באר יצחק, יורה דעה ט׳Be'er Yitzchak, Yoreh De'ah 9

א׳שאלה במה דקיי"ל להתיר נ"ט בר נ"ט אם מקילינן ג"כ בשעת בישול כגון בנפל חלב על הכלי שמבשלין בה ירק ונגד הרוטב. ואח"כ בשלו הירק עם בשר אם אסור בדיעבד או לא.

ב׳תשובה החוו"ד (סי' צ"ה ס"ק א') כתב להכריע דבשעת בישול לא הוי נ"ט בר נ"ט, ואף בדיעבד אסור משום דמקושר המאכל שבקדירה להבלוע שמקבלת הקדירה וחשבינן כאלו נפל הטעם להתבשיל והוי כמו נ"ט ראשון עכ"ל, ולענ"ד יש להוכיח דלא כדבריו, ממש"כ התוס' בחולין (דף קי"ב) בהא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, משום דהוי ג' נ"ט לפי שיש מים בקדירה כו', וכתב המהר"ם שיף שם בתי' קושיתו דממעט באכילת הרוטב, שברוטב הוי ג' נ"ט א' מהבשר למים ומן המים לקדירה ואח"ז כשיבשלו השלמים שנית יתן טעם מקדירה למים וע"כ גם הרוטב הוי ג' נ"ט עכ"ל ע"ש הרי להדיא מוכח מהתוס' הנ"ל דס"ל דאף בשעה שמונח הבשר בעין בקדירה עכ"ז מקרי הטעם שמקבל' הקדירה מהבשר לטעם ב, א"כ מוכח מזה דלא כסברת החוו"ד הנ"ל, דהא חזינן התם דאף דהוי הכל בשע' בישול וגם הא מונח הבשר בקדירה, עכ"ז נחשב הטעם שמקבל הקדירה לב' נ"ט, א"כ כש"כ בנ"ד דהחלב נפל מחוץ לכלי דודאי מקרי הטעם שמקבל הירק לנ"ט בר נ"ט היינו טעם א' במים ואח"ז מהמים לירק, לכן יש מקום להקל בנ"ד.

ג׳וגם יש להוכיח מהתוס' הנ"ל דלא כהפרמ"ג שכתב (בריש סי' צ"ה) דין מחודש דדוקא אם הי' מתחלה הבלוע בהכלי ואח"ז להמאכל זה מקרי נ"ט בר נ"ט, משא"כ אם הי' מתחלה הטעם בהמאכל ואח"ז נבלע בכלי לא הוי נ"ט בר נ"ט ע"ש, דהא מן התוס' הנ"ל לפמש"כ המהרמ"ש הנ"ל מוכח דאף דמתחלה יוצא טעם הבשר להמים ואח"ז לקדירה ג"ז נחשב לב' טעמים.

ד׳שוב ראיתי דיש לתרץ מה שהקשה המהרמ"ש הנ"ל ממיעוט אכילת הרוטב, והוא דאי' בזבחים (דף ע"ו) גבי אין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה כדי שלא יבואו לבית הפסול ומוקי הש"ס שם בעירב, ואי דאיערב מ"ט דרבנן, ואמר רבינא האי אית לי' תקנתא בסחיטה כו', ורב יוסף ס"ל היכי ניסחוט, ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי איערב עכ"ל הגמ', הרי דרבינא ס"ל דאף דנתערב כבר שמן תרומה בירק שביעית עכ"ז כיון דאין מביאין קדשים לפסול מיבעי לן לעשות טצדקי שלא ילכו הקדשים לאיבוד ומחוייב לסוחטן, וזה מבואר דבקדשים הצריכה התורה מריקה ושטיפה לכלי נחושת וכתבו התוס' (שם צ"ו ע"א) ד"ה ממתין להם כו' דהמריקה הוא אחר שנעשה נותר ונפסל כבר, א"כ מוכח מזה דלא חסה התורה על טעם הקדשים לשמרו שלא ילך לאיבוד, דהא כיון דמריקה הוי אחר שנעשה נותר אז בודאי ילך טעם הבלוע לאיבוד, ואי נימא דמוזהר גם על הטעם, א"כ לפי זה היה מן הדין לעשות ההגעלה קודם זמן האיסור ולאכול הרוטב, או לעשות כמו שמבואר ביו"ד (סי' צ"ח סעי' ד') בחלב שנפל לתבשיל דממתין עד שנצטננו דטבע החלב להקפיא למעלה ויסירנו משם, א"כ כמו כן הי' הנכון לעשות בטעם שמנונית קדשים הנבלע בקדרה כדי שלא ילך לאיבוד, ובע"כ מוכח מזה דבטעם בלוע דקדשים לא חשו שלא ילך לפסול כיון דעיקר מה שאין מביאין קדשים לפסול הוי רק מדרבנן כמש"כ התוס' בפסחים (דף פ"ט) ד"ה הנ"מ דיעבד כו' ע"ש, וכן ראיתי בשעה"מ (ה' פסוהמ"ק) שכ' ג"כ דהא דאין מביאין קדשים לבית הפסול לא הוי רק מדרבנן, א"כ י"ל דלא תיקנו זה אלא בבשר ושמן דקדשים ותרומה דהוי בעין, משא"כ על טעם כעיקר, דמצינו דחלוק טעמן מן העיקר כדמצינו בזבחים (דף ל"ה) דעל רוטבן דפיגול ונותר אינו חייב כרת, וכן מצינו בחולין (דף קי"ז ודף ק"כ) גבי רוטב דלא מצטרף לטמא טומאת נבילות, אלמא דיש חילוק בין רוטב לבשר, א"כ ה"ה י"ל דלא תיקנו ברוטב להתקנה דאין מביאין לבית הפסול, כי לא תקנו זה על טעם דקדשים כמו שהוכחתי מהא דלא הוצרכו לעשות טצדקי שיצא הטעם הבלוע בקדרה שלא ילך לאיבוד כנ"ל, א"כ חזינן דכה"ג לא תקנו כיון דאינו רק טעמו ולא ממשו, ודוקא בשמן של תרומה שנבלע בירק שביעית עבדינן תקנתא לרבינא לבלתי הביאן לבית הפסול [אף דלא הוי עכשיו אלא טעם בלוע], בעבור שהשמן היה מתחלה דבר בעין וממשו, משא"כ הטעם דלא הוי מעולם אלא בלוע בזה לא תקנו חז"ל, דמה לי אם טעם הבשר נכנס להקדירה או שיצא לתוך המים, וגם יש לדון בזה סברת הט"ז שכתב (בסי' קי"ז) דדבר המפורש בתורה לא עקרו חז"ל, וכן כאן כיון דהמריקה הוי אחר שנעשה נותר ולא מקודם אלמא דלא חסה התורה על הטעם היוצא מהבשר, לכן לא תקנו חז"ל ג"כ התקנה הנ"ל.

ה׳אמנם ההוכחה הזאת לא תתכן רק לרבינא, אבל לרב יוסף דס"ל בזבחים דכיון דלא מצי לתקן בשלימות [בשמן של תרומה] דהא ישאר עדיין שמן בלוע בהירק, לכן כיון שלא יכלו לתקן בכלו לא תקנו כלל, א"כ נדחתה ההוכחה הנ"ל, די"ל דלכן לא חייבו להדר שיבשל כנ"ל, ויאכלו הכהנים הרוטב או השמנונית, משום דהטעם שיצא מהקדירה חוזר להמים וחוזר ונבלע בהקדירה כמש"כ התוס' והרא"ש גבי הגעלה כידוע, א"כ לא יתוקן כל הבלוע דהא מה שיוחזר להבלע בקדירה ודאי ילך לאיבוד דלא יהיה דין קודש עליו, משום דזה הוי נ"ט בר נ"ט, וכיון שלא יכלו חז"ל לתקן את הכל לכן אף בהמעט דאפשר להציל ג"כ לא תקנו.

ו׳ומ"מ אף דלרב יוסף נדחתה ההוכחה הנ"ל, עכ"ז גם לדידי' תוסר קושית המהר"ם שיף, ולא שייך כלל לדון על הרוטב התקנה דאין מביאין לבית הפסול, דהא מה שיש על הרוטב דין קדשים לא הוי רק משום טעם הבשר הנבלע בהמים, לכן כיון דלא יוכל לתקן כל הטעם היוצא מהבשר דהא מה שיובלע בקדירה ילך לאיבוד ע"י מריקה ושטיפה לא חייבו חז"ל להציל כנ"ל [ובודאי נבלע הטעם לפי ערך בקדירה עצמה כמבואר בחולין (דף צ"ז)] כמו בסחיטת שמן, דכיון דישאר פורתא לא תקנו חז"ל, לרבינא לטעמי' ולרב יוסף לטעמי' כנ"ל.

ז׳ועוד יש לתרץ בקצרה קושית המהרמ"ש הנ"ל לפמש"כ הרמב"ן והובא ברא"ש (ה' חלה) גבי עושה עיסה מחיטים ואורז דיוצא בה ידי חובת מצה בפסח אם יש בה טעם מצה, דדוקא אורז דגריר כמש"כ הירושלמי, משא"כ שארי מינים בעינן דוקא רוב דגן, וע' במקור חיים (ה' פסח סי' תנ"ג) שכתב להסביר דבריו משום דטעם כעיקר לא שייך אלא על איסור, משא"כ במצוה בעינן דוקא ממשו לצאת בו ע"ש, וע' בתוס' מנחות (דף כ"ג) ד"ה אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן כו' שכתבו דהך שמעתא פליגא וס"ל דלא מהני לצאת י"ח מצה בטעם בעלמא כיון דליכא ממשו, ולפ"ז יש לדון דהא שתקנו חז"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול, היינו משום ביטול מצות אכילת קדשים ותרומה, דיש מ"ע באכילתם, ולכן היכא דיש חשש דיהא נותר ואז יופקע חיוב מצות אכילת קדשים תקנו חז"ל דלא תתבטל מצוה זו, וז"א שייך אלא בממשו, משא"כ ברוטבו שאינו אלא טעם בעלמא ואין בו מ"ע דאכילת קדשים, דהא גבי קיום מ"ע לא נחשב טעם כעיקר, לכן י"ל דלא תקנו רבנן לחוש בהרוטב למיעוט אכילה, [וע' לעיל (חלק יו"ד סי' ז') מה שכתבתי לתרץ קושית המהרמ"ש באופן אחר, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ותן לחכם ויחכם עוד].

ח׳ולפ"ז אין סתירה מהתוס' הנ"ל לדברי החוו"ד והפרמ"ג, משום די"ל [דהא דכתבו התוס' שם דהוי שם ג' נ"ט] דכונתם על הבשר דמבשלים האידנא דהוי בו ג' נ"ט היינו מן הבשר דבשלו אתמול דהוי טעם א' ממנו לקדירה [וכסברת החוו"ד דכתב דבעת בישול לא שייך נ"ט בר נ"ט והוי הכל לטעם א'] וכשמבשלים היום הוי טעם ב' מן הקדירה להמים, משום שמתפשט במים, וממים לבשר, והוי שפיר ג' נ"ט גבי הבשר.

ט׳וכן יש להוכיח משיטת הרמב"ן המובאת בחידושי הרשב"א לחולין (שם) ובר"ן (שם) דהתיר בקערות שהודחו במחבת משום נ"ט בר נ"ט, משום דס"ל דגם בנתבשלו שרי ב' נ"ט, וס"ל דלא חיישינן שמא נגעו בהדדי אלא הטעם מתפשט במים, א"כ תקשה אמאי קדירה שבישל בשר אוסרת החלב כמבואר בחולין (דף קי"א), והא הבלוע מן הבשר מתפשט במים וממים לקדירה א"כ הוי נ"ט בר נ"ט להיתרא, ולחלק דע"י האור שאני כבר נתבאר דהר"ן והתוס' (בזבחים) והרא"ש והרשב"א בשם הרמב"ן (בחולין) לא ניחא להו לחלק בזה, ולכן מוכח מזה כסברת החוו"ד הנ"ל דבעת הבישול לא שייך נ"ט בר נ"ט, כי מיד שיוצא הבלוע מן הבשר נבלע בקדירה, ואף דהוי ע"י התפשטות המים, עכ"ז מקושרין הן ביחד ונחשב הכל לטעם א', ודוקא היכא שנבלע כבר בקדירה אז נחשב לב' נ"ט אם בשלו ביצים ודגים בו, וכיון דהקדירה גופא שקבלה הבלוע נחשב לנ"ט א' לכן מקרי זה ב' נ"ט, או די"ל שמוכח מזה כסברת הפרמ"ג שס"ל דאם נבלע תחלה באוכל ואח"ז בכלי לא נחשב לב' נ"ט אלא לטעם א', ולכן קדירה שבישל בה בשר אוסר את החלב, משום דכיון דנבלע הטעם בתחלה במים ואח"ז בהכלים, לא נחשב זה אלא לנ"ט א'.

י׳אך יש לדחות זה, משום די"ל דדוקא בכלים שהודחו ביחד ס"ל להרמב"ן דלא חיישי שמא נגעו בהדדי, משום דהא בשתי קדירות אין יוצא הבלוע בלי רוטב, לכן כיון דאין הבלוע יוצא בלי אמצעות המים הוי שפיר נ"ט בר נ"ט, משא"כ בבשר שמבשל בקדירה שפיר יש לחוש שמא נגע הבשר בקדירה ויצא הבלוע לקדירה דהא כלים יכולים לקבל הטעם ממאכל אף בלי רוטב, וסברת הבעה"ת שכתב דהטעם מתפשט במים לא ס"ל כן להרמב"ן, ולכן אין מזה הוכחה להאחרונים הנ"ל.

י״אאכן מהבעה"ת שנסתפק אם עלו דוקא או אף נצלו שרי כמו שהובא' לשונו ברא"ש ובתוס' (סוף ע"ז), וס"ל להתיר הירקות משום דעיקר הטעם מתפשט במים, א"כ תקשה אמאי מספקא לי' דלמא אף נצלו שרי, דא"כ אמאי קדירה שבישל בשר אוסרת בנ"ט הא הו"ל נ"ט בר נ"ט, אי נימא דנצלו ג"כ שרי, כי טעם א' יצא מהבשר למים משום דהא מתפשט במים, וטעם ב' ממים לקדירה, אע"כ מוכח כהחוו"ד או כהפרמ"ג, ולכן נחשב לטעם א' מה שיוצא הטעם מהבשר לקדירה אף ע"י המים, ולפמש"כ לעיל בסי' הקודם לבאר שיטת הר"ן בארוכה, ואי נימא דבישול אסור נ"ט בר נ"ט דלפ"ז מוכח מזבחים (דף צ"ז) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו כמש"כ הבעה"ת דבג' טעמים מותר אף בבישול, דממילא מוכח מזה דהטעם מתפשט במים, ומחמת ממנ"פ התיר הבעה"ת להירק שנתבשל בכלי חולבת, או מחמת דבבשול מותר אף ב' טעמים, או דיהא מוכח מזה דהטעם מתפשט במים ונחשב זה לג' טעמים, א"כ נסתרה הוכחה זו ג"כ.

י״באמנם יש להוכיח מתוס' חולין הנ"ל כדברי האחרונים, דהא לפמש"כ המהרמ"ש בכונת התוס' דחשו למיעוט באכילת הרוטב, א"כ עדיין תקשה לפמש"כ התוס' (שם בסוף) לתרץ דלכן בישל מתחלת הרגל יבשל בו כו' משום דמין במינו בטל ברוב, דהא הטעם של בשר במים הוי אינו מינו, וידוע שיטת הש"ך ביו"ד (סי' צ"ח סק"ח) דגם בנתערב במינו ואינו מינו לא הותר אינו מינו, קשה הא קממעט באכילת הרוטב, וע"כ מוכח מזה כמש"כ לעיל בכמה אופנים, דס"ל להתוס' דלא חיישינן למיעוט אכילת הרוטב אלא למיעוט אכילת בשר חשוב, ולכן תרצו שפיר בזה דמין במינו בטל ברוב, א"כ לפ"ז יש הוכחה לדבריהם דאל"כ קשה למה כתבו התוס' שם דאיכא ג' נ"ט, הא יש ד' נ"ט וכמו שהקשה המהרמ"ש הנ"ל, ובע"כ מוכח מזה דמה שיוצא הטעם מהבשר להקדירה ע"י המים, לא נחשב אלא לטעם א'. וכדברי החוו"ד הנ"ל, או כסברת הפרמ"ג הנ"ל.

י״גוכן יש להוכיח מהא דחולין (דף קי"א) דקדירה שבישל תרומ' אוסרת בנ"ט כמו שפסק הרמב"ם, ולא חלקו בין תרומה דרבנן לדאורייתא, א"כ לפי שיטת הפוסקים להרמב"ם דס"ל דגם בבישול שרי בנו"ט, קשה אמאי אוסרת את החולין בנו"ט, הא אף דיש לחוש שמא נגע התרומה בגוף הקדירה, ולא נתפשט במים, עכ"ז אינו רק ספק, וכיון דספק דרבנן לקולא, א"כ הא מספקא לן דלמא הלך הטעם דתרומה ע"י המים לקדירה ולא קיבל הטעם מהתרומה עצמה והוי שפיר נ"ט בר נ"ט, וספק דבריהם להקל, ואינו דומה זה למש"כ הר"ן גבי כחל דחולין (דף צ"ז) דבדידי' משערינן, דאי במה דנפק מיני' מנא ידעינן, דבזה לא אמרינן ספק דבריהם להקל משום דכ"א ישער כפי אומדנא דילי' ע"ש, אבל כאן הוי ספק שמא לא הי' מעולם שום איסור כלל, וע"כ מוכח מזה כשיטת החוו"ד הנ"ל או כהפרמ"ג, ולכן הוי זה איסור ודאי.

י״דוכן יש להוכיח מהא דפסחים (נ"ב ע"א) בד"ה הכובש ג' כבשים כו' בשם הירושלמי, דאחרון נותן טעם בראשון לר"י, וקשה הא בעת שבלע הי' אז היתר, דאז לא כלה למינו מן השדה והוי זה נו"ט בר נו"ט להיתרא, מתחתון לאמצעי ומאמצעי לעליון, ומוכח דזה הוי כמו בעת בישול, משום דכבוש כמבושל ומקושרים ביחד, דאל"כ קשה למאן דס"ל להקל נ"ט בר נ"ט בבישול, אכן לפ"מ שהובא בחוו"ד שם בשם ש"ד דבאוכלין אפילו אלף טעמים חשובים כחד נדחתה ראי' זו.

ט״ולכן כיון שנתבאר דמהתוס' חולין הנ"ל אין סתירה להחוו"ד הנ"ל, ושקול הוא אם סברתם היא כסברת הפרמ"ג או כסברת החוו"ד, לכן קשה להקל בדאורייתא.

ט״זועכ"ז במה שמבואר ביו"ד (סי' צ"ז בש"ך ס"ק ב') דאם הפשטידא רחוק מן הפת והיה זב ממנו לחוץ דאפילו אינו זב תחת הפת עצמו אוסר הש"ך, והכרו"פ שם כתב להיתר משום דהוי נו"ט בר נו"ט, והחוו"ד שם דוחה דבריו, ע"פ סברתו הנ"ל, לכן לא מקרי זה נו"ט בר נו"ט ע"ש, ולפמש"כ יש להקל בזה, כיון דלשיטת המהרמ"ש מוכח, דגם כה"ג נחשב לב' טעמים, א"כ היכא דיש עוד ספק כמו בפשטידא דהוי ספק אם בישול מפעפע או לא, לכן יש לדון בזה ס"ס, ספק שמא בישול אינו מפעפע, ואת"ל דמפעפע, אכתי ספק דלמא כהפרמ"ג, ולכן אין סתירה לשיטת המהרמ"ש, דמוכח דס"ל דגם זה נחשב לב' טעמים, ויש לצרף שיטתו ולדון ס"ס ולהקל בזה.