באר יצחק, אורח חיים כ״זBe'er Yitzchak, Orach Chayim 27
א׳תירוץ על קושיות התוס' בפסחים (דף מ"ג) בענין חמץ נוקשה בפסחים (דף מ"ג) תוס' ד"ה מאן תנא חמץ גמור כו' תימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' והשתא מנלן דהוה חמץ לענין תודה דלמא שאני חמץ בפסח דרבי' קרא למלקות גרידא וכן הקשו התוס' במנחות (נ"ג ע"א) ד"ה אלא דר' מאיר כו' ביתר ביאור וז"ל דמחמץ לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה ניליף מחמץ גמור ותרצו דשמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו עכ"ל, ולולא דבריהם הי' נ"ל לתרץ קושייתם והוא דבמנחות (מ"ז ע"ב) איתא דמאן דס"ל דמדת יבש נתקדשה ס"ל דאשר תקריבו מרבה לחה"פ לחימוץ ומאן דס"ל מדת יבש לא נתקדשה ס"ל דאשר תקריבו מרבה מנחת נסכים לחימוץ ע"ש, וידוע דמנחת נסכים הוי חמץ נוקשה דהוי מי פירות עם מים, ובמנחות (צ"ו ע"ב) איתא דת"ק ס"ל דלישתן ועריכתן בחוץ ור' יהודא ס"ל דכל מעשיהם בפנים ואמרינן בגמ' שם דמאן דס"ל לישתן ועריכתן בחוץ ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה, וע"ש בתוס' ד"ה לישתן ועריכתן בחוץ, א"כ ר"י דס"ל דכל מעשיהם בפנים מוכח דס"ל דמדת יבש נתקדשה, וידוע בכולי ש"ס דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו) ד"ה ואם איתא זו דברי ר"מ ור"י כו'.
1
ב׳וזולת זה מבואר בתוספתא דמנחות (דף י"א) להדיא דר"מ ס"ל לישתן ועריכתן בחוץ א"כ ממילא מוכח דר"מ ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה, לפ"ז י"ל דהא דפליגי ר"מ ור"י בחמץ נוקשה אי הוי חמץ משום דאזלי לשיטתם, דלר"מ דס"ל מדת יבש לא נתקדשה א"כ ע"כ האי אשר תקריבו קאי על מנחת נסכים וממילא יליף מזה לחמץ בפסח דהא כיון דאתרבי למנחות למלקות והוי כחמץ גמור במנחות א"כ ה"ה גבי חמץ בפסח, אך כרת ליכא דהא נתמעט להדיא בסוגי' דפסחים שם דעל חמץ גמור ענוש כרת כו', אבל לר"י דס"ל דמדת יבש נתקדשה אז ע"כ אתי האי אשר תקריבו על לחם הפנים א"כ אין לו למוד על חמץ נוקשה לכן ס"ל דחמץ נוקשה לא נאסר מה"ת.
2
ג׳ובאמת התוס' שהקשו זה אזלו לשיטתם שכתבו במנחות (דף ח') ד"ה ולר' חנינא כו' דר' מאיר ס"ל דמדת יבש נתקדשה והוכיחו זה מהא דמנחות (דף צ') גבי הא דתנן כל מדות הי' גדושות כו' ע"ש, א"כ לשיטתם שפיר הקשו, אבל באמת תמוהים מאוד דברי התוס' הנ"ל דהא מוכח מהתוספתא הנ"ל דס"ל לר"מ מדת יבש לא נתקדשה, וגם בעיקר ראיית התוס' ממנחות (שם) י"ל דהא מוכח שם דרק הרישא דכל המדות נגדשות אתי' כר"מ ולא הסיפא, או די"ל דתנא דמתניתין (שם) ס"ל בזה כר"מ [כדמצינו כן בש"ס] דהא סיפא דקאמר ת"ק שם דמדת הלח בירוציהן קודשו ע"כ לא אתי' כר"מ דהא לעיל במנחות (פ"ח ע"א) מבואר דאמר ר' יוחנן בירוצי מדות איכא בינייהו דמ"ד מלמעלה למטה סבר בירוצי מדות הלח לא נתקדשו ור"מ הא ס"ל התם מלמעלה למטה א"כ קשה איך קאמרי במשנה שם דבירוצי מידות הלח נתקדשו וע"כ מוכח לר"י הנ"ל דהך בבא דבירוצי מידות הלח בירוציהן קודש לא אתי' כר"מ, א"כ ממילא הך בבא דתנן שם אח"ז דמידות היבש בירוציהן חול שהוכיחו התוס' מזה דמידות יבש מקדשו' מה שבתוך הכלי וודאי לא אתי' כר"מ, ואף דלאביי (מנחות שם) אינו מוכרח זה, אבל לר"י ע"כ מוכרח לומר דהרישא דכל מידות שבמקדש כו' אתי' כר"מ דגדוש הוי כדאמר שם רב חסדא, אפ"ה הסיפא ודאי לא אתי' כר"מ א"כ צ"ע דברי התוס' בזה, ולכן שפיר כתבתי לתרץ קושיית התוס' הנ"ל בעז"ה.
3
ד׳ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' בפסחים (שם ע"ב) ד"ה מאן שמעת לי' דדריש כל כו' והקשו דלמא אתי כר' עקיבא כו' ע"ש, ולפמש"כ י"ל דע"כ הברייתא דדריש גבי שאור בל תקטירו דעירובו מנין ת"ל כי כל בודאי לא אתי כר"ע דהא ר"ע ס"ל במנחות (דף נ"ז) דאשר תקריבו מרבה מנחת נסכים לחימוץ וכיון דס"ל לרבות חמץ נוקשה למזבח, א"כ לא אצטריך לרבות עירובו דהא ידעינן זה מכש"כ דחמץ נוקשה [לפי מה דמסקינן (לעיל ע"א) דתערובת חמור מנוקשה] א"כ למה לי' קרא לרבות עירוב, ואין לומר משום דאין עונשים מן הדין, דהא כבר הוכחתי בחידושי דהיכא שיש לפנינו חמור וקל, ומבואר בתורה שעונשים על כל אחד מהם, רק מספקא לן על הממוצע ביניהן, ודאי ילפינן בקו"ח מן הקל להעניש עליו לפי טעם שכתב המהרש"א בסנהדרין בשם הסמ"ג דלכן אין עונשין מן הדין משום די"ל דעל החמור לא סגי לי' בכפרה, לכן היכא דעל החמור מבואר דעונשין עליו הרי דעל החמור ג"כ סגי לי' בכפרה דמלקות, אז דיינינן שפיר על הממוצע לדון בקו"ח מן הקל לחייבו מלקות, וכן מוכח בקדושין (דף ד') גבי תושב ושכיר לא יאכל בו דאמרו יאמר תושב ואל יאמר שכיר כו', וקשה הא אין עונשין מן הדין, וע"כ מוכח דכיון דזר ג"כ מהני לי' מלקות להתכפר לכן לא שייך בזה אין עונשין מן הדין כנ"ל, ושפיר י"ל דכיון דחמץ גמור במנחות מתכפר במלקות א"כ לר"ע ל"צ קרא על עירובו, ובודאי לא אתי הך ברייתא כר"ע, ומתורצת קושיית התוס' הנ"ל, והארכתי בזה בחידושי לפסחים, וע' בנו"ב מהדורא קמא (חלק או"ח סי' כ"א).
4
ה׳ועפ"ז יש לתרץ קושית הב"ש באה"ע (סי' ו' ס"ק ט"ז) שהקשה על הרמב"ם שפסק דנבעלת לחייבי לאוין לוקין בניסת לכהן דהא ביבמות (ד' ס"ח) יליף בקו"ח דמה גרושה שמותרת בתרומה פסולה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מהדין ומשני גילוי מילתא בעלמא ובזה פליגי אביי ורבא (בפ' ד' מיתות ובפ' הנשרפין) וקיי"ל כרבא א"כ תימא על הרמב"ם שפסק דלוקין על גילוי מילתא עכ"ל הב"ש, ובמש"כ תסור קושייתו דהא שם יש חמור דלוקה, דהא זונה דנבעלת לחייבי מיתות לכ"ע לוקה, ובנבעלת לחייבי לאוין יליף בקו"ח שם, ולכן לא שייך התם דאין עונשין מהדין משום דעל החמור אין לו כפרה, דהא אף זונה דחייבי מיתות דחמיר מכולן, ג"כ יש לה כפרה במלקות, וזהו כוונת הגמ' ביבמות שאמרו גלוי מילתא בעלמא הוא, דמגלה דיש קל ממנו דעונשין אותו במלקות, ואזיל סתמא דגמ' גם אליבא דדינא דקיי"ל כרבא דסנהדרין הנ"ל משום דשאני התם בבתו מאנוסתו דכיון דחמורה לא סגי לי' בכפרה, ואין לומר בתו מנשואתו יוכיח, די"ל דבתו מאנוסתו יש בה חומר דהא כיון דאסור לבעול בלא קדושין, ע"כ אפשר דמקרי גם יצירתו בעבירה כדמצינו כה"ג בקידושין (ד' ע"ח), ואפשר דבתו ובצירוף יצירתו בעבירה דהוי גבי האב דשייך קצת בזה דחמיר מבתו מנשואתו, ועפ"ז הארכתי בסנהדרין (ד' ע"ו) ואכמ"ל. והא דסנהדרין (ד' ע"ג) גבי רודף אחר חבירו דאמרו וכי עונשין מהדין, אין זה סתירה לכל הנ"ל כמבואר למעיין, [וע' בתמורה (ד' ט') בקו"ח דטוב בטוב כו', ובהפלאה בקונטרס אחרון על תמורה (שם) מזה, ובאור חדש לפסחים (מ"ד ע"ב) תוס' ד"ה ורבנן מבב"ח כו' מזה], וכן מצאתי כעת בספר באר יעקב בכללי סוגיות סוף כלל י"ו שכתב ג"כ לכלל זה דהיכא דיש קל וחמור אז על הממוצע ענשינן מן הדין ע"ש, ולהאריך אכ"מ, ובמק"א יבואר זה ביתר ביאור אי"ה.
5