בית יעקב על התורה, בראשית ל׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 30

א׳ויאמר אלהים יהי אור. כתיב (ישעיהו ס״ו:ב׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. שמים נקרא כח המחשבה וכסא נקרא הבטוחות. וביאור זה, שבמחשבה יש בטוחות להאדם שלא יהיה נוטה מרצונו יתברך, לפי שכל זמן שהדבר הוא במחשבתו, עדיין יש לו הבחירה לכבוש יצרו לבלי יוציא לפועל מחשבתו. גם כי האדם אינו נענש על המחשבה. והארץ הדום רגלי. היינו הפעולות שהם מאילנא דספיקא, כי כשהאדם יתחיל לפעול פעולותיו כבר הוא נכנס בספק, ואז יש מורא ופחד פן לא יכוון לרצונו יתברך. ובאמת מצד השי"ת אין שום חילוק, וגם בלבוש האחרון נמצא כבודו זהו רצונו, כי לא יעשה שום דבר בלתי רצונו, כי הוא המחיה ומהוה הכל. אבל בדעת האדם קיימא מלתא, ולפי היקף תפיסתו נדמה לו שהוא ערק מקמא מאריה, וזה הוא החטא. אבל כשהאדם מצמצם עצמו בהפעולות, לעשות כל מעשיו בדעת וחשבון, ויברר מדותיו, אז הוא מנשא גם את הלבוש האחרון שיאיר בו כבוד ה'. וזה נקרא הדום רגלי, היינו שגם הלבושים היותר רחוקים המכונים בשם רגלים, גם הם ינשאו, שיכוון בהם האדם לרצונו יתברך^קדכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש. עיין לקמן פ' נח אות א, פ' ויצא אות א, ג, פ' וישב אות א, ב, פ' ויחי אות ו.:

ב׳ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. היינו אל מי שמכיר שאין לו שום קנין, כי באם האדם מתגאה לומר שיש לו הויה וקנין בפני עצמו, כבר הוא נטרד מהדעת ונעתק מהשרש, וכדאיתא (במסכת תענית כב:) שבארץ ישראל אין מתפללין על רוב טובה. וזהו, מפני שבארץ ישראל מפורש התגלות הש"י כדאיתא (במסכת כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל וכו' ושם לא ישכח האדם את הבורא ב"ה בקבלתו הטובה לומר כחי ועוצם ידי, לכן אין מתפללים על רוב טובה. אבל בחוץ לארץ, שההסתרה גוברת, ויוכל האדם לשכוח מי הוא הנותן, לכן מתפללים על רוב טובה, יען כי תוכל להטריד את דעת האדם לומר כחי ועוצם ידי^קהעיין לעיל פרשה זו אות כט בהערה צט שם.. ומי שמכיר שאין לו מצדו כלום, לזה מביט השי"ת בפרט^קוכדאיתא בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אשירה: והיינו מאחר שישראל אחר כל הגדרים וצמצומים שעובד את השי"ת, ואחר כל העבודות מכיר שאפילו זה הכח שעבד את השי"ת ג"כ הוא שהשי"ת נתן לו זה הכח לעבוד אותו, ואינו נוטל לעצמו שום כח, רק מכיר שהכל הוא מן השי"ת, ממילא מזה ראיה ששוכן השי"ת אצלו. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) מנא ידעינן דקוב"ה אתרעי' ביה בבר נש ושויה מדוריה ביה כד חזינן דרדיף אבתריה בכל לבא ובכל נפשא. מזה ראיה שהשי"ת שוכן אצלו ויש לו קנין בכל העבודות., כי הבטה היא בפרט וביחוד כדאיתא (במסכת ב"מ קיח.) הבטה בהפקר קונה, ולא נזכר לשון ראיה, כי הבטה מורה שהוא מביט בפרט וביחוד לאיזה דבר, לא כן לשון ראיה. ולכן נבראו כל הברואים קודם האדם, כדי שהוא יעלה אותם ויחזירם לשרשם להיות פונים פנים בפנים אל המאציל ב"ה במה שהם נכללים בו, והוא מכיר לתת הכבוד לה' כי לו לבדו המלוכה, ומחזיר אליו כל כחות נפשו וקניניו:

ג׳וזה הוא ענין שבת שאחר ששת ימי המעשה. שהאדם פועל בהם לקנות הטובות, ולמען לא יטריד דעתו במה שידמה ליקח הכל לעצמו, לכן נצטוינו על יום השבת, שבו ישבות האדם ממלאכה ויכיר כי לה' המלוכה^קזמבואר במי השלוח ח"א פרשת וילך ד"ה מקץ: דענין שבת הוא, שתדע שאין שום כח ביד האדם לכל הל"ט מלאכות שנבראו בעולם שעל ידם יוכל אדם לפעול כל מה שירצה, כולם נאסרים בשבת. ונתבאר בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ד]: כי שבת מורה שמשיג אז אור השי"ת, שמכיר שע"י עבודתו אשר עבד משיג אורו של השי"ת. ולזה נקרא שבת מלא כף נחת, וממילא מכיר האדם אז, שגם ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו, כיון שרואה שע"י פעולת של ששת ימי המעשה השיג אורו של שבת. כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והיינו, שע"י טרחותיו אשר טרח ויגע השיג האור הזה, ממילא מכיר האדם למפרע אשר כל הפעולות של ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו.. וזה הוא מדת יעקב, לפי שהוא כלול מכל המדות, ולהיותו בלתי נוטה לצד מן הצדדים הוא מכוון לרצון השי"ת, ויוכל להחזיר כל כחותיו ועניניו אליו, ולבטל כל הויתו בפניו יתברך. ולכן כתיב בו (ישעיהו נ״ח:י״ד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ודרשו על זה (שבת קיח.) נחלה בלי מצרים, היינו בלי הפסק וגבול, כי תתחדש אליו ההשפעה בכל פעם^קחכמבואר לקמן פרשת ויחי אות ו ד"ה וכן הענין: ביעקב אבינו ע"ה נגמר השלמות בתכלית האמצעות והתכללות, כי נקרא תפארת, שכולל חסד וגבורה. וזה רומז נמי השם ישראל, שאינו מושרש ומדובק בשום דבר, ובכחו להתהפך בכל רגע מדרגא לדרגא כאות רצון השי"ת, וזהו שלא כטבע הבריאה, כי כפי מערכת הטבע, מי שדבוק באיזה מדה אי אפשר לו להתהפך תיכף ומיד למדה אחרת, משא"כ יעקב אע"ה נקרא נחלה בלי מצרים, להורות שאין אצלו שום מצר וגבול, כי לבו דבוק בשורש העליון במקום מעלה האמיתי, אשר שם יתאחדו כל התחלקות המדות.: