בית יעקב על התורה, בראשית כ״הBeit Yaakov on Torah, Bereshit 25
א׳ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום. הנה נזכר כאן חמשה פעמים אור, והוא כנגד חמש מדרגות שיש כאן עד בוא אל השלימות. והראשון הוא, ויאמר אלהים יהי אור, ואיתא בב"ר (פרשה ב) זה אברהם וכדאיתא בב"ר (פ' סד) שאברהם אבינו מבן ג' שנים הכיר את בוראו, ובאמת איך אפשר הכרה כזאת באלו השנים, הלא הכרת הבורא הוא תכלית השלימות, וגם בזוה"ק איתא (וירא דף קכ.) שלא נשלם עד העקידה וז"ל, אברהם אברהם פסיק טעמא בתראה שלים קדמאה לא שלים. אלא הביאור בזה הוא, שאברהם אבינו ע"ה לא היה לו נייחא מקטנותו משום דבר עד שבא אל שלימותו, והוא היפך מהאומות שיש להם נייחא בתענוגי העוה"ז ולא יחסר להם דבר, וכמו שנאמר (ואתחנן ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. אבל אברהם אבינו ע"ה לא היה לו שום נייחא מדברי עוה"ז, והתחיל מקטנותו לבקש אחר האמת, וזה הוא האור הראשון ויאמר אלהים יהי אור. והשני הוא, ויהי אור היינו שאח"כ בא לאברהם אבינו יותר הכרה, עד שהבין להכחיש כל כחות של עוה"ז, כדאיתא בזוה"ק (לך לך פו.) שמתחלה ראה את החמה וסבור שהוא אלוה ולערב כששקעה החמה אמר מאחר שיש לה העדר מוכח שאינה נצחי וכן הלבנה וכו'. השלישי הוא, וירא אלהים את האור כי טוב, והיינו מה שנאמר לו (לך יב) לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, שאז בא אל מקום החיים והטוב, והש"י קרא לו אברהם אוהביעטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה אל הארץ: כי אאע"ה היה גודל תשוקתו לידע מקום דבקות חיותו אצל הש"י, עד היכן מגיע ואמר לו הש"י אל הארץ אשר אראך היינו דביקתך היה במקום הנקרא אשר אראך כי אין לו סוף בכל פעם יתרבה לך יותר ויותר הארות האין סוף ב"ה וזאת תמצא בארץ ישראל.. הרביעי, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, זה היה בעת שמל עצמו, שאז נבדל לגמרי מהאומות. וכן בכלל ישראל יש לכל פרט נפש מישראל מצוה מיוחדת מה שהוא שייך לחלקו דייקא, ובזה הוא צריך להשתדל ביותר לברר עצמו, כדאיתא (במסכת שבת קיח:) אביך במאי זהיר טפי במצות ציצית (ונתבאר במקום אחר) ובעבור זה נבדל אחד מחבירו במעלהפמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה ואהבת: כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. ושם בפרשת תצא ד"ה כי יקרא: מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט. ומבואר באריכות בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כג. לקמן פ' חיי אות ג ד"ה רבי נתן.. החמישי, ויקרא אלהים לאור יום זה היה בנסיון העקידה, שאז השיג אברהם אבינו ע"ה האור בשלימות הגמור. וזהו ויקרא אלהים, כי קריאה הוא לשום חבור והמשכה, כדכתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ומתרגם ומקבלין דין מן דין, והיינו שהשי"ת השפיע לו את האור בשלימות מה שהוא שייך לחלקו. כי כן הוא הסדר בהנהגת העבודה להשי"ת. שבתחלה צריך האדם לצמצם עצמו ולרחק עצמו מכל הנאות העולם הזה, אבל כאשר יבא האדם אל שלימותו, אז שורה השי"ת בכל פעולותיו הגשמיים ובכל הענינים מעוה"ז, כי הם כולם קודש לה' (ועיין לעיל ענין ז):
1
