר החמץ עומד ברשות הנכרי יש מקום להקל אף בנודע לו בפסח, לפמש"כ השאגת ארי' (בסימן ע"ז) דלכן אמרו הואיל אי בעי מיתשיל בחמץ לעבור על בל יראה, משום דכמו דחדשה תורה לומר דדבר הגורם לממון כממון דמי בחמץ אף דבכולי ש"ס לא הוי כממון, ומשום גזה"כ דכתיב לא ימצא, ה"ה במאי דאמרי' הואיל אי בעי מיתשיל ודווקא בחמץ הוי זה כממון, וכ"כ הפני יהושע בפסחים דף מ"ו.

ד׳א"כ לפ"ז יש לדון לפי מאי דקיי"ל בחמץ שקיבל עלי' אחריות ומונח בביתו של נכרי דאינו עובר עלי' על בל יראה כמבואר בפסחי' (דף ו') ביחד לו בית אין זקוק לבער, וכמש"כ הש"א (בסי' ע"א) לפרש זה, דאף דבשאר חמץ לא מהני אי מונח ברשותו של אחר, עכ"ז כיון דגורם לממון דהוי כממון בחמץ נלמד זה מן לא ימצא, והא כתיב לא ימצא בבתיכם ע"ש, א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בהואיל הנ"ל דאמרינן בחמץ ולא בשארי מילי דכיון דבעצם לא אמרינן הואיל לעשות על שאינו שלו להיות כשלו כמש"כ רש"י בפסחי' (דף מ"ז), רק מחמת דלא גרע מכל גורם ממון, א"כ כמו דבגורם לממון אם מונח ברשות אחר אינו חייב לבדוק דה"ה בהואיל אי בעי מבטל להזכיי' שזיכו עבורו במכירת חמצו, דכיון שמונח החמץ ברשות אחר דלא חייבו חז"ל לבערו.

ה׳אך באמת מוכח ממשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלא אמרו התקנה דיוציאנה מרשותו, וכמו שהקשה השאגת ארי' באמת (בסימן פ"ג) דאמאי לא נתנו עצה להוציאו מרשותו להסוברין דבאינו ברשותו אינו עובר על בל יראה, ותירץ משום דאכתי מדרבנן תאסר, א"כ מוכח מזה דהואיל דאי בעי מיתשיל חמיר יותר מן גורם לממון ואינו מועיל בי' העצה להוציאנו מרשותו, ואפשר דמזה הוכיח הרי"ף והרא"ש דפסקי בפסחים (ד' מ"ו) דהלכתא כרבה דאמרינן הואיל איקלעי אורחין כו' מהא דהלכתא כר' אלעזר דאמרינן הואיל דאי בעי מיתשל כו', אלמא דאמרינן הואיל בכל דוכתא, ונראה דס"ל דהא דאמרי' הואיל דאי בעי מיתשל לא הוי מחמת דגורם לממון הוי כממון בחמץ בפסח, וכמש"כ הפני יהושע והשאגת ארי' כנ"ל, דלכן אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל משום דכמו דאמרינן גורם לממון כממון דמי משום הואיל אי מגנב ומתבד בעי לשלומי, דאי כסברתם א"כ איך הוכיחו דהלכה כרבה דאמרינן הואיל אי מיקלעי אורחין מהא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, הא יש לחלק ביניהם דשאני בחמץ בפסח דכמו דאמרינן הואיל אי מתבד בעי לשלומי הוי כממון ה"ה הואיל כנ"ל, אע"כ מוכח מהם דלא ס"ל לחלק בסברא זה, וכן מוכח מהתוס' שם (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל אי בעי מיתשיל כו' דהקשו דאמאי אין יוצאין במצה של מעשר שני נימא הואיל אי בעי מיתשיל עלי' ונחשב מצתכם, אלמא דלא ס"ל לחלק כסברת הפני יהושע והשאגת ארי', וטעמם נלע"ד דהוכיחו ממש"כ דאי נימא דהואיל אי מיתשיל והואיל אי מגנב בעי שלומי הוי הכל בגדר א', א"כ כמו דמועיל להוציא מרשותו בגורם לממון כן יועיל עצה הנ"ל בהואיל אי בעי מיתשל, ומדחזינן דלא נתנו עצה זו במשנה הנ"ל מוכח דהואיל אי בעי מיתשל דחמץ לא הוי משום חדוש דחדשה התורה בחמץ דגורם לממון כממון, רק הואיל הוי סברא עצמיות בכל דוכתי, ושפיר כתבו להוכיח דכיון דקיי"ל הואיל אי בעי מיתשל, א"כ ה"ה דאמרינן הואיל אי מקלעי אורחין כנ"ל, עכ"פ נתבאר דהך עצה להוציא מרשותו לא מהני בהואיל אי בעי מיתשל, וה"ה בהך הואיל דאי בעי הי' מבטל להזכיי' שזיכו עבורו שלא בפניו בהמכירה שנעשה כנ"ל, וכש"כ בנ"ד דהא דמונח עכשיו החמץ ברשות אחר הוי מחמת הזכוי של מכירת החדרים והא יכול לבטל הזכוי, א"כ אין כאן רשות אחר.

ו׳ולכאורה יש לומר עוד דאי נימא כסברת הפני יהושע והש"א דהא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל הוי כמו גורם לממון, לפ"ז יש לדין לפמש"כ החק יעקב להתיר חמץ שבאחריות הישראל שלא ביערו, דמ"מ מותר אחר הפסח משום דלא שייך לקנוס בזה כיון דגוף החמץ אינו שלו רק של אחרים, וה"ה בהואיל אי בעי מיתשל דכיון דבאמת לא הוי שלו רק של אחרים, רק מחמת חומרא דחמץ החמירה התורה לעשות בו הואיל כממונו, ולכן לא שייך לקנוס בזה אחה"פ כיון דאחרים לא חטאו ופשעו כלל, וכן מוכח קצת לכאורה בפסחים (דף כ"ט ע"א) גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ושקל וטרי התם הגמ' מאן י"א, וקשה הא י"ל דפליגי בהך פלוגתא דפליגי ר"א ור"י אי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל, והתוס' שם בד"ה הואיל כו' הקשו דאיך אתה רואה של גבוה הא נימא הואיל אי בעי מיתשל, ותי' בתירוץ הב' דהיכא דאתא ליד גזבר לא אמרינן הואיל אבל בלא אתי ליד גזבר אמרינן שפיר הואיל אי בעי מיתשל, ולפ"ז יש לאוקמי להך דאוכל חמץ של הקדש דמאן דס"ל דלא מעל ס"ל כר"א דאמרינן הואיל ומיירי בהקדש דלא מטא ליד גזבר, וכיון דלא הוי בר דמים דהא נאסר אף לאחה"פ משום הואיל אי בעי מיתשלי , ולכן אף דנימא דגורם לממון כממון דמי, מ"מ כיון דנאסר לאחר הפסח מחמת דעברו הבעלים על בל יראה, א"כ לא הוי שום בר דמים אף אחה"פ, ומאן דס"ל מעל משום דס"ל כר' יהושע דלא אמרינן הואיל א"כ הוי בר דמים לאחה"פ משום דהא גורם לממון כממון דמי ויהא מותר לאחה"פ, אע"כ מוכח דאף דאמרינן הואיל מ"מ מותר החמץ לאחה"פ והוי בר דמים, ולכן לא מצי לומר דפליגי בזה.

ז׳אמנם מזה אין להוכיח זה כידוע, דמן הוכחות כאלה אין להוכיח שום דין מחודש ובפרט דיש לדחות זה בכמה גווני:

ח׳ענף ב. ונלע"ד להוכיח להיפך ממש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ הלכה ה') בישראל שהרהין חמצו אצל הנכרי ואמר לו אם לא אביא לך מעכשיו מעות מכאן עד יום פלוני קנה חמץ זה ה"ז החמץ מותר לאחה"פ, והוא שיהי' הזמן שקבע לו קודם פסח, ומבואר שם בהרב המגיד דטעמו משום דהואיל אי בעי פודהו והי' שלו השתא נמי הוי ממונו ואסור, וחזינן דסברת הרמב"ם שם דכיון דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, דה"ה דאמרינן הואיל אי בעי פודהו, ולא ס"ל למש"כ הר"ן דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל, אלמא דאם לא הי' הזמן קודם פסח אסור החמץ לאחר הפסח, ולפ"ז מוכח מהרמב"ם דגם היכא דשייך הואיל נאסר החמץ לאחה"פ, כיון דהוי ממונו, ומה שהקשה הרא"ש בפסחים (דף ל"א) על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל דקאמרי אי אמרת בשלמא למפרע גובה ניחא משום דאיגלאי מילתא למפרע דברשות נכרי הוי קיימי, אלמא דלא בעינן דיגיע זמן קודם פסח, יש לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלפי מה דקיי"ל דאמרינן הואיל וכרבה, לכן וודאי דאף במחוסר ממון ג"כ אמרינן הואיל וכדמוכח בפסחים (דף מ"ג) דמקשו התם על רבה מהא דתנן יש חורש תלם א' כו' ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב דהא הואיל וחזי לכסוי דם צפור, ופירש"י אי מזדמנו לי' צפרים וחיות טובא, אלמא אף דאין לו עכשיו צפרים וחיות מ"מ אמרינן הואיל אי מזדמנו לי', א"כ ה"ה בממון, ובפרט אם יש לו דודאי שייך לומר הואיל אי הי' פודהו, וכן איתא בביצה (ד' כ"א) דאמרו הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי'.

ט׳ואפשר דכוונת הר"ן שכתב דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל משום כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו, ולכן אף ביש לו ממון מ"מ לא אמרינן הואיל אי בעי פודהו, דאף דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל והוי מתיר נדרו באסור מ"מ ליתן ממון ולפדותו לא יתן, וכה"ג כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה הואיל כו' [ועיין בתוס' פסחים דף ס"ב ד"ה האי מחוסר מעשה כו'].

י׳עכ"פ כוונת הרמב"ם הוא דכיון דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, דהא התרת נדרים אינו בידו כ"כ וכדאמרינן בקדושין (דף ס"ב) דמי יימר דמיזדקקי לי' תלתא, ובשבת (דף מ"ו) מבואר דזה הוי דבר שבידו, משום דאי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי' תלתא, ולחלק ביניהם נראה משום דשאני בקדושין דצריך אחד מהם להיות גמיר, ובנדרים סגי בגמיר קצת כמבואר ביו"ד (סימן רכ"ח), ומצאתי שכבר עמד בזה המשנה למלך בפ"ה מהלכות בכורות ע"ש, וכן הקשה זה הרשב"א בחידושי' ליבמות ר"פ האשה רבה.

י״אועוד יש לחלק דשאני נדרים דהא מצוה לאתשולי משום דכל הנודר כבונה במה כו', משא"כ בקידושין גבי התקדשי לי אחר כו' דקשים לישראל כספחת ומה"ט אמרו ביבמות (ד' ק"ט) תבא רעה למקבלי כו' ע"ש בארוכה, ולפ"ז הא בהואיל אי בעי מיתשיל בחמץ וודאי דאינו בידו כ"כ להשאל דהא לא יזדקקו להתיר נדרו ויעבור על בל יראה, אע"כ מוכח דכמו דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחין דבזה לא הוי בידו מ"מ אמרינן הואיל, ה"ה בהואיל אי בעי מיתשל, ולכן ג"כ בהואיל אי בעי פריק ג"כ אמרינן דאף דמחוסר ממונא ג"כ אמרינן הואיל, וגם הא מצינו להרמב"ם ה' גירושין והובא בטור אה"ע (סימן קמ"ג) גבי ע"מ שתתני לי מאתים זוז דרשאי להנשא על סמך שתתן, והברייתא דגיטין (דף ע"ד) דמבואר שם דאינה רשאה להנשא לאחר עד שתתן, כתב שם המ"מ דס"ל להרמב"ם דנדחה ברייתא זו ע"פ מה דמבואר בפרק המגרש דתנאי שבידה מותרת להנשא וממון הוי דבר שבידו, ועיין בב"ש באה"ע (סימן קמ"ג ס"ק ד'), א"כ כיון דס"ל להרמב"ם דממון הוי דבר שבידו, א"כ וודאי דאמרינן הואיל אי בעי פריק מכש"כ דהואיל אי בעי מיתשיל דלא הוי בידו כ"כ דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, [עיין בר"ן בגיטין שכתב דתנאי ע"מ שתתן הוי דבר שאינה בידה דשמא תפסיד כו'], וסוגיא דפסחים דקאמרי הניחא לאביי דס"ל למפרע גובה ולא ס"ל הואיל אי בעי פריק, י"ל דאביי אזיל לשיטתו דס"ל בפסחים (דף מ"ז) דמקשה אביי לרבה ממבשל גיד כו' דאי אמרת הואיל אהבערה לא ניחייב, אלמא דאביי ס"ל דלא אמרינן הואיל, ולכן שפיר לשיטתו ניחא אי אמרינן למפרע גובה, משא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, א"כ ה"ה דאמרינן הואיל אי בעי פריק לי', וכמו שהוכחתי לשיטת הרמב"ם הנ"ל ושפיר כתב הרמב"ם, א"כ מוכח מהרמב"ם דס"ל דגם בהואיל נאסר החמץ לאחה"פ כיון דהוי ממונו.

י״בוגם בעיקר מש"כ החק יעקב להתיר בחמץ שקיבל אחריות עלי', כבר כתבו האחרונים להוכיח (מסימן תמ"א) כהמגן אברהם דאוסר, וכן כתב ר' עקיבא איגר זצ"ל בתשובה (סימן כ"ג) דהוכיח כן מהרמב"ם, ולענ"ד נראה דמוכח כן מרש"י פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה מעל כו' שכתב דאע"ג דקניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח דהנ"מ בחמץ הדיוט אבל האי דבהיתרא שהי' גבי' לחמץ של גבוה דאמר מר אבל אתה רואה של גבוה אחר הפסח הוי מזבין לי' כו' עכ"ל, אלמא דאי הוי אסור להשהות חמץ של גבוה אז הי' נאסר החמץ אף לאחה"פ, ואף דאין החמץ שלו רק של גבוה, עכ"ז הי' נאסר לאחה"פ, בע"כ מוכח דתליא זה בהדדי דאי עבר עליו על בל יראה אז ממילא נאסר החמץ לאחה"פ אף דהוי של אחרים, א"כ לפ"ז יש לדון עדיין בנודע להבעלים מהזכוי בתוך הפסח, דכיון דעברו על בל יראה מקודם שנודע להם א"כ הוי ממונו, וכיון דעברו בשעה א' באיסור נאסר אף לאחה"פ, וזהו כש"כ מן הואיל אי בעי מיתשיל, דהא התם הי' צריך ג' עכ"פ, ובנ"ד הי' בידו בלבד לבטל את הזכי' הנ"ל:

י״גענף ג. שוב ראיתי דגם בזה יש להקל ע"פ מש"כ הנו"ב במהדורא קמא (סימן כ') ובמהדורא תנינא (סימן ס"ג) דבזכה הנכרי בחמץ בתוך הפסח דאז מותר החמץ אחה"פ משום דהא בתוך הפסח לא חל האיסור של חז"ל דהא בל"ז נאסר חמץ בפסח מה"ת, ורק אחה"פ מתחיל האיסור דאסרו חז"ל לחמץ שעבר עלי' הפסח, לכן היכא דבכלות ימי הפסח הוי של נכרי לא אסרו כה"ג, משום דהא כיון דבכלות הפסח לאו הוי חמצו של ישראל רק של נכרי, על חמצו של נכרי לא אסרו, א"כ לפ"ז יש לומר דאף בנודע להבעלים מהמכירה בתוך הפסח, כיון דמאז והלאה הוי של נכרי ואינו שוב בידו לבטל את המכירה, דהא אחר שהסכים לא שייך לומר הואיל כנ"ל, והיכא דבכלות הפסח הוי של נכרי אז לא אסרו לאחה"פ כיון דבכלות הפסח כבר נפק מרשות הישראל, משא"כ באחריות דגם בכלות הפסח עדיין הוא באחריותו, אבל בנ"ד לא שייך כמש"כ.

י״דאך הנו"ב לא כתב שום הוכחה לזה, ולענ"ד נראה להוכיח כדבריו מן מש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ ה"ה) ישראל שהרהין חמצו אצל הנכרי וא"ל אם לא אביא לך מעות עד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהא אותו זמן שקבע לו קודם הפסח, וכן הוא דעת רבינו אפרים והובא שם במגיד משנה, וכתב דהוציאו זה מן התוספתא דתני' נכרי שהלוה לישראל על חמצו וא"ל אם לא באתי מכאן קודם הפסח הרי הוא מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה, והובא ברא"ש פ"ב דפסחים, והרמב"ם ור"א הנ"ל פירשו דקודם הפסח דתוספתא הנ"ל קאי על קביעת הזמן שקבעו על קודם פסח, ולכאורה יש להעיר דאמאי לא נקט הרמב"ם דאף דהי' קביעות הזמן בתוך הפסח מ"מ מותר כיון דבכלות הפסח הוי של נכרי אע"כ מוכח דלא כהנו"ב, אבל זה אין ראי' משום דאיך יכול להיות לקבוע הזמן לתוך הפסח לכתחילה, דהא בתוך הפסח אינו רשאי בלא"ה לפדות את החמץ דהא אסור בהנאה, ואדרבה מזה הוא ראי' להנו"ב הנ"ל, דהא בלשון קודם הפסח משמע ג"כ ערב פסח דגם ע"פ הוא בכלל קודם הפסח, ובנדרים (דף ס') באמר עד הפסח אסור עד שיגיע וודאי דע"פ הוא בכלל האיסור, ואין צריך ראי' לזה כי הוא פשוט וברור דבלשון קודם הפסח וודאי דע"פ עד הלילה הוא בכלל קודם הפסח ג"כ, ולכן אם קבעו לזמן שאם לא יבוא קודם הרי הוא מכור לו ודאי דגם בע"פ יכול הלוה לעבור ולפדותו, דהא הזמן לא נשלם עד הלילה ולא מקודם אף בע"פ, ובע"כ מוכח מתוספתא הנ"ל לפי' הרמב"ם ור"א הנ"ל דאף דבע"פ הי' גוף החמץ עדיין של ישראל, מ"מ כיון דזכה הנכרי אח"ז לא קנסוהו לאסור לאחה"פ וברמב"ם (פ"ג ה' חמץ ה"ח) מבואר דהרמב"ם ס"ל דבע"פ ג"כ עובר על בל יראה, וכמו שפי' הראב"ד לכוונת הרמב"ם שם וכן הכריע הנו"ב לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל במהדורא קמא (סי' כ'), א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם בערב פסח עובר על בל יראה, תקשה עליו לפי פירושו של הרמב"ם להתוספתא הנ"ל דקודם הפסח דקתני קאי על קביעת הזמן וכנ"ל, דאמאי מותר בא"ל אם לא באתי קודם הפסח, דהא כיון דבלשון זה נכלל גם ערב פסח, ובערב פסח עבר הישראל על בל יראה רק דהחמץ מותר לאחה"פ כמבואר שם בתוספתא, ולא איירי שם אם עובר על בל יראה רק מיירי באם החמץ נאסר לאחה"פ או לא, וקשה כיון דעברי הבעלים על בל יראה אף בערב פסח ועבר עליו שעה א' באיסור, א"כ אמאי מותר לאחה"פ הא כיון ששהה שעה א' באיסור, קנסי לי', אע"כ מוכח כהנו"ב במש"כ דאם בכלות הפסח יצא החמץ מן רשות הישראל לרשות הנכרי דמותר דלא קנסו כה"ג, א"כ ה"ה בהך דתוספתא הנ"ל דכיון דבפסח הי' של נכרי לא חל כה"ג קנס, ולפ"ז ה"ה אף אם הקביעו' הזמן היה בתוך הפסח ג"כ מותר, והא דלא נקטו כה"ג, היינו משום דהא לכתחלה בוודאי לא שייך לקבוע זמן על תוך הפסח, אך הלשון דקודם הפסח דחל על זמן היתר וממילא נכלל בלשון הנ"ל ערב פסח גופא דהוא זמן איסור, ויכול אף לכתחלה לקבוע זמן בלשון קודם הפסח לכן מזה שפיר מוכח כמש"כ, וסיפא דהתוספתא הנ"ל דתני ג"כ קודם הפסח הוא אגב הרישא ע"ש, וזהו ראי' ברורה לסברת הנו"ב הנ"ל.

ט״וולפ"ז בנ"ד אף אם נודע להם מהזכיי' בתוך הפסח ג"כ יש להקל, דנ"ד דומה ממש למש"כ הרמב"ם הנ"ל דכיון דפקע אח"ז האי הואיל אי בעי פריק דמותר אחה"פ, וה"ה בנ"ד כיון דפקע אח"ז האי הואיל מותר החמץ לאחה"פ:

ט״זענף ד. ועוד נלע"ד דהא מוכח מהר"ן בקידושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, והובא לעיל דהתם יכול האב למחות משום שלא הוי זכות גמור כ"כ שהרי בתו יוצאה מרשותו לכמה דברים, ומשמע מדבריו דהיכא דהוי זכות גמור אינו יכול למחות אף שצוח בעת שנשמע הזכיי', ומתנה שאני משום דהא שונא מתנות יחי', וכן מצאתי להרשב"א בחידושיו בקדושין (דף כ"ג) שכתב בזכיי' לעבד בשטר ע"י אחרים דאין יכול למחות משום דשאני מתנה דלאו זכות גמור הוא מצד עצמו ואדרבה חוב הוא לו משום דכתיב שונא מתנות יחי', אבל גט שחרור זכות גמור הוא מצד עצמו דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו בע"כ ובטלה דעתו אצל כל אדם והוכיח זה מפ"ק דגיטין יעו"ש, אלמא דס"ל להרשב"א להדיא דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי' בעת ששומע וצווח, ואף דכל הראשונים חלקו על הרשב"א וכתבו דיכול העבד למחות ולבטל להזכיי' גט שחרור דנעשה ע"י אחרים, י"ל דהיינו דווקא התם דס"ל דזהו לא הוי זכות גמור, כדמצינו לר"מ דס"ל דאין זכות שיוצא מרבו לחירות ובהפקירא ניחא לי', אבל היכא דהוי זכות גמור לא מצינו דפליגי על הרשב"א בזה, ולכן אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין יכול למחות העבד, י"ל דהתם מסתפק הרשב"א דלמא לא הוי זכות גמור כ"כ וכמש"כ, משא"כ היכא דהוי זכות גמור וודאי דאינו יכול למחות וכמש"כ הרשב"א להדיא.

י״זוראי' לזה מסוטה (דף כ"ה) דאיבעי להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא, ופשטו מהא דב"ד מקנין למי שנתחרש ונשתטה והי' חבוש בבית האסורים כו' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי', תו איבעי להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא, ופשטו מהא דאלו ב"ד מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחול כו' עכ"ל הגמ', ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי' א"כ כיון דבעת שלא ידע מהתירוץ דסתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד הב"ד, א"כ אף דנימא דלא מצי בעל למחול קנויו, עכ"ז תקשה דהא כיון דב"ד מקנין להם הוי זה בתורת זכות וכמש"כ לעיל בארוכה, א"כ כיון דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי להו הנ"ל, דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכיי' א"כ איך ב"ד מקנין להם והא איכא זילותא דבי דינא וכפירש"י שם, ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דאתי הבעל ומחול, אע"כ מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי', והתם הוי פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור, א"כ מוכח מסוגיא זו כמש"כ הרשב"א והר"ן דבזכות גמור אינו יכול למחות. וכן מבואר ברשב"ם ב"ב (דף קל"ח) דאין מזכין בע"כ משום שונא מתנות יחיה. הרי דזכות גמור מזכין בע"כ

י״חוהא דכתובות (דף י"א) דאמרו התם הגדילו יכולין למחו', י"ל דהתם אף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין כו' שהוא זכות גמור, מ"מ כיון שמצינו התם בגמ' כו' דאמרו דסד"א דבהפקירא ניחא לי', א"כ לא הוי זכות כ"כ, ולכן אף אליבא דהאמת מ"מ יכול למחות עכ"פ מחמת זה הסברא דאולי בהפקרא ניחא לי', ואדרבה מסוגיא זו דאמר רב יוסף הגדיל יכול למחות מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות, דקשה מאי אשמעינן רב יוסף הא בב"ב (דף קל"ח) איתא ות"ק אף עומד וצווח בלשון בתמי' אלמא דפסיקא להו דבצווח לא קני ויכול למחות על הזכיי', ועוד קשה דהא בכתובות מקשה רבא על רב יוסף הנ"ל ממשנה דאלו נערות, וקשה הא מצינו לרבא גופא דאמר בב"ב שם דבצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי כו', אלמא דרבא גופא ס"ל, דבזכות יכול למחות, א"כ מאי מקשה בכתובות שם לרב יוסף דאי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס כו', הא איהו לנפשי' הי"ל להקשות לשיטתו גופא מהך משנה דאלו נערות הנ"ל, ודוחק לומר דבתר דתרצו לי' הך דאלו נערות שם אמר להך דב"ב, אע"כ מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות, ורבא דמקשה על רב יוסף שם ס"ל דקטן דמטבילין אותו הוי זכות גמור וכמש"כ התוס' התם, אך רב יוסף ס"ל דאפ"ה לא הוי זכות גמור כ"כ, וע"ז מקשה רבא מאלו נערות הנ"ל ואף די"ל דלמא זה גופא אשמעינן רב יוסף דאף בזכות גמור יכול למחות, אפ"ה הא מרבא מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ולכן אין לנו לאפושי פלוגתא כידוע, ולכן י"ל דדוקא התם ס"ל לרב יוסף כן משום דהי' פסיקא לי' דלא הי' זכות גמור כ"כ, ואפשר דניחא לי' בהפקירא, משא"כ היכא דהוי זכות גמור כ"ע מודו לרבא דס"ל דיכול למחות, וכמו שהוכחתי מסוטה הנ"ל, ואפשר דזה שיטת הרי"ף דלא הביא לרב יוסף כמבואר ברא"ש שם, דסמך על הסוגיא דסוטה הנ"ל ולא ס"ל חילוק שכתבתי.

י״טונ"ד וודאי דהוי זכות גמור כיון דבל"ז יפסיד הרבה, וגם הא מחוייב לקיים בדיקת חמץ מן הדין בזמן ההיתר, והוי דבר העומד להמכר, וגם כיון דהמנהג הוא שכל מי שיש לו חמץ מוכרו בב"ד, וא"כ דומה למה דאיתא בחולין (דף פ"ג) דבארבע פרקים משחיטין את הטבח בע"כ ובזוכה ע"י אחר אם מת מת ללוקח כמבואר שם ולא יכול למחות הלוקח ולומר עכשיו דמת לא ניחא לי' בהזכוי, אע"כ מוכח מהתם דכיון דבד' פרקים המנהג הוא לשחוט וגם הוא מצוה לכן אינו יכול למחות, וגם מהתם מוכח בדבר שהוא זכות גמור לא מועיל מחאתו, א"כ ה"ה בנ"ד דהמנהג הוא לכל למכור את חמצו שיש לו בע"פ בב"ד, וגם הא הוא מצווה ועומד בזה, א"כ וודאי דאינו יכול למחות כלל ולבטל להזכיי' הנעשה בב"ד, בפרט שהבעה"ב דנ"ד ג"כ הי' רגיל בכל שנה למכור חמצו, א"כ וודאי דהוי זכות גמור, וגם הא היה גלוי דעת ממנו ג"כ כמו שאומר עכשיו, ואין צריך עדים רק לשקרי, וודאי דמותר החמץ לאחה"פ בפרט שחמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן לכן יש לסמוך על כל מש"כ:

כ׳ענף ה. וגם בספק דרבנן דחמץ שעבר עלי' הפסח כבר העלה החק יעקב (בסי' תמ"ט) דמותר אף באכילה והמג"א (בסי' תמ"ט) העלה דספק אסור באכילה, והוכיח זה מהתוס' עירובין (דף ס"ד) והאריך בדבריו המחצית השקל יעו"ש, ושיטת החק יעקב שם דאף שבתוס' בד"ה ולמדנו שחמצו כו' כתבו דיש לאסור מספק שמא נעשה בפסח, עכ"ז בתוס' הקודם בד"ה שהולכן כו' דכתבו דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה, אלמא דמספק תלינן להקל אף באכילה, משום שאחר זה מיירי בספק דאורייתא, משא"כ מתחלה אי נימא דחמצו של נכרי מותר, א"כ לא נאסר חמצו של ישראל רק מדרבנן ובספק קיי"ל לקולא ולשיטת המג"א צ"ל דהא דכתבו התוס' דבישראל יש לומר דאחה"פ נעשה, היינו מחמת חזקה על בני ישראל דלא יהיה להם חמץ בפסח, ומחמת חזקת כשרות שלהם סמכינן להוכיח דוודאי אחה"פ נעשה, ואין להקשות כיון דחיישינן לספק להחמיר באכילה דלמא נפל מישראל מקודם פסח, אף דנימא דודאי עשה כהוגן וביטל חמצו, מ"מ הא מבואר (בסימן תמ"ח) דאף בביטל והיה אנוס על הביעור ג"כ אסור החמץ לאחה"פ, זה אינו קשה משום דהא מבואר בתשובת אחרונים דאם הפקיר חמצו וגם מונח החמץ במקום הפקר דמותר החמץ משום דכה"ג לא חיישינן להערמה, א"כ התם בעובדא דעירובין כיון דנמצא מושלך במקום הפקר, וודאי דאף אם נימא מספק לחוש שמא נפל מישראל מקודם הפסח ג"כ מותר.

כ״אולענ"ד נראה להוכיח כהחק יעקב בכוונת התוס' הנ"ל, דאי כהמג"א דס"ל דהא שכתבו דבישראל יש לומר דאחה"פ נעשה היינו מחמת חזקת כשרות, תקשה ע"ז ממש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ו) בד"ה והא רבא כו' דבנגנבו לא שייך לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן משום דהרבה גנבים יש בעולם, וכ"כ התוס' בב"ב (דף נ"ב ע"ב) בד"ה דברים כו', ובשבועות (דף מ"ו ע"ב) בד"ה וספרא כו' וכה"ג כתב הש"ך בח"מ (סי' מ"ו ס"ק ט') דבשטר הנמצא בשוק לא שייך לומר לא חשוד לזיופי, משום דהא לא ידעינן מי הוא הבע"ד, ולכן התם בעירובין כיון דנמצא בדרך לא שייך לומר בזה חזקת כשרות כיון דלא ידעינן של מי הוא, והרבה רשעים יש בעולם כמש"כ התוס' התם, ולכן נלע"ד להוכיח מזה כסברת החק יעקב בכוונ' התוס' הנ"ל דבספק ג"כ תלינן להקל אף באכילה, והיינו שכתבו דבישראל דכיון דמיירי בישראל אז יש להקל דאחה"פ נעשה, משא"כ אי נימא דהולכים אחר רוב דנכרים המה אין כאן ספק כלל דאף דנימא דאחה"פ ג"כ אסור.

כ״בועדיין צריך עיון לפענ"ד לפי פי' של הח"י הנ"ל דהא עדיין יש ספק ספיקא להחמיר, וגם אם לא היינו הולכי' אחר הרוב דהוי של נכרי ג"כ היה לנו לאסור מספק ספיקא, ספק דילמא דנכרי ואת"ל דישראל דילמא נפל בפסח ולא אחה"פ, וגם אם נפל קודם הפסח אך דלא ביטלו ג"כ נאסר, והוי ספק ספיקא להחמיר דהעלה המשנה למלך (בפ"ד מה' בכורות) דמחמרינן אף בדרבנן, בשלמא להמג"א דס"ל לפרש לכוונת התוס' הנ"ל דמחמת חזקת כשרותו סמכינן דוודאי לא יצא תקלה מן בני ישראל ניחא ואין כאן ס"ס להחמיר, משא"כ לפמש"כ דחזקת כשרות לא שייך בזה, בפרט די"ל דזה הוי כמו חזקה דלא נתבררה כיון דלא ידענו ממי נפל, ואפשר דזהו כוונת התוס' בשבועת וב"מ וב"ב שכתבו דלא שייך כה"ג לומר אחזקי בגנבי לא מחזקינן משום דהוי חזקה דלא נתבררה, אך מהלשון של התוס' מורה כמש"כ מתחלה, א"כ תקשה על התוס' הא יש ס"ס להחמיר, וי"ל דהא בע"כ כוונת הש"ס בעירובין דאמרו ש"מ דהולכין אחר הרוב עוברי דרכים, היינו משום דהתם הא דאסרי באכילה אינו רק מדרבנן, והוכיח דאף בדרבנן ג"כ הולכין אחר הרוב משום דבדאורייתא כבר ידוע ומבואר בכמה משניות דהולכין אחר הרוב אף ברוב דליתא קמן, ובע"כ כוונת הגמ' להוכיח אף בדרבנן דהולכין אחר הרוב, וידוע דבס"ס דמהני אין זה רק מצד רוב כמבואר, א"כ בהוי אמינא אי נימא דאין הולכין אחר רוב להחמיר בדרבנן, א"כ אז י"ל להקל דילמא אחה"פ נעשה משום דהא אז לא מהני ס"ס להחמיר, כיון דרוב ג"כ לא מהני להחמיר בדרבנן.

כ״גגם יש להעיר במש"כ התוס' דחיישי לספק שמא בפסח נעשה, הא קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיף בכל דוכתי מחזקה דהשתא, ולכן יש לומר דהשתא הוא דנעשה, ויש לתרץ דאפשר דזה דומה לחזקה דלא נתבררה כיון דלא ראינו אותה מתחלה, וראיה מגיטין (דף כ"ז) דשהה כדי שתעבור שיירא ותשרה, ואמאי לא חיישינן שמא מקודם נפלו, אך למש"כ הריטב"א שם אינו ראיה מזה כלל [ועיין שם בריטב"א] ויש להקל בנ"ד בלי שום פקפוק כלל.

כ״דוכ"ז בדיעבד אבל לכתחלה מחוייב להדר ולמכור חמצו בעצמו או ע"י שלוחו, משום דלפמש"כ חסר לי' קנין כסף דכיון דבעל הממון הוא אינו בן שליחות, וערבו' לא שייך בזה כיון שעושין שלא מדעת הבעלים ולכתחילה בעי ב' קנינים כסף ומשיכה ובפרט לפמש"כ לעיל (סוף סי' א') דנכרי אינו קונה בשטר בלבד, וע"כ היותר נכון שימכרו לישראל אחר בתורת זכיי' ואז יהא ג"כ קנין כסף כדין כיון דהבעלים המה בני שליחות, ואח"ז ימכר לנכרי, אבל בהזכוי שמכרו לנכרי עדיין יש לעיין בחשש בל יראה בפסח, אבל לאחה"פ וודאי יש להקל, ומ"מ בתוך הפסח ג"כ כיון דבטלו לא הוי אלא חשש בדרבנן לכן יש לסמוך עכ"ז ולהקל כמו שכתבתי בסוף סימן א' לעיל.

כ״הומצאתי בשו"ת הגאון פנים מאירות ח"ב סי' נ"ב בסוף התשובה שחקר שם גבי חמץ אי מהני משום זכי' ולא העיר כלל אף בקצת ממש"כ בס"ד: