באר יצחק, יורה דעה ח׳Be'er Yitzchak, Yoreh De'ah 8

א׳שאלה בכלי חלב שהודח במחבת בשר המו ביו"ד (סי' צ"ה), דלכאורה יש מקום להקל, כפי שיבואר לקמן.

ב׳תשובה, לבוא אל הענין אקדים מה שכתבתי כבר לרב מובהק בענין זה, וזה הוא.

ג׳מה שהקשה כ"ת במה שכתב הר"נ בחולין (דף קי"א) בסוגיא דדגים שעלו בקערה כו' בשם ספר התרומה, דקערה שהודחה במחבת חולבת במים רותחים, ושניהם בני יומן, פשוט דהכל אסור, וכתב הרמב"ן דאשתבש כהני, דהא הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא כו', וכתב הר"נ לתרץ דברי בעה"ת, דלא דמו כלל לדגים שעלו בקערה כו' דטעם חלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מהבשר, דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטות הבשר והחלב בעצמן שלא באמצעית המים כו' עכ"ל הר"נ, והקשה כ"ת הא הר"נ כתב זה לתרץ דעת הבעה"ת והא הבעה"ת גופי' לא ס"ל הסברא הזאת, דהא הובא ברא"ש חולין (פרק כל הבשר סי' ל') בשם בעה"ת, בקיטניות וירקות שנתבשלו בקדרה חולבת נקי' דמותר לאכלן בתבשיל בשר, דאף אם נאמר עלו אין נצלו לא, מ"מ בנתבשלו שרי משום דאיכא ג' נ"ט כו', דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים, וגם הירק אינו בלוע מדופני הקדרה כו' עכ"ל, הרי דס"ל לבעה"ת דהטעם אינו יוצא מהכלי לירקות בלא אמצעות המים, א"כ ה"ה בטעם הבלוע בקערה, א"כ קשה לפ"ז איך כתב הר"נ להציל את הבעה"ת עפ"י הסברא שהטעם יוצא בלי אמצעות המים, הא חזינן דהבעה"ת ס"ל דהטעם מתפשט במים ואינו יוצא בלא אמצעותם, ויפה הקשה.

ד׳ובאמת לפ"ז יש לדון להקל בקערה ומחבת שהודחו ביחד לשיטת הרמ"א דמיקל בבישול נ"ט בר נ"ט, אך כבר הכריע הרמ"א ביו"ד (סי' צ"ה סעי' ג') להחמיר בזה, ולענד"נ לתרץ דהא זה פשוט דלהך שיטה דס"ל שם דעלו אין אבל נתבשלו אסור משום דבשול מוציא טעם ממש, ודאי אסורים הקערה והמחבת אם הודחו ביחד בכלי ראשון, כמש"כ הרא"ש (בסוף סי' כ"ט) גבי קערה שהודחה ביורה חולבת דלשיטת ריב"ן דאוסר נתבשלו, אסורות הקערות והיורה, וכ"כ התוס' בחולין (דף קי"ב) בסה"ד הלכתא דגים שעלו בקערה כו' דקערה של בשר שהודחה במחבת חולבת בכ"ר דאסורה אף אם נאמר לאו דווקא עלו אלא נתבשלו ג"כ כו' עכ"ל, אלמא דאי נימא דנתבשלו אסור אז וודאי אסורות הקערות, ומשמע מדבריהם דלא בעי נתבשלו על האור, אלא כ"ז דהמים רותחים ובכ"ר דכיון דיש רוטב רותחים בכ"ר יש להם דין בישול ממש, ומוכח כן ביותר ממש"כ התוס' שהודחו בכ"ר וכ"ר שמו עליו אף בהוסר מן האור כדאי' בשבת (דף מ"ב) דכלי ראשון נקרא אף בהעבירו מהאור, ואלו ע"י ערוי מכ"ר הא מבואר ביו"ד (סי' צ"ה) דאין ערוי מפליט ומבליע מכלי לכלי.

ה׳וחזינן ברור דלשיטת הסוברים דנתבשלו אסור, אם הודחו כלים של בשר במחבת חולבת דאסורים בפשיטות, דבשול מוציא טעם גמור, ומבואר ברא"ש (שם סי' ל') ובתוס' ע"ז (דף ע"ו) בסד"ה בת יומא כו' בשם בה"ת דנסתפק אם עלו אין נצלו לא, ועכ"ז היכא דאיכא ג' נ"ט שאני, הרי דהבעה"ת דמיקל בירקות שנתבשלו בקדרה חולבת משום ג' נ"ט, זהו, אי בישול אסור בב' טעמים, אבל אי בבישול מותר ב' טעמים ודאי דהירקות מותרים, וכמו כן הכלים שהודחו ביחד בכ"ר, דאי בבישול אסור נ"ט בר נ"ט, אז ודאי דאסורים הכלים, אך הר"נ דאוסר הכלים שהודחו משום שמתערב הפליטות בלא אמצעות, הוצרך לזה משום דהכרעתו שם דגם בבשול מותר ב' נ"ט, לכן הוצרך לאסור מחמת שהטעמים מתערבים בלא המים.

ו׳ומבואר בחולין (דף קי"א), דקדרה שבשל בה בשר לא יבשל חלב, ואוסר בנ"ט, והקשה הר"נ שם דהא הוי נ"ט בר נ"ט, ואין לחלק דכיון דהוי על האור חמור, דמ"ש, והעלה דלכן אוסר שם משום דהוי רק טעם א' בהיתר וטעם ב' איסור, וכ"כ התוס' בזבחים (דף צ"ו) והרא"ש בחולין (שם) ע"ש, ואי נימא כהסוברים דגם בבישול מותר נ"ט בר נ"ט תקשה אמאי קדרה שבישל בה בשר אוסרת החלב, הא יש כאן שני טעמים להיתר, חד טעם מבשר למים, וטעם ב' ממים לקדרה, ושניהם הוי של היתר, אך אי נימא דהטעם אינו מתפשט במים, רק הקדרה מקבלת הטעם בעצמה בלא אמצעותם, ניחא משום דחיישינן שמא קיבלה הקדרה טעם הבשר בלא אמצעות המים ולא הוי רק נ"ט א', מהבשר לקדרה, אבל אי נימא כסברת הבעה"ת דעיקר הטעם מתפשט במים [כמש"כ גבי ירקות שאינם מקבלים הבלוע מהקדרה, אלא ע"י התפשטות הטעם למים, ואף דס"ל מתחלה דבלוע מכלי יוצא בלי רוטב, רק אח"ז כתב הסברא דאינו יכול הירק לקבל הבלוע מהכלי בלי רוטב, אבל בטעם הראשון שכתב בעה"ת להתיר משום דמתפשט הטעם במים, ס"ל באמת דבלוע מכלי יוצא בלי רוטב, וכן קיי"ל ביו"ד (סי' ק"ה סעי' ז') דכלי אוסרת אף באינו שמן, ואפ"ה ס"ל דכיון דיש מים בקדרה מתפשט הטעם במים], א"כ ה"ה בבישל בשר ממש בקדרה דאף דיוכל הטעם לצאת מהבשר בלי רוטב, עכ"ז כיון דיש מים מתפשט הטעם במים ומהמים בא הטעם לקדרה כמו שמבואר לקמן, והוכיח זה מהתוס' בחולין.

ז׳ולפ"ז אי נימא דגבי בישול שייך נ"ט בר נ"ט, וגם סברת בעה"ת דהטעם מתפשט במים, א"כ קשה אמאי קדרה שבשל בה בשר אוסרת החלב, הא הוי נ"ט בר נ"ט להיתרא, ולחלק דע"י האור שאני, לא ניחא להר"נ כנ"ל, ובע"כ מוכח מהא דקדרה שבשל בשר הנ"ל, אחת משתי אילו, או דגבי בישול לא שייך נ"ט בר נ"ט, או דהטעם אינו מתפשט במים, וחיישינן דהקדרה קבלה הבלוע מעצמה, ולכן הבעה"ת דמסתפק דלמא עלו דוקא אבל נצלו אסור, ועכ"ז התיר הירקות משום ג' נ"ט דהטעם מתפשט במים, היינו דוקא אם נצלו אסור ב' נ"ט, ואז אתי שפיר הא דקדרה שבישל בשר כו' דהא בבישול לא שייך נ"ט בר נ"ט להקל, ואז אין לנו הוכחה לומר דהטעם אינו מתפשט במים, ולכן התיר ע"פ סברא מעליא דהשכל נוטה דהטעם מתפשט במים.

ח׳ועוד יש לומר דאדרבה יש להוכיח מהש"ס דהטעם מתפשט במים ולא קבלה הקדרה הבלוע אלא על ידיהם, אי נימא עלו דיקא אבל נצלו לא, משום דהא התוס' בחולין (דף קי"ב) ד"ה דגים שעלו כו', בתחלה הוכיחו דנתבשלו שרי ג"כ, מהא דזבחים דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ומותר לבשל שלמים היום בקדרה שבשלו שלמים מאתמול, ולא אמרינן דממעט באכילת שלמים כו' ולסוף דחו זה, משום די"ל שאני התם דיש ג' נ"ט לפי שיש מים בקדרה, ולכן יש מקום להתיר הבצים כו' והמהר"ם שיף הקשה שם, אמאי לא כתבו התוס' שאני התם דיש ד' נ"ט, א', מהבשר למים, וממים לקדרה, וכשמבשל בה שנית הוי טעם מהקדרה למים, וממים לבשר, ותירץ משום דאכתי תקשה דהא ממעט באכילת הרוטב דליכא שם רק ג' נ"ט, לכן כתבו התוס' ג' נ"ט דאזי אינו ממעט באכילת הרוטב דיש ברוטב ג' נ"ט, והיינו, טעם הבשר למים וממים לקדרה, ומקדרה לרוטב, עכ"ל, ובע"כ סברת הבעה"ת שכתב להקל בבישול בג' טעמים, הוכיח זה מהא דכל יום ויום נעשה גיעול כו' כמש"כ התוס', דאל"כ מנ"ל לחדש סברא מעצמו בלי ראי' מוכחת, וכן מצאתי בטהרת הקודש בזבחים (דף צ"ו) שכתב דהסוברים להתיר בבישול בג' נ"ט הוציאו שיטתם מהא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ובע"כ הטעם שם דיש ג' נ"ט, ומקילין עפ"ז אף בנתבשלו, [והא דדחו התוס' זה מהא דע"ז דשפוד ואסכלא כו', תירץ שם הטהרת הקודש יפה], וכיון דהבעה"ת חשש להחמיר דלמא הלכתא דעלו דוקא אבל נצלו לא, ולכן הוכרח לחזור אחר היתר אחר בירקות שנתבשלו כו' משום דיש ג' נ"ט והטעם מתפשט במים, משום דאי נימא נצלו לא א"כ ממילא מוכח מהא דכל יום ויום נעשה גיעול כו', ולא אמרינן דממעט באכילת שלמים, משום דשאני התם דיש ג' נ"ט ואף דממעט באכילת רוטב כקושיית המהר"מ שיף הנ"ל, ובע"כ מוכח לומר לפ"ז דשאני התם דיש ג' נ"ט כנ"ל, ושפיר כתבתי לעיל דגם בקדירה שבישל בה בשר שייך נ"ט בר נ"ט, וזה מוכח מהתוס' שכתבו דיש התם ג' נ"ט וכמש"כ המהרמ"ש, ואף לפי מה שיבואר בתשובה לקמן לתרץ קושית המהרמ"ש הנ"ל דלא חיישינן לקממעט באכילת הרוטב, עכ"ז מוכח מהתוס' שכתבו דלגבי הבשר אינו ממעט באכילה משום ג' נ"ט, דאי נימא דהטעם אינו מתפשט במים א"כ ליכא רק ב' נ"ט דהקדירה שבישל אתמול קיבלה הטעם מהבשר בעצמו והשלמים שמבשלים בקדירה היום ג"כ הבשר בעצמו מקבל הטעם הבלוע בקדירה, אלא ע"כ מוכח דהטעם מתפשט במים ולכן כתב הבעה"ת שפיר להך שיטה דס"ל עלו דוקא אבל נצלו לא, דעכ"ז היכא דיש ג' נ"ט מותר, וזהו ע"פ הא דזבחים וכמש"כ הטהרת הקודש הנ"ל, ולא ס"ל דחיית התוס' שדחו זה שם, א"כ ממילא להך שיטה דס"ל עלו דוקא אבל נצלו לא אינו קשה כלל מהא דקדירה שבישל בשר כו', דהא גבי בישול לא שייך נ"ט בר נ"ט, ואין מקום לפ"ז להוכיח ולומר דהטעם אינו מתפשט במים, דאי משום קדירה שבישל בשר כו', הא יש לומר, דשא"ה דהוי בישול גמור, ואדרבה לפ"ז יש מקום להוכיח להיפך מהא דזבחים דשרי לבשל בה שלמים היום ומחר ולא קממעט באכילת הרוטב כמו שכתב המהר"ם שיף, דע"כ שאני התם דיש ג' נ"ט, א"כ מוכח לפ"ז דנתפשט הטעם בהמים [וגם זה נחשב לטעם א' בפ"ע מה שיוצא הטעם מהבשר להמים], ואחר זה מהמים לקדירה, ומהקדירה למים, ואין הקדירה בעצמה מקבלת הטעם מהבשר ממש, ולכן שפיר כתב הבעה"ת להקל בירקות שנתבשלו ע"פ מה דהטעם נתפשט ע"י המים, משא"כ הר"ן דהכריע מתחלה להקל גם בנתבשלו אם יש ב' נ"ט להתירא, ולכן הי' מקום להקל לכאורה בקערות שהודחו במחבת חולבת ע"פ נ"ט בר נ"ט, לכן כתב לחוש שמא הטעמים מתערבים בעצמן בלא פליטת המים, משום דאי נימא דגם בנתבשלו שרי נ"ט בר נ"ט, א"כ יהא מוכח בודאי מקדירה שבישל בשר כו' דע"כ שאני התם דחיישינן דהטעם דבשר לא נתפשט במים, ומהא דזבחים (דף צ"ז) ליכא הוכחה לסתור, משום די"ל דשאני התם דהוי נ"ט בר נ"ט וסגי ב' טעמים להקל, דהא גם בבישול מותר נ"ט בר נ"ט, א"כ כמו דאמרינן גבי קדירה שבישל בשר כו' שמא בא הטעם בעצמו להקדירה ולא נתפשט במים ה"ה יש לחוש שמא באו הטעמים מפליטת הכלים להדדי בלא אמצעות המים דמה לי פליטת בשר או פליטת כלים, לכן בעה"ת דמספקי לי' אי הלכתא דעלו דוקא כו' או אף נצלו שרי ב' טעמים, לכן שפיר כתב להחמיר לכל השיטות בפשיטות בקערה שהודחה במחבת ברותחין בכלי ראשון משום דע"י עירוי בכלי ראשון אינן נאסרין, דע"י עירוי אינו מפליט ומבליע בכלי שהוא קשה, כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' צ"ה) דלא מיבעיא אי נימא עלו דוקא אבל נתבשלו אסור ודאי ניחא דנאסרין הכלים, ואף אי נימא דגם ע"י בישול שרי נ"ט בר נ"ט וכהכרעת הר"ן לדינא שם, עכ"ז נאסרין הכלים משום פליטתן דמתערבין ולא נתפשטו בהמים, משום דאי נימא דנתבשלו ג"כ מותר נ"ט בר נ"ט א"כ ממילא ע"כ מוכח לפ"ז בהא דקדירה שבישל בשר דיש לחוש שמא מתערבין הטעמים ולא נתפשטו במים, ומוכרחים המה מאוד דברי הר"ן הנ"ל, וגבי ירקות שהתיר הבעה"ת ג"כ לכל השיטות התיר, דאף אם נימא דעלו אין ניצלו לא עכ"ז יש הוכחה מהא דזבחים דהטעם נתפשט בהמים ויש ג' נ"ט, וממילא אין סתירה לזה מהא דקדירה שבישל בשר כו' משום דשא"ה דהוי רק ב' נ"ט ובב' נ"ט לא מקילינן גבי בישול, ושפיר כתב הר"ן לתרץ דעת בעה"ת שאסר הכלים שהודחו ביחד בכ"ר, משום שלכל השיטות מוכח דהמה אסורים, ואפ"ה אין סתירה למש"כ הבעה"ת להתיר הירקות שנתבשלו, כנ"ל.

ט׳ולפ"ז אתי שפיר מה שהכריע הרמ"א לאסור הכלים שהודחו ביחד בכ"ר, דאף דקיי"ל דאף בבישול שרי ג' נ"ט משום דהטעם מתפשט במים כדברי בעה"ת, עכ"ז בכלים שהודחו בכ"ר אסור בודאי לכל השיטות כנ"ל, משום דלהסוברין דגבי בישול לא שייך נ"ט בר נ"ט ודאי דאסורין, ואף שהרמ"א הכריע (שם בסעי' א') להקל בדיעבד אף בבישול בנ"ט בר נ"ט, עכ"ז אסר להכלים שהודחו ביחד משום דלפ"ז מוכח מהא דקדרה שבישל בשר כו' דהטעם אינו מתפשט במים כנ"ל בארוכה.

י׳ועוד דהא לפי טעם הב' שכתב הר"נ להחמיר בכלים שהודחו משום דתיכף נתערב בטעם החלב שיצא ודאי דלא סתרי להבעה"ת דהובא ברא"ש, משום דבכלים שהודחו כשיוצא' פליטת בשר וחלב נותנים טעם זה לזה ומיד דנו"ט נאסרו המים, ולא היה מעולם בעת יציאתם מהכלים עליהם שם נ"ט להיתר, משא"כ בירקות דאף דנתערב פליטת החלב במים, עכ"ז הוי עדיין נ"ט ב' להיתרא במים, מקודם דהגיעו הטעם להירק, ואח"ז כשנבלע טעם החלב להירק הוי טעם ג' להיתר, דהירק הוי דבר נפרד בפ"ע, אכן אף לפמש"כ הר"נ הטעם לאסור משום שמתערבי' הטעמים בלא התפשטות המים ג"כ אתי שפיר לדינא כמו שנתבאר.

י״אולפ"ז יש להקשות על המחבר שפסק (בסי' צ"ה) להתיר הכלים שהודחו בכ"ר, הא לפי מה שפסק המחבר שם להתיר אף בבישול ב' נ"ט, א"כ מוכח לפ"ז מהא דקדירה שבישל בשר כו' דבליעת הקדרה לטעם הבשר לא הוי אלא לטעם א' דהיתרא משום דאין מתפשט הטעם במים, א"כ מוכח דהקדרה תוכל לקבל הטעם בעצמה מבשר בלא המים, וקשה איך התיר להכלים שהודחו משום נ"ט בר נ"ט, והא הכלים מקבלים הטעמים כ"א מחברו אף בלא המים, ויש לחלק דס"ל להמחבר שאני בכלים דהא קיי"ל דב' קדירות אינן אוסרות זא"ז בלא רוטב, דבלוע מכלי אינו יוצא בלא רוטב לכלי, ולכן בכלים שהודחו בכ"ר הוי שפיר נ"ט בר נ"ט משום שמקבלים הטעם ע"י המים, משא"כ בקדירה שבשל בשר הא הכלי יוכל לקבל הבלוע ממאכל, לכן לא מקרי רק נו"ט א'.

י״בוהא דס"ל להר"נ שמתערבי' הטעמים בלא אמצעות המים להכלים, והא קיי"ל דב' קדירות אינן אוסרין בלא רוטב, אפש' דכוונת הר"נ הוי דכיון דיש רוטב בקדיר' אז יוכלו הטעמי' שבתוך הכלי לצאת מזה לזה אף בלא אמצעות המים, ולכן אין לנו להקל נגד הכרעת הרמ"א שכתב להחמיר בכלים שהודחו בכ"ר, ואף דבבשול או נצלו כתבו האחרונים להקל נ"ט בר נ"ט, ודלא כהש"ך (שם ס"ק ד'), עכ"ז בזה אין להקל כן נלע"ד.