באר יצחק, יורה דעה כ״חBe'er Yitzchak, Yoreh De'ah 28

א׳עוד להרב הג' הנ"ל.

ב׳ענף א. ומש"כ כת"ה להעיר דבר מחודש על המעשים שבכל יום שנשים המפרישות חלה נשאלות על תערובות חלה בתבשיל, דיש מקום להסתפק דדוקא הבע"ב שמפרש בעצמו שפיר מצי לשאול על נדרו, אבל היכא דהנדר נעשה ע"י שלוחו, יש מקום לומר דלא מצי המשלח לשאול, דהא המשלח לא נדר בעצמו א"כ לא שייך לומר דמתחרט בעיקר הנדר, או י"ל דיכול להתיר נדרו ולומר אלו הייתי יודע דאתחרט לסוף לא הייתי עושה שליח על הקדשי, וגם יש ספק לומר דהשליח יכול לשאול מעצמו בלי שאילת המשלח, או שלא יכול לשאול משום דכבר נעשתה שליחותו כדאיתא בגיטין (דף ס"ג) כה"ג, ויש מקום לומר דג"כ שניהם אינן יכולין להתיר נדרן, והוכיח כת"ה דעכ"פ שניהם ביחד מצו למשאל, מנדרים (דף נ"ט) דמוקי בתרומה ביד כהן והגמ' סתר זה שם, ומדלא מוקי לי' הגמ' דמיירי בתרומה ע"י שליח, מוכח דעכ"פ מצו שניהם ביחד לשאול על נדרן, והאריך בפלפלו הנעים לתרץ אמאי לא מוקי הגמרא שם דמיירי בנאכל קצת מן העיסה, דאם ישאל הא אכיל טבל למפרע, וישרו לי דבריו הנעימים בצירוף פלפולו הנחמד, וספר משנת חכמים שכתב כ"ת שחקר בכל זה אינו תחת ידי, וגם יש מקום לומר דהשליח יוכל להתיר נדרו אף שכבר נעשתה שליחותו בלא הצטרכות להיות שליח להמשלח לשאול על נדרו, די"ל אלו הי' יודע דאתחרט לא הי' מקבל על עצמו שליחות המשלח להיות נודר עבורו וכמש"כ מעכ"ת ג"כ להסתפק בזה, ומסברא נראה דודאי יכול המשלח להתיר נדרו, דהא מה שחל הנדר ע"פ שלוחו הוא משום דשלוחו כמותו, א"כ כמו שיכול לשאול על נדרו שנדר בעצמו ה"ה לנדר שע"י שלוחו וכמו שהוכיח כ"ת מנדרים הנ"ל.

ג׳ולענ"ד נראה להוכיח דזה ודאי דשניהם ביחד מצו למשאל מהא דפסחים (דף מ"ו) בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט, דר"א ס"ל הואיל אי בעי מיתשל לכן אין לו תקנה כ"א שתאפה תחלה, וקשה הא מצי להפריש החלה ע"י שליח דאז לא שייך הואיל אי בעי מיתשל אי נימא דלא משכחת התרה כלל כשמפריש החלה ע"י שליח, ובתוס' (שם) ד"ה הואיל כו' כתבו דמה דיכול לעשות איזו תחבולה דלא יצטרך לאפות עבדינן כדי שלא לבא להואיל דכל חדא וחדא חזיא לי', אע"כ מוכח דאף בנדר שע"י שליח מצו שניהם עכ"פ למשאל.

ד׳ועוד ראי' מגיטין (דף מ"ו) דאיתא התם מ"ט דר' יהודא דכתיב לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, ופי' רש"י שם דה"ל לאתשולי עלייהו אי לאו משום דהודר ברבים, ובתרומת הדשן בפסקיו (סי' רנ"ד) הוכיח מזה שיכול השליח להקים איסור בשבועה על משלחו, דשבועה ע"י שליח מהני', ומוכיח זה מהא דנשבעו נשיאי העדה דהנשיאים הוי שלוחן של בני ישראל עכ"ל, א"כ לתרומת הדשן הנ"ל דשבועת נשיאי העדה הית' מצד דנעשו שלוחיהן, ואפ"ה מקשה הגמ' דהו"ל לאתשולי, ואי נימא דשבועה ע"י שליח לא מצי כל חד לשאול, א"כ אין מקום לקושית הגמ', דאתי שפיר הא דלא היו יכולין בני ישראל להרגן, ואף דשבועת הנשיאים מעצמן היו יכולין להתיר, עכ"ז לא שייך בזה לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דהא עיקר הטעם לנדר שהותר מקצתו כו' הוא משום דכל היוצא מפיו יעשה כמש"כ הר"ן (בריש נדרים ובדף ס"ו), א"כ כיון דשלוחו כמותו ויכול להקים השבועה על משלחו, ומה דיוצא מפיו של השליח הוי כמו שיוצא מפיו של המשלח, א"כ הא מה שיוצא מפיו של המשלחו נתקיים כולו ולא נתבטל אף קצתו ולא שייך בזה נדר שבטל מקצתו כו', וממילא מוכח דשבועה ע"י שליח יכולין שניהם למשאל עלייהו וכמש"כ כ"ת.

ה׳והקצה"ח (סי' קכ"ג) הביא התה"ד הנ"ל וגם הביא התוס' דנזיר (דף י"א) שכתבו דנזירות אי אפשר ע"י שליח כו', וכן הובאו בנו"ב (מה"ת סי' קמ"ז) וכתבו דמתוס' הנ"ל מוכח דלא ס"ל כהתה"ד הנ"ל, ולי נראה לומר משום דבאמת צ"ע מפני מה לא יהא מהני שליח בזה דהא שלוחו כמותו, ודוקא בהפרה ס"ל לחד מ"ד דמדכתיב ואישה יפירנה נתמעט שלוחו אבל היכא דליכא קרא מפני מה לא יהא מהני שליח, ולכן נ"ל בכוונת התוס' דהנה התוס' כתבו שם בנזיר זה לר"ש למה להגמ' לומר לר"ש משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה תיפוק לי' דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח, ולר"ש מצינו בנדרים (דף י') דס"ל דנזיר טהור ג"כ חוטא, א"כ לשיטת האחרונים בהכרעתן וכמש"כ הנו"ב דהיכא דשייך אשל"ע אז השליחות בטלה אף בדרבנן כמש"כ המל"מ (בפ"ב מה' רוצח), א"כ י"ל דכיון דנזיר חוטא מן התורה [דהתורה קרי' לי' חוטא] כש"כ דלא מצי לעשות שליח בזה דהוי דבר עבירה, וי"ל לפ"ז דזהו טעם הפוסקים דס"ל דאין יכול לעשות שליח על נדר [דלכאורה הוא בלא טעם], לפי דקיי"ל דהנודר נקרא רשע, א"כ שייך בזה אין שליח לדבר עבירה, ואף שהתוס' בב"ק (דף צ"א) ובתענית (דף י"א) ובנזיר (דף ב') כתבו דלר"א הקפר דנזיר חוטא דהמצוה רבה מהחטא, עכ"ז הא שיטת התוס' בסוטה (דף ט"ו) דאין לחלק בזה, ועוד י"ל דלא חילקו התוס' בזה שם אלא לר"א הקפר אבל לא לר"ש דהא אמר דכשרים לא התנדבו בנזיר.

ו׳ולפ"ז יש לומר דהיכא דעושה שליח לחזק הענין כגון בתנאים שעושין על ידי מורשה בהתקשרות בשבועה וכמו הא דנשיאים שנשבעו לגבעונים וע"ש בגיטין תוס' ד"ה כיון כו' וכמבואר בתה"ד הנ"ל, א"כ בזה לא שייך אשל"ע לפי שהוא לצורך לחזק הענין על ידי התקשרות כדי שחבירו יאמינהו, ובכה"ג מהני' השבועה אף ע"י שלוחו, ולפ"ז בהפקר ע"י שליח י"ל דמהני, וע' בב"י (או"ח סי' תל"ד) במה שהביא בשם הר"ן, ומיושבת בזה סתירת התוס' דנזיר להתה"ד הנ"ל.

ז׳הגה [ובהאי עניינא אדכרנא מילתא יקירא אשר בעת שלמדתי אצל מו"ר הרב הגאון הג' וכו' מוה' בנימין זצ"ל ראב"ד דק"ק הוראדנא, אמר לתרץ קושית הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל (בפסקיו סי' מ"ז) במה שפסק המחבר (יו"ד סי' רל"ד) דאין יכול לעשות שליח להקמה ולהפרה, ותמה דהא כתב הרא"ש דלכן הלכה כר' יאשי' משום דלחומרא, א"כ בהקמה הוי החומרא להיפך וה"ל לפסוק דיכול לעשות שליח בהקמה וצע"ג. ותי' מו"ר הגאון הנ"ל קושיא זו בפשיטות ע"פ דברי הב"י באו"ח (סי' תל"ד) דאין יכול לעשות שליח על נדר, ומבואר בנדרים (ס"ט ע"א) דנשאלין על היקם ופי' הרא"ש הטעם משום דקיום נדר כנדר דמי, ולכן אין יכול לעשות שליח להקמה משום דכנדר דמי ואזיל הב"י לשיטתו, תדע דבהש"ס לא הוזכר דין הקמה בפלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן, וע"כ מוכח דבהקמה כ"ע מודי דלא יכול לעשות שליח, עכ"ל הטהור, ודפח"ח ושפתים ישק.

ח׳ולדעתי יש לדון ג"כ בהקמה ע"י שליח דכ"ע מודי דאין יכול לעשות שליח בהקמה, דזה הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, לשיטת הסוברים דאינה יכולה לשאול אחר הקמת בעלה והוי חב לדידה, ואף דהתורה נתנה לו הזכות שיכול להקים נדרי אשתו וגם הא בידו להקים בעצמו, מ"מ הא מצינו כה"ג להנו"ב (מה"ק ח' אה"א סי' א') שדעתו דאין יכול הבעל לעשות שליח לגרשה בע"כ משום דהוי חב לדידה, ואף שהתורה נתנה לו זכות לזה וגם הא בידו לגרשה בעצמו כמבואר בכולי ש"ס, מ"מ מקרי זה תופס במקום שחב לאחרים, א"כ ה"ה בנ"ד, אכן עיקר דברי הנו"ב אינם ברורין. וגם בחידושי לאה"ע הוכחתי ג"כ דלא כדבריו, ויש להאריך בזה].

ט׳נחזור לעניננו, דשניהם ביחד בודאי מצו לשאול כדמוכח מנשיאי העדה הנ"ל, וכן מוכח בשבועות (דף כ"ד ע"ב) גבי יש אוכל אכילה א' כו' דלא תני שבועה משום דמידי דאיתא בשאלה לא קתני, וכן אמרו במכות (דף כ"ב) וקשה הא משכחת בשבועה ע"י שליח דלא מצו שניהם לשאול, אע"כ מוכח דגם כה"ג איתא בשאלה, וכן מוכח מיבמות (דף ה') דאמרו מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, וכן יש להוכיח ממכות (דף ט"ז) דאמרו דמשכחת ביטלו גבי אונס שגירש שהדירה ברבים ופריך הא ניחא למ"ד כו', ואי נימא דע"י שליח לא מצי לשאול וא"כ הא מצי לאוקמי בפשיטות ע"י שליח, אך זה יש לדחות דשא"ה דאינו יכול לעשות שליח בנדר גבי אונס שגירש דהא אשלד"ע דמבטל למ"ע דולו תהי' לאשה לא יוכל לשלחה וגו', אך כבר נתברר משארי הראיות דשניהם ביחד מצו למשאל, וכן נוטה הסברא דגם המשלח בוודאי יכול לשאול אף לבדו על הנדר שקיבל שלוחו עבורו.

י׳ענף ב. אמנם עדיין יש להסתפק אם יכול שלוחו לשאול בלא המשלח, די"ל דכיון דהוא עשה הנדר בשביל המשלח א"כ יכול השליח לומר אלו הייתי יודע דיתחרט לא הייתי מקבל הנדר ע"ע בשביל המשלח, אכן הסברא נראה דאין יכול השליח לשאול על נדרו של המשלח, כיון דהוא אינו בעל הנדר דהא לא קיבל הנדר רק בתורת שליחות, וכיון דכבר נעשתה שליחותו הוי כאיש אחר, וכה"ג כתבו התוס' (בסוף בכורות) ד"ה לתשיעי עשירי קודש גבי האומר לשלוחו דאם קרא לאחד עשר עשירי דכבר איתעביד שליחותו, וכמש"כ כת"ה הסברא הזאת להוכיח כן מגיטין (דף ס"ג).

י״אוכן מוכח מגיטין (נ"ד ע"ב) דנטמאו טהרותיך מהימן אף שעכשיו אינו בידו, עכ"ז כיון שכבר הי' בידו מהימן, ומוכיח זה מהא דאמר' תור' דכ"ג דאמ' פיגול ביוה"כ מהימן כו' ודילמא לבתר הכי קאמר כו', וקשה הא הפר הוא משל כהן גדול כדאיתא ביומא (דף נ"א), א"כ איך יליף הגמרא מזה, הא י"ל דלכן מהימן לומר דנתפגל משום דבידו לשאול אצל החכם כדאיתא ביבמות (דף פ"ח) אי דידי' משום דבידו לאתשולי כו', ואף דבקדושין (דף ס"ב) אמרינן דלאו בידי' דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, עכ"ז הא אמרינן בשבת (דף נ"ו) דזה הוי בידו דאי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות, והחילוק ברור משום דגבי נדרים סגי בהדיוטות אף דגמיר או סביר קצת, וכן כתב בחידושי הרשב"א ביבמות (דף פ"ח).

י״בהגה [וע' במל"מ (פ"ד מהלכות בכורות ה"א) שהקשה שם באמצע דבריו מהא דשבת לקדושין ולא הביא שהרשב"א עמד בזה, וע' במהר"ם שיף בכתובות (דף נ"ט) שהקשה על האומר לאשה הרי את מקודשת כו' דהא הוי בידי' כו', ותמיהני הא הגמ' בקדושין הקשה זה כנ"ל]:

י״גוכיון דהתרת הנדר מקרי דבר שבידו, ושיטת ברכת הזבח בכריתות (דף י"ד) וכן שיטת הטו"א בר"ה (דף כ"ח) דגם אחר שנשחטו ונזרקו איתא בשאלה, ודלא כהתוס' דכריתות (שם), א"כ קשה לפ"ז הא י"ל דלכן מהימן הכהן הגדול דנתפגל משום דבידו לקלקל הקרבן ולשאול עליו, וכיון דנשאל על הפר ממילא יפסל השעיר אף שבא משל צבור, דהא קיי"ל ביומא (דף ס"א) דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום, ואין לומר דלא ירצה לשאול לפי שיהא חולין בעזרה, דהא חזינן דמהימן לומר נתפגלו משום דבידו לפגל, אף די"ל דהא יתחייב מלקות למאן דס"ל בזבחים (דף כ"ט) דהמחשב בקדשים לוקה, וכמש"כ הרא"ש בגיטין (שם) דהא דמהימן משום דבידו אינו מטעם מגו דהא י"ל דמתיירא מתשלומין רק כיון דבידו הוי כבעלים, וכש"כ לפמש"כ הטו"א (שם) דלא שייך כה"ג לומר חולין בעזרה, וביבמות (שם) אמרו דמהימן לומר דמיתשל מרי' עלי' משום דבידו לפדותו ואף שהפדיי' היא ענין אחר מהשאלה, מ"מ מהימן משום דכיון דיכול לקלקל הענין עכ"פ, וה"ה בזה כיון דמצי לקלקלו בהתרת הנדר ממילא מהימן לומר דנתפגל.

י״דואף דקיי"ל דצריך לפרט הנדר, עכ"ז הא מה"ת אין צריך לפרט, א"כ קשה איך מוכיח הגמ' מהא דאמרה תורה דכהן גדול מהימן, ואין לומר דאף דבידו לשאול אכתי אין בידו לעשות פיגול ובין פיגול לחולין שנשחטו בעזרה איכא כמה נפ"מ בינייהו, דג"ז אינו, דהא עיקר ראיות הגמרא שם בגיטין להוכיח דאף באתחזק התירה ע"א מהימן, ובספק השקול בודאי מהימן וא"צ ראי' לזה, לכן כיון דבידו עכ"פ לפסול אותו דהא אם ישאל יהא חולין שנשחטו בעזרה ואסור, וריו"ח אמר התם שהתורה האמינתו, וריו"ח ס"ל בקדושין (דף נ"ז) דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, א"כ הא הוי עכ"פ בידו לאוסרו, וכיון דמהימן דאסור, א"כ הוי ספק השקול, אם אסור מחמת פיגול, או מחמת חשב"ע, דהא בודאי איתרע חזקת היתר שלו עכ"פ, ופשוט דע"א מהימן בלא אתחזק התירא, וכש"כ לפמש"כ הפ"י שם ע"ש, א"כ תקשה הא מצי לשאול על הקדש הפר דהוי משל כה"ג.

ט״וויש ליישב זה, דאיתא ביומא (דף נ"א) בפר כה"ג דאפקורי אפקרי' רחמנא גבי אחיו הכהנים, דאל"כ איך מתכפרי', ופי' רש"י התם דאפקרא רחמנא להכפר', והרמב"ם (פ"ה מה' יוה"כ) כתב דהתורה הפקירה ממונו לכל אחיו הכהנים [וי"ל דרש"י מיירי שם למאן דס"ל התם דפר יוה"כ קרבן יחיד הוי, אבל לפי מאי דפסקינן דפר של יוה"כ קרבן שותפין הוי, א"כ יש להם חלק בגוף הקרבן משום דהתורה הפקירה ממונו לאחיו הכהנים], ומוכח ממש"כ הרמב"ם דהפקירה לממונו דע"כ נקנה הפר לאחיו אף מקודם שהקדיש, דאחר שהקדישו איגלאי מילתא למפרע דלאותו הפר דיקדיש הכה"ג הפקירה רחמנא, וכש"כ להסוברים דגם בהקדש חוזר תוכ"ד, א"כ בעת שהקדיש אכתי הי' יכול לחזור תוכ"ד, ולא נפק לרשות הקדש אלא אחר תוכ"ד, א"כ באותה העת מיד דהקדישו הפקירה רחמנא, ומוכח כן לשיטת הרמב"ם דפי' דהפקירה לממונו, דהא אחר שהקדישו אין להכהן זכות ממון כלל בו אלא זכות כפרה לבד, וע"כ מוכח דאמרינן איגלאי מילתא למפרע כנ"ל דהתורה הפקירה לאותו הפר שיקדיש הכהן להבא.

ט״זויהי' איך שיהי' כיון דחזינן דאפקרי' רחמנא לממונו של כה"ג לאחיו, לכן לא מצי שאיל על הקדישו להפר, דהא נקנה לציבור, ולא מצי שאיל על הקדש של אחר, א"כ ממילא מוכח מזה דשליח לא מצי לשאול על מה שהקדיש בשליחות משלחו, דאל"כ קשה כיון דהכה"ג הקדיש להפר דאף דהפר נקנה לאחיו הכהנים, עכ"ז הא הכה"ג הוא המקדש להפר ולא אחיו הכהנים, והתורה הפקירה לאותו הפר שהקדישהו לאחיו הכהנים, והקדש הכה"ג אינו אלא מדין שליחות, א"כ אי נימא דגם שליח מצי שאיל על נדרו אף שאינו בע"ד וכנ"ל, א"כ אף הכה"ג יכול להתחרט כיון דהנדר יצא מפיו, אלע"כ מוכח דלא מצי לשאול על מה שנדר מצד שליחות.

י״זענף ג. אך יש לסתור כל זה, בהקדם מה שהוכיח הקצה"ח (סי' ר') דאין חצר להקדש מהא דשבועות (דף כ"ד) דמוכח התם דאף אחר שנשחט מצי לשאול, והקשה הא בתשובת ר' בצלאל אשכנזי [שהובאה בש"ך סי' רנ"ה] כתב דלא מהני' שאלה בתר דאתי ליד גיזבר, משום דכיון דכבר נקנה לו במשיכה לא גרע כח הקדש מהדיוט דאין חוזר אחר משיכה, ומוכח מזה דס"ל דחצר אינו קונה להקדש, דתקשה עליו מסוגיא דשבועות הנ"ל עכ"ל הקצה"ח, וכן הקשה הנתיבות (שם) דהא כיון דקיי"ל דאחר שמטא ליד גיזבר ליתא בשאלה, א"כ איך אמרו בשבועות דאחר שנשחט דהיתה משיכה מכבר, דאמאי הוי בשאלה.

י״חולפענ"ד נראה ליישב ע"פ הא דמבואר בב"מ (דף מ"ז) דריו"ח ס"ל דבר תורה מעות קונות ומדרבנן קונה משיכה ור"ל ס"ל דמה"ת קונה משיכה, ומבואר בעירובין (דף פ"א) בתוס' ד"ה ד"ת מעות קונה דריו"ח יליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ור"ל ס"ל דלא ילפינן מהקדש משום דבהקדש לא שייכא משיכה דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא, ולכן לא שייך קנין משיכה בהקדש כלל, וע' בחולין (דף קל"ט) ובירושלמי שקלים (פ"ב ה"א) דפליגי ריו"ח ור"ל התם בסברא דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא, וי"ל דאזלי לשיטתם, וס"ל לר"ל דלא שייך קנין משיכה בהקדש ולכן רק כסף קונה בהקדש, אבל היכא דשייך קנין משיכה כמו בהדיוט אינו קונה רק במשיכה, וריו"ח ס"ל דאין לחלק בין הקדש להדיוט כלל דהא יליף הדיוט מהקדש, ולכן אליבא דריו"ח דס"ל דרבנן תקנו משיכה בהדיוט, א"כ ה"ה דתקנו גם בהקדש, דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, אבל לר"ל דס"ל דבהקדש אינו שייך קנין משיכה, א"כ אליבא דר"ל אין משיכה קונה אף מדרבנן בהקדש, דהא מה"ת אין משיכה קונה דבעי ונתן הכסף וקם לו, ומשיכה הא לא הוי' קנין בהקדש מה"ת, ומדרבנן הא לא מצינו דתקנו קנין משיכה בהקדש.

י״טא"כ נתבאר דאי קנין משיכה או חצר דהוא מצד קנין משיכה כמש"כ הקצה"ח (בסי' קצ"ח) קונה בהקדש, תלוי בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל, והתוס' בע"ז (דף ע"א) ד"ה רב אשי אמר כו' כתבו דרבא דאמר בב"מ קרא ומתניתא מסייע לר"ל, מוכח דס"ל כר"ל דמשיכה קונה מה"ת, א"כ משיכה וחצר אינן קונין בהקדש, ולכן שפיר י"ל דלדידן דקיי"ל כריו"ח כמבואר בח"מ (סי' קצ"ח) דלכן במטא לרשות הקדש ליתא בשאלה משום דקנה במשיכה, וכמו כח הדיוט דאינו יכול לשאול וכמש"כ הש"ך כנ"ל, אבל הסוגיא דשבועות דס"ל דהקדש איתא בשאלה, קאי שם אליבא דרבא דאמר שם דשבועה בכולל חלה, דמקשה שם עליו מהא דיש אוכל אכילה אחת כו' דהרי הקדש איתא בשאלה ע"ש, ולרבא הא נתבאר שיטתו דאין משיכה קונה בהקדש ומיושבת קושית הקצה"ח והנתיבות בעז"ה.

כ׳וע' בפסחים (דף מ"ו) בתוס' ד"ה הואיל אי בעי מיתשל שכתבו דהיכא דאתי לרשות הקדש לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל, וי"ל דכוונתם משום דלא מצי לשאול במטא ליד גיזבר וכשיטה הנ"ל, אך בתוס' סוטה (דף ו') הקשו למה אינו נשאל עליה' ע"ש, אלמא דס"ל דגם במטא לרשות הקדש איתא בשאלה, ולכן י"ל דכונת התוס' דפסחים היא משום דלא שכיח לשאול במטא לרשות גיזבר, כמש"כ הרא"ש לשיטת ר"א ממיץ, ובמידי דלא שכיח לא אמרינן הואיל כמבואר שם, וע' במל"מ (פרק י"א מהלכות מעשה הקרבנות), ולשיטת התוס' דס"ל דגם במטא לרשות הקדש איתא בשאלה, י"ל דמש"כ התוס' בכריתות (דף י"ג) דאחר שנשחט ליתא בשאלה, היינו משום דאסור למשאל משום חולין בעזרה, ולא ס"ל סברת הטו"א הנ"ל, אבל מצד הקנין ס"ל דאין חצר להקדש.

כ״אובעיקר הך דינא אי במטא ליד גיזבר מהני' שאלה או לא משום דמשיכת הגיזבר הוי' משיכה מעליא, נראה לי לומר דזהו תלוי בפלוגתא דירושלמי (ריש תרומות, ובמעשרות פ"ה), אי גיזבר נחשב לאחר או שנחשב לבעלים, דאי נימא דגיזבר כאחר אינה מועלת משיכת הגיזבר דהא הוי כאחר לגמרי, ומשיכה בעינן ע"י הבעלים או ע"י שלוחן וכיון דהוי כאחר א"כ גרע משליח, משום דאין לומר דהגזבר יהא זוכה להקדש מצד זכיי', דהא זכיי' אף דעדיפא משליחות הוי' משום דין יד, וכיון דכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ט) דאין יד להקדש לכן לא מהני' זכיי' עבור הקדש להיות מועלת מדין יד, דהא אין יד להקדש, אבל למ"ד דס"ל דגיזבר כבעלים מהני' משיכת הגיזבר כמו בעלים דהדיוט דהא הוי כבעלים ממש, ולפ"ז י"ל דלפי מה שמבואר בירושלמי (פ"ה דמעשרות) דריו"ח ס"ל דגיזבר כבעלים ור"ל ס"ל דגיזבר כאחר, דאזלי לשיטתם בזה, בהא דפליגי אי ד"ת מעות קונה, משום דריו"ח יליף שפיר מהקדש דהא בהקדש שייך ג"כ קנין משיכה, דהא גיזבר כבעלים ואפ"ה בעי ונתן הכסף, אבל לר"ל י"ל דשאני הקדש דגיזבר כאחר ולא שייך בי' קנין משיכה כלל, ולכן לא יליף מהקדש, ויש להאריך הרבה בכונת הירושלמי דמעשרות ובגירסת המפרש שם דגרס דריו"ח ס"ל דגיזבר כאחר ואכמ"ל.

כ״בעכ"פ זה ברור דהא דמטא לרשות הקדש דאינו בשאלה תלוי בזו הפלוגתא אי גיזבר כבעלים או כאחר, ועפ"ז י"ל דהא דב"ק (דף ע"ו) דמקשה הגמרא דיהא חייב בגנב והקדיש ד' וה' דמה לי מכרה להדיוט ומה לי מכרה לשמים, ולא מחלקי דשאני מכרה להדיוט משום דנפק מרשותו לגמרי, אבל בהקדש הא מצי עדיין לשאול על הקדשו וכדמצינו בפסחים (דף מ"ו) דהואיל אי בעי מיתשל ממונו הוי, משום שכתבו התוס' בב"ק (שם) דקאי הסוגיא לריו"ח, ולריו"ח נתבאר כבר דבמטא לרשות הקדש ליתא בשאלה, א"כ דומה מכרו לשמים למכרו להדיוט דהא ליתא בשאלה, וגם י"ל דהא דר"ל ס"ל בירושלמי בב"ק (פ"ז ה"ד) דמקדיש אינו כמוכר כו' ופטור מלשלם ד' וה' דאינו דומה למכרו, משום דאזיל לשיטתו דמשיכה אינה קונה בהקדש ומהני' שאלה וע"כ אינו חייב ד' וה', ויש חילוק בין מכרו להדיוט למכרו לשמים, משום דלשמים אין כאן קנין כלל רק מחמת נדרו לבד וע"כ יכול לשאול, וכמש"כ הטו"א במגילה (דף כ"ג), דלכן בעלים יכולים לפדות הקדש בשוה פרוטה ולא אחר משום דכיון דיכולים לשאול עליו כו', אלמא דמצינו שם בעלים על ההקדש משום שיכול לשאול, ולכן פטר לר"ל מד' וה' משום דלא נפק מרשות בעלים עדיין לפי דאיתא בשאלה, ועפ"ז יש לתרץ שיטת הרמב"ם דפסק דגנב והקדיש אינו משלם ד' וה'.

כ״גנחזור לעניננו דנתבאר דלריו"ח קונה משיכה בהקדש, ולפמש"כ התוס' בע"ז (דף ע"א) בשם ר"י דבמתנה דליכא כספא קונה משיכה מה"ת, א"כ בנותן מתנה להקדש וודאי דקני' רשות הקדש או משיכת הגזבר דהוי כבעלים לשיטת ריו"ח וליתא בשאלה, ושם בגיטין הא ריו"ח מוכיח מפר כה"ג דמהימן לומר דנתפגל, ושפיר מוכיח ריו"ח לשיטתו, ואין לומר דבידו לשאול דהא ריו"ח ס"ל דאחר שמטא לרשות הקדש ליתא בשאלה, א"כ נסתרה ההוכחה מהא דגיטין הנ"ל לשיטת הפוסקים דס"ל דלא מהני' שאלה אחר שמטא לרשות הקדש.

כ״דאבל לשיטת הפוסקים דס"ל דאף בצדקה שבאה ליד גבאי מהני' שאלה כמש"כ הנו"ב במה"ת (סי' קנ"ד) וכש"כ לר' אליעזר ממיץ דס"ל דאף בתרומה ביד כהן מצי לשאול וכפי הכרעת הטו"א בר"ה (דף כ"ח) דאף אחר שנשחט ונזרק איתא בשאלה ע"ש, וכ"כ הברכת הזבח, א"כ לפ"ז קשה דהא בפרו של כה"ג הוי בידו לשאול, ושפיר כתבתי להוכיח מגיטין דשליח לא מצי לשאול בלא המשלח.

כ״הענף ד. וכן יש להוכיח מהא דכתובות (דף ע"ב) דמקשה הגמרא על מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לה חלה ה"ד אי דידע לפרוש אי דלא ידע מנא ידע ומשני דאמרה פלוני כהן תיקן לי הכרי ואשתכח שיקרא, והראב"ד הקשה שם אמאי לא משני בהודתה בעצמה ותי' דמשים את עצמו רשע ע"ש בר"ן, וקשה לשיטת הפוסקים ביו"ד (ססי' קס"ט בש"ך ס"ק ע"ט) דבמגו מהימן אף דמשים א"ע לרשע, א"כ אמאי לא מהימנא הא יש לה מגו דתשאל לחכם וזה מקרי בידו כמו ביבמות (דף פ"ח) הנ"ל, ובידו הא עדיף ממגו כידוע, ואכמ"ל, ואף דנימא דהראב"ד יסבור כהפוסקים דס"ל דאינו נאמן במגו לעשות א"ע רשע, עכ"ז קשה אמאי לא מתרץ לי' הגמרא התם דמשכחת דידע הבעל, ואפ"ה אינו קשה ליפרוש, דמיירי כגון דהפרישה חלה בפניו ונתנה לו החולין לאכול ואחר זה הלכה לחכם לשאול משום שאיסור טבל קיל מאיסור תרומה כדאי' ביומא (דף פ"ג), או מחמת דנתערבה החלה בעיסה אחרת דצריכה לאכול, ובאיסור חלה דחמיר אינה חשודה לאכול, וכה"ג, א"כ משכחת לה שפיר, וכמו שמתרץ הגמ' לקמן כה"ג גבי משמשתו נדה דנודע דהוחזקה נדה בשכנותיה מתחלה, ודווקא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר לא שכיחי כמש"כ התוס' שם, ופי' ההפלאה משום דילמא הפרישה אח"כ, ולא זזה יד העדים מידה זהו לא שכיח, אבל כה"ג דהבעל יודע דלא הפרישה חלה אחרת שכיח דהא הגמ' מקשה אי דידע ליפרוש, אלמא דמשכחת דהבעל דיושב בביתו יודע, רק דקשה להו דלפרוש, א"כ קשה הא משכחת כה"ג בפשיטות, ולא הי' צריך דהעדים יהיו מעידים דבאותה שעה לא הי' החכם בעיר כמש"כ הרא"ש שם, אלא ע"כ מוכח דהיכא דשאלתה על החלה הוי' חוב לבעלה כיון שאכל כבר, אמרינן דאף שנעשתה שליח להפריש החלה או מצד זכות להבעל, עכ"ז לא מצית לשאול על עיסה שאינה שלה, ואף שלה שייך לבעלה דמה שקנתה אשה קנה בעלה, והוי כלוקח על נכסי' מצד תקנות אושא, ולאוקמי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ומיירי בכה"ג, לא שכיח, א"כ נתבאר דמוכח דהשליח לא מצי למשאל ולחוב להמשלח.

כ״ואמנם היכא דהתרת הנדר הוי' זכות למשלחו כמו בנ"ד, דמעשים בכל יום דהאשה שואלת לחכם על חלה שנתערבה, וכמש"כ כ"ת, ברור דמצית לשאול דמדין זכיי' נגעו בה, משום דאנן סהדי דהבעל רוצה בזה כדי לתקן התערובות, כמש"כ כ"ת להוכיח מנדרים (דף נ"ט) מדלא מוקי לי' בתרומה ע"י שליח, והוכיח כ"ת מזה דשניהם ביחד מצו לישאל עכ"פ, א"כ ממילא יש להוכיח ג"כ מדלא מוקי הגמרא שם דמיירי בתרומת אפטרופסין, דהא קיי"ל דאפטרופסין תורמין על יתומין לאכול כמבואר בגיטין (דף נ"ב) והפ"י כתב (שם) דזהו משום זכיי' להיתומים דהא אסור לאכול בלא תרומה, ואף דשיטת התוס' בגיטין (דף מ') ד"ה וכתב לי', דהפקירו הב"ד ונתנו לו, עכ"ז הא מצאתי בתשובת מהרי"ט (חלק א' סי' קכ"ז) שכתב ג"כ דמדין זכיי' נגעו בה וכשיטת הר"ן, ואי נימא דשלוחו לא מצי למשאל אף שהוא זכות למשלחו, א"כ לפ"ז אין יכול האפטרופוס לשאול על תרומה שתרם, תקשה אמאי לא מוקי לי' הגמ' דמיירי בתרומת יתומין שנתערבו דליכא מאן דשאיל, דהיתומים קטנים לאו בני שאלה נינהו, אע"כ מוכח דלזכות למשלחו מצי שלוחו למשאל דגם בזה מגדר זכיי' נגעו בה, ולכן שם בנדרים בתחלה דהי' ס"ל דתרומה מיקרי דשיל"מ, לכן אף תרומת יתומין שנתערבו במאה הוי דשיל"מ, משום דהוי זכות ליתומין לשאול מחמת עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ואף דנימא דשליח בעלמא לא מצי לזכות ולהיות שליח לשאול על הנדר שקיבל בשביל המשלח, דהא איתא בנדרים (ח' ע"ב) דאין יכול לעשות שליח להתיר נדרו, עכ"ז יש לומר דאפטרופוס מצי למשאל כמו דמצינו בח"מ (סי' ק"ה) גבי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ובסי' (קכ"ו) גבי מעמד שלשתן דאפטרופוס עדיף משליח דידו כיד היתומים, וע' במל"מ (ה' נדרים פ"ו ה"ד) מש"כ בשם הריב"ש.

כ״זהגה [ואין להקשות דא"כ איך רשאים לאכול ולסמוך על הפרשת תרומה שהפריש האפוטרופוס דניחוש דילמא ישאל האפטרופוס לאח"ז ע"ז, דדווקא דבר שבידו דשב ואל תעשה לא חיישינן כמבואר בא"הע (סי' קמ"ג סעיף ב'), אבל במה שביד אחרים חיישינן, ולמאן דס"ל א"צ לפרט הנדר, י"ל בפשיטות דלחוב להם וודאי דלא יכול לשאול].

כ״חוזה ברור בסברא דאשה ודאי יכולה לזכות ולהיות שליח להבעל לשאול על הפרשת חלה שהפרישה, משום דאנן סהדי דרוצה בזה, ועדיף מהא דאפטרופוס הנ"ל, משום דבזה לא שייך לומר דאינה יכולה להיות שליח לחרטת בעלה, דהא מבואר בנדרים (דף ח') דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו דכגופה דמי, וה"ה להיפך אשה נעשית שליח לחרטת בעלה דכגופו דמיא, והא דקיי"ל שם דהבעל לא יקבצם י"ל דזהו בנדרים דאינה רוצה שיתפרסם הדבר כמבואר ביו"ד (סי' רל"ד סעיף נ"ו) אבל בחלה לא איכפת לה שידעו מזה, וכיון דזכות הוא לו אנן סהדי שרוצה בזה, ודומה לנתנה לו רשות לקבצם דמהני כמבואר שם.

כ״טענף ה. ויש לעיין בסוגיא דנדרים (דף נ"ט) דמקשה הגמרא והרי תרומה דבעי מיתשל ובטלי' ברוב כו' ומוקי בתרומה ביד כהן ודחי זה, וקשה אמאי לא מוקי דמיירי באין הבעלים כאן דליכא מאן דשאיל עלייהו ולכן לא הוי דשיל"מ, וכמש"כ התוס' בע"ז (דף ע"ג) ד"ה טבל ובנדרים (דף נ"ח), דהך סוגיא דס"ל טבל לא בטל משום כהתירא כך איסורא ולא משום דהוי דשיל"מ דמיירי שאין הבעלים בעיר, וכיון דחזינן דסוגיא דגמרא דע"ז איירי כה"ג, א"כ קשה אמאי דחיק כאן לאוקמי בתרומה ביד כהן ודחי זה אמאי לא מוקי דמיירי דאין הבעלים כאן, ולכאורה יש להוכיח מזה כשיטת הריב"ש שהובא במל"מ (פ"י ה"ד) וכמש"כ הר"ן בנדרים (דף ח') בשם רבינו שמשון דכל שהחכם יודע שמתחרט מתירין שלא מדעת הנודר משום דאנן סהדי שמתחרט, א"כ אף כה"ג מקרי דשיל"מ ולכן לא מוקמינן שם דמיירי כה"ג, ואף שאם יתירו הנדר אכתי נשאר איסור טבל ולא יכול להפריש התרומה בלא ידיעת חבירו, וכמו בסוגיא דע"ז דטבל לא הוי דשיל"מ כשבעלים אינן בעיר משום דאין יכול לפרוש בלי ידיעת חבירו, עכ"ז הוי דשיל"מ משום דתרומה חמורה מאיסור טבל כדאי' ביומא (דף פ"ג), א"כ יוכל לתקן איסור חמור דתרומה, וכן משמע מלשון פי' הרא"ש בנדרים שם ובכה"ג מיקרי ג"כ ישל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור חמור תאכלנו באיסור קל, וכמש"כ הצמח צדק (סי' ס"ט) בביצת טריפה שנולדה ביו"ט שנתערבה דמקרי דשיל"מ משום דכל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן, וע' בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל (סי' ס"ה).

ל׳אך עיקר הך דינא של הצמח צדק הנ"ל נלע"ד דתלוי במש"כ הר"ש (פ"ב דביכורים מ"ב) על משנה דאסורין לאכול בירושלים בנתערב הביכורים דלזרים לא הוי דשיל"מ, ואף שאסור חוץ לחומה יכול להתירו ולאכול בירושלים, עכ"ז הא איסור זרות אין לו מתירין, והברטנורה שם לא כתב כן, ומהברטנורה אין להביא ראי' לשיטת הצ"צ הנ"ל, די"ל דטעמו דכיון דלכהנים הוי דשיל"מ לכן מקרי דשיל"מ גם לישראלים וכמש"כ המג"א (ה' שבת סי' שי"ח), אבל היכא דלא הוי דשיל"מ לגמרי האיסור לשום בן אדם י"ל דמודה הברטנורה בזה להר"ש, ועכ"פ מוכח להדיא מהר"ש הנ"ל דס"ל דאף דיש לו מתירין על איסור א' עכ"ז כיון דאין לו מתירין לגמרי לא מקרי דשיל"מ, ותמיהני על הצ"צ שלא הזכיר זה.

ל״אא"כ לשיטת הר"ש דס"ל דיש לו מתירין היינו דלא ישאר עליו שום איסור כלל ודלא כהצ"צ, א"כ לשיטתו גופא דס"ל דיכולין להתיר נדרו שלא בפניו, תקשה עדיין אמאי לא מוקמינן בנדרים (שם) דמיירי באין הבעלים כאן [וכבר ראינו דסוגיא דע"ז מיירי בכה"ג כנ"ל], ואין לתרץ משום דאף דאין הבעלים כאן ג"כ יכולים להתירו בתורת זכיי' ומיקרי דשיל"מ, דהא לשיטת הר"ש גופא בכה"ג לא מיקרי דשיל"מ, משום דנשאר איסור טבל ומה שיש להקל האיסור זה לא מיקרי יש לו מתירין לשיטת הר"ש גופא הנ"ל.

ל״בויש לתרץ דלכן לא מוקי כה"ג משום דהגמרא רוצה לתרץ הברייתא שהובאה לעיל בנדרים (דף נ"ח) דר' שמעון אומר דטבל הוי דשיל"מ ותרומה הוי אין לו מתירין ע"ש, א"כ שפיר הקשו הא הוי התרומה דשיל"מ משום דאיתא בשאלה, דאין לומר דמיירי דאין הבעלים בעיר, דהא טבל דהוי דשיל"מ מיירי כשהבעלים בעיר, א"כ כה"ג גם תרומה הוי דשיל"מ, וכמש"כ הרא"ש שם בפי' בד"ה ובטל ברובא דתנן סאה תרומה כו' וז"ל דמברייתא דלעיל הוי מצי לאתויי דקרי בהדיא לתרומה אין לה מתירין ע"ש, ולכן הוכרח לתרץ דמיירי בתרומה ביד כהן כדי שתתורץ הברייתא דלעיל, ולכן ניחא הא דאין הגמ' מתרץ שם דמיירי שאין לו מה להפריש, משום דקאי על ברייתא דר"ש דתני טבל דהוי ישל"מ דמיירי ע"כ דיש לו מה להפריש.

ל״גאך עדיין יש להקשות דאכתי ה"ל להגמ' לתרץ בנדרים (שם) דמיירי בתרומה שמת המפריש ונמצא' ברשות בניו, דוודאי אינם יכולים היורשים לשאול על נדר אביהם אחר שמת אביהם, ומה"ט במנחות (דף ע"א) כתבו התוס' דדוקא בעלים יכולים לחלל שוה מנה על שוה פרוטה אבל לא אחר, והטו"א במגילה כתב הטעם דלכן דווקא בעליו יכולים לפדותו משום דמצי שאיל, והא שם מיירי ביורשים ולכן לא היו יכולים לפדות על שוה פרוטה משום דלאו בני שאלה נינהו, א"כ קשה אמאי לא מוקי כה"ג, ואין לומר דדוחק לאוקמי כה"ג, או דהוי מצי לתרוצי כה"ג, דהא מסיק שם דמיירי בנפלו לו מאבי אמו כהן, אלמא דמוקי ביורש, וכיון דמוקי ביורש א"כ קשה למה לי לאוקמי' דנפלו לו מאבי אמו כהן, ה"ל לומר בקצרה דמיירי דהוא ברשות היורש דלא מצי שאיל על מה שתרם אביו, והוא צ"ע לכאורה.

ל״דאך לפמש"כ לעיל יש לישב משום דהגמרא רוצה לתרץ ברייתא דר"ש דלעיל דאמר שם דטבל ומ"ש לא נתנו בהם חכמים שיעור ותרומה כו' נתנו חכמים שיעור, וכבר נתבאר לעיל בשם התוס' דטבל מיירי ביש בעליו כאן דאל"כ לא הוי טבל דשיל"מ, לכן לא מוקמינן לי' ביורש משום דהא שיטת השל"ה שהובאה בקצה"ח (סי' רע"ו) דאין יורשים יורשים טובת הנאה, א"כ לא נקרא יורש בשם בעלים על תרומה שהפריש אביו, רק המפריש בעצמו מחמת דטובת הנאה הוי שלו, לכן לא מוקי כנ"ל, דא"כ תקשה מאי פסקא דנקט טבל בישל"מ דמיירי בבעלים בפנינו, א"כ כה"ג בבעלים בפנינו בתרומה ג"כ הא הוי יש לו מתירין, לכן אין סברא לאוקמי דהא דטבל מיירי בבעלים בפנינו והא דתרומה מיירי באין בעלים בפנינו, ואף לשיטת הש"ך שם דהיורש יורש טובת הנאה, עכ"ז יש לומר כיון דלרוב הפוסקים טובת הנאה לא הוי ממון, א"כ לא מיקרי היורש בשם בעלים על התרומה, רק המפריש בעצמו, כמש"כ התוס' במנחות (דף ע"א) דבעליו יכולים לפדות בש"פ אף הקדש שוה מנה וכמש"כ הטו"א משום דמצי לשאול כנ"ל, א"כ המפריש בעצמו דיש לו שם בעלים היינו משום דמצי לשאול אבל יורשים שאינם יכולים לשאול וודאי דלא הוי בעלים, ע"כ כמו דטבל מיירי בבעלים בפנינו ולכן מיקרי יש לו מתירין דאינו בטל כמבואר בברייתא דלעיל, בהך גוונא בתרומה אם הבעלים בפנינו מקרי ג"כ דשיל"מ, משום דהא בבעלי' הוי ישל"מ בשאלה ומאי פסקא, לכן הוכרח לאוקמי בתרומה ביד כהן דאז הוי כבעלים בפנינו דהא הכהן שזכה התרומה יש לו שם בעלים גמורים עליהם, וה"ה בנפלו לו מאבי אמו כו', והקדש דנקט ר' שמעון התם, היינו משום דכ"ע הוי כבעליו משום דאין בו הפרש בין בעלים לשאר כל אדם, כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) ד"ה אי דקדושת דמים כו' אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם עכ"ל, ואף לפמש"כ התוס' במנחות (דף ע"א) דדוקא בעלי' יכולין לפדותו בש"פ היינו דווקא גבי פדיי', אבל הא דאמר ר"ש דהקדש הוי יש לו מתירין אין חילוק בין בעלים לשאר כל אדם כיון דבדמיו יכולין לפדותו כ"ע, כן נראה לי ביישוב הסוגיא.

ל״הומה שהקשה מעכ"ת אמאי לא מוקי דמיירי בשאכל להחולין אחר הפרשת התרומה דאז לא מצי למשאל דא"כ אכל טבל למפרע, נראה לע"ד לתרץ כיון דחטה אחת פוטרת הכרי לתקן הטבול לתרומה לכן אף שאכל כבר עכ"ז יכול להתיר נדרו ולומר דאינו מתחרט אלא על מה שעשה כל הסאה תרומה, אבל על משהו אינו מתחרט ואיסור טבל נשאר מתוקן, א"כ יכול לברר קצת מתערובות התרומה ולומר דעל משהו תרומה דבתוך תערובות הנברר אינו מתחרט, דהא קיי"ל דיש בילה בלח וקמח הוי לח בלח לשיטת כמה פוסקים, וע' באו"ח (סי' תנ"ג) דס"ל לכ"פ דטחינה מערבת שפיר, א"כ יכול לתקן כזה אחר הטחינה ג"כ, וגם י"ל אף להסוברים דקמח הוי יבש ביבש עכ"ז יש לומר דאף דאין בילה ביבש עכ"ז לפי דמשמע בר"ה (י"ג ע"ב) ברש"י ד"ה אין בילה דאין סומכין לומר שמא לא נבלל יפה ורובו מן החדש או רובו מן הישן עכ"ל רש"י, א"כ מוכח מזה דדוקא היכא דצריך שעור חיישינן דילמא לא נבלל כפי החשבון, אבל היכא דסגי במשהו אז שפיר י"ל דמשהו ודאי מעורב מחלק התרומה בכולו, ולכן חלה בזה"ז דשיעורה במשהו אמרינן יש בילה בהא דיו"ד (סי' שכ"ד סעיף י"א) גבי שאור שלא הורמה חלתה דנתערבה בעיסה שהורמה חלתה, וכעין סברא זו איתא בזבחים (פ' ע"א) בגמרא דאי נמי מצטרפין להזאות מי יימר דמלא לי' שיעורא ושמא רוב שתיהן מן השאובים, אלמא דחיישינן דילמא לא נבלל כפי הערך אבל משהו ודאי נבלל, וע"ל (חלק או"ח סי' י"ב) מש"כ בזה.

ל״ווכיון דיכול לברר קצת מתערובות התרומ' ולומ' דעל משהו דבתוך התערובות אינו מתחרט, ובודאי חלק תרומה משהו מכולו מעורב בקצת תערובות הנברר, א"כ לא אכל טבל למפרע, ולכן לא מיבעיא בתרומה דהפריש בפעם אחת על טבל ודאי דיכול לעשות כן, ואף בתרומה דנתקבץ מעט מעט כל אחת בהפרשה בפ"ע עכ"ז הא נתבאר דבכה"ג יש בילה, א"כ הא הוי הפרשת משהו על כל התבואה דטבל שהי' מתחלה ולא אכל טבל למפרע, ואף דמדרבנן צריך ליתן א' מס', עכ"ז יש לומר דהא מבואר ברמב"ם (פ"ג מה' תרומות) דבתרומה טמאה שיעורה בכל שהוא לפי שאין השיעור מה"ת רק חכמים תקנוהו, וזהו דוקא בתרומה הנאכלת לכהנים אבל בתרומה טמאה העומדת לשריפה אוקמי' אדאורייתא ושיעורה בכ"ש, משום דאין כאן פסידא דכהנים כמבואר ביו"ד (סי' של"א סעיף י"ט) ע"ש, א"כ הא דנדרים דמקשה מהא דסאה תרומה טמאה אמאי למאה תעלה הא הוי דשיל"מ ובתרומה טמאה דאין כאן פסידא דכהן עכשיו וגם הא נתערבה שפיר יכול לשאול על השיעור דחז"ל, דהא במקום דאין כאן פסידא לכהן לא תקנו השיעור רק חטה אחת פוטרת הכרי, א"כ שפיר הוי דשיל"מ אף באכל להחולין, וע' בתוס' בכורות (דף כ"ב) ד"ה תירום ותירקב כו', ואף דקיי"ל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, עכ"ז הא שיטת הרמב"ן שהובאה בר"ן לנדרים (דף כ"ז) שכתב דדוקא בנדר שהותר ע"י פתח בטל כולו, אבל בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בלבד, א"כ מיקרי יש לו מתירין בחרטה, ואף להסוברין דגם בחרטה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכשיטת הר"ן שם, עכ"ז יש לומר דהא הוא פלוגתא דתנאי בנדרים (דף ס"ו ודף כ"ה) אם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לכן אינו רוצה לתרץ אליבא דתנאי, ומהדר לתרץ לכ"ע. ואף דהמותר שיניח בפ"ע ולא יעקור שם תרומה מהמשהו שבתוך התערובות הנ"ל, לא יהי' דשיל"מ, דהא זה לא אפשר בשאלה משום דאם ישאל הא אכיל טבל למפרע, עכ"ז יש לומר אף שלא יכול לתקן לקצת התערובות עכ"ז בעי לתקן לכל מה דאפשר דמי שאכל שום יחזור ויאכל שום כו' והא כללא הוא דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכמש"כ הצ"צ המובא לעיל, ועוד הא שיטת הר"ן דלכן דשיל"מ אינו בטל משום דהוי היתר בהיתר, א"כ הא נקרא בשם היתר הרוב מתערובות כיון דהא יכול להתיר נדרו כנ"ל ואז לא יהא עליו שום איסור כלל, וכה"ג מצינו בקדושין (דף נ"ח) דיכול לומר לא הייתי מפריש רק חיטה אחת ע"ש גבי גונב טבלו של חבירו, ומיושבת קושית כ"ת, וכ"ז ראיתי להעלות בישוב הסוגיא דנדרים הנ"ל דודאי כיוונו בכונה נפלאה, דלא הי' מספיק שום תי' אחר אלא כמו שתירצו חז"ל.

ל״זנחזור לעניננו דלכן מעשים בכל יום שנשים שואלות על החלה שהפרישו משום דמדין זכיי' נגעו בה דהא יכולה להיות שליח לחרטת בעלה ועדיף מתרומת אפטרופסין, ועוד דהא שיטת הריב"ש במל"מ (פ"ו הלכה ד' מה' שבועות) וכמש"כ הר"ן בנדרים (דף ח') בשם ר"ש דכל שהחכם יודע שהוא מתחרט מתירין שלא מדעתו, והכא אנן סהדי דמתחרט דאל"כ הא יפסיד התערובות, לכן הוי זה בגדר זכות ושפיר יכולה למשאל.

ל״חענף ו. ועוד י"ל מילתא חדתא בזה מהא דאי' ביבמות (דף פ"ו) דתניא ואכלתם אותו וגו' אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום כו', ולא נמצא שום חולק על זה, והובא זה במל"מ (פ"ד מה"ת הלכה י"ב) בשם בעה"ת, אך הרמב"ם לא הביא זה, ויש לתמוה למה לא הביא דבר המבואר בש"ס, ויש לתרץ דהא כתב המהרי"ט דאינו יכול לעשות שליח להקדש משום דמילי לא מימסרי לשליח, והובא בנו"ב (מה"ת חלק יו"ד סי' קמ"ז), וע' במשניות דפוס אלטונא במשנת דרע"א בגיטין פ"ד, מה שהקשו כולם דהא במילי אין שליח יכול לעשות שליח, אבל שליח א' יכול לעשות ע"ש, אבל מצינו עכ"פ דהקדש נקרא מילי א"כ ה"ה בתרומה ג"כ י"ל דהוי מילי, ולכן לדידן דקיי"ל כר' יוסי בגיטין (דף ס"ו) דמילי לא מימסרי לשליח, וע' ברש"י גיטין (דף כ"ט) ד"ה רבא אמר כו' דגט דאית בי' ממשא חוזר ונמסר עכ"ל, א"כ ה"ה בתרומה דלית בי' ממשא בהפרשה דג"כ מיקרי מילי, א"כ י"ל דאשה אף שהיא שלוחה מן בעלה עכ"ז אינה יכולה לעשות שליח ב' משום דהוי מילי, והגמרא ביבמות שם הא מיירי אליבא דר"מ [כמבואר בסוגיא שם דקאי אליבא דר"מ דס"ל מעשר אסור לזרים], ור"מ ס"ל בגיטין שם דמילי מימסרי לשליח, ואף לפמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ט) ד"ה ומילי לא מימסרי לשליח דבאומר לשנים גם ר"מ מודה דלא מימסרי, ודוקא באומר לשלשה פליג, עכ"ז יש לומר לפמש"כ התוס' (שם דף ס"ו) ד"ה מתניתן מני ר"י כו' דלר"מ אומר אמרו כשר ולר"י אומר אמרו פסול, וכ"כ הריטב"א שם, א"כ י"ל דלכן נותנת רשות לשליח לתרום משום דהוי כאומר אמרו לפי דאנן סהדי דהבעל רוצה בזה והוי כמאן דנתן לה רשות לעשות שליח, וכה"ג כתב הר"ן והמלחמות (שם דף ס"ד), דלכן נערה מקבלת גיטה משום דירדה תורה לסוף דעת האב דרוצה בזה ע"ש, דהא בנתן לה רשות לעשות שליח הוי כאומר אמרו דמועיל להר"ן, ולכן לר"מ שפיר יכולה לעשות שליח לתרום, אבל למאי דפסקינן דאומר אמרו פסול וכמש"כ הה"מ לשיטת הרמב"ם (בפ"ב מה' גירושין), לכן אינה יכולה לעשות שליח לתרום דלא עדיף מאלו נתן לה רשות בפירוש לעשות שליח דלא מהני משום דה"ל מילי, כן י"ל בשיטת הרמב"ם, ועכ"ז כיון דסוגיא מפורשת ביבמות דאשה נותנת רשות לתרום, קיי"ל כן לדינא וכמש"פ הבעה"ת והמל"מ הנ"ל.

ל״טומתחלה נבאר מה שיש להעיר במש"כ המהרי"ט הנ"ל דאין יכול לעשות שליח להקדיש, וכתב לחלק דשאני תרומה דיכול משום דנחשב' למעשה כמש"כ התוס' בקדושין (נ"ט ע"ב) ד"ה מידי מחשבה כו' דמחשבה דתרומה כמעשה דמי' דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כו' ולכן תרומה לא הוי מילי משום דהוי כמעשה עכ"ל המהרי"ט, ובעיקר דברי המהרי"ט הנ"ל כבר הקשה הנו"ב שם מנדרים (דף ע"ב) דיכול לעשות שליח להפרה, והגאון רע"א שם העיר מתמורה (דף י'), גם לדעתי יש להעיר מירושלמי (ריש פ"ב דקדושין) דיליף מן ימירנו דלא מצי לעשות שליח להמיר, אבל בלא זה הי' משמע דיכול לעשות שליח להקדיש, ואפשר דהתם אתי כמ"ד דמילי מימסרי לשליח, ואכמ"ל.

מ׳ובגוף הסברא שכתב המהרי"ט לחלק דשאני תרומה דנחשב' למעשה ע"פ התוס' דקדושין, ויליף מזה דתרומה לא מיקרי מילי, ולפי שזה הפרט שייך לעניננו, לכן ראיתי לבארהו, והוא, דהא איתא בתמורה (דף ד') דמימר הוי מעשה דבדבורא אתעביד מעשה ולכן מיקרי לאו שיש בו מעשה, א"כ יש לפקפק ע"פ זה במש"כ המהרי"ט דהקדש מיקרי מילי ותרומה נחשב' למעשה, דהא חזינן דהקדש מיקרי ג"כ מעשה, ולכן לוקה במימר וכדמוכח בכתובות (דף נ"ו) בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת כו' גבי הריני נזיר ע"מ שאשתה יין דלא אתי תנאי ומבטל למעשה משום חיוב קרבנות שיש בו כמש"כ שם ההפלאה, ואין לומר דשאני מימר דנחשב למעשה משום דאין נשאלין על התרומה, דא"כ מאי מקשה הגמרא (תמורה שם) דמ"ש מימר דמיקרי מעשה דא"כ מקדים תרומה לביכורים נמי נילקי דבדיבורא אתעביד מעשה, ולא מחלק שאני תרומה דנשאלין עליה, אלא ע"כ מוכח דאין לחלק בסברא הנ"ל, א"כ משמע מהתם דתרומה דמי להקדש, ולכן קאמר הש"ס שם דאי הקדש הוי מעשה אז תרומה הוי מעשה, אבל אי מימר לא הוי מעשה אז ניחא הא דמקדים תרומה לביכורים משום דלא הוי מעשה ולא אמרינן דשאני תרומה דנחשב' למעשה מחמת סברת המהרי"ט הנ"ל, הרי דל"ש תרומה מהקדש, ולכן כיון דאמרינן דהקדש מיקרי מילי כמש"כ המהרי"ט א"כ ה"ה תרומה דהוי מילי, ואף דנימא דשאני גבי לאו שיש בו מעשה דעכ"ז כיון דמצד הסברא נראה דגם תרומה מיקרי מילי, אך יען שהוכחת המהרי"ט היא מהתוס' דקדושין הנ"ל שכתבו גבי אתי דיבור ומבטל דיבור דתרומה נחשב' למעשה ואינו יכול לבטל בדיבור, יש לדחות הוכחתו שהוכיח להכלל דתרומה מיקרי מעשה לכל דבר, משום די"ל דכונת התוס' היא דאף בדיבור מבטל דיבור, עכ"ז היכא דכבר נגמר הענין בדבורו אז לא אתי דיבור ומבטלו משום דנחשב למעשה כיון דנגמר הענין כבר, וכמש"כ התוס' שם בד"ה מתורת גט לא בטלי' דמאחר דהגט כתוב כהלכתו אינו יכול לבטל ע"ש, וה"ה בזה דתרם השליח במחשבה לא מצי אח"כ לבטלו, אבל ענין אי הוי מילי אי לא אינו תלוי בזה, דהא בהקדש ג"כ מהני' מחשבה כמעשה, ואפ"ה ס"ל למהרי"ט גופא דמיקרי מילי, והאחרונים לא פליגי עלי' רק משום דס"ל דשליח ראשון יכול להיות אף במילי, אבל כ"ע מודי דמיקרי מילי, והטעם משום דקודם שנגמר הענין ע"י שלוחו הוי מילי כיון דאין בו ממשות כמש"כ רש"י כנ"ל דדוקא גט דאית בי' ממשא לכן לענין אם יכול לעשות שליח ב' הוי מילי דגם בתרומה אינו יכול לעשות כמש"כ הנו"ב והמהרי"ט לגבי הקדש, משום דאי נימא דכונת התוס' היא דדוקא במחשבה דתרומה דנחשב' למעשה אינו יכול לבטלו, אבל בשארי מילי דלא מצינו דנחשבו למעשה יכול לבטל השליח אף אחר שעשה השליחות, א"כ קשה דבהפרה דעושה שליח לר' יונתן, א"כ יהא יכול לבטלו אף אחר שהפיר השליח משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכן בנשיאי העדה שנעשו שלוחים לבני ישראל כמש"כ התה"ד כנ"ל, א"כ הא היו יכולים בני ישראל לבטל שליחות הנשיאים אף אחר שנשבעו הנשיאים, אלא ע"כ מוכח דאף במילי כמו הפרה וכה"ג אינו יכול לבטלו אחר שנגמר הענין ע"י שליחותו, ולכן אינו יכול לבטלו אף במעשה, דכללא הוא דדוקא היכא דלא נגמר הענין אז מהני הביטול ולא כשנגמר, וזוהי כוונת התוס' דגבי תרומה כיון דמחשבה מהני' כמו במעשה לכן לא אתי דבור ומבטלו משום דבזה נחשב הדבור כמעשה אחר שנגמר הענין, אבל קודם שנגמר הענין ע"י שלוחו מקרי מילי ולא ממסרי, משום דתרומה דומה להקדש וכדמוכח מהא דתמורה הנ"ל.

מ״אוכש"כ לפי מש"כ הרמב"ם (פ"א מה' תמורה), דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה וכמש"כ שם הכ"מ, א"כ הקדש ותרומה ג"כ לא הוי כמעשה לענין מילי לא ממסרי לשליח כיון דאין בו ממשות כנ"ל, וכמש"כ הנו"ב הנ"ל, ובאמת נ"ל דטעמו של הרמב"ם דפסק דמימר הוי אין בו מעשה הוכיח מסנהדרין (דף ס"ה) דאיתא שם שאני מגדף הואיל וישנו בלב כו', אלמא דמה שישנו בלב לא מחשב למעשה, א"כ ה"ה הקדש ותרומה דישנם במחשבה דגמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו כמבואר בשבועות (דף כ"ו), א"כ יש לומר דגם מימר לא הוי מעשה משום דישנו בלב. ולפ"ז מתורץ קושיות המפרשים על הרמב"ם שפסק דתמורה מקרי אין בה מעשה

מ״בהגה [ומש"כ דתמורה ישנה בלב הנה מצאתי בספר ושב הכהן (סי' ) שהעלה דתמורה אינה בלב משום דהוי' איסור ע"ש, ולדעתי ז"א דא"כ קשה בהא דתמורה (דף י"ג) גבי חומר בקדשים מבתמורה וחומר בתמורה מבקדשים, אמאי לא חשיב התם חומר בקדשים דישנם בלב משא"כ תמורה, ואף דבלב אינו חייב מלקות, עכ"ז הא חשיב התם חומר תמורה דאתי בי' שוגג כמזיד, והא שוגג לאו בר מלקות הוא כמש"כ התוס' שם, וכה"ג מצינו בריש נדה (דף ח') גבי מעל"ע למפרע דמקשה הגמ' אמאי לא חשיב זה גבי חומר בקודש מבתרומה, והא דלא חשיב שם קטן י"ל דס"ל כת"ק (שם דף מ"ו) דקטן לא מצי מקדיש].

מ״גויש להאריך בזה הרבה, עכ"פ נתבאר מדברינו המעטים דהוכחות המהרי"ט דתרומ' לא מקרי מילי מהתוס' הנ"ל יש לדחות ולחלק דשאני היכא שכבר נגמר הענין כנ"ל, ולפ"ז יש להקשות בהא דיבמות [וכמו שפסק המל"מ דאשה נותנת רשות לשלוחה לתרום] הא האשה גופה דתורמת משל בעלה הוי דינא כשליח, א"כ לפי שיטת הרבה פוסקים דמילי לא ממסרי לשליח אף באומר אמרו, א"כ אמאי יכולה לעשות שליח שני לתרום, אך אפשר לומר דגזירת הכתוב הוא, והא דלא ילפינן מתרומה דמילי ממסרי לשליח, משום דהא (בריש פ"ב דקדושין) אמרו מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, אך העיקר הוא מה שנלע"ד בזה, די"ל דהתורה עשתה לאשה כבעלים על הפרשת תרומה ולכן נותנת רשות לאחר לתרום, ואין זה בגדר מילי לא מימסרי לשליח משום דאין זה בתורת שליחות, אלא התורה עשתה כדבר שלה והיא נחשבת לבעלים, והא שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' תרומות) דאשה בעיסתה תורמת מפני שהם ברשות, י"ל מפני שהם ברשות התורה משום דנחשבת לבעלים.

מ״דוכן מצינו בירושלמי (פ"ו דגיטין ה"א) דאמרו שם דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו והא דאשה יכולה לעשות שליח לקבלה [לקבל הגט] היינו משום דהתורה זוכה לה והיא עושה שליח לקבל דבר שלה עכ"ל, והא התם כללא הוא דאין יכול לעשות שליח על דבר שאינו שלו, וקשה מהא דאשה יכולה לעשות ש"ק, אך יש לומר בזה דבאמת גזה"כ היא דאשה יכולה לעשות שליח לקבלה, ומדחזינן דהירושלמי לא רצה לתרץ כן אלא תי' דהתורה עשתה כדבר שלה דנעשית כבעלים גבי זה, א"כ ה"ה יש לומר בהא דמצינו דהאשה מפרשת תרומה ונותנת רשות לאחר לתרום דאף דהוא סותר הכלל דמילי לא מימסרי לשליח, בע"כ מוכח דהתורה זוכה לה ונחשבת לבעלים, אך אם הבעל מוחה בפירוש שאני, דהא כמו דאם הבעלים מפרישין בעי לרצונו, כמו כן אם היא מפרשת בעי ג"כ רצונו שלא יהא מוחה בפירוש עכ"פ, ויותר יש לנו לומר דנחשבת לבעלים, ולא לתרץ דזה הוי גזה"כ, כמו דמוכח מירושלמי הנ"ל, לכן כיון דנתברר דאשה יכולה לעשות שליח דיליף מאתם וביתכם משום דהתורה עשתה אותה בתורת בעל דבר כמו בהא דאשה עושה שליח לקבלה דאמרו דהתורה זוכה לה והוי כדבר שלה משום דמקשינן אותה לבעלה כמבואר שם, ה"ה יש לומר בהא דיליף מאתם וביתכם דמקשינן ביתכם לאתם, ולפ"ז יכולה לשאול על תרומתה שתרמה משום שיכולה להתיר נדרה שנדרה מצד עצמה ולא בתורת שליחות.

מ״הויש להעיר בגיטין (דף כ"א) דאיבעית אימא שליחות לקבלה אשכחן שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ, אלמא דזהו מדין שליחות, והא דקשה הא קטנה לאו בר שליחות היא ע' בדורש לציון (דרוש י"ג) שהעיר בזה ותירץ בטוב טעם, ובשיבת ציון (סי' פ"ו), ואפ"ה מצינו דאב יכול לעשות שליח לקבלה עבור בתו כמבואר בגיטין (דף ס"ה), וקשה להסוברים דס"ל דשליח לקבלה אין יכול לעשות שליח לקבלה אחר כמבואר באה"ע (סי' קמ"א סעיף מ"ג), ואפשר דשא"ה כיון דמקבל גט של בתו בע"כ לכן לא שייך בזה הכלל דמילי לא מימסרי לשליח, ודוקא היכא דאין יכול לעשות בע"כ אז הוי בגדר מילי דלא מימסרי, והנה הא התם אמרינן דהא דאב מקבל גט לבתו הוא מדין שליחות ולא אמרינן דהתורה עשאתו לבעל דבר על קבלת גיטה והוי דבר שלו, ואף דאין אדם יכול לעשות שליח בע"כ עכ"ז אמרינן דמדין שליחות נגעו בה וגזה"כ הוא, א"כ י"ל דה"ה בהא דאשה תורמת שלא מדעת בעלה דמדין שליחות נגעו בה, א"כ לפ"ז אין אשה יכולה לשאול לחכם על תרומתה שתרמה.

מ״וואפשר לומר לפי מאי דמבואר בגיטין (דף כ"א) דמתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתו איתא כו', ותי' קמא שם ס"ל באמת דהא דאבי' מקבל גיטה הוא משום דהתורה זיכתה לו והוי דבר שלו, אך האבעית אימא חידש לנו זה דאבי' נעשה שליח לה, ושם (דף ס"ב) דאמרו איש הוי שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה ס"ל כהאב"ע הנ"ל, אך בקדושין (דף מ"ד) אמרו דנערה דמקבלת גיטה היינו משום דכיד אבי' דמיא, ומבואר בר"ן ובמלחמות (בגיטין דף ס"ד) משום דהנערה נעשתה כשליח לאבי' אלמא דהאב הוא העיקר משום דהתורה זיכתה לו והוי כבעלים ובתו הוי' שלוחה ממנו, א"כ מוכח מסוגיא דקדושין הנ"ל דהלכתא כמאן דס"ל (בגיטין דף כ"א) הנ"ל דהאב הוי בעל דבר, והא דגיטין (דף ס"ד) דאמרו שם יד יתירא זכי לה רחמנא עיין בפ"י בקדושין (דף מ"ג) דכתב לפרש זה התם וע' בתוס' גיטין (שם) ד"ה נערה, והא אין להקשות במה דאמרינן דנערה דמקבלת גיטה משום דהיא נעשה שליח לאבי' כמש"כ הראשונים שם, ולא אמרינן דהנערה נחשבת לבע"ד, היינו משום דהא דנערה מקבלת גיטה במקום אבי', לא מפסוק אמנם רק מסברא ילפינן זה, כמש"כ המלחמות והפ"י שם דזהו מסברא דמן הסתם ניחא להאב בזה ולכן נעשתה שלוחתו, וע"כ לא שייך התם לומר דהתורה זיכתה לה דהא לא מצינו זה בתורה, לכן כיון דליכא סתירה מהא דאב מקבל גט לבתו למה שכתבתי, א"כ הא כבר נתבאר דמוכח מירושלמי (ריש פ"ו דגיטין) דיותר יש לנו לומר דהתורה זוכה לה והוי דבר שלה לענין זה דיכולה לעשות שליח, משום דבהא דאב מקבל גט לבתו ג"כ הא קיי"ל דז"א בתורת שליחות, א"כ ה"ה בזכות דמפרשת תרומה דהוי דבר שלה יכולה האשה לשאול כמו על נדרה ממש, ואף כשהמשרתת הפרישה בשליחות בעלת הבית ג"כ יכולה בעלת הבית לשאול על הפרשת חלה דהמשרתת, משום דהמשרתת הויא שלוחתה של בעלת הבית ובעלת הבית היא בשם משלח ראשון להמשרתת.

מ״זויש להסביר להא דאמרו דמילי לא מימסרי לשליח, [דלכאורה הוא בלא טעם], ע"פ סברת הירושלמי הנ"ל, משום דאין אדם עושה שליח על דבר שאינו שלו, והא דשליח ראשון יכול לעשות שליח ב' אף שאינו שלו, יש לומר דהטעם משום דכשמוסר שליח א' להב' את הגט, אז כיון דנמסר לרשות השליח דבר שיש בו ממש, מקרי דבר שלו היינו של שליח א' והוי כשלו, אבל כשאינו מוסר לשליח א' דבר שיש בו ממש אז לא הוי כדבר שלו היינו של השליח הראשון, ולכן אין שליח א' יכול לעשות שליח ב', כסברת הירושלמי הנ"ל, ודוקא באשה בעצמה זיכתה לה התורה זכות זה דהוי דבר שלה, וע"כ יכולה לעשות שליח, אבל שליח אינו עושה שליח משום דכיון דמילי לא מימסרי היינו דלא נמסר להיות שלו, ע"כ אינו עושה שליח ע"ד שאינו שלו, ומדוקדק לשון לא מימסרי על נכון, דכיון דאין כח בדברים להיות חוזרים ונמסרים לאחר כמבואר ברש"י גיטין (כ"ט ע"א) ד"ה רבא אמר, א"כ הא לא הוי שליח על דבר שאינו שלו, ובחידושי לגיטין הארכתי בסברא זו לתרץ כמה ענינים ואכמ"ל.

מ״חענף ז. שוב ראיתי להוכיח כן מהא דמבואר בנזיר (דף כ"ח) דהאיש מדיר את בנו בנזיר וזהו הלמ"מ, ועכ"ז מצינו במכות (כ"ב ע"א) ברש"י שם דאב יכול לשאול ע"ז, וכמבואר במל"מ (פ"ב מה' נזירות הלכה י"ג) ע"ש, ובאב מדיר בנו בנזיר אמרינן שם בגמ' דאם מיחה הבן בדבר זה או שמיחו קרוביו אינו נזיר, והא דאב מדיר בנו בנזיר היינו באמר לבנו ושתק הבן כמבואר ברמב"ם (שם הלכה י"ד), אלמא דאף דהאב אינו יכול להדירו בנזיר בע"כ של הבן ובעינן דוקא דשתק הבן, מ"מ אמרינן דכיון דהלמ"מ זיכתה לו להדירו אם אינו מוחה, ע"כ הוי כבעל דבר בעצמו להיות נשאל על נדרו, א"כ הוא הדין במה דהתורה זיכתה לאשה להפריש תרומה וגם לעשות שליח דודאי יכולה לשאול על נדרה, משום דהא התם אינו אלא הלמ"מ דיכול להדיר בנו בנזיר ועכ"ז אמרינן מסברא דהאב נשאל עלי' דהוי כבע"ד לגבי זה משום דרחמנא זיכתה לו, א"כ ה"ה במה שמצינו דהתורה זיכתה לה להפריש תרומה דודאי דאמרינן דהוי דבר שלה ג"כ לענין דיכולה לשאול, אך אין להוכיח מזה דכל שליח יכול לשאול על נדרו, משום שיש לחלק דשליח שאני, דהא כיון דלא הי' יכול לעשות שליחותו אלא בציווי המשלח לכן אחר שעשה שליחותו אינו יכול לשאול עלי', והוי אז כאחר, וע' בנדרים (דף ח') דלשמתי' שווי' שליח ולמשרי לי' לא שווי' שליח, אך אף דיש לחלק נ"ד מהתם בפשיטות עכ"ז כן הסברא נוטה [ולרווחא דמילתא הביאותי לעיל ראיות לזה, ובאמת אין אנו צריכים להן כי זהו פשוט מסברא], אבל היכא דיכול לעשות הענין בלא דעת וציווי המשלחו כמו באב מדיר בנו בנזיר דמצינו דהאב נשאל עליו, א"כ ה"ה באשה דיכולה להפריש ולעשות שליח אף בלא ציווי בעלה ודאי דיכולה לשאול עלי' משום דהתורה זיכתה לה והוי דבר שלה לגבי זה.

מ״טולפ"ז יש לדון במש"כ לעיל להעיר מהא דגיטין (דף נ"ד) בפרו של כהן גדול דהכה"ג יכול לשאול עלי' משום דהא הקדיש לפרו בלא רשות הצבור והוי דבר שלו ולכן מצי לשאול, אך יש לחלק דשאני התם דהוי השאלה לחוב לגבי הצבור, משא"כ היכא דהוי השאלה לזכות כמו בהא דאב שואל על נזירות בנו, ועוד י"ל דבאמת כיון דנתבאר דהוי כבעלים לגבי זה לכן אין חילוק בין חוב לזכות, אך י"ל דהתם שאני דלפי פירוש רש"י דאפקרי' רחמנא להכפרה בודאי אין זה ראי' כלל כמו שנתבאר לעיל, אך עיקר הראי' הוא לשיטת הרמב"ם דפי' דאפקרי' רחמנא לממונו והא אחר שהקדישו אין להכהן זכות ממון בו כלל, וע"כ מוכח כמש"כ לעיל דנקנה ואיגלאי למפרע דנקנה להצבור, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל י"ל דס"ל כשיטת הסוברים דבתר דמטא לרשות הקדש ליתא בשאלה, והא שהוכחתי לעיל מהא דכתובות (דף ע"ב) בהא דאמרו דלא קוצה לה חלה דנוקמי בשאלה האשה אחר שהפרישה, בפרט לפי מה שהוכחתי דיכולה לשאול ע"ז, יש לדחות זה בפשיטות די"ל דלשון דלא קוצה לה חלה משמע שלא הפרישה מעולם כלל.

נ׳ועכשיו נבאר בקצרה דזה ברור ופשוט דכל שליח אינו יכול לשאול על הנדר שקיבל בשביל המשלח משום דאחר שעשה שליחותו כבר נסתלק, אבל המשלח ודאי דיכול לשאול, וכן מוכח מיבמות (דף פ"ח) דאמר אי קדושת הגוף אי דידי' משום דבידי' לאתשולי אלא דאחר ואמר ידענא בי' דאיתשל מרי' עלי' היא גופא מנלן, דמשמע דבהקדש דידי' הוי לעולם בידו לאתשולי, ואי נימא דהקדש ע"י שליח לא מצי המשלח לשאול בלתי השליח א"כ הא משכחת הקדש דידי' דלא הוי בידו לאתשולי, וצריך בזה לרצון השליח, דדוקא בג' הדיוטות אמרו בשבת (דף מ"ו) דהוי בידו משום דהא כמה אנשים בשוקא, משא"כ היכא דתלוי באדם מיוחד, ולכן ברור דמשלח ודאי יכול לשאול, אבל בחלה שהפרישה האשה יכולה האשה בודאי למשאל, וגם על הפרשת המשרתת יכולה למשאל משום דבעלת הבית הויא כבעל דבר לגבי זה, ובעלה יש לדון דאינו יכול למשאל משום די"ל כיון דנעשתה כבע"ד מפאת עצמה, לכן נסתלק' זכות הבעל לגבי שאלה, ועדיין צ"ע בזה, אבל האשה בוודאי יכולה למשאל אף בלא ציווי ורשות בעלה, כן נראה ברור לפענ"ד, ולפלפל בדבריו הנחמדים עוד חזון למועד אי"ה, א"ד ידידו דוש"ת יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל חופ"ק נעשוויעז.