בית אלהים, שער התפילהBeit Elohim, Shaar HaTefilah

א׳ראוי לתת גדר לענין התפלה, שתלויים בה כמה דברים גדולים, כמו שנבאר בעז"ה. ומצאנו גדרה נכון ושלם, והוא בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו.

ב׳והרצון במלת בקשת, הוא להורות שאין ראוי שישאל האדם צרכיו מהאל ית' דרך חיוב והכרח, כמי ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב, וכמ"ש הכתוב (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פכ"ז עיי"ש) נתתי לו בית ואח"כ אמרתי לו ועשית מעקה לגגך, וכתבתם על מזוזות ביתך. נתתי לו שדה, א"ל לא תחרוש בשור ובחמור וגו'. וע"ד הפשט יאמר. מי שחושב שהוא מקדים לפני פעולות טובות, ולזה שואל ממני דרך שילום, ממה שהוא תחת השמים שהוא שלי, אוכל לפרוע לו, אבל מי שמכיר שאין מי שיקדימני קודם שאעשה לו טובה, אלא שואל דרך חסד וחנינה, איני פורע לו ממה שיש לי בזה העולם השפל, שהוא תחת כל השמים, והוא עולם ההויה וההפסד.

ג׳אלא מעולם העליון והוא עוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד), ר"ל מה שיעשה לאותם שהם מחכים לו, כלומר שמחכים שיהיה להם שכר טוב בעמלם, אבל אינם מכוונים לזה בדרך חיוב, אלא דרך חסד ורחמים, וכמו שאמר התנא (אבות פ"ב) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני הקב"ה, כדכתיב (יואל ב') כי חנון ורחום הוא כו' ונחם על הרעה, כי תפלת קבע הוא שחושב שראוי ומחוייב הוא שתפלתו תהיה נשמעת, ושישיג המבוקש בתפלתו, והיא קובעת שאלתו, ואין ראוי לאדם אלא שיעשה דרך תחנונים, שמודה שאינו כדאי בשביל מעשיו אלא ברחמי ה', ובזה משיג מבוקשו, כי אין מי שינצל מהרעה הבאה עליו, אלא ברחמי האל, וכמו שהביא הכתוב כי חנון ורחום כו' ונחם על הרעה, כלומר כי מצד שהוא חנון ורחום הוא שמרחם ונחם על הרעה, כ"א לא היה במדת רחמנותו אלא בדין וחיוב, לא היה שב על הרעה, כי אין מי שיוכל לדין עמו לומר שהוא ראוי שיסלק מעליו חרון אפו, כי אם בחסד וברחמים ומדת רחמנותו כוללת לבלתי הגונים, וכמו שאמר (ברכות ז') וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו כדאי, כי היה מספיק שיאמר וחנותי ורחמתי ואמר את אשר אחון את אשר ארחם, לומר שלא תתפשט אותה החנינה והרחמנות, אלא לאותו שיחון ולאותו שירחם ממש ולא לאחרים, וזה בלי ספק אינו אלא לבלתי הגונים, שאם הם צדיקים גמורים השי"ת חונן ומרחם אותם ואת דורם בזכותם, ואינו צודק בהם את אשר אחון וארחם, אלא לכלם בזכותם כנזכר.

ד׳והקדים חנינה לרחמים, כי חנינה מלשון חן והוא נותן חן לבלתי הגון, כדי שיהא ראוי אח"כ לשירחם עליו:

ה׳והנה מצאנו (תענית י"ט) שהאשימו את חוני המעגל על שיצא מגדר זה בתפלתו, שאמר איני יוצא מהמעגל הזה עד שתרחם על בניך, שנראה שהיה שואל מהאל דרך חיוב והכרח, וכמו שאמרו (שם) כבן המתחטא על אביו, שהוא הבן המתגעגע על אביו, שהוא נוהג עמו שעושה לו כל רצונו, ושואל ממנו דרך ציווי והכרח, וכן עשה חוני שעג עוגה ונכנס בתוכה, לרמוז כ"א לא היה מרחם על בניו היה נראה כאילו הם בתוך העוגה, כלומר שמורה לעולם שהוא כדורי, והם תחת צבאות ומזלות השמים, וכשרחם על בניו יצא מהעוגה להורות כי אין שר ומזל שולט על ישראל כשהם צדיקים אלא שהמזל כפוף ונכנע תחתם, וכמש"נ על אברהם אבינו (בראשית ט"ו) ויוצא אותו החוצה (בר"ר פרשה י"ד) שהוציאו מחללו של עולם ואמר לו הבט וכו', שהמערכות הם תחתיו ולא הוא תחת המערכה, ונאמר לו (שם) כה יהיה זרעך, כלומר כמו שאתה למעלה מן המזלות כה יהיה זרעך, כלומר הזרע שהם מיוחסים לך צדיקים כיוצא בך.

ו׳והרצון במלת האדם, הוא להורות שלא תאות התפלה אלא לאדם, שהוא מעותד לפגעים ומקרים בזה העולם, לא למלאכים שהם למעלה מהגלגלים, ולא ישיגם חסרון ומקרה ופגע, והם מקדישים ומעריצים את קונם כפי הדרגתם והשגתם ולא לבעלי חיים שבזה העולם השפל שאין בהם דעת לשאול צרכיהם, והוא ית' שבראם הוא מספיק צרכיהם ומכין מזונותיהם מעשבים וצמחים הגדלין מאליהם בלי טורח ועמל כמו שהם אינם צריכים לטרוח ולהשיג תכלית בריאתם, כי כוונת בריאתם הוא מציאותם לצורך האדם, אבל האדם שצריך לטרוח ולהיותו עמל בזה העולם בתורה ובמע"ט, אינו ניזון מהגדל מאליו אלא ממה שצריך טורח ועמל עד הגיעו למזון האדם להורות על כוונת תכלית יצירת האדם וכמו שהראה ר"ע לקיסר (תנחומא פ' תזריע) השבלים והגלוסקאות כששאל ממנו אי זה טוב מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם. והשיב לו כי מעשה ב"ו. שהבין ממנו שהיה רצונו להקשות לו על המילה, הואיל שהוא ית' בראו ערל למה אנו מבטלים צורת תבניתו, והתחכם בהראות לו השבלים והגלוסקאות, כי השבלים מעשה הקב"ה והגלוסקאות הן מעשה ב"ו, להורות כי כמו שהגלוסקאות טובות למראה ונחמדות למאכל יותר מהשבלים במעשה וטורח האדם בהם במלאכות הצריכות מחרישה עד אפייה, כמו כן תכלית האדם אינו מושג אלא ע"י טורח ועמל האדם בתורה ובמע"ט בזה העולם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג), וזו היא הוראת המילה ביום השמיני ללידתו, לומר שלא נברא האדם להתנהג על טבע העולם כבעלי חיים, אלא לטרוח לפעול פעולותיו מכוונות ליוצרו, ולהחליש בידיו דבר המביאו לידי עבירה, והיא הערלה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו, להורות כי בזה יהיה גובר על טבע העולם, שהם שבעת הימים, ששת ימי המעשה ויום השביעי שנברא למנוחה, ואם כן האדם כולל המלאכים שהם במדרגה עליונה, והבעלי חיים שהם במדרגה תחתונה.

ז׳ואפשר עוד לומר, כי עיקר התפלה היא לאדם שהם ישראל, כמ"ש הנביא (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי, שאני בעצמי רועה אתכם כרועה שיש לו צאן רבות ומוסרם לרועים שתחת ידו, והצאן היפה והטוב מהעדרים הוא בעצמו רועה אותם להשגיח בהם לטובתם, ואמר אדם אתם, כי מה שאני מכנה אתכם בכנוי צאן הוא בערכי, כי אתם צאני צאן מרעיתי, אבל בערך הצאן שאינם צאן מרעיתי, אדם אתם, וזהו שדייקו אתם קרויים אדם, וא"כ תפלת ישראל היא הנשמעת שהם נמסרים תחת כנפיו ולא תחת שום שר ומזל, וכמו שאמר מרע"ה בתפלתו (דברים ט') והם עמך ונחלתך וכו', כי מצד שהם עמו ונחלתו כדכתיב (שם ל"ב) כי חלק ה' עמו וכו' ראוי לסלוח על חטאתם ולקבל תשובתם ותפלתם.

ח׳ומלת מהאל, היא להורות שאין רשות לשאול ולבקש כי אם מהאל ית', ולא משרי מעלה, שאין אנו כפופים תחתם ולא גם מהמלאכים, כי אם מהאל ית' לבדו שהוא אלהינו, כי גם בזמן שבגדו ישראל ונאמר להם (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו', ונאמר (שם) השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, שנראה שהמלאך היה אמצעי בינינו לבין בוראנו, הרי ביאר וסמך הכתוב מיד ואמר כי לא שלח המלאך אלא כשליח להביאם אל הארץ, כדכתיב (שם) כי ילך מלאכי לפניך וכו', ואמר (שם) לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעשה כמעשיהם, וסמיך מיד ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כלו' גם כי שלחתי לפניכם מלאך ואמרתי לכם השמר מפניו אל תמר בו וכו', עם כל זה לענין התפלה שהיא עבודה שבלב, אין לכם רשות להתפלל אלא לה' שהוא אלהיכם ביחוד, והוא משגיח בכם בכלל ובפרט כל איש ואיש ולזה אמר וברך את לחמך, כי היה ראוי שיאמר את לחמכם וכו', אלא שהיה נראה כי דרך כלל יברך את לחמכם, ואפשר שאיש זה פרטי לא יגיע לו דבר מאותה הברכה, לזה אמר את לחמך, כ"א אתם ביחד תעבדו אותו באגודה אחת בכוונה לא תהיה הברכה דרך כלל, אלא לכל אחד ואחד יברך לחמו ומימיו, ופרט ואמר והסירותי מחלה מקרבך, כי רוב החלאים הם באים מרוע המאכלים, ואחר שיברך אותם הוא מסיר מחלה מקרבו, כלומר ממה שנכנס במעיו שהוא מבורך, ולא ימשך ממנו לנזק גופו כלל.

ט׳או יאמר וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי לפעמים לא יסתפק האדם בלחם ומים לסבת בריאות גופו, וכמ"ש רבי יוחנן (חולין פ"ד) על רב שאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן, שהוא רבי אלעזר בן עזריה, שאמר מי שיש לו מנה יקח לביתו ליטרא ירק ולא בשר וכו', ואמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו שאין אנו בריאים, מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני, ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר שיחלה ורב נחמן אמר כגון אנו לווין ואוכלין, אפי' אין לנו פרוטה, ולזה אמר הכתוב וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, שיהיה ברכה בפת ובמים, שיהיה בהם בריאות וחוזק באופן שלא יחלה ולא יצטרך לבשר ויין, ואמר והסירותי ולא אמר והסיר כמו שאמר וברך את לחמך, כי השגחת האל ית' על ברואיו להצילם מרעתם היא יותר פרטית מהשגחתו עליהם להטיב להם, כי הוא מטיב לכל, כדכתיב (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל, אבל בענין ההצלה, כשהם בצרה צריכין השגחה פרטית בעין החמלה יותר, ולזה אמר בברכה וברך בלשון נסתר, ובענין ההצלה או הרפואה כשהם בחולי ומדוה אמר והסירותי, כלומר אני אסיר המחלה מקרבך באופן שתדעו ותשכילו ממוצא הדבר והחולי כי אני הוא המציל והמרפא לכל חי, בהשגחתי הפרטית עליכם, כשתעבדו אותי בכל לבבכם.

י׳עוד רמז בזה הכתוב סבת היות התפלה לאל ולא לזולת, כי יש בידו להשלים צרכי כל השואלים אליו משא"כ בזולתו, ולזה אמר ועבדתם את ה' אלהיכם, כי יש בידו לברך לחמך ומימיך ולהסיר מחלה מקרבך משא"כ בזולתו, כ"א תעבוד ותתפלל לאיש שייטיב לך לא יצילך מרעתך, ואם יוכל להצילך מאי זו רעה, לא יוכל להטיב לך, כי אפי' מלאכי מעלה כל אחד ממונה על דבר אחד ואינו יכול להשלים רצון איש במה שאין ברשותו, ואפילו במה שהוא ברשותו שהוא ממונה עליו, אין לו רשות להשלים חפצי איש אם לא ברשות ה' ית', ואמרו בירושלמי דברכות (פרק הרואה) ב"ו אם באת לו צרה, קורא לבן ביתו של פטרון, ואומר לו פלו' על הפתח בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן, אם באתה לו צרה לאדם, לא תקרא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח להקב"ה והוא עונה לך, הה"ד (יואל ג') כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, הורו כי בקריאת מיכאל או גבריאל, היו צריכים רשות ה', כמו המשל של בן בית שאומר לפטרון פלוני על הפתח בחוץ, והפטרון אומר אם ירצה שיכנס או לא, ודומה לזה הוא שמזהיר שלא תקרא למיכאל או לגבריאל, שצריכים להמלך בו ית', אלא לשם ית', ומיד יענה, כמו שכתוב כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בקריאת שם ה' לבד עד שלא השלים שאלתו, הוא נמלט, כי בעבודת האל ית' בכל לבב והיא תפלה בכוונה ישלמו לאדם כל חפציו ומאוייו, המתמידים אותו בזה העולם לעבודת בוראו, הנכללים בטוב ורע, בהבאת הטוב עליו ובסילוק הרעה הבאה עליו:

י״אומלות דבר צורך, יורו שאינו ראוי לאדם להתפלל לאל על דבר שאינו הכרחי, כי הוא מטריח את קונו כביכול ללא צורך (תענית כ"ד), כי קבלת התפלה הוא דבר נסיי חוץ מהטבע, כ"א יורה המזל רעה על האדם ינצל בתפלתו (שבת קנ"ו ב) וצדיק מושל יראת אלהים, והאל ית' אינו חפץ לבטל עולמו שברא וטבעו ללא צורך והכרח (שם), וכבר נענשו ישראל על שאלם דבר בלתי הכרחי, שאמרו (במדבר י"א) מי יאכילנו בשר, ונאמר למשה על זה, ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר וגו', כי הם לא שאלו בפירוש מה' שיתן להם בשר, אלא כמדברים בינם לבין עצמם ומצטערים על העדר הבשר, ואמרו מי יאכילנו בשר, כלומר שמשה לא היה יכולת בידו להאכילם בשר, כמו שאמר מאין לי בשר, וא"כ מי יאכילם, והיתה כוונתם על ה' שהוא משביע לכל חי רצון, ולזה אמר השי"ת למשה אספה לי שבעים איש וגו' ונשאו אתך במשא העם, שהם חושבים שאין אתה יכול להפיק רצונם וצרכם לבדך, ואל העם תאמר התקדשו למחר, כלומר מה ששתפתי שבעים איש עמך, לא להפיק רצונם במה ששאלו בשר, כי אליהם תאמר שלא היו מוכנים לאכול בשר, מצד מה שהורו שלא היו שואלים אלא ממך, כי כוונתם לא היתה אלא על שאשמע אני דבריהם, ולזה יכינו עצמם למחר לבד ויאכלו בשר, כי בכו באזני ה', כלומר כי מה שאמרו מי יאכילנו, הוא כדי שישמע ה' את קול דבריהם, ולזה נאמר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם, כלומר לא יהיה לכם הנאה מהבשר אלא בשעת האכילה, כמו שאמרתם מי יאכילנו בשר, לא אמרו מי יתן לנו בשר אלא מי יאכילנו, שלא היו רוצים הבשר אלא ליהנות מטעמו בשעת האכילה, ולזה נגזר עליהם הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם וכו', כיון שלא היו רוצים הבשר אלא למלאות תאות טעמם, טרם יהנו מטעמו אף ה' חרה בהם, וכמו כן מצינו (תענית כ"ד) במעשה דר' יוסי דמן יוקרת, שהעניש את בנו, אשר הטריח את קונו, להוציא פירות התאנה בלא זמנה, ונאסף הוא בלא זמנו:

י״בומלות שאינו ברשותו, יורו ג"כ על שאין ראוי לאדם להתפלל לאל אפילו על דבר הכרחי אם יש יכולת בידו וברשותו להשלים הדבר ההוא, כי אפילו שאין לו פת בסלו אלא כדי סעודה אחת ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מקטני אמנה (יבמות ס"ג), כ"ש להתפלל לאל שיתן לו מזונות בהיות לאל ידו לאכול ממה שיש בידו, או יכול להשתכר אל צרור נקוב, וכמ"ש דוד ע"ה (תהלים ס') הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם, כלומר כשאין אנו יכולין להושיע עצמנו בדרך הטבע ותשועתנו היא שוא, אז הבה לנו עזרת מצר, כי כשאנחנו יכולים להושיע עצמנו בדרך טבע, לא נבקש מה' שיעשה לנו נפלאות ושיעזור לנו מהצר.

י״גוכבר יראה שיפול ספק בגדר זה, במה שמצינו ביהושע אשר הפליג לדבר לה' אחרי תתו האמרי לפני בני ישראל, ועשותו נס גדול, בהשליך על האויבים אבנים גדולות, וכנראה מן הכתובים שכבר נצחו המלחמה, וא"כ למה הוצרך להעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון, והוא הפך הגדר שאמרנו, דבר צורך.

י״דואיפשר לומר שהוצרך יהושע לעשות הנס הגדול הזה לקדש ה', כדי שידעו כל העולם כי אותו הנס של השלכת האבנים היה מאתו ית', ושהיה יכולת בידו לעשות נס גדול ממנו, כי אותו הנס היה בלילה, כדכתיב (יהושע י') ויבא אליהם יהושע פתאום כל הלילה וגו' ויהמם ה' לפני ישראל וגו' ויהי בנוסם וגו' וה' השליך אבנים גדולות וגו' וימותו, רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב, אז ידבר יהושע וגו', כי אחר שראה יהושע שרבים מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב באותו הלילה בנוסם, ידע כי הם חשבו ותלו, כי לסבת היות שעת נוסם בלילה באותו מורד של בית חורון הוא שהיה יכול האל ית' להשליך עליהם האבנים הגדולות אשר מתו רבים בהם, אבל אם היה שעת נוסם ביום חשבו כי לא היה יכול להם, כי השמש המושל הגדול ביום כמו שאמרו חכמים (בר"ר סוף פרשה נ') בענין סדום, כי לפי שהיו מהם עובדים לחמה ומהם עובדים ללבנה, נתפרע מהם בשעה שחמה ולבנה עומדים ברקיע, והיינו י"ו בניסן, וכתיב השמש יצא על הארץ וגו', ולזה אמר כאן כשראה כך יהושע שהיו מיחסים ליאות וקיצור לשמו ית', שלא היה יכול ביום כמו בלילה, דבר יהושע לה' ביום תת האמרי לפני בני ישראל ואמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו', כי זה הנה היה לעיני ישראל שראו אותו, כי נס השלכת האבנים לא היה לעיניהם, שלא ראו אופן השלכתם, אלא שמתו האמוריים מצדם, אבל זה הנס של עמידת השמש היה לעיניהם, שראו השמש בעיניהם עומד כיום תמים, וענין העמדת השמש היה להורות להם כי השם יתברך מושל בכל ברואיו, ונותן להם תוקף לעמוד על משמרתם, ולהתיצב על מישור מהלכם, ויכול לשנות ג"כ את תפקידם ולבטל אותם מעבודתם, ואפילו לשמש שהוא המושל הגדול שבעולם לעיני הברואים, ולז"א שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, ואמר וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, שעמד השמש בדד וידום, עד אשר ראו נקמה הגוי שהם ישראל כדכתיב (דברים ד') כי מי גוי גדול אשר לו אלהים וכו', מאויביו, שהתמיד העמדת השמש עד אשר השלימו לנקום מהם כדי שיתקדש ה', וידעו הגוים כי ממשלת השם ומדת דינו מתוחה לאויביו בין ביום ובין בלילה, ולכן לא זז השמש ממעמדו, עד אשר לקחו נקמתם מהם בשלימות, ואמר ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו שיעשה נס ללא צורך כזה, אחרי שובם מהמלחמה בנצחון, שישמע ה' בקול איש לעשות נס גדול כזה ללא הכרח, אלא לסבת שיהא ניכר ומפורסם כי ה' נלחם בישראל, ונתבאר ונתקיים גדר התפלה והוא בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו.

ט״וענין גדר זה, לא יכלול אלא שאלת האדם צרכיו שהוא דמיון ברכות אמצעיות של י"ח ברכות, אמנם צריך המתפלל להקדים לתפלתו שבח הבורא, וכמו שדרש רבי שמלאי (ברכות ל"ב) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל דכתיב (דברים ב') ה' אלהים אתה החלות וגו' וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכו'.

ט״זוענין הקדמת השבח נראה בתחלת המחשבה דבר בלתי הגון בשאלת צרכיו, כ"א אדם אחד ישבח את חבירו, ואח"כ ישאל ממנו אי זה דבר, נראה שסיפור שבחו היה לסבה שישלים שאלתו.

י״זאבל בהסתכלות ועומק המחשבה, יראה השבח דבר הכרחי לקבלת התפלה, והוא כי שבח ושלמות האנשים אינו דבר שלם בתכלית ולא קיים, לסבת מאורעות האדם וגלגולי העולם, ולכן אי אפשר שישבח האדם את חבירו וישאל ממנו כ"א בתוספת שבח ויתר שאת מה שאין בו והוא אומרו בשפת חלקות להפקת רצונו ממנו, אמנם בענין התפלה לאל ית' צריך שידע האדם ויכיר קודם תפלתו לאלהיו, כי אין מי שיכול לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, אלא הוא ית', כי הוא ברא את העולם, ולו נתכנו עלילות, ולזה צריך להקדים ולסדר שבחו של מקום, לומר שהוא יודע ומכיר כי מצד שבחו וגדולתו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, הוא ראוי שיתפללו אליו, כי הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, ואומר ועושה גוזר ומקיים, ואין מי יאמר לו מה תעשה.

י״חולכן שואל ממנו שאלותיו ומשליך עליו יהבו והוא יכלכלהו. וזהו שאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא בברכות (ז' ב) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא א"א ע"ה וקראו אדון. שנאמר (בראשית ט"ו) אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. ויש לספק בזה שהרי אמרו במדרש (בר"ר י', במ"ר י"ט) אני ה' הוא שמי שקרא לי אדה"ר. כשאמר הקב"ה למלאכים חכמתו מרובה משלכם וקרא שמות לכל הדברים ואמר לו ואני מה שמי. אמר נאה לך להקראות אדני שאתה אדון לכל. ולזה אמר הקב"ה אני ה' הוא שמי שקרא לי אדה"ר. וא"כ הרי שאדה"ר הוא שקראו אדון הכל. ואיך אמרו לא היה אדם שקראו אדון אלא אברהם. ויש לישב כי מה שקראו אדה"ר ה' הוא שם בן ד'. כדכתיב אני ה' הוא שמי. וזה השם הוא מורה על שהוא ית' ברא העולם ומהוה כל ההויות. ולסבת שאופן בריאתו העולם והוית ההויות הוא דבר נעלם מעיני כל חי. שאין מי שישיג כיצד בראו שאינו דבר מצוייר. לכך אינו נקרא ככתבו אלא בכנוי אדנות. כלומר כי בסבת בריאתו העולם ראוי שיהיה אדון עליו כיון שהכל ברואיו. וזה דבר נגלה ומפורסם ומושג שהוא ית' משגיח בעולם ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ולזה ראוי לקרות על שם ההויה שם אדנות. כי מסבת ההויה הוא אדון על הכל. ומה שאמרו לא היה אדם שקראו אדון, הוא שקראו אדון בפירוש בקריאה, אלא א"א שקראו בלשון אדנות. כי בזמנו כבר נשכח מפי העולם שהוא ית' ברא את העולם, ולא היו מכירים שהיה אדון על כל העולם מצד הבריאה. ולזה קראו הוא אדון בפירוש בענין ירושת הארץ. לומר כי כשיירשו בניו את הארץ שיעשה להם הוא יתברך נסים ונפלאות ביציאת מצרים ובכניסתם לארץ יכירו כל העולם כי הוא יתברך אדון על כל העולם. ומצד שיכירו שהוא אדון העולם, יודו למפרע שהוא ברא את העולם והוא מהוה ההויות. וא"כ יצא לנו מכאן שצריך להקדים לתפלתו השבחים שלו יתברך. בפרט אותם השבחים שיש להם יחס לענין שאלתו. כמו שאמר אברהם אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. כלומר צריך שתראה אדנותך ומדת דינך על ז' אומות. כדי שאירש הארץ, כי עתה אינו ניכר לבני העולם. וכן דניאל אמר (דניאל ט') והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני. ואמרו (ברכות ז') למענך מבעי ליה. אלא למען אברהם שקראו אדון. כלומר כי זאת התפלה שהיתה על חורבן בית המקדש היה צריך שיראה השי"ת אדנותו בעולם ושידין אותן. ונראה שאין ראוי להקדים ולסדר שבח למקום. אלא השבחים הראויים לאותה השאלה ששואל בתפלתו, שאם הוא מסדר ומקדים שבחים אחרים, נראה כחושב לסיים כל שבחיו יתברך, וכמו שאמרו (שם ל"ג) לההוא דנחית קמיה ר"ע סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, שאמר האל האדיר והחזק והיראוי, שכיון שהם שבחים שאין להם יחס עם שאלת התפלה, נראה שהוא רוצה לספר כל שבחיו, וכמו שאמרו (שם ל"ג ב) תלת קמייתא אי לאו דאמרינהו משה רבינו ואנשי כנסת הגדולה תקנום בתפלה, לא הוינא אמרי להו.

י״טכי ביציאת מצרים ובמדבר נתפרסם גדולתו וגבורתו ונוראותיו, אבל בחרבן ב"ה אמר ירמיה (יומא ס"ט ב) גוים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו ולא אמר נורא, דניאל אמר גוים משעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור, אתו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן נוראותיו הן הן גבורותיו, שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים, ואלמלא גבורותיו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות, הרי שנתנו טעם לשבח על אמרם אותם השבחים בזמן החרבן, כי גם הם מתייחסים לענין שאלת תפלותינו, כי אנו מתפללים לאל שנתקיים בין האומות, וכן אמרו בפירוש על חנה (ברכות דף ל"א ב) אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות, אמרה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד ביניהם, משל למלך שעשה סעודה וכו'.

כ׳הרי שחנה השבח שסדרה קודם תפלתה היה שבח מתייחס לשאלתה, וכן אמר דניאל (סימן ט') לאדני אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו.

כ״אכי מצד שהוא אדון על כל העולם, תאות לו רחמנות, ומצד שהוא אלהינו תאות לו הסליחה, ואמר כי מרדנו בו, כי מצד שהחטא הוא חמור, שהוא במרד ובמעל, צריך רחמים וסליחה שירחם עלינו ואחר כך יסלח:

כ״בוכמו שצריך לסדר שבח קודם, צריך לתת הודאה בסוף אל חלקו, שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, כמו שדרשו ז"ל (ברכות ל"ד).

כ״גוצריך לתת טעם למה אמרו שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, שנראה שהוא מקוה שמיד תשמע תפלתו. ואפשר שהורו לנו כאן עיקר מעקרי התפלה, והוא שלא ישים אדם מגמת פניו כשמתפלל שתשמע תפלתו, וכמו שאמרו (שם דף ל"ב ע"ב) סוף בא לידי כאב לב, כדכתיב (משלי י"ג) תוחלת ממושכה מחלה לב, ואמר רבי חמא בר חנינא (שם ל"ו) כל המתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' קוה אל ה' וגו' וקוה אל ה', ואם כן מה שאמרו כעבד שקבל פרס מרבו, הוא שיחשוב בעצמו כאלו כבר נענה, כי לא היתה תכלית התפלה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא ית', ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא, אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפלה לא היה אומר אותה:

כ״דובזה יתורץ דבר קשה בענין התפלה. שנראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלו ממנו דבר א' פעמים או שלש, יחרה לו על השואל, כי אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו בפעם הראשונה או השניה היה משלים חפצו, ואם כן ההפצר הוא דבר מותר ומזיק להשאלה, ואנחנו מתפללים לאל בכל יום ערב ובקר וצהרים תפלה א', י"ח ברכות שתקנו, וגם כי אין אנחנו נענים ברובם, אין אנו נמנעים מלאומרם בכל יום.

כ״האלא שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל ית', שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל ית' ועליו אנו משליכים יהבנו, ואנחנו יוצאים ידי חובותינו בהתפלל על הכונה הזאת, וה' הטוב בעיניו יעשה, אם לקבל תפלתנו אם היא הגונה אם לאו, וזהו שנאמר בסוף המזמור שנאמר דברי הימים (א' ט"ז) על יד דוד ואסף ואחיו בהציג את הארון בתוך האהל אשר נטה לו דוד אמרו, ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך, כי באמרם ואמרו הושיענו, הורו על שיכיר האדם חסרונותיו, ויאמר אותם לפני האל ית', ואמרם אלהי ישענו, הוא לומר כי אנו מכירים שהוא אלהי ישענו, כלומר שאין מי שראוי שיתפללו אליו, אלא הוא, שהוא אלהי ישענו שיכול להושיע ולו נאה התפלה והתחנה, ואמר עוד וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך וכו', להורות כי בזמן שאנו בגלות הוא שאנו מסדרים שבחו של מקום ואנו מתפללין לאל שיושיענו מכל צרותינו, אבל כשיקבץ אותנו ויצילנו מן הגוים, אז לא תהיה תפלתנו אלא שבחים והודאות לאל יתברך, ולא תפלה ותחנה, כי לא יארע לנו שום נזק וצער, לשנתפלל עליו, אלא נשבח ונעריץ אותו ונודה לשמו כמו שהמלאכים עושים שמקדישים ומעריצים את האל ואינם מתפללים, כי אין להם צורך לשום דבר, כך נהיה אנחנו בזמן העתיד במהרה בימינו.

כ״וואם כן כשאמרו כעבד שקבל פרס מרבו, הוא שיחשוב בעצמו כאילו כבר קבל הפרס, שאין עושה תפלתו על מנת לקבל פרס, אלא על הכוונה הנזכרת:

כ״זמצות התפלה אינה כשאר המצות שנאמר בהן (ראש השנה דף כ"ח ע"ב) מצות אין צריכות כוונה ויוצא ידי עשיית המצוה בעשות אותה אפילו בלא כוונה כיון שעושה מעשה המצוה כהוגן וכשורה (שם ע"ש), אבל התפלה אינה מצוה מעשית, ולכן צריך לכוין בה (ברכות ל' ב) כי עיקרה היא כוונת הלב, גם כי אינה נשלמת אלא בדבור דהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ' ב), והכתוב תלה אותה בכוונה ובדבור כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו (תענית ב' ב) אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, ונקראת עבודה שיש בה איזה מעשה. והוא עקימת שפתיו בתפלתו.

כ״חולזה (ברכות כ' ב) אין יוצא בהרהור דלאו כדבור דמי. אבל העיקר היא הכוונה. וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו. אם הוא מסדר שבחו ית' יחשוב באותם השבחים שמוציא בשפתיו שהם נאותים לו והוא משובח בהם ולא אחרים, וכן בענין שאלת צרכיו, שהוא יכול ומשגיח על כל פרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, מה שאין כן בזולתו. ובענין זאת הכוונה יהיה מושגח ומושפע מאתו יתברך בזה העולם ובבא. כי בכוונה וברצון הוא שברא הקב"ה את עולמו. ולא הוצרך דבור. כי עשרה מאמרות נאמרו על הרצון והחפץ מאתו יתברך ויתעלה. וכמו שמצינו אמירה בלב (מגלת אסתר סי' ו') ויאמר המן בלבו. וכיון שכל העולם נברא בחפץ ורצון. כמו כן שומע תפלת ברואיו כשהיא בכוונה. ולא תשלם הכוונה כהוגן בלתי הדיבור. ולכך אמרו (ברכות כ ב) הרהור לאו כדיבור דמי. וגם כן יועיל הדיבור לעמי הארץ הבלתי מבינים מה שאומרים. ואם לא היה הדיבור לא היו יוצאים ידי תפלה כלל. ואפילו המבינים א"א שיוכלו לכוין בכל עת שמתפללים. ולכן אנו אומרים בסוף הברכות האמצעיות שמע קולנו ה' אלהינו וכו'. כי גם שלא כווננו כראוי בתפלתנו. שישמע קול תפלתנו. גם כי הקול הוא בלי כוונה. ובחתימה אנו אומרים כי אתה שומע תפלת כל פה. כלומר אפילו התפלה שהיא מן השפה ולחוץ, שאינה בכוונה. אתה שומע אותה על ידי רחמיך הרבים. כיון שאינם יודעים לכוין בה. כמ"ש (תהלים ס"ה) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. כי מצד שהוא שומע קול התפלה גם בלי כוונה. עדיו כל בשר יבואו. אותם שהם קרובים לחומר מן הצורה והם מכונים לבשר. יבאו עדיו תפלתם:

כ״טאו ירצה כי לא לבד שומע תפלת האנשים שמתפללים על הדברים הצריכים לשלמות נפשם בזה העולם. כמו שנאמר כשיחנן להם הש"י דעה והשכל ויפתח להם שערי תשובה שהם דברים בלתי גשמיים. אלא גם בשאלם והתפללם על צרכיהם הגופניים בזה העולם. הוא משגיח עליהם ומשלים צרכם. וזהו שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. כלומר בשביל שאתה שומע תפלה יבואו עדיך צרכי כל בשר. מה שהם צריכים מצד שהם בשר. ואתה משלים להם צרכם, וכן אמר הנביא (ירמיה ל"ב) אנכי אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר, כי יש מהכופרים שחושבים כי מצד גדולת מעלת הש"י אינו משגיח בזה העולם השפל והגרוע. לזה אמר אני אלהי כל בשר. שאני משגיח על כל בשר. גם כי הם שפלים מצד החומר שלהם. כי אין ראוי שיפלא ויתכסה ממני כל דבר. ולכן אני משגיח על פרטיהם. כיון שאני אלהיהם. וג"כ לקצת בני אדם הטובים וישרים בלבותם יועיל להם הרצון והכוונה בלי תפלה בדבור. כדכתיב (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. כי אותם שהם יראי ה' אין ראוי שיתפללו לה' על רוב הטובה בזה העולם. כי אין הצדיקים יכולים לעמוד בשלוה. אלא קופץ עליהם רוגז:

ל׳והנה יעקב אבינו עליו השלום לא שאל מאת השם יתברך רוב עושר וכבוד. אלא לחם לאכול ובגד ללבוש. וכן נאה לצדיקים להסתפק בזה העולם בדבר מועט. באגודה של ירק (סנהדרין צ"ד ב), ולא לשאול מה' בית והון. ועכ"ז כשרואה השם יתב' רצונם וחפצם בעושר וכבוד. בהיות כוונתם לשם שמים, להשתמש בהם כראוי. לפרנס עניים. ולהחזיק התורה ולפארה. גם כי אם הם אינם מוציאים מחשבתם לפועל על לשונם. השם ית' עושה רצונם. ויעקב אבינו באותו המצב אמר (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כלומר אני איני שואל ממך כי אם לחם ובגד. אבל אם תתן לי יותר. עשר אעשרנו לך. ולכן אמר המשורר בזה הכתוב. רצון יראיו יעשה. שרואה השם ית' ובוחן כליות הצדיקים ועושה רצונם. גם כי אינם שואלים בפיהם. ואמר גם כן ואת שועתם ישמע ויושיעם. להורות לנו מעלת יראי ה'. כשהם משועים וצועקים לאל יתברך, גם כי אין הצרה כל כך כמו השועה והצעקה. ישמע אל קול הצעקה. ויושיעם כפי הצעקה ולא כפי הצרה. כי לפעמים האדם מיצר וצועק יותר מן הראוי לאותה הצרה, להיותה קטנה. כי אם הצרה היא גדולה כמו השועה, גם צעקת אחרים שאינם יראי ה' כל כך הוא שומע ומושיע אותם. וכמו שאמר הכתוב בישראל (שמות ב') ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. שירצה לומר כפי הכונה בזה המקום. שעלה שועתם אל האלהים מן העבודה שהיו מעבידים ומשעבדים אותם. כלומר שהשועה היתה ראויה כפי צרת העבודה שהיו בה, ולא היו צועקים ומשועים יותר מן הראוי.

ל״אואותם שאינם שואלים מה שראוי להם לחלקם בפיהם, הם בגדר ענוים. ועליהם תבוא ברכת טוב בלי שאלה, וכמו שכתוב (תהלים יו"ד) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, כי הוא יתב' רוצה תאות לבם, ושומע אותה כאילו שאלו אותה בפיהם. ומכוין לבם שתהיה אותה התאוה לעבודתו יתב'. כדי שיהיה ראוי שישמע אל ויענהו, ועליהם נאמר (שם ל"ז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום, כלומר כי אותם שהם ענוים ואינם שואלים צרכם בפיהם, אינו צריך לומר שהוא יתברך מספיק צרכם בדברים הבלתי קיימים, אלא גם כן משלים צרכם בדברים הקיימים והעומדים, כדי שלא יצטרכו לשאול דבר כיון שהם ענוים. וזהו הנרצה באמרו וענוים יירשו ארץ, כלומר מצד ענותנותם ישלים יתר שאת, שהם יורשים דבר קיים בארץ ואינם יגעים לריק ולא יולדים לבהלה, והם מתענגים על רוב שלום, כי גם שהאל יתברך משפיע להם טובו ועם כל זה הם אינם מתענגים כי אם על רוב שלום. כשיש רוב שלום בעולם. שכל העולם עומדים בשלוה. ולא שהם יעמדו בשלוה והעולם בצער (תענית כ"ד). כי הם מצטערים עם הצבור (תנחומא סוף פרשה בשלח) ואינם מתענגים כי אם על רוב שלום בעולם. כנזכר:

ל״בזמני התפלה, גם כי אינם מן התורה, הם עיקר גדול בתפלה.

ל״גוהם מיוסדים מהאבות עליהם השלום, וכמו שאמרו (ברכות כ"ו ע"ב) אברהם אבינו תקן תפלת שחרית דכתיב (בראשית כ"ג) וישכם אברהם בבקר. יצחק תקן תפלת מנחה דכתיב (שם כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, יעקב תקן תפלת ערבית דכתיב (שם כ"ח) ויפגע במקום. כי לא לבד תקנו התפלה אלא גם זמני התפלה. וכוונת אלו הזמנים הוא להורות לנו, כי חיותנו וקניננו בזה העולם הם מאתו ית'. ולזה כשאנו קמים ממטתנו שישננו בלילה, אנו חייבים להתפלל לאל ולתת לו הודאה ולהכיר שהחזיר נשמות לפגרים שהם כמתים, שהשינה א' מששים במיתה לסבת העדר השתמשות החושים החיצונים, ובתפלתנו לאל בשחר, אנו מכירים כי הוא המעמידנו בזה העולם. והמחיה אותנו כהיום הזה. ואחר כך אנו הולכים לעשות עסקנו להתפרנס ממעשה ידינו. ובשעת המנחה שפנה היום ונטו צללי ערב. אנו חוזרים להתפלל לאל, כדי שנכיר ונבין, כי מה שנתעסקנו במלאכת חיינו והשתדלותנו. הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. כי (קדושין דף פ"ב ע"ב) אין עושר ועוני מהאומנות. אלא ממי שהעושר שלו כדכתיב (חגי ב') לי הכסף ולי הזהב וגו'. ולכך יבקש רחמים ממי שהעושר בידו. והנה נכללו כל צרכי האדם באלו השני דברים. בחיותו וקנינו.

ל״דלכך אמרו (ברכות דף כ"ז ע"ב) כי תפלת ערבית רשות. שאינה לצורך דבר הכרחי כשאר התפלות, ולכך אמרו (שם דף ה' ע"ב כפי' התוס' ד"ה אלא) שאסור לעשות מלאכה קודם שיתפלל תפלת שחרית. כי אותה התפלה אנו מתפללים אותה על חיותנו בזה העולם. ולא הגיע עדין גבול המלאכה. וכבר נרמזו (ברכות ל"א) זמני שלש תפלות אלו בכתוב, כדכתיב (תהלים נ"ה) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. הרצון כי בהיות התפלה באלו הג' זמנים או באחד מהם בכוונה. אין ספק שהאל יתב' ישמע קול תפלתו. עוד נרמז בדבריו לשון יחיד, כי כשהתפלה היא באחד מזמני התפלות. גם שתהיה ביחיד היא נשמעת. כיון שהוא בזמן שהצבור מתפללים. אע"פ שהוא מתפלל ביחיד (ברכות ח'):

ל״העוד נרמז בזמני ג' תפלות אלו, שיהיו כל ימי האדם בזה העולם. בעליית ימיו ובעמידתם ובירידתם. מכוונים לעבודת ה' ית'. ולא ימתין עד אשר יבאו ימי הזקנה (שבת קנ"ג). וישוב יום א' לפני מיתתו, ונמצא כל ימיו בתשובה ובמעשים טובים, ולזה תקן אברהם אבינו ע"ה תפלת שחרית. שהוא דמיון תחלת ימי האדם, שיהיו מכוונים לעבודתו, ולא ימשך אחר המדות הגופניות. ויצחק תקן תפלת המנחה. לרמוז כי מאמצע ימיו והלאה צריך לחפש בדרכיו יותר ולהוסיף אומץ בעבודתו יתברך. ויעקב תקן תפלת ערבית, לרמוז כי גם שטרח בתחלת ימיו ובאמצעותם בעבודת השם ית', גם בשעת הערב השמש שהם ימי הזקנה צריך האדם לעשות מה שיוכל מעבודת ה', גם כי אינו יכול לטרוח ולעשות כל כך כמו שהיה עושה בעודו איש, בזמן בחרותו, אפילו הכי יעשה מה שיוכל. ובערך זה נקרא תפלת ערבית רשות. שאין הזקן יכול לעבוד עבודת ה' בשלמות מצד כבדותו.

ל״ווכמאמר שלמה עליו השלום (קהלת י"ב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו' והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. וכן אמר (שם י"א) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. הנה שהמשיל ימי הבחרות לבקר. ואמר כי בהם צריך לטרוח ולעמול. וגם בערב שהם ימי זקנה שלא יוכל לטרוח כל כך. אל יכחיד מלעשות דבר מכל וכל, אלא יעשה מה שיוכל. ועל זאת הכוונה איפשר שסדרם המשורר בהפך תיקונם, להישיר האדם על תכליתו. ומבחרותו ותחלת ימיו יביט וישגיח ימי זקנתו והערב שמשו, ולכן התחיל מהערב, ואמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. כי בהיות מחשבתו על הערב, שישים המות מגמת פניו, בבקר ובצהרים ישיח ויהמה וישמע אל קול תפלתו. וכן אמר (תהלים ה') ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. אחר אמרו האזינה ה' וגו' הקשיבה לקול שועי וגו'. על התפלה שאדם מתפלל על צרכיו ההכרחיים אמר האזינה שיהיה קרוב אליו להטות אזן לשמוע תפלתו. ובמה שאין צורך כל כך ואינו מוציא אותה בפיו אלא במחשבת לבו והגיונו אמר בהם בינה הגיגי שיבין הגיונו ויעשה הטוב בעיניו ואמר הקשיבה לקול שועי, כלומר גם כי לא תהיה בכוונה שלמה כראוי, אלא בקול, ראוי שתקשיב, כיון שאני מכיר שאתה מלכי ואלהי ואליך תפלתי, כי אפילו מי שאינו יודע לכוין בתפלתו. הוא יודע שהוא מתפלל לאל יתברך דרך כלל, ולזה אמר כי אליך אתפלל. כיון שאני מתפלל אליך, ראוי שתקשיב לקולי גם כי לא אדע לכוין בה. ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. כי גם שמהבקר שהוא זמן הבחרות אינו שלם האדם כל כך לשיהיה ראוי שתשמע תפלתו, עם כל זה ישמע קול הערכת תפלתו, ומהבקר ראוי שיתנהג בזה כדי שאחר כך ידע לכוין בה, ויצפה שתהא תפלתו נשמעת, וזהו בקר אערך לך ואצפה, כשאערוך ואכין עצמי מן הבקר לעבודתך, אז אצפה שתשמע תפלתי.

ל״זואם כן ראוי לאדם להיות זהיר בזמני התפלות. שהם מורים על ענין עקרי, וזהו שאמרו בגמרא (ברכות דף ו' ב) אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה כדכתיב (מלכים א' י"ח) ויהי בעלות המנחה וגו'. ורבי נתן אומר אף בתפלת ערבית דכתיב (תהלים קי"א) תכון תפלתי וגו'. ורב נחמן אמר אף בתפלת שחרית שנא' (שם ה') ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. ואין הכוונה כפי הנראה מהם שיהיה האדם זהיר באותה תפלה שלא יבטלנה, שלסברות כלם צריך האדם להשתדל ולהיות זריז שלא לבטל שום תפלה מהג' תפלות, אלא ענין כוונתם הוא שיהא האדם זריז בזמן התפלה שלא יעבור זמנה, שהרי אליהו נענה באותה השעה, ולכן ראוי שיתפלל אותה באותו הזמן ולא יאחר, ורבי נתן אמר אף תפלת ערבית, שצריך גם כן האדם להיות זהיר בזמנה שלא יעבור, ורב נחמן אמר אף תפלת שחרית צריך שיהיה זהיר בזמן התפלה כנזכר. והנה ראיית כל א' מאלו האמוראים מורה כי לסבת היות אותה התפלה בזמנה, הוא שנענה האדם בה. וכמו שהביא הראשון מתפלת אליהו שאמר הכתוב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו וכו'. שנראה שהמתין עד אותה שעה כדי שיענה בה, וכן בתפלת הערבית כתיב תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב, כי באמרו מנחת ערב, יורה על תפלת ערבית שהיא סמוכה למנחה. והיא בזמנה אחר הערב השמש, וכן באמרו בקר תשמע קולי בקר אערך לך. נראה היות זמן תפלת שחרית קבוע בבקר, שהוא תחלת זמנה, ואז תשמע לפני האל יתברך:

ל״חבהיות התפלה נמשכת אחר השבח וההודאה לאל יתברך.

ל״טראוי שתאמר במקום מיוחד, והוא בית הכנסת, וכמו שאמר אבא בנימין פ"ק דברכות (דף ו') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנא' (מלכים א' ח') לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה, וענין רנה הוא שבח ותהלה לאל יתברך, וזה בלי ספק אין מקום אמירתו אלא בבית הכנסת, כי הוא מקדש מעט, וכמו שבמקדש הלוים היו משוררים ומשבחים לאל בדוכנם, כן ראוי להיות שבחו יתברך נאמר בבית הכנסת, שהוא מקום קבוץ בני אדם לשבח אותו בדבר שבקדושה שאינה בפחות מעשרה, כי רוב הדברים הצריכים י' הם בענין שבחיו ית', כאמרם (ברכות ל"א) אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, שהם קדושה וקדיש וברכו, וכיון שאינם נאמרים בפחות מעשרה, צריך שיתקבצו העשרה במקום אחד והוא בית הכנסת.

מ׳וכיון שהשבח צריך להיות בבהכ"נ, גם התפלה צריך להיות בבהכ"נ, וז"ש במקום רנה שם תהא תפלה, כי כיון שהרנה היא השבח צריך להיות בעשרה שיתקבצו בבית הכנסת, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, גם התפלה הנמשכת אחר השבח ראוי להיותה ג"כ בבהכ"נ במקום הרנה, וכיון שהוקבע מקום אחד להקדישו יתברך בעשרה, נעשה בית הכנסת והוא יתברך מצוי בו, וכמו שאמרו (שם ו') מנין שהקב"ה מצוי בבהכ"נ שנא' (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל, ועדה אינה בפחות מעשרה העומדים בבית הכנסת, ואמר שהאלהים נצב בה.

מ״אוענין היותו מצוי בבהכ"נ, הוא להורות לנו מעלת תפלת הרבים שאינם חוזרים ריקם בתפלתם כשהיא בכוונה, וזהו הנרצה בבהכ"נ שהוא מקום קיבוץ הרבים לתפלה, והוא יתברך מצוי לשמוע תפלתם.

מ״בואחר שהוקבע המקום לתפלה, הרי הוא מוכן ומושפע להיות נענה כל המתפלל בו, ואפילו הוא יחיד בזכות הרבים המתפללים ונענים בו, כמו שאמרו (ברכות ו') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ, שנראה שבהיותו בבהכ"נ תפלתו נשמעת גם כי הוא יחידי, ולא לבד בב"ה אלא אפילו יחיד המתפלל במקום מיוחד וקבוע, הוא קרוב להיות נענה בו יותר, וכמ"ש רב הונא (שם ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו, וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של אברהם אבינו, ואברהם אבינו מנא לן דקבע דוכתא, שנאמר (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, הנה שקביעות המקום הוא לו לעזר וגם להועיל בשמיעת תפלתו, ואמרם אלהי אברהם יהיה בעזרו, לומר כי כיון שהוא קבע מקום לתפלתו כאברהם אבינו, זכות אברהם אבינו שקבע ג"כ מקום לתפלתו, כדכתיב אל המקום אשר עמד שם, עומדת לו לעזרה, וכמו שנשמעה תפלת אברהם אבינו בשביל שקבע מקום לתפלתו, כן תהיה נשמעת תפלת הקובע מקום, כי כיון שהוצרך הכתוב להודיענו כי במקום אשר עמד והתפלל בו פעם אחרת הסכים עתה להתפלל, נראה כי הוא דבר מועיל ועוזר לקבלת התפלה, וההולך אחריו ודורך בעקבותיו לקבוע מקום לתפלתו הוא תלמידו, והוא במקום אברהם אבינו באותו הדור, ולכן כשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של אברהם אבינו, כלומר מי ישלים חסרונו וימלא מקומו להיות תלמידו של א"א לקבוע מקום לתפלתו:

מ״געוד מבואר בפשט מאמר זה שאומר כל הקובע מקום לתפלתו, ולא אמר לתפלה, להורות כי מי שמתפלל על דבר אחד, וחוזר להתפלל על אותו דבר עצמו, ראוי שישתדל שיהיה במקומו הראשון, והוא סבה לשמיעת תפלתו, וגם לפעמים בעמדו במקום שהתפלל בראשונה, גם כי לא יתפלל עתה, הוא נענה בהיותו עומד במקום שהתפלל בו, דמיון השואל שאלה ממלך בשר ודם והולך לו, ואח"כ לימים חוזר לאותו מקום ששאל שאלתו, כדי שיראנו המלך ויזכור למלאת חפצו, והוא אינו חוזר לדבר עוד אל המלך, כן המתפלל לאל יתברך על דבר פרטי במקום מיוחד, כשחוזר לאותו המקום בכוונת התפלה שהתפלל, הקב"ה שומע תפלתו שהתפלל קודם, וזהו הקובע מקום לתפלות שהתפלל כבר, וכמו שהביאו ראיה מא"א ע"ה שנאמר בו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, כי לא הזכיר הכתוב שהתפלל עתה, אלא שהשכים בשחר אל המקום אשר עמד והתפלל שם אל פני ה', והוא המקום אשר עמד להתפלל על סדום ועמורה, שנאמר שם בתחלת הענין ואברהם עודנו עומד לפני ה', כמו שאמר כאן את פני ה', אברהם אבינו בא אל זה המקום על כוונת התפלה שהתפלל אתמול, ולא רצה להתפלל עתה, והש"י בראותו טוב כוונתו בתפלה זכר אותו וזכותו והציל את לוט בעבורו, כמו שכתוב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', שזה הענין היה מעין התפלה ששאל על סדום ועמורה, וא"כ הקובע מקום לתפלתו כמו שאמרנו, אמרו עליו אלהי אברהם יהיה בעזרו, כלומר כי כמו שלהיותו אלהי אברהם זכר את לוט בזכותו, כמו כן לקובע מקום לתפלתו כמוהו יהיה בעזרו:

מ״דוענין היות קביעות המקום סבה לקבלת התפלה, הוא דבר שכלי ומבואר בתורה כי גם שמלא כל הארץ כבודו, עכ"ז השגחתו נראית יותר במקום זולת מקום, כפי עובי וגסות המקום הוא יתברך מרחיק שכינתו ממנו, וכפי זכות וטוהר הדבר הוא ית' מתקרב אליו.

מ״הכי הנה המלאכים שהם כולם שכליים הם קרובים אליו בעולם המלאכים, ואף גם זאת אינם משיגים מקומו, כדכתיב (יחזקאל ג') ברוך כבוד ה' ממקומו, ועולם האמצעי הוא למטה מעולם המלאכים, להיות הגלגלים והכוכבים בעלי גשם, ועולם השפל הוא למטה מכולם, להיותו מארבע יסודות חמריים, משא"כ בעולם האמצעי שהם מגשם חמישי זך וספירי.

מ״ווכמו שיש בעולם העליון והאמצעי מדרגות זו למעלה מזו במלאכים בהשגתם והשפעתם שהם מקבלים זה מזה, והמדרגה הראשונה מהסבה הראשונה, ובגלגלים וכוכבים ג"כ שהם מושפעים קצתם מקצתם, כמו כן בזה העולם השפל, יש מקומות מוכנים קצתם מקצתם, להיותם מושפעים מאתו ית', כמו גן עדן שהוא בעולם השפל, שהוא מקום מושגח ומושפע מאתו ית' לעונג הנפשות, ואח"כ ירושלים וא"י, וכפי רוחק המקומות ממנה ירחקו ממדרגתה, וכפי קרבתם אליה יתקרבו למדרגתה, כמצרים שהיא קרובה לא"י, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרים, כדכתיב (בראשית י"ג) כגן ה' כארץ מצרים, ומעולה שבארצות מצרים צוען, שמושחין בה מלכים, כדכתיב כי היו בצוען שריו, ואין לך סלעים בכל ארץ ישראל יותר מחברון דקברי בה שכבי, ואפ"ה היתה מבונה על אחת מז' בצוען, בהשגחת השם עליה, וכמ"ש בפרשת עקב כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, הנה באלו הכתובים נרמזו קצת משבחי א"י משאר הארצות, והזכיר ארץ מצרים כי בהיות א"י מעולה מארץ מצרים כ"ש שהיא מעולה משאר הארצות כמו שכתבתי, ושבחיה הכוללים הם שנים, מעלתה בדברים השכליים, ומעלתה בדברים הגשמיים:

מ״זומעלתה בדברים השכליים הוא, כעין מה שאמרו (בבא בתרא דף קנ"ח) אוירא דארעא ישראל מחכים.

מ״חוהוא מצד היות האדם נברא מחומר מבחר א"י והוא ממקום המזבח, כאמרם (בר"ר פרשה י"ד) עפר מן האדמה ונאמר להלן מזבח אדמה תעשה לי. הוא מוכן יותר לקבל השפע האלהי מאתו ית' המשפיע בא"י בכבודו ובעצמו בלי שום אמצעי. כאמרם (ספרי פרשת האזינו) א"י אין שר ומזל מושל בה. (כתובות ק"י) הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כדכתיב לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. כי סבת נתינת הארץ הוא להיות לנו לאלהים ביחוד, שנהיה ראויים לקבל השפעתו. משא"כ בשאר הארצות שאין האדם מוכן לקבל כל כך ולא הארץ ראויה לשישפיע בה השי"ת על יושביה מה שראוי. מצד היותה נמסרת לשרים ולמזלות. וזהו אמרם (שם) דומה כמי שאין לו אלוה. וכמו שנאמר בדוד (שמואל א' כ"ו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. כי מצד היות חוצה לארץ נמסרת לשרים ולמזלות. הם כמחיצה בינינו לבין בוראנו. לשאין אנו מושפעים מאתו ית', כמו בא"י, ובזה דומה כמו שאין לו אלוה:

מ״טוענין מעלתה בענין הגשמיים. היא בענין שבח פירות א"י בגודלן וטעמם. ויופי ובריאות האנשים הגדלים בה. וזה נמשך ממעלתה בדברים השכליים. כי מצד השפע האלהי אשר בה מתברכים הדברים הגדלים בה, ולז"א (דברים י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו', הזכיר אשר אתה בא שמה ואשר יצאתם משם. שהוא דבר מותר, לומר כי זאת הארץ ראוי שתבא אליה לרשתה מצד שהיא חלק ה' ואין שר ומזל מושל בה, וארץ מצרים היה ראוי היציאה ממנה להיותה תחת ממשלת שרי מעלה, ושר שלה היותר גדול מכל שרי מעלה והוא מזל טלה, ואמר אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, לרמוז ההבדל שיש בין א"י לשאר הארצות בענין המזונות וחיי האדם, כי בא"י שאין שר ומזל מושל בה כ"א האל ית', היא מושפעת מאתו ית' מדי יום ביום ומדי שנה בשנה בכל הדברים הצריכים למזונות האדם וחייו, אבל שאר הארצות הם מושפעים ע"י השר והמזל השולט עליהם לזמן קצוב, כפי מה שחלקו לו למעלה.

נ׳והוא דמיון מלך גדול מושל בד' פנות העולם, שהוא שולח למקומות הרחוקים ממנו הדברים הצריכים אליהם לזמן רב, כדי שלא יצטרך לשלוח כמה פעמים, ובמקום מושבו אינו מחלק להם כ"א מדי יום ביומו או מדי חדש בחדשו.

נ״אלהיותו קרוב אליהם, ויכול להשלים חסרונם בכל יום. וכן בענין זה. גם כי מלא כל הארץ כבודו. עכ"ז כבר חלק העמים והארצות לשרי מעלה. כדכתיב (דברים ד') וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ועל ישראל אמר ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם וגו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה. לא אמר ואתכם חלק ה'. אלא ואתכם לקח ה'. שנראה שגם ישראל היו נמסרים לשרי מעלה, אלא שלקחם ה' והוציאם מתחת רשותם. ולז"א ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, המשיל ארץ מצרים לברזל, כמו שהברזל הוא קשה מכל מיני מתכות. כי סלע קשה ברזל מחתכו, (ב"ב פ"א) וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג), כן ארץ מצרים שר שלה היותר תקיף, ולז"א ויוציא אתכם מכור הברזל, כלומר מתחת המזל היותר תקיף שבמזלות וראשון לכלם, שלא היה ראוי להוציאכם מתחת רשותו ולהכניסכם תחת שר אחר קטן ממנו, אלא להיותכם תחת רשותי, ולזה אמר הוצאתי אתכם מהיותר תקיף שבכל שרי מעלה, להיותכם לי לעם נחלה כיום הזה. והוא רומז ליום מעמד הר סיני, כי בעת שקבלו את התורה היו חלק ה' ונחלתו.

נ״בואם כן הוא יתברך נותן ומחלק לשרי מעלה מה שראוי שישפיעו לארצותם כפי חסרונם בפעם אחת, אמנם לארץ ישראל שהיא חלקו ונחלתו ועיני ה' בה, א"צ להשפיע אליהם, כי אם כפי מה שצריכים בכל יום, כי הוא עומד עליהם וממלא חסרונם, וז"ש לא כארץ מצרים היא וגו' אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, כלומר שהדבר הוא ברשותך לזרוע בכל יום שתרצה, כי יש לך מים מוכנים להשקות הזרע כגן הירק, אבל הארץ אשר אתם עוברים שמה היא ארץ הרים ובקעות, שאין אתה יכול להעלות ולהוליך המים ממקום למקום, מצד היותה הרים ובקעות, כל שכן שאין לה מים, כי אם כאשר ירד הגשם מן השמים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כי כשזורע האדם ואינו יורד הגשם עליו, היתה פעולתו לבטלה, אבל אם הוא זורע על סמך המים שבצדו להשקות הזרע כארץ מצרים, אין פעולתו לבטלה, ויכול לזרוע כל זמן שירצה, משא"כ בארץ ישראל, שאין זריעתו מועלת אם לא ירדו הגשמים עליהם, וזהו הנרצה באמרו ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, כי אפי' המים הצריכים לשתיה הם מהשמים, כל שכן הצריכים לזריעה.

נ״גומפני שנראה זה חסרון בא"י, לזה אמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. הוא דורש אותה תמיד ורואה מה שהיא צריכה ליושביה, ומשלים חסרונם בכל יום, וסבת זה הוא כדי שיהיו עיניהם תלויות לשמים, ויכירו כי אין מי שיכול להשפיע עליהם כי אם הוא ית', ואמר עיני ה' אלהיך בה, להורות על מעלתה בדברים השכליים, שעין השגחתו והשפעת חכמתו עליך מצד שהוא אלהיך ביחוד בארץ ישראל.

נ״דואמר מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי בענין דרישתו אותה תמיד כל כך בעין יפה, הוא משלים חסרונם באחרית השנה כמו בתחלתה, לא כבעל הבית שביום ראשון מתגלגל עם האורח בבשר, ובשני בדגים, ובשלישי בירק:

נ״ההנה נתבאר שיש הכנה גדולה לשפע האלהי במקום זולת מקום, וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו, כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפי' יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה הוא קרוב להיות תפלתו נשמעת וכמו שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות כדי שיצילהו השם מעצת המרגלים, שהיה בטוח שישמע השם תפלתו באותו מקום המקודש מצד היות בו אבות הקדושים וגופותם בהיותם חיים היו כלים להשתמש בהם בדבר שבקדושה, גם כי היה לו כוונה אחרת ג"כ שבזכותם ינצל מעצתם כדי שיכנסו ישראל לארץ ויתקיים היעוד שיעד להם הש"י שיתן לבניהם את ארץ כנען:

נ״ווענין היות התפלה נכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפלה, וכמו שלמדו (ברכות ל') מפסוקי תפלת שלמה שנאמר (מלכים א' מ') והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בנית וגו' והתפללו אליך דרך ארצם וגו', כי בהיות א"י וירושלים ובהמ"ק מוכנים לקבלת התפלה כמו שאמרתי, צריך האדם להתפלל נכחם, להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל ית' השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפלתו מדבר לנכח כאלו מדבר עם השכינה, ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה, כי מעולם לא זזה מכותל מערבי (מדרש איכה פסוק היו צריה לראש), ועיקר תפלותינו הם י"ח ברכות שאנו מתפללין ג"פ בכל יום, ותקנו אותם כאילו מדבר עם השכינה לנכח, ברוך אתה, אתה גבור, אתה קדוש, אתה חונן, השיבנו וגו', רצה, מודים אנחנו לך וגו', ולזה צריך ג"כ שיהפוך פניו אל מקום שכינתו, כמדבר איש אל חבירו שמדבר לו פנים אל פנים, בפרט בתפלת י"ח שהוא לנכח, כי במה שמתפלל האדם בישיבה כמו ק"ש וברכותיה אין צריך להיות נכח השכינה, וכן תקנו הברכות קצתם לנכח וקצתם בנסתר, ואפילו בברכה א' בא"י יוצר אור וגו' לנכח, וטובו מחדש בכל יום וגו' לנסתר אל ברוך וגו' בנסתר, הבוחר בעמו ישראל בנסתר, אמת אלהי עולם מלכנו וגו' בנסתר, וכן בברכות ק"ש של ערבית, ולזה אין אנו מתפללין אותם בעמידה ונכח השכינה.

נ״זוטעם היות תקון הברכות בלשון נכח ונסתר. ברוך אתה ה' בנכח, אקב"ו בנסתר, כתב הרשב"א ז"ל בפירוש מאמר (ברכות מ') כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות, כי טעם היות נוסח הברכות כמדבר לנגלה ונסתר, הוא לדעת שהשי"ת מחוייב המציאות ושאין אמתתו ית' מושגת כי אם לעצמו ית' לבד, והוא במציאותו נגלה, ובאמתות מהותו נסתר ונעלם מן הכל, ולזה קבעו נוסח הברכה לנכח בא"י כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם אצלו, עד שהוא מדבר עמו פנים אל פנים, ואמרו אקב"ו בנסתר, לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא נמצא מפורסם, מהות מציאותו נסתר ונעלם, שא"א לדבר בו רק בנסתר, ע"כ תוכן דבריו בזה.

נ״חובזה מישב מה שתקנו מלכות בפתיחה ולא בחתימה, כי החתימה היא בדרך נסתר שאין אנו משיגים מהות מציאותו.

נ״טולע"ד גם כי טעם זה הוא נגלה וגדול התועלת כמו שכתב הרב ז"ל, עכ"ז אינו כולל לכל הברכות, כי הנה כל הברכות של התפלות הם כולם לנכח כמו שכתבתי, וגם באותם שמוזכר בהם קדושת ישראל, כמו ברכת המועדים אנו אומרים וקדשתנו במצותיך, ולא קדשנו במצותיו, אשר מזה נראה היות טעם שכתבתי נכון, כי בכל הברכות שהם תפלה בעמידה כתפלות של חול והזמנים הם נאמרים לנכח שהוא כמדבר עם השכינה בתפלתו, וא"כ צריך לתת טעם לברכות המצות המסודרות בלשון נכח ונסתר ולא נסדר כל נוסח הברכה בלשון נסתר, כמו שהיה ראוי בהיותו בלתי עומד בתפלה לפני השכינה, ולכן אני אומר כי מן הידוע שישראל לא היו ראויים להצטוות במצות ה', מצד היותם נכללים ונמשכים מאדה"ר שעבר על ציווי הראשון שנצטוה ונתקלל הוא ואשתו וזרעם, ואם אדה"ר שהיה יציר כפיו של הקב"ה לא השלים מצות בוראו, ק"ו ליוצאי חלציו אחר חטאו וענשו, שלא היה ראוי שיחשבו לפני השי"ת לשיצוום כמה צווים ואזהרות, כי גדולה היא לעבד שיצטווה מפי רבו, ולחיבת האל בזרע אברהם יצחק ויעקב, רצה לצוותם שיהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, ולכן הכין אותם בתפלה שיהיו נקיים וזכים מהחטא, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה ומצותיה על הר סיני, וזה היה בצווי האל יתברך למשה רבינו במעמד הר סיני (שמות י"ט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, כי ענין וקדשתם היום ומחר, הוא קידוש הנפש וטהרתה מהמדות הגופניות, ואח"כ יכבסו שמלותם שהוא דבר חיצוני לגוף אחר שנטהר מה שבתוך הגוף, וזה ענין התבודדותם בעזיבת המדות אשר הורגלו בהם עד עתה, ומפני שזה לא היה מספיק לזככם מכל וכל, מצד התמדת הרגלם באותם התכונות והמדות הרעות.

ס׳זיכך אותם עוד האל יתברך כשיצאה נשמתם בשמוע קול ה', והחזירה להם זכה ונקיה, באופן שלא תדבק בה שמץ מאותם התכונות הרעות, ובזה מתישב מה שראינו חלוק בכתובים של בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו' עד עשרת הדברות, שמקצתם מדבר משה רבינו לישראל לנכח כאילו השכינה מדברת עמהם, כדכתיב כה תאמר לבית יעקב וגו' אתם ראיתם וגו' ועתה אם שמוע תשמעו וגו' ואתם תהיו לי וגו', ובאמרו כה תאמר הוא שידבר אליהם כדברים האלה לנכח, ולא שיאמר אתם ראיתם אשר עשה למצרים וגו', ועתה אם שמוע תשמעו בקולו וגו' שלא לנכח, ואח"כ כשרצה לצוות להם בענין הפרישה והקדושה וכיבוס הבגדים היה כמסתיר פנים מהם, באמרו לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו', כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וגו', עד עשרת הדברות הכל דבר משה לישראל דברי ה' שלא לנכח.

ס״אוהענין הוא להורות לנו כי ישראל לא היו ראויים לשיצטוו מצות מפי ה' למיעוט הכנתם, ולכן כשרצה לקדשם ולהכינם להורות להם שבהיותם בלתי ראויים להצטוות מפיו היה מקרבם אליו, דבר אליהם ענין זה הקדוש והפרישה ממעשיהם הרעים כמסתיר פנים מהם, כלומר כי מצד היותם בלתי ראויים לא היה ראוי שיצטוו מצותיו, אבל להיותם בית יעקב ובני ישראל היה מקרב אותם ומכינם לזה שיהיו לו סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש לשידבר אליהם לנכח כמדבר איש אל רעהו, ולזאת הכוונה סדרו לנו חז"ל נוסח ברכות המצות בנגלה ונסתר, ברוך אתה לנכח, אשר קדשנו בנסתר, כמו שהיה במעמד הר סיני באלו הפסוקים שאמרנו, שבתחלה דבר אליהם לנכח, ואח"כ בנסתר כמו שאמרנו, להורות לנו כי גם שאנו מברכין לאל ית' לנכח כלומר בלי אמצעי כי חלק ה' עמו וגו', עכ"ז ראוי שנדע ונכיר כי לא היינו ראויים להצטוות במצותיו בהיותנו בלתי ראויים, אלא שהוא ית' חשק בנו, וזהו הנרצה ה' אלהינו מלך העולם אשר קבו"צ, כי גם שהוא מלך כל העולם, הוא אלהינו ביחוד שבחר בנו, וגם בהיותנו בלתי ראויים הוא הכיננו וקדשנו לשנהיה ראויים לקיים מצותיו וציונו מצוה פלונית, ומפני שבשעה שקדשנו לא היינו ראויים שידבר אלינו לנכח כנזכר, אמר אשר קדשנו, ולא קדשתנו, כמו שהיה בזמן שקדש אותנו שאמר וקדשתם היום ומחר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו'.

ס״בכי לא אמר להם בפירוש התקדשו וכבסתם שמלותיכם, להורות לנו מיעוט הכנתם לשידבר אליהם או יצוום במצות חקים ומשפטים, וזהו ענין מיוחד בעשיית המצות, ולכן היה כל נוסח הברכות של עשיית המצות בדרך נסתר ונגלה כנזכר.

ס״גכבר נתבאר בפ"ג כי גם שעיקר התפלה היא הכוונה עכ"ז אינה נשלמת אלא בדיבור.

ס״דדהרהור לאו כדיבור דמי (ברכות כ' ב), אבל צריך שתהיה בלחש, וכמו שלמדו (שם ל"א) מקראי דחנה דכתיב וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו, והטעם להראות כי מלא הארץ כבודו, בפרט במקום המיוחד לתפלה כי הוא מוכן יותר, וכשהוא מרים קולו בתפלתו נראה כאילו אין הקב"ה שומע תפלתו בלחש, ושאין קדושת השכינה שופעת בבית הכנסת יותר ממקום אחר, ולא די זה אלא שמראה שאין הקב"ה שומע קולו ממעונתו גם כי יהיה כבודו חונה בשמים, והוא אדם תועה מדרך השכל בזה בשני דברים.

ס״ההא' שראוי להאמין אמונה שלימה כי שכינתו שופעת יותר במקום זולת מקום כמו שכתבנו למעלה.

ס״ווהשנית כי גם בהיות האדם במקום שאינו מושפע כל כך מאתו ית', מצד היותו מקום טמא, עכ"ז ראוי שידע כי הוא ית' בוחן לבות וכליות בני אדם, כל שכן מה שיבטו בשפתים בלחש, וכמו שאמרו בילמדנו (ובמדרש דברים רבה פרשה ב' ובמדרש תהלים מזמור ס"ה) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו את מוצא כשאדם מתפלל בלחש בינו לבין המקום קרוב אני להם כדכתיב אלהים קרובים אליו, וכמו שאמר דוד בברחו מירושלם מפני אבשלום בנו (תהלים ג') קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, כי הקול הוא הנעת השפתים בהשמעת אזנו, ואמר קולי אל ה' אקרא, כלומר הקול שאינו שומע אותו זולתי אלא ה', אני קורא בקול זה, וגם כי איני במקום מוכן כל כך בהיותי חוץ לירושלים, הוא עונה אותי מהר קדשו סלה, בהיותי רחוק מהר קדשו, וכן אמר במקום אחר (שם ס"ו) אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני, כלומר בקול שאינו יוצא אלא בתוך פי קראתי אליו, שהוא שומע קולי בלחש, וגם כשאני מרים קול אינו יוצא מתחת לשוני, ולכן אמרו (ברכות כ"ד ב) המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו (מלכים א' י"ח) קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא וייקץ, הנה כלל בכאן ג' או ד' חסרונות שיש למיני הע"א והן הטלסמאות הנשפעות מאת הכוכבים והמזלות כפי שעות העשותם והם.

ס״זהא', כי הנשפעים מאחרים בשעה שהם מקבלים השפע אינם יכולים להשפיע על אחרים, כי אינו יכול להשפיע מה שמשפיעים עליו בזמן השפע, כי אין שופע ונשפע בבת אחת.

ס״חהחסרון השני, כי אינו יכול להשפיע אלא מה שהשפיעו עליו ולא יותר.

ס״טהג', כי אינו יכול להשפיע המושפע כי אם במקום השפעתו, כיון שיש גבול ידוע להשפעתו, ומקום מיוחד להשגת השפעתו.

ע׳הד' כי גם במקום השפעתו לפעמים לא יהיה מוכן להשפיע מצד זולתו, כמו שיקרה לפעמים לכוכבים בהיותם במקום שפלותם ובמקום שנאתם כמבואר בספרי בעלי מלאכת משפטי הכוכבים, ועל אלו החסרונות אמר אליהו לנביאי הבעל קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כלומר גם כי הוא אלהים שיש לו יכולת להשפיע, כי שיח לו שמשפיעין עליו בזו השעה, ולכן אינו יכול לו להשפיע עד אשר יהיה מושפע, והמשיל ההשפעה לשיחה שהוא הדבור, כי בדבור תושלם ההשפעה לאנשי' השלמים בחכמה.

ע״אועל החסרון הב' שאינו יכול להשפיע יותר ממה שהושפע בו, אמר וכי שיג לו, כלומר שהשיג לו ליאות וקיצור מהשפיע, מצד שאין בידו להשפיע מה שאין מושפע בו.

ע״בועל החסרון הג' אמר וכי דרך לו, כלומר שאינו יכול להשפיע בכל המקומות כי אם במקום השפעתו וצריך השואל ממנו ללכת ולשום בדרך פעמיו להיות תחת גבול השפעתו כדי שיושפע ממנו, וירמוז ג"כ על הכוכב עצמו המשפיע על אותו הטלסם כשהוא חוץ מביתו המיוחד לו במזלות שאינו יכול להשפיע עד אשר ילך וישיג לביתו, ויתבאר כי דרך לו כמו כי שיח לו וכי שיג לו.

ע״גועל החסרון הד' אמר אולי ישן הוא וייקץ המשיל הכוכב המשפיע על הטלסם ההוא בהיותו בבית שנאתו או שפלותו שאינו יכול להשפיע כל כך, למי שהוא ישן כי אחר שתדד שנתו מעיניו ייקץ ויחזור לקדמותו, ולהיות בהם אלו החסרונות התל בהם לומר כי אם יצעקו בקול גדול אולי יענום, והם עשו כך שקראו בקול גדול, ולא הועילו להם כי דרך התול אמר להם שיקראו בקול גדול, כי לא היה משלים הקריאה בקול גדול לאלו החסרונות, ואמר ואין קול ואין עונה ואין קשב, כי הקורא לחבירו ושואל ממנו דבר, לפעמים שומע בקולו ומשלים לו חפצו, ולפעמים אינו משלים לו חפצו אלא שעונה אותו על קריאתו ומתנצל מלהשלים חפצו, ולפעמים אינו עונה אותו אלא שמקשיב מה שמדבר ואינו חושש להשיב לו, לזה אמר על אלו עובדי הבעל כי אחר שהתגודדו כמשפטם עד הצהרים, אין קול, כלומר שלא השלימו חפצם במה ששאלו מהם, ואין עונה אפילו עניית דברים בהתנצלות שאין כח בידם להשלים חפצם, ואין קשב, כי אפילו שמיעה והקשבת האזן אין להם לשמוע ולהקשיב מה שידברו אליהם כי הם אלילים אלמים וחרשים לא ישמעון, ולכן המתפלל בקול רם הוא כנביאי הבעל שנראה כוונתו ככוונתם, ואמרו בירושלמי (פ' הרואה) אמר רבי פנחס, ע"א נראית קרובה והיא רחוקה כדכתיב (ישעיה מ"ו) ישאוהו על כתף יסבלוהו וגו', אבל הקב"ה נראה רחוק והוא קרוב דאמר רבי לוי מן הארץ ועד לרקיע ת"ק שנה וגו'.

ע״דרבי ברכיה אומר אף מרגלי החיות עד ראשיהם וקרניהם ולמעלה מהם כסא הכבוד ורגלי כסא הכבוד כנגד כולן וכסא הכבוד כנגד כולן ולמעלה מהן מלך רם ונשא ראה כמה גבוה מעולמו ואתם נכנסים לב"ה ועומד החזן ומלחש בשפתיו והקב"ה מאזין לו וכי יש אלוה קרוב מזה הדא דתימא בכל קראנו אליו, ונתבאר מה שכתבנו:

ע״הויקשה לזה ממה שמצאנו בכמה מקומות ענין תפלה בלשון צעקה שהוא הרמת קול, כמו שמצאנו למשה (שמות ח') ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו', (במדבר י"ב) ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה, ובישראל (שמות י"ד) ויצעקו ב"י אל ה', (במדבר כ') ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ובשופטים ד' פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה', וכן שמואל (שמואל א' ט"ו) [ויזעק] (ויצעק) אל ה' כל הלילה, וכן בכמה מקומות בתלים, זעקתי אליך ה'.

ע״וונוכל לומר בתירוץ זה כי התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאומרם בקול, כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם, להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער שהוא בו, ואין מי שיצילהו כי אם הוא ית', וכן היתה תפלת משה על דבר הצפרדעים, כי כשאמר לו פרעה העתירו אל ה' וגו' ואשלחה את העם וגו', מה שלא אמר עד עתה שישלחם, נראה לו היות יציאת ישראל ממצרים תלויה בהסרת הצפרדעים, ולכן צעק אל ה', וכן בהיותו מצטער על אחותו לא היה יכול להתאפק ולהתפלל בנחת ובלחש כי אם בצעקה אל נא רפא נא לה, וכן כל הצעקות שצעקו בני ישראל אל ה' היה בעת צרתם, שלא היו יכולין לכוין את דעתם כי אם בהרמת קול, וכן בתפלת עזרא ראו הצרה קרובה מיצר הרע של ע"א ובקשו רחמים שימסר בידם כמו שדרשו ביומא (דף ס"ט ב) ולכן צעקו בקול גדול, וכן כל זעקה וצעקה שבתהלים הוא בעת צרה, כי אין לב האדם פנוי לכוין בתפלה אם לא בקול רם במרירות נפשו, והרי הוא כמי שאינו יכול לכוין בלחש שמתפלל בקול רם בינו לבין עצמו, ולכן כתוב בד' שצריכין להודות ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, כי גם שהם מרימין קול בצעקה, מצד שהוא בעת צרה הוא יתברך מושיעם, ואמר בצר להם וממצוקותיהם, כי כשהם צועקים אליו ית' כשהוא צר אותם, כלומר שמכירים שמאתו באה להם הצרה הזאת והם צועקים אליו, אז מן המצוקות שלהם שהם גרמו אותם באולתם, גם כן מושיע אותם, וזהו הנרצה באומרו ממצוקותיהם, ולא אמר ממצוקות יושיעם:

ע״זענין היות התפלה בעמידה, נראה הטעם להיותה רומז לקרבן, שכמו שקרבן מזבח קרוי עבודה כך תפלה קרויה עבודה, כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, ואי זו היא עבודה שבלב זו תפלה (מדרש תהלים ס"ו).

ע״חאמנם לתת טעם למה נצטוינו שתהיה העבודה של קרבן ושל תפלה בעמידה, נאמר כי גם שההבדל שבין מין האדם לב"ח הוא חי מדבר, עכ"ז ההבדל המפורסם ונראה הוא שהוא הולך בקומה זקופה וזה נמשך מצד שהוא חי מדבר, כלומר שיש לו כח נפש המשכלת, משא"כ בב"ח, והילוכו בקומה זקופה מורה שבריאתו אינה כבריאת שאר הב"ח שנפשותם היא יורדת למטה לארץ, ולכן הם הולכים על ארבע מביטים אל מקור מחצבם, אבל האדם שנפשו חצובה מתחת כסא הכבוד ופונה למעלה, היתה יצירתו רומזת לתכלית והיותו הולך בקומה ופונה למעלה, וע"כ בענין הקרבנות שהם הוראה על הבדל האדם מבעלי חיים, שיש להם שכר טוב בעמלם ועונש על עברם על מצות ה', והוא ית' זימן רפואה למכת עונם בהביאם את קרבניהם לפני ה' מב"ח נפש תחת נפש, צריך הכהן המקריב שיעשה עבודתו בעמידה, כדכתיב לעמוד לשרת וכתיב העומדים שם לפני ה' כמו שלמדו במקומו, וכן ענין התפלה הוא מורה הבדל מין האדם משאר בעלי חיים,

ע״טכי מצד נפש המשכלת דורשים אל ה' והוא יענם, וכפי התקרבם אליו הוא מתקרב אליהם, לא כשאר בעלי חיים שהשי"ת ברא בטבעם שיהיו מתקרבים אל מה שיקיים גופם כמאכל ומשתה, ויתרחקו ממה שיזיק לגופם (תדב"א ח"א פ' י"ד), ומאכלם וקיומם מוכן בלי יגיעה ובלי מחשבה כשהוא יתברך מצמיח הרים חציר נותן לבהמה לחמה וגו', אמנם האדם אין מאכלו ומשקהו מוכן עד אשר יטריח ויכין אותו, כדכתיב (בראשית ג') בזעת אפך תאכל לחם וגו', וזה הוראה לו על שאין תכליתו מושג בהיותו יושב ובטל כ"א בהיותו עמל בתורה ובמצות, ולכן בהיותו מתפלל לפני האלהים לשאול ממנו צרכיו, צריך שיהיה עומד בקומה, לרמוז כי מצד שנפשו חצובה מלמעלה מתחת כסא הכבוד נתיחד לעבוד בוראו ולהתפלל אליו בכל צרכיו, וגם הוא ית' מתאוה לתפלתו אם יהיה צדיק, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קל"ד) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, כי הצדיקים והם עבדי ה' כשהם מתפללים הם עומדים, כלומר עמידתם בבית ה' הוא רמז שהם עבדי ה', שנשמתם חצובה מלמעלה מתחת כסא הכבוד,

פ׳וכפי הדרש שדרשו חז"ל (סוכה נ"א ב) אלו המעלות על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם עומדים הלוים בשיר, נוכל לומר שלכך אמר בזאת המעלה האחרונה העומדים בבית ה', כי אין ישיבה בעזרה כ"א למלכי בית דוד בלבד, דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה', והוא העזרה, ולכן אמר בשיר המעלות זה האחרון שהיו אומרים אותו על מעלה ט"ו אצל עזרת ישראל, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' כלומר עתה שאתם כבר בעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה שהנכנס בה טמא חייב כרת, ראוי לכם לברך את ה' כל עבדי ה' שהם טהורים ונכנסים בה בקדושה, וזהו לשון הנה לשון הוראה באצבע כמו הנה אלהינו זה, כלומר עד עתה לא הייתם ממש לפני ה' בהיותכם חוץ ממחנה שכינה, עתה במעלה ט"ו שנכנסתם במחנה שכינה, הנה עבדי ה' ברכו אותו כיון שאתם עבדי ה' שאתם טהורים כמו שכתבתי, ולכך אמר העומדים בבית ה', כי עתה שנכנסתם למחנה שכינה אין לכם ישיבה בו, ואתם צריכים להיות עומדים בלי ישיבה כיון שאתה לפני ה', וכן העומד בתפלה הוא כמדבר עם השכינה ולכן ראוי שיהיה עומד:

פ״אולענין כיון הרגלים כתב הרשב"א ב' סבות, הא' כדי שהמתפלל ישים נגד עיניו ולבו כאילו ידיו ורגליו אסורות ואין בידו כח לקרב המועיל ולהרחיק המזיק זולתי בעזרתו ית', ועוד שנית צריך המתפלל לחשוב בלבו איך היתה כונתו ית' בבריאת מין האנושי לעשותו שלם בפועל ושיכיר מעשיו ית' וידמה למלאכי השרת, כמו שאמר הנביא (מלאכי ב') כי מלאך ה' צבאות הוא, ולזה הביאו ראיה (ברכות י' ב) ממה שנאמר במלאכים ורגליהם רגל ישרה, ומלת רגל משותפת לשון סבה כמו ויברך ה' אותך לרגלי, רמז שיכוון כל סבותיו להשי"ת, ע"כ כלל כונתו כפי מה שמצאתי בספר עין ישראל.

פ״בוגם כי כל דבריו הם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, עכ"ז ראיתי לכוון אי זה דבר גם על כיון הרגלים, והוא כי מה שהביאו ראיה מן המלאכים שכתוב בהם ורגליהם רגל ישרה לכיון הרגלים, הוא להורות הדמיון שיש למתפלל בשעת תפלתו עם המלאך, כי המלאכים גם כי הם גוף פשוט הם משפיעים על דברים הפכים במאמרו ית', וכמו שאמר רבי בון בירושלמי דר"ה המלאך עצמו חציו אש וחציו מים, כלומר שפועל לפעמים דברים הפכיים ברצון הבורא ית', וכמו שאמרו בס"פ ערבי פסחים, בשעה שהפיל נבוכדנאצר הרשע לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, אמר שר הברד לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים, א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ לשרוף את הזורקים אותם לתוך האש, כדכתיב גובריא אילך די הסיקו לשדרך מישך וגו' קטיל המון שביבא דנורא ויהיה נס בתוך נס, אמר הקב"ה רד פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם הללויה, הנה הורו שיש למלאך כח על ההפכים לפעמים לכבוד השי"ת, גם כי שררתו אינה אלא על האש, עכ"ז יש לו כח לצנן כרצונו ית', וזהו מה שאמר רבי בון חציו אש וחציו מים, כי לפעמים פועל כמו אם היתה שררתו על המים ג"כ, גם כי שררתו אינה אלא על האש כדי שיהיה נס בתוך נס לכבוד השי"ת שפועל ב' הפכים ברגע א', ושני ההפכים הם לכוונה א' להצלת הצדיק ולהפרע מן הרשע המכתיר את הצדיק, וכמו כן האדם הצדיק גם כי הוא מורכב מד' יסודות, נשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, ורוב מעשיו ראוי שיהיו נמשכים לעבודתו יתברך מצד נשמתו, אבל אין כבודו ית' כל כך כשיעבוד אותו האדם הצדיק ויקיים מצותיו מצד נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד, אם לא בשתף עמו יצר הרע המחטיאו והוא הפך הנשמה, ועכ"ז הוא גבור וכובש יצרו תחת יצר הטוב הנמשך מנשמתו, ובזה הוא כבודו של הקב"ה שמקיים מצותיו בדבר שהוא הפך נשמתו והוא היצר הרע,

פ״גובזה יש לו שכר גדול, ולזה צריך האדם לכוין את רגליו בשעת עמדו בתפלה, להורות כי גם שיש לו ימין ושמאל והם יצר הטוב ויצר הרע צריך להתאחד בהם בעבודתו ית', וכיון רגליו ימין ושמאל הוא רמז על זה כי שניהם מכוונים לדבר א' והיא עבודתו ית' כמלאך, כי גם שפועל לפעמים הפך מה שנתמנה עליו הוא לכבודו יתברך, וזהו שנא' עליהם ורגליהם רגל ישרה כי השני הפכים שפועל המלאך לפעמים והוא נס בתוך נס הם לכונה אחת ישרה ומכוונת לעבודתו יתברך, ובזה יתדמה האדם למלאך בכל דרכיו בפרט בשעת עמדו בתפלה, והוא במעלה גדולה ממנו כשיש לו מי שמסיתו ומדיחו מעבודתו ית', ועכ"ז הוא מכניע אותו תחת כפות רגליו לעבודתו ית', מה שאין כן במלאך כי טבע בריאתו הוא שהוא מוכן לקבל שפע אלהי, והוא עושה שליחותו כפי מה שנברא, וכמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, שברא כל א' מעין פעולתו, כי אותו שנברא להיות שליח לדבר מה ברא אותו מן הרוח, דרך משל שהרוח הוא קל בשליחותו, ואותו שנברא לעשות אי זו פעולה ממקומו נברא גם כן מדבר שעושים בו פעולה, דרך משל האש, כי הרוח הוא קל מן האש שאנו משתמשים בו, שהרוח מוליך ומבעיר האש ואפילו הרוח המצויה, ולזה אמר במלאך שהוא לשון שליחות רוחות, ובמשרת אמר אש לוהט שהוא בתוקף פעולתו, ולהיות האדם דומה למלאך בשעת התפלה צריך שיכין עצמו לקראת אלהיו בתיקון מלבושו וגופו מהדברים החופזים אותו ומונעים אותו מלהדמות למלאכים, כיון שעיקר תפלתו היא בהכנעת יצרו הגופני כמו שכתבתי, צריך לנקות ולהכין גם כן את גופו, וכמו שאמר דהע"ה (תהלים פ"ד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כי תאות האדם ורצונו להתפלל אינו בא אלא מצד הנפש, והנפש היא מניעה את הגוף ומכינה אותו לעבודתו ית', ולזה אמר כשנכספה וגם כלתה נפשי לבוא להתפלל בחצרות ה', אז כמו שאני צריך להפנות את לבי מכל מחשבה ולכוין בתפלה, כמו כן אני צריך להכין גופי שיהיה מוכן ופנוי מהדברים החופזים אותו כדי שיהיה מוכן לעבודתו יתברך, וזהו הנרצה באומרו לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כלו' לשניהם כאחד תאות התהלה והרנון לאל חי:

פ״דצריכין אנו לתת טעם לכריעות והשתחויות של התפלה ולמקומם ומנינם, ואומר כי ענינם הוא הוראת הכנעת המתפלל וחשבו שאינו ראוי להתפלל אליו ולספר גדולותיו ית' כי במה נחשב הוא, ולכן (ברכות ל"ד) שוחין באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, ובהשלמת התפלה, להיות כי אלו השתים ברכות מיוחדות מהשאר בסיפור גדולותיו דרך כלל והתיחד אלהותו עלינו, משא"כ בשאר הברכות כי כל האמצעיות כל א' מהן היא ברכה על ענין פרטי, ואפילו שמע קולנו אינה כוללת אלא האמצעיות לבד, ואתה גבור מספר קצת מגדולותיו בפרט כמו מחיה מתים אתה רב להושיע וכו' סומך נופלים ורופא חולים וכו', ואתה קדוש אינו כולל אלא ענין קדושתו ית' ומה שמקדישים אותו בכל יום, ולא גדולותיו ונפלאותיו, וברכת רצה גם כן היא פרטית על ענין עבודת בית המקדש שתקובל ותשוב העבודה לדביר ביתו, ושים שלום על ענין השלום והברכה, אבל ברכת אבות היא כוללת כל השבחים שהם מעין כל שבחיו ית' האל הגדול הגבור והנורא, כי האמיץ העזוז ושאר שבחים הם נכללים באלו, וכן עיקר ברכה זו להראות יחוד אלהותו עלינו ועל אבותינו כי לזה נקראת אבות, ומה שייחד אלהותו עלינו היה מצד שנתיחד כבר על אבותינו, ולזה סדרו אלהינו ואלהי אבותינו, כי גם שאין אנו ראוים שיתיחד שמו עלינו עכ"ז בשכבר נתיחד על אבותינו נתיחד גם עלינו, וחזר ופירש אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, לומר כי גם שאמרנו שיחד שם אלהותו עלינו מצד אבותינו והם אברהם יצחק ויעקב, עכ"ז היה נראה שלא היה ראוי כל א' מהם לשייחד שמו עליו בפרט אלא לשלשתם דרך כלל, לזה חזר ואמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי על כולם ביחד ועל כל אחד בפרט נתיחד להיות אלוה.

פ״הואפשר עוד לפרש אבותינו לא אבות העולם, כי אם על אבותינו ואבות אבותינו זרע אברהם יצחק ויעקב, כי גם שאין קורין אבות אלא לאברהם יצחק ויעקב, זהו אבות סתם, אבל לא כשמורה שאינו אומר עליהם, וכמו שכתוב אבותינו חטאו ואינם, ובמכילתא תניא באגדתא ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים שאינו על אבות העולם, וכן אמרו כאן ואלהי אבותינו אינו עליהם כיון שאחר כך מזכיר אותם, והוא רומז לעיקר גדול והוא שלא פסק ולא יפסוק אלהותו מעלינו, כי גם כי בקצת דורות היו קצת מאבותינו רעים וחטאים לה' מאד, עכ"ז לא סלק הוא ית' שכינתו ואלהותו מעלינו, וגם בזמן גלותנו שכינה אתנו כביכול והוא אלהינו לעולם, ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, כי עם היות אבותינו קצתם בלתי ראוים הוא יתברך לא סלק אלהותו מעליהם, מצד שנתיחד כבר אלהותו על כל א' מהאבות אברהם יצחק ויעקב, ולזה סמך לאבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי בזכותם נתיחד שמו גם עלינו ולא תפסק יחוד שם אלהותו עלינו, וכמו שסדרו ומביא גואל לבני בניהם למען שמו וגו'.

פ״וכי מצד היותם בני בניהם יביא הגואל באהבתו אותם, שלעולם לא נפסקה שלשלת האלהות כמו שכתבתי, ולזה הטעם אין קורין אבות כ"א לאברהם יצחק ויעקב שהם האבות הכוללים לאומה ישראלית, ולא כן נח ואדם הראשון כי גם שהם אבות יותר כוללים, מצד כי נפסק שלשלת הצדקות מבני בניהם שהיו רשעים לא נקראו הם אבות, אבל אברהם יצחק ויעקב שלא נפסק מהם ידיעת ה' ואהבתו ויראתו נקראו אבות סתם, ועלה בידינו כי יסוד ברכה זו היא על יסוד אלהותו עלינו וכלל גבורותיו ונפלאותיו, וכן ברכת הודאה היא מעין זו מיוסדת על יחוד אלהותו עלינו לעולם ועד, וכל חיותנו וטובותינו ממנו, ולכן אנו כורעים בהם תחלה וסוף להורות הכנעה ושפלות להיותנו בלתי ראויים שיתיחד שם אלהותו עלינו, וכן בסוף התפלה כורע להורות שפלותו מהיותו ראוי לשבח ולהלל לשמו הגדול והנורא, כדי שלא יעלה בדעתו כי הוא ית' צריך לו לשבחו והלוליו, שהרי יש לו מלאכי מעלה שהם משיגים ומושפעים מאתו ומקדישים ומעריצים אותו, אלא לטובת האדם ומעלתו הוא שנצטוה להתפלל אליו ית', ומזה הטעם אנו אומרים בסוף תפלותינו עלינו לשבח לאדון הכל וגו', להורות כי כל מה שאמרנו בתפלותינו לא נתוסף לו ית' מעלה על זה, ואינו חייב לגמול לנו על זה מצד הדין, כי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (איוב ל"ה), אלא אדרבה אנו חייבין לגמול לו חסד על אשר נתרצה והראה שהוא מתכבד ומתעלה בתפלותינו, והוא ית' האמיר והעלה אותנו להיות לו לעם סגולה ושנתפלל אליו כמלאכי מעלה, והבדיל אותנו מכל עמי הארצות ואנו יש לנו יתר שאת ומעלה כשאנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולזה אנו כורעים ומשתחוים ג"כ בזאת ההודאה של עלינו לשבח וגו':

פ״זומקום הכריעה באלו הברכות בתחלה וסוף הוא בברוך, וכמו שאמרו (ברכות י"ב) כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם שנאמר ה' זוקף כפופים, וסבת זה הוא מהו שכתבנו כי בזמן שהאדם מהלל ומברך את שמו ית' ראוי שיעלה על לבו שפלותו להיותו בלתי ראוי לכך אלא מצד רצונו יתברך, שהוא מתכבד כביכול ומתאוה לתפלתן של צדיקים לטובתם ברחמנותו, ולזה אנו זוקפים בשמו ית' כי מצד רחמנות שמו הוא שמתרצה בתפלותינו לעלות אותנו ולהקים מעפר דל ובשמו קמנו ונתעודד, בתחלה וסוף הזכירנו יחוד אלהותו עלינו וגדולתו וגבורותיו, לרמוז כי כמו שנתעלינו בפני כל העולם בתחלת היותנו לו לעם והיותו הוא לנו לאלהים, כמו כן בזמן העתיד ב"ב שהוא סוף גלותנו נתעלה לעין כל האומות, כשיכירו וידעו כי לעולם לא פסק אהבתו מעלינו ומעל אבותינו, ויתגדל ויתקדש שמו כדכתיב (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה', ואם כן ענין הכריעות היא הוראה ורמז למה שאמרנו, ואמרו חז"ל (ברכות י"ב ב) שכ"ג שוחה בסוף כל ברכה וברכה, והמלך כיון שכרע בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו זוקף ראשו עד תשלום התפלה.

פ״חוענין היות כ"ג ומלך מיוחדים בענין זה יותר מנביא או חכם, נראה שהוא מטעם שיש לכ"ג ולמלך ברכות מיוחדות משאר כל ישראל, כ"ג ביוה"כ שאומר ח' ברכות על העבודה (יומא ס"ח), ומלך משמטה לשמטה מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות ומברך על קריאה זו ח' ברכות כמו שמוזכר בסוטה, וענין אלו הברכות הם על קיום האומה ובית המקדש והמלכות, ולכן בהיות המלך והכ"ג מתפללים אלו הברכות על כללות האומה ומה שצריך להם, צריך שיראו הכנעה יותר משאר אנשים בתפלה הנאמרת בכל יום, כי גם זאת התפלה הם מתפללים על כללות האומה החסרים יותר מהם מהדברים הצריכים להם, כי עליהם להשלים צרכם, בפרט על המלך, וכמ"ש חכמי ישראל למלך דוד (ברכות ג' ב) אדוננו המלך עמך ישראל צריכים פרנסה ואמר לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד וכו' ושואלים באורים מיד וכו', וכפי גדולת כל אחד כך היא הראות הכנעתו לפני האל ית', כי כ"ג הוא כורע בתחלה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף עד שיגמור, כי כל מה שהוא גדול ביותר צריך ליכנע ולהשפיל עצמו, וכמו שלמדו משלמה דכתיב ביה (מ"א ח') ויהי ככלות שלמה להתפלל קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו, והתפלה זו על כל ישראל היתה, שיהיה ה' קרוב עליהם עתה ולעתיד, ומפני שהנהגת המלך היא מתמדת כל ימי מלכותו בלי הפסק צריך להיות עיני השגחתו עליהם, ולהוראה זו אמר כיון שכרע שוב אינו זוקף ראשו עד תשלום התפלה, אבל כ"ג אינה מוכרחת כהונתו הגדולה כי אם מיוה"כ ליוה"כ, ולכך יש הפסק לכריעתו מתחלת ברכה לסופה.

פ״טומקום התפלה שיהיה מקום נמוך למדו אותו (ברכות י' ב) מדכתיב ממעמקים קראתיך ה' אדני שמעה בקולי וגו', שהכונה בו להורות על עוצם הכונה המחוייבת למתפלל בעומק מחשבת הלב, ולזה אמר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', כי גם שמעלות האל ית' רבו מספר, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עכ"ז הוא מצוי לאותם שמתפללים אליו בעומק מחשבת הלב, ולרמוז זה צריך שתהיה התפלה במקום נמוך, ואמר אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, שמעה בקולי למה שקראתיך ה', ואחר כך ששמעת שאני קורא אותך, תהיינה אזניך קשובות למה שאני שואל ממך בלשון תחנונים.

צ׳וג"כ אפשר לפרש ממעמקים על עומק המקום ממש בשעת התפלה, והוא כי המתפלל במקום גבוה הוא מראה כאלו מקרב עצמו למקום השכינה כדי שישמע קולו, כמו המשמיע קולו בתפלתו שביארנו למעלה פ"ו, ולזה צריך שיתפלל במקום נמוך להורות כי מלא כל הארץ כבודו, וגם שעיקר שכינתו למעלה, הוא שומע לצועקים אליו מלמטה ממקום שפל, ולזה אמר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', כלומר להיות עיקר מושב שכינתך למעלה מכל המעלות אני קורא אותך ממעמקים, להורות כי גם שתגביה במרום ואיני יכול להתקרב אליך, כל כך אתה קרוב אלי כשאני למטה כמו אם הייתי במקום גבוה, ולכן אני מתפלל אליך וקורא אותך ממעמקים, כי גם שאתה גבוה ונשא עכ"ז אתה אדון העולם ומשגיח על כל דרכי בני אדם, וזהו שאמר אדני שמעה בקולי, כיון שאתה אדון הכל ראוי שתשמע לקולי, גם כי קולי שפל ואתה במקום גבוה, ותהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, כי גם שעיקר שכינתך בשמים, כבודך מלא כל הארץ, ולכן תהיו אזניך קשובות, כיון שאתה קרוב אלי ג"כ בפועל בהיות כל הארץ מלא כבודך, כי לשון אזניך קשובות הוא למי שקרוב אליו, וכאילו מדבר לאזניו, כי ענין האזנה הוא הטיית האזן לשמוע ממקום קרוב, וא"כ הוא ית' שכינתו בשמים, וגם הארץ מלאה מכבודו, שהוא שומע תפלת וצעקת המתפללים אליו בכל לב, ולזה אמר הנביא ע"ה (ישעיה נ"ז) כה אמר רם ונשא וגו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, כי איני צריך לרדת למטה לשמוע צעקת המדוכאים ושפלי רוח, כי גם שמרום אשכון, אני שומע צעקתם, בהיות הארץ מלאה מכבודי, והוא ענין השגחתו ית' על כל בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

צ״אאופן עמידת האדם בשעת התפלה הוא כמ"ש ביבמות פרק מצות חליצה (ק"ה) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו ב' מקראות הללו, והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכתיב נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, ופירש"י ז"ל עיניו למטה כלפי הארץ משום דשכינה התם קיימא, כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים.

צ״בוצריך לישב ענין זה במה שאמרו שם למעלה רבי חייא ור"ש ברבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד אמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, אדהכי אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו וגו', אמר הכי אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו ע"כ, וכיון ששני מקראות אלו אינם סותרים זה את זה, צריך לתת טעם למה רבי חייא ור"ש חולקים בזה הענין כפי הנראה, דחד אמר צריך ליתן עיניו למטה, וחד אמר לבו למעלה, וכל אחד הביא ראיה מן הכתוב, והיה ראוי שיודה כל א' לחבירו ששני הענינים יכולים להתקיים בבת אחת בנתינת עיניו למטה וכוונת הלב למעלה כמו שנראה משני הכתובים, וכמ"ש רבי ישמעאל משם אביו, ואם נאמר כי לא היו חולקים רבי חייא ור"ש אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, מה שאינו נראה כן מלשון הגמרא, א"כ מה חדש אח"כ רבי ישמעאל משם אביו, שהרי גם אלו מודים שצריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה לקיים שני הכתובים, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא כמו שאמרנו, וגם כי הוא לא היה יודע מה שאמרו הם בענין זה, שלא השיבו לו על מה ששאל מהם במאי עסקיתו, אלא בתפלה, ולא פירשו לו באי זה ענין תפלה, עכ"ז כיון שהוא אמר על שם אביו ב' הדברים עיניו ולבו, והם לא אמרו כל אחד מהם אלא דבר אחד, נראה שהם חולקים בענין, כי בהיות ב' הדברים בשעה אחת בעמדו בתפלה, למה אמרו כ"א דבר א' ולא ב' הדברים, ולשון כדי שיתקיימו ב' כתובים הללו מורה, כי לדעת ר"ח ור"ש ברבי לא היו מקיימים כי אם כתוב אחד מהם, וא"כ ראוי לתת טעם כיון שהם יכולים לקיים ב' הכתובים שאינם סותרין זה את זה למה לא קיימום, ועוד כי רבי חייא או ר"ש שאמר צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני לבי שם כל הימים, היה יכול לומר ג"כ שיתן לבו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם משום דשכינה התם קיימא, ובכתוב אין הוראה לעינים יותר מללב, ועיני ולבי אשכינה קאי:

צ״גולכן אני אומר כי רבי חייא ור"ש חולקים על כוונת התפלה, כי מי שאמר צריך שיתן עיניו למטה ה"ה שצריך לכוין ג"כ לבו למטה אשכינה, והזכיר עיניו כי על הסתם אין אדם מכוין אלא על מה שמביט בו בעיניו, ואחרי עיניו לבו הולך, וגם מטעם שהעינים גבוהות מהלב להסתכל למטה, וכיון שנותן עיני הגבוהים למטה כ"ש הלב שהוא יותר קרוב, וכיון שהשכינה למטה כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים, צריך לתת עיניו וכוונת לבו למטה, ומי שאמר צריך שיכוין לבו למעלה סובר, כי אין ראוי לכוין כי אם למעלה, כי עיקר כבוד השכינה למעלה בשמים היא, וכן עיניו יתן למעלה כיון שהוא מכוין למעלה, והזכיר לבו ולא עיניו שהלב מוזכר בכתוב, כדכתיב נשא לבבנו אל כפים, וכיון שכוונת לבו למעלה, גם עיניו לנכח מעלה יביטו שהם קרובים יותר למעלה מן הלב, ולז"א רבי ישמעאל כי כדי לקיים ב' המקראות צריך שיתן עיניו למטה לכבוד השכינה שלמטה, וכוונת לבו למעלה, כמו שמבואר בכתוב נשא לבבנו אל כפים, ועיקר הכוונה הוא בלב לא בעין, ולכן יכוין לבו למעלה לעיקר השכינה שבשמים, ולכבוד השכינה שבבית המקדש שלמטה יתן עיניו למטה, ובזה מתקיימים ב' הכתובים, אבל מי שאומר צריך ליתן עיניו למטה וה"ה כוונת לבו כמו שאמרנו, הוא סובר כי הכתוב של נשא לבבנו אל כפים אינו מדבר בזמן התפלה, כי אם לכל מעשה האדם, שיהיו מכוונים לש"י, גם כי הוא בשמים הוא משגיח על כל מעשיו ועל מחשבותיו, אבל בכוונת התפלה צריך שיכוין למטה כמו שאמרנו, ומי שאומר צריך שיכוין לבו למעלה וכן עיניו, סובר כי הכתוב של והיו עיני ולבי שם כל הימים הוא לענין כבוד שכינה שלא זזה מאותו מקום המקודש, ולכן אין ראוי שנזלזל בקדושתו, וכמ"ש והשמותי את מקדשיכם אע"פ שהם שוממים נקראים מקדש, אבל לענין התפלה סובר שאין ראוי לכוין עיניו ולבו כי אם לעיקר שכינה שהיא למעלה וכמו שכתוב נשא לבבנו אל כפים וגו'.

צ״דור' ישמעאל משם אביו מקיים ב' הכתובים לענין התפלה כנזכר ומה שאמרו שלשתם המתפלל צריך וכו', ולא אמרו חייב אדם ליתן עיניו וכו', הוא להורות כוונת הכתובים, כי אין אחד מהם יכול להכחיש הכתוב שמביא חבירו ראיה ממנו, אלא שהם מפרשים שאותו הכתוב נאמר על ענין אחר כמו שאמרנו, ולכן האומר שהכתוב נאמר על ענין התפלה אומר המתפלל צריך וכו', כלומר לא תחשוב כי זה הכתוב נאמר לענין אחר ולא לענין תפלה, כי האמת הוא שנאמר על התפלה ולכן המתפלל צריך וכו'.

צ״הולפי מה שנראה כי הם לא השיבו לרבי ישמעאל ענין מחלוקתם במה היה אלא שהיה בענין התפלה, צ"ל כי מה שאמר רבי ישמעאל הכי אמר אבא וגו' כדי שיתקיימו ב' כתובים הללו, הגמרא הוא דקאמר לה כדי לקיים ב' כתובים הללו שכבר הזכרנו למעלה, דאילו רבי ישמעאל לא ידע מה שאמרו.

צ״ווהיה לו להזכיר הכתובים כדי לקיים והיו עיני ולבי שם וגו' נשא לבבנו אל כפים וגו':

צ״זוג"כ אפשר לומר שקצר הגמרא במה שאמרו במאי עסקיתו בתפלה, ואמרו לו בפי' סברת כל אחד מהם, אלא שהגמרא קצרה בזה ולכן א"ר ישמעאל עצמו כדי לקיים ב' כתובים הללו, שכבר שמע אותם מפיהם.

צ״חכל זה הוא לענין משמעות פשט המאמר כפי סוגית הגמרא, אבל בענין כוונת מחלוקתם, וכוונת ר' יוסי בשצריך נתינת עיניו למטה וכוונת לבו למעלה, אקדים ב' הקדמות.

צ״טההקדמה הראשונה כי ענין משאה"כ וקרא זא"ז ואמר ק' ק' ק' וגו' מלא כל הארץ כבודו, שנראה מזה כי שכינתו היא למטה בתחתוני' כפשט הכתוב מלא כל הארץ כבודו, וגם משאה"כ והיו עיני ולבי שם כל הימים, שנראה ששכינתו שורה לעולם במקום המקדש המקודש יותר משאר המקומות, ענין זה הוא השגחתו יתברך, שהוא משגיח בכל אישי עולם השפל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

ק׳ויותר מהמה בארץ ישראל שהיא חלקו ונחלתו, ובירושלים במקום המקדש השגחתו והשקפתו יותר מפורסמת ונגלית לעין כל בנסים ההוים ונוהגים במקום המקודש, וזהו ענין והיו עיני ולבי שם כל הימים, כי גם בזמן החרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח ולהשקיף על פרטי האומה ישראלית, ולהציל אותם מקורות העולם, כי גם שבהיותו למעלה בשמים יכול להשגיח על כל פרטי העולם ולהצילם ממקרי הזמן ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, עכ"ז בהיות שכינתו למטה בתחתונים היא מכינה רצון האנשים לעבדו בהיותו קרוב אליהם ומשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה' כדי שיזכו כל העולם וינצלו מרשת זו נטמנה להם, והוא יצר לב האדם רע מנעוריו, ויותר בא"י ובבהמ"ק שהם קרובים יותר אל כבוד שכינתו ית' ומושפעים מאתו ית', וכאומרם אוירא דארעא ישראל מחכים, ורוח הנבואיי שורה בא"י, משא"כ בשארי ארצות ובזמן שבהמ"ק קיים שעיקר שכינתו בבהמ"ק, שמניצוץ ולהב שכינתו מתנבאים המוכנים אל הנבואה, והראיה כי אחר סילוק עיקר שכינתו בחרבן המקדש, נפסקה הנבואה בעונותינו, ולא נשאר למטה ניצוץ שכינה כי אם להשגחת האומה ולהצילם מרעתם, וזהו ענין והיו עיני ולבי שם כל הימים, עיני הוא מורה ענין השגחתו עליהם לטובה ולברכה להספיק צרכם, ולבי הוא להצילם מהמקרים הבאים עליהם באהבת לבו אותם, וא"כ ענין מלא כל הארץ כבודו, ועיני ולבי שם כל הימים, הוא השגחת הש"י עליהם בדברים הצריכים להם בזה העולם, להכין אותם ולסעדם שיכינו צדה לדרכם והוא עה"ב, ומפני שנראה איזה ירידה כביכול לשכינה להיותה בתחתונים, אה"כ וקרא זא"ז ואמר קק"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כלומר גם כי מלא כל הארץ כבודו עכ"ז אין בזה שום ירידה ח"ו לקדושתו, כי המלאכים אומרים קק"ק גם כי שכינתו למטה בתחתונים.

100

ק״אההקדמה הב' היא ידיעת הפרש פעולת העין מן הלב, כי העין הוא גשמי ופעולתה ג"כ הוא גשמי, כי כל החושים הם גשמיים כי אין העין ושאר החושים משיגים כי אם הדברים הגשמיים, והלב גם כי הוא גשמי משיג דברים עליונים מכח המחשבה הנטועה וקבועה בו מאתו יתברך, ולענין המצות ג"כ אותם שהם תלויות בעין הם מצות מעשיות, והתלוים בלב הם שכליות ואלהיות כהאמנת העקרים אשר בהם יוגדר האדם בשם ישראלי ויכונה ביחוס יהודי, וכן לענין העבירות, וכמ"ש אחרי לבבכם זה אפיקורסות, ואחרי עיניכם זה זנות, ומעתה אומר כי מי שאמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, דכתיב והיו עיני וגו'.

101

ק״בהוא סובר כי כיון שהשכינה היא עומדת עדין למטה כמו שנראה מפשט הכתוב, ותועלתה הוא להכין בני אדם לעבודתו, כדי שיהיו ראוים שיחול עליהם ברכתו בזה העולם, ולהצילם מפגעי הזמן וקורותיו כפי ההקדמה הראשונה, א"כ ראוי שהמתפלל אליו ית' שיספיק צרכיו ושיצילהו מקורות הזמן יכוין ויטה עיניו למטה לשכינה העומדת ומשקפת ע"ז והוא עניני האדם בזה העולם, ולזה הזכיר עיניו ולא לבו, כי העין היא מיוחדת לדברים הגשמים הצריכים בזה העולם כפי ההקדמה השניה.

102

ק״גועיקר התפלה הוא על צרכי האדם בזה העולם, וכמו שאמרו בפ"ק דשבת (דף י') על המאריך בתפלה ומקצר בזמן תלמוד תורה, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, שיראה היות התפלה צורך חיי שעה, לרפואה לשלום ולמזונות כפירש"י ז"ל.

103

ק״דומי שאמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה כדכתיב נשא לבבנו אל כפים וגו', סובר כי עיקר התפלה אינה לצורך האדם בזה העולם, כי אם להלל שמו יתברך ולספר גדולותיו ונפלאותיו ונוראותיו, ועיקר הכוונה היא שיכוין האדם בתשבחות האל ית' והלוליו וגדולותיו, יותר ממה שיכוין במה שיאות לעניני צרכיו בזה העולם, וכמו שאמרו (ברכות ל"ד) כי מי שאין יכול לכוין בתפלתו לפחות יכוין בברכת אבות, שהיא סיפור גדולותיו ותשבחותיו, ואם אינו יכול לכוין בה לא יתפלל, שנראה שעיקר כוונת התפלה היא בתשבחות האל יתברך.

104

ק״הומזה נמשך היותו נענה בשאלת צרכיו וכמו שביארנו למעלה בענין לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל.

105

ק״וולכן אמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה, כי עיקר שבח והלול שכינת האל היא למעלה לכבוד שכינתו החונה בשמים. והזכיר לבו ולא עיניו לעומק מחשבת הלב בכוונתו לדברים העליונים אשר מהם יכיר וישיג גדולת בוראו כפי ההקדמה השניה, ובזה הוא משיג וקונה העוה"ב וזוכה להקביל פני השכינה העומדת למעלה לשלם שכר טוב להולכים לפניו. ומה שכנו חיי שעה לתפלה הוא לאותו חכם שהיה מאריך בשאלת צרכיו. ורבי יוסי שאמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ויכוין לבו למעלה לקיים שני הכתובים, סובר שראוי לאדם המתפלל ליתן עיניו למטה לכבוד השכינה השורה למטה במקום המקדש כדי שיפיק רצונו בשאלת צרכיו כי לזה היא עומדת במקום ההוא המקודש, ויכוין לבו למעלה בתשבחותיו והלוליו להללו ולפארו כפי השגת דעתו בשכינתו החונה בשמים.

106

ק״זובזה ישיג ויקבל שכר טוב בעוה"ב מאת כבוד שכינתו החונה בשמים ומשפעת ומנחלת לאוהביו י"ש עולמות, ובזה מתקיים כוונת שני הכתובים, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים לכוין תפלתו בתשבחות והלולים לאל בשמים להשיג חיי העוה"ב.

107

ק״חוכתוב והיו עיני ולבי שם על השכינה השורה בכותל מערבי להספיק צרכיו בזה העולם והם חיי שעה, ושניהם כאחד טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, וכן אמה"כ אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, הורה על כוונת לבו למעלה באומרו לאלהים עליון, כלומר כבוד שכינתו העליונה, ועל נתינת עיניו למטה לכבוד השגחת שכינתו במקום המקדש אמר לאל גומר עלי, שמהשפעת השכינה למטה נמשך הפקת רצון האדם וגמר צרכיו בזה העולם, ולזה אמר לאל גומר עלי.

108

ק״טיש דברים בתפלה שמצד מעלתם אין לנו רשות לאמרם כי אם בהיות עשרה בני אדם מקובצים במקום אחד, וכמו שאמרו (ברכות כ"א) אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה והביאו ראיה מן הכתוב שאמר (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בנ"י וילפינן תוך מתוך, דכתיב ויבאו בנ"י לשבור בתוך הבאים ועשרה הוו דבנימין לא הוה תמן כדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח וגו' ובא ללמד ונמצא למד דעשרה נקראו עדה.

109

ק״יוצריך לתת טעם באי זה אופן למדו מכאן אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, כי זה הכתוב לא נאמר במקומו כי אם אצל חלול ה' כמ"ש ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י וכמו שלמדו למחלל את השם בפני עשרה מישראל או המקדשו שנהרג על קדושת שמו ועיקר הכתוב נכתב לענין דין זה, א"כ מהיכן לרבותינו ז"ל שגם בכלל זה יש כל דבר שבקדושה שאינה בפחות מי', וצ"ל כי גם שהאמת הוא שזה הכתוב נאמר לענין קדוש השם בשעה שמעבירין את האדם על קדוש ה' שיהרג ויקדש שמו ברבים ואל יעבור ויחללהו, עכ"ז למדנו מכאן שיש הפרש בין היותו בפחות מעשרה מישראל או היותו בעשרה לענין התפלה ג"כ, מדלא כתיב וקדשתם אותי בתוך בנ"י דומיא דרישיה דקרא דכתיב ולא תחללו את שם קדשי, וכתב ונקדשתי משמע בכל מיני הקדושות, ולכך אמרו אין דבר שבקדושה בפחות מי' כלומר גם כי ענין הכתוב אינו אלא לענין קדוש ה' במצות אפ"ה מדכתיב ונקדשתי משמע דאין דבר שבקדושה בקדושות אחרות ג"כ בפחות, ומעתה ראוי לתת טעם לכל אחד מהדברים הצריכין עשרה כי מן הנראה בקדיש וקדושה לבד הם שיש בהם קדושה ואינם נאמרים בפחות מעשרה אבל בברכו וקה"ת והפטרה ונשיאות כפים וי"ג מדות וברכת מזון בשם וברכת חתנים נראה שאינם בכלל דבר של קדושה יותר משאר עניני התפלה, ובגמרא נראה כי טעם כולם הוא שאין דבר שבקדושה בפחות מי' כדאמרינן התם על המשנה אין פורסין על שמע וכו' (מגילה כ"ג ב).

110

קי״אואומר כי לענין קה"ת כבר אמרו חז"ל משה תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבתות ובמועדים בענין המועד וסמכו על הכתוב שאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י מצותו שיהיו קורין כל אחד בזמנו כדתנן במגילה (שם ל"א א), ובשני ובחמישי ג"כ כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה וסמכו על פסוק שאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה (ב"ק פ"ב) ותיקון משה ודאי היה שיקראו בתורה ברבים, דאילו ביחיד כתיב (יהושע י"א) והגית בו יומם ולילה, ולא היה צריך לתקן כי אם לקרות ברבים, ואלו הרבים הם מסתמא עשרה, כיון שמצינו לענין קדושה דאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ולכך אמרו על כל השנויים במשנה שהטעם בהם שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, וכן עזרא שתיקן בשבת במנחה היה כעין תיקון של משה.

111

קי״בוענין ההפטרה כבר הוא ידוע כי היא נאמרת מזמן הגזרה שגזרו שלא לקרות בתור' והיו קורין בנביאי' מעין הפרשה ולכך תיקנוה ג"כ בעשרה, ובנשיאת כפים ג"כ כתיב (ויקרא ע') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגו', וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בנ"י אמור להם, וכיון שהברכה היא לרבים נראה שצריך שיהו עשרה לפחות כיון שדבר של קדושה אינו בפחות מעשרה, אם כן העם שהוזכרו כאן או בני ישראל הם עשרה דבקרא דונקדשתי ג"כ בנ"י.

112

קי״גולענין י"ג מדות אמרו בר"ה (דף י"ז) ויעבור ה' על פניו ויקרא א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתיב א"א לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ והראה לו למשה וא"ל כל זמן שישראל חוטאים לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם, וכיון שאמרו כש"צ נראה שלא נמסרו י"ג מדות אלא לרבים והיינו עשרה כמו כל דבר שבקדושה, וברכת חתנים כתוב ברות ויקח בועז עשרה אנשים וגו', ובברכת מזון בשם יש לתת טעם למה צריך עשרה להזכרת אלהינו, שהרי בתפלה מזכיר היחיד כמה פעמים אלהינו ואינו דבר מיוחד לצבור, ובגמרא נתנו טעם בפרק שלשה שאכלו לברכת זימון מדכתיב גדלו לה' אתי גדלו שנים אתי חד הרי ג', או כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אקרא חד הבו שנים הרי ג', וצריך לתת טעם מאין לנו שזה הפסוק לענין ברהמ"ז נאמר ולא לענינים אחרים, ואם הוא בענין ברכת המזון נראה כי ג' יכולין לזמן בשם כדכתיב גדלו לה' אתי, וכן בכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, נראה בפירוש שיזכירו אלהינו בנתינת גודל לשם ית' על המזון שאכלנו, וא"כ למה הצריכו עשרה להזכיר אלהינו.

113

קי״דואפשר לומר כי מה שתקנו חז"ל ברכת זימון בענין האכילה, משא"כ בשאר דברים של קדושה או שאר ברכות כי כלם נאמרות ביחיד, ואם אינם נאמרות ביחיד אין נאמרות ג"כ בשלשה כמו בדברים של קדושה שצריך עשרה, ולא מצינו חילוק בין יחיד לשלשה, כי אם בענין בהמ"ז, הטעם הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ואמרו חז"ל (ירושלמי פ"ק דתרומות והביאו הרא"ש ז"ל בהלכות) ואפי' מדומדם כיון דכתיב ושבעת ולזה הכריחו לג' שאכלו כאחד שחייבין לזמן ולא יברך כל א' לעצמו הואיל שמברך ואפי' מדומדם, אלא הגדול שביניהם שמסתמא דעתו מיושבת עליו יברך, והם יענו אחריו ברוך שאכלנו משלו ויכוונו לברכתו ויענו אמן, ובתחלת הברכה הוא עיקר הזימון, ולכך גם כי מזכירים אלהינו בכמה מקומות היחידים, עכ"ז בברכת הזימון שהיא נברך שאכלנו משלו והם עונין אחריו לא יזכירו אלהינו כי שמא גם המברך מדומדם, אבל כשהם עשרה שחל עליהם דבר של קדושה אז מזמנים בשם כי הגדול שבכולם הוא המברך, ואפילו היה מדומדם כיון שהוא בחבורת עשרה בני אדם יכולין להזכיר את ה' בתחלת ברכת מזון שהיא זימון בשם כמו שאמרנו:

114

קי״הוענין ברכו את ה' המבורך.

115

קי״והיות נזכר בעניני דבר של קדושה אפשר שהטעם הוא כיון שהוא מסודר בסוף הקדיש שהוא דבר של קדושה וצריכין לברך ברכות של ק"ש ולכן אומר ברכו את ה' המבורך ועונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד כיון שנתקן בצבור וכל הצבור יוצאים ידי חובתם בקריאת הג' או השבעה שקוראים, צריכין לתת לב לברכת הקורא המתוקנת בצבור ולענות אחריו ברוך, כדי שיחשב להם כאילו הם קראו בתורה בכוונם לברכות ולמה שקורין בתורה.

116

קי״זוענין מנין זה של עשרה היותו ראוי שיחול עליהם קדושת השם הוא ע"ד הפשט כי פחות מעשרה אינו מנין, והוא רומז לדברים העליונים מן המלאכים ולמעלה שאינם בפחות מעשרה.

117

קי״חוגם אמרו (סוכה ה') לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה למעלה מי' באופן שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, וכן מצינו בבני יעקב כשנולדו א' א' אותו שהשלים מנין עשרה עם יעקב נזכרה השכינה עמו, והוא יששכר תשיעי לבנים ד' שילדה לאה קודם וד' השפחות וזה החמישי ללאה הם עשרה, וכתוב בו וישכב עמה בלילה הוא, וא"ר יוחנן במסכת נדה פ"ג מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה והיינו דכתיב יששכר חמור גרם חמור גרם לו ליששכר, וענין הסיוע הוא מה שאמרתי שכיון שנולד הוא השלים לעשרה ונסתיימו בו שיחול עליהם דבר של קדושה שקודם היו פחות מעשרה ואין בהם דבר שבקדושה, ולזה זכו לתורה ולחכמה דכתיב (דה"י א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וגו', וכן אמרו (ברכות י"ז, מגילה ל"ב) העשירי נוטל שכר כנגד כולם, לכן ישתדל האדם להיות נמנה עם העשרה הראשונים הבאים לב"ה, וכן יש רמז בזה שחייבין לשכור העשירי כשיצטרכו ממ"ש כאן כי שכר שכרתיך וגו'.

118

קי״טמעלת תפלת הצבור היא גדולה לא לבד בדברים של קדושה הצריכים עשרה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה כמו שביארנו למעלה, אלא גם בתפלה הסדורה ליחיד גם כן אם מתפלל אותה בעשרה היא מרוצה יותר, וכמו שאמרו (ברכות ז') א"ל רב יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א"ל לא יכילנא א"ל ליכניף מר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מלתא ולודעי ליה למר עידנא דמצלי צבורא א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים, רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, רבי אחא אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי וגו',

119

ק״כנלמוד מכאן כי גם בתפלת היחיד בלי דבר של קדושה, יש מעלה ויתרון בהיותה נאמרת ברבים, ואפילו לא יהיו הרבים במקום ההוא, אלא בזמן שהם מתפללים במקום אחר, וכמו שלמדו מדכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אע"פ שאינו עמהם במקום תפלתם, וכן נראה מן הכתוב שאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כלומר גם כי תפלתי ביחיד, אני משתדל שתהיה בעת רצון, כי רב נחמן היה סובר כי אמת הוא שיש מעלה למתפלל אפילו תפלת יחיד בלי דבר של קדושה שתהיה ברבים, כמו המתפלל י"ח בלחש עם הצבור ולא הספיק לעמוד עד חזרת התפלה לקדושה, אבל כשאינו עמהם במקום אחד, הרי הוא יחיד, לכך אמר לו מאי כולי האי, והשיב לו מדכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כי נראה כי גם בתפלה שמתפלל היחיד בביתו, יש לה יותר מעלה אם אומרה בשעה שהצבור מתפללים, כמשמעות הכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כלומר תפלתי הנאמרת ביחיד היא מגעת אליך ה', כשהיא נאמרת בעת רצון והיא שעה שהצבור מתפללים בה ונקראת עת רצון שהקב"ה מרוצה באותה העת, כמו שאמר רבי יוחנן (שם ו') דכתיב מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, שיעור שיוכל לענות דבר של קדושה, ורבי יוסי בר חנינא אמר מהכא בעת רצון עניתיך, כי מן הכתוב של ואני תפלתי לך ה' עת רצון נראה לו שאין הוכחה כי אם שישתדל להתפלל בשעה שהצבור מתפללים, אבל לא שיהיה עונה לזה, אבל בעת רצון עניתיך שנראה כי מי שמתפלל בעת רצון והוא העת שהצבור מתפללים כמו שביארנו הוא נענה מיד כדכתיב עניתיך, ורבי אחא אמר מהכא דכתיב הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ענין הוכחתו היא משני הכתובים, מהן אל כביר לא ימאס למדנו לתפלת הרבים שאינה נמאסת, ואחר שלמדנו שהיא מקובלת, למדנו מן הכתוב של פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, כי מלחמות הבאות על האדם הוא פדוי מהם כשמתפלל בשעה שהרבים מתפללים, ותניא נמי הכי מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס.

120

קכ״אוכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות.

121

קכ״בומה שאמרו מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים צריך לתת טעם שהיה ראוי להיותה נאהבת ולמה ימאסנה לשהוצרך הכתוב לומר לא ימאס, כ"ש במה שאמרו אחר כך כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וגו', ואפשר לומר כי מה שאמר הכתוב הן אל כביר לא ימאס ולמדנו שאין הקב"ה מואס בתפלתן, היינו כשאינם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים, ואפילו הכי כשהם מתפללים עם הצבור אינו מואס בתפלתם למעלת תפלת הצבור, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' ליחיד המתפלל עם הצבור כלומר בשעה שהצבור מתפללים, כיון שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הנכללים במלת שלום, אינו צריך לומר שתפלתו נשמעת אפילו שלא התפלל אותה ממש עם הצבור אלא שמעלה לו הקב"ה כאלו פדאו לו ולבניו מבין האומות, ודורש פדה בשלום נפשי על האל ית' כי כביכול שכינה עמנו בגלות, והמתפלל בזה האופן כאלו פודה אותו ואת בניו מן הגלות, שהוא הקרב והמלחמה והצער שהם בו, וכיון שמזכיר הכתוב פדיית עצמו גם לבניו הוא פודה כי עמם הוא בצרה, וכשמסתלק שב את שבותם ומרחם אותם, וגם כי אנו רואים כמה תפלות שמתפללים הצבור ואינם נענים אין תימה על זה כי אפשר קרוב לודאי שלא התפללו אותם התפלות בכונה כראוי, אבל אם התפללו בכונה אפילו קצת הצבור בודאי נענים, כדכתיב הן אל כביר לא ימאס, כביר כח לב, כלומר מה שאינו מואס תפלת הרבים, זהו כשיש בתוך זה הכביר שהם הצבור, כח לב שהוא כוונת הלב:

122

קכ״גומעלת תפלת הצבור משלשה טעמים. הראשונה מצד עניני הקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה. ולזה אפשר שכיון דוד באמרו (תהלים נ"ה) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, הכוונה כי הדברים של קדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה הוא לסבת מעלת סוד נעלם שיש בהם בקדושת ה', שעל זה אין ראוי להזכיר רמז הקדושה כי אם בצבור ולא ביחיד. ולזה אמר מה שאני משתדל ללכת לבית אלהים ברגש, כלומר בקבוץ בני אדם הוא לסבת שנמתיק סוד הקדושה יחדיו כי בפחות מעשרה לא נוכל להשיג רמז מתק הענינים ההם:

123

קכ״דהטעם הב' גם בתפלה שאין בה דבר של קדושה הצריכה רבים, עם כל זה יש בה מעלה בהיותה נאמרת ברבים או בשעה שרבים מתפללים כמו שביארנו (תורת כהנים פ' בחקותי) מפני שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה, כי היא מתעלית יותר הרבה מכפי הערך לכל א' בהיותה נעשית בחבורת בני אדם, כי אפילו בדברים הגשמיים עושה אדם יותר מכפי הערך בהשתתפו עם אחרים במלאכה, וכמו שאמרו (סוטה פ' אלו נאמרים) בענין המרגלים בהבאות האשכול שהביאוהו ח' בני אדם וגמירי דכל טונא דמדלי איניש לכתפיה ואין אחר מסייעו תלתא דטועניה הוא כשמטעינו אחר ובאבני ירדן שכל א' היה מגביה על כתפו שיערו כל אחד מהן מ' סאה ומכאן נחשב לאשכול כמה היה בו ששמנה אנשים היו מסייעים זה את זה כשמרימים אותו על כתפם אם כן היה משקלו של אשכול תתק"ס סאין ק"כ לכל אחד שהיו שני שלישים יותר ממשוי אדם שאין אחד מגביה על כתפו כאבני ירדן, וא"כ כל שכן בדברים האלהים שמתעלה יותר ענין המצוה בהתאחד בה כמה בני אדם מכפי הערך לכל או"א, וכמו שפירש"י ז"ל על ענין תפלת אברהם אבינו על סדום ועמורה, שאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ויהיו מצילים חמשה כרכים עשרה לכל כרך, ומ"ה, יצטרף צדיקו של עולם עם כל תשעה ויהיו עשרה וינצלו כולן, וארבעים על ד' כרכים, ול' על ג' וכ' על ב' ועשרה על א'.

124

קכ״הואע"פ שהודה לו האל ית' על חמשים שיצילו חמשה כרכים עשרה לכל כרך, הוצרך לשאול על מ' לארבע כרכים ושלשים לג' ועשרים לב' ועשרה לאחת.

125

קכ״וכי אינן דומין העשרה שהיו מצילין כל כרך וכרך בהצטרפם עם שאר העשרות המצילים על שאר הכרכים, לעשרה העומדים לבדם להציל כרך שלהם ואין אחר מתחזק עמהם על אלה כי אם הוא יתברך, גם כי דבר החטא הוא חמור וכמ"ש ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ר"ל כי גם שצעקת העניים היתה רבה, החטא על מה שעשו היה כבד מאד ממה שצעקו הם, כי לפעמים האדם הוא צועק על מה שנעשה לו יותר מהראוי, ובענין סדום גם כי הצעקה היתה רבה, לא השיגה לערך החטא כי כבדה מאד מהצעקה, ואמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו', ענין ארדה כי החוטא לה' אם עונש החטא ההוא כפי גדולת המצוה לא יהא קץ ותכלית לעונשו, אם נעריך עונשו כפי גדולת האל יתברך המצוה לו שלא יעשה כך וכך.

126

קכ״זולזה האל יתברך להקל עונש האנשים כביכול כאלו מוריד ערך גדולתו בהיות שכינתו למטה בארץ וכפי אותה הירידה מעניש את האדם.

127

קכ״חולזה אמר גם כי חטאתם כבדה מאד לא כפי ערך המצוה אלא כפי חומר העבירה עצמה כבדה מאד, ארדה נא שלא להחשיב גדולתי במה שהיא בשמים ואראה אם כצעקתה הבאה אלי עשו, בהיות כי הצעקה היתה פחות מהחטא כמו שכתבתי.

128

קכ״טאמר כי לא יראה כי אם עד כדי מה שצעקו אם היה בו שיעור לכלותם, גם כי לא יחשב עמהם לפי ערך גדולתו יגזור עליהם כלה ואם לא אדעה, כלומר אם לא יהיה בצעקה שיעור כליון בירידת והעלם גדולתי בהיות שכינתי בארץ אדעה אם אענישם כפי כובד מה שחטאו שהוא יותר מהצעקה, או כפי הצעקה שהיא פחותה מהחטא אלא שאענישם כפי גדולתי, כי די להם שאיטיב להם שלא להענישם כפי חטאם הכבד וכפי גדולתי שניהם כאחת אלא באחת מהם כפי צעקתה שהוא פחות מהחטא הכבד וכפי גדולתי או כפי חטאם הכבד לא כפי גדולתי בשמים.

129

ק״לואמר ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה', כי גם שכבר אמר למעלה ויקומו משם האנשים חזר ואמר ויפנו משם האנשים, להורות על מה שדבר האל ית' הכצעקתה הבאה אלי עשו, כי לא יענישם כי אם כפי הצעקה ולא כפי החטא הכבד וכפי הירידה לראות ולא לפי גדולתו כמו שפירשתי, לכך אמר ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, כי מאותו המצב שהיה ענין סדום ברצון האל שלא להעניש אותם אלא בקל מן העונשים הלכו הם לסדום על תנאי כך לראות אם הכצעקתה הבאה לאל ית' עשו יכלו אותם.

130

קל״אולזה אמר וילכו סדומה כלומר לחפש על ככה כי למעלה אמר ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום כי לא היתה כוונתם ליכנס לסדום כי אם להשקיף עליהם מבחוץ בכליון חרוץ בהפכת הערים.

131

קל״באבל עתה שאמר האל ית' הכצעקתה הבאה אלי וגו' הלכו לתוך העיר לדעת תוכן הצעקה כמו שפירשתי להקל ענשם.

132

קל״גואברהם עודנו עומד לפני ה', כלומר שלא נתקררה דעתו במה שהקל עליהם בענין הצעקה, אלא גם כי יהיו חייבים מצד הצעקה ולא כפי ערך גדולתו יתברך, אם יהיו צדיקים בעיר יוכלו להציל אותה.

133

קל״דולזה עמד לפניו יתברך לראות מה יהיה בסוף וראה שהיה יכול לגשת אליו יתברך להליץ טוב בעדם כיון שהוא יתברך היה מיקל עליהם.

134

קל״הולזה אמר ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים וגו', ועשה שתי חלוקות בענין אם בהציל הצדיקים את נפשם או בהציל הצדיקים את כל הערים.

135

קל״וולכך אמר האף תספה צדיק עם רשע בערך החלוקה הראשונה כלומר ראוי שהצדיקים המה יצילו את נפשם ולא תספם עם הרשעים, כל שכן שאם יהיו חמשים צדיקים בתוך העיר ראוי לך שתשא לכל המקום בעבורם, ולא לבד יספיק זכותם להציל את נפשם, כי אם לישא לכל המקום בצדקתם בהיות חמשים עשרה לכל כרך וכרך, כי אחד עשרה ואחד עשר רבוא לענין דבר של קדושה (ברכות מ"ט), כמו כן נקראים קהל עשרה כמו עשר רבוא, ולכך יוכלו עשרה צדיקים להציל המון רב מבני אדם חוטאים, וגם מועטים ואפילו צדיק אחד לענין כשהעולם נדון אחר רובו בענין הזכיות והעבירות אפשר כי כפי שקול אל דעות יכריעו זכיות צדיק א' מכל חטאת האדם וינצל העולם בזכות צדיק כזה ועליו נאמר וצדיק יסוד עולם, וחזר ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו', כי גם שעל ב' החלוקות שאל על הצלת צדיקים עצמם או הצלת כל המקום בעבורם בהיותם חמשים, עכ"ז עיקר הגשתו לתפלה היתה על הצלת הצדיקים את נפשם כי זה מן התימה שימות ויספה צדיק עם רשע.

136

קל״זולזה חזר והאריך חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, גם כי לא תמצא חמשים אין ראוי לך להמית הצדיקים גם כי יהיו מועטים, וכפל ואמר והיה כצדיק כרשע לומר כי גם שתקל במיתת הרשעים בזכות הצדיקים שתברור לכלם מיתה יפה אין ראוי שיהיה כצדיק כרשע.

137

קל״חכי למעלה אמר להמית צדיק עם רשע, כלומר במיתת הרשע החמורה תמית צדיק עמו וגם שתמית את הרשע מיתה קלה כמיתת הצדיק גם זה תימה.

138

קל״טוחזר ואמר חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כי קודם אמרו חלילה לך מעשות כדבר הזה, לפי הרגל חסדיך חולין הוא לך שתמית צדיק עם רשע, וגם בלי רחמים אלא כפי קו היושר והמשפט גם כן אין ראוי לעשות כך, כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כיון שעושה משפט ג"כ בצדיקים נראה שאינו עושה משפט ברשעים.

139

ק״מוהשיב לו האל יתברך אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וגו' לחלוקה השנית כי לראשונה לא הוצרך להשיב כי ודאי לא ימית צדיק עם רשע גם כי יהיו מועטים. וכמו שראינו שהציל את לוט וביתו. אבל לענין הצלת הצדיקים לשאר, השיב ואמר כי אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם, הורה בכאן ענין הצלת עשרה צדיקים לכל כרך וכרך כי הוא בהצטרף שאר העשרות לשאר הכרכים כי עשרה לכרך אחד לבד לא יספיקו.

140

קמ״אולזה אמר אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר. כלומר זכות חמשים צדיקים צריך שאמצא לסדום לבדה וכן לשאר הכרכים. העשרה יהיו מתוך העיר ותשלום החמשים מחוצה לה ויחשבו כאילו כולם בסדום. ובשאר הכרכים בהיותם חמשים, כי יצטרף זכות כל עשרה ועשרה לכרך ולכל כרך וכרך. ולכך אמר ונשאתי לכל המקום בעבורם, בעבור הצטרפות זכות כלם אשא לכל מקום החמשה כרכים.

141

קמ״בהנה נתבאר שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה כל שכן בענין התפלה שאנו רואים בפירוש שמעלת תפלת הרבים בדבר של קדושה כשהם עשרה גדולה, כמו כן יהיה מעלה בתפלה ברבים גם בדבר שאין בו קדושה כיון שהם משתתפים בענין עבודת השם שהיא התפלה.

142

קמ״גוכמ"ש ז"ל (סנהדרין פ' חלק) על דוד המלך שעזרו אבישי בתפלה כדכתיב ויעזר לו אבישי בן צרויה שאמר לו אבישי אפיך צלותך דמוטב שיכלה זרעך ולא תמסר ביד אויב דמה לך בצער בניך שאמרת מוטב שאפול ביד אויב ולא יכלה זרעי בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער וא"ל דוד אי הכי סייע בהדן והיינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה ואמר רב יהודה אמר רב מלמד שעזרו בתפלה להפכה כמו שהביאו בארוכה פ' חלק, הנה נראה מבואר כי גם התפלה שאינה צריכה עשרה מועילה ומקובלת יותר משנים.

143

קמ״דוכ"ש אם הם יותר שהרי אמר דוד לאבישי אם כן סייע בהדן שהוא היה מתפלל ואבישי מסייעו לתפלה.

144

קמ״הוכן אמרו בתעניות על אבא חלקיה דשדרו רבנן זוגא דרבנן לקמיה למיבעי רחמי אמיטרא ואמר הוא לאשתו ניקום ניסק לאיגרא למיבעי רחמי איפשר דמרצי קב"ה ואתי מטרא ובעו רחמי וקדים וסליק עננא מזויתא דדביתהו מתרי טעמא דמפרש התם.

145

קמ״ונראה בפירוש כי גם בתפלת יחידים שמתעלה יותר בהיותה בבת אחת.

146

קמ״זוגם בתפלת רבים שיש ביניהם דבר של קדושה נראה שיש מעלה יותר בתפלת מאה המקובצים במקום אחד מעשרה המתפללים במקום אחד, כי כל אחד מהמאה יש מעלה בתפלתו שמצטרפת לתפלת מאה שאצלו, ואחד מן העשרה לא נצטרפה תפלתו כי אם לעשרה, וגם כי אחד עשרה ואחד עשר רבוא היינו לענין דבר של קדושה שיכולין לומר כל דבר של קדושה עשרה כמו עשר רבוא, אבל לענין קבלת התפלה תפלת הרבים מקובלת יותר כי ברב עם הדרת מלך:

147

קמ״חהטעם השלישי כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרת בכוונה אינה מקובלת כלל, וכשאומרה ברבים לפעמים תתקבל בזכות תפלת הרבים, כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב, ואפילו הוא צדיק לפעמים אין תפלתו נשמעת לסבת הרבים שאינם הגונים, וכמו שאמרו על אליהו בהר הכרמל בירושלמי דתעניות, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שאלמלא לא אמרו ישראל בהר הכרמל ה' הוא האלהים לא ירדה אש מן השמים ושרפה את הקרבנות, הנה שתפלת אליהו לא היתה מועילה כלל אם לא בזכות מה שאמרו ישראל ה' הוא האלהים, כי גם שקודם אמרם ירד האש, אם לא שהיה גלוי לפניו ית' שיהיו אומרים ה' הוא האלהים לא היה יורד האש מלמעלה, וכמ"ש אליהו ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים, כי בזכות שידעו ויכירו שה' הוא האלהים וירד האש מלמעלה, כי גם שגדולי הדור הם שלמים צריכים לשלמות הכלל, ואם כן כל שכן בזכות כי מדה טובה מרובה על מדת פורענות, שאם הרבים מעכבים תפלת היחיד, כ"ש בהיותם צדיקים וטובים שתועיל זכותם ליחיד שתקובל תפלתו בזכותם, גם כי היא לא תהיה שלימה כראוי, כי אין הצבור נדון אלא אחר רובו, וכמ"ש ז"ל (במדבר רבה פרשה י"ח) על מה שאמר משה אל תפן אל מנחתם וגו' יודע אני שיש לאלו חלק במנחת התמיד אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ולא תאכלנו, נראה כי אם לא היה משה שואל על זה, שהקב"ה היה פונה אל חלק מנחתם גם שהיו רשעים, היה נכלל חלקם בחלק הצבור שאינו נדון אלא אחר הרוב:

148

קמ״טהמתפללים על אחרים יש להם יתר שאת ומעלה בקבלת תפלתם מהמתפללים על עצמם מחמת צרכיהם וחסרונם, וכן המתפלל ומקדים התפלה לצרה היא מקובלת יותר מהמתפלל אותה בעת הצרה, וכל שכן בהתחבר שני ענינים יחד שהוא מתפלל על אחרים קודם הצרה, וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שבנה מזבח והקדים תפלתו לצרת בניו שלא יפלו בעי, כדכתיב ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' וצלי בשמא דה', והועילה תפלתו ובנין המזבח, כי לא נפלו שם בעי גם כי היה חרם ביניהם, כי אם ל"ו איש או איש אחד שקול כל"ו איש שהוא רובה של סנהדרין, וזכות אברהם ותפלתו סייע אותם כמו שאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ט) דכתיב על יהושע וזקני ישראל שנפלו על פניהם והעלו עפר על ראשם שהזכירו זכותו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר ואמר כלום בנה מזבח בעי אלא כדי שלא יפלו בניו בעי, כוונת הזכרת זכות אברהם בלשון עפר, כי המתפלל על אחרים נראה כמחשב עצמו גדול לפני האל להיותו ראוי להתפלל על אחרים לזה הזכירו זכותו בעפר שהיה מחשב עצמו לעפר ואפר אפי' בעת התפללו על אחרים, כמ"ש בתפלתו על סדום ואנכי עפר ואפר, והזכירו בנין המזבח בעי כמ"ש הכתוב בין בית אל ובין העי ויבן שם מזבח, היה הוראה שתלכד העיר לבניו ולא יפלו בה, הנה נתבאר כי הקדמת התפלה לצרת אחרים הוא סבה לקבלת התפלה, ותועלת התפלה על אחרים גם שתהיה בעת צרה, נלמד מאברהם אבינו ואיוב כמו שהביאו במס' בבא קמא פרק החובל ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר, ודרשינן כאשר אמר אברהם אל אבימלך היה סיבה שילדה שרה בריוח כמו שהתפללו על אבימלך, ובאיוב נאמר וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, שנראה שהמבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה גם שלא התפלל על עצמו:

149

ק״נוסבת הדבר כי בזמן שהאדם מתפלל על עצמו נראה שהכנעתו וכוונתו בתפלה הוא לתועלת המושג לו בתפלתו ואינה תפלה לשמה, אמנם כשמתפלל על אחרים כוונתו בתפלה לא להשגת תועלת המושג, כי אם שמודיע ומכיר כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא ית', ולזה הוא ית' משלים חסרון המתפלל תחלה ואחר כך למי שהתפלל עליו, כיון שהוא לא התפלל על עצמו בהיותו צריך לאותו דבר ולא כיון גם כן לעצמו, כמו שאמר הכתוב באברהם ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך כי לא היתה תפלתו כי אם על אבימלך, ובאיוב כתיב בהתפללו בעד רעהו שלא כיון לעצמו כלל כי אם לרעהו, והוא ית' שב שבותו קודם, וכשהוא גדול הדור ואינו מתפלל עליהם הוא נענש, כמו שאמרו במס' בתרא פרק הספינה (דף צ"א) על אבימלך ובניו א"ר יהושע בן קרחה ח"ו שנענשו מפני שיצאו חוצה לארץ שאפי' מצאו חרובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על אנשי דורם ולא בקשו דכתיב (ישעיה נ"ז) בזעקך יצילוך קבוציך, כלומר ע"י שתצעק לקבץ הנדחים תנצל, וכמו שאם היה יכולת בידם לפרנס את בני דורם היו נענשים אם לא היו מפרנסים אותם בשנת הרעב, כך בהיות יכולת בידם להתפלל עליהם ולא התפללו נענשו, ואמרו גם כן במס' מכות (פרק ב') במשנה שאמותיהן של כהנים גדולים היו מספיקין מים ומזון לרוצחים הגולים כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו דכתיב וישב שם עד מות הכהן הגדול, ובגמרא טעמא דלא מצלו הא מצלי מייתי והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא ותירצו מפני שהיה להם לכהנים גדולים לבקש רחמים על בני דורם ולכך אינה קללת חנם, כי הא דההוא גברא דאכליה אריה ברחוק שלשה פרסאות מיניה דרבי יהושע בן לוי ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי שלא חש להתפלל שלא יארע תקלה באנשי דורו, נראה שגדולי הדור הם מחויבים להתפלל על תיקון בני דורם, כיון שהצדיק יסוד עולם ראוי שבתפלתו יתקיימו בני העולם, כיון שזכו להיותם נמצאים בזה העולם בזמנו, וזהו מעלה גדולה לצדיקים שכן נח נקרא המבול על שמו כמו שכתוב כי מי נח זאת לי מפני שלא התפלל עליהם:

150

קנ״אוראוי לתת טעם לשבח האל ית' למה מונע טוב מבעליו שלא להשפיע טובה על בני דור אחד בשביל שהצדיקים שביניהם לא התפללו עליהם, כי כשהאדם עצמו אינו נותן לב להתפלל על עצמו בדבר הצריך לו אינו מן התימה שלא ימלא האל חסרונו כיון שאינו חושש להתפלל אליו ית', ונראה כאלו אין בידו להפיק צרכיו, אבל גדול הדור שהוא נענש על אשר לא חשש להתפלל בעד עמו, למה אין האל יתברך משלים צרכיהם כיון שלא בא ההתעצלות כי אם מצד גדול הדור שלא התעורר לדבר מצוה, וכמו ששלח מרדכי לאסתר המלכה כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו', כי גם שהיא לא תשתדל לתועלת עמה הש"י ירחם עליהם ויצילם, וממקום אחר ישלם שלומיו, כמו כן היה ראוי להיות בזמן שגדולי הדור הם מתרשלים בהצלת הדור הם ראוים להיות נענשים, והאל ירחם על בני הדור כיון שלא היה תלוי ענין הצלתם כי אם בתפלת הצדיקים שבדור, ונראה לומר כי ענין תפלת הצדיקים על בני דורם הוא להתפלל לאל יתברך שידריכם ויישירם לעבודתו, וכמעט שיבואו לטהר יסייע אותם האל יתברך לשיהיו ראויים, וגם בכלל התפלה להוכיחם ולהשיבם בתשובה שיהיו ראויים לשיסלק האל ית' חרון אפו מעליהם, וישפיע ברכתו וטובו עליהם, וכשהצדיק מתרשל בזה הוא נענש, על שלא הכין לב האנשים בתפלתו ותוכחתו אליהם שישובו בתשובה, ונשארו העם יושבי בחשך בלתי ראויים ומוכנים לסילוק חרון אף מעליהם, כי גם הם לא נתעוררו מעצמם, ובזה נענשים ונספים בחטאתם ח"ו, וכמו שמצינו במרע"ה כשהיה מתפלל בעד העם החוטאים היה מוכיח אותם ג"כ על הרעה שעשו כדי שייטיבו מעלליהם, לשתקובל תפלתו ובקשתו, ושמואל הנביא ע"ה כשרצה להתפלל בעד ישראל אמר להם אם בכל לבבכם אתם שבים אל השם הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו וגו' ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו וגו' ויאמרו חטאנו, ואמרו בירושלמי דתעניות וכי מים שפכו אלא ששפכו לבם כמים, אמר רבי שמואל לבש שמואל חלוקן של ישראל אמר לפניו רבון העולמים כלום אתה דן את האדם אלא על שלא היו אומרים לפניך חטאתי ואלו אומרים לפניך חטאתי.

151

קנ״בוענין שפיכת לב כמים, היא הסרת לב האבן שבבשרם, וירככו אותו עד שיהיה למים לעבודתו ית' ולתלמוד תורתו, והוא ענין התשובה חרטה על מה שעבר והטבת מעשיו לעתיד לבא, ולא חסרו בענין התשובה כי אם הוידוי בפה, ולכך אמר שמואל כלום אתה דן את האדם אלא על שלא היו אומרים לפניך חטאנו, והרי אלו אומרים לפניך חטאנו, ולא יצדק אמירת חטאנו בלי עזיבת החטא שנראה כטובל ושרץ בידו, ולכך אמר כלום אתה דן וכו', וצריך לפרש מה שאמרו כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמרו חטאתי, שאם כבר שב האדם ונתחרט וגמר בלבו שלא לשוב עוד אל החטא הרי הוא בעל תשובה, גם כי צריך האדם להתודות בפיו, עכ"ז בהרהור תשובה בלבו הרי הוא צדיק, וכמ"ש על המקדש אשה על מנת שהוא צדיק והוא רשע גמור שחוששין לקדושיו דשמא הרהר תשובה בלבו, נראה כי גם שלא התודה בפיו הוא בעל תשובה, ואם כן למה אמרו כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמרו חטאתי כי אין ראוי לדונו ביסורין כיון שגמר תשובה בלבו, ואם לא גמר בלבו לשוב, מה לי שיאמר חטאתי הרי הוא כטובל ושרץ בידו.

152

קנ״גולכן אני אומר כי גם שהאמת הוא שמי שהרהר תשובה בלבו הוי צדיק, אפילו הכי צריך להתודות בפיו, כמו שלמדו מדכתיב והתודה עליו וגו', אבל אין וידוי זה מעכב הכפרה גם כי הוא מן התורה, ובפרט בחטאים שבין אדם למקום שאין ראוי לפרסם חטאו (יומא פ"ו ב) כדכתיב אשרי נשוי פשע, אמנם בחטאים שבין אדם לחבירו צריך לפרסמם ולהתודות עליהם ברבים (שם) ועליהם נאמר מכסה פשעיו לא יצליח, בחטאים כאלו הוידוי הוא יותר מוכרח ממה שהוא מוכרח בשאר החטאים שבין אדם למקום, והטעם כי בחטאים שבין אדם למקום כיון שעל הרוב אינם נגלים לבני אדם אין הוידוי צריך כל כך אלא בינו לבין עצמו אבל החטאים שבינו לבין חבירו שהם ידועים לכ"ע צריך לחזור בתשובה ולהתודות ברבים שידעו ששב בתשובה, שאם אינו עושה כן גם כי הרהר תשובה גמורה בלבו לא ייטיב לו האל ית' כבעל תשובה כיון שאין תשובתו מפורסמת, ויש בזה חלול השם שמחשיבין אותו האנשים כרשע וחושבים שהוא עול בחקו ית' להטיב לו, וכן אמר שמואל כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמר חטאתי, כלומר כי גם ששב האדם מרשעו בהרהור לבו אין העולם יודעים ששב, ולכן דן אותו עדין האל ית' לעיני העולם כאלו לא שב מפני כבוד שמו עד שיאמר בפני העולם חטאתי וידעו שהוא בעל תשובה, וזהו שאמרו שלבש שמואל חלוקן של ישראל, כלו' אחר שהרהרו תשובה בלבבם היו כבר צדיקים והיתה חלוקן ומלבושם טהור כיון ששפכו לבם כמים ונתחבר עמהם בתפלה ולא היו חסרים אלא לומר חטאנו והיה צורך גדול באמירתם חטאנו מפני שהיה חטאם גלוי ומפורסם,

153

קנ״דולדעת הראב"ד ז"ל גם בעבירות שבין אדם למקום אם הם מפורסמות ומגולות צריך גם כן לפרסם התשובה ולהתבייש ברבים וזהו ענין הוידוי, וז"ש הכתוב לפי הפשט מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, כלומר מי שמכסה פשעיו ואינו מתודה עליהם ברבים, גם כי כבר שב בתשובה עליהם וגמר בלבו שלא לשוב עוד אליהם לא יצליח כמו שהוא בעל תשובה גמורה והתודה בפני רבים כדי שלא יחשב עולה לפני ה' בפני העולם שידעו חטאתו ולא ידעו תשובתו, אבל מי שהוא מודה ועוזב בפני רבים ירוחם וייטיב לו האל ית' כיון שנתפרסמה תשובתו בפני העולם וכמו שארז"ל מפרסמין את החנפים מפני חלול השם, שכשמביא הקב"ה עליהם רעה נראה לבני אדם עול אם אינם מכירים ויודעים חנופתם, וידיעת ההפכים אם כי גם אותם שהם בחזקת רשעים שלא שבו בתשובה ולפי האמת הם בעלי תשובה שכבר הרהרו תשובה בלבם צריך שתהיה תשובתם ידועה ומפורסמת כדי שלא יחשב עול בחקו לעיני העולם שאינם יודעים תשובתם, וכל עוד שהם אינם מפרסמין תשובתם כמו שהיה חטאם מפורסם לא ייטיב ה' להם כבעלי תשובה כדי שלא יטעו העולם בהם בחשבם שהם רשעים והש"י מטיב להם, וכן אמרו על דוד פרק חלק בקש דוד להראות שהיה עובד ע"א כדכתיב ויהי דוד בא עד הראש וגו' כדי שלא יהיה חלול השם שהיו מחזיקים אותו ישראל בחזקת צדיק והיו רואים עתה הרעה שבא עליו שקם עליו בנו להרגו, נראה מכל זה שצריך החוטא לפרסם חטאו ווידויו כדי שלא יהא חלול השם למי שאינו יודע ששב אם הש"י הוא מטיב לו כפי תשובתו הנסתרת וכל עוד שאינו מפרסם תשובתו אין האל יתברך מטיב לו טובה מפורסמת כדי שלא יחשב עול בחקו ית', ונתבאר מעלת המתפלל על אחרים.

154

קנ״הונשאר עלינו מה שאנו רואים בתורה ובנביאים שכשהיו ישראל נמצאים בצרה היו באים אל הנביא שיתפלל בעדם אל ה' שיצילם מצרתם כמו שנאמר במתאוננים שבער בם אש ה' וצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, כי נראה שצעקתם היתה למשה שיתפלל בעדם והוא התפלל ושמע האל תפלתו, וכן בשמואל ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהיך ואל נמות כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנו מלך, וכן ירמיהו שלח לו המלך צדקיהו התפלל נא בעדנו אל ה' אלהינו, וכן שרי החיילים אמרו אל ירמיהו (ירמיה מ"ב) תפול נא תחנתנו לפניך והתפלל בעדנו אל ה' אלהיך, וכן מצינו (ברכות ל"ד) בר"ג ששלח זוגא דרבנן לר' חנינא בן דוסא שיתפלל על חולי בנו, וכן ריב"ז א"ל (שם) חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה אמר ריב"ז אלו הטיח בן זכאי פניו בקרקע כל היום כולו לא השגיחו עליו וכו' וכן כיוצא בזה בשאר הדורות (תענית כ"ג).

155

קנ״ווכפי מה שכתבנו בפרק ראשון בגדר התפלה, נראה דבר איסור לחלות פני איש יתפלל בעד אחר אל ה', כי כשהוא מעצמו מתפלל בעד חבירו או בעד הדור אין קושי בזה אבל שיבואו אליו ויחלו פניו שיתפלל בעדם אל ה' נראה כמשים אמצעיים בינו ובין השם והוא עון גדול, וכמו שנראה ממה שאמר בירושלמי (פרק הרואה) אמר רבי יודן ב"ו יש לו פטרון אם באת לו צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לבן ביתו של פטרון והוא אומר לו איש פלוני בחוץ אבל הקב"ה אינו כן אם באת לך צרה לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח לו והוא עונה לך הה"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט.

156

קנ״זהנה מבואר שאין רשות לאדם לקרוא למיכאל או לגבריאל אלא לה' לבדו כמו שאומר המאמר לא תקרא לא למיכאל ולא לגבריאל. כי אין היתר אלא שיתפלל לאל יתברך שישלח מלאכו ויפיק צרכו. וא"כ באי זה אופן הותר לומר לנביא שיתפלל בעד העם.

157

קנ״חונוכל לומר כי במלאכים או שום שר משרי מעלה בלבד הוא שנאסר שלא להתפלל אליהם שיהיו אמצעיים בינינו לבין בוראנו אבל בברואי עולם השפל הצדיקים והראויים שתהא תפלתם מקובלת לא נאסר משני טעמים.

158

קנ״טהראשון כי מצד מעלת ברואי עולם האמצעי אפשר שיטעו העולם אחריהם אם יתפללו אליהם שיהיו אמצעיים יבאו לחשוב שהם יכולים להטיב ולהרע ושראוי להתפלל אליהם מצד עצמם, אבל בברואי עולם השפל אי אפשר שיטעו בזה כיון שהם אנשים מורכבים בד' יסודות כמותם, וכמו שאמרו בענין המסית שיעבדוהו שאף ע"פ שקבל ממנו לעבדו אינו נסקל עד שיעבדוהו דמחכו ביה ואמרי מ"ש הוא מינן.

159

ק״סטעם ב' מצד כי שרי מעלה אינם נכנסים תחת מקרי העולם וחסרונותיו.

160

קס״אואין להם צורך להתפלל לאל ית' על שום דבר כי אם לשבח ולהלל לשמו הגדול כל אחד כפי השגתו. ולכך אם מתפללים אליהם יטעו העולם, כי כמו שהם אינם נכנסים תחת המקרה והחסרון כמו כן יכולין להשלים חפצי איש ואיש ולהציל האנשים ממקרי הזמן וחסרונותיו.

161

קס״באבל האנשים גם כי יהיו צדיקים הם מוכנים להיותם נלכדים בפגעי העולם וקורותיו. ולכן כשבאים אליהם שיתפללו בעדם, אין מקום לטעות אחריהם, כיון שהוא אפשר שיקרה להם ג"כ כמקרה הזה.

162

קס״גולזה אמרו העם לשמואל (שמואל א' י"ב) התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהיך ואל נמות. כלומר גם כי ה' הוא אלהיך והוא מציל אותך מכל פגעי העולם, עכ"ז גם אתה כאחד ממנו מורכב מהיסודות. וכן שרי החיילים אמרו לירמיהו (ירמיה מ"ב) והתפלל בעדנו אל ה' אלהיך. אבל צדקיהו שהיה צדיק שלח לירמיהו (שם) התפלל נא בעדנו אל ה' אלהינו כלומר כולנו שוים בעבודתו ית' ואנו תחת אלהותו ית':

163

קס״דומעלת קדימת התפלה לעת צרה מבואר ממה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ב) היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח אמר רבי אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלא לא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל פליט ושריד.

164

קס״ההנה מבואר שסבת קבלת התפלה היא היותה מוקדמת קודם זמן הצרה משני טעמים. האחד מצד המתפלל עצמו כי תפלתו שלא בזמן הצרה היא חשובה לפני האל שאינה לאהבת המועיל. כיון שעתה הוא בריוח והצלה. אלא שיודע ומכיר כי כל מה שיבא אליו מהטוב או הפכו אפילו לימים רחוקים הוא מאתו ית'. אבל כשמתפלל בעת הצרה נראה כי אם לא היה מגעת אליו אותה הצרה לא היה מתפלל אליו ית' ולא הכיר ולא חשב שתבא אליו צרה כי אם בעת היותה בצדו.

165

קס״והטעם הב' מצד האל יתברך מקבל ושומע תפלת כל פה, כי גם שהוא יכול להציל בעת צרה וטרם מכה ציץ רפואה מפריח, עכ"ז יותר נקל הוא להציל אותו בהיותו מתפלל קודם עת הצרה, שיכין האל ית' עניניו באופן שלא תגיע הצרה, ממה שיצטרך לשדד מערכות השמים להצילו מרעתו בעת שכבר נלכד ברשת הצרה והצער, ועכ"ז השי"ת הבטיח לישראל כי ישמע גם כן תפלתם גם כי תהיה בעת צרה, וכמ"ש (דברים ד') בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו', וכבר הורה כי צריך תשובה גדולה לשיהיו נצולים מהצרות הבאות כבר עליהם, וכמ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו', ואמר כי אל רחום ה' אלהיך וגו'.

166

קס״זכי מצד רחמנותו יציל אותם מהצרה שבאה כבר אליהם, ואם היתה התפלה קדומה לצרה לא היה צריך לתשובה כ"כ שלימה שתגיע לכסא הכבוד כמו שנאמר ושבת עד ה' וגו' (יומא פ"ו), וכן אמר יונה (ב) קראתי בצרה לי אל ה' ויענני, בעת שהצרה היא מיוחדת לי ואני בתוכה, ענני ה', ואין צ"ל שמציל אותם מצרתם בעת הצרה אלא שמרחיב להם כאילו לא היו בה כלל, כי אינו שוה מי שניצול שלא באת עליו צרה, עם מי שבאת עליו והוסרה ממנו, כי אותו שכבר נגעה בו הצרה, גם כשניצול ממנה נשאר בו אי זה רושם מאותה הצרה שבאה עליו, ואותו שנצול שלא נגעה בו הרעה והצרה, היתה הצלתו שלימה שלא תשייר בו שמץ ממנה, ולכך אמר דוד (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי לא די שענני בקראי אליו בצרה אלא שענני כאילו הייתי קורא אליו בעת שהייתי במרחב, שלא נשאר בי דבר רושם מאותה הצרה אלא נסתלקה כולה כאלו לא היתה. ונתבאר מעלת המתפלל על אחרים, ושלא בעת צרה.

167

קס״חהתפלה בתענית היא מועילה הרבה.

168

קס״טגם כי תהיה תפלה קודם אכילה, כי כל תפלת שחרית היא בתענית (ברכות י') שאסור לו לאדם לאכול קודם שיתפלל, עכ"ז בהיות התענית מקובל מאתמול גם התפלה קרובה להיות מקובלת, כמו שנאמר לדניאל (דניאל יו"ד) אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך.

169

ק״ענראה כי מעת הכנעת לבו של אדם לפני האל ית' וקבלת תעניתו דבריו נשמעים. וענין נשמעו דבריך מורה על צורך כוונת הלב בתפלה. כי מי שמכוון בדברי התפלה שמתפלל תפלתו נשמעת. וכמ"ש מן היום אשר נתת את לבך וכו', כלומר כיון שיש כוונת הלב הדברים נשמעים.

170

קע״אעוד הורה במה שאמר נשמעו דבריך ועדין לא דיבר דברי התפלה עד ימי התענית, כי לא לבד על תכלית תעניתו נענה האדם מן היום שנותן את לבו להתענות, אלא גם בדברים הפרטיים של אותו דבר, מדאמר נשמעו דבריך ולא אמר נשמעו תחנוניך.

171

קע״בהנה נתבאר כי מצד קבלתו על נפשו עינויו הרי הוא כמצטער מעתה, שטבע האדם הוא להצטער ולדאוג על הצער העתיד לבא טרם בואו.

172

קע״גולזה נענה מאותו העת, על תנאי שישלים צערו ועינויו כמו שאמר נשמעו דבריך, כלומר מה שאתה עתיד לדבר בתפלת תעניתך. והוא ענין העינוי. וכמ"ש הנביא (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, כי להיות בכל תפלה דברי שבח קדומים לה ואח"כ דברי תחנונים, אמר על סידור השבח הקודם שהוא כמו קריאתו לה' שקורא אליו קודם בסידור שבחיו, אמר טרם יקראו.

173

קע״דכי קודם סדרו שבחו וקוראו אליו הוא עונה כאלו אומר הנני, ואח"כ כשמתפלל ומתחנן אליו ית' ומזכיר ענין צרתו, עוד הוא מדבר בו והוא שומע ומשלים צרכיו ומציל אותו מרעתו הבאה עליו:

174

קע״הומעלת התפלה בתענית מכמה פנים. הראשון שיש בו הוראה גדולה שמורה ומודה לענין הקרבן יותר משאר התפלות, בהיות חלבו ודמו מתמעט בתענית ההוא, מורה לקרבן שנזרק חלבו ודמו ע"ג המזבח והוא עומד ומתפלל. באופן שנחשב יותר מהקרבן שהוא כאלו מקריב קצת עצמו לעבודת האל, ונוסף עליו תפלתו הגונה בהיותו בתענית שהגוף והלב יחד עובדים האל יתברך בגוף ונפש.

175

קע״וכי עינוי הגוף הוא ג"כ עינוי לנפש. וכמו שאמר הכתוב בענין הנזיר (במדבר ו') מאשר חטא על הנפש (נזיר ד' י"ט) שציער עצמו מן היין, ואופן צער הנפש בעינוי הגוף הוא, כי כמו שאין לנפש קיום והעמדה בגוף כשאינו שלם, אלא כשיקרה לגוף מקרה שיסכן אותו, הנפש מסתלקת ממנו, כן בכל מה שהגוף מצטער בו, גם הנפש מצטערת, ועיקר התפלה היא בנפש.

176

קע״זכמו שכתוב (שמואל א' א') ואשפוך את נפשי לפני ה', ולכך אמר דוד (תהלים ל"ה) עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, כי כיון שהעינוי הוא לנפש, התפלה תהיה מוצלחת, ותשוב פריה על חיקו להטיב לו.

177

קע״חהשני מצד התפלה שהיא נאמרה בכוונה יותר ביום התענית מיום אחר, לשתי סבות, הראשונה בהיות לבו פנוי ומחשבתו נכונה מצד היות גופו ריקן ונקי מלאכול ולשתות המטרידים מחשבתו וכוונתו, השנית מצד התעוררות לבו בתשובה בהיותו מתענה וחשבו בלבו כי אין חפץ לה' בעינוי וצער גוף האדם כאומרם די לך מה שאסרה תורה, אלא עינוי הגוף הוא כדי שיתן אל לבו שחטא וישוב בתשובה שלימה לפני האל ית' בדברים שבינו לבין הבריות בענין הממון, כי על פת לחם יפשע גבר, וביום התענית יאמר בלבו על מה אני חומס וגוזל, כמו שאני מתענה היום כן אוכל להסתפק בארוחת ירק ברוב הימים, וכן בעבירות שבינו לבין המקום, בין אותם שהם עבירות גופניות, בין אותם שהם עבירות נפשיות.

178

קע״טיתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה מהם בהתענותו והצטער גופו ונפשו שחטא בהם, וכמו שנאמר באנשי נינוה (יונה ג') וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ולא אמר את שקם ואת תעניתם (תענית ט"ו), נראה כי תכלית השק והעינוי אינו אלא התשובה ומעשים הטובים, ולפי שהם חטאו בינם לבינם ובינם למקום, כמ"ש וישובו איש מדרכו הרעה מה שבינם למקום, ומן החמס אשר בכפיהם מה שבינם לבינם, לפיכך אמר וירא אלהים את מעשיהם מה שבינם לבינם, כי שבו מדרכם הרעה מה שבינם למקום, והקדים מה שבינם לבינם למה שבינם למקום, הפך הכתוב למעלה איש מדרכו הרעה ומן החמס, להורות כי בתחלה חטאם היה בינם למקום שהיו בלתי מאמינים בשכר ועונש, ואחר כך נמשך מזה שהרעו איש לאחיו בגזל וחמס, ומצד כי תשובת חטא החמס אפשר שתהיה מצד יראה שלא יענישו אותו ב"ד של מטה, או שלא ישוב הנחמס והנגזל עליו וישתלם ממנו פי שנים, לכך אמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, כלומר כי מה שהטיבו וחזרו בם ממה שבינם לבינם והוא הגזל והחמס, לא היה כי אם לסבה שכבר שבו מדרכם הרעה בינם למקום, ולכן היתה תשובת החטא שבינם לבינם ליראת ה' ולא ליראת ב"ו, כיון שכבר שבו ממה שחטאו לפניו ית':

179

ק״פהפן השלישי ממעלת התפלה ביום התענית הוא, להיות המתענה דומה ביום תעניתו למלאכים העליונים אשר תפלתם ושבחם מרוצה ונבחר לפניו יתברך, ואופן היותו דומה למלאכים ביום התענית הוא, כי הוא שוה עמהם אז, במה שחלוק מהם בשאר הימים, והוא אכילה ושתיה ופריה ורביה והוצאת רעי כבהמה כמו שהזכירו בחגיגה (ט"ז ע"א), וביום התענית אין שם אכילה ושתיה ולא פריה ורביה בתעניות החמורים כיה"כ והם העשרה תעניות של י"ג תעניות שמתענים על כל צרה שלא תבא על הצבור וט' באב, וכיון שאין אכילה ושתיה אין הוצאת רעי מאותו היום, ואלו השלשה דברים שחלוק בהם האדם מן המלאכים הם מורים על כל עניני האדם בזה העולם, כי כל מה שהאדם עמל ויגע בזה העולם הוא לצורך פרנסתו בכל הדברים הצריכים אליו, ולצורך פרנסת אנשי ביתו אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו, לא לבד במה שמועילם בהיותו בחיים אלא ג"כ במותו שמורים להם מה שעסק וטרח בזה העולם, וכנגד זה אמר פריה ורביה, כי מצד שהוא פרה ורבה צריך להיות טורח בזה העולם לפרנס אותם ולהשאיר להם ברכה אחריו, ומפני שרוב האנשים הם עמלים ויגעים יותר מדאי בפרנסתם ופרנסת אנשי ביתם ובונים בתים לא ישבו למו, אמר ומוציאין רעי כבהמה, כלומר שרודפים אחר המותרות במה שצריך אליהם ולבניהם אחריהם שאינם מסתפקים במה שראוי להם.

180

קפ״אעוד נרמז באלו הג' חלוקים שמהאדם למלאך, ההפרש שיש בין האדם למלאך במעלות השכליות, כי המלאך קיומו והעמדתו הוא במה שמשיג מידיעת האל יתברך כפי השגתו, ואין לו קיום והעמדה כי אם במה שמשיג בכל עת ובכל רגע, כי אם היה הפסק להשגתו לא היה לו קיום, והאדם אינו יכול להשיג כי אם בתתו ריוח בין הדבקים, כי השכל נלאה מלהשיג דברים על בוריין אם לא ינוח, ואפילו משה רבינו בהיותו בשמים היה מלמדו האל ית' פרשה פרשה כדי ליתן ריוח למשה, ודברים המטרידים את האדם בשכלו מונעים אותו ג"כ מלהשיג בחכמה עד אשר יפנה דעתו מכל המחשבות המטרידות אותו וכמ"ש (מגילה כ"ח) שמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא, והמלאך אין לו שום טרדא, והמשילו ענין זה לאכילה ושתיה שהאדם אוכל ושותה מה שצריך לכמה שעות, ואחר שיתעכל המזון שבמעיו מתעוררת תאותו לחזור ולאכול תמורת מה שניתך, כי אינו יכול לסבול לאכול מה שיספיק לו לכמה ימים, וכן הוא ענין החכמה שאינו יכול להשיג הדברים בבת אחת כי עם ע"י הפסק כמו שאמרנו, משא"כ במלאך שאין לו קיום ומציאות כי אם במה שמשיג בכל שעה ובכל רגע, וכן ענין השכחה באדם הוא דומה לאכילה ומה שאינו מסתפק במה שאכל וחוזר ואוכל, כמו כן בחכמות צריך לחזור מה שלמד כמה פעמים כדי שלא ישכח, משא"כ במלאך שאינו משכח מה שמשיג, וכמו שאנו אומרים כי אין לפניו שכחה, ואין אנו אומרים כי אין לו שכחה כ"א להורות כי גם המלאכים המשרתים לפניו אין להם שכחה.

181

קפ״בוענין פו"ר דומה ג"כ לענין החכמה, במה שמוציא האדם מדעתו ומבין דבר מתוך דבר, משא"כ במלאך כי אינו נשבע כי עם ע"י משפיע ומשיג כל הדברים על בוריין, וכל מה שמשיג הוא כשולחן ערוך לפניו כללים ופרטים ואינו מוציא דבר מתוך דבר, כי כל דבר שמשיג משיגו בפרטיו בפירוש, והוא יותר שלם גם בזה מן האדם בענין החכמה שמבין הדבר מתוך דבר אחר, ואפשר שיטעה בהם.

182

קפ״גוכן רומז ענין פריה ורביה להשארות נפש האדם אחר הפרדה מן הגוף שהוא כעין הולדה, שבהיות הנפש בגוף הוא סבה לקנות האדם שלימות נפשיי במעלת החכמה שקדם ובמעשים טובים שעשה, ובהפרד הנפש מן הגוף אין לה אלא מה שקנתה והשיגה בהיותה בגוף, משא"כ במלאך כי אין לו דבר שיתפרד ממנו אלא הוא נצחי בהשפעת הש"י עליו.

183

קפ״דוענין מוציאין רעי כבהמה הוא רומז למה שנופל בידיעת האדם מן האמת והשקר, כי אינו משיג תכלית כל הדברים על אמתתן אלא שיש בידיעתו דברים מעורבים בלתי אמתיים והם נמשלים לרעי עד אשר ינפה אותם ויקלוט את הסלת, מה שאין כן במלאכים שהם משיגים הדברים ברורים על אמתתם בלי סיג ורעי ההווה ומשתתף בידיעת האדם, וביום התענית האדם שלם יותר מאלו החסרונות משאר הימים.

184

קפ״הוכן מצינו במשה רבינו בהיותו בהר בתענית ארבעים יום וארבעים לילה היתה ידיעתו שלימה מכל חסרון כמו שכתוב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים.

185

קפ״ובאומרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, הורה על התמדת תלמודו בלי הפסק תמיד עם ה' מושפע מתורתו כל ארבעים היום, וכמ"ש (מדרש תהלים י"ט) כי ביום היה לומד תורה שבכתב ובלילה תורה שבע"פ ומשם היה יודע משה אימתי הוא יום ואימתי הוא לילה, וסבת לומדו ביום תורה שבכתב ובלילה תורה שבע"פ, למעלת תורה שבכתב שהיא כולה שמותיו של הקב"ה, והמלאכים עומדים לפניו ביום ומשוררים לפניו בתחלת היום ואח"כ נהנין מזיו שכינתו ובהשגת שמותיו של הקב"ה.

186

קפ״זוכמ"ש (ב"ר ע"ח) על שלחני כי עלה השחר, הגיע זמני לומר שירה, וכתיב ג"כ (איוב ל"ח) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, והיה לומד משה התורה ביום בפני המלאכים שגם הם היו בקיאים בתורה שבכתב שהיא שמותיו של הקב"ה, ונתוכח עמהם בלקחו התורה. כמ"ש (שבת פ"ח) על פסוק תנה הודך על השמים. ואמר להם משה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם וכו' לא תשא משא ומתן יש ביניכם וכו' עד שחזרו והודו לו להקב"ה כדכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב, מיד מסרו לו כל אחד דבר דכתיב עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, שכל אחד מהמלאכים מסר לו דבר, ואפילו מלאך המות דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואי לאו דיהב ליה מנא הוה ידע, ומה שמסרו לו היה בסודות התורה ופירושה כפי מה שהם היו משיגים, שאפילו מלאך המות מסר לו דבר תורה.

187

קפ״חוא"כ היה לומד ביום בפניהם מה שהם היו לומדים והוא תורה שבכתב, ובלילה שלא בפניהם היה לומד תורה שבע"פ שהוא פירוש התורה שבכתב כפי מה שיאות בעוה"ז במצות ועבירות.

188

קפ״טוא"כ נתבאר שקידת תלמודו של משה ביום ובלילה בלי הפסק כמלאכים שאין הפסק להשגתם, וכן בענין הבנת הדבר מתוך דבר הנמשל לפריה ורביה לא היה צריך, כי כל הדברים היה לומד בכלל ובפרט ומה שתלמיד שואל לרבו בסוף העולם נאמר למשה בסיני.

189

ק״צוכן בענין אמתות מה שלמד לא נצטרף בו דבר בלתי אמתי כדכתיב ויכתוב את דברי הברית וגו' כל מה שלמד הוא אמתי ומדברי הברית עשרת הדברים.

190

קצ״אונתבאר כי ביום התענית האדם שלם ודומה יותר למלאכים ולכך תפלתו קרובה להיות מקובלת, וכן אמר המשורר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו', רמז בכאן ג' אופני מעלות התפלה ביום התענית, מיעוט חלב ודם, והתעוררות התשובה, והיותו דומה למלאכים יותר, ולכך אמר תפלה לעני.

191

קצ״בהמשיל המתענה ביום תעניתו לעני שאין לו מה יאכל, ואמר כי יעטוף על עינויו והמעטת חלבו ודמו ביום תעניתו שהוא עוטף עצמו ומתפרנס מעצמו כי אינו אוכל תמורת מה שמתיך, ואמר ולפני ה' על היותו דומה יותר למלאכים ביום התענית כמו שביארנו הרי הוא כאילו הוא לפני ה' כאחד מן המלאכים המשרתים לפניו, ועל מעלת התפלה ביום התענית מצד תשובתו, אמר ולפני ה' ישפוך שיחו והוא ענין התעוררותו בתפלה לשוב בתשובה גמורה ולהתודות על חטאיו:

192

קצ״גוממעלת התענית בהיות תענית צבור, שמצטרף עינוי הצדיקים עם עינוי הרשעים ותפלתם מקובלת. וכמו שאמר (כריתות ו') אמר רב חנא בר ביזנא אר"ש חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת, אביי אמר מהכא (עמוס ח') ואגודתו על ארץ יסדה.

193

קצ״דוצריך לתת טעם למה אמרו כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, ולא אמר כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל, שהרי ענין התפלה מורה יותר לקטרת שהוא כעין קרבן, ממה שמורה התענית לקטרת.

194

קצ״העוד למה אמרו אינה תענית, כי אם בהיות הרשע בחברתם תעניתם מקובל ומרוצה, כ"ש בהיותם נקיים מבלי פושע ורשע ביניהם, והל"ל כל תענית צבור אפילו שיהיה ביניהם פושע ורשע הוא מקובל כמו הקטרת שיש בעירובו חלבנה שריחה רע ועכ"ז מקובל ומרוצה לפני האל יתברך.

195

קצ״ווליישב זה אני אומר כי עיקר התענית אינו כי אם בשביל הרשעים והפושעים, כי הצדיקים אינם צריכים לתענית, ואדרבה אסור שיצערו גופם ונפשם כיון שהם עובדים את ה' בכל לב.

196

קצ״זוכמ"ש הכתוב (ירמיה כ"ב) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, וצורך התענית לצדיקים הוא לזכות את העם ההולכים בחשך ולהשיבם בתשובה שלימה בהכנעת לבם בדברי תוכחותיהם ומוסריהם.

197

קצ״חואפילו יום אחד בשנה שנצטוינו להתענות והוא יום הכפורים אינו אלא למירוק העונות. וכמ"ש הכתוב (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולפחות משנה לשנה צריך לכפרת עון, וא"כ כל שאר התעניות עיקרם אינם אלא לצרף ולשתף הפושעים עמנו כדי שתתחבר ותשתתף תשובתם ועינויים עם הצדיקים ותחשב מיעוט התשובה כתשובה שלימה וגמורה.

198

קצ״טולזה אמרו כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, כי צורך התענית אינה אלא בשבילם, שאם אין רשעים ביום התענית תענית שאינו צריכה היא, ומצער את גופו ללא צורך.

199

ר׳ואמר תענית ולא אמר תפלה, כי תענית הרשע והפושע במיעוט תשובתו הוא שמצטרף עם תענית הצדיק, כי כשהוא מתענה הרי הוא דבר תשובה בפועל ומצטרף עם עינוי הצדיק, אבל התפלה בפרט כשהיא בלא כוונה ותפלת הרשע אין בה שום ממשות לשתצרף, כ"ש לשלא תהיה נחשבת תפלת הצדיק כי אם בתפלת הרשע, אבל התענית שאינו צורך לצדיק אינו נחשב כי אם בהצטרף תענית הרשעים עמהם, כי תעניתם ואפילו הוא שלא בתשובה גמורה מצטרפת עם עינוי ותשובת הצדיקים.

200

ר״אוכמו שהוא בענין הקטרת, כי הפלגת ריח הטוב משאר הסממנים ממעיט ומבליע ריח הרע של החלבנה עמהם ומתרבה כמות הקטרת עם החלבנה, וכן תענית הרשע מתערב עם תענית הצדיקים ונחשב כתעניתם.

201

ר״בוראוי להשגיח על ענין צירוף זה, כי אינו אלא בהיות מצטרפים רשעים בצבור עם צדיקים ויש לפחות עשרה מהצדיקים כענין סדום.

202

ר״גוזה יובן מענין החלבנה שלא מנאה הכתוב עם סממני הקטרת אלא בהיות הסממנים שריחם טוב עשרה, שהרי כל הסממנים הם י"א עם החלבנה, ומספיק ריח טוב של עשרה לריח רע של חלבנה, וכמו כן תענית רשע עם תענית הצדיקים:

203

ר״דונשאר עלינו לתת טעם לענין חילוק התעניות כי לא מצינו תענית בתורה כי אם יום ולילה ובתוספת חול על הקדש כדכתיב ביוה"כ (ויקרא כ"ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ושאר התעניות רובם אינם אלא ביום לבד ולא בלילה, ולמה לא תקנו את כולם כעין של תורה יום ולילה, ובתעניות שהוא מן התורה שבא ע"י נדר ג"כ היה ראוי להיות יום ולילה כשנדר סתם יום אחד.

204

ר״הונראה לומר כי האל ית' לא רצה להכביד על ישראל יותר מדאי אחר שכבר העמיס עליהם עול תרי"ג מצות, וכמעט שלא היה רשות ביד שום אדם להתענות יום ולילה, אלא שהש"י התיר וצוה ביום העשור שיתענו, שהוא יום סליחה וכפרה להם, ואפילו ביום זה צוה לאכול ולשתות ביום הט' כדי שיוכל להתענות בעשור.

205

ר״ווכמ"ש (ברכות ח') בתשעה לחדש והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, כלומר כאלו נצטוה להתענות ג"כ בתשיעי.

206

ר״זואם כן אין רשות ביד חכמים לתקן תענית לילה ויום, כי לא התירו האל ית' כ"א ביום העשור, ולכך רוב התעניות שתקנו על דברים שאירעו לישראל אינם יום תענית שלם, אלא כדי לעורר הלבבות שישובו בתשובה תקנו שיתענו ביום אבל לא בלילה שאין רשות להתענות גם בלילה אלא ביוה"כ, ובט' באב ג"כ תקנו לילה ויום, מפני הצרות שהוכפלו בו מצד העונות, והרי הוא כיוה"כ כי יום זה הוא מוכן לפורענות שאירעו בו ה' דברים חמורים ואנו יראים בכל שנה שמא ח"ו יארע לנו ג"כ אי זו רעה בו ביום, כי הוא מוכן לפורענות מצד העונות ובתענית יכופר לנו העון ולא נמות, וכן תעניות שגוזרים על כל צרה שלא תבא על הצבור גם כי הם מדרבנן תקנו אותם כעין של תורה האחרונים מטעם זה, שבעת הצרה נעורר לבותינו בתשובה בתענית כדי שיכופר עונותינו ולא תבא עלינו הרעה הקרובה לבא, ואם לא ע"ד זו אין רשות לשום אדם להתענות לילה ויום, ומי שנדר להתענות יום אחד שאינו מתענה אלא יום ולא לילה, עם היותו חייב להתענות מן התורה מצד נדרו, הטעם הוא שבנדרים אנו הולכים אחר לשון בני אדם שמשמעות יום אחד הוא ביום ולא בלילה, ומפני שעל צד הדחק הוא שתקנו ימי התעניות, ומבלי סבה אין לנו רשות להתענות תענית שלם, אמר הנביא ע"ה (זכריה ט') צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, כלומר גם כי התעניתם בהם ונצטערתם כמעט מבלי רשות התורה, תהיו מובטחים שתשישו ותשמחו בהם להיות ימי משתה ושמחה:

207

ר״חיקרה בענין התפלה ספק, והוא בהיות התפלה על דבר צורך, כמו שהושם בגדרה, בקשה מהאל דבר צורך שאינו ברשותו, א"כ למה מונע האל יתברך מהאדם דבר הצריך לו, כיון שבראו למה הוצרך להתפלל על צרכו, והרי ביום שיוצא האדם לאויר העולם מזונותיו באים עמו אם עני ואם עשיר.

208

ר״טוכמ"ש בנדה (פ' המפלת ל"א) אמר רבי יצחק אמר רבי אמי בא זכר לעולם בא ככרו עמו, זכר זה כר, וכתיב (מ"ב ו') ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל') נקבה שכרך עלי ואתנה, ופירש"י נקיה חסרה כמו יצא פלוני נקי מנכסיו, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, עד שיודעת להתפלל, נקבה כשתנקוב ותפרש כמו נקבה שכרך, ונקבה נמי הכי דרשינן לה, נראה כי האשה התלויה באיש היא הצריכה להתפלל על מזונותיה.

209

ר״יאבל האיש מיום לידתו באו מזונותיו בידו אם מעט ואם הרבה, וכן שאר כל צרכיו ההכרחיים, וא"כ למה הוצרך האדם להתפלל על הדברים הצריכים בהכרח למציאותו בזה העולם, כ"ש בדברים הנמשכים אחר טבעו מיום לידתו למונעם ממנו כדי שיתפלל עם היותו צדיק.

210

רי״אוכמ"ש (יבמות ס"ד) אמר ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקרים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. נראה שהשגיח עליהם לכתחלה ליסד טבעם בלתי נכון אל ההולדה כדי שיצטרכו להתפלל אליו:

211

רי״בעוד צריך ליישב במאמר זה שאמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, שהרי הצדיקים מתפללים בכל יום ערב בקר וצהרים (ברכות כ"ו) והאבות הם הם שתקנו התפלות שחרית מנחה ערבית קודם הצטרכם אליהם.

212

רי״גכדכתיב (בראשית כ"ג) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, וזה היה קודם לידת יצחק, והכתוב הוא כמו ספור שהתפלל באותו היום במקום שהתפלל שאר הימים, כנראה כי מיום שהכיר את בוראו היה מתפלל אליו, וכן יצחק יצא לשוח בשדה שלמדנו משם (ברכות כ"ו) שתקן תפלת מנחה, היה קודם שנצרך להתפלל בעד אשתו על עקרותה, וכן יעקב ויפגע במקום בלכתו לחרן, וא"כ הרי שהאבות תקנו התפלות והיו מתפללים בכל יום, ולמה אמרו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

213

רי״דואומר כי תפלת הצדיקים התדירה היא על אנשי דורו, לא על עצמו כי הוא מסתפק במעט, ומתפלל על הרבים שידריכם האל לעבודתו, ויתן להם מזונותיהם בריוח, כדי שיהיה להם מקום והכנה לרדוף אחר מצוה אחת ולא ילכו אחרי ההבל.

214

רי״הוכמ"ש (תענית כ"ד) על רבי חנינא בן דוסא כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, כנראה כי כל תפלותיו לא היו אלא על דורו לא על עצמו, שאם היה מתפלל על עצמו היה נענה בתפלתו הראשונה, שהרי (שם כ"ה) כשהפצירה בו אשתו והתפלל מיד ירד לו ברכה מן השמים, וחזר להתפלל על סילוקה, וכמו שאמרו תנא גדול נס האחרון מן הראשון דמן שמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי, וראוי לתת טעם מה היתה סברתו קודם שהתפלל שיתנו לו ממה שהיה גנוז לו לעוה"ב, כמו שאמרה לו אשתו בעי רחמי דליתבו לך מידי מטיבותא דגניזא לצדיקי לעלמא דאתי, ואח"כ בעא רחמי דנישקליה, וכן מה שאמרו מישקל לא שקלי, למה לא שקלי ליה ויחזור למקום אשר ממנו חוצבה.

215

רי״וונראה לומר כי מה שאמרה לו אשתו מטיבותא דגניזי לצדיקיא, לא לקרן של המצות רצתה דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, אלא מן פרי שכר המצוה כאמרם (פאה פ"א) אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב, והצדיקים כמו רבי חנינא בן דוסא לא היו רוצים ליהנות מזה העולם אפילו מפרי שכר המצות, וכשנדחק עתה רבי חנינא ותאלצהו אשתו לשאול לא שאל כי אם מזה הפרי שראוי להיות נאכל בזה העולם, וכשראה כי נפקד מושבו מהיות בג' רגלים כשאר מושבות הצדיקים, אז נראה לו כי מה שנתנו לו לא היה אלא מן שכר המצות עצמן, כיון שהיה עושה כ"כ פגם במושבו, ולכך חזר להתפלל להש"י יסלקהו אליו, ומפני כי נראה להש"י שאלתו בלתי הגונה אפילו שיהיה מן הפרי שינכה לו מן הצפון לו לעה"ב, כפי החסידות שהתנהג בו רבי חנינא עד אותו היום, לזה הורה לו שמהשכר עצמו נתן לו כדי שיחזור ויתפלל אליו שיחזירנו, וגם כי יהיה מן הפרי של שכר המצות, כיון שנצטרף כבר למעלה עם שכר המצות לא היה ראוי לו להתפלל שיאכל ממנו בזה העולם, ולכך הורה לו שהיה עושה רושם ופגם בכבודו בעה"ב ברגל השלישי של שלחן שהיא נשענת עליו ומבלעדו לא יורם, ולכך חזר והתפלל עליו, והיה גדול נס האחרון מן הראשון, שבפירות שכר המצות מיהב יהיבי מישקל לא שקלי, כלו' נותנים בזה העולם ריוח הפירות, כמו ששנינו אוכל פירותיהם בעה"ז, ומישקל לא שקלי שיגנזו הפירות ההם למעלה לעה"ב, ועתה שגנזום לרוב חסידותו, והוא שאל הנאת אותם הפירות, לא היה ראוי שתקובל תפלתו שיחזרו ויגנזו אותם הפירות לעה"ב אלא שנעשה לו נס גדול, ואם היתה שאלתו על קרן המצות, לא היה נס האחרון גדול מהראשון, כי הראשון היה גדול עד מאד, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, ומיהב לא יהבי, אבל משקל שקלי ליה להיותו גנוז בעה"ב.

216

רי״זוענין זה הרגל של זהב, לא היה רגל השלחן ממש של מעלה, כי הוא דבר שכלי, אלא שהוא יתב' המציא לו בביתו אותו הרגל של זהב לשעתו בדרך נס, והיה תמונת רגל להורות לו שהיה עושה למעלה בשלחנו השכלית פגם בשליש השלחן, ומה שמורה כי לא היתה שאלתו כי אם על פירות ולא השכר עצמו, הוא מה שאמרה לו אשתו בעי רחמי דליתבי לך מידי, כי לשון מידי מורה על דבר נקל, והוא הפרי בערך אל הקרן.

217

רי״חואם כן נתבאר כי הצדיקים כל תפלתם ומאויים על בני דורם, לא על עצמם, וכמו שהיה תפלת אבותינו אברהם יצחק ויעקב על בניהם, ומה שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים הוא שיתפללו על עצמם, כי כל תפלתם אינה אלא על אחרים, כמ"ש (חולין ס') על ר"נ בר פפא דהויא ליה ההיא גנתא שדא בה ביזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מטרא וצמח, אמר היינו דרב אסי דאמר הקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, הרי שמה שאמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים הוא לצורך עצמן, כי מסתמא בכל יום הוא מתפלל על אחרים.

218

רי״טוענין זאת התאוה הוצרכו חז"ל לאומרה מפני שיקשה בתפלה שיתפללו הצדיקים על עצמם והם נענים, למה מנע האל ית' ענין שאלתם קודם תפלתם עד שהוצרכו להתפלל על זה, כי באותם שאינם צדיקים התפלה צריכה ומחוייבת, כי מבלי תפלתם לא ישיגו מבוקשם למיעוט הכנתם, אבל כשיתפללו לאל ויעוררו לבם בתשובה, הש"י שב את שבותם ושומע קול תפלתם, אמנם הצדיקים אינם כן כי אינם מוסיפים בתפלה כי אם מצות התפלה, כי כל ימיהם הם בתשובה ומעשים טובים, ולזה נראה תפלתם על צרכם דבר מותר, והיה ראוי כי קודם תפלתם ישלח האל ית' צרכיהם, לזה אחז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, כלומר כי בלי תפלתם היה ראוי שישלים צרכם, אלא מפני שהוא יתב' מתאוה שיתפלל הצדיק אליו וישאל ממנו צרכו ויפיק רצונו, בשביל זה אינו משלים רצונו קודם תפלתו עד אשר ישמע קולו מתחנן אליו על צרכיו ההכרחיים, או הצלתו בעת צרתו, ובזה מוסיף שכרו, אבל אותם שאינם במדרגת הצדיקים התפלה צריכה אליהם להשלים חפצם ורצונם, כדי שיפתחו לבם לתשובה שלימה לפניו, ולסבה זו מונע האל ית' מהבלתי מוכנים לעבודתו מה שראוי להם ומוכן מיום צאתם לאויר העולם, כדי שיעוררו לבם בתשובה ויחזיר להם מה שראוי להם מיום לידתם, ומה שפירש"י ז"ל שם פרק המפלת כי הנקבה נקיה באה, כלו' שצריכה להתפלל ולפרש על מזונותיה מה שאין כן באיש, זהו לענין שהנקבה תלויה באיש שאין לה דבר מצד עצמה כי אם מצד הנגזר עליה, והיא כדמות הלבנה שמקבלת אורה מן השמש, ולכן היא מתפללת לאל שתפול בגורל טוב, כי הגם (סוטה ב' סנהדרין כ"ב) שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ואפי' מעבר לים, אפ"ה התפלה מועילה להוסיף על מה שנגזר על בעלה, או לצאת מגורלו כלאה שיצאת מגורלו של עשו (ב"ר פ' ע'), והאיש גם כי ככרו בידו, כשאינו נוהג כשורה נופל פתו מפיו כדי שיחזור בו ויהרהר תשובה בלבו ויתפלל להש"י.

219

ר״כוגם כן נרמז במה שאמרו זכר זה כר שבא ככרו עמו ענין מעלת הנפשות הנחצבות מתחת כסא הכבוד, כי הזכר בא ככרו בידו, כלומר בחירתו בזה העולם להכין צידה לדרכו, ויש סיפוק בידו לקנות עוה"ב ולהשיג תכלית כוונת צאתו לאויר העולם, מה שאין כן באשה כי לא נבראת כי אם לצורך האיש לקיום המין ותיקון צרכיו, כי מתחלת בריאת חוה לא נבראת כי אם מגופו של אדם הראשון עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ובהפיל אלהים תרדמה על אדם הראשון הפקיד רוחו ביד השם יתברך, והוא ית' האציל ממנו על הצלע שלקח ובנאו והביאו לאדם.

220

רכ״אואם כן האשה גופה תלוי' בבעלה ואין לה דבר בפני עצמה, ולכך לא נצטוית האשה במצות שהזמן גרמא, מפני קדימת הזמן שקדם בריאת אדם ליצירת חוה, וזהו ככרו שבא עמו שלימותו שיוכל לקנות שלימות בזה העולם לעה"ב, אמנם האשה אין לה שלמות כי אם מצד בעלה, וכמו שאמרו (ברכות י"ז) נשי במה זכיין דמנטרן לגבריי עד דאתו מבי מדרשא וכו', וזהו שבאה נקייה מצד עצמה, כי שלימותה לקוח ומושפע משלמות אישה, והיא משועבדת תחת מזלו, וזהו שמצינו בענין ציווי אדם הראשון שלא יגע בעץ הדעת טוב ורע שהוזכר ציווי זה קודם זכירת אופן יצירת חוה, וכאלו הזהיר לאדם הראשון לבד ולא לאשתו, ואח"כ ראינו שנענשה גם היא, והנחש גם כן אמר לה (בראשית ג') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ולא מצינו שנצטוית היא, אלא שהיתה בכלל ציווי בעלה, אחר שנוצרה גופה מאישה אדם הראשון, ולזה נענשה גם היא על שהיתה חוטאת ומחטיאה, ולא נתקללה אלא בקללות המיוחדות לה במה שהיא אשה, ובמה שנתקלל אדם נכללה גם היא, כי לא הוזכר בה מיתה כי אם במה שנאמר לאדם (שם) כי עפר אתה ואל עפר תשוב נכללה גם היא, וענין מה שחזר האל ית' להזכיר לו ענין מיתה פה באמרו ואל עפר תשוב, ולא הספיק במה שאמר לו בשעת אזהרתו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, נראה שבא לבאר לו ענין מיתתו שתהיה בחזרתו אל העפר אשר ממנו לוקח, והכביד עתה עונש מיתתו יותר ממה שהיה נראה ממה שאמר לו מות תמות, כי האדם הוא מחובר מארבע יסודות והיותר עכור ועב שבכולם הוא יסוד העפר, ולכן הורה לו עתה כי ישוב אל העפר כי עפר הוא, כלו' כי לא תהיה העמדתו וחיותו כי אם בגדר העפר אל שאר היסודות, ויחשב זרעו לנבלי חרש מעשה ידי אמן, שלא יהיו ימי שנותיו כי אם שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה, ואם היתה נגזרת מיתתו בערך אל שאר היסודות, היו חיים יותר זמן ארוך כמו שמצינו בשדים שהם נבראים מאש ורוח כמו שפירש הרמב"ן בפירוש התור', והם חיים ימים ארוכים ולבסוף מתים כמ"ש ז"ל (בחגיגה ט"ז) פרים ורבים כבני אדם ומתים כבני אדם, והטעם שהכביד האל ית' עתה בעונשו יותר ממה שהורה לו בשעת אזהרתו שלא פירש עונשו אלא במיתה לבד ועתה העניש אותו יותר באומרו ארורה האדמה בעבורך בעצבון וגו' בזעת אפיך וגו' ואל עפר תשוב וגו' שהוא קוצר החיים כמו שביארנו, כל זה היה לסבת ששמע לקול אשתו ולא לציווי האל יתברך כמו שאמר כי שמעת לקול אשתך וגו', כי אם היה אוכל מעצמו אולי שלא היה נענש יותר אלא במיתה ותהיה המיתה לימים ארוכים, אבל עתה ששמע לקול אשתו וידע שהיה פרי זה מאותו שנצטוה עליו, כמו שנראה מדברי חז"ל שאמרה לו חוה מה את סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך אין כל חדש תחת השמש וכו', נענש יותר ממה שהוזהר בתחלה, וכשהיא זוכה נחשב זכותה לבעלה ג"כ, כמו שאחז"ל (במ"ר פרשה ט') בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, כי צדקתן נחשבה להם.

221

רכ״בהתפלה היא מצוה מן התורה כמ"ש (דברים יא) ולעבדו בכל לבבכם (תענית ב') אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, וכשאדם מתפלל בכוונה הוא מקיים מצוה מן התורה, כי סדר שבחו ית' ושאלת צרכיו בהכרתו כי אין מי שיוכל להפיקם כי אם הוא ית' ונתינת הודאה לו, וגם כי תפלתו על ענין שאלתו לא תהיה מקובלת לסבה שכבר נגזרה גזרה עליו או לסבה ידועה לפניו יתברך, עכ"ז תפלתו תחשב לו לצדקה בעוה"ב, וגם בעוה"ז יאכל פירות התפלה דמיון מה ששאל מהאל ית', כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה כי גם שלא נתקבלה תפלתו ליכנס לארץ, השיג דמיון הכניסה שהראהו האל ית' את כל הארץ וכל מה שיארע לישראל מיום שיכנסו ועד יום שיצאו ממנה וכן מה שיארע לישראל עד סוף העולם, כמו שאמרו הכתוב עד הים האחרון ודרשו חז"ל עד היום האחרון, וזה היה בסבת תפלתו שהתפלל בכוונה גדולה,

222

רכ״גומה שאמר משה רבינו ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי, כבר באר שאמר לו רב לך הרבה שמור לך הרבה צפון לך כמו שאז"ל (ספרי פנחס) כי זה נכלל היות לו שכר בעוה"ב גם על זאת התפלה, לבד מה שזכה לראות את הארץ מבחוץ ולדעת מה שיהיה עד סוף הימים, וכן כל מי שמתפלל לפני האל תפלה בכוונה בין תפלת חובה או נדבה, הגם כי לא תתקבל תפלתו במה ששאל עתה מהאל, לא היה יגיעו לריק, ויש תקוה לאחריתו במה ששבח לאל יתברך וקיים מצות עשה נכללת בכל רמ"ח מצות עשה, וכן בתפלה שהיא מקובלת לפניו יתברך גם כי שכרו אתו ופעולתו לפניו במה שמפיק האל ית' צרכו ושאלתו, ג"כ יש לו שכר מצות תפלה שהתפלל בעוה"ב, וכמ"ש (בברכות ל"ב) אמר רבי אליעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממרע"ה ואעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה עלה ראש הפסגה ופירש"י ז"ל בדבר תפלה זו נתרציתי לך להראותך את הארץ, וכיון שאמרו כי התפלה גדולה ממעשים טובים, נראה כי יש לה מעלת המעשים טובים, והוא השכר הצפון לו לעוה"ב, וגם קבלת התפלה, שאם אין בתפלה אלא קבלתה בהפקת רצונו בשאלתו, יותר גדולים הם המעשים הטובים ששכרם גנוז וצפון לעוה"ב, וכבר ארז"ל (ברכות ד') אמר רבי אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב, ומסיק משום דאית ביה תרתי דאתיא באל"ף בי"ת וכתיב ביה פותח את ידך וגו', הנה כי שכרה הוא לעוה"ב, מפני שכר התפלה, ויותר מזה כי הוא מובטח שהוא בן העוה"ב, בהיותו נוהג כל ימיו לאומרו ג"פ, כי בתפלה שהוא מתפלל בכל יום אין לו כי אם שכר מצות תפלה שהתפלל, כל תפלה אינה נחשבת אלא מצוה אחת, וגם הפקת רצונו בשאלתו אם נתקבלה תפלתו, אבל באומרו בכל יום שלש פעמים תהלה לדוד הוא מובטח לחיי העוה"ב מפני שני הדברים שזכרו, שהם דאתי באל"ף בי"ת וכתיב בה פותח את ידך.

223

רכ״דוענין סידור מזמור זה באל"ף בי"ת הוא לשני דברים, הראשון להורות על מעלת השבח וההלול הנזכר בו אשר מצד זה יחוייב האדם להתמיד אמירתו ולשקוד על דלתותיו יום יום, וכדי שיהא שגור ומורגל בפיו שלא ישכח או לא ישמיט פסוק ממנו, למעלתו סדרו אותו באל"ף בי"ת, וזה היה ג"כ טעם כל מה שהיה סדורו באל"ף בי"ת, כי גם קינות ירמיהו לסבה זו היו בסדר אל"ף בי"ת, כדי שיהיו מורגלים באמירתם ויחזרו בתשובה שלימה בראותם מה שאירע להם עונש על החטאים שחטאו.

224

רכ״ההסבה השנית כי היות סדרם באל"ף בי"ת הוא מורה על היותו כולל בשבח זה כלל שבחים והלולים אשר אין מספיקות רוב האותיות לכלול אותם עד אשר יתחברו כל האותיות בשבח מזמור זה, וגם שיהיה סידורן בסדר האותיות א"ב ג"ד, כי סדורן הוא כך א"ב ג"ד כפי מה שמצאנו בספר תהלים ומשלי וקינות, וגם איכות סדורן מורה על שראוי להקדים האל"ף לכל האותיות כקדימת ראשון לשני ושני לשלישי עד סוף האותיות, ומצאנו בתורה כי סכום האותיות הוא על סדר א"ב ג"ד אחד שנים שלשה ארבעה חמשה כמו שאמרו על הנזיר קדוש יהיה יהיה בגימ' שלשים כי סתם נזירות שלשים יום,

225

רכ״ווכן במלאכות אלה הדברים דברים שני הדברים תשלום שלישי אל"ה בגימטריא ל"ו הם ל"ט מלאכות, נראה כי אופן סידור האותיות מן התורה הוא כך כסדר סכום האותיות, הקודם במספר קודם בסדר אל"ף בי"ת, כיון שלכלול שבחי המזמור הוצרכו כל האותיות וכסדרן, נראה כי שבח והלול מזמור זה הוא יתר שאת ומעלה ממזמורים אחרים, והיות כל האותיות כסדר מורה על טוב הנמשך לאומר אותו שלש פעמים בכל יום, שמתנהג העולם כסדר בריאתו בהשיג האדם תכלית מה שיצא לאויר העולם, וכל העולם לא נברא בסדרו והנהגתו אלא בשביל זה שהוא מובטח לחיי העוה"ב, וכמו שמצינו בברכות שבת"כ שהתחילו באל"ף וסיימו בתי"ו אם בחקותי וגו' ואולך אתכם קוממיות להורות כי ההולכים בחקי האל ית' משיגים תכלית כוונת בריאת העולם בסדרו והנהגתו, והבלתי שומעים אליו ית', הם סבת חרבן העולם מתחלתו לסופו, כמו שרמז בתוכחות להתחיל ולהשלים באמצע האותיות, והניח תחלת האותיות וסופן, כי העובר על מצות האל ית' כאלו מאבד תחלה בריאת העולם ותכלית כוונת בריאתו, ובקללות משנה תורה היו הברכות על סדר האותיות מוי"ו עד מ"ם, ובקללות הם שלא כסדר התחיל מן הוי"ו והשלים כל האותיות וחזר לאל"ף עד הה"א, להורות כי השומעים לקול ה' הם משלימים כוונת הבריאה בהמשיכם סדר העולם בכוונת תכלית בריאתו והבלתי שומעים מהפכים תכלית כוונת בריאתו.

226

רכ״זוענין מה שכתוב במזמור זה פותח את ידך וגו' הוא מורה על כי אותם שמקיימים את התורה מאל"ף ועד תי"ו הרמוזים במזמור, הוא ית' פותח את ידיו ומשביע לכל חי רצון.

227

רכ״חוכוונת הכתוב הוא להורות כי האל ית' אינו מדקדק עם האנשים אפילו עם החוטאים עד ככר לחם, אלא נותן להם מזונותיהם, וזהו פותח את ידך בין יד ימין לטובים, בין יד שמאל לחוטאים, לכולם משביע כיון שהם בגדר חי, ואמר שם רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בו מפלתם של שונאיהם של ישראל שנאמר (עמוס ס') נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול קום בתולת ישראל ואמר רב נחמן אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוח הקדש, שאע"פ שהפסיק נו"ן מפני נפילה שבה ולא אבה לרמזה חזר ורמז סמך הנפילה תכף לה, כדכתיב סומך ה' לכל הנופלים, בא רבי יוחנן לתת טעם למה לא נזכרה הנו"ן בזה המזמור כיון שכל האותיות נזכרו בה בראשי הכתובים, כי האל"ף גם הוא בהתחלת הכתוב, כי תהלה לדוד היא הקדמת המזמור והתחלתו הוא ארוממך אלהי המלך וגו', ופירש טעם הנו"ן שלא נזכרה שיש בה מפלתן של שונאיהם של ישראל כדכתיב נפלה ולא תוסיף קום, כי העלמת הנו"ן בשבח מזמור זה הוא לרמוז כי לא תעמוד אותה הנפילה אלא הוא ית' יקים אותה, כי מה שאמר לא תוסיף קום היא מעצמה, אלא על יד האל.

228

רכ״טוזהו נפלה לא תוסיף קום, כלומר שנפלה מעצמה מצד חטאתיה, וכמו שנפלה מעצמה לא תוסיף לקום מעצמה, ואמר בסוף הכתוב (שם) נטשה על אדמתה אין מקימה, כי אין לה קימה מצד עצמה, וגם אין בכח ב"ו שיקים אותה והיא נטושה על אדמתם עד אשר יקימה האל ית', וקראה בתולת ישראל וכן בתולת בת יהודה ובתולת בת ציון במקומות אחרים, לתת סבה למה שלא תקום מעצמה כ"א על ידו ית', כי היא בגדר הבתולה לבעלה שלא היה לה בעל מעולם והוא עשאה כלי, כמו כן ישראל מעולם לא היה להם אלוה אלא האל ית', כי גם שכתוב (יהושע כ"ד) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וגו' ויעבדו אלהים אחרים, משעה שהיו בני ישראל לא קבלו עליהם שום ע"א, והיו כמו הבתולה שאיש לא ידעה כשנכנסו תחת כנפיו ית'.

229

ר״לולכן ראוי לו יתברך להקים אותה, ובמערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול קום בתולת ישראל, הוא כי לא תוסיף לנפול מעצמה כי הוא יתברך יסיר לב האבן מבשרנו באופן שלא נחטא ולא נפול, ולכן ראוי שנקום מעצמנו ונשוב בתשובה שלימה, כי אין ישראל נגאלין עד שישובו בתשובה, כמו שכתוב (ירמיה ל"א) עד מתי תתחמקין הבת השובבה, ורב נחמן בא לפרש על דברי רבי יוחנן שאמר שלא הזכירה מפני שיש בה מפלתן וכו', כי ג"כ רמז במזמור קימת אותה הנפילה על ידו יתברך והוא שאמר סומך ה' לכל הנופלים כי הוא יתברך יסמוך את ידו עליהם ויחזק את לבם בתשובה:

230

רל״אונתבאר מכל זה כי התפלה שהיא בכוונה גם כי לא תהית מקובלת לענין שאלתו ובקשתו, עכ"ז יש לו שכר טוב בעמלו במה שקיים מצות עשה להתפלל אליו יתברך, וגם כשתפלתו נשמעת יש לו שכר קיום מצות התפלה כמו שביארנו.

231

רל״בוכיון שמחויב האדם להתפלל בין תושלם שאלתו או לא תושלם, אפשר שיחשוב האדם המתפלל שהאל ית' ראוי שיגמול לו חסד על התפלות, לכן אנו אומרים בסוף תפלותינו עלינו לשבח לאדון הכל, כי ראוי שנגמול לו חסד על שהאיר עינינו לדעת ולהבין כי אנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים וכו':

232

רל״גהתפלה על כל צרה שלא תבא על הצבור היא מצות עשה מן התורה כמו שכתוב (במדבר י') וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ואמר בספרי א"ר עקיבא אין לי אלא מלחמה לבד, שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור, ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם כמ"ש (ירמיה ה') עונותיכם הטו אלה, וזה יגרום להם להסיר הצרה מעליהם כמו שכתב הרב ז"ל בהלכות תענית פ"א כשהתפללו ונענו מלבד מה שהועילה להם התפלה שהצילם האל מצרתם, הועילה להם שקיימו מצות עשה, וכמו כשהאדם שב בתשובה לבד מה שנתכפר לו חטאו קיים מצות עשה, כמו כן בענין התפלה וכמו שביארנו בפרק שלפני זה.

233

רל״דוצריך להאריך בתפלה על כל צרה כמו שסדרו רז"ל (תענית ט"ו) כ"ד ברכות בשחרית ומנחה, וברבוי התפלה הם נזכרים לפני ה' ונושעים, כמ"ש (במדבר י') ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם, כי מצד התפלה יצאו מתחת מה שנגזר עליהם בעונם יזכרו לפני ה' באופן שיהיו נושעים, וכמ"ש בספרי ונזכרתם ונושעתם, הא כל זמן שנזכרים ישראל אינם נזכרים אלא לישועה, הכוונה כי כשישראל חוטאים אין הקב"ה מעניש אותם עד שיקטרג עליהם מדת הדין, אבל כשהוא רוצה לרחם עליהם מצד ששבו אל ה', הוא בעצמו זוכר אותם בתחלה להושיעם מצרתם.

234

רל״הוזהו כל זמן שנזכרים אינם נזכרים אלא לתשועה, כלומר כל זמן שהם נזכרים שהתחלת הזכרתם היא מהשם אינו אלא לתשועה, כי בזמן שהם נענשים מלמעלה על חטאתם אינם נזכרים לפני ה' בתחלה אלא ע"י מקטרגים כנזכר.

235

רל״וומה שיורה מן הכתוב כי אלו הצרות הם באות מאתו ית' על עונותם, הוא מה שאומר הכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', כי הוא מן הקושי מה שאומר וכי תבאו מלחמה כנראה שהם הולכים להלחם, ואח"כ אומר על הצר הצורר אתכם, שנראה כי הם באו עליהם, ועוד מה שאומר בארצכם נראה שהאויבים באים עליהם, כי הם אינם הולכים למלחמה בארצם שהרי ארצם היא, אם לא כשבאים עליהם הצרים אז יתאספו להלחם עליהם, ולכן אני אומר כי מה שאומר בארצכם הוא לעד ולאות שידעו כי מאת ה' היתה נסבה שיבאו עליהם האויבים מצד חטאתם, כי אין שום שר של מלך ב"ו יוכל להלחם על מקום המיוחד למלך, או לצער בני מדינתו כ"א ברשותו, כל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה שאין שום שר ומזל אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים שיבא להלחם על ארצו, והיא ארץ הקדושה בהיות שוכנים בה עם ה' חלקו ויעקב שהם חבל נחלתו, אם לא ברשות ה' שנותן כח ורשות לשרי העמים של מעלה שישפיעו על אומותם כח וממשלה שיוכלו להלחם על ישראל בארצותם על חטאתיהם.

236

רל״זולזה אמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, כי הצר הצורר אתכם בהיותכם בארצכם, שאין שום שר ומזל שולט בה, דבר ידוע הוא כי אינו אלא ברשותי על חטאתכם, ולכן כשהם באים עליכם ואתם יוצאים למלחמה עליהם בארצכם, ראוי לכם שתריעו בחצוצרות שתזעקו ותריעו ותשובו בתשובה שלימה, ובזה תהיו נזכרים לפני ה' אלהיכם, כלו' שתזכרו לפניו ית' שאתם לפניו, כלומר שחזרתם בתשובה, ובזה ישמעו וידעו שרי מעלה, ויאמרו הנה עם ה' אלה שחזרו כבר בתשובה ובארצו הם יושבים, ואינם משפיעים עוד כח לאומותם, באופן שלא יוכלו להצר לכם ויהיו נושעים.

237

רל״חוזהו שאמר ונושעתם מאויביכם ולא אמר והושעתי אתכם, כלו' התשועה מעצמה תבא שלא יהיה להם כח לעשות חיל נגדכם, כשידעו כי עם ה' אתם שחזרתם בתשובה ותהיו נושעים מהם כנזכר.

238

רל״טוענין הצרות שלא יבאו על הצבור שהזכירו חז"ל מורים ג"כ שבאו מאתו ית', וכמו שאמרו (תענית כ"ב) על חיה רעה אם נראתה בעיר הרי זו משולחת, וכן (שם) כשראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם משלוחי המקום הוא, כדכתיב והשלחתי בכם את חית וכו', וכן (שם) שאר הצרות שלא יבאו על הצבור חרב דבר ארבה חסיל שדפון ירקון מפולת חולאים מזונות מטר, כלם מאתו ית' הם באים על עונותיהם, וכששבים בתשובה לפניו ית' בתפלה ובתחנונים הוא מרחמם ומנהגם, אלא שנראה שיש אי זה חילוק באלו הצרות כשהן באות בעיירות שהאומות וישראל מעורבים בהם, שאפשר שיחשב כי אינם באות אלא בעונות האומות ולא בעון ישראל, ולכן מרפין ידיהם ישראל בדורות אלו מלהתענות ולזעוק בזמן שהוות צרות אלו בעולם, כ"א במניעת המטר, ואינם משגיחים כי גם שהיתה הרעה באה בעבור האומות, הנה הם מעורבים בהם וימשך להם ח"ו חלק מהצרה ההיא, כ"ש אם אפשר שבאה על חטאת ישראל ג"כ, והרי אמרו חז"ל (שם) וחרב לא תעבור בארצכם אפי' חרב של שלום שהיא בינם לבינם, עכ"ז היא צרה וראוי להתפלל ולזעוק עליה.

239

ר״מועם כל זה אני חושב כי מה שנצטוינו מן התורה לזעוק ולהריע על צרה, הוא כשבאה אי זו צרה על ישראל בכלל או בפרט ואינם אלא בישראל לבד, שאז נראה ודאי גמור כי על חטאתם באה להם הצרה הזאת, וכמו שנראה מן הכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', כי מה שאומר בארצכם ר"ל בארץ ישראל בהיותכם יושבים על אדמתכם, ואפילו בחו"ל בהיותכם יחד שאינה כוללת הרעה כ"א אליכם, וכמו שאמר לענין הדבר (שם כ"א) עיר המוציאה אלף ות"ק רגלי כגון כפר עכו ויצאו ממנה ט' מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זו דבר, הנה שהמשילו ענין צרת הדבר בכפר המיוחד לישראל כי זה מורה על כי עליהם נגעה הרעה מצד חטאתם בהשגחת האל ית' עליהם, ולכן צריך שישובו בתשובה שלימה כדי שתסתלק מעליהם, וזה הוא דבר נסיי לאומה ישראלית שיראה ויתפרסם בעולם השגחת האל יתברך עליהם.

240

רמ״אכי כשהם חוטאים מביא עליהם רעה, וכשהם שבים בתשובה מיד מסתלקת מעליהם, והיה ענין זה מיוחד באומה בזמן היותם על אדמתם שהיו ניכרים שהם זרע קדש ברך ה'.

241

רמ״בוכאשר ייסר איש את בנו הקב"ה מייסרם, בהיות הדבר ניכר וגלוי כי צרתם ותשועתם היתה מאתו ית'. אבל בזמן היותנו בגלות, גם כי כל הדברים הבאים עלינו ידענו ידיעה ודאית כי מאתו יתברך הם, עם כל זה הוא כמסתיר פנים ממנו על חטאתינו, ובאים עלינו הצרות בעונותינו באופן שהחוטאים יש להם מקום לספק ולומר אולי מקרה הוא בא עליהם, וכן בענין התשועה מאותן הצרות וכמאמר הכתוב (דברים ל"א) והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ורעות ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כלומר אם היה אלהי בקרבי לא היו באים עלי הרעות האלו, וכיון שבאו עלי לא היו מאתו כ"א מקרה הוא היה לנו, ולכן חזר ואמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, כלו' עוד אסתיר פני יותר ויותר ואניחם בצרתם כיון שפנו לאלהים אחרים, כלומר שלא נתנו אל לבם לידע כי מאתו ית' באה להם הצרה הזאת, אלא שתלו אותה במקרה במערכות השמים, או בסבות אחרות אשר עליהם אמר כי פנה אל אלהים אחרים.

242

רמ״גולכן ראוי לאדם להיותו נותן אל לבו בזמן הגלות, כי כל מה שיארע לו בזה העולם מנקיפת אצבע עד המיתה הכל מאתו ית' הוא, ויותר הוא משגיח עלינו בזמן היותנו בגלות, ממה שהיה צריך להשגיח עלינו בזמן היותנו על אדמתנו ועל מלכותנו, אלא שהוא מתנהג עמנו בהסתר פנים בחטאתינו באופן שיש למורדים וחוטאים שבינינו מקום לספק ולהרהר שמא לא בא הענין מאתו ית', וכמו שאנו רואים בענין הדבר ח"ו ההוה בינינו בזמנים אלו שהיא חלוקה בכמה דברים ממה שהיתה בזמן היות ישראל תחת ממשלתו יתברך, כמו שראינו במגפה שהיתה על דבר פעור, וכמו הדבר שהיה בימי דוד, שהיה הענין ניכר שהיה השגחה מאתו ית' על עונם וחטאתם, וכשהיו שבים היה מרחם עליהם הש"י, וענין היות המגפה שבאותם הימים דרך פלא ונס מפורסם, הוא מה שראינו היות ענין מיתתם בפתע פתאום בלי קדימת זמן לחולי, כמו שכתוב בבעל פעור (במדבר כ"ה) ויחר אף ה' בישראל ומיד אמר קח את כל ראשי העם וגו', ותיכף אמר משה לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו והנה איש ישראל בא וגו' וירא פנחס וגו' ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל ישראל, כי נראה כי ביום שחרה אפו בהם נעצרה המגפה על יד פנחס והיו המתים ביום ההוא כ"ד אלף, וכן על מחלוקת קרח בהתחלת הנגף בעם נתן אהרן את הקטרת כאשר דבר משה לכפר על העם ועמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה מעל בני ישראל והיו המתים במגפה באותה שעה התכופה י"ד אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח, וכן בדבר שהיתה בימי דוד נאמר (ש"ב ל"א) ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש.

243

רמ״דויש מי שאמר (פסיקתא רבתי) ועד עת מועד משעת שחיטת התמיד עד עת זריקתו, הנה כי במעט מן הזמן היתה הדבר באותם הימים הקדמונים דרך פלא ונס בלי חולי ומדוה, משא"כ במגפות שבזמנים אלו שהאדם נופל למשכב מחמת חולי, והוא מוכה בין ידיו או ירכיו ומאריך קצת ימים בחליו, וכן נראה שהיה הענין נוהג גם בזמן החכמים הקדמונים תנאים ואמוראים, וכמו שאמרו כל עיר המוציאה אלף ות"ק רגלי כמו כפר עכו ויצאו ממנה ט' בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר, כי נראה שלא היו מתים בבת א' ביום א' כמו בבעל פעור וכמו ענין דוד, אלא היו מתחילים למות ג' או ד' בכל יום, והיה הדבר מתרבה מדי יום ביום כמו מה שהווה בינינו בזמנים אלו.

244

רמ״הואפשר כי מה שנתנו חכמים מנין זה לידיעת שהוא חולי דבר, הוא כפי מה שכתוב על שלשים ועל רבעים לשנאי ועושה חסד לאלפים וכו', וארז"ל (יומא ע"ו) מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחד מחמש מאות, ואם כן בדבר שהוא ענין פורענות שיערו חכמים א' מת"ק ג' ביום א' מאלף ות"ק ובשלשה ימים הויא חזקה שהוא חולי הדבר וזועקים עליה, ומצינו ג"כ הבדל במגפות הללו באותם המוכים מחמת החולי ההוה ומתרפאים, מה שנראה שלא היה כן במגפות הקודמות שלא היה קודם להם חולי ומדוה אלא הנגזר עליהם שהיו מתים, והנשארים נצולים בלי נסים להרים כמו שהוא בזמנים אלו שהולכים נעים ונדים נסים מחמת המגפה, וכן מצינו הבדל במה שאנו רואים רוב המתים במגפות בינינו ילדים אשר אין בהם כל מום, והם תינוקות של בית רבן בנים ובנות, משא"כ באותם המגפות שלא היו מתים כ"א האנשים החטאים בני עונש בית דין של מעלה מעשרים שנה ומעלה, וכמ"ש הכתוב (במדבר כ"ו) ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה וגו' שאו את ראש וגו', כנראה כי אותם שמתו במגפה היו נכנסים במנין, וכן בדבר שהיתה בימי דוד כתוב שבעים אלף איש, ולא קטנים וקטנות.

245

רמ״וואפשר שנרמזו אלו הג' הבדלים בכתוב (שם י"ז) ויהיו המתים במגפה י"ד אלף, כי באומרו י"ד אלף הורה על כי מנין המתים היה בבת אחת סכום הנזכר, משא"כ במגפות הללו, שאומרים ביום זה או בשבוע זה מתו כל כך אנשים, ואח"כ חוזרים ומוסיפים עליהם בכל שבוע או בכל חדש, ולפעמים יש הפסק בנתים, שנותנים סכום כך וכך לאותם שמתו במגפה, בחשבם כי כבר נעצרה, ואח"כ חוזר ומתדבק לקצת ומוסיפים על המנין, ובאותם המגפות לא היה כ"א מנין א' בבת אחת, וזהו הנרצה באומרו שהיו בבת אחת המתים במגפה כ"ד אלף, וכן במה שאמר המתים יורה כי לא היו ביניהם מוכים מחמת חולי הדבר ומתרפאים, אלא אותם שהמגפה שלטה בהם כלם היו מתים, וזהו ויהיו המתים במגפה, וכן אלו הכ"ד אלף היה במנין האנשים כמו שהוכחנו, לא בנים ובנות.

246

רמ״זוראוי לתת טעם לאלו ההבדלים, ואומר כי הוא מן הידוע כי שזמן שהיתה השכינה שורה על ישראל באמצעות המשכן או המקדש וארץ ישראל וירושלים, היתה השגחת האל ית' גלויה על האומה ישראלית לעין כל, בראותם מה שעשה האל ית' מן הנסים והנפלאות בהוציאו אותם ממצרים ובמדבר ובכניסתם לארץ ובעמדם בבבל, רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והיו מהנסים מתמידים באומה, כענין (שמות ל"ד) ולא יחמוד איש את ארצך, וכענין פירות הארץ הטובה בכל הדברים, וכמו (אבות פ"ה מ"ה) עשרה נסים שהיו נעשים לעולם בבית המקדש, וכדומה להם מה שלא יסופר מרוב, לקיים הבטחתו אליהם והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומהשגחת האל ית' עליהם היה להעניש אותם על חטאתם מיד כשיחטאו עונש ידוע וניכר שהוא מאתו ית' לשיתנו אל לבם חטאתם וישובו בתשובה שלימה לפניו, ולכן היה מביא עליהם דבר ח"ו בזמן חטאתם, והיה ענין הדבר ההוא מושגח מאתו ית', שיבהל וימות לבו בקרבו העובר על דבריו מיד, ומי שלא חטא לא יאונה לו כל און, וכן שאר הצרות הבאות על הצבור היו נראות משולחות מאתו ית' על חטאתם מיד שיחטאו, כדי שידעו ויבינו כי מאתו היתה להם זאת על עונם, ובשובם היתה מסתלקת הצרה ההיא, אמנם בזמן שנסתלקה שכינה מעליהם בעונות, נסתלק ג"כ גלוי השגחתו עליהם ואינם מושגחים בפרסום מאתו, כ"א בהסתר פנים מהם, אם להשכירם ואם להענישם, כי הטובות והרעות ההוות הם באות באופן שיוכל המתעקש לחשוב ולהרהר כי אינה מאתו ית', כמו הדבר ההווה בזמנים האלו שהוא בא מעט מעט וקצת מהמוכים במגפה מתרפאים, ואינו בא מיד כשהם מתחייבים על חטאם, אלא שהוא ית' מקיף להם כחנוני ובזמנים מוחלפים הדבר מתרבה כמו ששנינו (אבות פ"ה) בד' פרקים הדבר מתרבה וכו', וגם שאר הצרות אינם באות משולחות בפרסום בזמנים אלו, אלא באופן שיחשב עליהן שאינם באות מאתו ית'.

247

רמ״חוהאיש המשכיל יודע ומבין כי כל מה שיקרה לנו בהיותנו בגלות הן כלל הן פרט, הכל מאתו ית' בהשגחתו עלינו, עושה נפלאות גדולות לבדו (מדרש תהלים קל"ו) שגם בעל הנס אינו מכיר בנסו, ואם ישגיח האדם ויהרהר בכל מה שקרה לישראל מזמן גלותם בכלל ופרט, יתאמת אצלו ויראה בעיניו ולבבו יבין כי הכל מאתו ית' בהשגחתו עליהם.

248

רמ״טומפני שראיתי בענין הדבר שנתפשט בפי כל ההמון גם החכמים בפרט חכמי הטבע שענין המגפה הוא הפסד האויר במקום ההוא מסבות ידועות, ומתערב הוא עם אויר הנשאף לאדם ומזיקו, באופן שמקרבים הדבר לטבע, בראותם הבורחים מחמת המגפה שהם ניצולים, והעומדים באויר ההוא הנפסד מסתכנים, לכן ראיתי לכתוב מה שנ"ל בענין הזה, והוא כי אמת ויציב ונכון כי כל מה שיארע לאדם בכלל ובפרט הוא מאתו ית', וביחוד ענין המות הנגזר על הכל ביום ר"ה שהוא יום הדין, ונכתב ונחתם האיש לחיים ולמות, ואם נגזר עליו מיתה לא יועיל נוסו וברחו ביום עברתו, אבל מי שלא נגזר עליו המיתה ועמד במקום הסכנה, אפשר שילכד ויסתכן, וכשנגזר על מדינה ידועה שיהיה בה באותה השנה דבר ח"ו, וימותו בה אנשים ידועים בשמותם ומנינם, הענין נוהג כך, כי כל המתים במגפה והנלכדים בה גם שהיו בורחים כולם נחתמים ביום ר"ה למיתה, אלא שיש הפרש ביניהם, כי קצתם הם מחוייבים בדינם למיתה החלטית בין יעמדו במקום ההוא או לא יעמדו אלא יברחו וינוסו, וקצתם הם מחוייבים בדינם אם יעמדו במקום ההוא, ואם יברחו כל אחד מהם ערוקיה מסתייה, ובאותו הצער שמצטער נחשב לו כגלות וניצול באותה שעה, והוא יתברך יודע בחירתו של זה האיש מה שיבחר אם לעמוד אם לנוס, וכשרואה ויודע שבחירתו תהיה לעמוד במקום המסוכן חותמו למיתה, וכשבחירתו לנוס חותמו לחיים, ואם הוא ישר בדרכיו הוא ית' נותן בלבו ומדריך אותו מורה לו מקום לנוס שמה, וקצתם שאינם מחוייבים אז בעונש ההוא אלא שהם מסתכנים בעצמם לעמוד במקום הסכנה ואינם ראויים לשיעשה להם נס ונדבק בהם החולי ההוא במדינה, ואם טבעם מוכן להסתכן בחולי ההוא הם מסתכנים, והוא ית' יודע בחירתם וחותמם למיתה, אם יבחרו לעמוד במקום סכנה בהיות טבעם מוכן להפסד בהתדבק בהם החולי ההוא, ואם אין טבעם מוכן לכך אינם נזוקים.

249

ר״נוענין הדבר בכלל הוא השגחה מאתו ית' שהוא בורא חדשה בארץ, והוא הפסד האויר מוכן ועומד ללכוד ברשתו אותם שנגזר עליהם שימותו, ומיסר ביסורין קצת האנשים שלא נגזר עליהם מיתה בהיותם מוכים ומדוכאים בחולי ההוא, והוא יתברך מקרב הענין לטבע כי אותם הבורחים ואינם ניצולים מרפה את לבם שלא להשמר בדרך טבע מהחולי ההוא המתדבק בו, ומי שאינו נגזר למיתה אלא לחיים הוא יתברך מראה לו דרך שינוס ולא ילכד אפילו בצער החולי בלי מיתה ותהיה נוסו כפרתו, וקצתם נחתמים בודאי לחיים כי גם שיעמדו לשם לא יאונה להם כל און, והאיש הנלכד חושש בעצמו אולי הוא מאותם שנתחייבו אם יעמדו, או מאותם שמסתכנים בעצמם אם יעמדו במקום הסכנה, ולכן באים בחדריהם, או נסים ובורחים מחמת המגפה, וכמו שראינו בדורות הראשונים, וכמו שכתב הנביא ע"ה (ישעיה כ"ו) לך עמי בא בחדריך וגו', וכתיב (ירמיה ט') כי עלה מות בחלונינו וגו', ואמר פ' הכונס (ד' ס') רבא בעידן ריתחא הוה סכר כוי דכתיב כי עלה מות בחלונינו וגו', ואמרו (שם) דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך שמלאך המות מהלך באמצע הדרכי' דכיון דאתיהיב ליה רשותא מסגי להדיא.

250

רנ״אוענין מלאך המות הוא הממונה ליטול הנשמות ולהוליכם לפניו יתברך ליתן דין וחשבון, כי המלאך אינו עושה כי אם נטילת הנשמה בשעת הפרדה מהגוף, בחולי שנדבק בו בהפסד האויר שבורא האל יתברך לעתים הצריכות, וגם כי חכמי הטבע גם כן אומרים כי הויית האויר עצמו הוא בדרך טבע, עם כל זה היה יכול האל יתברך להציל עמו ועבדיו מהכנת הפסדו, אלא שחטאי הדור גורמים שיהיה גזור עליהם שימותו בו המעותדים למיתה כפי מ"ש למעלה.

251

רנ״בוראוי לירא וחרד דבר השם לכבות גחלת המגפה בצדקה המצילה ממות. ותשובה ומעשים טובים, ויחשוב בעצמו כשעבר כבר חמת המגפה שאולי הוא היה מאותם שנגזר עליהם מיתה אם לא היו בורחים מהמדינה והושם גלותו וטלטולו חלף מיתתו, ובתוך זמן המגפה יחוש שמא הוא מאותם שנגזר עליהם מיתה אף אם ינוסו או יתחבאו, וירבה בתפלה וצדקה ותחנונים לפני האל יתברך בתשובה ומעשים טובים, ואומרים בכל יום פטום הקטרת בקר וצהרים כי הוא מסוגל לענין הדבר, וכמו שמצינו (שבת פ"ט) כשעלה משה למרום שכל א' מהמלאכים מסר לו דבר שנא' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר (במדבר י"ז) ויתן את הקטרת ויכפר על העם וגו' ואי לאו דיהב ליה מנא הוה ידע, וכיון שהקטרת מכפר על העם בזמן המגפה, כמו כן קריאתו יועיל, על דרך (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, ויש בו רמז בענין החלבנה המעורבת בשאר עשרת הסממנים עם היות ריחה רע ושאר הסממנים ריחם טוב, ויש בטבע נדיפת ריחם לבסם ריח הרע שבחלבנה עד שיהא ריחו טוב כמותם, וזה רמז למלאך המות שהוא דמיון החלבנה והוא מתערב לקהל שיש ביניהם דבר של קדושה להזיקם, וכשהם טובים וישרים בלבותם ושבים בתשובה שלימה אין מלאך המות יכול לשלוט בהם אלא הם שולטים בו עד שמלאך הרע בעל כרחו עונה אמן, כמו החלבנה שאין כח בטבעה להוציא ריחה הרע בהיותה מעורבת עם שאר סממני הקטרת העשרה, ולכך ראוי להיות האדם זריז ונשכר בהתפללו ברבים כי הם מוכנים לינצל מחמת הדבר, כי מלאך המות בין עשרה מישראל צדיקים הוא דמיון החלבנה בסממני הקטרת שאין לה יכולת להבאיש ריחה כנזכר.

252

רנ״גולחשיבת הקטרת נזכר מעשהו בתורה בפרשה כי תשא בכלל מעשה המשכן אצל פרשת שקלים להורות כי הוא קיומו והעמדתו, כי כמו שהשקלים הם מכפרים במנין שלא יהא בהם נגף כמו כן הקטרת, ואם לא נזהרו ובא הנגף ח"ו, תעצר המגפה בעשייתו, ומה שלא הקטירו קטרת במעשה פנחס מפני שכבר פירש האל יתברך מה שיעשו על השבת חרון אפו והוא ענין הוקעת העם, וכן בדבר שהיתה בימי דוד היתה ע"פ נביא לדוד, ולא היה יכול לתקן כי אם ע"פ האל יתברך, אבל מכיון שמצינו שנעצרה המגפה בעשיית הקטרת ע"י אהרן נראה שהוא דבר נמסר למשה בשמים.

253

רנ״דואפשר כי בזמן המקדש כשהיה הווה ענין המגפה שהיה כ"ג מקטיר קטרת לכפר על בני ישראל לבד קטרת בקר וערב ולא היתה ביאה ריקנית אלא לצורך עדת בני ישראל, וכשתקן דוד המלך ע"ה מאה ברכות בכל יום על שאמרו לו שהיו מתים בכל יום ק' אנשים והיה הענין כעין מגפה, לא תקן שיקטרו הקטרת לפי שראה שהיו מצומצמים ק' בכל יום לא פחות ולא יותר חשב כי לא נפל הענין על צד הקרי וההזדמן, ולכך נתן אל לבו לתקן ק' ברכות שמצא סמך מה"ת מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תיקרי מה אלא מאה, ובנביאים (ש"ב כ"ג) נאום הגבר הוקם ע"ל, ובכתובים (תהלים קכ"ח) הנה כ"י כ"ן יבורך גבר.

254

רנ״האבל בלי ספק שאפי' קריאת הקטרת מועיל בזמן המגפה כמו שנזכר. ונוהגים ג"כ לומר פסוק ויאמר אליהם ישראל אביהם ג"פ סמוך לקטרת לרמוז שם בן ע"ב, ולמה שהוזכר בו מעט צרי והוא הראשון מסממני הקטרת, ושלשת הפסוקים המועילים בכל צרה והם ה' צבאות עמנו וגו' ה' צבאות ה' הושיעה וגו' והם סופי ג' מזמורים מיוחדים לתפלה, ובירושלמי (ברכות פ' אין עומדין) אמרו ר' חזקיה בשם רבי יוחנן אמר לעולם אל יהא פסוק זה זז מתוך פיך ה' צבאות עמנו וגו' רבי יוסי בשם רבי יוחנן וחברי' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ומפני כי ה' הושיעה הוא סוף מזמור כמותם והוא מזמור יענך ה' ביום צרה (תהלים כ') המסוגל לכל צרה אנו אומרים אותו גם כן, גם כי לא נזכר שם בירושלמי, ויש רמז במנינם ליודעים חן:

255

רנ״ובהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג"פ מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים, וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה.

256

רנ״זולתשובה זו אני אומר כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא ית', כ"ש בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכלם, ואף בכוונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמש"כ (תהלים צ"ה) היום אם בקולו תשמעו, ומבלי זה אין תפלתם מקובלת גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפי' לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב (ישעיה ס') בעתה אחישנה, (סנהדרין צ"ח) זכו אחישנה לא זכו בעתה.

257

רנ״חונראה כי על ענין נפלא כזה שהיא גאולתן של ישראל גאולה נצחית שאין אחריה גלות, צריך להרבות בתפלה, דורות ראשונים ואחרונים.

258

רנ״טומועילה תפלת הראשונים לתפלת האחרונים, ויותר נקל הוא לאחרונים הקרובים יותר לזמן הגאולה, שתתקבל תפלתם מהראשונים מב' טעמים.

259

ר״סהטעם הראשון כי הרחוקים מן זמן הגאולה הם צריכים הפצר והעתר יותר לשתקובל תפלתם לדבר רחוק אלף שנים מהזמן מאותם שהם רחוקים ת"ק שנה, ואותם שאינם רחוקים מזמן הגאולה אלא כמאה שנים הוא יותר נקל להם שתקובל תפלתם בהיות תפלתם שוה, וכן הקרוב קרוב קרובה תפלתו להיות נשמעת, דמיון העומד רחוק מן המדינה שלא תקפץ לו הדרך כל כך מהרה כמו העומד קרוב להמדינה.

260

רס״אטעם ב' כי להיות הענין גדול הערך צריך ריבוי תפלות דור אחר דור כדי שתקובל תפלת הגאולה, ובהיות נשלמות תפלות הצריכות וידועות לו ית', אז בדור ההוא תקובל תפלתם, גם כי בזמנים הקודמים לא היתה מקובלת, ובעת שנשלם סכום התפלות הצריכות תקובל התפלה, לא בשביל תפלה זו לבד, כ"א בהצטרף אותה עם התפלות הקודמות, באופן שכל התפלות הקודמות הן מועילות גם כן, וכשתתקבל תפלה זו לדור אחרון כשתצטרף עם הקודמות, הרי הוא כאילו נתקבלה תפלת הראשונים, כיון שהיתה סעד לקבלת תפלה זו.

261

רס״בועוד אני אומר כי תפלת כל הדורות הראשונים נתקבלה לעצמם גם כן, גם כי לא היתה התשועה בימיהם, וביאור זה הוא כי אחר זמן הגאולה יהיה תחיית המתים ויבנה בית המקדש ויזכו כל הדורות הראשונים לראות הגאולה חלף עבודת תפלתם שהתפללו בזה העולם והיו מצפים לגאולה וזכו אליה, כי מתחלת הדינים בעוה"ב הוא (שבת ל"א) צפית לישועה, כי המצפים אליה זוכים לראות בשמחת הגאולה, ושאינם מצפים לה אינם זוכים, ועל דרך זה יתישב מה שאמרו (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה כדכתיב שישו אתה משוש, כי מצד התאבלו ראוי להיותו חי בזמן הגאולה ולזכות בנחמת ציון וכן קודם התחיה אפשר כי בסוד הגלגול ימצאו בזמן הגאולה האנשים המצפים לגאולה והמתפללים עליה בכל הזמנים הקודמים, והרי זכו ונתקבלה תפלתם לעצמם ממש, שכיון שתפלת האחרונים קרובה להתקבל כפי מה שביארנו, יותר ראוי ומחוייב לדורות האחרונים לשוב בתשובה שלימה לפניו בתפלה ובצדקה כדי שיזכו לגאולה הקרובה אליהם, וכשהם מרפים ידיהם ח"ו נענשים,

262

רס״גולכך אמר הנביא עליו השלום (ישעיה נ"ה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, לרמוז על שני הטעמים שכתבתי בדורות האחרונים, כי בהמצאו מורה על הטעם השני כי לפי ריבוי התפלות שמימי עולם ושנים קדמוניות יהיה נמצא אלינו, קראוהו בהיותו קרוב כפי טעם הראשון, שקרובה היא שתתקבל תפלת האחרונים מן הראשונים בהיות כוונתם ותשובתם שוה, ולראשונים שלא נתקבלה תפלתם לעצמם כי אם בזמן התחיה סמך דניאל הכתוב של (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', למה שאמר (שם) ובעת ההיא ימלט כל הנמצא כתוב בספר, כלומר הנמצאים ימלטו מן הצרה ההיא ויזכו לראות הגאולה, ואותם שהם ישני עפר לא יראו בצרה חלף מה שלא זכו לראות הגאולה קודם, ועתה יקיצו לחיי עולם, וכן אחר שנאמר אשרי המחכה ויגיע לימים אלף של"ה, נאמר לדניאל ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, כי הוא יזכה לזמן הישועה גם כן כשיעמוד לתחיית המתים, ומלבד כל זה נשמעת תפלת כל ישראל בכל דור ודור בענין הגאולה שגואלם הוא יתברך, ונותנם לחסד בעיני כל שוביהם למעלה ולכבוד, ומתקיימים בהם קצת הבטחות הגאולה, וכמו שאמרו על הונא בר נתן שנתקיים בו (ישעיה מ"ט) והיו מלכים אומניך, ואין לך דור מן הדורות שאין בא עליו אי זו צרה והוא יתברך מושיע אותם וגואלם מיד חזק מהם, ואף בלי צרה, להעמיד אותם ולקיימם בין כל האומות, הוא מצד תפלתם על הגאולה, כי הוא יתברך רואה ומשגיח בענינם וטרם יקראו עונה אותם, וטרם מכה ציץ רפואה יפרח, ואם כן הרי הוא כעין גאולה בכל דור ודור, וכמו שכתוב (ויקרא כ"ו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.

263

רס״דראוי לבאר ענין התפלות שהוזכרו במקרא אותם שנתקבלו ואותם שלא נתקבלו, אותם שבאו בביאור בכתוב, וקצת מאותם שלא באו בביאור אלא שדרשום חז"ל על הכתוב.

264

רס״הונתחיל מאדם הראשון, שאמר הכתוב (בראשית ב') כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו', מה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שצורך הם לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו דשאים ואילנות (חולין ס'), הורו בזה על כי בזמן שאין מי שמכיר בטובת האל יתברך לבריותיו הוא מונע ועוצר הגשמים, עד שידעו ויבינו וישובו בתשובה ויתפללו אליו ית' וישמע אל ויענם, והיתה תפלת אדם הראשון הוראה כי כמו שנשמעת תפלתו בענין הגשמים בהיות העולם צריך להם, כך בזמן שיצטרכו גשמים לדורות הבאים תתקבל תפלתם בזכות אדה"ר שנתקבלה תפלתו על זה, וכן דרשו בירושלמי דתעניות (פרק סדר תעניות) ואד יעלה מן הארץ אמר ר"ל עלה שבר מלמטה הגשמים יורדין, הנה שהוראת כתוב זה לעתיד כי בזמן שישובו בתשובה שלימה ירדו להם גשמים כמו שירדו לאדה"ר.

265

רס״ובנח נאמר (בראשית ח') ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וגו' וזה השם הוא מדת הדין ונהפך לרחמים ע"י תפלתן של צדיקים (ב"ר ל"ג) ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים לדין כדכתיב (בראשית ז') וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (שם), וגם זה הווה כן לעתיד, כי כמו שתפלת נח שהיה צדיק הפכה מדת הדין לרחמים כך לדורות הבאים הצדיקים יהפכו מדת הדין לרחמים בזכותו.

266

רס״זתפלות אברהם אבינו בהיותו האב הראשון לאומה ישראלית כי ביצחק נקרא לו זרע ולא כל יצחק, כל תפלותיו היו מכוונות לתיקון בניו בעת צרתם, ולזה עבר בארץ עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם עם שכם, ונתקבלה תפלתו, כדכתיב (בראשית ל"ה) ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם וגו', וכן בנה מזבח במקום שנטה אהלו בית אל מים והעי מקדם ויקרא בשם ה', נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם (ב"ר ל"ט) וזהו ויקרא בשם ה', ונתקבלה תפלתו שלא נפלו בעי כי אם ל"ו איש וכמו שכתבנו פרק שנים עשר, וכן כשרדף אחרי המלכים הוא ואליעזר עבדו נאמר שם ויחלק עליהם לילה (שם פ' מ"ג), הוא הלילה שיצאו ישראל ממצרים ונחלקה, בחצות הראשון נעשה לו נס וחצות השני נשמר ובא לחצות לילה של מצרים, הורו כי הוא היה הולך וגבר ועוד ידו נטויה ורצה להמשיך ידו מהם, כדי שיהיה נשמר לישראל שינצחו את מצריים באותה הלילה, (פרקי דר"א פרק כ"ז) והשיב את כל הרכוש והיה מתפלל ואומר לא בכח ידי עשיתי אלא בכח ימינך שאתה מגן לי בעוה"ב ובעוה"ז וענו העליונים ואמרו בא"י מגן אברהם, הורה לנו ענין הצלחתנו בזה העולם שהיא מאתו יתברך ובזכותו תהיה לנו הצלה והצלחה, ואמר (בראשית י"ד) למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, לא רצה ליהנות מזה הרכוש כדי שיהיה שמור שבזכותו יבוזו בניו בלילה הזה מרכוש מצרים שכתוב בו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, בזכות הרכוש שהחזיר הוא,

267

רס״חולכן סמך מעמד בין הבתרים שנתבשר על הזרע ועל הארץ וגלות ישראל וגאולתן ברכוש גדול לענין זה, ומה שלא התפלל אברהם על הבנים אחר שכבר הובטח מהאל יתברך בצאתו מחרן (שם) ואברכך ואגדלה שמך וגו', וכשאמר והנה בן ביתי יורש אותי, נאמר לו אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ולזה לא התפללה שרה על עקרותה כמו שהתפללו שאר האמהות, כי קודם בואם לארץ לא היו ראויים לבנים והובטחו לבנים לכשיכנסו לארץ, ובהגר נאמר (שם ט"ז) הנך הרה וילדת בן וגו' כי שמע ה' אל ענייך, וזה העוני אינו מן הנראה שיהיה העוני שענתה שרה כמו שכתוב (שם) ותענה שרה ותברח מפניה, כי אם הוקלה גברתה בעיניה ובזתה אותה היה הענוי בדין, אלא נראה שחוזר למה שנאמר לה המלאך שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה ובשכר שתתעני תחת ידיה ישמע ה' ויולדת בן, ואמר כי שמע ה' אל ענייך, כי כשתקראי לו השם הזה כבר שמע ה' אל ענייך שהתענית תחת ידיה, ולזה נקרא ישמעאל בלשון עתיד, ולא שמעאל כפי העת הזאת, שעדין לא נתענית תחת ידי גבירתה ברצונה, אמר שיקרא ישמעאל על שם שישמע האל עניה.

268

רס״טוגם אפשר לומר כי נרמז גם כן בזה כי שמע ה' קול הנער גם כן כמו שכתוב בפרשה האחרת (שם כ"א) כי שמע ה' את קול הנער וכו'. עוד תפלת אברהם (שם י"ז) לו ישמעאל יחיה לפניך, ביראתך, כמו התהלך לפני, פלח קדמי, וכתיב ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו', וכיון שאני מברך ומפרה אותו יש לו הכנה להיות הולך לפני ביראתי.

269

ר״עעוד רמז במה שאמר שמעתיך כי שמע תפלתו שיהיה ישמעאל נמשך ליראת ה' בזמן שיהיה אברהם חי וכמו שנאמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (ב"ר פ' ס"ב) מלמד שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו וזו הוא שיבה טובה, וזהו שמעתיך, כלומר במה שנעשה לך בשעת מיתתך:

270

רע״אתפלת אברהם אבינו על סדום (בראשית י"ח) האף תספה צדיק עם רשע, לא נתקבלה על הצלת סדום, ונתקבלה על הצלת לוט ובנותיו, כדכתיב (שם י"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', וכן (שם) וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו' מכאן למדו חז"ל (ברכות כ"ו) שתקן תפלת שחרית, והועילה ג"כ תפלתו זאת לתיקון הצלת לוט בהמלטו לצוער.

271

רע״בעוד לו תפלה על אבימלך (בראשית כ') ויתפלל אברהם אל האלהים, ונתקבלה תפלתו כמו שכתוב (שם) וירפא אלהים את אבימלך וגו', כמו שהבטיחו האל יתברך ויתפלל בעדך וחיה, וזה החיות הוא רפואתם מן העיצור, כי בהחזיר לו את שרה אשתו כבר היה פטור מן המיתה, כמו שכתוב ואם אינך משיב דע כי מות וכו', נראה שאם יחזיר אותה לא ימות, וגם שלא ימות צריך לרפאות העיצור, ולזה אמר לו ויתפלל בעדך וחיה, וכמו שרמז לו אבימלך בתלונתו כי הבאת עלי ועל ממלכתי וגו', על מה שעצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, ומה שהוצרך אברהם להתפלל בעדו הוא מפני שהכשיל אותם במה שאמר אחותי היא.

272

רע״גתפלת ישמעאל כמו שאמר כי שמע אלהים וגו' אחז"ל (ילקוט פ' וירא) שהתפלל ואמר אלהי אברהם אבי יש לפניך תוצאות מות קח את נפשי ולא אמות בצמא. ונעתר לו שנאמר וישמע אלהים את קול הנער וגו' ופי' הכתוב במה שמע תפלתו באשר הוא שם, כלו' במה שהיה עומד בצער הצמא הוא ששמע תפלתו שנפתח לו הבאר אבל לא במה שאמר קח את נפשי:

273

רע״דתפלת אברהם ה' יראה אשר יאמר וגו' על סליחת העון לדורות, אמר (ב"ר פ' נ"ו) יהי רצון מלפניך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות תהיה נזכר להם העבודה הזאת ותתמלא עליהם רחמים, וזהו ה' יראה אשר יאמר היום, כלומר יראה ויזכור לעתיד אשר יאמר היום שהייתי יכול לומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר קח נא את בנך וגו', ולא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי, כן תכבוש רחמיך ותקיים מה שהייתי יכול לומר כי ביצחק יקרא לך זרע ולא תצער אותם דמיון מה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך.

274

רע״העוד לו תפלה הוא ישלח מלאכו לפניך ואמרו ז"ל (ב"ר פ' נ"ט) מלאכו הרי מלאך מסויים זימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד להוציא את רבקה ואחד ללוות את אליעזר, רצה בזה כי היה צריך לומר הוא ישלח מלאך לפניך וכיון שאמר מלאכו נראה מלאכו המיוחד והמסויים, וזה המלאך המסויים הוא להוציא את רבקה, כמו שכתוב ולקחת אשה לבני ליצחק, נראה שמלאך אחר היה בא ללוות את אליעזר, כי היה מספיק כשיאמר הכתוב הוא ישלח מלאכו ולקחת, וכיון שאמר לפניך ולקחת, נראה כי מלאך אחד היה ללוותו וללכת לפניו, ומלאך אחר מסויים ומיוחד להוציא את רבקה כמו שאמרו אחד להוציא את רבקה ואחד ללוות, נראה שהמלאך העיקרי והמיוחד היה להוצאת רבקה, וגם פשט הכתוב מורה כך שאמר ישלח מלאכו לפניך ולקחת וגו', כי עיקר ההליכה היה לקחת את רבקה, וכדי ללוותו בדרך בא המלאך השני, כי המלאך שהיה הולך להוציא את רבקה היה צריך להקדים קודם שיגיע אליעזר לשם כדי להוציא את רבקה לענין שתתקיים נחש אליעזר, ולהכין כל הדברים הצריכים לביאתה, כמו שאמרו ז"ל (שם פ' ס') שמת בתואל שהיה מעכב בדבר, ולכן הוצרך מלאך אחר ללוותו כי מצד שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות נראה שלא היה צריך כי אם מלאך אחד שהכל שליחות אחת היתה אלא כמ"ש.

275

רע״ותפלת אליעזר עבדו הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני, גם כי היה בטוח בתפלת אברהם שאמר הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת, הוצרך להתפלל גם הוא על מהירות קבלת תפלת אברהם שתתקבל היום תפלתו, ולזה אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם, כי קבלת התפלה היה מן הדין וכמו שאמר אשר דבר לי ואשר נשבע לי וגו', ומהירות קבלתה באותו היום היה דרך חסד, ואמר הקרה נא לפני כלומר שהמקרים שיארעו היום יהיו מכוונים לפני בשליחותי, והוא ענין מה שאמר הנה אנכי נצב על עין המים וגו' ונתקיימה כל מה שייעד הוא.

276

רע״זעוד אפשר לומר כי מה שאמר הקרה, הוא להורות לפני האל כי לא היה הוא ראוי לאל יתברך לשתתקבל תפלתו, כי אם פעם אחת בדרך מקרה ובזכות אברהם, כמו שאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם כי מצד שהוא אדוני תקובל תפלתי דרך חסד עמו.

277

רע״חתפלות יצחק ויצא יצחק לשוח בשדה וגו', אין שיחה אלא תפלה כדכתיב ולפני ה' ישפוך שיחו, בהיותו בטוח שתקובל תפלת אביו יצא לעת ערב לקראת העבד ורבקה כמו שאמרה מי האיש ההולך בשדה לקראתנו וגו', איפשר שכיון בתפלתו זאת בשדה לקראת אשתו שיהיה זרעו ממנה מוכן לעבודת האל ית'.

278

רע״טשצפה שעתיד עשו לצאת ממנו והוא איש ציד איש שדה, ולזה אמר לשוח בשדה לעת ערב, והוא רומז כי לעת ערב יהיה צריך לצידת עשו, כמו שכתוב (בראשית כ"ז) הנה נא זקנתי וגו' ועתה שא נא כליך וגו' וצא השדה וצודה לי ציד וגו', ובשביל תפלתו זאת זכה עשו להיות באחוה שוה עם יעקב בזמן הערב שמשו של יצחק כמו שכתוב (שם ל"ה) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, וזהו רמוז גם כן במ"ש לשוח בשדה לעת ערב, על ענין איש שדה בהערב שמשו, והיא גם היא רמזה ואמרה, מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, כלומר מי הוא זה שהולך בשדה, שיוצא ממנו זרע שיאמר עליו איש שדה, והוא לקראתנו נגד רצונה, שהיא היתה אוהבת את יעקב.

279

ר״פוהעבד השיב הוא אדוני כלומר הוא אדוני ויצא ממנו זרע כשר הוא יעקב אבינו, ואף גם זה יחזור בסוף ימיו להיותו נמשך לאדוני.

280

רפ״אתפלה ליצחק ולרבקה (שם כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא (סוכה י"ד) תפלת הצדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות כעתר שהוא מהפך את התבואה, לנכח אשתו (ב"ר פרשה ס"ג) מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן ואמר לפני הקב"ה יהי רצון שכל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת אף היא אמרה כן, לסבת היותם עקורים המשיל תפלתם לעתר שנתהפך טבעם, והוא הבטחה לצדיקים העתידים שבתפלתם מהפכים דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, אבל ביצחק ורבקה חדל הרוגז, ולא נאמר בהם לשון עתר אלא שנתהפך טבעם בתפלתם שנתאוה לה הקב"ה.

281

רפ״בכמו שאמרו שהוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, וממה שאמר הכתוב לנכח אשתו נראה שגם היא התפללה, וגם שהתפלה היתה של יצחק נכח אשתו ושל אשתו נכח בעלה, שאל"כ היה לו לומר ויעתר יצחק ואשתו, וכיון שכתוב לנכח נראה שהוא התפלל שכל הבנים שיתן לו יהיו ממנה וכן היא, וענין תפלתם זאת היא כי לא יתהפך הטבע מכל וכל אלא שלא יהיו עקורים זה עם זה, אבל יצחק עם אשה אחרת, ורבקה עם איש אחר נשארו בעקרותם, וזהו שאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, כלו' שהתפלל עליה בערך מה שהיא אשתו, שתהר ותלד גם כי תהיה עקרה בטבעה בערך אנשים אחרים, ואמר ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו, שנתרצה בשבילו האל ית' ותהר מצד מה שהיתה אשתו:

282

רפ״גתפלת יעקב (בראשית כ"ח) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, (ברכות כ"ו) ואין פגיעה אלא תפלה כדכתיב ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי מכאן למדו שתקן יעקב תפלת ערבית כי תפלות אבות תקנום, ואם התפלות כנגד תמידין תקנום, נמצא שתפלת ערבית רשות שאינה אלא כנגד איברים ופדרים שהולכים ומתאכלים כל הלילה ואפילו למי שאומר שתפלות אבות תקנום אפשר שתפלת ערבית רשות, כיון שלא היתה כוונתו להתפלל, אלא אח"כ נתן אל לבו ואמר (חולין צ"א) אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי חזר שם והתפלל ולכך אמרו שהיא רשות, וענין כוונת תפלת יעקב אבינו בזה המקום הוא תפלה על גלותנו זה האחרון, כי גלות מצרים וגאולתן היה מצד אברהם אבינו, וגלות בבל וגאולתן מיצחק, וגלות זה וגאולתנו מצד יעקב, וכמו שכתבתי באגרת גאולת עולם שחברתי בענין הקץ החתום, וז"ש יעקב אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי, והמקום הזה הוא בית אל והוא ירושלים, וכמו שהם התפללו על בנין ירושלים ובית המקדש ונתקבלה תפלתם בבית ראשון ובבית שני, רצה הוא להתפלל על בנין ירושלים וביהמ"ק העתיד, ולזה היתה תפלתו זאת קרובה לביאת השמש שהוא רמז לגלות הארוך הזה, ולכך אמרו תפלת ערבית רשות, כי זאת הגאולה שאנו מקוים היא רשות בידינו בכל יום אם בקולו תשמעו, מה שלא היה כן בגאולת מצרים שנא' בפירוש זמן הגלות ארבע מאות שנה, וגלות בבל שבעים שנה, ונאמר להם בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים, כלו' כי אין לכם תקוה לצאת מן הגלות עד תשלום השבעים שנה, אבל גלותנו הוא ארוך מצד וקצר מצד, הקיצור הוא שכל זמן שנחזור בתשובה לפניו ונשמע בקולו יגאל אותנו, כי מזמן החרבן היו מצפים לגאולה מפני שהיתה בידם במה שישובו בתשובה, ולכך נסתם הקץ לדניאל ולא נתפרש, כי לא היה אלא כשלא ישובו מעצמם, אבל אם ישובו מעצמם בכל יום יהיו מובטחים שיבא הגואל, כמו שאמר אליהו (פרק חלק) היום אם בקולו תשמעו, ובהגיע זמן הקץ (שם) אם לא יחזרו בתשובה מעצמם יעמיד עליהם מלך עז וקשה שיגזור גזירות עד שיחזרו בתשובה שלמה.

283

רפ״דתפלת רחל (בראשית ל') ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, (ב"ר פ' ע"ג) מה זכירה נזכר ששתקה לאחותה בשעה שהיו נותנין אותה ליעקב, הוקשה להם כפל הכתוב שאמר שזכר אותה וששמע תפלתה לזה אמרו כי הזכירה שזכר לה הוא ענין שתיקתה לאחותה, ובסבת זה שמע תפלתה ועלה זכרון שתיקתה לפניו, אחר שעשתה פרי שתיקתה שילדה לאה כל מה שהיתה ראויה לילד, ושמע תפלתה שתלד גם היא כמו שילדה אחותה בסבת שתיקתה.

284

רפ״התפלת יעקב (בראשית ל"ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, (ב"ר פ' ע"ו) ואתה אמרת לא תקח האם על הבנים.

285

רפ״וענין יראת יעקב מעשו היתה מצד שלאה היתה בגורלו של עשו, כמו שאז"ל (ב"ר פ' ע') על פסוק ועיני לאה רכות שלא תפול בגורלו, ועתה נתיירא שמא יגרום החטא שיהיה לו נצחון להכות אם על בנים, היא לאה המרובה בבנים שהיתה בחלקו עשו, ולזה אמרו שאמר יעקב בתפלתו אתה אמרת לא תקח האם על הבנים, כלו' כי גם שיקרא קן צפור בשדהו של אדם אינו מותר לו ליקח אם על בנים, וכמוהו אמר יעקב גם שלאה היתה בגורלו של עשו ונחשבת לו כשדהו או כביתו, לא יגרום החטא ח"ו שיהיה לו נצחון עליה ועל בניה.

286

רפ״זתפלת יעקב (בראשית מ"ג) ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין וגו', אז"ל (ב"ר פרשה צ"ב) אחיכם זה שמעון אחר זה יוסף ואת בנימין, שהיה מספיק שיאמר הכתוב ושלח לכם את אחיכם, ומן הידוע הוא שהיה שמעון שהיה ביד האיש וא"כ אחר רמז ליוסף, ולכך הקדים ג' דברים לשלשה הבנים, המנחה לאיש על דבר שמעון, וכסף המושב בשביל יוסף שלא נודע מקומו איו, כמו שהיה הכסף מוצנע באמתחות ולא נודע עד שפתחום, וכמו שנמצא הכסף כך רמז שימצא יוסף, ואמרו אולי משגה הוא אינו חוזר להכסף המושב שאולי במשגה הושב, שהרי אומר בפירוש הכסף המושב כי נראה שבכוונה הושב, ועוד באומרו אולי משגה הוא, נראה שאם לא היה מחשיבו במשגה לא היה מחזירו, ואדרבה היה ראוי יותר להחזירו אם לא השיבוהו במשגה אלא בכוונה לנסותם הישיבו אותו אם לא, ולכך צ"ל שהזהיר אותם שהכסף המושב שלא יחזירו אותו באמתחות אלא בידיהם, שאם יחזירו אותו תוך האמתחות יחשבו להם כי במשגה החזירו אותו, שלא ראו אותו באמתחות ולכך אמר קחו בידכם, שאל"כ יחשב כי אולי משגה הוא, ואחר שהכין השלשה דברים עם שלוח בנימין לא חסר אלא תפלתו, ולזה אמר ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, כי על יד האיש יבאו שלשתם:

287

רפ״חתפלת ישראל במצרים (שמות ב') ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם וגו', לא התפללו ישראל כהוגן אלא מצד שהיו משועבדין בעבודה לא יכלו לסבול, והיו צועקים מכובד העבודה, ותעל שועתם אל האלהים מצד העבודה, ולא היתה ראויה להתקבל צעקה זו עד ששמע אלהים נאקתם פשוטה בלי סבת העבודה, וזכר ברית האבות וריחם עליהם.

288

רפ״טתפלת משה רבינו על המכות. בצפרדעים (שמות ח') ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמרו העתירו אל ה' וגו' ויאמר משה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' ויעש ה' כדבר משה וגו'.

289

ר״צבערוב נאמר (שם) העתירו וגו' ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי וגו' ויעתר אל ה' וגו' ויעש ה' כדבר משה.

290

רצ״אבברד נאמר (שם ט') העתירו אל ה' וגו' כצאתי את העיר אפרוש את כפי וגו', בארבה נאמר (שם י') ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו וגו' ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה' ויהפך ה' רוח ים וגו'.

291

רצ״בבאלו הד' מכות צפרדע ערוב ברד ארבה נעשה התראה לפרעה שישלח את העם, ואם לאו יביא עליהם המכה וגם הם מכות קבועות, ולכך הוצרך פרעה לומר למשה ולאהרן שיעתירו אל ה' שיסיר המכה, כי ממכת הדם כבר מתה הדגה שביאור ונבאשו המים, וכמו שכתוב (שם ז') ולא יכלו לשתות ממימי היאור, כי אפי' שהיו מים ולא דם כבר היו נבאשים שלא היה אדם יכול לשתות מהם, והסרת המכה היה שינבעו מים חדשים טובים עד שיתבטל באוש מים הסרוחים, אבל בצפרדעים נאמר ויסר הצפרדעים וגו' כי לא היה שום דבר שידחה הצפרדעים מלהזיק כי אם בתפלה שימותו.

292

רצ״גובמכת כנים לא שאל שיתפללו, כי הכנים נבראו מן העפר והיא בריה פחותה מכעדשה ותמות מהרה, כי לא יחזור להכות עוד את העפר שיעשה כנים.

293

רצ״דמכות ערוב היתה מכה קבוע והיתה הארץ נשחתת מפניה אם תעמוד ימים רבים בעיר, ולכך אמר העתירו בעדי.

294

רצ״המכת דבר ביום אחד מת כל מקנה מצרים לא הוצרך לומר שיתפללו.

295

רצ״ווכן השחין היה אבעבועות פורח באדם ובבהמה בפתע פתאום באותו היום, ולא היו יכולין להיות ניזוקין יותר, כי כבר היו כלם מוכי שחין ומעצמם יתרפאו, כי לא היה משה מתפלל על המכה כ"א שלא תזיק מכאן ואילך ולהבא, לא שתסור ממי שהוכה כבר בה.

296

רצ״זבמכת הברד הוצרך תפלה על הנשאר מן הברד, כ"א לא היה מתפלל משה לא היה נשאר כלל אפי' מן החטה והכסמת שהיו אפילות, ולכך אמר העתירו אל ה'.

297

רצ״חמכת ארבה ג"כ היתה קבועה, וגם כי לא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, עכ"ז נראה שהיו נזוקין ג"כ מהם, ולכך נאמר בהם העתירו.

298

רצ״טמכת חשך לא ראו איש את אחיו ולא היה ספוק ביד פרעה לבקש משה ואהרן שיעתירו אל ה'.

299

ש׳מכת בכורות ג"כ בחצות הלילה מתו כולם, לא נשאר אלא אחד הוא פרעה שאמר וברכתם גם אותי (תנחומא בא) ולזה באלו המכות שהיו נמשכות לא רצה האל לסלקם כ"א ע"י משה, שידעו ויכירו כי מאת ה' היתה הדבר ולא מקרה היה להם, ופרעה אמר העתירו שיתפללו שניהם שלא היה בטוח שתסתלק המכה כ"א בתפלת שניהם, ומשה אמר התפאר עלי למתי אעתיר לך, כלומר כי אני לבדי אוכל להתפלל ותקובל תפלתי.

300

ש״אתפלת ישראל על הים (שמות י"ד) וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', אחז"ל תפשו אומנות אבותם, כי לא התפללו על דרך נכונה כ"א כצועק ומתרעם בצרתו, וכמ"ש למשה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר וגו', ומפני שראה משה צרתם ואין אדם נתפס על צערו, השיב להם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה', כלומר טוב לכם שתתיצבו ולא תזעקו אליו באופן זה.

301

ש״בובהתיצבות בלי תפלה תראו את ישועת ה', ואמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כלו' כי מצד שלא היו אז ישראל ראויים, כביכול כאילו היה צריך הוא יתברך להלחם במצרים, כדי שיוכל לכלותם, ועל תנאי שלא יתרעמו, ולזה אמר ה' יהיה צריך להלחם עמהם בשבילכם, על תנאי שאתם תחרישון, וא"ל האל ית' למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, כלומר גם בכם תלוי הענין שיסעו ישראל ואתה הרם את מטך וגו'.

302

ש״גתפלת משה ברפידים (שמות י"ז) ויצמא שם העם ויצעק משה אל ה', (ספרי) להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי איני מבקש עליהם רחמים, אלא ויצעק משה אל ה', (תנחומא בשלח) אמר לפני המקום רבונו של עולם בינך ובינם אני הרוג, שאמרת אל תקפיד כנגדן כשאמרתי כי תאמר אלי שאהו בחיקך, וז"ש מה אעשה לעם הזה איני יכול להקפיד כנגדן ועוד מעט וסקלוני, והתפלה לא הוזכרה בכתוב, אלא שצעק והתפלל שלא היה יודע מה לעשות, כי היה רואה שהיו צמאים למים והיה ראוי שיצטערו ולא יתרעמו עליו, ומפני שסבל משה תלונותם, אמר לו האל יתברך עבור לפני העם, כלומר ראוי אתה להיות ראש וקצין עליהם לעבור לפניהם:

303

ש״דתפלת משה על עמלק (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', במכילתא וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק, אלא כ"ז שהיה משה מגביה את ידיו למעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפקד את משה לעשות כן והמקום עושה להם נסים וגבורות.

304

ש״הבהיות נכלל בברכת עשו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, המתין והשגיח עמלק בעת שירפו ידיהם מן התורה ואז נלחם עמם, ולכך הוצרך משה לומר ליהושע בחר לנו אנשים גבורים יראי חטא להלחם עם עמלק, כ"א לא ילחמו עמו בכח גדול וביד חזקה, לא יוכלו לו בתפלה מצד שרפו ידיהם מן התורה, (ב"ר פ' ס"ה) ובזמן שהקול קול יעקב אז הידים ידי עשו, ונזדרז משה רבינו בשני הדברים בתפלה ובגבורת מלחמה, והיתה תפלתו מוכיחה שינצחו בעשותם מלחמ' לא שתספיק התפלה למחות זרע עמלק בלי מלחמה, ולזה הוצרך להרים ידיו כדי שיגברו ישראל, דרך רמז שיהיו ידיהם רמות על עמלק בנצחון המלחמה, וכשהיו ישראל מכוונים לבם לשמים בהרמת ידי משה היה האל יתברך עושה להם נס, גם כי רפו ידיהם מן התורה ברפידים שינצחו, וכשהיה מניח ידיו וגבר עמלק, וידי משה כבדים, כלומר מצד חטאת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, וגם כי ברכת עשו היתה ועל חרבך תחיה, היו ידיו כבדות לנצוח מלחמת עמלק בחרב ובמלחמה, עד שלקחו אבן ושמו תחתיו וישב עליה בתמיכתם, והיו ידיו אמונה עד בא השמש, וחולשתו של משה גרם חולשה לנצחון המלחמה שלא נכרת זרעו של עמלק אלא שהחליש אותם יהושע.

305

ש״ותפלה למשה על ענין העגל, (שמות ל"ב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, (ברכות ל"ב) רבנן אמרי מלמד שאמר משה לפני הקב"ה רבש"ע חולין הוא לך לעשות כדבר הזה.

306

ש״זרמזו כאן מה שהשיב משה לזכות את ישראל, שאמר (שמ"ר פרשה י"ג) רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי הם לא נצטוו מה אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך לא אנכי ה' אלהיכם מה אמרת לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' ולא אמרת לא יהיה לכם, כוונתו לנצל את ישראל, כי כיון שלא נתיחד הדיבור עמהם אלא שאמר למשה אנכי ה' אלהיך ליחד שמו עליו, וכל ישראל היו נכללים עמו, וכמו שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי לישראל הוציא לא למשה, ועכ"ז היה מקום למשה לזכותם, כי לא נתיחד שמו עליהם עדיין ולא יוכל להענישם, וז"ש כאן ויחל משה את פני ה' אלהיו, כלו' אלהיו היה שייחד שמו ואלהותו עליו ולא על ישראל שלא אמר אנכי ה' אלהיכם, וז"ש רבש"ע חולין הוא לך לעשות כדבר הזה, כלומר עדיין לא נתקדשו ישראל ביחוד שמך עליהם, וחולין הם אצלך ואין ראוי שתענישם, ולכך כשחזר לרמוז עשרת הדברות בפ' קדושים אמר אני ה' אלהיכם ויחד שם אלהותו עליהם, ומפני כי כל זה היה ריצוי לפני האל ית', והאמת היה שעם כל אחד מישראל דבר, שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', לכך כשנתאספו אליו בני לוי אמר להם (שמות ל"ב) כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו, כי אלהי ישראל הוא שנתיחד שמו על כל אחד מהם וראויים הם לעונש, ולכך אמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה.

307

ש״חעוד אפשר לומר כי מה שאמר משה הם לא נצטוו דכתיב אנכי ה' אלהיך ולא אנכי ה' אלהיכם, היה על ענין הלוחות שקבל משה, והיה כתוב בהן אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכיון שראה משה שסרחו לא רצה לתתם לישראל שלא לחייבם מיתה כמ"ש ז"ל (שמ"ר י"ג) ולכך הם לא נצטוו בם עדיין כי עדיין לא קבלו הלוחות, ולזה עדיין הם כחולין אצלך שלא נתקדשו, כיון שלא זכו עדיין לקבל הלוחות שכתוב בהם אנכי ולא יהיה לך:

308

ש״טתפלה למשה במתאוננים (במדבר י"א) ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, ענין חטאתם אז"ל (ילקוט בהעלותך) שהיו עובדים ע"א כמ"ש רע בעיני ה', וכתיב התם כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו מלמד שהיו מכוונים להשמיע את המקום, והיה ענשם שבערה בם אש ה', על אשר חטאו בע"א, כמו שכתוב ועשיתם פסל תמונת כל וגו' כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, וכשהתפלל משה שקעה האש בארץ ולא עלתה למעלה, וענין שקיעתה בארץ הוא להחליש כחה, שלא תבער כל כך אם יחזרו ויחטאו ישראל בענין ע"א:

309

ש״יתפלה למשה על אחותו (במדבר י"ב) ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה, מה ת"ל לאמר (במד"ר פ' ו') אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו הקב"ה ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו', כבר ביארו רז"ל (וי"ר פ' ט"ז) עונש הנגעים שהם על לשון הרע וכמ"ש זאת תורת המצורע המוציא שם רע, כי נמשך לו היותו מורגל להוציא שם רע מצד תכונת רוע יצירתו ברחם אמו שנוצר מדם נדותה, וכמ"ש ז"ל הבועל נדה ביום ראשון תעשה מצורע לעשר שנים ביום ב' לעשרים וכן עד שבעת ימים, א"כ מצד מותר דם הנדות שנוצר בה היה דבורה מותר בהוצאת שם רע, ולפי שחטא אהרן ומרים היה על לשון הרע שדברו במשה לקו בצרעת, וכמ"ש ז"ל (שבת דף צ"ז) שאהרן ג"כ לקה בצרעת כדכתיב ויחר אף ה' בם בשניהם, וכיון שהלך כדכתיב וילך מיד נתרפא אהרן אבל מרים שהתחילה בדיבור לשון הרע כדכתיב ותדבר מרים ואהרן וגו' לא נתרפאת מיד, וכשראה אהרן כי הוא נתרפא פנה אל אחותו וראה אותה עומדת בצרעת, ואמר אל משה בי אדוני, כלומר יודע אני בודאי שאינך שוה עמנו בנבואה אלא למעלה ממנו ולכך הוכרחת לפרוש מן האשה,

310

שי״אוז"ש בי אדוני, כלומר אתה אדון לנו בנבואה, וכיון שידענו זה אין ראוי שתשת עלינו עוד חטאת, ואמר על מרים אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו וגו', כלומר כי עתה נודע ונתפרסם כי מה שנצטרענו על אשר דברנו בך, אבל כשנתרפאתי אני ומרים לא נתרפאית, נראה כי דבקה בה הצרעת מצד אי זו תכונה רעה שהיה לה מתחלת יצירתה מרחם אמה בתכונה רעה מצד הנדות, ואם הוא כך לא תתרפא עוד ותהיה כמת, ולכך אמר אל נא תהי כמת וגו', כלומר כאותו שנצטרע והוא כמת מצד היות תולדת יצירתו ברחם אמו בתכונה רעה מצד הנדות, ועל זה תאכל חצי בשרו כמו שהוא דרך המצורעים מצד תכונתם הרעה שמתאכלת ונמסת בשרם, וכששמע משה כך צעק אל ה' בשביל כבוד אביו, ואמר אל נא רפא נא לה, בבקשה ממך כי עתה תרפא אותה, כדי שיהיה נודע לכל העולם כי לא על תכונה רעה באה אליה הרעה הזאת, ואמר לאמר השיבני אם תרפא אותה אם לאו, כי גם שאני מתפלל שתרפא אותה מיד, עכ"ז אם תשהא איזה זמן הודיעני מעתה אם תרפא אותה, ואז נאמר לו ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים וגו', כיון שאתה חס על כבוד אביך ראוי ג"כ שתחוס על כבודי, כיון שנזפתי בה תסגר שבעת ימים ואחר תאסף, ותסגר מרים והעם לא נסע עד האסף מרים, כי בזכות מרים היה הולך הבאר עם ישראל, ועתה שהיא היתה נזופה, לא היה נעשה הנס הגדול שילך הבאר עמהם, ולכך לא נסע העם עד האסף מרים שיבא הבאר בזכותה.

311

שי״בתפלה למשה במרגלים (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח אדני וגו' (ילקוט שלח) אמר משה להקב"ה כשאתה מודד לפניך מדת הדין מדוד להם במדה קטנה מן הכל וכשאתה מודד מדת רחמים מדוד במדה גדולה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, ענין מדה קטנה בדין וגדולה ברחמים, אינה מדה טובה שוה עם מדת פורענות, שהרי מדה טובה יתירה על מדת פורענות ת"ק פעמי' שהוא יותר מן ההפרש שיש בין מדה קטנה לגדולה, אלא מדה טובה היא כשהקב"ה משלם שכר טוב להולכים לפניו באמת, ומדת פורענות היא כשהוא נפרע מעוברי רצונו, ואפשר שהוא רמז על הטובה הבאה מלמעלה על נפש האדם על פעולותיו הטובות בעוה"ז, והרעה הבאה עליו מן העוה"ז על פעולותיו הרעות, כי אין דבר רע יורד מן השמים, וא"כ תשלום הפעולות הטובות הוא מן העולם העליון שהוא למעלה מת"ק שנה מן הארץ, ותשלום הפעולות הרעות הוא מלמטה לארץ, כי גיהנם הוא בעולם התחתון, וגם כי ג"ע הוא ג"כ בעולם התחתון יש ג"ע למעלה והוא מתיבתא דרקיעא, ועיקר שכר הנפשות הוא מלמעלה בעולם העליון אשר לו יתרון, דרך דמיון ת"ק כמן השמים לארץ כנזכר, ומדת הדין ומדת רחמים הוא, כשישראל אינם עושים רצונו ומתנהג עמהם במדת הדין והיא המדה קטנה שהיא א' מת"ק בתשלום השכר, אבל מדת רחמים אינה בתשלום השכר, כי אם במניעת העונש של מדת הדין בעונם כשהם שבים אליו מרחמם ומנהגם ואינו מענישם, ומדת רחמים זו היא במדה גדולה, כלומר כי לא לבד הוא שמציל אותם מרעתם, אלא שההצלה היא בהרחבה יותר ממה שהיה קודם שבאה אליהם הצרה הזאת, באופן שבאה אליהם הצרה לטובה שנתוסף אליהם טובה אחרת אחר ששבו ורחם עליהם הוא יתברך, וזה שאמר ועתה יגדל נא כח אדני וגו':

312

שי״גתפלת משה על הנחשים (במדבר כ"א) התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם, ובמד"ר (פרשה י"ט) להודיע ענותנותו של משה שלא נשתהא לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כח התשובה שכיון שאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך מיד נתרצה להם שאין המוחל נעשה אכזרי.

313

שי״דענין תלונותם זאת כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, היתה על אשר ראו כשמת אהרן שנסתלקו ענני כבוד, וכשמתה מרים קודם נסתלק הבאר, חשבו כשימות משה יסתלק המן שיורד בזכותו, וז"ש למה העליתנו ממצרים כי אין לחם ואין מים וגו', רומז להיותם לחורב ביום ולקרח בלילה בלי ענני כבוד כשמת אהרן, כמ"ש הכתוב למעלה וישמע הכנעני מלך ערד וגו' (ר"ה ג') שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכיון שראו כך בעננים ובמים אמרו כך יקרה לנו ג"כ במיתת משה, וז"ש כי אין לחם ואין מים, וע"ז הוא שדברו במשה ג"כ, כמו שכתוב וידברו העם באלהים ובמשה, כי ענני כבוד ובארה של מרים גם כי חזרו בזכות משה, עכ"ז כשיסתלק משה יסתלקו שלשתן, וכמו שדרשו (תענית ט') על פסוק ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכו', וע"כ לקו בנחשים הנושכים אותם, על אשר חטאו בקטנות אמנה כמי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, ונרמז להם ענין זה בנחשים שפתם בסלם לעולם כי נחש עפר לחמו, וגם כי מצד חטאתם היה ראוי לגמול עליהם ולמדוד להם מדה כנגד מדה, הם נתרעמו קודם זמן והיו קטני אמנה, גם משה היה ראוי לעכב אותם בפורענות ולשהות זמן לתפלה מה שלא שהו לתלונותם, ולכך הודיעונו ענותנותו של משה שלא נשתהא אע"פ שהיה מן הראוי כמו שאמרנו, וכיון שאמרו חטאנו נתרצה להם:

314

שי״התפלה למשה על כניסתו לארץ, (דברים ג') ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא ואראה וגו' (דב"ר פרשה ב') אמר לפניו רבש"ע אם מתבקש לי בדין שאכנס לארץ אכנס ואם לאו ברחמים אכנס א"ל אל תתהדר לפני מלך כי לא תעבור את הירדן הזה.

315

שי״וענין היות עונש משה רבינו על חטאו שלא יכנס לארץ הוא דבר צריך להתבאר, ואקדים כי הוא דבר ידוע מה שאירע לאברהם אבינו עם המלאכים שבאו אליו בצורת אנשים שאמר (בראשית י"ח) יוקח נא מעט מים והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו', כי בחשבו שהיו אנשים פרנס אותם בלחם ומים וצל העץ לעמוד תחתיו (ב"ר פרשה מ"ח), וכמו כן שלח לו האל יתברך שכרו כשפרנס את בניו במדבר בלחם ומים וענני כבוד מלמעלה על יד ג' רועים משה ואהרן ומרים הבאים משבט לוי שהיה חלק ה' ונחלתו העשירי היה קדש למעלה כמו שדרשו ז"ל (שם פרשה ע') והוא הוריד מלמעלה ג' מתנות טובות אל שינתנו ע"י בניו, הבאר בזכות מרים, וענני כבוד בזכות אהרן, והמן בזכות משה, כמו שראינו כי כשמתה מרים נסתלק הבאר, כדכתיב ולא היה מים לעם לשתות ויקהלו על משה ועל אהרן, וכשמת אהרן כתיב וישמע הכנעני מלך ערד וגו' שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכשמת משה נסתלק המן כדכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ וגו' והיו מסתפקים ממן שבכלים עד ט"ז בניסן, ונתיחד זכות הבאר למרים בשביל מה שהשתדלה בהצלת הילדים והספיקה להם מים ומזון היא ואמה והיתה מחבאת אותם שלא ישליכום ליאור ונתיצבה מרחוק כשהושלך משה ליאור לדעה מה יעשה לו, במים זכתה ובאו מים בזכותה, (אבות פ"א) ואהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ולמצות, כי לא אמר מלמדן תורה אלא מקרבן ללומדה ולקיים מצותיה, ופרי שכר המצות הוא למחסה ולמסתור בעוה"ז לעושיהן,

316

שי״זולכך נתיחדו לאהרן ענני כבוד המקיפין את ישראל מכל צד שלא יוזקו, וכמו שראינו כשחטאו ישראל בבעל פעור כתיב (במדבר כ"ה) והוקע אותם לה' נגד השמש (במד"ר פרשה כ') שנבקע הענן נגד החוטא, להורות כי בהיותם מקיימים מצות ה' הענן מגין עליהם, וכשהם עוברים עוברת מעליהם, ומשה קבל תורה מסיני ולמדה לבני ישראל והיא משולה ללחם כדכתיב (משלי ט') לכו לחמו בלחמי וגו' ולכך נתיחד זכות המן בעבורו, וגם כי נמשלה ג"כ התורה למים ושאר דברים, עכ"ז עיקר מה שנמשלה אליו הוא הלחם שהוא עיקר המזון, כמו כן התורה שלימד משה לישראל היה להם מזון לעוה"ב, ומה שנמשלה למים ושאר דברים, הוא להורות כי לא יחסר כל בה, ואם כבר שבע ממנה כמי ששבע מן הלחם ורוצה לשתות יחזור וילמוד בה וימצא בה טעם מים, וכן שאר הדברים הנמשלה להם, והכוונה שלא יניח לימוד התורה בשביל לימוד חכמות חיצוניות, כי כל השלימות נכללו בה, וכמו שאמר התנא (אבות פרק ה') והפוך בה דכולא בה.

317

שי״חואחר זאת ההקדמה אומר מה שנגזר על משה ועל אהרן שלא יכנסו לארץ בשביל חטא מי מריבה היה, להיות הבאר עולה בזכות מרים ועכשיו שמתה נסתלק ובאו ישראל להתרעם על משה ועל אהרן כמו שכתוב (במדבר כ') ויקהלו על משה ועל אהרן, כלומר כיון שבאר זה בזכות אחותכם היה, עליכם מוטל הדבר להחזירו, ולכך חזר בזכות שניהם, אבל מצד שנראה להם היות הבאר בא בזכותם כמו שהיה בא בזכות מרים, נראה להם הדבר מסור בידם, וכאילו היה מחויב הסלע להוציא מימיו בזכותם, כיון שהיה עולה בזכות מרים אחותם והם היו יורשיה, ולכך הכה משה את הסלע במטהו פעמים, כאילו היה קנוי ומשועבד להם הסלע להוציא מים בזכותם, ובזה היה חילול כבוד לשכינה כי לא היה דבר נראה לעם כי מאת ה' היתה להם, וכיון שהם חטאו בחשבם כי בזכותם יבא מה שלא היה בידם, אף מה שבידם ניטל מהם שמתו קודם כניסתם לארץ ונפסקו ענני כבוד והמן, שאם לא היה זה החטא היו נכנסים לארץ ולא היו נפסקים ובטלים מעשה ידיהם בחייהם, אלא כל זמן שהם היו חיים בארץ ישראל היו נוהגים והולכים המן וענני כבוד והבאר ואולי גם אחר פטירתם, אבל אחר שחטאו בזה היה מדה כנגד מדה שתפסק גם מעשה ידיהם חוצה לארץ, כמו שנפסק הבאר במיתת מרים, שאם היו נכנסים לא"י לא היה ראוי שיתבטלו, גם כי לא היה צורך להם כ"כ עתה כמו במדבר.

318

שי״טתפלה למשה על אהרן, כדכתיב (דברים ט') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ראוי לתת טעם למה שלא הוזכר בפ' העגל שהתאנף הקב"ה על אהרן, אדרבה אמרו על אהרן (תהלים מ"ה) אהבת צדק ותשנא רשע, שאהב אהרן לצדק את בני ישראל ושלא לחייבן, וע"כ משחו אלהים ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, וגם למה היה עונשו בכליית בנים ולא עונש אחר, ואומר כי הוא מבואר שאהרן קדוש ה' לא חטא לא במחשבה ולא במעשה, אם במחשבה הוא ידוע ומבואר, ואם במעשה גם כי על ידו נעשה, כבר היה ניכר מבין ריסי עיניו (אליהו זוטא פ"ד) שהיה מתרשל בעשייתו כדי שלא ימהרו הם בעשייתו, ולא חשש על נפשו אם ימיתו אותו אם יעכב אותם, אלא כדי שלא יענשו הם על הרגם כהן ונביא, ואף גם הם הכירו התעצלותו בעשיית העגל באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם וכו', והם פרקו נזמי הזהב אשר באזניהם, ואם לא שהכירו בו שכוונתו היה לעכבה, לא לענין צורך עשיית העגל מנזמי הנשים, לא היו מביאים מנזמיהם, כי אולי לא היה מועיל לעשיית העגל כי אם נזמי נשים וקטנים, אבל כשראו שלא היתה הכוונה אלא לאריכות הזמן, והזהב היה מועיל מאיזה דבר שיהיה, הביאו מן המזומן והבא בידם והוא הנזמים אשר באזניהם, וזהו שאמר אהרן למשה ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי, כי הוא שאל ממי שרגילות להיות להם זהב באזניהם נשים וקטנים, והם נתנו מיד ולא המתינו לפרוק מעל נשיהם ובניהם, וזהו הנרצה באומרו ויתנו לי, ולכך לא הוזכר פה שהתאנף הש"י על אהרן אלא שאמר לו משה מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, והיתה תשובתו אליו אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא, מפני שהיה רצונו לדבר תועה עליהם וידע כי לא היה רצון משה לשמוע דבר רע על ישראל, אמר לו אל יחר אף אדוני כי גם אתה ידעת אותם כי ברע הוא, כלומר כוונתם לרעה שאמרו לי עשה לנו אלהים וגו', לא שהיו חסרים שום הנהגה בהיותך בשמים אלא כוונתם לרע,

319

ש״כועכ"ז אמר שלא שאלו ממנו כי אם מנהיג ומורה להם הדרך כי אין ראוי לעם גדול כזה שילכו אפילו יום אחד בלי מנהיג, וזהו שאמר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אמרו זה כאילו הורו באצבע, כלו' כי משה האיש שהיה ראוי להיותו מצוי לעולם בתוך העם וכל העם רואה אותו ומראהו באצבע כדי שינהגו על פיו, עתה לא ידענו מה היה לו, ובזה לא היה מקום להזכיר שום חרון אף, כי הוא התרשל מלעשות להם אפילו מנהיג כל שכן שהיה ממית עצמו קודם שיעשה להם אלהי זהב, אבל אחר שנמשך מהפועל ההוא הרע שהשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, נענשו בשלשה עונשים בהשקאה וחרב ומגפה, ועתה כשבא להוכיח אותם על חטאיהם, הודיע להם כי גם כי אהרן קדוש ה' לא חטא במעשה העגל, אדרבא זכה לכ"ד מתנות כהונה על אשר זכה וצדק את ישראל, וכדי שיהא זכותו שלם, התאנף ה' בעבור מה שאירע לישראל על ידו לא ינקה גם הוא מעונש קצת אם כי הוא הקל ומיעט חטאתם, והועילה לו תפלת משה שלא נענש אהרן בגופו כמו שהיה ראוי כפי מה שהתאנף האל ית' לזכותו על מעט מה שהיה לפניו שאמרו אשר ילכו לפנינו, ויפרוץ בעם אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל וגו', וגם בבניו לא היה נענש אם לא שהם חטאו חטא בפני עצמם, ואולי כי לכבוד אהרן היה האל ית' עובר על חטאתם אלא שמצא מקום לגבות את חובו אחר כמה ימים מי"ז בתמוז שנעשה העגל עד ר"ח ניסן שהוקם המשכן כי אז מתו נדב ואביהוא, וזהו שאמר משה ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, כלומר התפללתי עליו כי לא תגע בו הרעה בעת ההיא, באותם הימים עד שבא פקודת בניו כמו שכתבתי, אבל ישראל נענשו בשלשה עונשים:

320

שכ״אוכבר חלקו בפ' שני שעירים (יומא ס"ז) רב ולוי, חד אמר זבח וקטר בסייף, גיפף ונשק במית' שמח בלבו בהדרוקן, וחד אמר עדי' והתראה בסייף, עדים בלא התראה במגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן.

321

שכ״בענין מחלקותם על נתינת טעם למה נענשו כלם בעונש אחד, והכל מודים כי אותם שהחטא שלהם נסתר אין ראוי שיענשו עד אשר יגלה חרפתם וחטאם בקהל, כמו שהיה הענין נוהג באשת איש שנסתרה שהיו משקים אותה מי המרים ובאים בה וצבים בטנה ומפילים ירכה עד שתגלה רעתה בקהל, ולכך אמר אחד מאלו האמוראים כי אותם ששמחו בלבם נדונו בהדרוקן, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב כי כל לבבות דורש, וחד אמר לא עדים ולא התראה בהדרוקן, כי גם זה חטאו נסתר מבני אדם וצריך שיבאו בו המים לגלות עונו, כי כיון שאין עליו עדים והתראה קרוב הדבר לומר שלא חטא כי אם בלבו ששמח, ואותם שהיה עליהם עדים ולא התראה לא היה ראוי להענישם בידי אדם כי התראה באה להבחין בין שוגג למזיד ולכך נגפו, ואותם שהיה עליהם עדים והתראה נדונו בסייף בידי אדם, והאחר אמר כי אותם שזבחו וקטרו נדונו בסייף, ואותם שגפפו ונשקו במיתה, וקרובים דבריהם כי אותו שזבח וקטר מסתמא היו עליו עדים והתרו בו ולכך ראוי שיהיה נדון בסייף, ואותו שגפף ונשק עדים היו בו אבל לא התראה כי קודם שיעשו לו התראה גפף ונשק, משא"כ במזבח ומקטיר שצריך שהות זמן מה ויכולים להתרות בו, ולכך הקדים משה מיד כשירד מן ההר טחן את העגל והשקה את בני ישראל כדי להבחין ולידע אותם שחטאו בסתר, כי לא היו המים בודקים, אלא את אלו, ולא אותם שחטאו בגלוי, דמיון האשה שזנתה בעדים שלא היו המים בודקין אותה, ומשה חשב כי רוב הטועים בעגל היו בסתר בלא עדים והתראה, וכשראה כשהשקה אותם שמיעוט שבהם נבדקו במים, הלך מיד לאהרן וא"ל מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, כלומר היות החטא גדול בעדים והתראה כי לכך לא בדקו אותם המים, ואחר שסיפר לו המאורע, הלך מיד ועמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי, כלומר כי חטאתם לא היתה בששאלו מנהיג במקומי כי אם במה שהמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ואמרו אלה אלהיך ישראל, וזהו הנרצה באומרו מי לה' אלי, מי הוא שיתאמץ לנקום נקמת ה' במה שחללו את שמו באמרם כי לא היו רוצים אלא מנהיג במקומי וזהו מה שאמר אלי, ואמר הכתוב ויעשו בני לוי כדבר משה לכבוד השם ולא לשום סבה אחרת, והנה עשה משה מה שעלה בידו להעניש החוטאים בפרסום, כי מקודם כשא"ל האל יתברך לך רד כי שחת עמך חשב כי לא חטאו אלא חטא שהיה גלוי אצלו ית' ולא אצל כל ישראל ולכן השקה אותם, וכשראה כי מיעוטם נבדקו אז הלך לאהרן כמו שכתבתי עד שעמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי, והנשארים שלא נידונו במים שהיה חטאם גלוי בעדים, ולא נידונו בסייף שלא היה בהם התראה, נגף ה' אותם שנאמר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, כלומר כי מה שהם עשו את העגל וחטאו בו כיון שלא הותרו היה ממין מה שעשה אהרן, כלומר שלא היו נענשים בחטאם בידי אדם אלא בידי שמי' כמו מה שאירע לבני אהרן מיתה בידי שמים, וא"ל האל ית' למשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים, כלומר אותם שנשארו שהם נקיים מעון העגל ויודעים כי אתה העליתם על ידי מארץ מצרים, לא כאותם שאמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מא"מ לא ידענו מה היה לו, שהיו מכחישים כבר שאתה העליתם באומרם לא ידענו עתה מה היה לו, כי נראה שלא העלנו הוא כיון שנתעלם ממנו עתה.

322

שכ״גתפלת משה על יהודה (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו' מלמד שהתפלל משה על שבטו של יהודה אמר לפניו רבש"ע כל זמן ששבטו של יהודה שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה, וזהו שאמר וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה, כשיארע ליהודה כזאת שאירע לו שנצטער בחיי אביו, שמע קולו כשיתפלל אליך, ומ"ש הכתוב וזאת ליהודה ויאמר, וכן בכל שאר השבטים אמר וללוי אמר לבנימין אמר וליוסף אמר כו', איפשר שהוא רומז למה שאז"ל (רש"י בשם ר' משה הדרשן) כי אחד עשר ארורים שבפרשת כי תבוא הם כנגד י"א שבטים ולא רצה משה לומר ארור כנגד שמעון מפני שלא היה בלבו לברכו לפני מותו, וא"כ אלו הברכות הם כנגד אותם הארורים שנאמר בהם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ארור האיש וגו' ובכל אחד מן הארורים נאמר ואמר כל העם אמן, ולכך ייחד לשון אמירה פה לכל א' כנגד מה שנאמר בהם לשון אמירה באותם הארורים, כי בלבו ובשפתיו כאמירתו לגבוה ברך אותם משה כדי שיתקיימו בהם ברכותיו.

323

שכ״דכלל הברכות הם נחלקות לשלשה מינים, ברכות ההנייה, וברכות המצות, וברכות ההודאה ובקשה מאתו ית', וכולם מדרבנן, חוץ מברכת המזון לאחריו כדכתיב (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכת וגו' וברכת התורה, ויש מי שמונה אותם בכלל המצות דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכו', והנה שלשה מיני ברכות אלו מורות ורומזות אל שלש הנפשות צומחת וחיונית ומשכלת, להורות מעלת הנפשות האלו באדם, כי גם כי נפש הצומחת והחיונית הן הנה המעמידות ומקיימות את בעליה חיים בלתי מדברים, עכ"ז אינם שוות נפש הצומחת והחיונית שבב"ח עם נפש הצומחת והחיונית שבאדם, כי יש לנפשות אלו שבאדם יתר שאת ומעלה להיותן שכנות לנפש המשכלת שבאדם, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפרקיו שבהקדמות מס' אבות, ולכך יחדו ברכות לכל אחת מהן, ברכות ההנייה כנגד נפש הצומחת שהיא נהנה ממאכל ומשתה ובהם הווה וצומחת באורך ורוחב גוף האדם, וברכות ההודאה ובקשה כנגד נפש החיונית אשר בכחה היא מרגשת בחושים להשיג הדברים שעליהם אומר אותם הברכות, וברכות הבקשות ותפלות ג"כ הם מעין זה שיתמיד ויתקיים חית גופו בבריאות וספוק צרכיו לעבודתו ית', וברכת המצות כנגד נפש המשכלת כי מצד היות במין האדם דעת והשכל נצטוה במצות, (ר"ה כ"ח) ומצות לא ליהנות בעוה"ז ניתנו, אלא בעוה"ב תתעדן הנפש הזו המשכלת, בשכר המצות שעשתה בזה העולם,

324

שכ״הולכך אנו מברכין על עשייתן להורות כי אין העבודה לאל ית' כעבודת העבדים לאדוניהם, כי עבודת העבד לאדון ראוי לגמול חסד לעבד על אשר עובד אותו בכל לבבו, ולא כן היא עבודתנו לאל ית', כי צריכים אנו לתת אל לבנו שאנו עולים במעלה כשנהיה מצווים לעבוד עבודתו ית', וראויים אנו לגמול לו חסד על זה ולברך בשמו, ולזה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, כלו' כי קדושה ופרישות ומעלה היה לנו להיותנו מצווים במצותיו, ומפני כי הברכה היא על המצוה כי היא העיקר שעושה מצות בוראו, אמרו (ירושלמי מובא בתוס' ברכות י"ג) כי הברכות אינן מעכבות, ועשיית המצוה היא העיקר ויצא ידי חובתה, אבל בברכות ההנייה שאינן על דבר מצוה אמרו (ברכות ל"ה) כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל, וכאילו נהנה מקדשי השמים, וכן בברכת ההודאה והבקשה לא יצא ידי חובתו אם לא אמרן, ומעילה אין בהם, מצד שאין בהם הניית הגוף לפי שעה, ולהיות ברכות ההודאה ובקשה כנגד נפש החיונית, אמרו (שבת י') מניחים חיי עולם שהוא תלמוד תורה ועשיית המצות שהם כנגד נפש המשכלת והנשארת לעולם ואמרו עוסקים בחיי שעה בשביל התפלה שאינה אלא לצרכי האדם בעוה"ז והיא כנגד נפש החיונית כנזכר:

325

שכ״וואפשר לפי הפשט שירמזו הני חמשה ברכי נפשי שבשני המזמורים לאלו ג' מיני ברכות, כנגד ברכת הנהנין אמר (תהלים ק"ג) לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, שראוי שתברך הנפש לאל ית' על מה שנהנית בזה העולם כדי שלא תבא לידי מעילה, כי על מה שהוא רוצה לאכול אמר ברכי נפשי את ה' כי הוא אדון העולם ולא יאות ליהנות מן עולמו בלתי ברכתו, ואחר שכבר אכל והמזון במעיו קודם שיתעכל אמר וכל קרבי את שם קדשו, בעוד המאכל במעים ובקרבים צריך לברך עליו, אח"כ אמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, רומז אל ברכות ההודאה והבקשה אשר הן כנגד נפש החיונית, ולכך אמר שתברך לאל ית' ולא תשכח מה שגומל לו האל בשכר ברכותיו בהספקת מזונותיו והפקת רצונו בכל מה שצריך לו בזה העולם להתמדתו וקיומו לעבודת ה',

326

שכ״זוכמ"ש הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי וכו', אח"כ בסוף המזמור אמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, והם מלאכי עליון המשרתים את פניו ועושים רצונו ואין כוונתם לשום שכר בעולם כי אם לשמוע בקול דברו, וזהו הנרצה באמרו עושי דברו לשמוע בקול דברו, ועל עולם האמצעי אמר ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, ומפני שהגלגלים והכוכבים אין השגתם כהשגת המלאכים העליונים המשרתים את פניו, אמר בהם משרתיו עושי רצונו, שהם משרתים אותו ועושים עבודתו שלא בפניו, כעבד המלך המשרת את המלך מבחוץ, ואינו מרואי פני המלך ועכ"ז עושה רצונו, ולא ייחד לאלו לשון עושי דברו, כי במלאכים המשיגים רצון קוניהם ושומעים את קולו אמר עושי דברו, ובגלגלים שאינם משיגים לגדר זה אמר עושי רצונו, כי גם שאינם שומעים את דברו ואת קולו, הם עושים רצונו מאליהן בלי אמירה, ועל העולם השפל אמר ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, כי בנוצרים מחומר וצורה מארבע יסודות, תפול בהם לשון עשייה והם נקראים מעשיו, ומפני שהם רחוקים מעולם העליון אמר בכל מקומות ממשלתו, כי גם שהם בעולם השפל עכ"ז הם תחת ממשלתו, ולהיותם תחת ממשלתו נתייחדו להיותם מצווים מאתו ית' במצותיו אשר צונו בהר סיני, ולכך ראוי וחויב עלינו לברכו בזמן עשיית מצותיו, ולזה אמר ברכי נפשי את ה',

327

שכ״חוכדי שלא יבא האדם לעשות המצות ע"מ לקבל שכר, ובפרט בחשבו שהוא ית' מגיע לו כבוד ומעלה כשיקיים האדם מצותיו, לז"א ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד, כלו' שתהיה ברכת נפשך לאל כשתדע ותשכיל גדלו ורוממותו שהיא במאד מאד, ואינו צריך הוא לקיום המצות לצרכו, כי אם לזכות את האדם, ולזה אמר ה' אלהי גדלת מאד כלומר כי גם שאתה מייחס עצמך כשאתה אלהי, עכ"ז גדלת במאד מאד בהיותך אלהי, אלא שחפצת לזכותנו ולקרוא שמך עלינו, ואחר שהאדם מברך את בוראו ועושה מצותיו על דרך זו, הוא זוכה לראות את פניו ולברך בשמו בזמן העתיד במהרה בימינו, ולזה אמר יתמו חטאים מן הארץ וגו' ברכי נפשי את ה', כי אחר שיתמו החטאים, אז תברך הנפש את ה' ותהלל אותו בלי פחד ואימה:

328

שכ״טהנה ענין הברכות שאנו מברכים לאל ית' הוא דבר צריך שיתבאר, באי זה אופן יתכן ענין ברכתנו אליו, בהיות ענין הברכה שפע וריבוי למתברך כשתחול עליו ברכת המברך, כי זה הוא ענין כל הברכות שמתברכים מפני המברכים, בפרט הברכות שמברך אותנו האל יתברך שמשפיע מטובו אלינו, וזה דבר בלתי נכון ומתיישב בברכותינו לאל, כי אנו מתברכים בברכנו אותו, ולא יגיע לו שפע ח"ו מצד ברכותינו, וא"כ לא נכון להיות תפלותינו אליו בלשון ברכה, וכבר דברו בזה הענין קצת מן החכמים האחרונים, ועכ"ז לא אחשוך פי מלחוות דעי גם אני:

329

ש״לואומר כי שפע הברכה על המתברך תמשך מצד הנפש בהיותה אצולה ונחצבת מתחת כסא הכבוד ותכוין בשעה שתהיה קרובה לחזור אל המקום אשר ממנו חוצבה, וכמ"ש הכתוב ביצחק (בראשית כ"ז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, כלומר בהיותי לפני מותי וקרוב לחזור אל תחת כסא הכבוד הרי אני לפני ה', וכן על משה נאמר (דברים ל"ג) איש האלהים כשברך את בני ישראל לפני מותו, כי בהיותו לפני מותו וסמוך אל מיתתו היה איש האלהים וקרוב יותר אליו, ואז תהיה הנפש כאילו נדבקת בשכינה, ותאציל מאת השכינה שפע למטה בדיבורה למתברך, וגם קודם למיתה מתקיימת ברכת הצדיקי' בהתקרבם אל ה' בתפלתם וכוונת במעשיהם הטובים ובחכמתם להתדבק אל השכינה, להאציל ממנה שפע אלהי לשיחול ברכה על המתברך, וכענין זה הוא הברכות שאנו מברכין לאל יתברך, שעל ידי ברכותינו יהיה נאצל ונשפע שפע משכינה של מעלה לשכינה של מטה כדי שנהיה מכוונים לעבודתו יתברך, וזה כי הוא מבואר כי מזמן שירדה שכינה למטה לא פסקה, וכאומרם ז"ל מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, וזאת היא השכינה שהיא הולכת אתנו בגלות כביכול, והוא רומז שהוא יתברך אתנו בגלות לשמור אותנו בגלותנו שלא נהיה נבלעים באומות, והוא ית' מציל אותנו ועושה לנו נסים נסתרים להציל אותנו, וגם הוא מכין אותנו לשנהיה מוכנים לעבודתו יתב' ולא נפנה אל רהבים ושטי כזב, וא"כ ברכותינו אליו הוא שישפיע משפע שכינתו של מעלה למטה, כדי שתהיה השגחתו עלינו בגלותנו יותר גלויה ומפורסמת עד אשר תגאל עצמה ותמשיך אותנו אחריה בהיותנו שבים בתשובה שלימה לפניו, ואנו מאצילים ברכה ממנו אליו, משכינתו של מעלה לשכינתו של מטה, שהוא ניצוץ ושפע מלמעלה, וזהו שאמר המשורר ארוממך אלהי המלך וגו', כי במה שאני מברך אותך לעולם, אני מרומם שכינתך של מטה, כי ע"י הברכה מלמעלה, תתרבה ותתרומם שמו למטה והיא השכינה, ועל זה אנו אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבא, וכמו שמפרשים שם יה רבא, כלומר שיתרבה ויתגדל שמו ויהיה שלם בן ד' אותיות, וזהו על יד השפע שיהיה נשפע ונאצל מלמעלה למטה, באופן שיתפרסם קדושת שמו בכל העולם ויתקדש שמו על ידו, וכמו שאמר הנביא (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים וגו', שתושג לכל השגחתו יתברך.

330

של״אובזה נוכל לתת טעם אחר למה שהיה נוסח הברכות בלשון נכח ונסתר, ברוך אתה ה' לנכח, אקב"ו ונסתר, לבד מה שנכתב בפ"ה, כי אנו מברכין לשם יתברך במה שהוא קרוב ונגלה אלינו, ובמה שהוא רחוק ונסתר ממנו, ולזה אנו אומרים בא"י ואנו רומזים לשכינה שהיא שוכנת אתנו ונגלית אלינו מצד פעולותיה, וכאילו אנו רואים ומשיגים אותה, ואנו מדברים אליה לנכח כאשר ידבר איש אל רעהו, ומצד עיקר שכינתו שהיא למעלה ונסתרת ממנו ואין אנו יכולין להשיג ממנה דבר, אנו רומזים אליה בלשון נסתר אקב"ו, כי גם שאין אנו משיגים מהותה, אנו משיגים מציאותה והשגחתה עלינו בעוה"ז לזכותנו לחיי העוה"ב, כדי שתתעדן בדשן נפשנו בהשגת השפעתה בעוה"ב, וכן אמר דוד (תהלים קמ"ז) שבחי ירושלים את ה' הללי אלהיך ציון, כי באומרו את ה' רומז לשכינה של מעלה שהיא נסתרת, ובאומרו הללי אלהיך ציון רומז לשכינתו השורה בציון, וזה אלהיך ציון, בכנוי לנכח, מורה לשכינה שהיא עומדת אתנו, ושופעת עלינו טובה והצלחה.

331

של״בנשלם השער הראשון

332