בית יעקב על התורה, בראשית כ״חBeit Yaakov on Torah, Bereshit 28

א׳ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. להבין איך שייך לשון חשך קודם שנברא העולם, ולפני הש"י כתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגו'. אבל הענין בזה הוא, לפי שהשי"ת העלה ברצונו הפשוט לבראות העולם למען ייטיב לבריותיו. ויען כי זה האור הקדמון היה אור גדול עד שאין בכל הבריאה להשיגו, ולכן מצד הבריאה נקרא זה האור הגדול חשך. וכן איתא בספר מעין החכמה (המכונה למרע"ה) וז"ל, שאין החשך הקדמון מכלל מספרם כי ממנו תוצאות כולם כו' לכך נקרא חשך מחשיך, ולא בשביל שהוא דומה לחשך, אלא מפני שאין בריה יכולה להסתכל בה וכו' כאדם שאין לו כח להסתכל בעין השמש החזק^פזעיין אריכות הסבר בדבר בתפארת החנוכי על זהר בראשית (טו.) ד"ה בראשית, כל הענין שם.. ואח"כ כתיב, ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, זהו חשך נברא שהוא מצד הבריאה, היינו שהשי"ת הציב מדה המצמצמת שלא מתפשט האור יותר מדאי, והוא מדת גבורה מדתו של יצחק אבינו ע"ה, שהוא נקרא חשך, כי הלבוש בעוה"ז מהחשך הקדמון הוא הצמצום והיראה, כי מזה שהאדם מבין שיש מקום שהוא אינו יכול להשיגו והוא למעלה מתפיסתו, הנה מזה עצמו תתחייב לו היראה והצמצום בכל דבר שלא יתפשט כרצונו, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) חשך איהו אשא וכו' ורזא דא ותכהין עיניו מראות, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ולחשך קרא לילה דא יצחק ואיהו אזיל לקבלא לילא בגויה וכו' דבעא לאתחשכא ולאתדבקא בדרגא כדקא יאות וכו' הא כדון אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה. והביאור בזה הוא, כי יצחק אבינו ע"ה אחז במדת הגבורה שהוא חשך, היינו לצמצם עצמו בכל דברי העוה"ז, והוא מיראתו המופלגת בפני הבורא ב"ה^פחלעיל פרשה זו אות כג ד"ה והנה ובהערה עג שם.:

ב׳אבל גם המדה הזו בעצמה צריכה צמצום שלא להתפשט בה יותר מדאי, כי מהתפשטות זאת המדה תוכל להסתעף הדעה הנפסדת מה שתפס עשו הרשע לעצמו, וטענתו הוא, מאחר שהשי"ת הוא נעלה מכל ונעלם מהותו, א"כ כל עבודת האדם כאין נגדו, ואם יצדק האדם מה יתן לו בזה, וע"כ יוכל האדם להתפשט בחפץ לבו בלי שום דעת וחשבון. וכמו שאנו רואים כי החשך הקדמון הוא גדול מהאור, כן גם המעשים הנעשים שלא מדעת נעלים במעלה יותר מהמעשים הנעשים בדעת וחשבון, בהיות מוצאם של המעשים הנעשים שלא מדעת ממקום גבוה מאד, במקום שאין התפיסה מגיע לשם, והמה נקשרים באתר דלא אתיידע. וזהו דאיתא, ולאתדבקא בדרגא כדקא יאות, היינו שיצחק אבינו ע"ה תפס במדת הגבורה בדרך הממוצע ולא בהתפשטות, היינו היראה בעת הצורך וגם התקיפות שנסתעף מזה בעת הצורך, והכל לכבוד שמים לא יותר. והן אמת הדבר כי החשך הקדמון הוא גדול מהאור, כמו שנאמר (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך, ובריאה היא גבוה במעלה מיצירה^פטעיין לקמן פרשה זו אות לא, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה אלה הדברים הובא לעיל פרשה זו אות כא בהערה סו., כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנה.) בריאה לסטר שמאלא ויצירה בימינא, וכדאיתא בספר הבהיר לסדר בראשית בסופו (בדף יד: מובא בזוהר בראשית בסופו בהשמטות דף רסג:) ישב ר' בון ודרש מ"ד יוצר אור ובורא חשך אלא אור שיש בו ממש כתיב בו יצירה, חשך שאין בו ממש כתיב בו בריאה וכו'. אי בעית אימא אור שיש בו ממש כתיב בו עשייה וכו' ואין הויה אלא עשייה קרי ביה יצירה, חשך דלא הוה ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה קרי ביה בריאה וכו'. והביאור בזה הוא, כי בריאה הוא יש מאין, שהשי"ת צמצם את החשך הראשון שלא יתגלה אלא לבוש החשך כדי שתוכל הבריאה לקבלו, והחשך מצד הבריאה הוא מה שתשיג הבריאה כי היא חסרה האור, ולכן כתיב ביה בריאה שהיא לסטר שמאלא, היינו שלא היה בו שום פעולה רק שנצטמצם, וכל צמצום הוא ממדת גבורה. אבל יצירה היא יש מיש, שאחר הצמצום הוצרך להיות כל התגלות ע"י פעולה שהיא יש מיש. שאחר הצמצום כבר נמצא הויה, ויצירה הוא צורת ההויה בדמות, ולכן החשך הוא יותר גבוה במעלה מהאור, להיותו יותר קרוב אל המאציל ב"ה בסדר השתלשלות הבריאה. אבל השי"ת הציב שבזה העולם יתנהג האדם במדת הצמצום ולא לאחוז בהתקיפות, וע"ז נאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. היינו שלא ידמה האדם מאחר שהחשך הוא גבוה יותר מהאור יאחוז בעבור זה בהתקיפות שנסתעף ממקום החשך להתנהג בו, לכן אמר ויבדל. והבדלה מורה שהוא מופרש לגמרי מהאדם ולא יוכל להשיגו בשום צד ואופן, כי לא ישיג האדם מה שהוא חוץ להיקף תפיסת שכלו, רק במה שהוא בתוך היקף תפיסת שכלו והשגתו נתן לו להתהלך בתוכו לעבוד עבודת בוראו יתברך בדעת וחשבון וברורי המדות, אבל אם ירצה להשיג במה שהוא חוץ לגבול תפיסתו אז יתבטל לגמרי:

ג׳וכן גם ההבדל בין ישראל לאומות עובדי כו"ם הוא על זה האופן עצמו. כי אחר שבחר הקב"ה באברהם אין שום אומה ולשון יכולים להתקרב להש"י מעבודת עצמם עד שיתכללו בזרע אברהם, ואז יהיו נקראים גרי הצדק^צכמבואר העניין לקמן פרשת וירא אות מט: כי כל קיום והעמדת כל העולם הוא רק לבושים לשרשו, והתכלית מהם הוא רק בשביל תכלית כלל ישראל. ואם יתגייר אחד מהם ויבא לדבק עצמו בישראל, יהיה מוכרח לכנוס דרך שער ישראל. וזהו שאמר לו, ויירש זרעך את שער אויביו. היינו, כי הבטיחו בזה, אשר השער של הכניסה יהיה רק לזרעו, ואם ירצה אחד מהם להתקרב לעבודת ה', אז גם אם ירבה בעבודה בינו לבין עצמו לא יהיה נחשב לעדת ישראל, ועבודתו לא תהיה לרצון לפניו ית' עד שיתכלל בתוך בני ישראל, היינו שיבוא להתגייר בפני ב"ד של ישראל ויהיה דעתו להתכלל בבני אברהם, אז יהיה נחשב לגר צדק להיות בכלל עדת בני ישראל. ועיין עוד שם אות נז, נט, וכן מבואר בתפארת יוסף מס' סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם [ב].. ואף בעכו"ם יש ג"כ כוונה להשי"ת בקריאתם, וכדאיתא בגמרא (מנחות קי.) איתיביה רב שימי בר חייא לרב ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים וגו' ומתרץ לה דקרי ליה אלהא דאלהיא, היינו כי הם אומרים שהם נאחזים באתר דלא אתיידע ואין צריכים לעבודה בעיגול היקף עוה"ז, היינו שידעו בעצמם איך הקב"ה הוא מלך העולם זאת אינם צריכים לדעת, וכל עבודתם להמשיך לעצמם איזה יראה שלא מדעת, למען יוכלו להתפשט בתאות לבם כחפצם ורצונם וזדון לבם^צאעניין היראה שלא מדעת בעכו"ם מבואר לקמן פרשת נח אות נג ד"ה וזה פירוש: שכן כל אומה מאותו החסרון שיש להם, שיראים פן על ידו יפגע בהם מדת הדין, הם עושים דמות ותבנית לעומת אותו החסרון, ועובדים לזה הדמות או למערכת השמים, לפי שרצונם שיקבע בלבם דעה זו שיש להם חסרון בה שלא מדעת ובלי צמצום ובירורים. ולכך מוסרים עצמם לאיזה דחלא, שמכוון לנגד אותו הדעה מהקדושה שיש להם חסרון בו, כדי שיופיע להם אותה הדעה להשלים את חסרונם למעלה מגבול תפיסת שכלם, שלא יצטרכו להשתעבד ולהצטמצם כלל בהיקף תפיסת שכלם, ועד"ז הם כל עניני דמות ע"ז של האומות במקום שיראים מהחסרון שלהם. ובתרגום אונקלוס וכן בזוה"ק (בלק רי:) ע"פ במות בעל (במדבר כב) "דחלא", לפי שרצונם לעשות דמות מכוון לאיזה יראה קבועה, שיפיע להם יראה ושלמות במקום חסרונם שלא מדעת, שלא יוצרכו צמצום ובירורים להשלים חסרון זה בפועל כפיהם עכ"ל עיי"ש. ודוגמא ליראה זו מבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה נכחו וזל"ק: אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. וענין מואב וקליפתם הוא תקופות, שהוא חזק בדעתו מכח אכילות, ושאר דברים כאלה המחזיקים ומרחיבים הדעת, וזה ענין ע"ז שלהם ששמו כמוש, היינו תבנית אדם נכמש ממראה ילדותו, כי מזה הם יראים פן ינטל מהם את זאת ההרחבה כאדם לעת זקנתו שתאות אכילתו מתמעטת ואין הרחבה בדעתו. וכן שאר האומות כל אחד לפי דרכו. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות עג ד"ה אבל, פ' לך אות יא ד"ה וזה הוא מדת, אות כו ד"ה ובזה נבדלים, פ' מקץ אות יז ד"ה והעניין.. ועל זה נאמר (קדושים כ) ואבדיל אתכם מן העמים, היינו כל זמן שלא יתכללו בישראל המה מובדלים לגמרי מישראל וכל עבודתם כאפס ותהו, אבל אם יתכללו בתוך ישראל, היינו שיתגיירו בפני ב"ד ישראל כדת וכדין, אז נאמר עליהם יחיו דגן (הושע יד), ואיתא ע"ז במדרש רבה (ויקרא א) נעשו עיקר בישראל, היינו שאז מתבררים שנשמתם היא ממקום גבוה מאד, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) נשמתין דגיורין וכו':

ד׳וזה הוא הטעם שעלה בדעת יצחק אבינו ע"ה לברך את עשיו, כי חשב אחר שהש"י יוכל להאיר גם בתוך החשך, ואם יסכים הקב"ה על המעשים של עשו אז יהיו גבוהים מאד במעלה, אבל הקב"ה לא הסכים על זה, כי כבר חתם שמו של יעקב אבינו ע"ה, כמו דכתיב (וירא כא) כי ביצחק יקרא לך זרע (וכמו שנתבאר באריכות בענין זה לקמן פרשת תולדות אות לג, לד, לו, לח)^צבמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויאהב יצחק עיי"ש.. וכן הוא הבדלת יום השביעי מששת ימי המעשה, מפני שהאדם יכול לטעות בזה ולומר מאחר שבשבת מברך השי"ת היומין עלאין, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) אם כן יכול האדם לעשות בו מלאכה ובכל זאת לא יתרחק מהש"י בזה, לכן נאמר בו הבדלה. והענין בזה הוא, כי בחול שולט מדת זעיר אנפין, היינו ששת הקצות שהם מדותיו של הקב"ה שבהם פועל הנהגת העוה"ז, ולכן יכול בחול לעשות מלאכה לכבוש הכחות מעוה"ז להכניסם בקדושה, היינו להעלות אותם אל צורת האדם. יען כי זעיר אנפין מורה על זה מה שהיה בחפץ רצונו הפשוט ב"ה שישראל יעבדו אותו ותהיה נקראת הפעולה על שמם. אבל בשבת, שמתגלה המלכות שמים, שהוא מרמז על העתיד, שיהיה (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, אז אם יעשה האדם איזה פעולה יפגום בזה באחדות הבורא ב"ה, ולכן מוכרח להיות בתוך הגבול שהגביל לו הקב"ה, ולא יעשה שום פעולה מצדו, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צד:) א"ר יצחק אי הכי אמאי אקרון ששת ימי החול אמאי חול א"ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע"י דשלוחייהו בג"כ יומי חול אקרון. רבי חייא אמר בגין דשרי למיעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש וכו' ועל דא אתקינו חברייא בהבדלה בין קדש לחול^צגכדאיתא בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [ב]: כי בחול כתיב כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואיתא בזוה"ק (אמור צד:) בששת לא כתיב אלא ששת. והיינו כי ששת מרמז על הששה מדות לך ד' הגדולה וגו' שזה היה בריאה מן השי"ת, שהאדם יפעול פעולותיו ע"י המדות האלה וכו'. שאני בשבת כתיב (שמות ל״ד:כ״א) וביום השביעי תשבות, שאז הציב השי"ת לאדם לשבות מכל פעולותיו, כי שבת מרמז כמו שיהיה לעתיד שלא תצטרך למעשה ידיך. ואם יפעל האדם מה בשבת, יכול ח"ו לשכוח לגמרי בהשי"ת.. ובזה שהאדם משמר את יום השבת לבלי צאת חוץ מגבולו ולא יעשה בו שום פעולה, יכול אח"כ בששת ימי החול שלאחר השבת לקנות הטובות מעוה"ז בהשפעה מרובה: