בית יעקב על התורה, בראשית כ״גBeit Yaakov on Torah, Bereshit 23
א׳ויאמר אלהים יהי אור. כתיב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. היינו שהאדם שיש לו חשק לד"ת, זה הוא מפני שכבר יש בו ד"ת מקודם בהסתר והשי"ת כבר שוכן אצלו. ואינו כחמדת עוה"ז שחושק מקודם להחמדה ואח"כ נתמלא חשקו ע"י שבא לו הדבר שחושק לה. אבל בדברי תורה, מי שנמצא אצלו חשק, סימן הוא שכבר נמצא בו דברי תורה בהסתר, כי באם לאו לא היה נמצא אצלו שום חשק. כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי בבר נש ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בלביה ונפשיה ורעותיה ודאי ידעינן דשריא ביה שכינתאסטמבואר במי השלוח ח"ב פרשת שמיני ד"ה את זה [ב] וזה לשונו בתוך הדברים: וכל מה שיעשה האדם להאדיר דברי תורה ולהוציאם לפועל, יאיר לו השי"ת מפני מה ירעים וירעיש בלבו להוציא דברי תורה לפועל, מפני שיש בו בלבו בקביעות דברי תורה מפני זה הוא רוצה להאדירה ולהוציאה לפועל, וכדאיתא בזה"ק (תרומה קכח:) וכו'. וזה שהשי"ת מאיר לו שמפני זה רוצה להאדיר דברי תורה, מפני שהשי"ת שוכן בו ויש בלבו דברי תורה בקביעות. וכן איתא בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות כא ד"ה וכן: כדאיתא בזה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי בבר נש ושוי מדוריה ביה וכו' מי שרואים בו שבוחר יותר בהשי"ת, מי שהשי"ת הוא עיקר אצלו, זה סימן שהוא עיקר אצל השי"ת. לקמן פ' נח אות לג.:
1
ב׳כונן שמים בתבונה. תבונה מורה על התמלאות החשק, היינו שנמצא חשק לפועל על דבר פרטי לד"ת. ובחינת חכמה גדולה מן תבונה, כי חכמה הוא הכלל, שיש בו חשק בכלל לד"ת, וארץ רומז על הלב, כדאיתא בזוה"ק (צו דף כח:) וזהו בחכמה יסד ארץ, היינו מה שיש בהלב בשרשו חשק לד"ת הוא מהחכמה, היינו מחמת שנמצא בהלב מקודם ד"ת בהסתר, לכן נמצא בהלב חשק בכלל לד"ת. ואחר כן נתפשט החשק על פרטי מחשבות, וזה נקרא שמים, וכדאיתא בזוה"ק (ברע"מ צו כח:) ואד יעלה מן הארץ וגו' הכי יתער עשן מבינה דאיהו בלבא דאוקמוה לגבי הלב מבין, וסליק לגבי חכמה דאיהו במוחא, והיינו שמחשב במחשבתו באיזה דברי תורה יעסוק עתהעכמו שנתבאר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קנג: ואף שנדמה שהחכמה והבינה והדעת מנהיגים את האדם, אכן באמת הרצון שבמדות האדם הם מנהיגים את האדם, והלב מנהיג את המוח, שכפי רצון האדם כן יהיה נוטה דעתו וכו'. וכן מוסבר ביתר ביאור בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה וידבר [א'] וזל"ק בתוך דבריו: ולהאדם נדמה שקודם בא אל המחשבה שבמוח, ואח"כ מזאת המחשבה נסתעף להרצון שבלב. אבל באמת הוא כדאי' בזוה"ק (צו כח:) ואד יעלה מן הארץ ולבתר השקה את כל פני האדמה, הכי יתער עשן מבינה דאיהי בליבא דאוקמוה לגבי הלב מבין, וסליק לגבי חכמה דאיהי כמוחא וכו'. והיינו שהאדם צריך לברר עצמו בתחילה בהרצון שבלב, שהלב לא יחשוק רק למה שברצונו ית', ולא יהיה לו להלב שום נטיה מרצונו ית'. ומחמת שבהלב אין ביד האדם לברר עצמו עד הגמר, כי מי יאמר זכיתי ליבי, ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו יכול מחשבה שבראש, היינו השכל שבראש, להגביר עליו לעשות רק מה שברצונו ית'. ואם האדם הולך בזה הסדר, שמתחלה מברר עצמו בהלב, שלא יחשוק רק לרצונו ית', ועל זה החלק מה שאין בידו לבררו, על זה השכל שבראש יגביר עליו, ואח"כ כל פעולותיו הוא מכוון לעשות כרצונו ית', זה נקרא שאין ברוחו רמיה עכ"ל. ובספר רסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אות ב', כתב גם וזל"ק: השכל והרצון הם ב' מנהיגי האדם. דלכן אמרו בירושלמי ספ"ק דברכות, אין את יהיב עינא וליבא לי אנא ידע דאת דילי. עין ר"ל עיני השכל. ואיתא (ע"ז כח:) שוריינא דעינא בליבא תלי, כי העיקר הלב, כי ממנו תוצאות חיים, והשכל נמשך אחר הרצון, כענין שנאמר כי השוחד יעור עיני וגו'. כי הרצון מטה השכל, ועז"א למה זה מחיר וגו' ולב אין.. וזהו כונן שמים בתבונה כונן מורה על יציאה לפועל, ועיין בזוה"ק (ויגש דף רז.) כונן דאתקין להו תדיר. ובזוה"ק (האזינו דף רצא.) ענין בינה ותבונה ונתבאר במקומו:
2
ג׳בדעתו תהומות נבקעו. ענין התהום כבר נתבאר לעיל (ענין ה) שהוא על אוצר הטובות שיתן השי"ת לעתיד. ואיתא בגמ' (סוכה נג:) שדוד המלך ע"ה העמיד את התהום על אלפא גרמידי כדי למירטב עלמא. הענין בזה, שאף בגלות ובהסתר ישאר קצת הרגשה והכרה לישראל מה שיופיע השי"ת לעתיד רב טוב הצפון, בכדי שלא יתיאשו מן הגאולה ח"ו, וזהו נקרא למירטב עלמא. וזהו בדעתו תהומות נבקעו, שמורה על טובה מפורשת, שהתהום נבקע ועולה למעלהעאמבואר לעיל פרשה זו אות ד ד"ה וזה ובהערה כ שם.. והענין הוא שנמצא לפעמים בלב הישראל תקיפות ובטוחות מאד, שאפילו אם חלילה עשה מעשה מגונה, אעפ"כ מתחזק בלבבו ואין מתיאש עצמו לגמרי, ובטוח שבודאי יהיה לו תקון, ואף שבתפיסתו אינו מבין האיך יהיה לו תקון, מכל מקום יש לו בטוחות שנבקע לו התהום, היינו הטובות מלעתיד, שאז השי"ת יברר כל הנפשות מישראל ויהיה לכולם תיקון, דכתיב (שמואל ב י״ד:י״ד) וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וזהו בדעתו תהומות נבקעו היינו שאצל הש"י כבר נבקע התהום. והגם שעדיין לא נתגלה לעין האדם, על כל זה מזריח השי"ת להאדם מהטובות הגנוזים בתהום, וזהו להבעל תשובהעבכדאיתא בתפארת יוסף מסכת חגיגה (טז.) ד"ה אמר רמי בר חמא: כי על ידי תשובה נתקן החטא משורשו עד התפיסה האחרונה של אדם. והוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הכתוב (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג, היינו שיכיר האדם היטב אשר סיבת חטאו נמשך אצלו מפאת נפש הבהמית שלו, שהיה עומד אז לגמרי בלי דעת בשוגג כמו בהמה, ועל זה מסיק הכתוב, ועתה היינו כמבואר במדרש (רבה בראשית כא) אין ועתה אלא תשובה, וזהו ועתה כלומר לאחר התשובה, אז אמרתך שמרתי, היינו כי אחר התשובה נתברר אצל הבעל תשובה למפרע, כי אחר התשובה כשנעשה מזדונות זכיות נתברר למפרע שלא היה נעתק ח"ו מעולם מרצונו ית', שגם הנפש הבהמיות שהיא התפיסה האחרונה שלו, היה נמי דבוק ברצונו ית' אחר שנעשה מזדונות שלו זכיות. ומקורו במי השלוח ח"ב תהילים (קיט) ד"ה טרם עיי"ש.:
3
ד׳והנה בכאן נאמר, ויאמר אלהים יהי אור, ובעת שאמר השי"ת יהי בודאי כבר נתהוה האור ולמה נאמר עוד ויהי אור, להורות על מדרגה שניה, היינו שהאור יהיה יותר מפורש לעין האדם. כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאמא. והענין בזה, כי אנו רואים שעיקר צורך להאור בזה העולם מפני שנמצא בעולם מיני טובות, לכן נצרכים לאור שיהיו ניכרים לעין האדם לקבלם, וכן אם נאבד דבר אחד נצרך אור לחפש אחר הדבר הנאבד. נמצא שהטובות נבראו קודם, שבעבורם יש צורך להאור, וכאן מצינו שהאור נברא קודם כל דבר. אך הענין בזה, כי האור קדמאה הוא חיבור שמחבר כל העולמות ביחד, כמו שנתבאר (בענין פסח) שפעמים העולמות בבחינת ולא קרב זה אל זה, היינו שיראים להשפיע זה לזה פן יקלקל חבירו אם יקבל הרבה אור ממנו, ולפעמים כתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, שנתחברו כל העולמות ביחד ומשפיעין זה לזה. והנה בשעה שהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, היינו שמבטל כל רצונותיו, ואין לו שום רצון אחר בלתי רצונו יתברך, והשי"ת יחיד ומיוחד, ומוסר עצמו לאש אוכלה, כי זה הוא מדת אש, שאינו יכול לסבול שום הון ורכוש ומכלה הכל, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) ואש לא אמרה הון, היינו שמכלה הכל, ואז הוא בבחינת ולא קרב זה אל זה. אכן לפעמים גם מדת אש מסכים שיתחברו עולמות זה עם זה, ומשפיע כל אחד לחבירו, וזה הוא האור הראשון. וזהו ה' בחכמה יסד ארץ, שמורה על אור קדמאה, קודם שנראה מפורש ד"ת באדם רק חשק לבד, וגם הבעל תשובה נתחבר בזה האור, כדאיתא במדרש רבה (פ"א) שתשובה קדמה לעולם. והיינו מפני שצריך להתעורר בו זה האור, שמצד זה האור יש תיקון לכל מה שעוות, שאפילו בעת שאמר כחי ועוצם ידי גם אז לא היה נפרד מהשי"ת, ולכן צריך לעורר זה האור קדמאה, שאז לא היה עדיין שום רע. ולכן לא נפתח לאדם שום דברי תורה עד שעושה תשובה ומתנוצץ בו האור הזה, ואין לאדם שלימות עד שזה הדברי תורה שהוא מבין יכניס לחבירו:
4
ה׳וזה, ויקרא אלהים לאור יום, ואיתא בגמ' (פסחים ב.) קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא, היינו שהשי"ת הציב שהאור ימשיך אור יותר, שכל פעם יאיר יותר, ולחשך קרא לילה, שחשך הראשון ימשיך חשך יותר, והיינו כשמכניס ומשפיע הדברי תורה ללבות בני אדם, מצד זה ממשיך יותר אור, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום זה אברהם אבינו, שאברהם אבינו למד דרכי השי"ת ודברי תורה לבני אדם וגייר גרים. ולחשך קרא לילה זה יצחק אבינו, שיצחק אבינו היה מדתו לצמצם בכל דבר להסתלק מכל ספק, ממה שלא ראה רצון השי"ת מפורש צמצם עצמו ולא רצה לקבל, רק השי"ת ינהג כרצונו, וזה הוא בחינת חשךעגמקורו במי השלוח ח"ב פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת: גביעיה הוא נגד אברהם אבינו, שהיה הראשון שפרסם את הש"י בעולם ותיקון הכלי קבלה לקבל תמיד השפעה מהש"י. כפתריה הוא נגד יצחק אבינו, כי כפתור מורה על בליטה מפורשת כענין כך שמע משה מפי הגבורה שהוא דבר בולט ומפורש, ומידת יצחק היה להסתלק מן הספק, רק כשראה רצון הש"י מפורש אז נכנס להדבר הזה ועשה זאת. ומבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ג]: והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' לחשך קרא לילה דא יצחק. והוא כי מדת אברהם אבינו ע"ה הוא מדת החסד, שזה רומז על זה הרצון שהתחיל בבנין בריאת העולם, כמו שכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. ומדת יצחק הוא מדת גבורה, ומדת גבורה בעוה"ז מרמז על צמצום גדול. ובאמת נצמח ממדה הזאת כל עיקר השפעות, כמו שראינו שבברכת יצחק שהוא מחיה מתים, שם נכללו כל מיני השפעות, מחיה מתים, סומך נופלים וגבורת גשמים. והוא, שעל ידי המדה הזאת נצמחו כל השפעות וכו'. וזה כוונת הזוה"ק, ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם ולחשך קרא לילה דא יצחק, והיינו כמו שמצינו קודם בריאת העולם נמי כתיב חשך, כמו שכתיב (בראשית א׳:ב׳) וחשך על פני תהום. ובאמת להבין זה לפני מי היה אז חשך, הלא לא היה עדיין שום בריאה. ורק הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שאורו של השי"ת אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית שלא בא עוד לגבול תפיסת הבריאה, זה נקרא מצד הבריאה חשך, ואח"כ היה רצונו של השי"ת, כמו שכתיב ויאמר אלהים יהי אור. והיינו שצמצם השי"ת את אורו הגדול, כדי שיהיה ביכולת לבוא לגבול תפיסת הבריאה, וזה מורה ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, ולחשך קרא לילה דא יצחק, מורה אשר אחר כל עבודת האדם מכיר אשר יש לו חיבור עם החושך הראשון, אשר רומז על אור גדול, שזה נקרא מצד הבריאה חשך. והיינו שמצד מדת יצחק מכיר אשר מגיע אדם עם עבודתו לאתר דלא אתידע, ומגיע לאור הראשון אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית.. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בזה עוסק השי"ת תמיד להבדיל בין האור ובין החשך בכל פעם יותר, וזה דכתיב (תהילים קמ״ה:ד׳) דור לדור ישבח מעשיך, שכל דור נעשה מלומד מהדור הראשון, שלא יתנהגו כמו שהדור הראשון התנהגו, ונקבע זאת בלבם מחמת הסבלנות שסבלו הדור הראשון, לזה נקבע בלב הדור הבא אחריהם שלא יעשו כמו שהם עשו, כדי שלא יצטרכו לסבול כמו שהדור הראשון סבלו. וזהו דור לדור ישבח מעשיך, מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), וכן וחכם באחור ישבחנה (משלי כ״ט:י״א) שכל דור מעמיק בדברי תורה יותר מהדור הראשון, כי הוא מלומד ונקבע בו כבר מדורות שעברועדמבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות מז: ביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה דישבח הוא מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), היינו שמשפיל ומעמיק אותם, וזהו נמי ישבח מעשיך כלומר שמשפיל ומעמיק השי"ת את עבודת כל דור, בדור הבא אחריו בעומק לבבם שיהיה אצלם בקביעות כיתד שלא ימוט, אף אמנם שהדעת נקטן בכל דור כל פעם ביותר בכל זאת הקדושה והעבודה של דור הקודם שהיה אצלם אז בבחינת אור מקיף למעלה מתפיסת דעתם, נעשה בדור הבא אחר כך בבחינת אור פנימי שהוא בהבנת תפיסתם. וכמבואר בפרי צדיק פרשת ויחי אות א: ושמעתי בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור, מ"מ הנקודה שבלב נטהר בכל דור ודור יותר.:
5